צערו העתיק של הירח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צערו העתיק של הירח
מכר
מאות
עותקים
צערו העתיק של הירח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צערו העתיק של הירח

4.3 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נעמה דעי, ילידת 1988, מורה לתנ"ך וספרות. בוגרת מסלול הכתיבה של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ב-2013 זכתה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. כעבור שנה עלתה לגמר "פרס ספיר ליצירה צעירה 2014".
     
    נולדה בנווה דקלים, גדלה במעלה אדומים וכיום גרה במוצא עילית.

    תקציר

    בליל שבת חורפי מתרסק אופנוע ביישוב דתי, ורוכבו – בנו של רב ידוע – נפצע קשה ומאבד את כושר הדיבור. הקהילה כולה רוחשת. אוהביו צופים בייסורי החלמתו בעיניים כלות. אביו הנוקשה צופה בו בזעם. אימו – בחרדה וכאב. בן דודו מסב את עיניו, ואחיו וחבריו מחפשים בו לשווא את מי שהיה לפני התאונה. כל אחד מהם גם נושא בתוכו אשמה על מה שקרה שם וגם רתיעה ממה שנהפך להיות.

     

    בספר ראשון מגלה נעמה דעי תעוזה מפתיעה ומצליחה להתמודד עם חומרים קשים ולתת להם ביטוי אמין ועמוק. בכישרון יוצא דופן היא נותנת לכל אחת מדמויותיה, בני משפחה וחברים שטלטלה גדולה משנה את חייהם, את קולה המיוחד ומכניסה את הקורא לתוך עולמן החרד, הכאוב, המתייסר, הזועם, המבקש נחמה.

    פרק ראשון

    מרים

     
    בהתחלה אריאל שתק.
    אימא בכתה ליד המיטה שלו בבית החולים והתחננה שידבר. אבא דרש ממנו שינסה. הוא הבין, הרופאים אמרו שהוא מבין וגם עיניו אמרו שהוא מבין. הוא גם השיב בהנהון או במנוד ראש לשאלות של כן ולא. שילה, אשתו של איתן אחי, סיפרה לי. לא הייתי שם כדי לראות, לא יכולתי. ידעתי על מה שקרה רק במוצאי השבת של האסון, כשאימא התקשרה אליי ולא הצליחה לדבר מרוב בכי. כל אותו שבוע בשום פנים לא הצלחתי להביא את עצמי לבית החולים. רק בשבת הבאה הגעתי לשם, והיינו רק אריאל ואני. לא הפריע לי אז ששתק, הפריע לי שכאב לו. הוא היה ילד כשעזבתי את הבית, ולכן נראה לי ילד גם כשגדל. פנים עגולים ופתוחים, אור של תמיהה שפוך עליהם, ועיניים מרצדות בממזרות. תמיד תכנן משהו מתחכם להגיד או לעשות. לא אהבתי את זה במיוחד, עד שראיתי אותו בבית החולים. זר נראה לי פתאום: מכווץ, זעום, שותק. בלי שהתכוונתי התחלתי להתגעגע אל הילד שהיה לפני כן.
    הוא שתק שלושה שבועות ויום אחד.
    עד אחר צהריים אחד, שהחזאים דיברו בו על טפטוף אבל השמיים היו פעורים בתכלת, והוא דיבר סוף־סוף. לא הייתי שם. שירה אחותי, שקטנה ממנו בשנתיים, ישבה שם לבדה. אימא בדיוק אז הלכה להביא להם משהו לשתות. אריאל הסתכל סביב ללא מנוחה בעיניים תכולות מאוד, מוטרדות, ניסה להציץ מעבר לפרגוד שהפריד בינו לשכן. כששירה שאלה מה הוא מחפש, כבר בלי לצפות שיענה, סתם כדי לשאול, ולכל היותר יצביע (את זה שהוא מבין כבר ידענו), ענה לה, פשוט ומזעזע, כאילו לא שתק כל הזמן הזה, שתק גם כשאבא גער וגם כשאימא ישבה לידו ובכתה והתחננה שידבר: "יותם."
    איך נצבט לי בתוך של התוך כששמעתי שכשדיבר סוף־סוף אמר: יותם.
    (רשימה מאוחרת במחברת הכחולה שלי, לא ידעתי להגיד את הדברים בזמן שקרו.)
    נעמה דעי, ילידת 1988, מורה לתנ"ך וספרות. בוגרת מסלול הכתיבה של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ב-2013 זכתה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. כעבור שנה עלתה לגמר "פרס ספיר ליצירה צעירה 2014".
     
    נולדה בנווה דקלים, גדלה במעלה אדומים וכיום גרה במוצא עילית.

    עוד על הספר

    צערו העתיק של הירח נעמה דעי

    מרים

     
    בהתחלה אריאל שתק.
    אימא בכתה ליד המיטה שלו בבית החולים והתחננה שידבר. אבא דרש ממנו שינסה. הוא הבין, הרופאים אמרו שהוא מבין וגם עיניו אמרו שהוא מבין. הוא גם השיב בהנהון או במנוד ראש לשאלות של כן ולא. שילה, אשתו של איתן אחי, סיפרה לי. לא הייתי שם כדי לראות, לא יכולתי. ידעתי על מה שקרה רק במוצאי השבת של האסון, כשאימא התקשרה אליי ולא הצליחה לדבר מרוב בכי. כל אותו שבוע בשום פנים לא הצלחתי להביא את עצמי לבית החולים. רק בשבת הבאה הגעתי לשם, והיינו רק אריאל ואני. לא הפריע לי אז ששתק, הפריע לי שכאב לו. הוא היה ילד כשעזבתי את הבית, ולכן נראה לי ילד גם כשגדל. פנים עגולים ופתוחים, אור של תמיהה שפוך עליהם, ועיניים מרצדות בממזרות. תמיד תכנן משהו מתחכם להגיד או לעשות. לא אהבתי את זה במיוחד, עד שראיתי אותו בבית החולים. זר נראה לי פתאום: מכווץ, זעום, שותק. בלי שהתכוונתי התחלתי להתגעגע אל הילד שהיה לפני כן.
    הוא שתק שלושה שבועות ויום אחד.
    עד אחר צהריים אחד, שהחזאים דיברו בו על טפטוף אבל השמיים היו פעורים בתכלת, והוא דיבר סוף־סוף. לא הייתי שם. שירה אחותי, שקטנה ממנו בשנתיים, ישבה שם לבדה. אימא בדיוק אז הלכה להביא להם משהו לשתות. אריאל הסתכל סביב ללא מנוחה בעיניים תכולות מאוד, מוטרדות, ניסה להציץ מעבר לפרגוד שהפריד בינו לשכן. כששירה שאלה מה הוא מחפש, כבר בלי לצפות שיענה, סתם כדי לשאול, ולכל היותר יצביע (את זה שהוא מבין כבר ידענו), ענה לה, פשוט ומזעזע, כאילו לא שתק כל הזמן הזה, שתק גם כשאבא גער וגם כשאימא ישבה לידו ובכתה והתחננה שידבר: "יותם."
    איך נצבט לי בתוך של התוך כששמעתי שכשדיבר סוף־סוף אמר: יותם.
    (רשימה מאוחרת במחברת הכחולה שלי, לא ידעתי להגיד את הדברים בזמן שקרו.)