למנצח על שושנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למנצח על שושנים
הוספה למועדפים

למנצח על שושנים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כשיהושע הלוי, שאמי יהודי - יאהודי אבן עראב, כפי שהוא מכנה את עצמו - מחליט בשנת 1951 על בריחתו ובריחת משפחתו הצעירה מדמשק, הוא סוגר את דלתו על היסטוריה ארוכת שנים של קהילת יהודי דמשק המסורתית ועל חלומותיו הסוציאליסטיים, ופותח דלת אל עתיד לא ברור ולא מוגדר בישראל הצעירה והמתחדשת.

סיפורו של יהושע הלוי מסופר על ידי בתו תקווה. הסיפור מביא את הקורא למפגש מרתק עם קהילת יהודי דמשק (שאם) העתיקה, טרום עצמאות ישראל, ואת סיפורו האישי המתפתח למן היותו תלמיד ממושמע ב״תלמוד תורה״ בדמדומי השלטון העותומני, היותו תלמיד תיכון מתבונן בבית ספר נוצרי, ועד היותו סטודנט סוער באוניברסיטה הצרפתית בדמשק בזמן השלטון הצרפתי. הפרק הדמשקאי נסגר בשנותיו הראשונות כאיש צעיר עצמאי ומפוכח בשנותיה הראשונות של סוריה העצמאית.

הדלת שנפתחת בארץ, בראש הנקרה וב״שער העלייה״, מגלגלת את סיפור החיים במעברה ואת הקליטה בארץ בשנותיה הראשונות, ואת השינוי שהיה עליו לעבור, כפי שלומדת הבת לאחר מותו.

מלי הרצנו לטי, תושבת עומר, היא עובדת סוציאלית מומחית בבריאות הנפש ופסיכותרפיסטית.למדה כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון בנגב אצל הסופר חיים באר. עד היום כתבה סיפורים למגירה. ספרה "למנצח על שושנים — סיפורו של האיש משאם" הוא ספר הפרוזה הראשון שכתבה.

פרק ראשון

בדמדומי יום ראשון

 
הבאנו את אבא לקבורה. אני עדיין זוכרת בחדות את מעטפת האנשים מסביבי, העומדים עליי בחום וברצון טוב. מלווים, קהל הטרוגני ומוכר בחלקו, ההולך אחר המת להיפרד ממנו או מגיע כדי להושיט יד, חיבוק, חיוך מנחם לאבלים. נתמכת הייתי ברכותם המלטפת של בני משפחתי, ומנוחמת בקרבתם האוהבת. רסיסי זרות וקור חדרו את המעטפת כאשר אנשי חברת קדישא העושים במלאכת היום יום שלהם, באוטומט מקצועי, עמדו וזירזו אותנו כדי שיוכלו לסיים את הקבורה ואת עבודתם וללכת אל בתיהם.
ככה לא נפרדים, התקוממתי בתוכי, תנו עוד קצת זמן. לאט לאט. הרי גם הוא הלך לאט לאט. עוד צמרמורת של אי־נוחות ותמיהה זרה התגנבה גם היא והגיעה אליי, כאשר מלווים לבושים חולצות לבנות ומכנסיים כהים, שלא היו מוכרים לי, מלמלו פסוקים המזכירים את אברהם ואת בני הפילגשים, תוך שהם מקיפים את תלולית העפר וזורקים מתכות קטנות מאחורי גבם. מה זה היה? גם היום אני לא יודעת, אבל ההפקעה הזו של האינטימיות בעשייה זרה מעבירה בי צמרמורת של אי־נחת, כמו אז. זה אמור היה להיות רגע פרטי נקי בתוך הפומביות, ולא רגע של מנהגים זרים.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן, כן, אמן. גם אני קראתי קדיש. אני אישה וזה לא מקובל לפי ההלכה או המנהג, אבל מי יעצור אותי מלהספיד את אבי ולהגיד עליו קדיש? אז אמרתי את הקדיש שלי, מתעלמת ממבטים נוזפים וממלמולים מיותרים של אותו האיש עצמו שהופקד על ניהול ההלוויה, אשר האיץ בי כבר בעת ההספדים וביקש שוב, ברמיזות ובישירות, שאוותר על ההספד שלי. תראי, הם מחכים, אמר והצביע על קהל המלווים של ההלוויה שצריכה לצאת אחרינו, גם הם מחכים לתורם להספיד את מתם. לא ויתרתי. ביקשתי להיפרד בקול רם וברור מאבי. מגיע לו ומגיע לי. הרי אבא מת עליי פעם אחת ואחרונה, הוא לא הבין שככה צריך לתת להיפרד, לאט, ברור, בנועם. הרי אני הולכת משם והוא נשאר בפנים, תחת תלולית העפר ולתמיד. גם בני כיסה אותו בעפר, פניו היו כואבות. בתי מחתה דמעה, ובעלי הרכין ראש לצדי. רגעים לפני עוד הסתכלתי עליו מבלי לראותו, בפעם האחרונה, לבוש היה תכריכים ונראה כמו חבילה קטנה. ליוויתי אותו במבטי אל הבור הפעור שקלט אותו לתוכו, וחשבתי, זה מה שנשאר מאבא? איך נעשה קטן כל כך? הוא לא היה איש גדל גוף, אבל גם לא היה כל כך קטן, כזה קטן.
