תוציאו את הילד מהמסך!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תוציאו את הילד מהמסך!
הוספה למועדפים

תוציאו את הילד מהמסך!

עוד על הספר

  • תרגום: גרשון גירון, יאיר לוינשטיין, תומר זאב
  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: הורות וזוגיות
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים

נושאים

תקציר

המסכים מאיימים על עתיד ילדינו.
מסכים אינטראקטיביים — טלפונים חכמים, מחשבי לוח, קונסולות משחק ומחשבים — משפיעים  באופן שלילי וחמור על רווחתם של ילדים ועל התפתחותם. זו המסקנה החד־משמעית העולה ממחקרים עדכניים, כמו גם מהתנסותם של הורים, מחנכים ובכירים בעמק הסיליקון שבארצות הברית.
הפסיכיאטרית האמריקאית, ד"ר ויקטוריה דאנקלי, מתמחה כבר עשרים שנה בייעוץ, בהכוונה ובטיפול בהתמכרות של ילדים ונוער למסכים אלקטרוניים. דאנקלי הייתה מהראשונים שהצביעו על קשר — שזכה מאז להוכחה מחקרית — בין שימוש יתר במסכים למגפת אבחוני הפרעות הקשב והריכוז, התרבות הבעיות הנפשיות והחמרת בעיות ההתנהגות אצל ילדים ובני נוער.
כדי להתמודד עם תסמיני סינדרום המסכים האלקטרוניים, מציגה ד"ר דאנקלי תוכנית מהפכנית ל"צום מסכים" בן 21 יום. התוכנית סייעה לאלפי ילדים בארה"ב, באירופה ובאסיה להיגמל מצריכת-יתר של מסכים אלקטרוניים ולעבור לשימוש מבוקר, בריא ומאוזן בהם. זה אפשרי. זה עובד. 
תוציאו את הילד מהמסך! יוצא לאור בשיתוף עם המרכז הישראלי לגמילת ילדים ממסכים, המציע תכנית ליווי מפורטת המסייעת להורים המבקשים ליישם את צום המסכים, במטרה ליצור מציאות משפחתית המאזנת בין טכנולוגיה, קידמה והתפתחות תקינה של ילדיהם.

פרק ראשון

פתח דבר מאת עדי פנחס
 
המסכים וילדיכם — סיפור אהבה-שנאה אלקטרוני
 
אני רוצה לברך אתכם על שבחרתם במודעות לנזקי המסכים, ובכך לקחתם צעד ראשון וחשוב בהתמודדות עם התלות המסוכנת שמפתח דור שלם במסכים האינטראקטיביים
תלות מסוכנת? כן, מסוכנת. גוף ידע מחקרי שהולך וגדל מצביע על כך ששימוש אינטנסיבי במסכים מוביל להתמכרות, התפרצויות זעם, בעיות שינה, חוסר ריכוז ואף לשינויים ארוכי טווח במבנה המוח. מאז יצא לראשונה ספרה של דאנקלי ב-2015 ועד היום, המשיכו העדויות על נזקי המסכים להצטבר.
בתחילת 2019, חודש לפני ירידתו של ספר זה לדפוס, התפרסם מחקר קנדי שסקר למעלה מ-2,400 ילדים בגילאי 2-5 וקשר בין התפתחות איטית של יכולות דיבור, הבעה וקליטת שפה, לבין שימוש במסכים. פחות משלושה חודשים קודם לכם חשף ה-NIH האמריקאי ממצאים ראשונים ממחקר רחב אפילו יותר, שכלל סריקות מוחיות של ילדים וחשף כי שימוש של מספר שעות ביום במסכים, הוביל להצרה של קליפת המוח הקדם מצחית דקה יותר. החוקרים ציינו כי למרות העובדה שהאונה הקדמית אחראית על ריכוז, תכנון ארוך טווח ויצירתיות, פרק הזמן הקצר שחלף מאז צצו המסכים מונע מהמדע לנתח את המשמעות ארוכות הטווח של השינויים במבנה המוח. האם אנחנו באמת רוצים שהילדים שלנו יהיו שפני הניסיון?
אנו חיים בתקופת מעבר מסוכנת. למעשה, יש להניח כי הסיבה היחידה לכך שהמכשירים הניידים, הטאבלטים וקונסולות המשחקים, לא נמכרים עם אזהרות שימוש של משרד הבריאות, היא כי מהפכת המסכים מצויה בחיתוליה. קשה להאמין, אבל האייפון, אבי הטלפונים החכמים הושק לפני קצת יותר מעשור, ביוני 2007. האייפד, הטאבלט הפופולרי הראשון הושק בינואר 2010..
באותם ימים קרובים רחוקים, בהם צצו המסכים האינטראקטיביים לראשונה, נשאל סטיב ג'ובס, המייסד והמנכ"ל האגדי של אפל, מה חשבו ילדיו על הטאבלט הראשון. "הם לא משתמשים בטאבלט," ענה ג'ובס לכתבת המופתעת, "אסור להם." טים קוק, היורש של ג'ובס בהנהלת אפל, לא נותן לאחיין שלו לגעת ברשתות חברתיות.
ג'ובס וקוק לא לבד. גם ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, אסר על ילדיו לגעת במסכים אקטיביים עד גיל 14, מלינדה אשתו ציינה מאוחר יותר שהיא מתחרטת שהם לא חיכו יותר.
מה הסיבה לכך שקומץ האנשים האחראים למהפכת המסכים בוחרים למנוע אותם מילדיהם? את התשובה המדאיגה סיפק לניו יורק טיימס כריס אנדרסון, העורך לשעבר של כתב העת הטכנולוגי החשוב בעולם Wired: "אם נצייר סקאלת התמכרות שבקצה האחד שלה ממתקים ובקצה השני והמסוכן קוקאין וקראק, נמצא שהמסכים הרבה יותר קרובים לקוקאין וקראק מבחינת פוטנציאל הסכנה וההתמכרות," הוא פסק וסיכם, "חשבנו שאנו יכולים לשלוט בזה, אבל זה מעל ומעבר ליכולת שלנו. המסכים האינטראקטיביים מתעסקים ישירות עם מרכזי העונג של המוח. התלות שהם יוצרים היא מעל ומעבר ליכולת התפישה של הורים רגילים." מיותר לציין כי הילדים של אנדרסון לא רואים מסכים עד גיל תיכון, וגם אז, במשורה.
למעשה, הרחקת מסכים מילדים הפכה להיות כה נפוצה בעמק הסיליקון, שמטפלות חותמות כיום על חוזים בהם הן מתחייבות להרחיק מהילדים סמארטפונים, טאבלטים ומסכים אחרים. הסיבה ליחס החריג שמגלים אנשי עמק הסיליקון למסכים איננה נובעת מהטירוף או הקיצוניות אליה הגיע תופעת המסכים, אלא למודעות.
הסיבה שאני יכולה לכתוב זאת בביטחון, היא כי בשלוש מתוך חמש השנים האחרונות התגוררתי עם משפחתי בוושינגטון, בירת ארה"ב. כמי שהייתה אם ומדריכת הורים בישראל ובארה"ב, זכיתי לנקודת מבט מרתקת ומעוררת דאגה על תופעת המסכים. בישראל בה הילדים זוכים לעצמאות חריגה,, לצד הבדלים תרבותיים וסביבתיים הופכת הבעיה אקוטית ונפוצה הרבה יותר:
בארה"ב הטלפונים החכמים נכנסים לחייהם של הילדים רק לקראת סוף בית ספר יסודי.
בדרך כלל הילדים נמצאים במסגרת בית הספר והצהרון עד השעה 18:00.
הילדים לא ״מסתובבים״ ברחובות באופן עצמאי, כמו בארץ.
חיי החברה של הילדים מצומצמים מאוד והרבה פחות ספונטניים מאשר בארץ.
אפליקציית WhatsApp פחות פופולרית בקרב ילדים ובקרב הורים מאשר בארץ.
אין דבר כזה, WhatsApp של הכיתה/ההורים/הוועד/הילדים כמו בארץ – מרבית התקשורת מתבצעת דרך הודעות דואר אלקטרוני או בשיחה טלפונית.
היותו של אדם לא זמין היא דבר מקובל ומובן; לא חייבים להגיב באותו הרגע.
כמובן שהילדים חשופים עדיין לכל משחקי המחשב, והם פעילים ומשתמשים באפליקציות ומשחקים. אך מאחר והם ממעטים לקחת את המסך (במקרה הזה, הטלפון הנייד) איתם לכל מקום, במיוחד בגילאים צעירים, ויש פחות התראות והתכתבויות – ההתמכרות לשימוש בנייד, לתגובתיות ולזמינות הוא נמוך יותר.
החזרה לארץ גררה איתה גם הסתגלות בעולם המסכים: עשרות קבוצות WhatsApp; לצד אפליקציות כגון מיוזיקלי, סנפצ׳אט ואינסטגרם שמחברת אותן לניידים, עדכוני סטטוסים בלתי פוסקים; ילדים צעירים מסתובבים מ-13:00 בצהריים עם טלפונים ניידים ומתאמים את הלו"ז היומי שלהם בכוחות עצמם; מורות ומדריכות מעדכנות כל הזמן בשינויים; שליחה בלתי פוסקת של סרטונים והודעות שרשרת.
מאוד רצינו לשמר את המרחק הזה מהמסכים גם בישראל; אך המציאות הייתה מורכבת יותר, והמסכים מצאו את דרכם "להתגנב" גם אלינו הביתה. השימוש המוגבר בטלפונים החכמים גרם לתחושה ורצון בלתי פוסק
להיות מעודכנים ולא לפספס את כל מה שקורה בחוץ כל הזמן.
לפתע, משימה פשוטה כמו להניח את הנייד בצד הפכה למשימה מאתגרת. ללכת לישון בלי הנייד לצידן? מה פתאום! גם לעזוב את הנייד כדי להיכנס רגע למקלחת הפך להיות דבר לא קל, כי הן בדיוק באמצע של התכתבות נוספת. כל מפגש חברתי הפך להיות העלאת סטטוסים והתכתבויות עם החברות שלא נמצאות... עמוס, מלחיץ, והעיקר? לא מאפשר להיות ברגע וליהנות ממנו. האתגר שלנו, אם כן, הפך להיות ניהול החיים כאן לצד המסכים.
לצד היותי אם ומדריכת הורים, חזרתי לפתע להיות ישראלית, וחוויתי התאקלמות מהירה למגפת המסכים שפגעה בנו. במפגשים שלי עם משפחות (כמו גם בחיי האישיים), הלכה ותפסה ההתמודדות עם נושא המסכים מקום מרכזי יותר ויותר. המציאות המשפחתית לצד המסכים הפכה למורכבת, יצרה חיכוכים ומריבות והעלתה דילמות חדשות איתן נאלצים ההורים להתמודד: הנזק מול התועלת של השימוש במסכים, המינון הרצוי של החשיפה אליהם, אופן ניהול השימוש בהם, מהם הגבולות ההגיוניים, מהו אופן יישומם הנבון, וכן הלאה.
"זמן מסך" הפך למונח נפוץ שהורים רבים אולי מכירים ומשתמשים בו בחינוך ילדיהם; אך למעשה, הם נותרים מתלבטים ומבולבלים לנוכח שאלות כגון כיצד נכון להתמודד עם הסוגיה הרגישה הזו.
הורות בסביבה טכנולוגית שונה בתכלית השינוי מההורות שאנו ההורים הכרנו כשהיינו ילדים, וככזו היא דורשת התאמות שונות – או למעשה, התנהלות חדשה כמעט לגמרי – עם ילדינו:
הילדים חיים בעולם המסכים ובמנותק מאיתנו. העולם הזה זמין להם 365/24/7, מתוך החדר הפרטי שלהם ממש. ההורה כבר אינו מקור הידע הבלעדי, והילדים שלנו מוצאים תשובות לשאלות, יחס ומענה לצרכים נפשיים באינטרנט, ברשתות חברתיות ובמשחקי מחשב.
אנו, ההורים, הופכים בעולם כזה ממורי דרך למהגרים טכנולוגיים המסתגלים לעולם שלהם. המציאות הזו יוצרת חוסר איזון ומציפה מבוכה, חוסר ודאות וטשטוש נושא הגבולות במסגרת המשפחתית. על אף האתגרים הללו, יש לנו כהורים את הכוח, הסמכות והאחריות למצוא את שביל הזהב שיאפשר לנו לחנך, להשפיע ולהבטיח לילדינו את העתיד הטוב ביותר.
הספר שלפניכם מבקש להחליף את המבוכה בידיעה. ואת האינטואיציות שיש לכם לגבי נזקי המסכים בידע מחקרי, בכדי לשכנע אתכם לקחת אתגר שיסייע לכם להתנתק מהמסכים ולהתחבר למשפחה.
 
