אמילם

יום א'

מביטה ברשימה שעל הדלת, בשעון הקיר שמאחר בשש דקות, במסדרון. חמש אמהוֹת משמאלי, שני אבות מימיני. כולנו משורבבי גפיים ומתמתחים בקושי על כיסאות בית הספר הזעירים האלה, הצהובים תמיד. מתקטנים לנו, ממתינים לנזיפות הקצובות של המחנכת רינה.
לוח קיר עמוס חיבורים בנושא ירושלים מולי, ואני חושבת פתאום ששכחתי מנייר הטואלט ומהעגבניות, איך שכחתי מהם שוב פעם. תומר חושב שירושלים היא עיר בירה, אליה חושב שירושלים היא עיר של זהב, ונועה שלךָ חושבת שירושלים היא עיר של שברים וזיכרונות. צריך נייר טואלט, אני חושבת. צריך עגבניות, צריך להתקשר לגילי שתספר שהכול בסדר עם הפתיתים והשניצל והבנות.
ריח עייף ומוכר עולה לאט בחלל המסדרון. אני פונה מלוח הקיר, ואלִי, אבא של רונן, שבדיוק נכנס, אומר: שלום לכולם ושלום לאה. אני מחייכת. אלי שואל מתי כבר תחזור מן הכנס (עוד שישה ימים), מי בתור (אמא של דרור), ומה שלום האוטו שלא הצלחתי להתניע הבוקר (במוסך, לכל הרוחות). אלי טוען שיש יחס כלשהו בין הנסיעות שלךָ לאי-ההתנעה של האוטו, ואני צוחקת. אנחנו נוהגים נימוס ביתי זה בזה. יודעים שמה שלא עושים נועה ורונן עכשיו - הם עושים אותו יחד.
אני מתקשרת הביתה. גילי עונה בצלצול החמישי ואומרת שהכול בסדר. הפתיתים נאכלו, השניצל גם. תמרי מציירת מגפיים וגשם. אני אומרת: יופי. היא ממשיכה: נועה הודיעה שהיא מתעכבת בחוג מכניקה שלה. אני אומרת: יופי, ונזכרת בחדות בה רציתי שהגילי הזאת תגור איתנו אחרי הפעם הראשונה שהחזיקה את אחר הצהריים בבית. שתאכיל אותנו ותשקה ותנגב את הפירורים. שתבדוק שיעורים ותשחק בכל הסבלנות שמגייסים בגיל שש-עשרה עבור עשרים שקלים לשעה.
כן? הדלת של המורה רינה נפערת במתינות ואני נכנסת. אתה לא כאן כדי למיין זרמים של מידע ולהתעלם משפת הגוף המודאגת תמיד. אתה לא כאן כדי לומר: נועה היא נועה. אתה שם, שולח הודעת טקסט: נא לזכור לחייך, לולי. אם צריך תסתכלי בעיניים הזעירות של רינה בלי למצמץ אפילו פעם אחת. יהיה בסדר.