הנה הוא מוכנס אל הבית האחרון שלו בסוף הדרך שלו. זהו הבית החדש של אבא, שהצטרף אל אמא, שעזבה אותו לפני עשור, ועכשיו הוא שוב שוכב לידה. הם שוכבים אחד ליד השנייה, כמו בביתם הקודם, מיטה ליד מיטה בחדר אחד. לא ביחד במיטה אחת גדולה. מיטה ועוד אחת. ביחד ולחוד. מה הוא חשב באותם ימי אזכרה לאמא, כאשר ראה את הבור המלא הממתין לו? הוא לא אמר ואני לא שאלתי. מחשבות לא מתוכננות, אפילו משונות, עוברות בראשי, גם לו היו אז כאלו?
אמרתי חרש את הקדיש, כדי לא לעצבן את האנשים המופקדים על ההלוויות. תהיי את, אבל אל תגזימי, דחקתי בעצמי. תהיי את בשליטה, למרות שהם צריכים להיות רכים וזהירים כלפייך, להיות סלחניים, כי עכשיו את כבר יתומה. יתומה מאם ויתומה מאב. ממתי יתומה הנה אישה בת שישים? אני נוזפת בעצמי, בקול אחר, איך אני מרשה לייחס לעצמי מילה כזו, יתומה. חדלי. יתומה אינה אישה בת שישים! יתומים הם ילדים קטנים חסרי מזל, חסרי אונים, חסרי ישע, שהחיים התאכזרו אליהם ושינו את גורלם, ילדים מספרים של דיקנס. ואני אישה מבוגרת, בעלת משפחה, מוקפת ומקובלת. זו קצת חוצפה מצדי. אבל המילה הזו לא הרפתה ממני, לא אז ולא עכשיו. אני יתומה, אמרתי לבעלי, שידו עטפה את כתפי. אני יתומה, אמרתי לחברתי הטובה. את יתומה, אמרתי לעצמי, יתומה מאם ומאב. יתומה, שנתה המילה וזמזמה וקדחה בתוך ראשי, לא נחה ולא מתעייפת.
וכך, עם יתמותי החדשה והלופתת, נתתי ידיי לילדיי, שברגעים אלה התנהגו אליי כאילו הם הוריי ואני בתם, ונחפזנו ללכת אל המכונית. רצינו להסתתר מטיפות הגשם שהומטרו עלינו ממרומים, טיפות שמהדקות את העפר שעליו תונח האבן שתסגור לתמיד. נסענו אל הבית. לא המתנתי לכל לחיצות הידיים הנפרדות.