 
 
מבוא
 
מה קורה לילדינו?
 
לפני מספר חודשים, עמיתה שהכרתי בקושי לקחה אותי לצד כשעברתי על ידה במסדרונות העבודה. "אני יכולה לדבר איתך רגע?" היא לחשה בדחיפות. בלי להמתין לתשובה מצדי, היא פצחה בנאום מייגע על הבעיות שהיא חווה עם בנה בן השמונה, ריאן. בשנה האחרונה, ריאן הפך לדכאוני, נרגז ומתבודד. התמוטטויות עצבים ודמעות שהגיעו בעקבות מקרים פעוטים לכאורה הפכו לדבר שבשגרה. הוא בילה פחות זמן עם חבריו, מעדיף להישאר לבד בחדרו למשך שעות ארוכות, משחק משחקים בטלפון הסלולרי שלו.
ריאן אובחן וטופל על ידי שני פסיכיאטרים המתמחים בילדים ושלושה מטפלים שונים, בתקופה של כחצי שנה בלבד. ראשית הוא אובחן כסובל מהפרעות קשב וריכוז, ואז כאוטיסט בעל תפקוד גבוה, ולבסוף כסובל מהפרעה דו-קוטבית. באותה עת הוא כבר היה בהתאמת קוקטייל התרופות הרביעית שלו, אבל אמו חשה שכל משטר רק הרע את המצב.
"אני לא יודעת מה לעשות כבר," היא אמרה, זעופת פנים. "אני מרגישה כאילו משהו מתפספס. אני רוצה את דעתך לגבי כל התרופות הללו."
התחמקתי משאלת התרופות והסברתי לה שאני רואה ילדים עם ה"בעיה" של ריאן מדי יום ביומו, ונתתי לה קצת רקע על האופן שבו מכשירים בעלי מסך אלקטרוני מגרים את המוח ומערכת העצבים יתר על המידה, במיוחד אצל ילדים. ייעצתי לה לנסות תוכנית מהפכנית לכאורה — אך פשוטה למדי — לפני שתשקול לערוך עוד שינויים כלשהם: לסלק את כל משחקי הווידאו, המכשירים האלקטרוניים, המחשבים, והטלפונים הסלולריים מהישג ידו של ריאן למשך שלושה שבועות — או בקיצור, לכפות על ריאן "צום דיגיטלי."
כשהמשכנו לדבר, ההסבר החל להיראות הגיוני יותר ויותר בעיניה, במיוחד כשהיא הבינה שריאן קיבל את הטלפון הסלולרי הראשון שלו — הטלפון החכם, כלומר — בשנה שלפני כן, זמן קצר ממש לפני התעוררות הבעיות. נואשת לשיפור-מה, הקולגה שלי לקחה את המושכות לידיה מיד ונצמדה לתוכנית ששרטטתי בפניה.
ארבעה שבועות לאחר מכן, היא חיפשה אותי ודיווחה בהתלהבות שמצבו של ריאן "הרבה, הרבה יותר טוב." פניה, גופה, ואפילו אופן דיבורה נדמו רגועים יותר. היא הייתה נמרצת מספיק כדי להמשיך את ה"פרישות האלקטרונית," ושישה חודשים לאחר מכן ריאן נגמל סופית מכל התרופות שנרשמו לו. ציוניו השתפרו, והוא חזר לשחק בחוץ עם חבריו.
"הוא חזר לעצמו," היא אמרה לי בגאווה.
 
