מנהיגה ללא גבולות - ביוגרפיה הנרייטה סאלד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מנהיגה ללא גבולות - ביוגרפיה הנרייטה סאלד
מכר
מאות
עותקים
מנהיגה ללא גבולות - ביוגרפיה הנרייטה סאלד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מנהיגה ללא גבולות - ביוגרפיה הנרייטה סאלד

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דבורה הכהן

דבורה הכהן (נולדה בשנת 1936) היא היסטוריונית וסוציולוגית במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, פרופסור באוניברסיטת בר-אילן. תחומי מחקרה הם התפתחות החברה הישראלית והשפעת העליות השונות עליה.

תקציר

במסע מרתק בעקבות הנרייטה סאלד חושפת דבורה הכהן את דמותה של מנהיגה חברתית פורצת דרך. חדורה הרגשת שליחות פעלה מגיל צעיר לתיקון עולם נגד העוולות בהדרת נשים ומיעוטים, נגד גזענות, לביעור האנטישמיות ולסיוע למהגרים ופליטים. ייסדה את ארגון הדסה, ובו מאות אלפי חברות, והקימה את מערכת הבריאות בארץ ישראל ואת מפעל עליית הנוער. היא בלטה בין המנהיגים היהודים המפורסמים ביותר במאה ה– 20.

הנרייטה סאלד (1945-1860), ילידת בולטימור בארצות הברית, חייתה בתקופה הסוערת ביותר בהיסטוריה המודרנית; בעת שגלי ההגירה הגדולים לאמריקה הפכו אותה למדינה רבת–כוח ולריכוז היהודי הגדול והחשוב, במהפכות החברתיות ובשתי מלחמות העולם. במאורעות שהייתה עדה להם משובץ סיפור חייה. 

מפעליה הגדולים השתרעו בשתי חזיתות, תחילה בארצות הברית, ובעשורים האחרונים לחייה – בארץ ישראל. סאלד נפטרה בירושלים, ואלפים מכל חוגי הציבור צעדו אחר ארונה בהלוויה שלא נראתה כמותה בארץ. היא נקברה בהר הזיתים, אולם האישה המיוסרת בחייה לא נחה בשלום על משכבה אף לאחר מותה.

סיפור חיים הוא גם מסע לנבכי נפשו של האדם. סאלד הייתה דמות חידתית ורבת–ניגודים. ביוגרפיה זו מבוססת על אלפי מסמכים שפזורים בארכיונים בשלוש יבשות. מצוקותיה ותסכוליה מתגלים באין–ספור מכתבים, וביומניה נחשפים כאביה ורגשותיה האינטימיים. רובם מתפרסמים כאן לראשונה, ומתוכם עולה סיפור חיים כובש לב של אישה שהעפילה למרום המנהיגות, אבל הרגישה החמצה בחייה הפרטיים.

פרופ׳ דבורה הכהן חיברה מחקרים פורצי דרך. בין ספריה עולים בסערה (1994), תכנית המיליון (1994), הגרעין והריחיים (1998), ילדי הזמן (2011).

פרק ראשון

בשער

שנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הועלה נפתלי בן ה-14 לאונייה לאחר שנפרד בחופזה מהוריו. כאשר התקרבה האונייה ליפו היא לא יכלה לעגון בנמל, ואת הנוסעים העבירו לסירות קטנות שהיטלטלו בין הגלים הגבוהים. כשהגיעה הסירה לחוף הניף מלח גברתן את נפתלי באוויר והנחית אותו על הרציף. הילד המבוהל התעלף.
כשפקח את עיניו מצא את עצמו בזרועותיה של אישה קשישה כסופת שיער; זו החזיקה בו והרגיעה אותו. לאחר מכן נודע לו שהייתה זו הנרייטה סאלד. בחלוף השנים היה נפתלי בזם לצייר נודע, בציוריו הופיעו הרבה אוניות וסירות. אפילו בציורים שנושאיהם אחרים ניצבת בפינת הציור סירה קטנה, מעין חתימה אישית שסימלה את הלם הפרידה ממשפחתו ואת נקודת ההתחלה של חייו בארצו החדשה.
הנרייטה סאלד נהגה להשכים קום ולהגיע לנמל בכל פעם שהגיעה חבורת ילדים של עליית הנוער. היא פקחה עין על הורדת הילדים לרציף ועל העברתם למוסדות החינוך שהוכנו עבורם. ברציף חיכו גם חברי הקיבוצים והמוסדות והסיעו את הילדים למקומות מגוריהם.
הנרייטה סאלד נולדה בעיר בולטימור, ארצות הברית (21 בדצמבר 1860), כחודש לאחר בחירת אברהם לינקולן לנשיא. בהיותה בעריסה, בת ארבעה חודשים, פרצה מלחמת האזרחים באמריקה. היא נפטרה בירושלים ביום שלישי 13 בפברואר 1945, חודשים אחדים לפני תום מלחמת העולם השנייה, ונקברה בהר הזיתים. בחייה הארוכים — מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 — הייתה עדה למאורעות הפוליטיים ולמהפכות שזיעזעו וטלטלו את חייהם של מיליוני אנשים. תולדות המאורעות הסוערים שחוותה בחייה ממלאות מדפים רבים בספריות. סאלד תרמה בדרכים שונות לתמורות ההיסטוריות והחברתיות שהייתה עדה להן בשנות חייה הארוכות, ובהן משובץ סיפור חייה.
לאישיותה של הנרייטה סאלד התוודעתי לעומק כשחקרתי את תולדות עליית הנוער, ארגון שהיא הקימה בארץ ישראל עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה ובמלחמת העולם השנייה והשואה, לשם הצלת רבבות ילדים ממלתעות הנאצים.1 למען הילדים שהובאו ארצה בגפם הקימה סאלד מערכת ענפה של פנימיות ומוסדות חינוך, והם חיו ולמדו בהם. היא עקבה בהתמדה אחר חינוכם וניצחה על הצוותים של מאות מורים ומדריכים שהשגיחו עליהם. הכול נשאו את עיניהם אל סאלד בהערכה וביראת כבוד, קשובים לכל מוצא פיה של המנהיגה שנשאה מפעל אדיר זה על כתפיה בשנות השבעים והשמונים לחייה. מנַיין שאבה את כוחה ואת תעצומות רוחה?
1 דבורה הכהן, ילדי הזמן: עליית הנוער 1948-1933, יד ושם, יד יצחק בן־צבי, ירושלים אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ומכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר 2011.
 
משחר נעוריה הייתה הנרייטה ערה להתרחשויות בארצה ובארצות אחרות. היא הייתה חדורה תחושת שליחות והרגישה חובה לפעול בכל אתר לתיקון עולם. לא בחלומות שגתה אלא בתרגומם למעשה, והיא הילכה בגדולות; בהתמודדות בהדרת נשים שאת פגעיה חוותה על בשרה, הקימה את הדסה, ארגון גדול של נשים ציוניות באמריקה שפעל ברוח המטרות שהיא הציבה. סאלד יצאה למאבק באנטישמיות הגואה בטרם תמיט אסון על העם היהודי, כאילו צפתה מה עתיד לקרות. היא הוטרדה מן הקונפליקט היהודי־ערבי שחוותה בארץ ישראל ומהשלכותיו ההרסניות ושאפה להגיע להסדר ראוי למען כל תושבי הארץ. התובנות שהגיעה אליהן לפני מאה שנים רלוונטיות עד ימינו.
עד כה לא פורסמה ביוגרפיה מקיפה ומוסמכת על הנרייטה סאלד, ופרקים רבים בחייה ובפעילותה הציבורית נותרו עלומים. סיפור חייה של הנרייטה סאלד הוא פרק חשוב ומרתק בתולדות התגבשותו של היישוב היהודי בארץ ישראל ופרשת חיים יוצאת דופן של מנהיגה ציונית פורצת דרך.
כמנהיגה ציונית חייתה סאלד כמחצית מחייה הבוגרים בארץ ישראל, ומפעליה חצו גבולות. בארצות הברית נחלצה לסייע למהגרים הרבים להיקלט בחברה האמריקנית, ובארץ ישראל הקימה מערכת רפואית מודרנית. בשני המקומות הנהיגה עיקרון של הכלה, הם נועדו לנשים ולגברים, לבני כל הדתות והלאומים השונים. עיקרון זה הוטמע במערכת הבריאות במדינת ישראל וקיים עד ימינו. היא הנהיגה רפורמה במערכת החינוך ביישוב, ובערוב ימיה עמדה בראש עליית הנוער. אלה היו כמה ממפעליה הגדולים, שכל אחד מהם היה עשוי לפרנס פעילות של מנהיג במשך כל חייו. סאלד עסקה כל ימי חייה בתחומים שונים, טרם סיימה מפעל אחד עברה לאחר.
*
סוגת הביוגרפיה בחקר ההיסטוריה זכתה לתשומת לב רבה בספרות ובכתבי עת מחקריים שנבחנו בהם היבטיה השונים והאתגרים שעימם החוקר מתמודד.2 ״ביוגרפיה אמורה לעורר מחשבה וראייה מעמיקה, ולהיות השראה לפעילות יצירתית. כדי להיות נאמנה למציאות, להנחות ולגרות יש להציג את האדם על הפגמים שלו בצד מעלותיו, את המגרעות כמו את הסגולות״, אמרה סאלד לידידתה.3 היא עצמה לא חשבה שחייה שלה ראויים לביוגרפיה.
2 קימי קפלן, עמרם בלוי: עולמו של מנהיג נטורי קרתא, יד יצחק בן־צבי ומכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שדה בוקר 2017, עמ' 26-20; אניטה שפירא, ״מסתורי הביוגרפיה״, אלפיים, 8 (תשנ״ד), עמ' 240-225; אביבה חלמיש, ״מה מנסים הביוגרפים לעשות״, בתוך: אמיר הורביץ ואחרים (עורכים), העבר ומעבר לו: עיונים בהיסטוריה ובפילוסופיה שי לאלעזר וינריב, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשס״ו, עמ' 244-219; אלי שאלתיאל, ״הביוגרף הרומנטיקן: על ביוגרפיה והיסטוריה״, עיונים בחקר התרבות, 2 (2013), עמ' 196-186; Stephan B. Oates (ed), Biography as High Adventure: Life Writers Speak on Their Art, University of Massachusetts Press, Amherst 1986.
 
3 Rose Zeilin, Hebrietta Szold, Record of Life, The Dial Press, New York 1952
 
סיפור חיים חודר גם לתהומות הנפש. סאלד הייתה אישיות חידתית ורבת־ניגודים; היא נאבקה על השגת שוויון זכויות לנשים, אבל לא עמדה על הזכויות שלה במקומות שעבדה ופעלה בהם. הלהיטות, התושייה והנחישות שאפיינו אותה בפעילותה הציבורית היו חסרות בחייה הפרטיים. האהבה הנכזבת האחרונה שהתנסתה בה הייתה טראומטית. סערת הנפש והדיכאון ששקעה בהם נמשכו שנים אחדות והידרדרו למשבר עמוק. עד שהצליחה להתעשת והחלה במרוץ חדש בפעילותה הציבורית.
סאלד זכתה להערכה רבה, אולם גינוני כבוד ושררה היו זרים לה. היא גייסה סכומי עתק למימון מפעליה, אך לא לקחה מעולם עבור עבודתה שום פרוטה מהקופה הציבורית. היא חיה בצניעות שגבלה בסגפנות, רוב חבריה לא ידעו ממה התקיימה.
שמה של הנרייטה סאלד יצא למרחוק; בארצות הברית, בארץ ישראל ובמדינות רבות הייתה מנהיגה נערצת, אולם אף שהייתה מוקפת ידידים רבים, הרגישה בדידות מתמדת. דרמות וטרגדיות שחוותה בחייה הותירו בה כאב עמוק שלא הרפה ממנה, ותחושת החמצה אישית תססה בה. ידידה יהודה לייב מאגנס, נגיד האוניברסיטה העברית בירושלים, ביקר אותה כששכבה על ערש דווי ומצא אותה מדוכדכת. בנסותו לעודד את רוחה אמר לה: ״היו לך הישגים גדולים בחייך״. היא התבוננה בו והשיבה: ״היו לי חיים עשירים אבל לא מאושרים״.4 בחייה של סאלד משתקפת טרגדיה של מנהיגים המגיעים לשיא בהישגיהם, אך בתוכם רוטטת נפש קרועה.
4 יומן יהודה לייב מאגנס. אתו״י.
 
 

שלמי תודה

 
תודתי נתונה מעומק הלב לעמיתים וידידים שעודדו אותי במחקר וסייעו לי. פרופ' יונתן סרנה Jonathan D. Sarna)) חלק עימי מבקיאותו הגדולה בתולדות יהודי ארצות הברית, שסאלד נטועה בהם, והעניק לי את עצתו ביד נדיבה, קרא את הטיוטה של פרקי הספר והעמיד אותי על טעויות. הערותיו והארותיו לא יסולאו בפז. מוטי גולני, זאב צחור ואבריאל בר לבב קראו פרקים של הטיוטה. הערותיהם החשובות שיפרו את הכתוב. למותר לציין שהטעויות בספר הן באחריותי בלבד. אני מודה לפסיכיאטרים אליעזר ויצטום ורות פיין, שהאירו לי את תופעת הדיכאון העמוק אשר הנרייטה סאלד לקתה בו בעת המשבר הקשה שחוותה.
המסע לגילוי סיפור חייה של הנרייטה סאלד הוליך אותי למחוזות רבים ולאנשים מיוחדים. בבואי לבולטימור, עיר הולדתה ומקום משכנה של משפחת סאלד, שפר עליי מזלי לגלות את בנות משפחתה של הנרייטה, הנכדות של אחותה ברטה סאלד לוין. ילדיה של ברטה היו הצאצאים היחידים של משפחת סאלד. בטסי לוין וסאלי לוין (Betsy and Sally Levin) טרחו ובאו מוושינגטון וסיירו איתי בבולטימור ברחובות ובבתים שמשפחת סאלד התגוררה בהם. הסיפורים שלהן על חיי המשפחה היו לי לפתח הצצה גם לפינות אינטימיות נסתרות במשפחה; ואלה הוסיפו ממד לסיפור חייה העשירים של סאלד ולאישיותה המורכבת. אני מודה להן מקרב לב. בבולטימור פגשתי גם את ג'ורג' הס George Hess)), בן לאחת המשפחות היהודיות הוותיקות ביותר בעיר; הוא סייר איתי בשכונות שבני הקהילה היהודית התגוררו בהן בתקופות קודמות. ידידיי ליסה קלייטון ג'גר ואליוט ג'גר, צבי פרל ויוחאי גואל סייעו לי בחפץ לב בכל עת שנתבקשו. יעמדו על הברכה.
יצירת פרק עלום בהיסטוריה דומה לפסיפס גדול, שאבניו הן המסמכים הרבים והמגוונים; הרכבת התמונה הלא נודעת היא מעין מעשה בלשי. לעיתים ההיסטוריון מתמודד בקושי שבמיעוט חומר תיעודי. הופתעתי לגלות אלפי מסמכים הנוגעים להנרייטה סאלד לא רק מפעילותה הציבורית; היא הרבתה במכתבים לבני משפחתה ולידידיה, והיומנים שלה — שרובם לא נחשפו עד עתה, והתגלו בהם הגיגיה וגם פרטים אינטימיים — הוסיפו רובד בחשיפת אישיותה. מצאתי את עצמי לפני הר של חומר תיעודי המפוזר בעשרות ארכיונים בשלוש יבשות. ימים רבים עבדתי בין כותליהם, ותודתי נתונה למנהלי הארכיונים ולעובדיהם.
במוזאון ובארכיון של יהודי בולטימור מצאתי שפע תצלומים של היהודים בעיר ומטמון של מאות מסמכים שנוגעים להנרייטה סאלד. בארכיון הדסה בניו יורק מצוי תיעוד עשיר של ארגון הדסה וגם מתקופות אחרות בחיי סאלד. תודתי נתונה לסוזן וודלנד (Susan Woodland), מנהלת הארכיון לשעבר, על עזרתה, מסירותה ואדיבותה הרבה. ידידי ג'ק ורטהיימר (Jack Wertheimer), מבכירי החוקרים בבית המדרש לרבנים (Jewish Theological Seminary, JTS), פתח לפניי את הארכיון שלהם, שמסמכים יקרי ערך אצורים בו. השיחות עימו האירו לי סוגיות רבות בקשרי סאלד עם אנשי הסמינר, תודתי העמוקה נתונה לו. בשהייתי הממושכת בארכיון היהודי האמריקני בסינסינטי (AJA) זכיתי לעזרתם המסורה ולאדיבותם של מנהל הארכיון גרי זולה G.P. Zola)), דנה הרמן (Dana Herman) והארכיונאי הראשי קווין פרופיט (Kevin Proffitt); הם סייעו לי למצות את המיטב מעבודתי שם. רוג'ר סיליה מאוניברסיטת סינסינטי ורעייתו ברברה פתחו לפניי את ביתם, והכנסת האורחים הלבבית שלהם ראויה לכל שבח. תודתי לעובדי הארכיון העירוני בלונדון (London Metropolitan Archives; Board of Deputies Archives) והארכיון הלאומי בלונדון (National Archives). ברכותיי ותודותיי למנהליה ולעובדיה של הספרייה הלאומית בירושלים, שהייתה לי לבית שני. לשלמה גולדברג, מנהל מחלקת ההשאלה לשעבר, המכיר את מכמני הספרייה ולא נלאה מסיוע בכל עת. לאלונה אבינזר, מהספרניות הוותיקות, שמסירותה ראויה לכל הערכה. לגליה ריצ'לר ולעליזה מורנו, שנענו לבקשותיי במאור פנים, ולכל הספרנים והספרניות בספרייה הלאומית שלא נזכרו כאן. תודתי לבתיה לשם מן הארכיון הציוני המרכזי בירושלים ולמנהל הארכיון יגאל סתרי על עזרתם ואדיבותם. תודה מיוחדת לכנרת משגב, שעזרה לי במחקר, ובתבונתה, בכישרונותיה ובחריצותה סייעה באיתור חומרים חיוניים לספר ובארגונם. העבודה עימה נעמה לי מאוד.
למדתי רבות ממחקרים היסטוריים בתולדות יהודי ארצות הברית ובתולדות ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ומן העיתונות ומן הביטאונים של ארגונים ומוסדות שהיו הרקע לפעילותה של סאלד, הם נזכרים בספר בפרקיו השונים. באיסוף התצלומים בספר סייעו ניר אורטל, מנהל ארכיון התצלומים ביד יצחק בן־צבי; ענת בנין בארכיון הציוני המרכזי; וגיל וייסבלאי, מנהל ארכיון התצלומים בספרייה הלאומית; ולאריאל הכהן, שסייע בעיצוב התצלומים בספר. תודתי נתונה להם על אדיבותם.
תודה וברכה לאנשי עם עובד — לפרופ' אלי שאלתיאל, העורך של ספריית אופקים, שערך ספר זה ברגישות ובטוב טעם ודעת; לרוית דלויה, מרכזת המערכת במיומנות, בחריצות ובאדיבות; לרונה קראוס עורכת הלשון ולכל מי שעסקו במלאכת ההפקה של הספר. קרן קושיצקי במחלקה ללימודי ארץ ישראל על שם מרטין (זוס) באוניברסיטת בר־אילן סייעה בהכנת המחקר, מכון הקרן הקיימת לתולדות הציונות וההתיישבות סייע בהוצאה לאור של הספר.
יבואו כולם על התודה והברכה.
*
בעבודתי עמדה מולי דמות אימי אסתר קלירס, זיכרונה לברכה, אישה משכילה וחכמה, שמאז ילדותי השרתה עליי מאהבתה הגדולה ללימודים. היא האמינה שההשכלה הרחבה תורמת לא רק להתפתחותו האינטלקטואלית של האדם אלא גם למידותיו ולמעלותיו המוסריות. כך חונכה גם הנרייטה סאלד, אשר עמדה נבוכה משנוכחה כי המציאות אינה תואמת אמונה זו.
אחרונים חביבים — אישי מנחם ובני משפחתי, שהקשיבו בסבלנות לסיפורים ולגילויים שמצאתי במחקרי, קראו פרקים מהטיוטות והשיאו לי עצות לשיפורם. לילדיי, שהם משוש חיי, מוגש באהבה ספר זה.
 