המורה רינה נואמת על אחריות בית הספר וייעוץ, והנה גם ציונים הם מדד למשהו, ואני נזכרת שהילדים קוראים לה מוֹרינה כבר שלוש שנים ברציפות, ומחייכת. המורינה אומרת: אני לפחות לא משועשעת מהמצב, לאה. ראי, צניחה של שנים-עשר אחוזים בתפקוד בשנתיים האחרונות, צריך לשים לב. אני חושבת: חוג? בימי ראשון אין לנועה שום חוג. אני חושבת גם: מי מודד ילדים לפי אחוזים? המורינה נועצת בי את המבט הזה שרונן מחקה לפעמים, ושותקת.
כשאני יוצאת אלִי אומר: עד כדי כך, הא? ואז הוא מוסיף: חכי קצת, אני אסיע אותך. אני מחכה קצת, מתיישבת על כפות הידיים, מזמזמת. חושבת שלנועה אין היום שום חוג, אז איפה היא? איפה, איפה. וגם: צניחה של שנים-עשר אחוזים בתפקוד זה המון. אני מציצה בשעון וחושבת: למה עופר מהמוסך לא התקשר? ואז: למה לא התקשרתָ אליו בעצמךָ? ואז: תתאפסי, תעזבי את האוטו. איפה נועה? כבר חשוך והיא לא בבית.
אני מתקשרת שוב לגילי וחושבת שאולי זה דווקא רעיון לא רע, להצמיד טלפון נייד לילדים בני אחת-עשרה. למרות עניינים של "האח הגדול" וכל מה שיש לךָ נגד זה. כי מקליבלנד, יואל שלי, מהכנס הזה וגם מכל האחרים, האידיאות האלה נשמעות חיוורות קצת. תתקשרו לרונן, קולך מדבר מתוכי בלי שום כעס. הם הרי שם.
אלי יוצא. הוא נראה נזוף בהחלט, אבל פחות מהרגיל. אני אומרת: מספיק בקושי? והוא מחייך. הוא מחייג, וצלילים עקשניים של חוסר מענה מלווים אותנו למכונית. זה סתם שטויות, אני אומרת בקול שלךָ. הם ירדו לגן סאקר. הם מציירים על הקירות במנהרה. הם הלכו לעמק המצלבה לתפוס ראשנים בשלוליות. הם משחקים קלאס מדרגות או כדורגל. הם קוטפים צמחי מרפא סודיים כדי לרקוח שיקוי שיחיה מתים. אלי שותק. העיניים הקטנות של המורינה טורקות אחרינו את דלת המכונית.
שקט.
אני לא חושבת שזה לחץ, רק מין נזיפה הדדית כזאת של שני אנשים שנתפסו כשאין להם שום מושג איפה מסתובבים הילדים שלהם ובאיזה מין איבוד הם ולמה. אני אומרת כאילו לעצמי: נועה נראתה לי דווקא די רגיל. ולא מתקנת: משונה כרגיל. אלי אומר: כן. ונוסע במעגלים הולכים ומתרחבים סביב לבתים הסמוכים שלנו, כמו אדוות בשלולית עכורה.
ילדים לא משוטטים בחוץ. קר, חשוך ואין את מי לשאול. אני רואה שאלי נדרך. צריך להידרך. תידרכי. אני מתקשרת שוב לגילי.

