יצורים יפהפיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יצורים יפהפיים
מכר
מאות
עותקים
יצורים יפהפיים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יצורים יפהפיים

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרגרט סטוהל

מרגרט סטוהל נולדה ב- 1967 בקליפורניה. יחד עם חברתה, קאמי גרסיה, כתבה את הרומן "יצורים יפהפיים".

תקציר

כשלִינָה דוּקֵיין מתחילה ללמוד בבית הספר התיכון היחיד בגַטְלִין שבדרום ארצות-הברית, כל העיירה הקטנה מדברת עליה. כבר שנים שלא הגיע לשם מישהו חדש. להיפך, כל מי שיכול, עוזב את החור הנידח הזה.
לינה המסתורית היא אחייניתו של מייקון רייבנווד, המתבודד התימהוני של העיירה, שלא יצא מביתו שנים. לינה מנסה בכל כוחה להסתיר את הכוחות המיוחדים שלה ואת הקללה הרודפת את משפחתה במשך דורות רבים ולנהל בפעם הראשונה חיים רגילים של תלמידת תיכון. אבל בגטלין, המוקפת ביצות אפלוליות, אחוזות מתפוררות ומצבות מסתוריות, שום סוד לא יכול להישמר לנצח.


אִיתַן וֵייט, מת להימלט מגַטְלִין. מדי לילה הוא חולם על נערה יפהפייה ואינו מצליח להבין את פשר החלום החוזר שוב ושוב. כשהוא רואה את לִינָה, איתן נמשך אליה באופן בלתי מוסבר והוא נחוש בדעתו לגלות מה סוד הקשר ביניהם.


וכשהשניים מתקרבים זה לזה, עפים ניצוצות... בעיר שאין בה הפתעות, סוד אחד יכול לשנות הכול. ספר רומנטי, מסעיר ומרגש, מלא קסם, כישוף, ומאבקים אדירים בין מי שנפשו מוארת, ומי שנשמתו אפלה.

פרק ראשון

לפני כן
אמצע שום מקום



היו רק שני סוגים של אנשים בעיירה שלנו. "הטיפשים והתקועים," כך סיווג אבא שלי בחיבה את השכנים שלנו. "אלה שחייבים להישאר או אלה שטיפשים מכדי לעזוב. כל השאר מוצאים דרך לצאת מפה." לא היה שום ספק לאיזה משני הסוגים הוא שייך, אבל מעולם לא היה לי אומץ לשאול למה. אבא שלי היה סופר, ואנחנו התגוררנו בעיירה גַטְלִין, בקרוליינה הדרומית, כי בני משפחת וֵייט תמיד התגוררו שם, מאז שסבא־רבא־רבא־רבא־רבא שלי, אֶלִיס וֵייט, נלחם מעברו האחר של נהר הסַאנְטִי במהלך מלחמת האזרחים ונהרג שם.
אלא שהאנשים שגרו כאן בדרום לא קראו לה "מלחמת האזרחים". כל התושבים מתחת לגיל שישים קראו לה "המלחמה בין המדינות", ואילו כל התושבים מעל גיל שישים קראו לה "מלחמת התוקפנות הצפונית", כאילו איכשהו הצפון גרר את הדרום למלחמה בגלל חבילת כותנה מקולקלת. כולם, זאת אומרת, חוץ מבני המשפחה שלי. אנחנו קראנו לה ״מלחמת האזרחים״.
רק עוד סיבה אחת שבגללה חיכיתי בקוצר רוח לצאת מפה.
גַטְלִין לא היתה דומה לעיירות הקטנות שרואים בסרטים, אלא אם כן זה סרט מלפני חמישים שנה בערך. היינו רחוקים מדי מצ'רלסטון כך שלא היו לנו סניפים של סטַארבַּקס או מקדונלד׳ס. לא היה לנו שום דבר חוץ מ"ד־רִי־קִין", כי בני משפחת גֶ'נְטְרִי התקמצנו על אותיות השילוט כשהם רכשו את הסניף של "דֵיירִי קִינְג". בספרייה עדיין היה קטלוג של כרטיסיות מקרטון, בבית הספר התיכון עדיין היו לוחות עם גירים, והברֵכה הציבורית שלנו היתה אגם מוֹלְטְרִי, עם המים החומים והחמימים שלו. אפשר היה לראות סרט בסִינֶפְּלֶקְס בערך באותו זמן שהוא יצא בדי־וי־די, אבל בשביל זה היה צריך לתפוס טרמפ עד סַאמֶרוויל, ליד המכללה הקהילתית. החנויות היו ברחוב הראשי, רחוב מֵיין, הבתים הטובים היו ברחוב רִיבֶר, וכל שאר התושבים גרו מדרום לכביש 9, שם התפוררה המדרכה לגושי בטון גדולים - איומים להליכה, אבל מושלמים לזריקה על אוֹפּוֹסוּמִים רגוזים, החיות המרושעות ביותר בעולם. בסרטים אף פעם לא רואים דברים כאלה.
גַטְלִין לא היתה מקום מורכב. גַטְלִין היתה גַטְלִין. השכנים המיוזעים פיקחו על הכול ממרפסות הכניסה שלהם בחום הבלתי נסבל, אבל לא היה בזה שום טעם. שום דבר לא השתנה אף פעם. מחר היה אמור להיות היום הראשון ללימודים, עמדתי להתחיל ללמוד בכיתה י' בבית הספר התיכון סְטוֹנְווֹל ג'קסון, וכבר ידעתי בדיוק מה עומד לקרות: איפה אשב, עם מי אדבר, הבדיחות, הבנות, מי יחנה איפה.
אין שום הפתעות במחוז גַטְלִין. אנחנו פחות או יותר ממש במרכז של אמצע שום מקום.
או לפחות זה מה שחשבתי כשסגרתי את העותק המרופט של בית מטבחיים חמש, כיביתי את האַייפּוֹד שלי וסגרתי את האור בלילה האחרון של הקיץ.
מתברר שטעיתי מאוד.
היתה קללה.
היתה נערה.
ובסופו של דבר, היה קבר.
לזה ממש לא ציפיתי.