פרק א 

התחלות

 
שורשים
 
הנרייטה סאלד הייתה כרוכה משחר ילדותה אחר אביה בנימין, והוא השפיע על עיצוב אישיותה, עולמה האינטלקטואלי וערכיה; אלה ניתבו במידה רבה את מסלול חייה, לטוב ולמוטב.
בתחילה נראו חייו של בנימין סאלד חיים יפים.1 הוא נולד ב-1829, הבן השני להוריו ברוך וקיילה סאלד, שחיו בהונגריה בכפר קטן הנטוע בעמק של גפנים, מטעים ושדות חיטה. הכפר נמיסקרט (Nemeskurt) נמצא ממזרח לברטיסלבה, העיר שהגרמנים קוראים לה פרסבורג. היהודים באזור דיברו גרמנית. על בנימין סאלד סיפרו שעוד כשהיה רך בשנים ידע לקרוא בחוּמש; מילדותו בלט בכישרונותיו, והוריו צפו לו עתיד כעילוי. אולם עד מהרה השתנו חייו. כשהיה בנימין בן חמש נספתה אימו במגפת הכולרה שפרצה במחוז והפילה חללים רבים. האב שהתאלמן לא יכול לטפל בילדיו הקטנים, נשא לאישה את אחות אשתו, ונולדו להם שלושה ילדים. אולם בטרם מלאו לבנימין תשע שנים נפטר גם אביו, ועולמו חרב עליו. הוא הסתפח לביוגרפיה הקיבוצית של אלפי ילדים שסבלו באותה עת מיתמות ומעוני. ידה של האלמנה לא הייתה משגת לטפל בכל הילדים, והיא שלחה את בנימין ואת אחיו שלמה אל דודם אברהם סאלד, אחי אביהם שגר בעיר פריישטאדט (Freistadt). בימות השבוע למדו בנימין ואחיו בתלמוד תורה והתגוררו במוסד, ולקראת שבת חזרו לבית הדוד.2 לימים סיפר בנימין כי כאשר התקרבו הוא ואחיו אל בית דודם היו ילדי הגויים מתגרים בהם ותוקפים אותם, מכים אותם וחוטפים את כובעיהם ומשליכים אותם לשולי הרחוב. כך ניטעה בבנימין מגיל רך ערנות להתנכלות ליהודים.
כשהיה בנימין בר מצווה הוא נשלח לפרסבורג להמשיך את לימודיו בישיבה. עולם חדש נגלה לפניו בעיר הגדולה שעל גדת הדנובה, לרגלי הרי הקרפטים. הרשימו אותו שני בתי הכנסת הגדולים בפרסבורג, הרחובות הרחבים ובנייני המידות המהודרים, הכנסיות והקתדרלה הגותית העתיקה. את לימודיו בישיבה הוא אהב, אך חווה שם עוני ומחסור. באותם ימים נהגו בקהילות יהודיות רבות לארח לארוחת צהריים את תלמידי הישיבות בבתי אנשי הקהילה. בנימין התארח אצל משפחות רבות, לעיתים לארוחה היחידה ביומו. רוב המשפחות הגישו לו מרק עדשים; הוא אכל את המרק מדי יום ביומו עד שהיה לו לזרא. לאחר חמש שנות לימודים בפרסבורג הוסמך בנימין לרבנות. הוא שאף להמשיך בלימודיו ונסע לווינה, וקיווה ששם יוטב לו; תקוותיו נכזבו.
המאה ה-19 שלאחר המהפכה הצרפתית הייתה עידן של מהפכות באירופה; מהפכת התעשייה שינתה סדרי עולם, ומכונות המירו עבודת כפיים בעבודה אפורה ומתישה בבתי החרושת. רכבות סילקו את הכרכרות, דהרו בסערה וחצו ארצות, ונתינים ביקשו להשתחרר מעולם של קיסרים רודנים ושאפו למהפכה בשלטון. רוחות של מהפכה נשבו גם בעולם היהודי, כשזרמים חדשים חתרו תחת מסגרות הסמכות הדתית כדי להשתלב בעולם ליברלי ופרוגרסיבי. ברוח תנועת ההשכלה שאפו גם יהודים צעירים רבים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. המהפכות באירופה הטביעו את חותמן בבנימין הצעיר, שחווה את טעמן המר.
סאלד תכנן להשתלם בווינה בישיבה גבוהה וגם ללמוד באוניברסיטה, אולם עד מהרה התברר לו שהמציאות מצרה את צעדיו. בווינה הוא נקלע לסערת המהפכה שזיעזעה באביב 1848 את המשטרים הישנים ברוב ארצות אירופה. הוא נסחף עם חבריו בגלי המהפכה שהפיחה תקוות רבות בלב היהודים. הסיכוי להשיג שוויון זכויות ושינוי מרחיק לכת במעמדם האזרחי הלהיב אותם. חוגי היהודים הליברלים היו להוטים להצטרף למאבק לא רק כמבקשי שוויון זכויות ליהודים אלא כשותפים מלאים למאבק על חירות ואחדות בגרמניה. הם רצו להשתלב בחברה הגרמנית. המציאות המהפכנית השרתה התרוממות רוח על רבים מיהודי גרמניה, אוסטרייה וארצות אחרות באירופה שהצטרפו למאבק לאמנציפציה ולחירות.
לא את כולם סחפה המהפכה; כמו באוכלוסייה הכללית גם היהודים נחלקו בדעותיהם בסוגיות הפוליטיות שעמדו על הפרק. כמחצית מיהודי גרמניה היו ביסודם שמרנים או תומכים מושבעים במלוכה. באוסטרייה היה שיעור זה גבוה אף יותר; מאות שנים של תלות במלכים ובנסיכים הותירו את חותמם על היהודים.3 כמו בורגנים רבים אחרים הקפידו היהודים המצליחים והאמידים להימנע ממעורבות פוליטית נמהרת העלולה לסכן את עושרם שהושג בעמל רב. אכן, בתוך זמן קצר התברר שליכודם הספונטני של שוחרי החופש סביב הסיסמאות הליברליות והלאומיות, הדמוקרטיה והסוציאליזם, הוא אשליה. הציפייה לניצחון מהיר התבדתה.
המהפכה הסתיימה במפח נפש. לצד התקוות הרבות שתלו במהפכה נתגלו כבר בתחילה אותות מבשרי רע, בייחוד ביחס ליהודים. הסתה ארסית ופרעות הבהירו ליהודים כי סיסמאות החירות, השוויון והאחווה מוליכות אל מבוי סתום. יתר על כן, מעורבות יהודים במהפכה לא רק שלא הגבירה את האהדה כלפיהם אלא אף הגבירה את האנטישמיות וגילוייה — פגיעות מכוונות ביהודים לאחר המהפכה. רדיפות אלה היו קשות הרבה יותר מסימני האנטישמיות בעשורים שקדמו למהפכה, עשורים שהתאפיינו בהתקפות מקומיות מזדמנות על בתי מגורים יהודיים ועל בתי כנסת.
לאחר תבוסות מהפכת 1848 שטפו מהומות חסרות תקדים את אירופה. בשלזיה עילית היו היהודים מעורבים בקרבות רחוב מזוינים נגד מהפכנים פולנים; בפרובינציה של פוזנאן תקף אספסוף פולני את היהודים, וגם בבוהמיה, במורביה ובהונגריה פרצו מהומות. חג הפסחא המתקרב הוסיף נימה דתית למהומות, וזו הגבירה את הלהבות בשטחי הקיסרות ההבסבורגית. יהודים שהצטרפו למאבק בפרסבורג, בפראג, בבודפשט ובערים אחרות נדהמו כשהסכינים של המהפכנים הופנו כלפיהם.4
בנימין סאלד הצטרף לחבריו בווינה, הם יצאו לסייע למהפכנים להקים בריקדות ברחובות העיר והותקפו בידי מתנגדי המהפכה. סאלד וחבריו חוו על בשרם את נחת זרועו של ציבור מוסת. המכות והחבלות שקיבל הותירו צלקת בנפשו של סאלד, והוא נמנע כל ימיו מלהזכיר את החוויה הקשה. סאלד וחבריו היו נבוכים ומתוסכלים ותהו כיצד יכלו להתחולל מהומות נרחבות וחמורות לאחר מהפכה שדגלה בחירות, בשוויון ובאחווה. לאן נעלמו כל הדיבורים על עידן של ליברליזם ורציונליזם? התקפות הנגד של המושלים שמו לאל את הישגיה הראשונים של המהפכה והשליטו מחדש את משטריהם הקודמים. אחרי ניסיון המהפכה שהיה רווי תקוות, היו התקפות הנגד של המושלים הרסניות במיוחד. הפרעות, התקיפה, השוד והביזה והקריאות לגרש את היהודים עוררו בהם חוסר אונים ותחושה של אובדן דרך. התסכול והאכזבה הביאו לגל הגירה של יהודים ממרכז אירופה לאמריקה, גל שהגיע לשיאו בשנות ה-50 של המאה ה-19. הם ציפו שבארץ החירות הם יהיו שווי זכויות בלא עוררין. מי שנותרו באירופה התאמצו לכופף את ראשם עד שיחלוף הגל העכור.
משדוכאה המהפכה בווינה ביד קשה, פעיליה נתפסו ונענשו, ובנימין נחפז לעזוב את וינה בטרם ייעצר. הוא חזר לפרסבורג, ושם מצא את פרנסתו בשיעורים פרטיים לילדים. הוא נדד לעיירות ולכפרים במחוז ילדותו, וכך הגיע בשנת 1849 אל משפחת שער (Sha'ar) בכפר סציפר (Cziffer) הסמוך לפרסבורג. הכפר שכן לרגלי הרי הקרפטים בעמק מוקף גבעות מיוערות, ומעבר לגבעות התנשאה שרשרת הרים מכוסה יערות עבותים. סאלד לא שיער ששם הוא עתיד למצוא את ביתו.
ליצחק שער הייתה חלקת אדמה שבה גידל חיטה ושעורה וכרמי גפנים. סביב הבית השתרעו מטע של עצי פרי וגן ירק, והיו לו גם צאן ופרות. בניו הבוגרים של יצחק סייעו לו בעבודה בשדה ובייצור שיכר שאותו מכרו לכפריים בבית המרזח שלהם — עוד מקור הכנסה למשפחה. באורווה שבחצרם היה סוס שאליו הם רתמו עגלה וכך הובילו סחורה למכירה. הכפריים דיברו הונגרית, ואף שבני משפחת סאלד הבינו שפה זו, שפת הדיבור של היהודים שלמדו בפרסבורג הייתה גרמנית, ועל כן זו הייתה השפה המדוברת במשפחת שער.
מרים, אשתו של יצחק שער, אישה תמירה ובהירת שיער, ילדה לבעלה 12 ילדים, שניים מהם נפטרו בינקותם ממחלות. אף שהייתה מרים טרודה בגידול הילדים ובעבודות הבית, היא סייעה לבעלה בעבודות בחווה וגם בהכנת השיכר. זעזוע פקד את המשפחה כאשר יצחק חלה ונפטר, ומרים שהתאלמנה נותרה מטופלת בעשרה ילדים, שישה בנים וארבע בנות. עול גידול הילדים וכל העבודות בחווה הוטלו על כתפיה. האלמנה לא נפלה ברוחה, היא החליטה להמשיך בעבודה בחווה ובבית המרזח בעזרת בניה הבוגרים, והם המשיכו לעבוד בשדות ובכרמים, בייצור השיכר ובמכירתו. הבנות שהתבגרו נישאו ועברו לגור עם בעליהן בערים אחרות. הנערים והילדים הצעירים נשארו בבית.
בסציפר לא היה תלמוד תורה לילדים, ומרים, שלא חפצה לשלוח את ילדיה ללמוד בעיירות השכנות, החליטה לשכור מלמד שילמד את ילדיה בביתה. כך הגיע בנימין סאלד לבית משפחת שער. סאלד לימד את הבנים ואת הבנות הצעירות מינה וסופי.5 הוא התגורר בביתם והיה כאחד מבני המשפחה, מעין אח גדול. באחד הימים סיפרה מרים לבנימין שבנה היינריך, שימלאו לו 18 בקרוב, מבקש להמשיך בלימודים וללמוד רפואה. מרים רצתה לשלוח אותו לגרמניה, וצירפה אליו את נפתלי שהועידה ללימודי משפטים. בשל גילם הצעיר הציעה מרים לסאלד ללוות את בניה לברסלאו — שם נרשמו ללימודים, ולהשגיח עליהם. סאלד נענה ברצון להצעתה; זה מכבר נשא את עיניו ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו. ושם החל פרק חדש בחייו.6
ברסלאו הייתה בירת הפרובינציה הגרמנית סילסיה (Silesia). בנימין השתאה למראה העיר העתיקה שלגדת נהר האוֹדֶר. מעל הנהר התנשאו גשרים עתיקים שבעבר נועדו לקשר את ברסלאו לדרכי המסחר בגרמניה, בפולין ובבוהמיה. בימים עברו הייתה ברסלאו מוקפת תעלת מים שנועדה לחסום את דרכם של תוקפים. במרכז ברסלאו נותר שוק עתיק, וברחובות הסמוכים היו בניינים עתיקים שהזכירו את הדרה מימי הביניים.
בנימין סאלד התקבל ללימודים בבית המדרש לרבנים שבראשו עמד זכריה פרנקל.7 בברסלאו היה סאלד עד לניסיון מהפכני של ראשי בית המדרש, שביקשו ליצור שביל זהב בין האורתודוקסייה המסתגרת מאחורי חומות המסורת ובין הרפורמה הפותחת את שעריה לרווחה להשפעות מן החוץ ומוותרת על נכסי צאן ברזל של המסורת היהודית הדתית. לימים נודע פרנקל כאבי הרעיון של היהדות הקונסרבטיבית. אל בית המדרש הגיעו בשנות פעילותו תלמידים ממדינות ומרקעים שונים, אך כתנאי להכשרה ברבנות הם נדרשו להיות בעלי זהות דתית מוצקה. עם הקמתו של בית המדרש בברסלאו התקבלו בו עשרים תלמידים שהיו בקיאים בתלמוד ובספרות הפרשנית עם מטען מגוון של ידע כללי.
הלומדים בבית המדרש היו פטורים מתשלום, וכך התאפשר לבנימין חסר האמצעים ללמוד בו. גם המגורים ניתנו לתלמידים חינם. כמה מהחניכים התגוררו בקומת הגג בבניין בית המדרש, ולאחרים נשכרו חדרים ברחבי העיר. כמו בפרסבורג אכלו התלמידים בבתיהם של אנשי הקהילה שהתנדבו לארח אותם לארוחת צהריים. בנימין נאלץ כבילדותו לקבל את ארוחותיו בבתי זרים. לרוב הארוחה הייתה דלה, והרעב הציק לו. תחושת המחסור שחווה בשנות לימודיו בעיר פרסבורג הכתה בו שוב והטביעה בו הרגשה של חוסר ביטחון ושל תלות באחרים; הרגשות אלה ליוו אותו כל ימיו.
זכריה פרנקל עודד את תלמידיו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, המזכים את תלמידיהם בתואר ד״ר, כדי לספק את רצונן של הקהילות שהיו מעוניינות ברב בעל תואר אקדמי. שנה לאחר בואו של בנימין לברסלאו הוא החל ללמוד באוניברסיטת ברסלאו. הוא למד לימודים קלסיים ופילוסופיה, התוודע גם לספרות ולשירה הגרמנית ולמד בשקידה.
בית המדרש בברסלאו התפתח במהירות; הכשירו בו את התלמידים לשאת דרשות לפני הקהל, והוקם בו מכון להכשרת מורים כדי למלא את הצורך במחנכים יהודים מודרנים. מספר התלמידים בו הלך וגדל. בתוך זמן קצר שלט בית המדרש בברסלאו בהכשרת רבנים במרחב דוברי השפה הגרמנית. בין המורים שלימדו שם היה ההיסטוריון צבי היינריך גרץ.8
השקפת העולם של המוסד לרבנים בברסלאו שבתה את ליבם של בני קהילות רבות, אולם דרכו לא הייתה מקובלת על הכול. שני הזרמים היריבים, האורתודוקסים והרפורמים, מתחו עליו ביקורת. הפיוס בין הזרמים נותר לא מציאותי בהוויה החברתית והדתית של יהדות מרכז אירופה.9 לימים אימצו בארצות הברית את דרכו של בית המדרש בברסלאו, והוא התפתח שם לזרם הקונסרבטיבי, לצד שני הזרמים האורתודוקסי והרפורמי.
בשנות לימודיו של סאלד בברסלאו הוא התכתב עם מרים שער וכתב לה על שלומם של היינריך ונפתלי ועל התקדמותם בלימודיהם. בימי החגים הוזמנו פרחי הרבנים שלמדו בבית המדרש לקהילות סמוכות לכהן כרבנים ודרשנים. סאלד נענה להזמנות כדי לרכוש ניסיון שגם שכרו היה בצידו. הוא הוזמן לקהילת בריג (Brig) הסמוכה לברסלאו, והדרשות שלו זכו להערכה; הוא הוזמן לקהילות אחרות, וגם בהן זכה לשבחים ושמו נודע ברבים.
סאלד השלים את לימודיו לתואר ד״ר (1859), וחיפש מקום לכהן בו ברבנות. הזדמנות נקרתה לו כאשר בסטוקהולם חיפשו רב ופנו אליו. הוא הוזמן לעיר בימים הנוראים ונשא שלוש דרשות, אנשי הקהילה היו מרוצים מדרשותיו, אולם הם העדיפו על פניו את הרב לודויג לויזון מוורמס, שהיה רב רפורמי. באותה עת גם קהילת אוהב שלום בבולטימור שבארצות הברית חיפשה רב. סאלד התייעץ עם הרב זכריה פרנקל אם להציע את מועמדותו, וזה עודד אותו לקבל את הכהונה וגם צייד אותו בהמלצה חמה. בקהילת אוהב שלום החליטו לקבלו, והרב סאלד הוזמן לבולטימור לכהן כרב הקהילה. הוא היה מרוצה מהמינוי אבל ליבו היה כבד. הוא לא הכיר את הקהילה וראשיה, לא היה לו קרוב ומוֹדָע באמריקה, ארץ זרה ורחוקה, והוא לא ידע מה מצפה לו שם.
שנתו השלושים של בנימין קרבה והלכה, והוא טרם הקים משפחה. הוא זכר את סופי שער שלה רחש חיבה עוד בשנים שלימד את ילדי המשפחה בסציפר, והחליט לחזור אליה ולבקש את ידה. סופי בת העשרים הייתה נערה נבונה, בהירת שיער ויפת מראה; היא נענתה לסאלד, והחתונה נערכה באותו קיץ. הזוג הצעיר נסע לקרובי המשפחה להיפרד מהם והחל בהכנות לנסיעה לארצות הברית. מרים שער החליטה לשלוח איתם את בנה אדוארד, וקיוותה שימצא שם עבודה ויתבסס בה. עם הזוג הצעיר נשלחה גם בת הדודה של סופי כדי שסופי לא תרגיש בודדה בארץ הזרה. הארבעה קיבלו דרכונים חתומים בידי הקיסר פרנץ יוזף הראשון ואשרות מקונסול ארצות הברית בהמבורג. חודש אחרי הנישואים הם יצאו לדרך.10
בשבועות שהיטלטלו באונייה בדרכם לאמריקה היה בנימין סאלד מתוח לקראת המפגש עם קהילת אוהב שלום. הוא לא דיבר אנגלית, אבל לא מכך הוטרד. חברי הקהילה היו יוצאי גרמניה וארצות מרכז אירופה, ושפת הדיבור והדרשות בבית הכנסת הייתה גרמנית. החשש של בנימין סאלד היה שמא המפגש עם בני הקהילה בבולטימור לא יעלה יפה. האכזבה שהנחילו לו בני הקהילה בסטוקהולם הותירה בו צלקת, והוא היה מוטרד מה יקרה אם לא יישא חן בעיני אנשי הקהילה אוהב שלום. הנסיעה לבולטימור לא דמתה לביקורו בסטוקהולם; עתה היה נשוי ועבר עם אשתו הצעירה דרך ארוכה מביתה עד אמריקה. במשך כל ההפלגה הוטרד במחשבות אלה ודימה בליבו את המפגש עם אנשי הקהילה.
בנימין וסופי הגיעו לחופי ארצות הברית ב-21 בספטמבר 1859 ועגנו במפרץ בולטימור. העיר נבנתה סביב המפרץ, שהיה נתיב התחבורה העיקרי באותם ימים. מאות המהגרים שהגיעו בספינה חשו רווחה עם עלייתם על היבשה לאחר הטלטולים הרבים בים. את פניהם קידם יום קר וגשום, רציף הנמל המה אנשים, ועגלונים בכרכרות רתומות לסוסים המתינו לבאים. את פני הרב סאלד קיבל סימון כהן, סגן הנשיא של קהילת אוהב שלום. הוא בירך את הרב סאלד ומשפחתו והפנה אליהם עגלון להעמיס את צרורותיהם על הכרכרה. בטרם נפרדו נדבר הרב סאלד עם סימון כהן להיפגש למחרת. הוא היה להוט לשמוע מפיו על הקהילה וחבריה.
סופי ישבה בכרכרה הנוסעת בעיר והתבוננה סביבה בעיניים פעורות. כל ימיה חייתה בכפר, ומראה העיר הגדולה עם הבניינים הגדולים והחנויות הרבות לאורך הרחובות הרשים אותה. היא השתאתה למראה הכנסיות בעלות הצריחים המתנשאים, המזרקות, הכיכרות והשוק ההומה שעל פניו חלפו. היא התבוננה בהולכי הרגל, ועיניה לא שבעו מֵרְאוֹת.10 לבסוף עצרה הכרכרה ליד בית דו־קומתי בדרום רחוב איתאו מספר 207. הדירה בקומה הראשונה נשכרה עבורם, והם מיהרו לפרוק את צרורותיהם ולהיכנס לביתם החדש.
אוהב שלום
 