***

אלי מחפש פתק על המקרר (אין) ואז הודעה בטלפון הביתי (אין) וגם בנייד (אין). במרכז החדר של רונן יש בגדים בערמה ובראשה שני ילקוטים, אחד שלו ואחד של נועה, כמו דובדבנים על עוגת חתונה משונה. אלי אומר: זה פלוס מינוס הבלגן הרגיל, ומוצא את הדרך בתוכו כמו נווט מיומן. הנה. אלי מושיט את דף הקשר הכיתתי ואומר: תתחילי בשרון, אחר כך אֵלֶיהָ ורק אז עדי ותומר.
אני מתקשרת. חושבת על נועה האחראית-להדאיג שלנו, מתעוררת לה הבוקר ונראית עייפה. נועה שמתקרבת לסלון בשקט ומתיישבת לא קרוב מדי ולא רחוק מדי. כמעט מקשיבה, כמעט לידי. כרגיל. הבטתי בה בחטף הזה של תחילת יום, מנסה במקביל לעקוב אחרי מערכת ניתוב השיחות של שחף, הסוכנוּת למטפלים סיעודיים באחריות. נועה אמרה: תלחצי על שתיים, שתיים זה למקרים דחופים. לחצתי. קול רך ומוזיקת רקע עגלגלה. גם היום וגם אצלם השארתי הודעה של בוקר, כמו תפילה קטנה לשלומה של סבתא אלזה.
נועה הביטה בי מניחה את הטלפון במקום, ולרגע הצלחתי לראות בה את הילדה ההיא מאז, כשהרשית לעצמך יום של חופש והתפנית לקחת לגן למטה. זוכר? היו בו מגלשות אדומות וצהובות וכתומות ושתי נדנדות, והיו סולמות והמון הורים (וגם אמא אחת שאמרה לבן שלה: ילדוד, בוא ילדוד), ואתה הסתכלת על הגן וחשבת: אלוהים, אפשר ליפול ולהישבר כאן מכל דבר, ורצת אחרי נועה לפה ולשם, ועלית על המגלשה הצהובה והאדומה ועל הסולמות עלית, ועל הנדנדות כדי שתוכל לקפוץ אחריה או לקפוץ תחתיה לפני שתיפול, ונועה לא נפלה רק רצה ורצה ואז עלתה על המגלשה המפותלת, הכתומה, ואתה כבר לא יכולת עוד (כל כך גבוה, כל כך) וידעת שהיא תיפול ושיקרו לה הדברים הכי נוראיים בעולם והיא בטח תשבור את הראש ואז יהיה לה זעזוע מוח ושטף דם פנימי והצטברות של נוזלים ואז היא בטח תהיה צמח שלוש מאות חודשים ואז תמות. בטח. ועצמת את העיניים ואת האוזניים ולא שמת לב אבל גם נשכבת על החול ובאמת-באמת שלא יכולת לזוז עד שנועה לקחה לך את היד ומשכה אותך אחריה, והחזירה אותך הביתה בשלום.
ונועה של הבוקר שתקה מולי. שאלתי: איך ישנת, נועה? (בסדר) מה חלמת, נועה? (כלום) כמה זמן עבר מאז שיכולנו לחרוז שרשראות מהמילים שלה, ארוכות וקצרות, וגם הברות ואותיות. ואיך ככה בגיל אחת-עשרה (נועה של פעם היתה מתקנת: אחת-עשרה וחודשיים ושמונה ימים) היא כל כך אחרת, כאילו הלבישו אותה בערפל והאכילו אותה פיח סמיך כל כך.
אמא, נועה אמרה פתאום, מה יש לך? הסתכלתי בה מתרוממת, הולכת לאט לחדר ויוצאת ממנו לבושה. מה יש לי? כלום, עניתי, הכול בסדר. התבוננתי: נועה נכנסת למטבח וחוזרת עם שקית אוכל. היא אומרת: להת' אמא, להת' תמרי, מיטיבה את הילקוט על הגב ויוצאת. רונן חיכה לה למטה באדיקות ההיא שלו. הצצתי בה מהחלון, חשבתי: מה יש לי? ואולי הייתי צריכה לשאול: מילא אני, אבל לך, נועה, מה יש לך?
שרון אומר בקול המתחלף תמידית שלו שרונן בטח מתאמן עכשיו כדי להיות מגן שמאלי מחר במשחק מול ו'2, ובטח שהוא מנסה ללמוד עוד הפעם על השברים הדמיוניים בשביל המבחן והכי בטח שהוא בונה את הבית-עץ שלו ושל נועה לנצח שתי נשיקות במצח.