גרייס באה במכונית אחרת, וכך גם שאר האבלים, האחים שלי, איש איש במכוניתו ועם בני ביתו. ההמולה מסביב, בביתו הקטן של אבא, הייתה רוחשת, אבל בתוכי שכנה לה דומייה חדשה. בציפייה חסרת שם וחסרת מנוח חיכיתי שהבית יתרוקן, שיסתיימו התפילות, ומן השולחן יילקחו אל המטבח הביצים השלוקות, המלפפונים, הכעכים. שכל איש ילך לדרכו ואני אוכל להישאר בשקט להיות עם עצמי ועם גרייס. אומנם ידעתי שזהו שקט קצר עד ליום המחרת, אבל שקט. הייתי רגילה לנוכחותה האימהית של גרייס בביקוריי הארוכים אצל אבי, וגם אם עשרים שנה מפרידות ביני לבינה והיא יכולה להיות בתי, תמיד חשתי שאני הילדה הקטנה השבה הביתה, חוברת אליה, מסתופפת אתה, כאילו היא אחותי האימהית, ואני סתם עושה משימות של אנשים מבוגרים ואחראים. עם גרייס זה בסדר, כך האמנתי, אין מסיכות, כמו שאבי היה מסיר את המסיכות בפניה.
גרייס, האישה הרכה, היא המטפלת של אבא. שבע שנים הייתה אתו. מרביתן היו טובות, ואם סימני הגיל האכזריים היו פוסחים עליו, כולן היו טובות. אני נוטה לחשוב ולהאמין שנוכחותה של גרייס האריכה את חייו של אבא והביאה לתוכם מתיקות שריככה את השנים המרירות והכואבות שלפני מות אמי ממחלתה, אותן מחלות שמתנחלות בתוך הגוף והבית ומכלות את יושביהן בלפיתה שאינה מרפה. הרי אבא, עם מות אמי, איבד את רצונו לחיות. אחיזתו בחיים החלה להתרופף והוא החל לשמוט אותם לאט לאט. הוא השמיע הערות פסימיות וחדל ללכת אל פעילותו ההתנדבותית, לא רצה ללכת למתנ"ס לשמוע הרצאות, חדל להתבדח עם חברים, סירב לצאת לבקר אצל ילדיו ונכדיו. כשהיה נדמה ששקיעתו הולכת ומעמיקה וגופו שבגד בו לא נשא אותו כהלכה, הבאנו אל ביתו את גרייס.
גרייס, צעירה שלא ידענו לנחש את גילה עד שאמרה לנו, היא בגיל של הנכד הבכור של אבא, בת ארבעים ואחת. כאילו הנה בגירת הנכדות. כשהגיעה ראינו אישה־ילדה מפוחדת ומקווה, שרשרת עדינה של זהב עם תליון של צלב נצנצה קרוב למפתח לבה, בעיניה יכולתי לראות תום וחשש. זו הייתה לה הפעם הראשונה שיצאה מגבולות ארץ הולדתה, וביראה המאפיינת קתולים אדוקים, בירכה על האפשרות להיות בארץ הקודש. יכול להיות שאני דורכת ממש באותם מקומות שז'יזס הלך בהם? שמעתי את שאלתה שנשאלה שוב ושוב, אחרי שחזרה מטיולים שהכנסייה ארגנה. ואני הייתי מחייכת ואומרת, כנראה. על רגליה היו סנדלים קלים, על הכתפיים הרזות סוודר דק, ובידה מזוודה קטנה מלאה בבגדי קיץ דקים וצבעוניים, כך היא באה לתוך יום חורף גשום בנובמבר. היה לה קר, קור שאף פעם היא לא הרגישה לפני כן. ארצה היא ארץ שטופת שמש וחום, הימים לפעמים נעימים ולעתים מכים ללא רחם. ויש ימים שהגשם יורד ללא הפסקה והוא שוטף באכזריות את האדמה ואת היושבים עליה, דלים ונואשים, ומביא עליהם אסונות קשים. בארון שלה, כך סיפרה, יש מעט בגדים וכולם של קיץ. החורף אצלנו היה לה קר, והיא נהגה לחבוש כובע צמר על ראשה גם כשהייתה בתוך הבית, כדי להתחמם. זה הצחיק מאוד את אבא וגם אותי. אבל גם אבא בעצמו אהב לעטוף את ראשו במטפחת, שהוא כינה אותה, בשל צורתה, משולש, בלילות החורף כאשר הלך לישון. מנהג מילדות רחוקה.