כשהגיע הרב סאלד לבולטימור הוא לא ידע כמעט דבר על העיר ועל הקהילה שבה נקרא לפעול. למחרת בואו כאמור נפגש עם סימון כהן, ומדבריו למד על הקמת הקהילה ובית הכנסת ועל התפתחותם. הדברים ששמע גרמו לו לפיק ברכיים; הוא הבין שנקלע למקום עם בעיות רבות ומורכבות שלא ציפה להן. הוא נקלע למחלוקות בין האורתודוקסים לרפורמים. בית הכנסת היה העוגן והמרכז החברתי של היהודים, והחברוּת בקהילה יהודית שבית הכנסת עמד במרכזה, הייתה תעודת הזהות של כל יהודי אשר לא התבולל ולא התרחק מהיהדות. משום כך ייחסו חברי הקהילות חשיבות רבה לאופיו של בית הכנסת ולעמדות של ראשיו. כל תזוזה של בית כנסת לעבר תנועה שלא הייתה לרצון המתפללים גרמה למחלוקות בקהילה ולפרישה של חבריה.
זה היה המצב ברבים מבתי הכנסת האורתודוקסיים שהחלו לנטות לעבר הרפורמים. הרב סאלד קיווה שהוא לא ייקלע למציאות שלא יוכל להשלים עימה, לכן ביקש לברר לאן פרנסי בית הכנסת אוהב שלום פונים. הוא לא היה כאחד המתפללים שיכול לנטוש את בית הכנסת שאינו לרוחו ולעבור לקהילה אחרת. אוהב שלום היה מקור פרנסתו ואם יתברר לו שאינו לרוחו, ימצא את עצמו מול שוקת שבורה. הוא חרד, לא היו לו קרובי משפחה ומכרים באמריקה, ולא מקור מחיה לבד מהרבנות. אם לא ייקלט באוהב שלום, הוא לא ידע לאן לפנות לאחר כל הדרך הארוכה שעשה עם אשתו לארצות הברית.
סימון כהן סיפר לרב סאלד על אודות הקהילה היהודית בבולטימור. ההיסטוריה של היהודים בעיר לא הייתה רבת־שנים. הם התארגנו כקהילה בשנת 1830; יהודים הגיעו לעיר כמה עשרות שנים קודם לכן, אולם מספרם לא היה גדול. הראשונים שהחלו להתארגן בבולטימור היו יוצאי פורטוגל, אחריהם באו יהודים מגרמניה והחלו להקים את מוסדות הקהילה. בית הכנסת הראשון בבולטימור נוסד בצפון רחוב אקסטר (Exeter). זה היה בית הכנסת המרכזי של העיר, וכיהן בו הרב ברנרד אילואי (Illowy). בבית כנסת אחר כיהן הרב הנרי הוכהיימר. שני בתי הכנסת היו אורתודוקסיים. בבית הכנסת הרפורמי בבולטימור — הר סיני, כיהן דוד איינהורן כרב הקהילה.
ב-1853 החליטה חבורת אנשים להקים עוד בית כנסת. לששת המייסדים הצטרפו 13 חברים, והם היו הגרעין הראשון של בית הכנסת החדש.11 הצעד הראשון היה למצוא מקום לתפילה. הוצעו להם דירות אחדות, והם בחרו בדירה בבניין קומות בפינת הרחובות גיא (Gay) ולקסינגטון, בקומה השלישית. בקומה השנייה באותו בניין פעל בית חרושת לעגלות ילדים. הלחמת המתכת גרמה לרעש והפיצה ריח לא נעים. אבל סכום הכסף שהיה ברשות חברי הקהילה לא אפשר להם להשיג מקום טוב יותר. הם החליטו לשכור את הדירה המוצעת עד שיוכלו לממן שכירת מבנה מתאים לבית הכנסת. הם חיברו תקנון לבית הכנסת, בחרו גבאים וקראו לבית הכנסת אוהב שלום.12 דרך התפתחותם של הקהילה ובית הכנסת אוהב שלום הייתה אופיינית לקהילות רבות באמריקה באותה עת.
לתפילות בבית הכנסת נזקקו אנשי הקהילה לספר תורה, ולפיכך ביקשו לשאול ספר תורה מאחד מבתי הכנסת הפועלים בעיר, אבל בתי הכנסת האורתודוקסיים סירבו להשאיל להם; הם חשדו שאוהב שלום פונה לכיוון הרפורמי.13 לאחר חיפושים הגיעו אל נ' שלוס בג'ורג'טאון, שהשאיל להם ספר תורה שהיה בבעלותו. בנובמבר התקיימה התפילה הראשונה בבית הכנסת.
האוכלוסייה של בולטימור גדלה במהירות בשנות ה-50 של המאה ה-19 עם בואו של גל מהגרים יהודים, רובם ממרכז אירופה. כדי למשוך אליהם עוד חברים פרסמו הגבאים של אוהב שלום את מועדי התפילות בשבת בעיתונים מקומיים, קהל המתפללים שלהם הלך וגדל והם שכרו דרשן וחזן. אולם אלה באו והלכו ולא התמידו לאורך זמן באוהב שלום. הרב סאלד נבהל לשמע החילופים התכופים, הבין שסיבתם חילוקי דעות בין בעלי המשרות לראשי הקהילה ותהה אם אותו גורל מצפה גם לו. הפרטים הנוספים ששמע על הקהילה הגבירו את דאגתו. הוא הבין שבית הכנסת אוהב שלום החל כבר בשנותיו הראשונות להתקרב אל התנועה הרפורמית.14 הרב סאלד גדל על ברכי המסורת האורתודוקסית, בברסלאו התרשם מהגישה של הרב זכריה פרנקל שהתפתחה לתנועה הקונסרבטיבית ואימץ אותה. הוא היה פתוח לשינויים בהתחשב במציאות באמריקה, אבל נרתע מהזרם הרפורמי, שוויתר על ההיבט הלאומי של היהדות והציונות ועל מצוות בסיסיות כמו שמירת שבת וכשרות. חרדתו של הרב סאלד גדלה ככל ששמע עוד פרטים על המסלול של הקהילה שבה קשר את גורלו.
כאשר גדל מספר המתפללים באוהב שלום והמקום היה צר מהכיל את כולם, החליטו הגבאים למצוא בניין הולם לבית הכנסת במקום הדירה הקטנה בקומה השלישית. החיפושים אחר בניין מתאים נמשכו כשנתיים; הוצעו לגבאים כמה מקומות, אולם כולם נדחו בעיקר משום עלותם הגבוהה. לבסוף הכסף שברשותם אפשר להם לרכוש את בניין הכנסייה ברחוב הנובר. בניין הכנסייה שופץ והותאם לשמש בית כנסת.15 העיסוק הרב שיוחד לקניית בניין לבית הכנסת והחשיבות הרבה שייחסו למראהו, שיקפו את חשיבותו בתנועה הרפורמית. בית הכנסת היה לגורם העיקרי והבלעדי כמעט של המתפללים להזדהות עם הקולקטיב היהודי.16
באביב 1858 נחנך בית הכנסת של קהילת אוהב שלום ברוב עם. האורח המרכזי שהוזמן לשאת את הדרשה היה יצחק מאיר וייז מסינסינטי, מראשי התנועה הרפורמית באמריקה, הדובר ונושא הדגל שלה. לרב סאלד היה ברור כי ההחלטה להזמין את יצחק וייז מעידה על הרוח הנושבת בקהילה ולאן מועדות פניה, ודאגתו גברה. לאחר חנוכת בית הכנסת נפנו ראשי הקהילה לחפש רב.
הרב סאלד תהה מדוע בחרו בו מלכתחילה. מה מצפים ממנו חברי הקהילה? ראשי אוהב שלום לא הגדירו את עצמם רפורמים או אורתודוקסים כשיצאו לחפש רב. הם רצו רב מודרני, בעל ידע במקורות היהדות ובלימודים כלליים. הרב המועדף עליהם היה מי שלמד בבית מדרש לרבנים והיה בוגר אוניברסיטה בעל תואר ד״ר. שפת הדיבור של חברי הקהילה, יוצאי מרכז אירופה, הייתה גרמנית, והם חיפשו רב הדובר בלשונם. הם פרסמו מודעות בעיתונים באמריקה ובאירופה. הדרישות שלהם מהמועמדים היו: ״אדם בעל השכלה יהודית וכללית, בעל אישיות מרשימה ופתיחות לשינויים״.
ראשי קהילת אוהב שלום קיבלו את המלצתו של זכריה פרנקל מברסלאו ובחרו בבנימין סאלד לרבם. הם ראו בו בעל כישורים מתאימים לדרישותיהם: דובר גרמנית, בעל ידע רחב במקורות היהדות, בוגר בית המדרש לרבנים בברסלאו ובעל תואר ד״ר מאוניברסיטה בלימודים קלסיים ופילוסופיה. הם התרשמו שיש ברב סאלד פתיחות לעולם המודרני, ובחירתו לרב התקבלה בקהילה פה אחד ב-6 באפריל 1859.17
הדברים ששמע הרב סאלד על אופייה של הקהילה שבה הוא נקרא לכהן, הבהירו לו שהוא נקלע למלכודת. הוא חרד מפני התנגשות בשל דבקותו במסורת היהודית. הוא ידע שהמבחן שלו יהיה כבר בדרשה הראשונה שיישא לפני הקהילה בבית הכנסת, שבו יציג את עמדותיו. לא ניתנה לו שהות רבה להכין את דרשתו, שנועדה להתקיים ימים אחדים לאחר בואו לבולטימור בשבת פרשת ניצבים בספר דברים. בעת קריאת הפרשה חשב סאלד על הסמליות של העיתוי. בפרשת ניצבים מסופר על משה המקהיל את כל עם ישראל לפני מותו, ערב כניסתם לארץ ישראל, ושוטח בפני העם את שתי האפשרויות: להאמין בתורה ובמצוותיה או לפנות לה עורף, לבחור בברכה או בקללה. משה פונה אל העם בנימה דרמטית ומזהיר אותו: ״הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשַּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וָּבַחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״.18 סאלד תהה אם אנשי הקהילה יבחינו במשמעות הדברים שאליהם כיוון את דבריו בדרשה שלו.
הרב הכין את דרשתו בקפדנות וחישב כל משפט שיאמר. הוא רצה להשביע את רצונם של חברי אוהב שלום, אך גמר אומר להציג לפניהם את השקפת העולם שהוא דוגל בה. בתום הדרשה הוא חש הקלה כאשר אנשי הקהילה הביעו שביעות רצון מדבריו; הדרשה שלו נשאה חן בעיניהם, והם אף הדפיסו אותה בחוברת שהופצה ברבים. הרב קיווה לנתב את דרכו למישרין, אולם הוטחה בו ביקורת מכיוון לא צפוי.
דוד איינהורן, שכיהן כרב של הקהילה הרפורמית הר סיני בבולטימור,19 תקף בחריפות את הרב סאלד ופרסם את ביקורתו על דפי הירחון סיני שאותו ערך. כותרת המאמר הייתה מתגרה: ״הגורל של קהילת אוהב שלום״.20 רוב דברי הביקורת של איינהורן לא התייחסו לדרשה של הרב סאלד; זו הייתה התקפה אישית על סאלד, אף שאיינהורן לא הכיר אותו. הרב סאלד החליט להשיב מלחמה שַׁעְרָה, וכתב מאמר נגד איינהורן: ״התגלה פרצופו של איינהורן״.21 בכך לא תמה הפרשה. אנשי אוהב שלום שהכירו את דוד איינהורן כאיש ריב ומדון, היו מעדיפים שלא להיכנס עימו לפולמוס. ואכן לאחר תגובתו של הרב סאלד, שב איינהורן ותקף אותו בחריפות. חברי הקהילה נפגעו מן ההתקפות של איינהורן על הרב שלהם, ובדיון שהתקיים באסיפת בית הכנסת הוחלט להחרים את כתב העת סיני ולא לקרוא בו. את החלטתם פרסמו בעיתונים הגדולים בבולטימור — הכלליים והיהודיים. שנים שררה מתיחות בין הרב סאלד לאיינהורן.
הרב סאלד הבין שמעמדו באוהב שלום תלוי על בלימה. הוא הצליח למצוא מסילות לליבם של חברי קהילתו, אבל היה מודע לכיוון שאליו הם הולכים ולא ידע מה יעלה בגורלו. החרדה לעתידו נשתלה עמוק בליבו. איתרע מזלו והוא נקלע למאבק הגדול בין האורתודוקסים לרפורמים בזמן שבו החלו רבים מבתי הכנסת האורתודוקסיים לעבור לתנועה הרפורמית. לא היו לו סיכויים למצוא כהונת רב בבית כנסת אחר.
*
ד״ר אהרון פרידנוולד, ידידו הקרוב של סאלד, התגורר עם משפחתו ברחוב פרת סמוך לביתו של סאלד. אהרון ואביו יונאס פרידנוולד נקלעו לנסיבות דומות לאלה של סאלד ולא השלימו עם התרחקות קהילתם מן המסורת האורתודוקסית. הם החליטו לפרוש מבית הכנסת שלהם עם עוד אחדים שלא היו מרוצים מהגלישה לרפורמה, והקימו בעצמם בית כנסת חדש בשם חיזוק אמונה, שבו דבקו במסורת האורותוקוסית. בבית הכנסת שהלך וגדל נבחר יונאס פרידנוולד לנשיא, ואחרי פטירתו עברה הכהונה לבנו אהרון. בבולטימור כינו אותו ״בית הכנסת של פרידנוולד״. מעמדה של משפחת פרידנוולד הוא שאפשר ליונאס ולאהרון לפעול כפי שפעלו. סאלד לא יכול לנהוג כך.
יונאס פרידנוולד היגר מגרמניה עשרים שנים קודם לכן עם אשתו וילדיו הקטנים, וטרם הגירתו הכשיר את עצמו למדינה החדשה שבה התעתד להיקלט. שומרי מסורת התקשו למצוא עבודה במפעל או אצל בעל מלאכה. בארצות הברית היו נהוגים באותה עת שישה ימי עבודה בשבוע, ויום המנוחה היה ביום ראשון, ולפיכך נאלצו מהגרים יהודים שומרי שבת למצוא פרנסה שאינה תלויה במעביד, ורבים פנו לרוכלות. מי שהצליחו לחסוך כסף פתחו בעיר חנות קטנה שהורחבה וגדלה והייתה לבית מסחר גדול. היו שהצליחו להרחיב את עסקיהם ולימים הקימו רשת בתי מסחר גדולים שפעלו בערים הגדולות ברחבי אמריקה והיו לבעלי הון רב.22
יונאס פרידנוולד לא החל את דרכו כרוכל. טרם הגירתו הוא למד בגרמניה לתקן מטריות, הגיע לבולטימור עם סכום כסף שאפשר לו לשכור דירה למשפחתו והחל לעסוק במקצועו. תחילה עבד ליד דוכן קטן שהעמיד בפתח ביתו, ופרנסתו הייתה מצויה. לימים חסך כסף ושכר חנות קטנה שבה הרחיב את פעילותו; לבד מתיקון מטריות ישנות הוא החל לייבא מטריות חדשות. העסק התרחב, ויונאס פתח בית מסחר גדול. הוא השקיע מהונו בעסקים אחרים, ובכלל זה בית דפוס.23 בנו אהרון שבגר נקרא לסייע בפרנסת המשפחה. הוא עבד עם אביו, אולם כעבור שנים אחדות החליט לממש את שאיפתו, למד רפואה והיה לרופא עיניים בבולטימור.
הרב סאלד לא ראה לעצמו עתיד ברוכלות או במסחר שהיו זרים לו, הוא גם לא היה בעל מלאכה ולא בעל מקצוע שממנו יכול להתפרנס לבד מרבנות שלה הוסמך. הוא היה תלוי בשכר שקיבל מהקהילה וחשש לאבד את מקור מחייתו. הוא היה בודד בבולטימור, בלא קרובי משפחה בארצות הברית, ולא ידע מה יעלה בגורלו אם יאבד את משרתו.
הרב סאלד חרד שאם יעזוב את אוהב שלום יהיה גורלו מר כגורלו של הרב אברהם רייס. הרב רייס היגר מגרמניה שבה למד וקיבל הסמכה לרבנות מרבנים אורתודוקסים נודעים. לאחר פטירת בנם היחיד שלו ושל אשתו הם היגרו לאמריקה ב-1840, והוא התקבל לתפקיד רב בקהילה העברית (Hebrew Congregation) של יוצאי גרמניה בבולטימור.24 הרב רייס ביקש לחזק את המסורת הדתית באמריקה, אולם באי בית הכנסת שינו את טעמם והחליטו לאמץ את סידור התפילה והליטורגיה של בית הכנסת הרפורמי בהמבורג, ובכלל זה נגינת עוגב בשבת. הרב רייס לא יכול להשלים עם כך, וב-1849 התפטר מכהונתו כרב בית הכנסת וכתב לידידו בגרמניה: ״אני חי בעלטה בלי מורה או ידיד, חיי הדת בארץ זו ירדו לשפל המדרגה, רוב הבריות אוכלות מזון אסור ומחללות את השבת בפרהסיה״.25 הוא לא הצליח למצוא משרה אחרת ברבנות ובלית ברירה עבד כחנווני והתפרנס בדוחק.26 הוא לא היה היחיד שאיבד את קהילתו, וסאלד שהכיר את אחריתו של הרב רייס, חרד שאם יעזוב את אוהב שלום ייקלע כמוהו לחיי עוני ומחסור שאת טעמם המר כבר חווה בילדותו. הוא חס גם על סופי שהייתה בחודשי הריונה האחרונים, ולא ידע מה יהא עליהם. המציאות שאליה נקלע הרב סאלד יצרה בו מתח שלא הרפה ממנו וריחף מעליו כעננה.
הרב סאלד סיגל לעצמו את השקפת העולם של בית המדרש בברסלאו ודבק בה, אך החליט להימנע מעימותים עם בני קהילתו, כפי שהציעו לו מוריו בברסלאו. הם הצביעו על קהילות יהודיות באירופה שבהן היו חילוקי דעות על דרכם בין הזרמים השונים. הרבנים עודדו את בוגרי בית המדרש לפתח גמישות וכושר הסתגלות; להימנע ממעורבות יתר על המידה במאבקים פנימיים כדי שלא לאבד את תמיכתם של בני הקהילות, ההטרוגניות בהרכביהן. כאשר נקלע סאלד למציאות דומה באמריקה, החליט לנהוג בדרך שיעצו לו מוריו.27 הוא התאמץ להשפיע על חברי קהילתו בדרכי נועם ועשה ככל יכולתו למנוע קרע עימם.
אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בין הרב סאלד לפרנסי אוהב שלום נסבה על נוסח סידור התפילה בבית הכנסת. הגבאים ביקשו לוותר על מקצת התפילות בסידור, הרב סאלד התנגד והציע שהוא עצמו יערוך סידור תפילה חדש ההולם את צורכי הקהילה. הוא החל לערוך סידור תפילה חדש בנוסח המסורתי עם שינויים מתונים שיתאימו לרוחם של חברי קהילתו. סאלד השקיע את רוב זמנו בעבודה ובתוך שנה השלים את חיבור הסידור החדש עבודת ישראל. הסידור הוצג לפני חברי אוהב שלום והתקבל בברכה. אז עלתה השאלה אם להראות את הסידור לרבנים באירופה כדי לקבל את ״הסכמתם״, כפי שנהגו קהילות רבות באמריקה שרצו בחסותם של רבנים באירופה וביקשו את המלצתם על ספרים שחיברו. לאחר דיונים בקהילת אוהב שלום הוחלט לוותר על כך. הסידור עבודת ישראל נשא חן גם בעיני קהילות אחרות בבולטימור ובמדינות אחרות באמריקה, והם אימצו אותו זו אחר זו.28 לאחר שהסידור תורגם מגרמנית לשפה האנגלית בידי הרב מרכוס יסטרוב הוא נקרא ״הסידור של סאלד ויסטרוב״. הוא זכה לפופולריות רבה וגם יוקרתו של הרב סאלד גדלה. אולם המתח הסמוי בין הרב ובין חברי קהילתו לא פג. לעיתים קרובות היה מסתובב בביתו חסר מנוחה; עננה מתמדת העיבה על מצב רוחו.
סופי הייתה מודעת להתחבטות של הרב סאלד, היא חמלה עליו אבל לא ידעה כיצד לסייע לו לצאת מן המֵצַר שנקלע אליו. היא העריכה ששיבה לאירופה אינה באה בחשבון משום שהיא תתפרש בעיניו ככישלון, מה גם ששם לא היה מובטח לו שימצא משרה כלבבו. היא לא העלתה נושא זה בבית. סופי התייחסה אל בעלה כמו נערה צעירה המביטה בהערצה על מורה מלומד וחכם. היא לא השמיעה ביקורת, לא התלוננה ואף לא שיתפה אותו בקשיים הכלכליים של המשפחה. היא תמכה בו ככל שיכלה.
כשנה לאחר בואם לבולטימור, ב-21 בדצמבר 1860, נולדה בתם הבכורה. הרב סאלד ביקש לקרוא לה על שם אימו — קיילה, אבל סופי העדיפה את השם הנרייטה. לידתה של תינוקת זו הייתה ראשיתה של מסכת חיים דרמטית בתקופה שהתפתחה להיות מן הסוערות ביותר בתולדות העם היהודי.
בצל מלחמה — ״הרב של טימבוקוטו״
 