***

בית-עץ בבנייה על אחד מארבעה עצים סמוכים, ליד ספסל, חמישה בניינים, שני שיחים ומִקלט אחד? אלי מסכם עוד שיחה ומביט בי. אני אומרת שזה נשמע כמו כל שכונה בירושלים, ועכשיו לך חפש. אלי משרבט פתק, מצמיד לדלת ואומר: בואי, לאה, נלך לחפש.
אנחנו נוסעים, ואני חושבת על נועה של הימים האחרונים. ארוחת הערב של יום שישי, למשל. הקשבנו קצת לטלפון שלא מצלצל, ולעיגול הכתום של ג'ימייל שמסמן שאתה לא פנוי לשיחה וירטואלית, ולשיר השבת שאתה לא שר לנו מקליבלנד המעתירה, ולצלילי מפגש המזלגות בצלחות. סימפוניה למשפחה בהמתנה. חשבתי אותך כל כך חזק, ממש חיכיתי שתתגשם בקצה השולחן, כשנועה אמרה פתאום: צריך לבקר את סבתא. ותמרי אמרה: זה נכון. נכדים צריכים לבקר סבתות. ונועה אמרה: מחר, טוב? ואני עוד לא עניתי: מה? או: לא. ואתה לא היית שם כדי לומר שיש תוכניות אחרות. תמרי אמרה: ונכין גם סל עם יין ועוגה וכל זה. נועה ענתה בקיפודיות שתוקפת אותה כשאנחנו מדברים על אמא שלי: אבל אז יהיה לנו גם זאב, טיפשה.
ויום קודם לכן, בחמישי, נועה ותמרי מצאו מכתב שהטמנת עבורן בקופסת הקורנפלקס והתקשרו אליך כדי לומר שאתה האבא הכי אבאי שיש בעולם. צלצולים ועוד צלצולים והנה ביקשת בקולך הנעים שישאירו הודעה. אחת - קראה תמרי, שתיים - החזירה לה נועה, שלוש - הן שרו על ראש הברוש ההוא שכל הציפורים הקימו עליו מקהלה-לה-לה. בזיופים מזהירים ממש הן שרו ונראו שמחות.
או מה שאמרה נועה לתמרי על המשחק החדש שלה בשבוע שעבר, לא זוכרת בדיוק מתי. תמרי טיפסה על השרפרף, לקחה את השפופרת, חייגה כמה מספרים אקראיים וחיכתה עד שהיא שמעה מישהו אומר: מה? או: שלום. או: הלו? או: כן. היא ענתה שכאן מדברת תמרי ושאלה מה המרגש. אחד האנשים אמר לה: שקי לי בתחת, והיא אמרה: מה? אחת הנשים אמרה שמספיק יש לה שלושה ילדים על הראש עכשיו, ותמרי אמרה: ככה גם פה יש לפעמים, כי גם רונן השכן כאן. זקן אחד סיפר לה מה המרגש בפירוט גדול, ותמרי הניחה את השפופרת על המדף הצר והלכה בלי להגיד שלום או סליחה. נועה הציצה אז בתמרי ואמרה בלי שום טון: ואם תעירי מפלצת גדולה ונוראית מהשינה והיא תבוא לחפש את מי שהתקשר אליה בין שתיים לארבע? ואם יבוא חוטף ילדים שמצאת חן בעיניו כי שאלת על המרגש? ואם בדיוק צילצלת לאיזו משוררת אחת שבדיוק נהיה לה החרוז ועכשיו היא תשכח? ורונן אמר: נכון. אני משום-מה לא אמרתי (ולמה לא אמרתי?): כדי להתקשר תבקשי מאמא, בסדר? או: טלפון זה לא משחק. או: את מפריעה וזה לא מקובל עלי.
וביום ראשון ההוא, כשארזת את החליפה והמצגת והחיוך הבנקאי משכבר, נועה שאלה אם כבר אפשר ומיד קפצה במלוא גופה על המזוודה הגדולה. תמרי רכסה במיומנות וציירה בגיר פרצוף ענק עם אוזניים בולטות ובת צחוק שחורגת מגבולות הפנים. כיווצת מבט לעבר המזוודה החייכנית שלך וניסית לנגב. גיר צבעוני דבק בבגדי המסע המוקפדים שלך. נועה צחקה ומשכה את המזוודה לדלת. שאלת כל אחת מאיתנו מה היא הכי רוצה. כולנו כמובן רצינו שלא תיסע וגם מלא נשיקות. היית נדיב אלינו במידה: נישקת מאוד אבל גם נסעת. לחשת לי עמוק באוזן: תסמכי עלי, לאה, טוב? ונועה אמרה: כן, אמא, תסמכי על אבא. תראי! ואז היא הטתה את עצמה אחורנית מדי, לכיוון המדרגות. כמה מהר תפסת אותה מהחולצה ואמרת: מספיק עם המשחק הזה! בינתיים המזוודה שלך התגלגלה, חיוך הגיר הדהוי שעליה ליגלג, המונית ציפצפה, ונסעת.