גרייס היא אישה פיליפינית, "פיליפינית מעורבת", נהגה להגיד תוך שהיא צוחקת מלוא פה. כי אבא שלי סיני, כזה, היא מדגימה, מושכת בקצות עיניה כלפי מעלה באלכסון, יוצרת עיניים מלוכסנות עוד יותר ממה שממילא היו לה. עיניים טובות אלכסוניות. שערה שחור ודק ונעים כנראה למגע. אבא לעתים היה מלטף אותו במגע חטוף ומהוסס, כך ראיתי.
היא באה לשכונה שלנו ממינדנאו, אי גדול בפיליפינים, מרוחק מעיר הבירה, אחד משבעת אלפים האיים במדינה השבורה הזו. אנחנו מדינה שעשויה חתיכות חתיכות, אפילו חתיכות קטנות, אבל האי שלי הוא חתיכה אחת גדולה, הייתה צוחקת. משם הגיעה גרייס עד אלינו. נפלאות דרכי העולם, איך נפגשים אנשים שלא היית חושב שאי פעם ייפגשו, ומהמפגש יוצא משהו הכי נכון ואמתי שיכול להיות. החיים מתפתלים מבלי שנוכל לחזות ולנחש את פיתוליהם. ואנחנו הולכים איתם. גרייס, במקרה הזה, הייתה זו שנפגשה עם אבא שבא משאם, באה אל ביתו והייתה כבתו.
איזה אומץ צריך אדם העוזב את ביתו וארצו והולך למקום אחר, כמו אבא, כמו גרייס. היא עזבה את הכפר שבו נולדה, את משפחתה, את העבודה שלה, את בעלה ואת ילדיה, והלכה אל תוך עולם חדש, מזוודה ביד, סוודר דק וסנדלים אופנתיים שפעם, לפני שנים, כשהיינו קטנים, קראנו להם "כפכפי אילת".
גרייס הייתה עומדת מעליי ונותנת בתוך ידי כוס תה וכעך, על פניה אותו החיוך שהיה מופנה לאבא, כאשר רצתה לנחם אותו בעת מכאוב. עוד מעט הם ילכו, לאטם, ואז איש לא יפריע לנו. גם בתוך קולות של תפילה, של ניחומים ושיחות סתמיות, ידעה לקלוט את הלכי רוחי ולהגיב אליהם ברגישות. היא נולדה עם זה, זה לא רשום במחברת. החזרתי לה חיוך כדי לגעת בה. גם היא התייתמה היום.
מבטי היה מופנה אל פניו הרציניות של אבא, המסתכלות אליי מהתמונה שעל השולחן. זו תמונה שמצאתי על תעודת המורה שלו, תעודה שהכיתוב בה בערבית והונפקה על ידי משרד החינוך הסורי בשנת 1945. לפני שני עשורים הגדלתי את התמונה, מסגרתי והנחתי על השולחן שליד הטלוויזיה. אחת כזאת שמרתי בבית שלי. הוא בן שלושים ושבע שנים. משונה לחשוב על אבא בגיל הזה. משונה לראות גוף בתכריכים ופנים של צעיר. התמונה צולמה שש שנים לפני שברח מסוריה והגיע לארץ. לא מעט פעמים חשבתי על הבריחה הזו. ככה לעזוב ולשנות באחת את חייך? איך מחליטים? יש פרידות שאין שליטה עליהן, כמו זו היום. זה קורה, כדרך הטבע, כפי שנוהגים להגיד. אבל יש פרידות שמחליטים עליהן. כששאלתי את גרייס פעם, מזמן, איך היא החליטה לעזוב ולהגיע עד לכאן, היא סיפרה שזה כמעט התגלגל מעצמו. מנסים בהתחלה, כאילו במשחק, נותנים צ'אנס, משהו מקולקל יש במשפחה ורוצים לתקן אותו, או משהו בסדר אבל רוצים יותר בסדר, ומתחילים ואז זה נעשה אמתי, לא כמו משחק. החיים שלי אף פעם לא היו כמו משחק, אמרה, חיים שלי היה קשה. אני עשיתי דיסישין לא להמשיך חיים שלי כאילו אני לא לראות מה מקולקל, ובאתי לכאן לעבוד אצל אבא ולעשות חיים יותר טוב לילדים שלי. אבא שלהם היה שיכור, יום עובד יום לא, יושב עם חברים לא טובים. הוא לחשוב הוא עוד ילד ואני ילדה, ככה לא היה חיים טובים בשבילי. לפעמים הוא גם סתם להרביץ, גם לי. ראש של קוקוס היה לו. רציתי ללכת רחוק ממנו לעשות לי חיים טובים בשביל שיהיה לילדים שלי חיים יותר טובים. צריך לדאוג לילדים, לא צריך לשחק בחיים שלך. וככה עזבתי ובאתי לפה. גם עכשיו אני חושבת חיים שלי נגמר, עכשיו זה חיים בשביל ילדים שלי. אבא היה להגיד עליי אני שאטרה, איך עזבתי ובאתי, אמרה לי ואני הקשבתי ושתקתי.