הזיכרונות של הנרייטה מראשית ילדותה קשורים באירועים בבולטימור שהוריה היו מעורבים בהם. היא הייתה בת ארבע כשהייתה עדה למסע ההלוויה של הנשיא אברהם לינקולן (1865). שנים רבות אחר כך סיפרה הנרייטה על הרושם שהותירו בה אותו אירוע וסיפורים ששמעה בביתה כילדה על מלחמת האזרחים בארצות הברית.29
פעמוני הכנסיות רעמו, ושאון מתקהלים נשמע מכל עבר: פרצה מלחמת האזרחים (אפריל 1861). הקרב ניטש בין מדינות הצפון שדגלו בביטול העבדות ובין ה״קונפדרציה״ של מדינות הדרום שהתנגדו לשחרור העבדים. לא בכל מדינות הצפון הייתה התנגדות לעבדות; היו לא מעטים שהתנגדו לשחרור העבדים בעיקר מטעמים כלכליים, משום שהתפרנסו מהמסחר בין הצפון לדרום.
גם בתוך בולטימור התחולל המאבק. במדינת מרילנד, כמו במדינות אחרות ששכנו על קו הגבול בין הצפון לדרום, היו תושבים רבים שהתנגדו למלחמה משום שעסקיהם התבססו על עבודת עבדים והם התנגדו לשחרורם. תושבים אחרים תמכו בשחרור העבדים. גם חברי אוהב שלום נחלקו בין שני המחנות: אלה שתמכו בהמשך העבדות מכוח אינטרסים כלכליים, ולעומתם מי שדגלו בערכי היהדות והליברליות. הרב דוד איינהורן שהיה נחרץ בתמיכתו בביטול העבדות עורר התנגדות חריפה בקהילתו ונאלץ להימלט מבולטימור לפילדלפיה. בשל עמדתו המוצקה של הרב סאלד בעד שחרור העבדים הוא נקלע למצר באוהב שלום.
הרב סאלד הזדהה עם העשוקים והמופלים לרעה וראה את עצמו אחד מהם בהיותו באירופה. הוא היה ער לכך שבעמדתו יעורר עליו את רוגזם של חברים בקהילתו שהתנגדו לשחרור העבדים, ובדרשותיו בבית הכנסת נמנע מהתייחסות לנושא השנוי במחלוקת.30 הוא לא פרסם ברבים את דבר חברותו באגודה שסייעה לעבדים המשוחררים, אולם אנשי אוהב שלום ידעו על פעילותו זו והיו שכינו אותו בלגלוג ״הרב של טימבוקוטו״, כשם האגודה שהיה חבר בה.31 סופי הזדהתה לרוב עם העמדות של בעלה, אולם היא לא הביעה את דעתה בפומבי, כפי שנמנעה להתבטא בנושאים אחרים שהיו שנויים במחלוקת בקהילה.
בשבועות שבהם סערה מערכת הבחירות, החריפה המחלוקת ועמדה במוקד המאבק בין המחנות הניצים. עדות חיה ללהט היצרים בבולטימור נגלתה לרב סאלד כאשר במרכז העיר בקרבת ביתו התגודדו המוני תושבים לקראת בואה של רכבת רבת־קרונות הנושאת כאלף חיילים ממסצ'וסטס ועוד כאלף מתנדבים שבאו מפילדלפיה לתגבר את כוחות הצפון. מתנגדי שחרור העבדים ביקשו לחסום את החיילים היוצאים למלחמה וכיתרו אותם מכל עבר. מפקד החיילים הורה להם לפתוח באש על האזרחים ואחדים מהמפגינים נפלו מתבוססים בדמם. הנשיא לינקולן רצה להפסיק את העימות והורה להסיג את כוחות הצבא מבולטימור.32 בנימין וסופי סאלד נשמו לרווחה כשנמנעה התנגשות בין שני המחנות, אולם מלחמת האזרחים לא נבלמה.
היהודים ברוב מדינות ארצות הברית היו חלוקים בעמדתם. מניין היהודים במדינה גדל במהירות בעשור שקדם למלחמת האזרחים יותר מפי שלושה. בעיר ניו יורק שהייתה לקהילה הגדולה בארצות הברית, הייתה התנגדות רבה לביטול העבדות. גדולי הסוחרים בעיר עסקו בתעשיית הטקסטיל שהתבססה על עבודת עבדים, וסוחרים יהודים הרוויחו הון מהספקת בגדים ומצרכים לצבא ויצאו נשכרים מהמלחמה המתמשכת. כמו בקהילות יהודיות אחרות היו בניו יורק גם תומכים רבים בשחרור העבדים, והם עקבו במתח אחרי מהלכי המלחמה. יהודים ברחבי ארצות הברית שתמכו בביטול העבדות וגם שהתנגדו, לה לא ישבו בחיבוק ידיים. כ-10,000 יהודים התגייסו לכוחות הלוחמים, מהם כ-7,000 בצבאות הצפון ו-3,000 בדרום, אך לא כולם התגייסו מטעמים אידאולוגיים. בין הלוחמים היה מספר ניכר של מהגרים יהודים שזה מקרוב באו לארצות הברית, ורבים קיוו כי שירותם הצבאי יקנה להם כרטיס כניסה מזורז לחברה האמריקנית. רובם צורפו ליחידות של דוברי גרמנית, ומהם שעלו בסולם הדרגות בצבא והגיעו לקצונה. רוכל אחד, לואיס גראץ שמו, שהיה לסגן משנה בחיל הפרשים כתב: ״הפכתי עתה לאדם מכובד במעמד נכבד, שרק יהודים מעטים הגיעו אליו. אני מסתובב בחוגים הטובים והעשירים ביותר, ויהודים ונוצרים כאחד מתייחסים אליי בהתחשבות גדולה ביותר״.33
המלחמה תבעה קורבנות רבים, ויותר מ-500 יהודים נפלו בה. מציאות מביכה נוצרה כאשר חיילים יהודים עמדו בחזית משני צידי המתרס ונאלצו להילחם זה בזה. לעיתים ארע שבני משפחה אחת נקלעו לסיטואציה שכזו; ארבעה מבניו של אברהם יונאס לחמו בחילות הדרום, ואחד נהרג כשלחם למען הצפון. העריקים מהצבא נשפטו למוות; מוושינגטון הגיעה פנייה לרב סאלד להיפגש עם ג'ורג' קון, צעיר יהודי שערק מצבא הצפון ונשפט למוות. האסיר ביקש לפגוש רב לפני ביצוע גזר הדין. הרב סאלד ניסה להמתיק את גזר דינו של החייל, והגיע לוושינגטון לבית הנשיא לבקש חנינה לצעיר. לינקולן הפנה את הרב למפקד הצבא, אבל המפקד לא נענה לבקשתו. הרב סאלד ביקר בבית הסוהר אצל הנידון למוות וקרא איתו פרקי תהלים. הצעיר ביקש שהרב יישאר איתו עד קיצו, והרב נשאר בחברתו עד שהוצא להורג (1863).34 מראה פניו של הצעיר המבועת לפני מותו לא מש מזיכרונו של הרב סאלד זמן רב. התעוררה בו סלידה ממלחמות, וכשהתבררו לו ההרס והטרגדיות שגרמה המלחמה — הוא נעשה פציפיסט מושבע. לימים הלכה הנרייטה בעקבות אביה והייתה לפציפיסטית: היא התנגדה לכל מלחמה באשר היא.
בבית סאלד שררו מתיחות ודאגה מן המלחמה. סופי הוטרדה גם מהמציאות הכלכלית. מחירי המצרכים החיוניים האמירו, ושכרו של הרב סאלד קוצץ קיצוץ חד מ-125 דולר ל-75 דולר לחודש. הוסבר לו שהקיצוץ במשכורתו נבע מן המצב הכלכלי הקשה שפגע בבני הקהילה בימי המלחמה. סופי תהתה אם הסיבה לכך הייתה גם עמדתו של הרב שלא הייתה לרוחם של פרנסי הקהילה. במכתבים שסופי כתבה לאימה היא סיפרה על יוקר המחיה ועל הצורך לצמצם ככל האפשר את הוצאות הבית.35 המלחמה נמשכה ובחזית נפלו חללים רבים בשני המחנות, וכמו בקהילות אחרות התנדבו הנשים בבולטימור לתרום את חלקן למאמץ המלחמתי. הן התנדבו לטפל בפצועים ואספו תרומות לנזקקים. סופי הזמינה אחדות מידידותיה לביתה להכין תחבושות לפצועים. להנרייטה הקטנה שהקשיבה לשיחתן על פגעי המלחמה ותוצאותיה ההרסניות סיפרה סופי על סבל העבדים המשועבדים לאדוניהם ועל המאבק לשחרורם מעבדות.
בחירתו של לינקולן לכהונת נשיאות שנייה (1864) גרמה לבני משפחת סאלד קורת רוח רבה. הכניעה של מפקד צבא הקונפדרציה הגנרל רוברט א' לי אירעה בערב חג הפסח כאשר ההכנות לליל הסדר היו בעיצומן. הרב סאלד הצביע על הקשר הסמלי של חג החירות שבו נגאלו אבותינו ממצרים, לניצחון הכוחות שדגלו בשחרור העבדים. אולם ימים אחדים לאחר כניעת צבא הדרום נורה לינקולן כאשר ישב עם אשתו בתיאטרון פורד בוושינגטון, ולמחרת מת מפצעיו (15 באפריל 1865). השמועה על הרצח פשטה במהירות ברחבי ארצות הברית והכתה בתדהמה את תושביה. הסופר הרמן מלוויל תיאר את האבל הכבד שהיה ״ענן שכיסה את הארץ״. ההתנקשות אירעה ב״יום שישי הטוב״, יום צליבתו של ישו על פי המסורת הנוצרית, וסמליות התאריך הוסיפה משמעויות דתית ומוסרית לרצח. לינקולן היה למרטיר. הספדים נרגשים על לינקולן נכתבו בעיתונים ונישאו מעל בימות. גם הציבור היהודי היה נסער. הרצח אירע בערב חמישי של חול המועד פסח, והיו שהשוו את מותו של לינקולן למשה רבנו אשר נאסף אל אבותיו בלא שנכנס לארץ המובטחת.36 הרב סאלד, שהעריץ את לינקולן, לא ידע את נפשו מצער.
מסע ההלוויה של הנשיא הנרצח עבר בבולטימור בדרכו לספרינגפילד, אילינוי. הוא עבר ברחוב שבו התגוררה משפחת סאלד, ולביתם באו מכרים כדי לצפות בהלוויה מבעד לחלונות. סופי עמדה ליד החלון והרימה בידיה את הנרייטה בת הארבע שתוכל לראות את המסע. מאורע זה נחרת בזיכרונה של הנרייטה. בשביעי של פסח נשא הרב סאלד דרשה בבית הכנסת ותיאר את אישיותו של לינקולן כ״אור זוהר באפלה״, ואת הרצח כפשע בל יכופר. הרב איינהורן ששהה באותם ימים בפילדלפיה כתב קינה על לינקולן וכינה אותו ״המשיח של עמו, הכהן הגדול של החירות״.37 ימים אחדים לאחר מכן תלה הרב סאלד בחדר עבודתו צילום גדול של דיוקן הנשיא. הוא סיפר להנרייטה הקטנה שלינקולן נרצח בשל מאבקו לשחרור העבדים. כעבור זמן, כאשר הלכה הנרייטה עם אימה במעלה הרחוב שבו גרו, הן עברו ליד בית ישן שבו התגוררו משפחות של שחורים, ואימה סיפרה לה שאלה הם עבדים משוחררים. הנרייטה הייתה צעירה מכדי להבין מהי עבדות, אולם זו חדרה לתודעתה בשנים שלאחר מכן. היא קראה את הספר אוהל הדוד תום מאת הרייט ביטצ'ר, והזדהתה עם העבד תום וגורלו המר — והערצתה ללינקולן גברה. כשבגרה העתיקה אל מחברתה את מילות השיר ״זה העפר היה פעם האיש״ של וולט ויטמן:
זה העפר היה פעם האיש —
עדין, פשוט, ישר ותקיף — אשר בידו הזהירה,
מול הפשע הנאלח בדברי הימים מכל שידעה ארץ או תקופה
הינצל ניצלה ברית המדינות האלה.38
*
האהדה של הנרייטה לשחורים עתידה ללוות אותה שנים רבות. היא הייתה רגישה כל ימיה לרעיון החירות והשוויון והתנגדה לאפליית אנשים מכל גזע, מין ודת. בבואה לארץ ישראל היא דימתה לראות את התושבים הערבים כבני דמותם של השחורים בארצות הברית וסברה שיש לסייע להם ולקדם אותם. במרפאות ובבתי החולים שהיא פעלה להקמתם ולפיתוחם, היא קבעה ששעריהם יהיו פתוחים בפני המוסלמים והנוצרים בלא סייג, ויינתן להם טיפול רפואי כמו ליהודים. עיקרון זה מונהג במערכת הבריאות בישראל עד ימינו.
 