מדוע ריאן אובחן באופן כה שגוי, אפילו על ידי מומחים בעלי-שם — שניים מהם חברי סגל ההוראה במכון מחקר אקדמי נחשב בלוס אנג'לס? ולמה רשמו לו כל כך הרבה תרופות, כשאף אחת מהן לא עזרה למצבו? לרוע המזל, ניסיונו של ריאן עם קבלת טיפול נפשי לא יעיל אינה ייחודית. אבל לפני שניגש לסיבות הנמצאות מתחת לפני השטח, יש לקחת בחשבון מספר מגמות שנתגלו בתחום הפרעות הבריאות הנפשית בגיל הילדות: בשני העשורים האחרונים מספר הילדים המאובחנים כסובלים מהפרעות קשב וריכוז עלה פי עשרים, ואיתן כמות ההפרעות הנפשיות. לפני דור שיעור הילדים הנכים שהמקור לנכותם היה נפשי עמד על 5-6 אחוז, בעשור האחרון בעיות נפשיות בקרב ילדים אחראיות כבר על מחצית מאבחוני הנכות.1
עכשיו קחו בחשבון שהעלייה הזו בבעיות פסיכו-סוציאליות ונוירו-התפתחותיות בגיל הילדות עלתה בד בבד עם הגידול הערמומי של החשיפה למסכים בחיי היומיום. לא רק שילדים חשופים לכמויות הולכות וגוברות של זמן-מסך הן בבית הן בבית הספר, אלא שהחשיפה מתחילה בגילאים צעירים יותר ויותר. בגילאי גיל 2-6 נחשפים ילדים למסכים למשך 2-4 שעות, ושימוש במסכים בקרב הגילאים 8-18, עומד כבר על 7.5 שעות, על פי קרן קייזר. עלייה של 20 אחוז בחמש שנים.2
מכשירים ניידים ונישאים אחראים לעיקר הגידול הזה. מכשירים אלה הם רעילים מפאת העובדה שהם מוחזקים קרוב יותר לעיניים ולגוף, נמצאים בשימוש גבוה יותר במהלך היום, ונוטים להיות בשימוש בזמנים שבהם בעבר הייתה מתקיימת אינטראקציה אנושית (כמו נסיעה ברכב או ארוחה במסעדה). ילדים אמריקאיים משתמשים בסלולרי ליצירת קשר למעלה מ-4,000 פעמים בחודש או 130 פעמים ביום.3 כמה שיחות הם מתחילים בחודש?
אין ספק שהחיים המודרניים מציבים אתגרים ייחודיים בפני הורים ומומחים קלינים — למוחם, נפשם והתפתחותם החברתית של ילדים — אתגרים שלמול דומים להם לא עמדו מעולם בעבר. העלייה הפתאומית בשימוש באינטרנט, במשחקי וידאו, שימוש בטלפונים הסלולריים, ושליחת הודעות — כל אלה הן תופעות חדשות למדי. ההשלכות המלאות של החשיפה הטכנולוגית המופרזת הזו טרם התבררו. בזמן כתיבת שורות אלה, האייפד ושאר הטאבלטים כבשו אותנו בסערה תוך שנים ספורות בלבד. בינתיים, על אף הצטברותו של גוף ראיות מרשים המציע שחשיפה לתקשורת מסכים אלקטרונית גורמת מיסודה לנזקים — מלבד בזבוז זמן או חוסר פעילות גופנית — מרבית המחקר על ההתפתחות הזו הוא סותר, טכני מדי, או מתמקד בעיקרו בעניינים מוגבלים, כגון משחקים אלימים או התמכרות לאינטרנט. סקירת המחקר על אודות שימוש "טיפוסי" היא קשה להערכה: בחלקה בגלל ש"טיפוסי" הוא מונח חמקמק למדי, שנמצא בשינוי מתמיד; בחלקה האחר כיוון שמחקרים הנוגעים לעניין נערכים במגוון רחב של שדות מחקר, החל בסוציולוגיה וכלה בפיזיקת הקוואנטים, דבר ההופך את הממצאים לקשים להטמעה.
מוסיפה לבלבול העובדה המצערת לפיה הציבור מקבל מהתקשורת מסרים סותרים באשר להשפעות המדיה האלקטרונית על המוח, על בסיס יומיומי כמעט. לאנשים אין דרך לשפוט האם מחקר זה או אחר הוא בעל בסיס מתודולוגי יציב, האם לאחד מהחוקרים היה ניגוד אינטרסים כלכלי, האם התקשורת הפכה את הממצאים לסנסציוניים, או האם הם שומעים על מחקר בצורה בולטת כחלק מהודעה ממומנת בכבדות ומתוזמרת בזהירות לעיתונות. במצב שכזה, קשה לקבל מושג. הורים מקבלים עצות מעורפלות כמו "למתן" את שימוש הילדים במכשירים, ולרוב חושבים שצמצום זמן-המסך חל רק על משחקי הווידאו. נאמר להם להימנע ממשחקים אלימים, בעוד שמשחקים חינוכיים יעניקו לילדם יתרון יחסי על עמיתיו ואולי אפילו יגדילו את האינטליגנציה שלו. הם שמעו על התמכרויות לאינטרנט ולמשחקי מחשב, אבל מעודדים אותם לחוש בטוחים אם ילדיהם אינם עונים לקריטריונים של התמכרויות כגון אלה.
אף על פי כן, הורים רבים חשים באופן אינטואיטיבי שלפעילותם של המסכים האלקטרוניים ישנה השפעה בלתי-רצויה על התנהגותם ומצב רוחם של ילדיהם, אבל אין להם מושג מה לעשות בנדון. הם חשים אובדי-עצות מפאת השכיחות המוחלטת של המכשירים האלקטרוניים, בבית או בבית הספר. באותו הזמן, הורים מודעים מאוד לשכיחות מקרים בהם בכל משפחה יש לפחות "ילד בעייתי" אחד שסובל מתפקוד לקוי כדי שהורה או מורה יבקשו עבורו עזרה. כיוון שמאבקו של ילד שכזה כולל התמוטטויות-עצבים, ירידה תלולה בציונים, או אובדן חברויות — ההורים מרגישים יותר ויותר נואשים למצוא תשובה לשאלות עכשיו.
אז, מה באמת קורה לילדים שלנו? כמו ריאן, צעירים רבים מפגינים תסמינים משבשים/הפרעתיים שאינם מוגדרים בבהירות, שמבלבלים מומחים קלינים, מורים והורים כאחד. תסמינים אלה מובילים לאבחונים המקדימים את זמנם, או שגויים — בניסיון מוטעה להעניק לבעיה שם ולפעול לפתרונה. בקיצור, ילדים אלה הינם לא-מווסתים/לא-מוסדרים — כלומר, הם מתקשים לאפנן את תגובותיהם הרגשיות ורמות הגירוי שלהם במצבי לחץ. למעשה, ב-2013, אבחנה חדשה ושנויה במחלוקת — הפרעת ויסות רגשי ומצב רוח רגזני, או DMDD (Disruptive Mood Dysregulation Disorder) — הופיעה לראשונה במהדורה החמישית המיוחלת של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-5). הצגתו של ילד עם נרגנות/גריות (irritability), בעיות בריכוז, התקפי זעם, התמוטטויות עצבים, והתנהגות משבשת מתעמתת-ממרה (truly disruptive oppositional-defiant behavior) הפכה לדבר שגרתי באופן מטריד, ויש דאגה לגיטימית שהילדים הללו אובחנו בשגגה כבעלי הפרעה דו-קוטבית ועל כן נרשמו להם תרופות אנטי-פסיכוטיות. אל מול עלייה באבחנות שכאלה, הפסיכיאטרים חשו צורך להגדיר הפרעה חדשה ההולמת באופן מדויק יותר את תסמיני הילדים, על אף חוסר בראיות חותכות שאותם תסמינים אכן מייצגים הפרעה בריאותית נפשית, אמיתית ואורגנית.
אך מה אם ה״הפרעה״ הזו, המאופיינת בחוסר רגולציה, היא לא מגפה מסתורית? אם נשאל את עצמנו, ״מה היה השינוי הגדול ביותר בסביבתם של ילדינו בהשוואה לדור אחד אחורה?״ התשובה לא תהיה גלוטן, חומרי ריסוס, פלסטיק, או צבעי מאכל,1 אלא עלייתם של האינטרנט, טלפונים סלולריים, ותקשורת אלחוטית. האם DMDD יכול להיות תוצר-לוואי של ההפצצה המתמדת של מסכים אלקטרוניים, שגורמים למוח ״להתקצר״?
ומה אם הסרה שיטתית של מסכים אלה יכולה לספק הקלה נצרכת זו, כמעט באופן מיידי?
 