עוד על הספר

למנצח על שושנים מלי הרצנו לטי

בדמדומי יום ראשון

 
הבאנו את אבא לקבורה. אני עדיין זוכרת בחדות את מעטפת האנשים מסביבי, העומדים עליי בחום וברצון טוב. מלווים, קהל הטרוגני ומוכר בחלקו, ההולך אחר המת להיפרד ממנו או מגיע כדי להושיט יד, חיבוק, חיוך מנחם לאבלים. נתמכת הייתי ברכותם המלטפת של בני משפחתי, ומנוחמת בקרבתם האוהבת. רסיסי זרות וקור חדרו את המעטפת כאשר אנשי חברת קדישא העושים במלאכת היום יום שלהם, באוטומט מקצועי, עמדו וזירזו אותנו כדי שיוכלו לסיים את הקבורה ואת עבודתם וללכת אל בתיהם.
ככה לא נפרדים, התקוממתי בתוכי, תנו עוד קצת זמן. לאט לאט. הרי גם הוא הלך לאט לאט. עוד צמרמורת של אי־נוחות ותמיהה זרה התגנבה גם היא והגיעה אליי, כאשר מלווים לבושים חולצות לבנות ומכנסיים כהים, שלא היו מוכרים לי, מלמלו פסוקים המזכירים את אברהם ואת בני הפילגשים, תוך שהם מקיפים את תלולית העפר וזורקים מתכות קטנות מאחורי גבם. מה זה היה? גם היום אני לא יודעת, אבל ההפקעה הזו של האינטימיות בעשייה זרה מעבירה בי צמרמורת של אי־נחת, כמו אז. זה אמור היה להיות רגע פרטי נקי בתוך הפומביות, ולא רגע של מנהגים זרים.
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן, כן, אמן. גם אני קראתי קדיש. אני אישה וזה לא מקובל לפי ההלכה או המנהג, אבל מי יעצור אותי מלהספיד את אבי ולהגיד עליו קדיש? אז אמרתי את הקדיש שלי, מתעלמת ממבטים נוזפים וממלמולים מיותרים של אותו האיש עצמו שהופקד על ניהול ההלוויה, אשר האיץ בי כבר בעת ההספדים וביקש שוב, ברמיזות ובישירות, שאוותר על ההספד שלי. תראי, הם מחכים, אמר והצביע על קהל המלווים של ההלוויה שצריכה לצאת אחרינו, גם הם מחכים לתורם להספיד את מתם. לא ויתרתי. ביקשתי להיפרד בקול רם וברור מאבי. מגיע לו ומגיע לי. הרי אבא מת עליי פעם אחת ואחרונה, הוא לא הבין שככה צריך לתת להיפרד, לאט, ברור, בנועם. הרי אני הולכת משם והוא נשאר בפנים, תחת תלולית העפר ולתמיד. גם בני כיסה אותו בעפר, פניו היו כואבות. בתי מחתה דמעה, ובעלי הרכין ראש לצדי. רגעים לפני עוד הסתכלתי עליו מבלי לראותו, בפעם האחרונה, לבוש היה תכריכים ונראה כמו חבילה קטנה. ליוויתי אותו במבטי אל הבור הפעור שקלט אותו לתוכו, וחשבתי, זה מה שנשאר מאבא? איך נעשה קטן כל כך? הוא לא היה איש גדל גוף, אבל גם לא היה כל כך קטן, כזה קטן.