דבורה הכהן

דבורה הכהן (נולדה בשנת 1936) היא היסטוריונית וסוציולוגית במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, פרופסור באוניברסיטת בר-אילן. תחומי מחקרה הם התפתחות החברה הישראלית והשפעת העליות השונות עליה.

מנהיגה ללא גבולות - ביוגרפיה הנרייטה סאלד דבורה הכהן

בשער

שנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הועלה נפתלי בן ה-14 לאונייה לאחר שנפרד בחופזה מהוריו. כאשר התקרבה האונייה ליפו היא לא יכלה לעגון בנמל, ואת הנוסעים העבירו לסירות קטנות שהיטלטלו בין הגלים הגבוהים. כשהגיעה הסירה לחוף הניף מלח גברתן את נפתלי באוויר והנחית אותו על הרציף. הילד המבוהל התעלף.
כשפקח את עיניו מצא את עצמו בזרועותיה של אישה קשישה כסופת שיער; זו החזיקה בו והרגיעה אותו. לאחר מכן נודע לו שהייתה זו הנרייטה סאלד. בחלוף השנים היה נפתלי בזם לצייר נודע, בציוריו הופיעו הרבה אוניות וסירות. אפילו בציורים שנושאיהם אחרים ניצבת בפינת הציור סירה קטנה, מעין חתימה אישית שסימלה את הלם הפרידה ממשפחתו ואת נקודת ההתחלה של חייו בארצו החדשה.
הנרייטה סאלד נהגה להשכים קום ולהגיע לנמל בכל פעם שהגיעה חבורת ילדים של עליית הנוער. היא פקחה עין על הורדת הילדים לרציף ועל העברתם למוסדות החינוך שהוכנו עבורם. ברציף חיכו גם חברי הקיבוצים והמוסדות והסיעו את הילדים למקומות מגוריהם.
הנרייטה סאלד נולדה בעיר בולטימור, ארצות הברית (21 בדצמבר 1860), כחודש לאחר בחירת אברהם לינקולן לנשיא. בהיותה בעריסה, בת ארבעה חודשים, פרצה מלחמת האזרחים באמריקה. היא נפטרה בירושלים ביום שלישי 13 בפברואר 1945, חודשים אחדים לפני תום מלחמת העולם השנייה, ונקברה בהר הזיתים. בחייה הארוכים — מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 — הייתה עדה למאורעות הפוליטיים ולמהפכות שזיעזעו וטלטלו את חייהם של מיליוני אנשים. תולדות המאורעות הסוערים שחוותה בחייה ממלאות מדפים רבים בספריות. סאלד תרמה בדרכים שונות לתמורות ההיסטוריות והחברתיות שהייתה עדה להן בשנות חייה הארוכות, ובהן משובץ סיפור חייה.
לאישיותה של הנרייטה סאלד התוודעתי לעומק כשחקרתי את תולדות עליית הנוער, ארגון שהיא הקימה בארץ ישראל עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה ובמלחמת העולם השנייה והשואה, לשם הצלת רבבות ילדים ממלתעות הנאצים.1 למען הילדים שהובאו ארצה בגפם הקימה סאלד מערכת ענפה של פנימיות ומוסדות חינוך, והם חיו ולמדו בהם. היא עקבה בהתמדה אחר חינוכם וניצחה על הצוותים של מאות מורים ומדריכים שהשגיחו עליהם. הכול נשאו את עיניהם אל סאלד בהערכה וביראת כבוד, קשובים לכל מוצא פיה של המנהיגה שנשאה מפעל אדיר זה על כתפיה בשנות השבעים והשמונים לחייה. מנַיין שאבה את כוחה ואת תעצומות רוחה?
1 דבורה הכהן, ילדי הזמן: עליית הנוער 1948-1933, יד ושם, יד יצחק בן־צבי, ירושלים אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ומכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר 2011.
 
משחר נעוריה הייתה הנרייטה ערה להתרחשויות בארצה ובארצות אחרות. היא הייתה חדורה תחושת שליחות והרגישה חובה לפעול בכל אתר לתיקון עולם. לא בחלומות שגתה אלא בתרגומם למעשה, והיא הילכה בגדולות; בהתמודדות בהדרת נשים שאת פגעיה חוותה על בשרה, הקימה את הדסה, ארגון גדול של נשים ציוניות באמריקה שפעל ברוח המטרות שהיא הציבה. סאלד יצאה למאבק באנטישמיות הגואה בטרם תמיט אסון על העם היהודי, כאילו צפתה מה עתיד לקרות. היא הוטרדה מן הקונפליקט היהודי־ערבי שחוותה בארץ ישראל ומהשלכותיו ההרסניות ושאפה להגיע להסדר ראוי למען כל תושבי הארץ. התובנות שהגיעה אליהן לפני מאה שנים רלוונטיות עד ימינו.
עד כה לא פורסמה ביוגרפיה מקיפה ומוסמכת על הנרייטה סאלד, ופרקים רבים בחייה ובפעילותה הציבורית נותרו עלומים. סיפור חייה של הנרייטה סאלד הוא פרק חשוב ומרתק בתולדות התגבשותו של היישוב היהודי בארץ ישראל ופרשת חיים יוצאת דופן של מנהיגה ציונית פורצת דרך.
כמנהיגה ציונית חייתה סאלד כמחצית מחייה הבוגרים בארץ ישראל, ומפעליה חצו גבולות. בארצות הברית נחלצה לסייע למהגרים הרבים להיקלט בחברה האמריקנית, ובארץ ישראל הקימה מערכת רפואית מודרנית. בשני המקומות הנהיגה עיקרון של הכלה, הם נועדו לנשים ולגברים, לבני כל הדתות והלאומים השונים. עיקרון זה הוטמע במערכת הבריאות במדינת ישראל וקיים עד ימינו. היא הנהיגה רפורמה במערכת החינוך ביישוב, ובערוב ימיה עמדה בראש עליית הנוער. אלה היו כמה ממפעליה הגדולים, שכל אחד מהם היה עשוי לפרנס פעילות של מנהיג במשך כל חייו. סאלד עסקה כל ימי חייה בתחומים שונים, טרם סיימה מפעל אחד עברה לאחר.
*
סוגת הביוגרפיה בחקר ההיסטוריה זכתה לתשומת לב רבה בספרות ובכתבי עת מחקריים שנבחנו בהם היבטיה השונים והאתגרים שעימם החוקר מתמודד.2 ״ביוגרפיה אמורה לעורר מחשבה וראייה מעמיקה, ולהיות השראה לפעילות יצירתית. כדי להיות נאמנה למציאות, להנחות ולגרות יש להציג את האדם על הפגמים שלו בצד מעלותיו, את המגרעות כמו את הסגולות״, אמרה סאלד לידידתה.3 היא עצמה לא חשבה שחייה שלה ראויים לביוגרפיה.
2 קימי קפלן, עמרם בלוי: עולמו של מנהיג נטורי קרתא, יד יצחק בן־צבי ומכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שדה בוקר 2017, עמ' 26-20; אניטה שפירא, ״מסתורי הביוגרפיה״, אלפיים, 8 (תשנ״ד), עמ' 240-225; אביבה חלמיש, ״מה מנסים הביוגרפים לעשות״, בתוך: אמיר הורביץ ואחרים (עורכים), העבר ומעבר לו: עיונים בהיסטוריה ובפילוסופיה שי לאלעזר וינריב, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשס״ו, עמ' 244-219; אלי שאלתיאל, ״הביוגרף הרומנטיקן: על ביוגרפיה והיסטוריה״, עיונים בחקר התרבות, 2 (2013), עמ' 196-186; Stephan B. Oates (ed), Biography as High Adventure: Life Writers Speak on Their Art, University of Massachusetts Press, Amherst 1986.
 
3 Rose Zeilin, Hebrietta Szold, Record of Life, The Dial Press, New York 1952
 
סיפור חיים חודר גם לתהומות הנפש. סאלד הייתה אישיות חידתית ורבת־ניגודים; היא נאבקה על השגת שוויון זכויות לנשים, אבל לא עמדה על הזכויות שלה במקומות שעבדה ופעלה בהם. הלהיטות, התושייה והנחישות שאפיינו אותה בפעילותה הציבורית היו חסרות בחייה הפרטיים. האהבה הנכזבת האחרונה שהתנסתה בה הייתה טראומטית. סערת הנפש והדיכאון ששקעה בהם נמשכו שנים אחדות והידרדרו למשבר עמוק. עד שהצליחה להתעשת והחלה במרוץ חדש בפעילותה הציבורית.
סאלד זכתה להערכה רבה, אולם גינוני כבוד ושררה היו זרים לה. היא גייסה סכומי עתק למימון מפעליה, אך לא לקחה מעולם עבור עבודתה שום פרוטה מהקופה הציבורית. היא חיה בצניעות שגבלה בסגפנות, רוב חבריה לא ידעו ממה התקיימה.
שמה של הנרייטה סאלד יצא למרחוק; בארצות הברית, בארץ ישראל ובמדינות רבות הייתה מנהיגה נערצת, אולם אף שהייתה מוקפת ידידים רבים, הרגישה בדידות מתמדת. דרמות וטרגדיות שחוותה בחייה הותירו בה כאב עמוק שלא הרפה ממנה, ותחושת החמצה אישית תססה בה. ידידה יהודה לייב מאגנס, נגיד האוניברסיטה העברית בירושלים, ביקר אותה כששכבה על ערש דווי ומצא אותה מדוכדכת. בנסותו לעודד את רוחה אמר לה: ״היו לך הישגים גדולים בחייך״. היא התבוננה בו והשיבה: ״היו לי חיים עשירים אבל לא מאושרים״.4 בחייה של סאלד משתקפת טרגדיה של מנהיגים המגיעים לשיא בהישגיהם, אך בתוכם רוטטת נפש קרועה.
4 יומן יהודה לייב מאגנס. אתו״י.
 
 

שלמי תודה

 
תודתי נתונה מעומק הלב לעמיתים וידידים שעודדו אותי במחקר וסייעו לי. פרופ' יונתן סרנה Jonathan D. Sarna)) חלק עימי מבקיאותו הגדולה בתולדות יהודי ארצות הברית, שסאלד נטועה בהם, והעניק לי את עצתו ביד נדיבה, קרא את הטיוטה של פרקי הספר והעמיד אותי על טעויות. הערותיו והארותיו לא יסולאו בפז. מוטי גולני, זאב צחור ואבריאל בר לבב קראו פרקים של הטיוטה. הערותיהם החשובות שיפרו את הכתוב. למותר לציין שהטעויות בספר הן באחריותי בלבד. אני מודה לפסיכיאטרים אליעזר ויצטום ורות פיין, שהאירו לי את תופעת הדיכאון העמוק אשר הנרייטה סאלד לקתה בו בעת המשבר הקשה שחוותה.
המסע לגילוי סיפור חייה של הנרייטה סאלד הוליך אותי למחוזות רבים ולאנשים מיוחדים. בבואי לבולטימור, עיר הולדתה ומקום משכנה של משפחת סאלד, שפר עליי מזלי לגלות את בנות משפחתה של הנרייטה, הנכדות של אחותה ברטה סאלד לוין. ילדיה של ברטה היו הצאצאים היחידים של משפחת סאלד. בטסי לוין וסאלי לוין (Betsy and Sally Levin) טרחו ובאו מוושינגטון וסיירו איתי בבולטימור ברחובות ובבתים שמשפחת סאלד התגוררה בהם. הסיפורים שלהן על חיי המשפחה היו לי לפתח הצצה גם לפינות אינטימיות נסתרות במשפחה; ואלה הוסיפו ממד לסיפור חייה העשירים של סאלד ולאישיותה המורכבת. אני מודה להן מקרב לב. בבולטימור פגשתי גם את ג'ורג' הס George Hess)), בן לאחת המשפחות היהודיות הוותיקות ביותר בעיר; הוא סייר איתי בשכונות שבני הקהילה היהודית התגוררו בהן בתקופות קודמות. ידידיי ליסה קלייטון ג'גר ואליוט ג'גר, צבי פרל ויוחאי גואל סייעו לי בחפץ לב בכל עת שנתבקשו. יעמדו על הברכה.
יצירת פרק עלום בהיסטוריה דומה לפסיפס גדול, שאבניו הן המסמכים הרבים והמגוונים; הרכבת התמונה הלא נודעת היא מעין מעשה בלשי. לעיתים ההיסטוריון מתמודד בקושי שבמיעוט חומר תיעודי. הופתעתי לגלות אלפי מסמכים הנוגעים להנרייטה סאלד לא רק מפעילותה הציבורית; היא הרבתה במכתבים לבני משפחתה ולידידיה, והיומנים שלה — שרובם לא נחשפו עד עתה, והתגלו בהם הגיגיה וגם פרטים אינטימיים — הוסיפו רובד בחשיפת אישיותה. מצאתי את עצמי לפני הר של חומר תיעודי המפוזר בעשרות ארכיונים בשלוש יבשות. ימים רבים עבדתי בין כותליהם, ותודתי נתונה למנהלי הארכיונים ולעובדיהם.
במוזאון ובארכיון של יהודי בולטימור מצאתי שפע תצלומים של היהודים בעיר ומטמון של מאות מסמכים שנוגעים להנרייטה סאלד. בארכיון הדסה בניו יורק מצוי תיעוד עשיר של ארגון הדסה וגם מתקופות אחרות בחיי סאלד. תודתי נתונה לסוזן וודלנד (Susan Woodland), מנהלת הארכיון לשעבר, על עזרתה, מסירותה ואדיבותה הרבה. ידידי ג'ק ורטהיימר (Jack Wertheimer), מבכירי החוקרים בבית המדרש לרבנים (Jewish Theological Seminary, JTS), פתח לפניי את הארכיון שלהם, שמסמכים יקרי ערך אצורים בו. השיחות עימו האירו לי סוגיות רבות בקשרי סאלד עם אנשי הסמינר, תודתי העמוקה נתונה לו. בשהייתי הממושכת בארכיון היהודי האמריקני בסינסינטי (AJA) זכיתי לעזרתם המסורה ולאדיבותם של מנהל הארכיון גרי זולה G.P. Zola)), דנה הרמן (Dana Herman) והארכיונאי הראשי קווין פרופיט (Kevin Proffitt); הם סייעו לי למצות את המיטב מעבודתי שם. רוג'ר סיליה מאוניברסיטת סינסינטי ורעייתו ברברה פתחו לפניי את ביתם, והכנסת האורחים הלבבית שלהם ראויה לכל שבח. תודתי לעובדי הארכיון העירוני בלונדון (London Metropolitan Archives; Board of Deputies Archives) והארכיון הלאומי בלונדון (National Archives). ברכותיי ותודותיי למנהליה ולעובדיה של הספרייה הלאומית בירושלים, שהייתה לי לבית שני. לשלמה גולדברג, מנהל מחלקת ההשאלה לשעבר, המכיר את מכמני הספרייה ולא נלאה מסיוע בכל עת. לאלונה אבינזר, מהספרניות הוותיקות, שמסירותה ראויה לכל הערכה. לגליה ריצ'לר ולעליזה מורנו, שנענו לבקשותיי במאור פנים, ולכל הספרנים והספרניות בספרייה הלאומית שלא נזכרו כאן. תודתי לבתיה לשם מן הארכיון הציוני המרכזי בירושלים ולמנהל הארכיון יגאל סתרי על עזרתם ואדיבותם. תודה מיוחדת לכנרת משגב, שעזרה לי במחקר, ובתבונתה, בכישרונותיה ובחריצותה סייעה באיתור חומרים חיוניים לספר ובארגונם. העבודה עימה נעמה לי מאוד.
למדתי רבות ממחקרים היסטוריים בתולדות יהודי ארצות הברית ובתולדות ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ומן העיתונות ומן הביטאונים של ארגונים ומוסדות שהיו הרקע לפעילותה של סאלד, הם נזכרים בספר בפרקיו השונים. באיסוף התצלומים בספר סייעו ניר אורטל, מנהל ארכיון התצלומים ביד יצחק בן־צבי; ענת בנין בארכיון הציוני המרכזי; וגיל וייסבלאי, מנהל ארכיון התצלומים בספרייה הלאומית; ולאריאל הכהן, שסייע בעיצוב התצלומים בספר. תודתי נתונה להם על אדיבותם.
תודה וברכה לאנשי עם עובד — לפרופ' אלי שאלתיאל, העורך של ספריית אופקים, שערך ספר זה ברגישות ובטוב טעם ודעת; לרוית דלויה, מרכזת המערכת במיומנות, בחריצות ובאדיבות; לרונה קראוס עורכת הלשון ולכל מי שעסקו במלאכת ההפקה של הספר. קרן קושיצקי במחלקה ללימודי ארץ ישראל על שם מרטין (זוס) באוניברסיטת בר־אילן סייעה בהכנת המחקר, מכון הקרן הקיימת לתולדות הציונות וההתיישבות סייע בהוצאה לאור של הספר.
יבואו כולם על התודה והברכה.
*
בעבודתי עמדה מולי דמות אימי אסתר קלירס, זיכרונה לברכה, אישה משכילה וחכמה, שמאז ילדותי השרתה עליי מאהבתה הגדולה ללימודים. היא האמינה שההשכלה הרחבה תורמת לא רק להתפתחותו האינטלקטואלית של האדם אלא גם למידותיו ולמעלותיו המוסריות. כך חונכה גם הנרייטה סאלד, אשר עמדה נבוכה משנוכחה כי המציאות אינה תואמת אמונה זו.
אחרונים חביבים — אישי מנחם ובני משפחתי, שהקשיבו בסבלנות לסיפורים ולגילויים שמצאתי במחקרי, קראו פרקים מהטיוטות והשיאו לי עצות לשיפורם. לילדיי, שהם משוש חיי, מוגש באהבה ספר זה.
 