מסעו של רופא
נחשפתי לראשונה להשפעות השליליות של זמן-מסך בראשית שנות האלפיים, בזמן שעבדתי עם מטופלים רגישים במיוחד. היו אלה ילדים עם הפרעות פסיכיאטריות שהסתבכו כתוצאה מטראומה פסיכולוגית. חלק מאותם הילדים גרו במעונות טיפוליים, אחדים חיו בבתי-אומנה, ואחרים אומצו לחיקה של משפחה חדשה. במנותק ממצבם החדש, חלקו כולם מספר תסמינים עקב שינויים אוניברסליים שהמוח והגוף עוברים כאשר הם נחשפים לטראומה מחודשת — כלומר, תגובה ברגישות גבוהה מדי ללחץ שנחווה, דבר שהכניס את גופם הקטן למצב כמעט-קבוע של ״הילחם או ברח." מצב זה אופיין בתגובתיות רגשית, קושי במילוי הוראות, התמוטטויות עצבים עקב תסכולים זעירים, וגירוי פיזיולוגי גבוה (השתלהבות בקלות).
באמצעות תצפית סדירה על ילדים רגישים אלה על פני תקופה של חודשים ושנים, גיליתי שאפילו מינונים נמוכים של חשיפה למשחקי וידאו התניעו תגובת ״הילחם או ברח״ זו — אותה תגובה שניסינו לשכך בעזרת תרפיה, או להקהות בסיוע תרופתי. התחלתי לייעץ להורים ולצוותי המעונות הטיפוליים למנוע מאותם ילדים ממשחקי וידאו כליל. לילדים אלה היו מספיק בעיות גם ככה — למה להוסיף שמן למדורה? למרות שעצתי נתקלה לרוב בהתנגדות, הרי שכאשר נקטו לבסוף בהתערבות נקודתית — הרבה מאותם תסמינים בולטים שככו במהרה.
התערבות בולטת במיוחד שכזו התרחשה במתקן טיפול ודיור, בו עבדתי עם הילדים והצוות. כל שבוע, במפגש הצוות הטיפולי, הומטרתי בתיאורי האירועים המצערים שהתרחשו במהלך השבוע האחרון, והופעל עליי לחץ לבצע שינויים במינוני הילדים על מנת לשנות את התנהגותם. בכל ״בית״ במרכז זה היו קונסולות משחקים ששימשו כתמריצים להתנהגות טובה, וכל שבוע שמעתי דברים כמו ״ג׳ייקוב חבט בראשו של רוברט בזמן ששיחקו משחקי וידאו בשבת.״ או ״חואקין היה הילד היחיד בבית שהתנהג כיאות ביום רביעי, ולכן תגמלנו אותו בזמן-מה של משחקי וידאו, אבל במהרה הוא התעצבן וזרק כיסא.״
לעתים קרובות התרגזתי ושאלתי שאלות כמו, ״למה יש לכם משחקי וידאו בבית מלכתחילה?״ רוב הזמן התלונות נפלו על אוזניים ערלות, אבל יום אחד חלק מהצוות באחד הבתים ניגש אליי לאחר הישיבה השבועית ואמר שהם גם חושדים שהמשחקים מהווים בעיה. מנהיגי הבית ערכו פגישה והחליטו שהם רוצים להרחיק את המשחקים ולראות אם הדבר עוזר לשמור על הבית רגוע יותר. ואכן, חודש מאוחר יותר, מספר ״דו״חות התקריות המיוחדות״ (שהיו שמורים להתנהגויות חמורות כגון מעשים תוקפניים גלויים) בבית זה צנחו בשליש. באופן מעניין, הצוות גם גילה כי הילדים הפסיקו לשאול על משחקי המחשב יחסית מהר ופנו באופן טבעי לפעילויות בריאות יותר. שנים מאוחר יותר, אחד מחברי הצוות שיזם את הרחקת משחקי הווידאו יצר עמי קשר ושאל אותי אם עדיין עסקתי בהעלאת המודעות לשימוש בהתערבות הזו, והציע שאכתוב עדות בנושא. השינוי הדרמטי שחולל הדבר בהתנהגותם של הילדים בבית הותירה בו חותם עמוק.
קבוצה נוספת של מטופלים שגיליתי מוקדם יחסית על רגישותה למשחקי וידאו היו אלה עם עוויתות או תסמונת טורט.2 בילדים אלה, אזורים פעילים מדי במוח יצרו פעילות מוטורית בלתי רצונית. החרפת התסמינים שנוצרה עקב משחקי המחשב בקבוצה זו הייתה ניכרת אף יותר. אצל חלק מהילדים, המשחקים העלו את תדירות ואת חומרת העוויתות שלהם כמכלול, ואילו אצל אחרים העוויתות גברו כל אימת שהילד שיחק במשחק או השתמש במחשב. בדומה למטופלי הטראומה, הרחקת משחקי הווידאו הובילה להקלה משמעותית ולעתים אף עזרה לנו להימנע מתרופות כליל.
נדמה שאצל כל הילדים הללו, היה משהו במשחקי הווידאו שהחריף הן את התסמינים הנוירולוגיים הן את אלה הפסיכולוגיים, בכך ששם את המוח והגוף ב״הילוך מופלג/על/גבוה." למרות שהתצפיות הראשוניות שלי התמקדו ספציפית במשחקי הווידאו, עם הזמן התחוור לי שתגובות ״הילחם או ברח״ התרחשו מול מסכים אחרים גם כן, כגון מחשבים ניידים או טלפונים חכמים. מאוחר יותר, מצאתי שההשפעות הללו ניכרות לא רק אצל ילדים עם הפרעות פסיכיאטריות מובהקות, אלא גם אצל ילדים בעלי הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) ״טיפוסיות." לבסוף גיליתי שאפילו ילדים ״רגילים״ (ללא כל אבחנה) יכלו לחוות תסמינים משבשים, אם כי פחות קיצוניים — הווה אומר, לא רק ילדים בעלי רגישות גבוהה או אלה עם הפרעות פסיכיאטריות שהיו רגישים להשפעות שליליות, אלא כל ילד פוטנציאלית.
בעודי בטוחה שעליתי על קשר משמעותי, התחלתי ״לחלק״ מרשמי הגבלות על משחקי וידאו יותר באופן רחב וקפדני יותר — עם תוצאות מדהימות. בעוד שרק אחוז זעום של הילדים היו באמת ״מכורים״ למשחקי וידאו, הבחנתי בכך שרוב הילדים הביעו תסמינים דומים סביב זמני המשחק — תסמינים דומים להפליא לחשיפה לאמפטמינים — שנעלמו כליל תוך ימים עד שבועות של הימנעות מוחלטת. צפיתי בהתרחשויות לפני ואחרי ההתערבות, לה קראתי ״צום דיגיטלי," עקבתי אחר מדדים אובייקטיביים (כמו ציונים או השלמת שיעורי הבית), והבחנתי מה קורה כאשר הורים ״מציגים מחדש״ את המסכים לילדיהם. כמו כן שמתי לב למאמצים לשכנע הורים שהצום אכן יעיל, אילו חרדות היו להם בנוגע לתהליך, ואיזו השפעה הייתה לי על כל זה. על ידי צפייה בילדים לאורך תקופות ארוכות של זמן, למדתי מה עבד ומה לא, והבחנתי כיצד התפתחותם הולכת בצעדי ענק כאשר גישתם למסכים הייתה מוגבלת ביותר. ראיתי גם איך לזמן-מסך הייתה דרך להתגנב חזרה לחיי המשפחה, ושממש כמו התנהלות פיננסית או תזונתית — ניהול זמן-המסך הוא תהליך מתמשך אף הוא.
עוד חשוב לציין, כי הבחנתי שככל שלהורים היה יותר מידע וככל שהם הבינו את המנגנונים מאחורי זמן-המסך והתסמינים, כך הם הצטיינו בוויסות החשיפה ובטיפול בבעיות לפני שאלה יצאו מכלל שליטה. כאשר הקמתי קורס אינטרנטי המבוסס על נסיוני (שנקרא ״הצל את המוח של ילדך״), קיבלתי עשרות מיילים מאמהות ברחבי העולם, ולמדתי מדוגמאות אלה גם כן. רבות מהאמהות אמרו שהן חשו באופן אינטואיטיבי שהמסכים עלולים להיות הסיבה לתסמינים של ילדיהם אבל שחששות אלה נדחו על ידי הרופא או המטפל של הילד. חשיפה לחוויותיהם של הורים אחרים עזרה להם לעמוד על שלהם ולהיפטר מהמסכים, ואני התעודדתי מכך שהמסר שלי אכן הדהד והשיג אפקט חיובי.
באופן מקרי או שלא, אפילו כשהמשכתי לייעץ להורים להפחית את חשיפת ילדיהם למסכים, התחלתי לחוות רגישות מובהקת למסכים בעצמי! אם ביליתי מספר שעות בכתיבה, ובמיוחד אם גלשתי באינטרנט לתקופות ארוכות, שקועה במאמרים, התחלתי להרגיש ״אפופה," לשכוח דברים, להתפרץ על בעלי ולפתח בעיות שינה. לעתים אף חוויתי פריחה מסביב לעיניים, בעיקר אם השתמשתי במחשב במשך פרקי זמן ארוכים. נאלצתי למצוא דרכים לסגל את גופי ומוחי לזמן הרב בו הזדקקתי לעבוד על המחשב; למרבה המזל, המצאתי מספר אסטרטגיות יעילות, בהן אדון בפרק 10.
לבסוף, לפני כחמש שנים התחלתי להרחיב את מחקרי אל העולם המרתק של רפואה משולבת. מטפלים אינטגרטיביים מתרגלים להביט במטופליהם באופן הוליסטי, וכך חושפים באופן שיטתי השפעות סביבתיות — כמו תזונה, חוסר בפעילות גופנית, או חשיפה לרעלים — אשר אפשר שמפעילים או משמרים את תסמיני המטופל. שינוי של אותם גורמים לא רק שמפחית את החמרת המצב, אלא גם משחרר את הגוף לרפא את עצמו. בכלל, עבור רוב המצבים הכרוניים, קלינאים אינטגרטיביים מעדיפים שיטות טבעיות על אלה התרופתיות; הם אמנם רושמים תרופות, אבל הם מבקשים להשתמש בהן במשורה. זאת, כיוון שמלבד השפעות הלוואי הגלויות, אנו מגלים כעת כי תרופות רבות (כולל אלו הפסיכוטרופיות) מרוקנות את מאגרי החומרים המזינים השונים בגוף, או גורמות לחוסר איזון מטבולי במוח או בגוף. בפסיכיאטריה, לרוב תרופה פותרת בעיה אחת בזמן שהיא מייצרת אחרת. למשל, תרופות המסייעות לריכוז גורמות לרוב לבעיות שינה, ותרופות למצב הרוח גורמות לעתים קרובות לתשישות או לעלייה במשקל. לפיכך, לא ניתן להפריז בחשיבות של מניעת רישום תרופות מיותרות לילדים, שמוחם וגופם רגישים יותר. אין בכך כדי לומר שתרופות פסיכיאטריות לעולם אינן הולמות לילדים; אכן, הן ממלאות תפקיד חשוב. אבל יש להשתמש בהן במינון נמוך, תמיד תוך שימת היתרונות והחסרונות למולנו, ותמיד בשילוב עם התערבויות אחרות הממזערות את הצורך בתרופות. והן בהחלט לא צריכות לנגוד גירוי-יתר העולה מהשפעות סביבתיות הנמצאות בשליטתנו.
מדהים לגלות עד כמה מחלה כרונית נגרמת מבחירת אורח החיים. אך בעוד החלמה באופן טבעי ואינטגרטיבי מצריכה מאמץ גדול יותר הן מצד הרופא והן מצד המטופל מאשר ״סידור״ מהיר באמצעות מרשמים — מרשימה באותה המידה כמות הדברים שניתן לתקן באמצעותה.
 