מרגרט סטוהל

מרגרט סטוהל נולדה ב- 1967 בקליפורניה. יחד עם חברתה, קאמי גרסיה, כתבה את הרומן "יצורים יפהפיים".

עוד על הספר

יצורים יפהפיים קאמי גרסיה, מרגרט סטוהל

לפני כן
אמצע שום מקום



היו רק שני סוגים של אנשים בעיירה שלנו. "הטיפשים והתקועים," כך סיווג אבא שלי בחיבה את השכנים שלנו. "אלה שחייבים להישאר או אלה שטיפשים מכדי לעזוב. כל השאר מוצאים דרך לצאת מפה." לא היה שום ספק לאיזה משני הסוגים הוא שייך, אבל מעולם לא היה לי אומץ לשאול למה. אבא שלי היה סופר, ואנחנו התגוררנו בעיירה גַטְלִין, בקרוליינה הדרומית, כי בני משפחת וֵייט תמיד התגוררו שם, מאז שסבא־רבא־רבא־רבא־רבא שלי, אֶלִיס וֵייט, נלחם מעברו האחר של נהר הסַאנְטִי במהלך מלחמת האזרחים ונהרג שם.
אלא שהאנשים שגרו כאן בדרום לא קראו לה "מלחמת האזרחים". כל התושבים מתחת לגיל שישים קראו לה "המלחמה בין המדינות", ואילו כל התושבים מעל גיל שישים קראו לה "מלחמת התוקפנות הצפונית", כאילו איכשהו הצפון גרר את הדרום למלחמה בגלל חבילת כותנה מקולקלת. כולם, זאת אומרת, חוץ מבני המשפחה שלי. אנחנו קראנו לה ״מלחמת האזרחים״.
רק עוד סיבה אחת שבגללה חיכיתי בקוצר רוח לצאת מפה.
גַטְלִין לא היתה דומה לעיירות הקטנות שרואים בסרטים, אלא אם כן זה סרט מלפני חמישים שנה בערך. היינו רחוקים מדי מצ'רלסטון כך שלא היו לנו סניפים של סטַארבַּקס או מקדונלד׳ס. לא היה לנו שום דבר חוץ מ"ד־רִי־קִין", כי בני משפחת גֶ'נְטְרִי התקמצנו על אותיות השילוט כשהם רכשו את הסניף של "דֵיירִי קִינְג". בספרייה עדיין היה קטלוג של כרטיסיות מקרטון, בבית הספר התיכון עדיין היו לוחות עם גירים, והברֵכה הציבורית שלנו היתה אגם מוֹלְטְרִי, עם המים החומים והחמימים שלו. אפשר היה לראות סרט בסִינֶפְּלֶקְס בערך באותו זמן שהוא יצא בדי־וי־די, אבל בשביל זה היה צריך לתפוס טרמפ עד סַאמֶרוויל, ליד המכללה הקהילתית. החנויות היו ברחוב הראשי, רחוב מֵיין, הבתים הטובים היו ברחוב רִיבֶר, וכל שאר התושבים גרו מדרום לכביש 9, שם התפוררה המדרכה לגושי בטון גדולים - איומים להליכה, אבל מושלמים לזריקה על אוֹפּוֹסוּמִים רגוזים, החיות המרושעות ביותר בעולם. בסרטים אף פעם לא רואים דברים כאלה.
גַטְלִין לא היתה מקום מורכב. גַטְלִין היתה גַטְלִין. השכנים המיוזעים פיקחו על הכול ממרפסות הכניסה שלהם בחום הבלתי נסבל, אבל לא היה בזה שום טעם. שום דבר לא השתנה אף פעם. מחר היה אמור להיות היום הראשון ללימודים, עמדתי להתחיל ללמוד בכיתה י' בבית הספר התיכון סְטוֹנְווֹל ג'קסון, וכבר ידעתי בדיוק מה עומד לקרות: איפה אשב, עם מי אדבר, הבדיחות, הבנות, מי יחנה איפה.
אין שום הפתעות במחוז גַטְלִין. אנחנו פחות או יותר ממש במרכז של אמצע שום מקום.
או לפחות זה מה שחשבתי כשסגרתי את העותק המרופט של בית מטבחיים חמש, כיביתי את האַייפּוֹד שלי וסגרתי את האור בלילה האחרון של הקיץ.
מתברר שטעיתי מאוד.
היתה קללה.
היתה נערה.
ובסופו של דבר, היה קבר.
לזה ממש לא ציפיתי.