פרק א 

התחלות

 
שורשים
 
הנרייטה סאלד הייתה כרוכה משחר ילדותה אחר אביה בנימין, והוא השפיע על עיצוב אישיותה, עולמה האינטלקטואלי וערכיה; אלה ניתבו במידה רבה את מסלול חייה, לטוב ולמוטב.
בתחילה נראו חייו של בנימין סאלד חיים יפים.1 הוא נולד ב-1829, הבן השני להוריו ברוך וקיילה סאלד, שחיו בהונגריה בכפר קטן הנטוע בעמק של גפנים, מטעים ושדות חיטה. הכפר נמיסקרט (Nemeskurt) נמצא ממזרח לברטיסלבה, העיר שהגרמנים קוראים לה פרסבורג. היהודים באזור דיברו גרמנית. על בנימין סאלד סיפרו שעוד כשהיה רך בשנים ידע לקרוא בחוּמש; מילדותו בלט בכישרונותיו, והוריו צפו לו עתיד כעילוי. אולם עד מהרה השתנו חייו. כשהיה בנימין בן חמש נספתה אימו במגפת הכולרה שפרצה במחוז והפילה חללים רבים. האב שהתאלמן לא יכול לטפל בילדיו הקטנים, נשא לאישה את אחות אשתו, ונולדו להם שלושה ילדים. אולם בטרם מלאו לבנימין תשע שנים נפטר גם אביו, ועולמו חרב עליו. הוא הסתפח לביוגרפיה הקיבוצית של אלפי ילדים שסבלו באותה עת מיתמות ומעוני. ידה של האלמנה לא הייתה משגת לטפל בכל הילדים, והיא שלחה את בנימין ואת אחיו שלמה אל דודם אברהם סאלד, אחי אביהם שגר בעיר פריישטאדט (Freistadt). בימות השבוע למדו בנימין ואחיו בתלמוד תורה והתגוררו במוסד, ולקראת שבת חזרו לבית הדוד.2 לימים סיפר בנימין כי כאשר התקרבו הוא ואחיו אל בית דודם היו ילדי הגויים מתגרים בהם ותוקפים אותם, מכים אותם וחוטפים את כובעיהם ומשליכים אותם לשולי הרחוב. כך ניטעה בבנימין מגיל רך ערנות להתנכלות ליהודים.
כשהיה בנימין בר מצווה הוא נשלח לפרסבורג להמשיך את לימודיו בישיבה. עולם חדש נגלה לפניו בעיר הגדולה שעל גדת הדנובה, לרגלי הרי הקרפטים. הרשימו אותו שני בתי הכנסת הגדולים בפרסבורג, הרחובות הרחבים ובנייני המידות המהודרים, הכנסיות והקתדרלה הגותית העתיקה. את לימודיו בישיבה הוא אהב, אך חווה שם עוני ומחסור. באותם ימים נהגו בקהילות יהודיות רבות לארח לארוחת צהריים את תלמידי הישיבות בבתי אנשי הקהילה. בנימין התארח אצל משפחות רבות, לעיתים לארוחה היחידה ביומו. רוב המשפחות הגישו לו מרק עדשים; הוא אכל את המרק מדי יום ביומו עד שהיה לו לזרא. לאחר חמש שנות לימודים בפרסבורג הוסמך בנימין לרבנות. הוא שאף להמשיך בלימודיו ונסע לווינה, וקיווה ששם יוטב לו; תקוותיו נכזבו.
המאה ה-19 שלאחר המהפכה הצרפתית הייתה עידן של מהפכות באירופה; מהפכת התעשייה שינתה סדרי עולם, ומכונות המירו עבודת כפיים בעבודה אפורה ומתישה בבתי החרושת. רכבות סילקו את הכרכרות, דהרו בסערה וחצו ארצות, ונתינים ביקשו להשתחרר מעולם של קיסרים רודנים ושאפו למהפכה בשלטון. רוחות של מהפכה נשבו גם בעולם היהודי, כשזרמים חדשים חתרו תחת מסגרות הסמכות הדתית כדי להשתלב בעולם ליברלי ופרוגרסיבי. ברוח תנועת ההשכלה שאפו גם יהודים צעירים רבים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. המהפכות באירופה הטביעו את חותמן בבנימין הצעיר, שחווה את טעמן המר.
סאלד תכנן להשתלם בווינה בישיבה גבוהה וגם ללמוד באוניברסיטה, אולם עד מהרה התברר לו שהמציאות מצרה את צעדיו. בווינה הוא נקלע לסערת המהפכה שזיעזעה באביב 1848 את המשטרים הישנים ברוב ארצות אירופה. הוא נסחף עם חבריו בגלי המהפכה שהפיחה תקוות רבות בלב היהודים. הסיכוי להשיג שוויון זכויות ושינוי מרחיק לכת במעמדם האזרחי הלהיב אותם. חוגי היהודים הליברלים היו להוטים להצטרף למאבק לא רק כמבקשי שוויון זכויות ליהודים אלא כשותפים מלאים למאבק על חירות ואחדות בגרמניה. הם רצו להשתלב בחברה הגרמנית. המציאות המהפכנית השרתה התרוממות רוח על רבים מיהודי גרמניה, אוסטרייה וארצות אחרות באירופה שהצטרפו למאבק לאמנציפציה ולחירות.
לא את כולם סחפה המהפכה; כמו באוכלוסייה הכללית גם היהודים נחלקו בדעותיהם בסוגיות הפוליטיות שעמדו על הפרק. כמחצית מיהודי גרמניה היו ביסודם שמרנים או תומכים מושבעים במלוכה. באוסטרייה היה שיעור זה גבוה אף יותר; מאות שנים של תלות במלכים ובנסיכים הותירו את חותמם על היהודים.3 כמו בורגנים רבים אחרים הקפידו היהודים המצליחים והאמידים להימנע ממעורבות פוליטית נמהרת העלולה לסכן את עושרם שהושג בעמל רב. אכן, בתוך זמן קצר התברר שליכודם הספונטני של שוחרי החופש סביב הסיסמאות הליברליות והלאומיות, הדמוקרטיה והסוציאליזם, הוא אשליה. הציפייה לניצחון מהיר התבדתה.
המהפכה הסתיימה במפח נפש. לצד התקוות הרבות שתלו במהפכה נתגלו כבר בתחילה אותות מבשרי רע, בייחוד ביחס ליהודים. הסתה ארסית ופרעות הבהירו ליהודים כי סיסמאות החירות, השוויון והאחווה מוליכות אל מבוי סתום. יתר על כן, מעורבות יהודים במהפכה לא רק שלא הגבירה את האהדה כלפיהם אלא אף הגבירה את האנטישמיות וגילוייה — פגיעות מכוונות ביהודים לאחר המהפכה. רדיפות אלה היו קשות הרבה יותר מסימני האנטישמיות בעשורים שקדמו למהפכה, עשורים שהתאפיינו בהתקפות מקומיות מזדמנות על בתי מגורים יהודיים ועל בתי כנסת.
לאחר תבוסות מהפכת 1848 שטפו מהומות חסרות תקדים את אירופה. בשלזיה עילית היו היהודים מעורבים בקרבות רחוב מזוינים נגד מהפכנים פולנים; בפרובינציה של פוזנאן תקף אספסוף פולני את היהודים, וגם בבוהמיה, במורביה ובהונגריה פרצו מהומות. חג הפסחא המתקרב הוסיף נימה דתית למהומות, וזו הגבירה את הלהבות בשטחי הקיסרות ההבסבורגית. יהודים שהצטרפו למאבק בפרסבורג, בפראג, בבודפשט ובערים אחרות נדהמו כשהסכינים של המהפכנים הופנו כלפיהם.4
בנימין סאלד הצטרף לחבריו בווינה, הם יצאו לסייע למהפכנים להקים בריקדות ברחובות העיר והותקפו בידי מתנגדי המהפכה. סאלד וחבריו חוו על בשרם את נחת זרועו של ציבור מוסת. המכות והחבלות שקיבל הותירו צלקת בנפשו של סאלד, והוא נמנע כל ימיו מלהזכיר את החוויה הקשה. סאלד וחבריו היו נבוכים ומתוסכלים ותהו כיצד יכלו להתחולל מהומות נרחבות וחמורות לאחר מהפכה שדגלה בחירות, בשוויון ובאחווה. לאן נעלמו כל הדיבורים על עידן של ליברליזם ורציונליזם? התקפות הנגד של המושלים שמו לאל את הישגיה הראשונים של המהפכה והשליטו מחדש את משטריהם הקודמים. אחרי ניסיון המהפכה שהיה רווי תקוות, היו התקפות הנגד של המושלים הרסניות במיוחד. הפרעות, התקיפה, השוד והביזה והקריאות לגרש את היהודים עוררו בהם חוסר אונים ותחושה של אובדן דרך. התסכול והאכזבה הביאו לגל הגירה של יהודים ממרכז אירופה לאמריקה, גל שהגיע לשיאו בשנות ה-50 של המאה ה-19. הם ציפו שבארץ החירות הם יהיו שווי זכויות בלא עוררין. מי שנותרו באירופה התאמצו לכופף את ראשם עד שיחלוף הגל העכור.
משדוכאה המהפכה בווינה ביד קשה, פעיליה נתפסו ונענשו, ובנימין נחפז לעזוב את וינה בטרם ייעצר. הוא חזר לפרסבורג, ושם מצא את פרנסתו בשיעורים פרטיים לילדים. הוא נדד לעיירות ולכפרים במחוז ילדותו, וכך הגיע בשנת 1849 אל משפחת שער (Sha'ar) בכפר סציפר (Cziffer) הסמוך לפרסבורג. הכפר שכן לרגלי הרי הקרפטים בעמק מוקף גבעות מיוערות, ומעבר לגבעות התנשאה שרשרת הרים מכוסה יערות עבותים. סאלד לא שיער ששם הוא עתיד למצוא את ביתו.
ליצחק שער הייתה חלקת אדמה שבה גידל חיטה ושעורה וכרמי גפנים. סביב הבית השתרעו מטע של עצי פרי וגן ירק, והיו לו גם צאן ופרות. בניו הבוגרים של יצחק סייעו לו בעבודה בשדה ובייצור שיכר שאותו מכרו לכפריים בבית המרזח שלהם — עוד מקור הכנסה למשפחה. באורווה שבחצרם היה סוס שאליו הם רתמו עגלה וכך הובילו סחורה למכירה. הכפריים דיברו הונגרית, ואף שבני משפחת סאלד הבינו שפה זו, שפת הדיבור של היהודים שלמדו בפרסבורג הייתה גרמנית, ועל כן זו הייתה השפה המדוברת במשפחת שער.
מרים, אשתו של יצחק שער, אישה תמירה ובהירת שיער, ילדה לבעלה 12 ילדים, שניים מהם נפטרו בינקותם ממחלות. אף שהייתה מרים טרודה בגידול הילדים ובעבודות הבית, היא סייעה לבעלה בעבודות בחווה וגם בהכנת השיכר. זעזוע פקד את המשפחה כאשר יצחק חלה ונפטר, ומרים שהתאלמנה נותרה מטופלת בעשרה ילדים, שישה בנים וארבע בנות. עול גידול הילדים וכל העבודות בחווה הוטלו על כתפיה. האלמנה לא נפלה ברוחה, היא החליטה להמשיך בעבודה בחווה ובבית המרזח בעזרת בניה הבוגרים, והם המשיכו לעבוד בשדות ובכרמים, בייצור השיכר ובמכירתו. הבנות שהתבגרו נישאו ועברו לגור עם בעליהן בערים אחרות. הנערים והילדים הצעירים נשארו בבית.
בסציפר לא היה תלמוד תורה לילדים, ומרים, שלא חפצה לשלוח את ילדיה ללמוד בעיירות השכנות, החליטה לשכור מלמד שילמד את ילדיה בביתה. כך הגיע בנימין סאלד לבית משפחת שער. סאלד לימד את הבנים ואת הבנות הצעירות מינה וסופי.5 הוא התגורר בביתם והיה כאחד מבני המשפחה, מעין אח גדול. באחד הימים סיפרה מרים לבנימין שבנה היינריך, שימלאו לו 18 בקרוב, מבקש להמשיך בלימודים וללמוד רפואה. מרים רצתה לשלוח אותו לגרמניה, וצירפה אליו את נפתלי שהועידה ללימודי משפטים. בשל גילם הצעיר הציעה מרים לסאלד ללוות את בניה לברסלאו — שם נרשמו ללימודים, ולהשגיח עליהם. סאלד נענה ברצון להצעתה; זה מכבר נשא את עיניו ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו. ושם החל פרק חדש בחייו.6
ברסלאו הייתה בירת הפרובינציה הגרמנית סילסיה (Silesia). בנימין השתאה למראה העיר העתיקה שלגדת נהר האוֹדֶר. מעל הנהר התנשאו גשרים עתיקים שבעבר נועדו לקשר את ברסלאו לדרכי המסחר בגרמניה, בפולין ובבוהמיה. בימים עברו הייתה ברסלאו מוקפת תעלת מים שנועדה לחסום את דרכם של תוקפים. במרכז ברסלאו נותר שוק עתיק, וברחובות הסמוכים היו בניינים עתיקים שהזכירו את הדרה מימי הביניים.
בנימין סאלד התקבל ללימודים בבית המדרש לרבנים שבראשו עמד זכריה פרנקל.7 בברסלאו היה סאלד עד לניסיון מהפכני של ראשי בית המדרש, שביקשו ליצור שביל זהב בין האורתודוקסייה המסתגרת מאחורי חומות המסורת ובין הרפורמה הפותחת את שעריה לרווחה להשפעות מן החוץ ומוותרת על נכסי צאן ברזל של המסורת היהודית הדתית. לימים נודע פרנקל כאבי הרעיון של היהדות הקונסרבטיבית. אל בית המדרש הגיעו בשנות פעילותו תלמידים ממדינות ומרקעים שונים, אך כתנאי להכשרה ברבנות הם נדרשו להיות בעלי זהות דתית מוצקה. עם הקמתו של בית המדרש בברסלאו התקבלו בו עשרים תלמידים שהיו בקיאים בתלמוד ובספרות הפרשנית עם מטען מגוון של ידע כללי.
הלומדים בבית המדרש היו פטורים מתשלום, וכך התאפשר לבנימין חסר האמצעים ללמוד בו. גם המגורים ניתנו לתלמידים חינם. כמה מהחניכים התגוררו בקומת הגג בבניין בית המדרש, ולאחרים נשכרו חדרים ברחבי העיר. כמו בפרסבורג אכלו התלמידים בבתיהם של אנשי הקהילה שהתנדבו לארח אותם לארוחת צהריים. בנימין נאלץ כבילדותו לקבל את ארוחותיו בבתי זרים. לרוב הארוחה הייתה דלה, והרעב הציק לו. תחושת המחסור שחווה בשנות לימודיו בעיר פרסבורג הכתה בו שוב והטביעה בו הרגשה של חוסר ביטחון ושל תלות באחרים; הרגשות אלה ליוו אותו כל ימיו.
זכריה פרנקל עודד את תלמידיו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, המזכים את תלמידיהם בתואר ד״ר, כדי לספק את רצונן של הקהילות שהיו מעוניינות ברב בעל תואר אקדמי. שנה לאחר בואו של בנימין לברסלאו הוא החל ללמוד באוניברסיטת ברסלאו. הוא למד לימודים קלסיים ופילוסופיה, התוודע גם לספרות ולשירה הגרמנית ולמד בשקידה.
בית המדרש בברסלאו התפתח במהירות; הכשירו בו את התלמידים לשאת דרשות לפני הקהל, והוקם בו מכון להכשרת מורים כדי למלא את הצורך במחנכים יהודים מודרנים. מספר התלמידים בו הלך וגדל. בתוך זמן קצר שלט בית המדרש בברסלאו בהכשרת רבנים במרחב דוברי השפה הגרמנית. בין המורים שלימדו שם היה ההיסטוריון צבי היינריך גרץ.8
השקפת העולם של המוסד לרבנים בברסלאו שבתה את ליבם של בני קהילות רבות, אולם דרכו לא הייתה מקובלת על הכול. שני הזרמים היריבים, האורתודוקסים והרפורמים, מתחו עליו ביקורת. הפיוס בין הזרמים נותר לא מציאותי בהוויה החברתית והדתית של יהדות מרכז אירופה.9 לימים אימצו בארצות הברית את דרכו של בית המדרש בברסלאו, והוא התפתח שם לזרם הקונסרבטיבי, לצד שני הזרמים האורתודוקסי והרפורמי.
בשנות לימודיו של סאלד בברסלאו הוא התכתב עם מרים שער וכתב לה על שלומם של היינריך ונפתלי ועל התקדמותם בלימודיהם. בימי החגים הוזמנו פרחי הרבנים שלמדו בבית המדרש לקהילות סמוכות לכהן כרבנים ודרשנים. סאלד נענה להזמנות כדי לרכוש ניסיון שגם שכרו היה בצידו. הוא הוזמן לקהילת בריג (Brig) הסמוכה לברסלאו, והדרשות שלו זכו להערכה; הוא הוזמן לקהילות אחרות, וגם בהן זכה לשבחים ושמו נודע ברבים.
סאלד השלים את לימודיו לתואר ד״ר (1859), וחיפש מקום לכהן בו ברבנות. הזדמנות נקרתה לו כאשר בסטוקהולם חיפשו רב ופנו אליו. הוא הוזמן לעיר בימים הנוראים ונשא שלוש דרשות, אנשי הקהילה היו מרוצים מדרשותיו, אולם הם העדיפו על פניו את הרב לודויג לויזון מוורמס, שהיה רב רפורמי. באותה עת גם קהילת אוהב שלום בבולטימור שבארצות הברית חיפשה רב. סאלד התייעץ עם הרב זכריה פרנקל אם להציע את מועמדותו, וזה עודד אותו לקבל את הכהונה וגם צייד אותו בהמלצה חמה. בקהילת אוהב שלום החליטו לקבלו, והרב סאלד הוזמן לבולטימור לכהן כרב הקהילה. הוא היה מרוצה מהמינוי אבל ליבו היה כבד. הוא לא הכיר את הקהילה וראשיה, לא היה לו קרוב ומוֹדָע באמריקה, ארץ זרה ורחוקה, והוא לא ידע מה מצפה לו שם.
שנתו השלושים של בנימין קרבה והלכה, והוא טרם הקים משפחה. הוא זכר את סופי שער שלה רחש חיבה עוד בשנים שלימד את ילדי המשפחה בסציפר, והחליט לחזור אליה ולבקש את ידה. סופי בת העשרים הייתה נערה נבונה, בהירת שיער ויפת מראה; היא נענתה לסאלד, והחתונה נערכה באותו קיץ. הזוג הצעיר נסע לקרובי המשפחה להיפרד מהם והחל בהכנות לנסיעה לארצות הברית. מרים שער החליטה לשלוח איתם את בנה אדוארד, וקיוותה שימצא שם עבודה ויתבסס בה. עם הזוג הצעיר נשלחה גם בת הדודה של סופי כדי שסופי לא תרגיש בודדה בארץ הזרה. הארבעה קיבלו דרכונים חתומים בידי הקיסר פרנץ יוזף הראשון ואשרות מקונסול ארצות הברית בהמבורג. חודש אחרי הנישואים הם יצאו לדרך.10
בשבועות שהיטלטלו באונייה בדרכם לאמריקה היה בנימין סאלד מתוח לקראת המפגש עם קהילת אוהב שלום. הוא לא דיבר אנגלית, אבל לא מכך הוטרד. חברי הקהילה היו יוצאי גרמניה וארצות מרכז אירופה, ושפת הדיבור והדרשות בבית הכנסת הייתה גרמנית. החשש של בנימין סאלד היה שמא המפגש עם בני הקהילה בבולטימור לא יעלה יפה. האכזבה שהנחילו לו בני הקהילה בסטוקהולם הותירה בו צלקת, והוא היה מוטרד מה יקרה אם לא יישא חן בעיני אנשי הקהילה אוהב שלום. הנסיעה לבולטימור לא דמתה לביקורו בסטוקהולם; עתה היה נשוי ועבר עם אשתו הצעירה דרך ארוכה מביתה עד אמריקה. במשך כל ההפלגה הוטרד במחשבות אלה ודימה בליבו את המפגש עם אנשי הקהילה.
בנימין וסופי הגיעו לחופי ארצות הברית ב-21 בספטמבר 1859 ועגנו במפרץ בולטימור. העיר נבנתה סביב המפרץ, שהיה נתיב התחבורה העיקרי באותם ימים. מאות המהגרים שהגיעו בספינה חשו רווחה עם עלייתם על היבשה לאחר הטלטולים הרבים בים. את פניהם קידם יום קר וגשום, רציף הנמל המה אנשים, ועגלונים בכרכרות רתומות לסוסים המתינו לבאים. את פני הרב סאלד קיבל סימון כהן, סגן הנשיא של קהילת אוהב שלום. הוא בירך את הרב סאלד ומשפחתו והפנה אליהם עגלון להעמיס את צרורותיהם על הכרכרה. בטרם נפרדו נדבר הרב סאלד עם סימון כהן להיפגש למחרת. הוא היה להוט לשמוע מפיו על הקהילה וחבריה.
סופי ישבה בכרכרה הנוסעת בעיר והתבוננה סביבה בעיניים פעורות. כל ימיה חייתה בכפר, ומראה העיר הגדולה עם הבניינים הגדולים והחנויות הרבות לאורך הרחובות הרשים אותה. היא השתאתה למראה הכנסיות בעלות הצריחים המתנשאים, המזרקות, הכיכרות והשוק ההומה שעל פניו חלפו. היא התבוננה בהולכי הרגל, ועיניה לא שבעו מֵרְאוֹת.10 לבסוף עצרה הכרכרה ליד בית דו־קומתי בדרום רחוב איתאו מספר 207. הדירה בקומה הראשונה נשכרה עבורם, והם מיהרו לפרוק את צרורותיהם ולהיכנס לביתם החדש.
אוהב שלום
 