איך להשתמש בספר הזה
ספר זה נועד לחשוף ולהסביר כיצד זמן-מסך אינטרקאטיבי יוצר ומחריף תסמינים פסיכיאטריים, ולספק להורים פיתרון שימושי ומוכח להפיכת שינויים שכאלה. החלק הראשון מציג את התופעה לה אני קוראת ESS — תסמונת המסך האלקטרוני (Electronic Screen Syndrome, ESS) — מערך של תסמינים הנגרמים מחשיפה למדיות מסכים אלקטרוניים המאופיינת במצב של גירוי-יתר (הילחם או ברח) ואי-ויסות מצב הרוח — ומציג מספר מקרי-מבחן הנעים בין ילד עם הפרעות רגשיות חמורות לילד עם תפקוד גבוה לצד התנהגות מתבודדת או בעיות חברתיות. נחקור את האופן בו המסכים מתממשקים עם המערכות הפיזיולוגיות של הילד; משנים את הכימיה במוחו, רמות הגירוי שלו, ההורמונים, והשינה שלו; ולבסוף גם מפריעים לחשיבה, למצב הרוח, ההתנהגות והכישורים החברתיים. נראה כיצד השינויים הללו עלולים להסתוות כהפרעות פסיכיאטריות לכל דבר (בין אם לילד יש הפרעות סמויות בין אם לאו), וליצור חוסר תפקוד גובר במימדים מרובים, כמו גם כיצד מוח ״משוחרר ממסכים״ משתפר לאור השבועות, החודשים והשנים הבאות.
החלק השני מספק את תכנית השלבים המפורטת בה השתמשתי עם מאות ילדים והורים על מנת למזער ולהפוך את השפעותיה המזיקות של ה-ESS. התוכנית בת ארבעת השבועות הזו כוללת שבוע אחד של הכנה ושלושה שבועות של ״צום דיגיטלי," ובכוחה ״לאתחל״ את מוחו של הילד באפקטיביות. רובה של התוכנית תלוי בתכנון והבניה נכונים, ולכן תקבלו פה טיפים שימושיים דרכם תכינו עצמכם להצלחה, כמו גם להימנע ממכשולים בהם אתם עלולים להיתקל, כגון טיפול בהתנגדויות מצד גורמים שונים. כמו כן, תלמדו איך לנווט זמן-מסך לאחר האתחול, הן בימים שאחרי והן בטווח הארוך. החלק השלישי פונה לחששות שהורים מעלים באופן בלתי נמנע משהם מתחילים בתוכנית — מה לעשות לגבי זמן-מסך הקשור בבית-הספר, איך להגן על הילדים אם הימנעות מוחלטת ממסכים אינה אפשרית, ואיך ליצור מודעות קהילתית סביב הנושא. יש גם שלושה נספחים: האחד מציג באמצעות טבלה את ההשפעות הפיזיולוגיות השונות שיש לזמן-מסך; האחר מסביר את ההשפעות הבריאותיות הפוטנציאליות של קרינה אלקטרונית; והאחרון עונה על השאלות הנשאלות ביותר ששמעתי מפי הורים.
על אף שבטח תתפתו לצלול ישירות אל האתחול עצמו (החלק השני), על מנת להפיק את המיטב מהספר הזה ולמקסם את יעילותה של התוכנית, אני מציעה שתקראו את החלק הראשון ראשית. ככל שתבינו יותר את טיבה של ה-ESS, תהיו יותר משוכנעים ובעלי מוטיבציה להתמיד בתוכנית עד תומה. אם בכל זאת אתם להוטים להתחיל מיד בתוכנית, אתם יכולים לקרוא את החלק הראשון בזמן השבוע הראשון של הצום. אני תקווה כי ספר זה יעצים אתכם לנקוט פעולות ולהטמיע אסטרטגיית טיפול שהינה אפקטיבית, נרחבת, בטוחה במאת האחוזים, ובנוסף לכל — גם חינמית.
למה אפשר לצפות מהאתחול? בהתבסס על עריכת צום דיגיטלי קפדני אצל מעל לחמש מאות ילדים, בני נוער וצעירים, ומבחינת השינויים במהלך ולאחר הצום, מצאתי שאצל ילדים עם הפרעות פסיכיאטריות מאובחנות, כ-80 אחוז יראו השתפרות ניכרת (כולל הפחתה תסמינית של לפחות 50 אחוז) בכל קטגוריות התסמינים הפסיכיאטריים והאבחונים השונים.
בילדים ללא הפרעות בסיסיות, האחוז עלול להיות אף גבוה יותר, ומבין אלה שיגיבו באופן חיובי, אצל כמחצית מהם ניתן יהיה לראות פתרון מלא של התסמינים (קרי, הפסקת התפרצויות-הזעם, גירוי-יתר כרוני, ריכוז גרוע וכו׳), בעוד החצי השני יראה התקדמות ניכרת. תוכלו לראות ילד שמח יותר, עם כושר ריכוז וארגון גבוה יותר, היענות/התאמה משופרת, ואינטראקציות חברתיות בוגרות יותר. מעבר להקלת התסמינים הגרועים ביותר של ESS, המטרה היא לא רק הקלה תסמינית אלא מיקסום של המוח, הנפש, וההתפתחות החברתית.
1 יש להודות כי כל אלה מזיקים לבריאות הנפשית, אבל הם אינם אחראים לשינוי כה גדול תוך דור אחד.
2 תסמונת טורט מאופיינת על ידי שתי עוויתות מוטוריות או יותר, ועווית קולית אחת או יותר.