***

הנה שם, אומר אלי כשאנחנו עוברים בפעם השמינית ברחוב בן סרוק, מצאנו אותם. ובאמת: נועה ורונן הולכים אחד ליד השני בקצב רגיל, כאילו לא כמעט שתים-עשרה בלילה. כאילו האבא שלו והאמא שלה לא מתכרסמים מרוב דאגה כבר שעות. אלי עוצר, והם נכנסים ומברכים בשלום רפה. אני לא יודעת איפה הם היו, אין לי מקום באוזניים לשמוע, אין לי מקום בעיניים להראות הקשבה או הבנה או עניין או כעס. הנסיעה הביתה, היציאה מהאוטו, הפרידה מרונן והעלייה הביתה נעשות בשקט. נועה נכנסת לחדר כאילו הגיוני או סביר שאין לי יכולת או רצון לדבר איתה. אני קוראת אחריה בקול של בעלת הסמכות שמחר נדבר על כל זה, והיא עונה לי בחריקה הקטנה של הדלת הנסגרת אחריה.
כשעוד הסתובבנו במעגלים של חוסר אונים וחוסר מוצא בכבישי ירושלים, אלי אמר: אל תדאגי, לאה, תכף נמצא אותם. והוא היה דאוג, זה היה ברור, אבל גם האמנתי לו שתכף נמצא, ואף על פי שהתכף הזה ארך שלוש וחצי שעות, הוא הגיע. והיה כל כך נוח להיאחז בקול הזה, המחוספס, שיודע לדאוג ככה. התקרבתי אל השמשה הקדמית ואמרתי: כן, תכף. ואז אמרתי: אלי, תעצור רגע, והוא עצר. פתחתי את הדלת ברגע האחרון, הקאתי עוגיות יבשות ותה דהוי של ימי הורים. והתנצלתי. אלי הניח יד על הכתף.

***

באמת אֵם השנה, אני חושבת לעצמי בְּאֶלְזִית דקה וקרה. זאת את, לאה ענר, מופת של המועצה לשלום הילד. יואל, אני לובשת את המעיל שלך ויושבת בכורסה שלך בסלון ושותה מעט תה מתוך הספל הענק שלך. אם היית איתנו, בטח היית מחייך, כי נראיתי כמו קצת אישה בתוך הרבה מעיל והרבה כורסה והרבה ספל. אני קוראת לאלזה שבי שתשתוק כבר, והיא באמת שותקת לרגע. אתה משאיר שתי הודעות ואני מבטיחה לעצמי ולך לענות אחר כך, אחרי מה שלא יהיה.
נעשה לי דחוף מאוד לעבור על העבודות של כיתה ז' ולבדוק מתי ביטוח לאומי יהיו פתוחים מחר ולשרבט לך בפנקס הווירטואלי שיש לי בראש, כדי שתזכור ותדע ולא תחסיר דבר. אני הולכת לחדר של הבנות ומסתכלת בנועה הישנה. סרט סאטן לבן ולא מוכר אוסף את השיער שלה, הארוך והיפה. נועה, אמרתי בקול, שלא תעזי, בבקשה שלא תעזי ככה יותר.
הנשימות של נועה והמלמולים של תמרי מלווים אותי אל הטלפון. אני מתקשרת אליך ואתה מודאג, מפזר עצות מכל הסוגים, מדבר עלינו ברבים: אבל אנחנו יודעים שנועה היא כזאת, פשוט כדאי שנגדיר מחדש כמה עניינים מולה, לאה, וכמובן: אנחנו נהיה בסדר. אני משתתקת לך, נזכרת שכשנועה היתה בי דיברנו על ההיריון באנחנו שכזה: אנחנו בחודש שלישי - אנחנו באולטרסאונד - אנחנו בפתיחה שלוש. יש לנו בחילה.