כשהגיע הרב סאלד לבולטימור הוא לא ידע כמעט דבר על העיר ועל הקהילה שבה נקרא לפעול. למחרת בואו כאמור נפגש עם סימון כהן, ומדבריו למד על הקמת הקהילה ובית הכנסת ועל התפתחותם. הדברים ששמע גרמו לו לפיק ברכיים; הוא הבין שנקלע למקום עם בעיות רבות ומורכבות שלא ציפה להן. הוא נקלע למחלוקות בין האורתודוקסים לרפורמים. בית הכנסת היה העוגן והמרכז החברתי של היהודים, והחברוּת בקהילה יהודית שבית הכנסת עמד במרכזה, הייתה תעודת הזהות של כל יהודי אשר לא התבולל ולא התרחק מהיהדות. משום כך ייחסו חברי הקהילות חשיבות רבה לאופיו של בית הכנסת ולעמדות של ראשיו. כל תזוזה של בית כנסת לעבר תנועה שלא הייתה לרצון המתפללים גרמה למחלוקות בקהילה ולפרישה של חבריה.
זה היה המצב ברבים מבתי הכנסת האורתודוקסיים שהחלו לנטות לעבר הרפורמים. הרב סאלד קיווה שהוא לא ייקלע למציאות שלא יוכל להשלים עימה, לכן ביקש לברר לאן פרנסי בית הכנסת אוהב שלום פונים. הוא לא היה כאחד המתפללים שיכול לנטוש את בית הכנסת שאינו לרוחו ולעבור לקהילה אחרת. אוהב שלום היה מקור פרנסתו ואם יתברר לו שאינו לרוחו, ימצא את עצמו מול שוקת שבורה. הוא חרד, לא היו לו קרובי משפחה ומכרים באמריקה, ולא מקור מחיה לבד מהרבנות. אם לא ייקלט באוהב שלום, הוא לא ידע לאן לפנות לאחר כל הדרך הארוכה שעשה עם אשתו לארצות הברית.
סימון כהן סיפר לרב סאלד על אודות הקהילה היהודית בבולטימור. ההיסטוריה של היהודים בעיר לא הייתה רבת־שנים. הם התארגנו כקהילה בשנת 1830; יהודים הגיעו לעיר כמה עשרות שנים קודם לכן, אולם מספרם לא היה גדול. הראשונים שהחלו להתארגן בבולטימור היו יוצאי פורטוגל, אחריהם באו יהודים מגרמניה והחלו להקים את מוסדות הקהילה. בית הכנסת הראשון בבולטימור נוסד בצפון רחוב אקסטר (Exeter). זה היה בית הכנסת המרכזי של העיר, וכיהן בו הרב ברנרד אילואי (Illowy). בבית כנסת אחר כיהן הרב הנרי הוכהיימר. שני בתי הכנסת היו אורתודוקסיים. בבית הכנסת הרפורמי בבולטימור — הר סיני, כיהן דוד איינהורן כרב הקהילה.
ב-1853 החליטה חבורת אנשים להקים עוד בית כנסת. לששת המייסדים הצטרפו 13 חברים, והם היו הגרעין הראשון של בית הכנסת החדש.11 הצעד הראשון היה למצוא מקום לתפילה. הוצעו להם דירות אחדות, והם בחרו בדירה בבניין קומות בפינת הרחובות גיא (Gay) ולקסינגטון, בקומה השלישית. בקומה השנייה באותו בניין פעל בית חרושת לעגלות ילדים. הלחמת המתכת גרמה לרעש והפיצה ריח לא נעים. אבל סכום הכסף שהיה ברשות חברי הקהילה לא אפשר להם להשיג מקום טוב יותר. הם החליטו לשכור את הדירה המוצעת עד שיוכלו לממן שכירת מבנה מתאים לבית הכנסת. הם חיברו תקנון לבית הכנסת, בחרו גבאים וקראו לבית הכנסת אוהב שלום.12 דרך התפתחותם של הקהילה ובית הכנסת אוהב שלום הייתה אופיינית לקהילות רבות באמריקה באותה עת.
לתפילות בבית הכנסת נזקקו אנשי הקהילה לספר תורה, ולפיכך ביקשו לשאול ספר תורה מאחד מבתי הכנסת הפועלים בעיר, אבל בתי הכנסת האורתודוקסיים סירבו להשאיל להם; הם חשדו שאוהב שלום פונה לכיוון הרפורמי.13 לאחר חיפושים הגיעו אל נ' שלוס בג'ורג'טאון, שהשאיל להם ספר תורה שהיה בבעלותו. בנובמבר התקיימה התפילה הראשונה בבית הכנסת.
האוכלוסייה של בולטימור גדלה במהירות בשנות ה-50 של המאה ה-19 עם בואו של גל מהגרים יהודים, רובם ממרכז אירופה. כדי למשוך אליהם עוד חברים פרסמו הגבאים של אוהב שלום את מועדי התפילות בשבת בעיתונים מקומיים, קהל המתפללים שלהם הלך וגדל והם שכרו דרשן וחזן. אולם אלה באו והלכו ולא התמידו לאורך זמן באוהב שלום. הרב סאלד נבהל לשמע החילופים התכופים, הבין שסיבתם חילוקי דעות בין בעלי המשרות לראשי הקהילה ותהה אם אותו גורל מצפה גם לו. הפרטים הנוספים ששמע על הקהילה הגבירו את דאגתו. הוא הבין שבית הכנסת אוהב שלום החל כבר בשנותיו הראשונות להתקרב אל התנועה הרפורמית.14 הרב סאלד גדל על ברכי המסורת האורתודוקסית, בברסלאו התרשם מהגישה של הרב זכריה פרנקל שהתפתחה לתנועה הקונסרבטיבית ואימץ אותה. הוא היה פתוח לשינויים בהתחשב במציאות באמריקה, אבל נרתע מהזרם הרפורמי, שוויתר על ההיבט הלאומי של היהדות והציונות ועל מצוות בסיסיות כמו שמירת שבת וכשרות. חרדתו של הרב סאלד גדלה ככל ששמע עוד פרטים על המסלול של הקהילה שבה קשר את גורלו.
כאשר גדל מספר המתפללים באוהב שלום והמקום היה צר מהכיל את כולם, החליטו הגבאים למצוא בניין הולם לבית הכנסת במקום הדירה הקטנה בקומה השלישית. החיפושים אחר בניין מתאים נמשכו כשנתיים; הוצעו לגבאים כמה מקומות, אולם כולם נדחו בעיקר משום עלותם הגבוהה. לבסוף הכסף שברשותם אפשר להם לרכוש את בניין הכנסייה ברחוב הנובר. בניין הכנסייה שופץ והותאם לשמש בית כנסת.15 העיסוק הרב שיוחד לקניית בניין לבית הכנסת והחשיבות הרבה שייחסו למראהו, שיקפו את חשיבותו בתנועה הרפורמית. בית הכנסת היה לגורם העיקרי והבלעדי כמעט של המתפללים להזדהות עם הקולקטיב היהודי.16
באביב 1858 נחנך בית הכנסת של קהילת אוהב שלום ברוב עם. האורח המרכזי שהוזמן לשאת את הדרשה היה יצחק מאיר וייז מסינסינטי, מראשי התנועה הרפורמית באמריקה, הדובר ונושא הדגל שלה. לרב סאלד היה ברור כי ההחלטה להזמין את יצחק וייז מעידה על הרוח הנושבת בקהילה ולאן מועדות פניה, ודאגתו גברה. לאחר חנוכת בית הכנסת נפנו ראשי הקהילה לחפש רב.
הרב סאלד תהה מדוע בחרו בו מלכתחילה. מה מצפים ממנו חברי הקהילה? ראשי אוהב שלום לא הגדירו את עצמם רפורמים או אורתודוקסים כשיצאו לחפש רב. הם רצו רב מודרני, בעל ידע במקורות היהדות ובלימודים כלליים. הרב המועדף עליהם היה מי שלמד בבית מדרש לרבנים והיה בוגר אוניברסיטה בעל תואר ד״ר. שפת הדיבור של חברי הקהילה, יוצאי מרכז אירופה, הייתה גרמנית, והם חיפשו רב הדובר בלשונם. הם פרסמו מודעות בעיתונים באמריקה ובאירופה. הדרישות שלהם מהמועמדים היו: ״אדם בעל השכלה יהודית וכללית, בעל אישיות מרשימה ופתיחות לשינויים״.
ראשי קהילת אוהב שלום קיבלו את המלצתו של זכריה פרנקל מברסלאו ובחרו בבנימין סאלד לרבם. הם ראו בו בעל כישורים מתאימים לדרישותיהם: דובר גרמנית, בעל ידע רחב במקורות היהדות, בוגר בית המדרש לרבנים בברסלאו ובעל תואר ד״ר מאוניברסיטה בלימודים קלסיים ופילוסופיה. הם התרשמו שיש ברב סאלד פתיחות לעולם המודרני, ובחירתו לרב התקבלה בקהילה פה אחד ב-6 באפריל 1859.17
הדברים ששמע הרב סאלד על אופייה של הקהילה שבה הוא נקרא לכהן, הבהירו לו שהוא נקלע למלכודת. הוא חרד מפני התנגשות בשל דבקותו במסורת היהודית. הוא ידע שהמבחן שלו יהיה כבר בדרשה הראשונה שיישא לפני הקהילה בבית הכנסת, שבו יציג את עמדותיו. לא ניתנה לו שהות רבה להכין את דרשתו, שנועדה להתקיים ימים אחדים לאחר בואו לבולטימור בשבת פרשת ניצבים בספר דברים. בעת קריאת הפרשה חשב סאלד על הסמליות של העיתוי. בפרשת ניצבים מסופר על משה המקהיל את כל עם ישראל לפני מותו, ערב כניסתם לארץ ישראל, ושוטח בפני העם את שתי האפשרויות: להאמין בתורה ובמצוותיה או לפנות לה עורף, לבחור בברכה או בקללה. משה פונה אל העם בנימה דרמטית ומזהיר אותו: ״הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשַּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וָּבַחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״.18 סאלד תהה אם אנשי הקהילה יבחינו במשמעות הדברים שאליהם כיוון את דבריו בדרשה שלו.
הרב הכין את דרשתו בקפדנות וחישב כל משפט שיאמר. הוא רצה להשביע את רצונם של חברי אוהב שלום, אך גמר אומר להציג לפניהם את השקפת העולם שהוא דוגל בה. בתום הדרשה הוא חש הקלה כאשר אנשי הקהילה הביעו שביעות רצון מדבריו; הדרשה שלו נשאה חן בעיניהם, והם אף הדפיסו אותה בחוברת שהופצה ברבים. הרב קיווה לנתב את דרכו למישרין, אולם הוטחה בו ביקורת מכיוון לא צפוי.
דוד איינהורן, שכיהן כרב של הקהילה הרפורמית הר סיני בבולטימור,19 תקף בחריפות את הרב סאלד ופרסם את ביקורתו על דפי הירחון סיני שאותו ערך. כותרת המאמר הייתה מתגרה: ״הגורל של קהילת אוהב שלום״.20 רוב דברי הביקורת של איינהורן לא התייחסו לדרשה של הרב סאלד; זו הייתה התקפה אישית על סאלד, אף שאיינהורן לא הכיר אותו. הרב סאלד החליט להשיב מלחמה שַׁעְרָה, וכתב מאמר נגד איינהורן: ״התגלה פרצופו של איינהורן״.21 בכך לא תמה הפרשה. אנשי אוהב שלום שהכירו את דוד איינהורן כאיש ריב ומדון, היו מעדיפים שלא להיכנס עימו לפולמוס. ואכן לאחר תגובתו של הרב סאלד, שב איינהורן ותקף אותו בחריפות. חברי הקהילה נפגעו מן ההתקפות של איינהורן על הרב שלהם, ובדיון שהתקיים באסיפת בית הכנסת הוחלט להחרים את כתב העת סיני ולא לקרוא בו. את החלטתם פרסמו בעיתונים הגדולים בבולטימור — הכלליים והיהודיים. שנים שררה מתיחות בין הרב סאלד לאיינהורן.
הרב סאלד הבין שמעמדו באוהב שלום תלוי על בלימה. הוא הצליח למצוא מסילות לליבם של חברי קהילתו, אבל היה מודע לכיוון שאליו הם הולכים ולא ידע מה יעלה בגורלו. החרדה לעתידו נשתלה עמוק בליבו. איתרע מזלו והוא נקלע למאבק הגדול בין האורתודוקסים לרפורמים בזמן שבו החלו רבים מבתי הכנסת האורתודוקסיים לעבור לתנועה הרפורמית. לא היו לו סיכויים למצוא כהונת רב בבית כנסת אחר.
*
ד״ר אהרון פרידנוולד, ידידו הקרוב של סאלד, התגורר עם משפחתו ברחוב פרת סמוך לביתו של סאלד. אהרון ואביו יונאס פרידנוולד נקלעו לנסיבות דומות לאלה של סאלד ולא השלימו עם התרחקות קהילתם מן המסורת האורתודוקסית. הם החליטו לפרוש מבית הכנסת שלהם עם עוד אחדים שלא היו מרוצים מהגלישה לרפורמה, והקימו בעצמם בית כנסת חדש בשם חיזוק אמונה, שבו דבקו במסורת האורותוקוסית. בבית הכנסת שהלך וגדל נבחר יונאס פרידנוולד לנשיא, ואחרי פטירתו עברה הכהונה לבנו אהרון. בבולטימור כינו אותו ״בית הכנסת של פרידנוולד״. מעמדה של משפחת פרידנוולד הוא שאפשר ליונאס ולאהרון לפעול כפי שפעלו. סאלד לא יכול לנהוג כך.
יונאס פרידנוולד היגר מגרמניה עשרים שנים קודם לכן עם אשתו וילדיו הקטנים, וטרם הגירתו הכשיר את עצמו למדינה החדשה שבה התעתד להיקלט. שומרי מסורת התקשו למצוא עבודה במפעל או אצל בעל מלאכה. בארצות הברית היו נהוגים באותה עת שישה ימי עבודה בשבוע, ויום המנוחה היה ביום ראשון, ולפיכך נאלצו מהגרים יהודים שומרי שבת למצוא פרנסה שאינה תלויה במעביד, ורבים פנו לרוכלות. מי שהצליחו לחסוך כסף פתחו בעיר חנות קטנה שהורחבה וגדלה והייתה לבית מסחר גדול. היו שהצליחו להרחיב את עסקיהם ולימים הקימו רשת בתי מסחר גדולים שפעלו בערים הגדולות ברחבי אמריקה והיו לבעלי הון רב.22
יונאס פרידנוולד לא החל את דרכו כרוכל. טרם הגירתו הוא למד בגרמניה לתקן מטריות, הגיע לבולטימור עם סכום כסף שאפשר לו לשכור דירה למשפחתו והחל לעסוק במקצועו. תחילה עבד ליד דוכן קטן שהעמיד בפתח ביתו, ופרנסתו הייתה מצויה. לימים חסך כסף ושכר חנות קטנה שבה הרחיב את פעילותו; לבד מתיקון מטריות ישנות הוא החל לייבא מטריות חדשות. העסק התרחב, ויונאס פתח בית מסחר גדול. הוא השקיע מהונו בעסקים אחרים, ובכלל זה בית דפוס.23 בנו אהרון שבגר נקרא לסייע בפרנסת המשפחה. הוא עבד עם אביו, אולם כעבור שנים אחדות החליט לממש את שאיפתו, למד רפואה והיה לרופא עיניים בבולטימור.
הרב סאלד לא ראה לעצמו עתיד ברוכלות או במסחר שהיו זרים לו, הוא גם לא היה בעל מלאכה ולא בעל מקצוע שממנו יכול להתפרנס לבד מרבנות שלה הוסמך. הוא היה תלוי בשכר שקיבל מהקהילה וחשש לאבד את מקור מחייתו. הוא היה בודד בבולטימור, בלא קרובי משפחה בארצות הברית, ולא ידע מה יעלה בגורלו אם יאבד את משרתו.
הרב סאלד חרד שאם יעזוב את אוהב שלום יהיה גורלו מר כגורלו של הרב אברהם רייס. הרב רייס היגר מגרמניה שבה למד וקיבל הסמכה לרבנות מרבנים אורתודוקסים נודעים. לאחר פטירת בנם היחיד שלו ושל אשתו הם היגרו לאמריקה ב-1840, והוא התקבל לתפקיד רב בקהילה העברית (Hebrew Congregation) של יוצאי גרמניה בבולטימור.24 הרב רייס ביקש לחזק את המסורת הדתית באמריקה, אולם באי בית הכנסת שינו את טעמם והחליטו לאמץ את סידור התפילה והליטורגיה של בית הכנסת הרפורמי בהמבורג, ובכלל זה נגינת עוגב בשבת. הרב רייס לא יכול להשלים עם כך, וב-1849 התפטר מכהונתו כרב בית הכנסת וכתב לידידו בגרמניה: ״אני חי בעלטה בלי מורה או ידיד, חיי הדת בארץ זו ירדו לשפל המדרגה, רוב הבריות אוכלות מזון אסור ומחללות את השבת בפרהסיה״.25 הוא לא הצליח למצוא משרה אחרת ברבנות ובלית ברירה עבד כחנווני והתפרנס בדוחק.26 הוא לא היה היחיד שאיבד את קהילתו, וסאלד שהכיר את אחריתו של הרב רייס, חרד שאם יעזוב את אוהב שלום ייקלע כמוהו לחיי עוני ומחסור שאת טעמם המר כבר חווה בילדותו. הוא חס גם על סופי שהייתה בחודשי הריונה האחרונים, ולא ידע מה יהא עליהם. המציאות שאליה נקלע הרב סאלד יצרה בו מתח שלא הרפה ממנו וריחף מעליו כעננה.
הרב סאלד סיגל לעצמו את השקפת העולם של בית המדרש בברסלאו ודבק בה, אך החליט להימנע מעימותים עם בני קהילתו, כפי שהציעו לו מוריו בברסלאו. הם הצביעו על קהילות יהודיות באירופה שבהן היו חילוקי דעות על דרכם בין הזרמים השונים. הרבנים עודדו את בוגרי בית המדרש לפתח גמישות וכושר הסתגלות; להימנע ממעורבות יתר על המידה במאבקים פנימיים כדי שלא לאבד את תמיכתם של בני הקהילות, ההטרוגניות בהרכביהן. כאשר נקלע סאלד למציאות דומה באמריקה, החליט לנהוג בדרך שיעצו לו מוריו.27 הוא התאמץ להשפיע על חברי קהילתו בדרכי נועם ועשה ככל יכולתו למנוע קרע עימם.
אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בין הרב סאלד לפרנסי אוהב שלום נסבה על נוסח סידור התפילה בבית הכנסת. הגבאים ביקשו לוותר על מקצת התפילות בסידור, הרב סאלד התנגד והציע שהוא עצמו יערוך סידור תפילה חדש ההולם את צורכי הקהילה. הוא החל לערוך סידור תפילה חדש בנוסח המסורתי עם שינויים מתונים שיתאימו לרוחם של חברי קהילתו. סאלד השקיע את רוב זמנו בעבודה ובתוך שנה השלים את חיבור הסידור החדש עבודת ישראל. הסידור הוצג לפני חברי אוהב שלום והתקבל בברכה. אז עלתה השאלה אם להראות את הסידור לרבנים באירופה כדי לקבל את ״הסכמתם״, כפי שנהגו קהילות רבות באמריקה שרצו בחסותם של רבנים באירופה וביקשו את המלצתם על ספרים שחיברו. לאחר דיונים בקהילת אוהב שלום הוחלט לוותר על כך. הסידור עבודת ישראל נשא חן גם בעיני קהילות אחרות בבולטימור ובמדינות אחרות באמריקה, והם אימצו אותו זו אחר זו.28 לאחר שהסידור תורגם מגרמנית לשפה האנגלית בידי הרב מרכוס יסטרוב הוא נקרא ״הסידור של סאלד ויסטרוב״. הוא זכה לפופולריות רבה וגם יוקרתו של הרב סאלד גדלה. אולם המתח הסמוי בין הרב ובין חברי קהילתו לא פג. לעיתים קרובות היה מסתובב בביתו חסר מנוחה; עננה מתמדת העיבה על מצב רוחו.
סופי הייתה מודעת להתחבטות של הרב סאלד, היא חמלה עליו אבל לא ידעה כיצד לסייע לו לצאת מן המֵצַר שנקלע אליו. היא העריכה ששיבה לאירופה אינה באה בחשבון משום שהיא תתפרש בעיניו ככישלון, מה גם ששם לא היה מובטח לו שימצא משרה כלבבו. היא לא העלתה נושא זה בבית. סופי התייחסה אל בעלה כמו נערה צעירה המביטה בהערצה על מורה מלומד וחכם. היא לא השמיעה ביקורת, לא התלוננה ואף לא שיתפה אותו בקשיים הכלכליים של המשפחה. היא תמכה בו ככל שיכלה.
כשנה לאחר בואם לבולטימור, ב-21 בדצמבר 1860, נולדה בתם הבכורה. הרב סאלד ביקש לקרוא לה על שם אימו — קיילה, אבל סופי העדיפה את השם הנרייטה. לידתה של תינוקת זו הייתה ראשיתה של מסכת חיים דרמטית בתקופה שהתפתחה להיות מן הסוערות ביותר בתולדות העם היהודי.
בצל מלחמה — ״הרב של טימבוקוטו״
 