עוד על הספר

  • תרגום: גרשון גירון, יאיר לוינשטיין, תומר זאב
  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: הורות וזוגיות
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים

נושאים

תוציאו את הילד מהמסך! ויקטוריה דאנקלי
פתח דבר מאת עדי פנחס
 
המסכים וילדיכם — סיפור אהבה-שנאה אלקטרוני
 
אני רוצה לברך אתכם על שבחרתם במודעות לנזקי המסכים, ובכך לקחתם צעד ראשון וחשוב בהתמודדות עם התלות המסוכנת שמפתח דור שלם במסכים האינטראקטיביים
תלות מסוכנת? כן, מסוכנת. גוף ידע מחקרי שהולך וגדל מצביע על כך ששימוש אינטנסיבי במסכים מוביל להתמכרות, התפרצויות זעם, בעיות שינה, חוסר ריכוז ואף לשינויים ארוכי טווח במבנה המוח. מאז יצא לראשונה ספרה של דאנקלי ב-2015 ועד היום, המשיכו העדויות על נזקי המסכים להצטבר.
בתחילת 2019, חודש לפני ירידתו של ספר זה לדפוס, התפרסם מחקר קנדי שסקר למעלה מ-2,400 ילדים בגילאי 2-5 וקשר בין התפתחות איטית של יכולות דיבור, הבעה וקליטת שפה, לבין שימוש במסכים. פחות משלושה חודשים קודם לכם חשף ה-NIH האמריקאי ממצאים ראשונים ממחקר רחב אפילו יותר, שכלל סריקות מוחיות של ילדים וחשף כי שימוש של מספר שעות ביום במסכים, הוביל להצרה של קליפת המוח הקדם מצחית דקה יותר. החוקרים ציינו כי למרות העובדה שהאונה הקדמית אחראית על ריכוז, תכנון ארוך טווח ויצירתיות, פרק הזמן הקצר שחלף מאז צצו המסכים מונע מהמדע לנתח את המשמעות ארוכות הטווח של השינויים במבנה המוח. האם אנחנו באמת רוצים שהילדים שלנו יהיו שפני הניסיון?
אנו חיים בתקופת מעבר מסוכנת. למעשה, יש להניח כי הסיבה היחידה לכך שהמכשירים הניידים, הטאבלטים וקונסולות המשחקים, לא נמכרים עם אזהרות שימוש של משרד הבריאות, היא כי מהפכת המסכים מצויה בחיתוליה. קשה להאמין, אבל האייפון, אבי הטלפונים החכמים הושק לפני קצת יותר מעשור, ביוני 2007. האייפד, הטאבלט הפופולרי הראשון הושק בינואר 2010..
באותם ימים קרובים רחוקים, בהם צצו המסכים האינטראקטיביים לראשונה, נשאל סטיב ג'ובס, המייסד והמנכ"ל האגדי של אפל, מה חשבו ילדיו על הטאבלט הראשון. "הם לא משתמשים בטאבלט," ענה ג'ובס לכתבת המופתעת, "אסור להם." טים קוק, היורש של ג'ובס בהנהלת אפל, לא נותן לאחיין שלו לגעת ברשתות חברתיות.
ג'ובס וקוק לא לבד. גם ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, אסר על ילדיו לגעת במסכים אקטיביים עד גיל 14, מלינדה אשתו ציינה מאוחר יותר שהיא מתחרטת שהם לא חיכו יותר.
מה הסיבה לכך שקומץ האנשים האחראים למהפכת המסכים בוחרים למנוע אותם מילדיהם? את התשובה המדאיגה סיפק לניו יורק טיימס כריס אנדרסון, העורך לשעבר של כתב העת הטכנולוגי החשוב בעולם Wired: "אם נצייר סקאלת התמכרות שבקצה האחד שלה ממתקים ובקצה השני והמסוכן קוקאין וקראק, נמצא שהמסכים הרבה יותר קרובים לקוקאין וקראק מבחינת פוטנציאל הסכנה וההתמכרות," הוא פסק וסיכם, "חשבנו שאנו יכולים לשלוט בזה, אבל זה מעל ומעבר ליכולת שלנו. המסכים האינטראקטיביים מתעסקים ישירות עם מרכזי העונג של המוח. התלות שהם יוצרים היא מעל ומעבר ליכולת התפישה של הורים רגילים." מיותר לציין כי הילדים של אנדרסון לא רואים מסכים עד גיל תיכון, וגם אז, במשורה.
למעשה, הרחקת מסכים מילדים הפכה להיות כה נפוצה בעמק הסיליקון, שמטפלות חותמות כיום על חוזים בהם הן מתחייבות להרחיק מהילדים סמארטפונים, טאבלטים ומסכים אחרים. הסיבה ליחס החריג שמגלים אנשי עמק הסיליקון למסכים איננה נובעת מהטירוף או הקיצוניות אליה הגיע תופעת המסכים, אלא למודעות.
הסיבה שאני יכולה לכתוב זאת בביטחון, היא כי בשלוש מתוך חמש השנים האחרונות התגוררתי עם משפחתי בוושינגטון, בירת ארה"ב. כמי שהייתה אם ומדריכת הורים בישראל ובארה"ב, זכיתי לנקודת מבט מרתקת ומעוררת דאגה על תופעת המסכים. בישראל בה הילדים זוכים לעצמאות חריגה,, לצד הבדלים תרבותיים וסביבתיים הופכת הבעיה אקוטית ונפוצה הרבה יותר:
בארה"ב הטלפונים החכמים נכנסים לחייהם של הילדים רק לקראת סוף בית ספר יסודי.
בדרך כלל הילדים נמצאים במסגרת בית הספר והצהרון עד השעה 18:00.
הילדים לא ״מסתובבים״ ברחובות באופן עצמאי, כמו בארץ.
חיי החברה של הילדים מצומצמים מאוד והרבה פחות ספונטניים מאשר בארץ.
אפליקציית WhatsApp פחות פופולרית בקרב ילדים ובקרב הורים מאשר בארץ.
אין דבר כזה, WhatsApp של הכיתה/ההורים/הוועד/הילדים כמו בארץ – מרבית התקשורת מתבצעת דרך הודעות דואר אלקטרוני או בשיחה טלפונית.
היותו של אדם לא זמין היא דבר מקובל ומובן; לא חייבים להגיב באותו הרגע.
כמובן שהילדים חשופים עדיין לכל משחקי המחשב, והם פעילים ומשתמשים באפליקציות ומשחקים. אך מאחר והם ממעטים לקחת את המסך (במקרה הזה, הטלפון הנייד) איתם לכל מקום, במיוחד בגילאים צעירים, ויש פחות התראות והתכתבויות – ההתמכרות לשימוש בנייד, לתגובתיות ולזמינות הוא נמוך יותר.
החזרה לארץ גררה איתה גם הסתגלות בעולם המסכים: עשרות קבוצות WhatsApp; לצד אפליקציות כגון מיוזיקלי, סנפצ׳אט ואינסטגרם שמחברת אותן לניידים, עדכוני סטטוסים בלתי פוסקים; ילדים צעירים מסתובבים מ-13:00 בצהריים עם טלפונים ניידים ומתאמים את הלו"ז היומי שלהם בכוחות עצמם; מורות ומדריכות מעדכנות כל הזמן בשינויים; שליחה בלתי פוסקת של סרטונים והודעות שרשרת.
מאוד רצינו לשמר את המרחק הזה מהמסכים גם בישראל; אך המציאות הייתה מורכבת יותר, והמסכים מצאו את דרכם "להתגנב" גם אלינו הביתה. השימוש המוגבר בטלפונים החכמים גרם לתחושה ורצון בלתי פוסק
להיות מעודכנים ולא לפספס את כל מה שקורה בחוץ כל הזמן.
לפתע, משימה פשוטה כמו להניח את הנייד בצד הפכה למשימה מאתגרת. ללכת לישון בלי הנייד לצידן? מה פתאום! גם לעזוב את הנייד כדי להיכנס רגע למקלחת הפך להיות דבר לא קל, כי הן בדיוק באמצע של התכתבות נוספת. כל מפגש חברתי הפך להיות העלאת סטטוסים והתכתבויות עם החברות שלא נמצאות... עמוס, מלחיץ, והעיקר? לא מאפשר להיות ברגע וליהנות ממנו. האתגר שלנו, אם כן, הפך להיות ניהול החיים כאן לצד המסכים.
לצד היותי אם ומדריכת הורים, חזרתי לפתע להיות ישראלית, וחוויתי התאקלמות מהירה למגפת המסכים שפגעה בנו. במפגשים שלי עם משפחות (כמו גם בחיי האישיים), הלכה ותפסה ההתמודדות עם נושא המסכים מקום מרכזי יותר ויותר. המציאות המשפחתית לצד המסכים הפכה למורכבת, יצרה חיכוכים ומריבות והעלתה דילמות חדשות איתן נאלצים ההורים להתמודד: הנזק מול התועלת של השימוש במסכים, המינון הרצוי של החשיפה אליהם, אופן ניהול השימוש בהם, מהם הגבולות ההגיוניים, מהו אופן יישומם הנבון, וכן הלאה.
"זמן מסך" הפך למונח נפוץ שהורים רבים אולי מכירים ומשתמשים בו בחינוך ילדיהם; אך למעשה, הם נותרים מתלבטים ומבולבלים לנוכח שאלות כגון כיצד נכון להתמודד עם הסוגיה הרגישה הזו.
הורות בסביבה טכנולוגית שונה בתכלית השינוי מההורות שאנו ההורים הכרנו כשהיינו ילדים, וככזו היא דורשת התאמות שונות – או למעשה, התנהלות חדשה כמעט לגמרי – עם ילדינו:
הילדים חיים בעולם המסכים ובמנותק מאיתנו. העולם הזה זמין להם 365/24/7, מתוך החדר הפרטי שלהם ממש. ההורה כבר אינו מקור הידע הבלעדי, והילדים שלנו מוצאים תשובות לשאלות, יחס ומענה לצרכים נפשיים באינטרנט, ברשתות חברתיות ובמשחקי מחשב.
אנו, ההורים, הופכים בעולם כזה ממורי דרך למהגרים טכנולוגיים המסתגלים לעולם שלהם. המציאות הזו יוצרת חוסר איזון ומציפה מבוכה, חוסר ודאות וטשטוש נושא הגבולות במסגרת המשפחתית. על אף האתגרים הללו, יש לנו כהורים את הכוח, הסמכות והאחריות למצוא את שביל הזהב שיאפשר לנו לחנך, להשפיע ולהבטיח לילדינו את העתיד הטוב ביותר.
הספר שלפניכם מבקש להחליף את המבוכה בידיעה. ואת האינטואיציות שיש לכם לגבי נזקי המסכים בידע מחקרי, בכדי לשכנע אתכם לקחת אתגר שיסייע לכם להתנתק מהמסכים ולהתחבר למשפחה.
 