הנה הוא מוכנס אל הבית האחרון שלו בסוף הדרך שלו. זהו הבית החדש של אבא, שהצטרף אל אמא, שעזבה אותו לפני עשור, ועכשיו הוא שוב שוכב לידה. הם שוכבים אחד ליד השנייה, כמו בביתם הקודם, מיטה ליד מיטה בחדר אחד. לא ביחד במיטה אחת גדולה. מיטה ועוד אחת. ביחד ולחוד. מה הוא חשב באותם ימי אזכרה לאמא, כאשר ראה את הבור המלא הממתין לו? הוא לא אמר ואני לא שאלתי. מחשבות לא מתוכננות, אפילו משונות, עוברות בראשי, גם לו היו אז כאלו?
אמרתי חרש את הקדיש, כדי לא לעצבן את האנשים המופקדים על ההלוויות. תהיי את, אבל אל תגזימי, דחקתי בעצמי. תהיי את בשליטה, למרות שהם צריכים להיות רכים וזהירים כלפייך, להיות סלחניים, כי עכשיו את כבר יתומה. יתומה מאם ויתומה מאב. ממתי יתומה הנה אישה בת שישים? אני נוזפת בעצמי, בקול אחר, איך אני מרשה לייחס לעצמי מילה כזו, יתומה. חדלי. יתומה אינה אישה בת שישים! יתומים הם ילדים קטנים חסרי מזל, חסרי אונים, חסרי ישע, שהחיים התאכזרו אליהם ושינו את גורלם, ילדים מספרים של דיקנס. ואני אישה מבוגרת, בעלת משפחה, מוקפת ומקובלת. זו קצת חוצפה מצדי. אבל המילה הזו לא הרפתה ממני, לא אז ולא עכשיו. אני יתומה, אמרתי לבעלי, שידו עטפה את כתפי. אני יתומה, אמרתי לחברתי הטובה. את יתומה, אמרתי לעצמי, יתומה מאם ומאב. יתומה, שנתה המילה וזמזמה וקדחה בתוך ראשי, לא נחה ולא מתעייפת.
וכך, עם יתמותי החדשה והלופתת, נתתי ידיי לילדיי, שברגעים אלה התנהגו אליי כאילו הם הוריי ואני בתם, ונחפזנו ללכת אל המכונית. רצינו להסתתר מטיפות הגשם שהומטרו עלינו ממרומים, טיפות שמהדקות את העפר שעליו תונח האבן שתסגור לתמיד. נסענו אל הבית. לא המתנתי לכל לחיצות הידיים הנפרדות.
גרייס באה במכונית אחרת, וכך גם שאר האבלים, האחים שלי, איש איש במכוניתו ועם בני ביתו. ההמולה מסביב, בביתו הקטן של אבא, הייתה רוחשת, אבל בתוכי שכנה לה דומייה חדשה. בציפייה חסרת שם וחסרת מנוח חיכיתי שהבית יתרוקן, שיסתיימו התפילות, ומן השולחן יילקחו אל המטבח הביצים השלוקות, המלפפונים, הכעכים. שכל איש ילך לדרכו ואני אוכל להישאר בשקט להיות עם עצמי ועם גרייס. אומנם ידעתי שזהו שקט קצר עד ליום המחרת, אבל שקט. הייתי רגילה לנוכחותה האימהית של גרייס בביקוריי הארוכים אצל אבי, וגם אם עשרים שנה מפרידות ביני לבינה והיא יכולה להיות בתי, תמיד חשתי שאני הילדה הקטנה השבה הביתה, חוברת אליה, מסתופפת אתה, כאילו היא אחותי האימהית, ואני סתם עושה משימות של אנשים מבוגרים ואחראים. עם גרייס זה בסדר, כך האמנתי, אין מסיכות, כמו שאבי היה מסיר את המסיכות בפניה.
