יצורים יפהפיים

לפני כן
אמצע שום מקום

היו רק שני סוגים של אנשים בעיירה שלנו. "הטיפשים והתקועים," כך סיווג אבא שלי בחיבה את השכנים שלנו. "אלה שחייבים להישאר או אלה שטיפשים מכדי לעזוב. כל השאר מוצאים דרך לצאת מפה." לא היה שום ספק לאיזה משני הסוגים הוא שייך, אבל מעולם לא היה לי אומץ לשאול למה. אבא שלי היה סופר, ואנחנו התגוררנו בעיירה גַטְלִין, בקרוליינה הדרומית, כי בני משפחת וֵייט תמיד התגוררו שם, מאז שסבא־רבא־רבא־רבא־רבא שלי, אֶלִיס וֵייט, נלחם מעברו האחר של נהר הסַאנְטִי במהלך מלחמת האזרחים ונהרג שם.
אלא שהאנשים שגרו כאן בדרום לא קראו לה "מלחמת האזרחים". כל התושבים מתחת לגיל שישים קראו לה "המלחמה בין המדינות", ואילו כל התושבים מעל גיל שישים קראו לה "מלחמת התוקפנות הצפונית", כאילו איכשהו הצפון גרר את הדרום למלחמה בגלל חבילת כותנה מקולקלת. כולם, זאת אומרת, חוץ מבני המשפחה שלי. אנחנו קראנו לה ״מלחמת האזרחים״.
רק עוד סיבה אחת שבגללה חיכיתי בקוצר רוח לצאת מפה.
גַטְלִין לא היתה דומה לעיירות הקטנות שרואים בסרטים, אלא אם כן זה סרט מלפני חמישים שנה בערך. היינו רחוקים מדי מצ'רלסטון כך שלא היו לנו סניפים של סטַארבַּקס או מקדונלד׳ס. לא היה לנו שום דבר חוץ מ"ד־רִי־קִין", כי בני משפחת גֶ'נְטְרִי התקמצנו על אותיות השילוט כשהם רכשו את הסניף של "דֵיירִי קִינְג". בספרייה עדיין היה קטלוג של כרטיסיות מקרטון, בבית הספר התיכון עדיין היו לוחות עם גירים, והברֵכה הציבורית שלנו היתה אגם מוֹלְטְרִי, עם המים החומים והחמימים שלו. אפשר היה לראות סרט בסִינֶפְּלֶקְס בערך באותו זמן שהוא יצא בדי־וי־די, אבל בשביל זה היה צריך לתפוס טרמפ עד סַאמֶרוויל, ליד המכללה הקהילתית. החנויות היו ברחוב הראשי, רחוב מֵיין, הבתים הטובים היו ברחוב רִיבֶר, וכל שאר התושבים גרו מדרום לכביש 9, שם התפוררה המדרכה לגושי בטון גדולים - איומים להליכה, אבל מושלמים לזריקה על אוֹפּוֹסוּמִים רגוזים, החיות המרושעות ביותר בעולם. בסרטים אף פעם לא רואים דברים כאלה.
גַטְלִין לא היתה מקום מורכב. גַטְלִין היתה גַטְלִין. השכנים המיוזעים פיקחו על הכול ממרפסות הכניסה שלהם בחום הבלתי נסבל, אבל לא היה בזה שום טעם. שום דבר לא השתנה אף פעם. מחר היה אמור להיות היום הראשון ללימודים, עמדתי להתחיל ללמוד בכיתה י' בבית הספר התיכון סְטוֹנְווֹל ג'קסון, וכבר ידעתי בדיוק מה עומד לקרות: איפה אשב, עם מי אדבר, הבדיחות, הבנות, מי יחנה איפה.
אין שום הפתעות במחוז גַטְלִין. אנחנו פחות או יותר ממש במרכז של אמצע שום מקום.
או לפחות זה מה שחשבתי כשסגרתי את העותק המרופט של בית מטבחיים חמש, כיביתי את האַייפּוֹד שלי וסגרתי את האור בלילה האחרון של הקיץ.
מתברר שטעיתי מאוד.
היתה קללה.
היתה נערה.
ובסופו של דבר, היה קבר.
לזה ממש לא ציפיתי.