 
 
מבוא
 
מה קורה לילדינו?
 
לפני מספר חודשים, עמיתה שהכרתי בקושי לקחה אותי לצד כשעברתי על ידה במסדרונות העבודה. "אני יכולה לדבר איתך רגע?" היא לחשה בדחיפות. בלי להמתין לתשובה מצדי, היא פצחה בנאום מייגע על הבעיות שהיא חווה עם בנה בן השמונה, ריאן. בשנה האחרונה, ריאן הפך לדכאוני, נרגז ומתבודד. התמוטטויות עצבים ודמעות שהגיעו בעקבות מקרים פעוטים לכאורה הפכו לדבר שבשגרה. הוא בילה פחות זמן עם חבריו, מעדיף להישאר לבד בחדרו למשך שעות ארוכות, משחק משחקים בטלפון הסלולרי שלו.
ריאן אובחן וטופל על ידי שני פסיכיאטרים המתמחים בילדים ושלושה מטפלים שונים, בתקופה של כחצי שנה בלבד. ראשית הוא אובחן כסובל מהפרעות קשב וריכוז, ואז כאוטיסט בעל תפקוד גבוה, ולבסוף כסובל מהפרעה דו-קוטבית. באותה עת הוא כבר היה בהתאמת קוקטייל התרופות הרביעית שלו, אבל אמו חשה שכל משטר רק הרע את המצב.
"אני לא יודעת מה לעשות כבר," היא אמרה, זעופת פנים. "אני מרגישה כאילו משהו מתפספס. אני רוצה את דעתך לגבי כל התרופות הללו."
התחמקתי משאלת התרופות והסברתי לה שאני רואה ילדים עם ה"בעיה" של ריאן מדי יום ביומו, ונתתי לה קצת רקע על האופן שבו מכשירים בעלי מסך אלקטרוני מגרים את המוח ומערכת העצבים יתר על המידה, במיוחד אצל ילדים. ייעצתי לה לנסות תוכנית מהפכנית לכאורה — אך פשוטה למדי — לפני שתשקול לערוך עוד שינויים כלשהם: לסלק את כל משחקי הווידאו, המכשירים האלקטרוניים, המחשבים, והטלפונים הסלולריים מהישג ידו של ריאן למשך שלושה שבועות — או בקיצור, לכפות על ריאן "צום דיגיטלי."
כשהמשכנו לדבר, ההסבר החל להיראות הגיוני יותר ויותר בעיניה, במיוחד כשהיא הבינה שריאן קיבל את הטלפון הסלולרי הראשון שלו — הטלפון החכם, כלומר — בשנה שלפני כן, זמן קצר ממש לפני התעוררות הבעיות. נואשת לשיפור-מה, הקולגה שלי לקחה את המושכות לידיה מיד ונצמדה לתוכנית ששרטטתי בפניה.
ארבעה שבועות לאחר מכן, היא חיפשה אותי ודיווחה בהתלהבות שמצבו של ריאן "הרבה, הרבה יותר טוב." פניה, גופה, ואפילו אופן דיבורה נדמו רגועים יותר. היא הייתה נמרצת מספיק כדי להמשיך את ה"פרישות האלקטרונית," ושישה חודשים לאחר מכן ריאן נגמל סופית מכל התרופות שנרשמו לו. ציוניו השתפרו, והוא חזר לשחק בחוץ עם חבריו.
"הוא חזר לעצמו," היא אמרה לי בגאווה.
 