גרייס, האישה הרכה, היא המטפלת של אבא. שבע שנים הייתה אתו. מרביתן היו טובות, ואם סימני הגיל האכזריים היו פוסחים עליו, כולן היו טובות. אני נוטה לחשוב ולהאמין שנוכחותה של גרייס האריכה את חייו של אבא והביאה לתוכם מתיקות שריככה את השנים המרירות והכואבות שלפני מות אמי ממחלתה, אותן מחלות שמתנחלות בתוך הגוף והבית ומכלות את יושביהן בלפיתה שאינה מרפה. הרי אבא, עם מות אמי, איבד את רצונו לחיות. אחיזתו בחיים החלה להתרופף והוא החל לשמוט אותם לאט לאט. הוא השמיע הערות פסימיות וחדל ללכת אל פעילותו ההתנדבותית, לא רצה ללכת למתנ"ס לשמוע הרצאות, חדל להתבדח עם חברים, סירב לצאת לבקר אצל ילדיו ונכדיו. כשהיה נדמה ששקיעתו הולכת ומעמיקה וגופו שבגד בו לא נשא אותו כהלכה, הבאנו אל ביתו את גרייס.
גרייס, צעירה שלא ידענו לנחש את גילה עד שאמרה לנו, היא בגיל של הנכד הבכור של אבא, בת ארבעים ואחת. כאילו הנה בגירת הנכדות. כשהגיעה ראינו אישה־ילדה מפוחדת ומקווה, שרשרת עדינה של זהב עם תליון של צלב נצנצה קרוב למפתח לבה, בעיניה יכולתי לראות תום וחשש. זו הייתה לה הפעם הראשונה שיצאה מגבולות ארץ הולדתה, וביראה המאפיינת קתולים אדוקים, בירכה על האפשרות להיות בארץ הקודש. יכול להיות שאני דורכת ממש באותם מקומות שז'יזס הלך בהם? שמעתי את שאלתה שנשאלה שוב ושוב, אחרי שחזרה מטיולים שהכנסייה ארגנה. ואני הייתי מחייכת ואומרת, כנראה. על רגליה היו סנדלים קלים, על הכתפיים הרזות סוודר דק, ובידה מזוודה קטנה מלאה בבגדי קיץ דקים וצבעוניים, כך היא באה לתוך יום חורף גשום בנובמבר. היה לה קר, קור שאף פעם היא לא הרגישה לפני כן. ארצה היא ארץ שטופת שמש וחום, הימים לפעמים נעימים ולעתים מכים ללא רחם. ויש ימים שהגשם יורד ללא הפסקה והוא שוטף באכזריות את האדמה ואת היושבים עליה, דלים ונואשים, ומביא עליהם אסונות קשים. בארון שלה, כך סיפרה, יש מעט בגדים וכולם של קיץ. החורף אצלנו היה לה קר, והיא נהגה לחבוש כובע צמר על ראשה גם כשהייתה בתוך הבית, כדי להתחמם. זה הצחיק מאוד את אבא וגם אותי. אבל גם אבא בעצמו אהב לעטוף את ראשו במטפחת, שהוא כינה אותה, בשל צורתה, משולש, בלילות החורף כאשר הלך לישון. מנהג מילדות רחוקה.
גרייס היא אישה פיליפינית, "פיליפינית מעורבת", נהגה להגיד תוך שהיא צוחקת מלוא פה. כי אבא שלי סיני, כזה, היא מדגימה, מושכת בקצות עיניה כלפי מעלה באלכסון, יוצרת עיניים מלוכסנות עוד יותר ממה שממילא היו לה. עיניים טובות אלכסוניות. שערה שחור ודק ונעים כנראה למגע. אבא לעתים היה מלטף אותו במגע חטוף ומהוסס, כך ראיתי.