הזיכרונות של הנרייטה מראשית ילדותה קשורים באירועים בבולטימור שהוריה היו מעורבים בהם. היא הייתה בת ארבע כשהייתה עדה למסע ההלוויה של הנשיא אברהם לינקולן (1865). שנים רבות אחר כך סיפרה הנרייטה על הרושם שהותירו בה אותו אירוע וסיפורים ששמעה בביתה כילדה על מלחמת האזרחים בארצות הברית.29
פעמוני הכנסיות רעמו, ושאון מתקהלים נשמע מכל עבר: פרצה מלחמת האזרחים (אפריל 1861). הקרב ניטש בין מדינות הצפון שדגלו בביטול העבדות ובין ה״קונפדרציה״ של מדינות הדרום שהתנגדו לשחרור העבדים. לא בכל מדינות הצפון הייתה התנגדות לעבדות; היו לא מעטים שהתנגדו לשחרור העבדים בעיקר מטעמים כלכליים, משום שהתפרנסו מהמסחר בין הצפון לדרום.
גם בתוך בולטימור התחולל המאבק. במדינת מרילנד, כמו במדינות אחרות ששכנו על קו הגבול בין הצפון לדרום, היו תושבים רבים שהתנגדו למלחמה משום שעסקיהם התבססו על עבודת עבדים והם התנגדו לשחרורם. תושבים אחרים תמכו בשחרור העבדים. גם חברי אוהב שלום נחלקו בין שני המחנות: אלה שתמכו בהמשך העבדות מכוח אינטרסים כלכליים, ולעומתם מי שדגלו בערכי היהדות והליברליות. הרב דוד איינהורן שהיה נחרץ בתמיכתו בביטול העבדות עורר התנגדות חריפה בקהילתו ונאלץ להימלט מבולטימור לפילדלפיה. בשל עמדתו המוצקה של הרב סאלד בעד שחרור העבדים הוא נקלע למצר באוהב שלום.
הרב סאלד הזדהה עם העשוקים והמופלים לרעה וראה את עצמו אחד מהם בהיותו באירופה. הוא היה ער לכך שבעמדתו יעורר עליו את רוגזם של חברים בקהילתו שהתנגדו לשחרור העבדים, ובדרשותיו בבית הכנסת נמנע מהתייחסות לנושא השנוי במחלוקת.30 הוא לא פרסם ברבים את דבר חברותו באגודה שסייעה לעבדים המשוחררים, אולם אנשי אוהב שלום ידעו על פעילותו זו והיו שכינו אותו בלגלוג ״הרב של טימבוקוטו״, כשם האגודה שהיה חבר בה.31 סופי הזדהתה לרוב עם העמדות של בעלה, אולם היא לא הביעה את דעתה בפומבי, כפי שנמנעה להתבטא בנושאים אחרים שהיו שנויים במחלוקת בקהילה.
בשבועות שבהם סערה מערכת הבחירות, החריפה המחלוקת ועמדה במוקד המאבק בין המחנות הניצים. עדות חיה ללהט היצרים בבולטימור נגלתה לרב סאלד כאשר במרכז העיר בקרבת ביתו התגודדו המוני תושבים לקראת בואה של רכבת רבת־קרונות הנושאת כאלף חיילים ממסצ'וסטס ועוד כאלף מתנדבים שבאו מפילדלפיה לתגבר את כוחות הצפון. מתנגדי שחרור העבדים ביקשו לחסום את החיילים היוצאים למלחמה וכיתרו אותם מכל עבר. מפקד החיילים הורה להם לפתוח באש על האזרחים ואחדים מהמפגינים נפלו מתבוססים בדמם. הנשיא לינקולן רצה להפסיק את העימות והורה להסיג את כוחות הצבא מבולטימור.32 בנימין וסופי סאלד נשמו לרווחה כשנמנעה התנגשות בין שני המחנות, אולם מלחמת האזרחים לא נבלמה.
היהודים ברוב מדינות ארצות הברית היו חלוקים בעמדתם. מניין היהודים במדינה גדל במהירות בעשור שקדם למלחמת האזרחים יותר מפי שלושה. בעיר ניו יורק שהייתה לקהילה הגדולה בארצות הברית, הייתה התנגדות רבה לביטול העבדות. גדולי הסוחרים בעיר עסקו בתעשיית הטקסטיל שהתבססה על עבודת עבדים, וסוחרים יהודים הרוויחו הון מהספקת בגדים ומצרכים לצבא ויצאו נשכרים מהמלחמה המתמשכת. כמו בקהילות יהודיות אחרות היו בניו יורק גם תומכים רבים בשחרור העבדים, והם עקבו במתח אחרי מהלכי המלחמה. יהודים ברחבי ארצות הברית שתמכו בביטול העבדות וגם שהתנגדו, לה לא ישבו בחיבוק ידיים. כ-10,000 יהודים התגייסו לכוחות הלוחמים, מהם כ-7,000 בצבאות הצפון ו-3,000 בדרום, אך לא כולם התגייסו מטעמים אידאולוגיים. בין הלוחמים היה מספר ניכר של מהגרים יהודים שזה מקרוב באו לארצות הברית, ורבים קיוו כי שירותם הצבאי יקנה להם כרטיס כניסה מזורז לחברה האמריקנית. רובם צורפו ליחידות של דוברי גרמנית, ומהם שעלו בסולם הדרגות בצבא והגיעו לקצונה. רוכל אחד, לואיס גראץ שמו, שהיה לסגן משנה בחיל הפרשים כתב: ״הפכתי עתה לאדם מכובד במעמד נכבד, שרק יהודים מעטים הגיעו אליו. אני מסתובב בחוגים הטובים והעשירים ביותר, ויהודים ונוצרים כאחד מתייחסים אליי בהתחשבות גדולה ביותר״.33
המלחמה תבעה קורבנות רבים, ויותר מ-500 יהודים נפלו בה. מציאות מביכה נוצרה כאשר חיילים יהודים עמדו בחזית משני צידי המתרס ונאלצו להילחם זה בזה. לעיתים ארע שבני משפחה אחת נקלעו לסיטואציה שכזו; ארבעה מבניו של אברהם יונאס לחמו בחילות הדרום, ואחד נהרג כשלחם למען הצפון. העריקים מהצבא נשפטו למוות; מוושינגטון הגיעה פנייה לרב סאלד להיפגש עם ג'ורג' קון, צעיר יהודי שערק מצבא הצפון ונשפט למוות. האסיר ביקש לפגוש רב לפני ביצוע גזר הדין. הרב סאלד ניסה להמתיק את גזר דינו של החייל, והגיע לוושינגטון לבית הנשיא לבקש חנינה לצעיר. לינקולן הפנה את הרב למפקד הצבא, אבל המפקד לא נענה לבקשתו. הרב סאלד ביקר בבית הסוהר אצל הנידון למוות וקרא איתו פרקי תהלים. הצעיר ביקש שהרב יישאר איתו עד קיצו, והרב נשאר בחברתו עד שהוצא להורג (1863).34 מראה פניו של הצעיר המבועת לפני מותו לא מש מזיכרונו של הרב סאלד זמן רב. התעוררה בו סלידה ממלחמות, וכשהתבררו לו ההרס והטרגדיות שגרמה המלחמה — הוא נעשה פציפיסט מושבע. לימים הלכה הנרייטה בעקבות אביה והייתה לפציפיסטית: היא התנגדה לכל מלחמה באשר היא.
בבית סאלד שררו מתיחות ודאגה מן המלחמה. סופי הוטרדה גם מהמציאות הכלכלית. מחירי המצרכים החיוניים האמירו, ושכרו של הרב סאלד קוצץ קיצוץ חד מ-125 דולר ל-75 דולר לחודש. הוסבר לו שהקיצוץ במשכורתו נבע מן המצב הכלכלי הקשה שפגע בבני הקהילה בימי המלחמה. סופי תהתה אם הסיבה לכך הייתה גם עמדתו של הרב שלא הייתה לרוחם של פרנסי הקהילה. במכתבים שסופי כתבה לאימה היא סיפרה על יוקר המחיה ועל הצורך לצמצם ככל האפשר את הוצאות הבית.35 המלחמה נמשכה ובחזית נפלו חללים רבים בשני המחנות, וכמו בקהילות אחרות התנדבו הנשים בבולטימור לתרום את חלקן למאמץ המלחמתי. הן התנדבו לטפל בפצועים ואספו תרומות לנזקקים. סופי הזמינה אחדות מידידותיה לביתה להכין תחבושות לפצועים. להנרייטה הקטנה שהקשיבה לשיחתן על פגעי המלחמה ותוצאותיה ההרסניות סיפרה סופי על סבל העבדים המשועבדים לאדוניהם ועל המאבק לשחרורם מעבדות.
בחירתו של לינקולן לכהונת נשיאות שנייה (1864) גרמה לבני משפחת סאלד קורת רוח רבה. הכניעה של מפקד צבא הקונפדרציה הגנרל רוברט א' לי אירעה בערב חג הפסח כאשר ההכנות לליל הסדר היו בעיצומן. הרב סאלד הצביע על הקשר הסמלי של חג החירות שבו נגאלו אבותינו ממצרים, לניצחון הכוחות שדגלו בשחרור העבדים. אולם ימים אחדים לאחר כניעת צבא הדרום נורה לינקולן כאשר ישב עם אשתו בתיאטרון פורד בוושינגטון, ולמחרת מת מפצעיו (15 באפריל 1865). השמועה על הרצח פשטה במהירות ברחבי ארצות הברית והכתה בתדהמה את תושביה. הסופר הרמן מלוויל תיאר את האבל הכבד שהיה ״ענן שכיסה את הארץ״. ההתנקשות אירעה ב״יום שישי הטוב״, יום צליבתו של ישו על פי המסורת הנוצרית, וסמליות התאריך הוסיפה משמעויות דתית ומוסרית לרצח. לינקולן היה למרטיר. הספדים נרגשים על לינקולן נכתבו בעיתונים ונישאו מעל בימות. גם הציבור היהודי היה נסער. הרצח אירע בערב חמישי של חול המועד פסח, והיו שהשוו את מותו של לינקולן למשה רבנו אשר נאסף אל אבותיו בלא שנכנס לארץ המובטחת.36 הרב סאלד, שהעריץ את לינקולן, לא ידע את נפשו מצער.
מסע ההלוויה של הנשיא הנרצח עבר בבולטימור בדרכו לספרינגפילד, אילינוי. הוא עבר ברחוב שבו התגוררה משפחת סאלד, ולביתם באו מכרים כדי לצפות בהלוויה מבעד לחלונות. סופי עמדה ליד החלון והרימה בידיה את הנרייטה בת הארבע שתוכל לראות את המסע. מאורע זה נחרת בזיכרונה של הנרייטה. בשביעי של פסח נשא הרב סאלד דרשה בבית הכנסת ותיאר את אישיותו של לינקולן כ״אור זוהר באפלה״, ואת הרצח כפשע בל יכופר. הרב איינהורן ששהה באותם ימים בפילדלפיה כתב קינה על לינקולן וכינה אותו ״המשיח של עמו, הכהן הגדול של החירות״.37 ימים אחדים לאחר מכן תלה הרב סאלד בחדר עבודתו צילום גדול של דיוקן הנשיא. הוא סיפר להנרייטה הקטנה שלינקולן נרצח בשל מאבקו לשחרור העבדים. כעבור זמן, כאשר הלכה הנרייטה עם אימה במעלה הרחוב שבו גרו, הן עברו ליד בית ישן שבו התגוררו משפחות של שחורים, ואימה סיפרה לה שאלה הם עבדים משוחררים. הנרייטה הייתה צעירה מכדי להבין מהי עבדות, אולם זו חדרה לתודעתה בשנים שלאחר מכן. היא קראה את הספר אוהל הדוד תום מאת הרייט ביטצ'ר, והזדהתה עם העבד תום וגורלו המר — והערצתה ללינקולן גברה. כשבגרה העתיקה אל מחברתה את מילות השיר ״זה העפר היה פעם האיש״ של וולט ויטמן:
זה העפר היה פעם האיש —
עדין, פשוט, ישר ותקיף — אשר בידו הזהירה,
מול הפשע הנאלח בדברי הימים מכל שידעה ארץ או תקופה
הינצל ניצלה ברית המדינות האלה.38
*
האהדה של הנרייטה לשחורים עתידה ללוות אותה שנים רבות. היא הייתה רגישה כל ימיה לרעיון החירות והשוויון והתנגדה לאפליית אנשים מכל גזע, מין ודת. בבואה לארץ ישראל היא דימתה לראות את התושבים הערבים כבני דמותם של השחורים בארצות הברית וסברה שיש לסייע להם ולקדם אותם. במרפאות ובבתי החולים שהיא פעלה להקמתם ולפיתוחם, היא קבעה ששעריהם יהיו פתוחים בפני המוסלמים והנוצרים בלא סייג, ויינתן להם טיפול רפואי כמו ליהודים. עיקרון זה מונהג במערכת הבריאות בישראל עד ימינו.