היא באה לשכונה שלנו ממינדנאו, אי גדול בפיליפינים, מרוחק מעיר הבירה, אחד משבעת אלפים האיים במדינה השבורה הזו. אנחנו מדינה שעשויה חתיכות חתיכות, אפילו חתיכות קטנות, אבל האי שלי הוא חתיכה אחת גדולה, הייתה צוחקת. משם הגיעה גרייס עד אלינו. נפלאות דרכי העולם, איך נפגשים אנשים שלא היית חושב שאי פעם ייפגשו, ומהמפגש יוצא משהו הכי נכון ואמתי שיכול להיות. החיים מתפתלים מבלי שנוכל לחזות ולנחש את פיתוליהם. ואנחנו הולכים איתם. גרייס, במקרה הזה, הייתה זו שנפגשה עם אבא שבא משאם, באה אל ביתו והייתה כבתו.
איזה אומץ צריך אדם העוזב את ביתו וארצו והולך למקום אחר, כמו אבא, כמו גרייס. היא עזבה את הכפר שבו נולדה, את משפחתה, את העבודה שלה, את בעלה ואת ילדיה, והלכה אל תוך עולם חדש, מזוודה ביד, סוודר דק וסנדלים אופנתיים שפעם, לפני שנים, כשהיינו קטנים, קראנו להם "כפכפי אילת".
גרייס הייתה עומדת מעליי ונותנת בתוך ידי כוס תה וכעך, על פניה אותו החיוך שהיה מופנה לאבא, כאשר רצתה לנחם אותו בעת מכאוב. עוד מעט הם ילכו, לאטם, ואז איש לא יפריע לנו. גם בתוך קולות של תפילה, של ניחומים ושיחות סתמיות, ידעה לקלוט את הלכי רוחי ולהגיב אליהם ברגישות. היא נולדה עם זה, זה לא רשום במחברת. החזרתי לה חיוך כדי לגעת בה. גם היא התייתמה היום.
מבטי היה מופנה אל פניו הרציניות של אבא, המסתכלות אליי מהתמונה שעל השולחן. זו תמונה שמצאתי על תעודת המורה שלו, תעודה שהכיתוב בה בערבית והונפקה על ידי משרד החינוך הסורי בשנת 1945. לפני שני עשורים הגדלתי את התמונה, מסגרתי והנחתי על השולחן שליד הטלוויזיה. אחת כזאת שמרתי בבית שלי. הוא בן שלושים ושבע שנים. משונה לחשוב על אבא בגיל הזה. משונה לראות גוף בתכריכים ופנים של צעיר. התמונה צולמה שש שנים לפני שברח מסוריה והגיע לארץ. לא מעט פעמים חשבתי על הבריחה הזו. ככה לעזוב ולשנות באחת את חייך? איך מחליטים? יש פרידות שאין שליטה עליהן, כמו זו היום. זה קורה, כדרך הטבע, כפי שנוהגים להגיד. אבל יש פרידות שמחליטים עליהן. כששאלתי את גרייס פעם, מזמן, איך היא החליטה לעזוב ולהגיע עד לכאן, היא סיפרה שזה כמעט התגלגל מעצמו. מנסים בהתחלה, כאילו במשחק, נותנים צ'אנס, משהו מקולקל יש במשפחה ורוצים לתקן אותו, או משהו בסדר אבל רוצים יותר בסדר, ומתחילים ואז זה נעשה אמתי, לא כמו משחק. החיים שלי אף פעם לא היו כמו משחק, אמרה, חיים שלי היה קשה. אני עשיתי דיסישין לא להמשיך חיים שלי כאילו אני לא לראות מה מקולקל, ובאתי לכאן לעבוד אצל אבא ולעשות חיים יותר טוב לילדים שלי. אבא שלהם היה שיכור, יום עובד יום לא, יושב עם חברים לא טובים. הוא לחשוב הוא עוד ילד ואני ילדה, ככה לא היה חיים טובים בשבילי. לפעמים הוא גם סתם להרביץ, גם לי. ראש של קוקוס היה לו. רציתי ללכת רחוק ממנו לעשות לי חיים טובים בשביל שיהיה לילדים שלי חיים יותר טובים. צריך לדאוג לילדים, לא צריך לשחק בחיים שלך. וככה עזבתי ובאתי לפה. גם עכשיו אני חושבת חיים שלי נגמר, עכשיו זה חיים בשביל ילדים שלי. אבא היה להגיד עליי אני שאטרה, איך עזבתי ובאתי, אמרה לי ואני הקשבתי ושתקתי.