מדוע ריאן אובחן באופן כה שגוי, אפילו על ידי מומחים בעלי-שם — שניים מהם חברי סגל ההוראה במכון מחקר אקדמי נחשב בלוס אנג'לס? ולמה רשמו לו כל כך הרבה תרופות, כשאף אחת מהן לא עזרה למצבו? לרוע המזל, ניסיונו של ריאן עם קבלת טיפול נפשי לא יעיל אינה ייחודית. אבל לפני שניגש לסיבות הנמצאות מתחת לפני השטח, יש לקחת בחשבון מספר מגמות שנתגלו בתחום הפרעות הבריאות הנפשית בגיל הילדות: בשני העשורים האחרונים מספר הילדים המאובחנים כסובלים מהפרעות קשב וריכוז עלה פי עשרים, ואיתן כמות ההפרעות הנפשיות. לפני דור שיעור הילדים הנכים שהמקור לנכותם היה נפשי עמד על 5-6 אחוז, בעשור האחרון בעיות נפשיות בקרב ילדים אחראיות כבר על מחצית מאבחוני הנכות.1
עכשיו קחו בחשבון שהעלייה הזו בבעיות פסיכו-סוציאליות ונוירו-התפתחותיות בגיל הילדות עלתה בד בבד עם הגידול הערמומי של החשיפה למסכים בחיי היומיום. לא רק שילדים חשופים לכמויות הולכות וגוברות של זמן-מסך הן בבית הן בבית הספר, אלא שהחשיפה מתחילה בגילאים צעירים יותר ויותר. בגילאי גיל 2-6 נחשפים ילדים למסכים למשך 2-4 שעות, ושימוש במסכים בקרב הגילאים 8-18, עומד כבר על 7.5 שעות, על פי קרן קייזר. עלייה של 20 אחוז בחמש שנים.2
מכשירים ניידים ונישאים אחראים לעיקר הגידול הזה. מכשירים אלה הם רעילים מפאת העובדה שהם מוחזקים קרוב יותר לעיניים ולגוף, נמצאים בשימוש גבוה יותר במהלך היום, ונוטים להיות בשימוש בזמנים שבהם בעבר הייתה מתקיימת אינטראקציה אנושית (כמו נסיעה ברכב או ארוחה במסעדה). ילדים אמריקאיים משתמשים בסלולרי ליצירת קשר למעלה מ-4,000 פעמים בחודש או 130 פעמים ביום.3 כמה שיחות הם מתחילים בחודש?
אין ספק שהחיים המודרניים מציבים אתגרים ייחודיים בפני הורים ומומחים קלינים — למוחם, נפשם והתפתחותם החברתית של ילדים — אתגרים שלמול דומים להם לא עמדו מעולם בעבר. העלייה הפתאומית בשימוש באינטרנט, במשחקי וידאו, שימוש בטלפונים הסלולריים, ושליחת הודעות — כל אלה הן תופעות חדשות למדי. ההשלכות המלאות של החשיפה הטכנולוגית המופרזת הזו טרם התבררו. בזמן כתיבת שורות אלה, האייפד ושאר הטאבלטים כבשו אותנו בסערה תוך שנים ספורות בלבד. בינתיים, על אף הצטברותו של גוף ראיות מרשים המציע שחשיפה לתקשורת מסכים אלקטרונית גורמת מיסודה לנזקים — מלבד בזבוז זמן או חוסר פעילות גופנית — מרבית המחקר על ההתפתחות הזו הוא סותר, טכני מדי, או מתמקד בעיקרו בעניינים מוגבלים, כגון משחקים אלימים או התמכרות לאינטרנט. סקירת המחקר על אודות שימוש "טיפוסי" היא קשה להערכה: בחלקה בגלל ש"טיפוסי" הוא מונח חמקמק למדי, שנמצא בשינוי מתמיד; בחלקה האחר כיוון שמחקרים הנוגעים לעניין נערכים במגוון רחב של שדות מחקר, החל בסוציולוגיה וכלה בפיזיקת הקוואנטים, דבר ההופך את הממצאים לקשים להטמעה.
מוסיפה לבלבול העובדה המצערת לפיה הציבור מקבל מהתקשורת מסרים סותרים באשר להשפעות המדיה האלקטרונית על המוח, על בסיס יומיומי כמעט. לאנשים אין דרך לשפוט האם מחקר זה או אחר הוא בעל בסיס מתודולוגי יציב, האם לאחד מהחוקרים היה ניגוד אינטרסים כלכלי, האם התקשורת הפכה את הממצאים לסנסציוניים, או האם הם שומעים על מחקר בצורה בולטת כחלק מהודעה ממומנת בכבדות ומתוזמרת בזהירות לעיתונות. במצב שכזה, קשה לקבל מושג. הורים מקבלים עצות מעורפלות כמו "למתן" את שימוש הילדים במכשירים, ולרוב חושבים שצמצום זמן-המסך חל רק על משחקי הווידאו. נאמר להם להימנע ממשחקים אלימים, בעוד שמשחקים חינוכיים יעניקו לילדם יתרון יחסי על עמיתיו ואולי אפילו יגדילו את האינטליגנציה שלו. הם שמעו על התמכרויות לאינטרנט ולמשחקי מחשב, אבל מעודדים אותם לחוש בטוחים אם ילדיהם אינם עונים לקריטריונים של התמכרויות כגון אלה.
אף על פי כן, הורים רבים חשים באופן אינטואיטיבי שלפעילותם של המסכים האלקטרוניים ישנה השפעה בלתי-רצויה על התנהגותם ומצב רוחם של ילדיהם, אבל אין להם מושג מה לעשות בנדון. הם חשים אובדי-עצות מפאת השכיחות המוחלטת של המכשירים האלקטרוניים, בבית או בבית הספר. באותו הזמן, הורים מודעים מאוד לשכיחות מקרים בהם בכל משפחה יש לפחות "ילד בעייתי" אחד שסובל מתפקוד לקוי כדי שהורה או מורה יבקשו עבורו עזרה. כיוון שמאבקו של ילד שכזה כולל התמוטטויות-עצבים, ירידה תלולה בציונים, או אובדן חברויות — ההורים מרגישים יותר ויותר נואשים למצוא תשובה לשאלות עכשיו.
אז, מה באמת קורה לילדים שלנו? כמו ריאן, צעירים רבים מפגינים תסמינים משבשים/הפרעתיים שאינם מוגדרים בבהירות, שמבלבלים מומחים קלינים, מורים והורים כאחד. תסמינים אלה מובילים לאבחונים המקדימים את זמנם, או שגויים — בניסיון מוטעה להעניק לבעיה שם ולפעול לפתרונה. בקיצור, ילדים אלה הינם לא-מווסתים/לא-מוסדרים — כלומר, הם מתקשים לאפנן את תגובותיהם הרגשיות ורמות הגירוי שלהם במצבי לחץ. למעשה, ב-2013, אבחנה חדשה ושנויה במחלוקת — הפרעת ויסות רגשי ומצב רוח רגזני, או DMDD (Disruptive Mood Dysregulation Disorder) — הופיעה לראשונה במהדורה החמישית המיוחלת של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-5). הצגתו של ילד עם נרגנות/גריות (irritability), בעיות בריכוז, התקפי זעם, התמוטטויות עצבים, והתנהגות משבשת מתעמתת-ממרה (truly disruptive oppositional-defiant behavior) הפכה לדבר שגרתי באופן מטריד, ויש דאגה לגיטימית שהילדים הללו אובחנו בשגגה כבעלי הפרעה דו-קוטבית ועל כן נרשמו להם תרופות אנטי-פסיכוטיות. אל מול עלייה באבחנות שכאלה, הפסיכיאטרים חשו צורך להגדיר הפרעה חדשה ההולמת באופן מדויק יותר את תסמיני הילדים, על אף חוסר בראיות חותכות שאותם תסמינים אכן מייצגים הפרעה בריאותית נפשית, אמיתית ואורגנית.
אך מה אם ה״הפרעה״ הזו, המאופיינת בחוסר רגולציה, היא לא מגפה מסתורית? אם נשאל את עצמנו, ״מה היה השינוי הגדול ביותר בסביבתם של ילדינו בהשוואה לדור אחד אחורה?״ התשובה לא תהיה גלוטן, חומרי ריסוס, פלסטיק, או צבעי מאכל,1 אלא עלייתם של האינטרנט, טלפונים סלולריים, ותקשורת אלחוטית. האם DMDD יכול להיות תוצר-לוואי של ההפצצה המתמדת של מסכים אלקטרוניים, שגורמים למוח ״להתקצר״?
ומה אם הסרה שיטתית של מסכים אלה יכולה לספק הקלה נצרכת זו, כמעט באופן מיידי?
 
מסעו של רופא
נחשפתי לראשונה להשפעות השליליות של זמן-מסך בראשית שנות האלפיים, בזמן שעבדתי עם מטופלים רגישים במיוחד. היו אלה ילדים עם הפרעות פסיכיאטריות שהסתבכו כתוצאה מטראומה פסיכולוגית. חלק מאותם הילדים גרו במעונות טיפוליים, אחדים חיו בבתי-אומנה, ואחרים אומצו לחיקה של משפחה חדשה. במנותק ממצבם החדש, חלקו כולם מספר תסמינים עקב שינויים אוניברסליים שהמוח והגוף עוברים כאשר הם נחשפים לטראומה מחודשת — כלומר, תגובה ברגישות גבוהה מדי ללחץ שנחווה, דבר שהכניס את גופם הקטן למצב כמעט-קבוע של ״הילחם או ברח." מצב זה אופיין בתגובתיות רגשית, קושי במילוי הוראות, התמוטטויות עצבים עקב תסכולים זעירים, וגירוי פיזיולוגי גבוה (השתלהבות בקלות).
באמצעות תצפית סדירה על ילדים רגישים אלה על פני תקופה של חודשים ושנים, גיליתי שאפילו מינונים נמוכים של חשיפה למשחקי וידאו התניעו תגובת ״הילחם או ברח״ זו — אותה תגובה שניסינו לשכך בעזרת תרפיה, או להקהות בסיוע תרופתי. התחלתי לייעץ להורים ולצוותי המעונות הטיפוליים למנוע מאותם ילדים ממשחקי וידאו כליל. לילדים אלה היו מספיק בעיות גם ככה — למה להוסיף שמן למדורה? למרות שעצתי נתקלה לרוב בהתנגדות, הרי שכאשר נקטו לבסוף בהתערבות נקודתית — הרבה מאותם תסמינים בולטים שככו במהרה.
התערבות בולטת במיוחד שכזו התרחשה במתקן טיפול ודיור, בו עבדתי עם הילדים והצוות. כל שבוע, במפגש הצוות הטיפולי, הומטרתי בתיאורי האירועים המצערים שהתרחשו במהלך השבוע האחרון, והופעל עליי לחץ לבצע שינויים במינוני הילדים על מנת לשנות את התנהגותם. בכל ״בית״ במרכז זה היו קונסולות משחקים ששימשו כתמריצים להתנהגות טובה, וכל שבוע שמעתי דברים כמו ״ג׳ייקוב חבט בראשו של רוברט בזמן ששיחקו משחקי וידאו בשבת.״ או ״חואקין היה הילד היחיד בבית שהתנהג כיאות ביום רביעי, ולכן תגמלנו אותו בזמן-מה של משחקי וידאו, אבל במהרה הוא התעצבן וזרק כיסא.״
לעתים קרובות התרגזתי ושאלתי שאלות כמו, ״למה יש לכם משחקי וידאו בבית מלכתחילה?״ רוב הזמן התלונות נפלו על אוזניים ערלות, אבל יום אחד חלק מהצוות באחד הבתים ניגש אליי לאחר הישיבה השבועית ואמר שהם גם חושדים שהמשחקים מהווים בעיה. מנהיגי הבית ערכו פגישה והחליטו שהם רוצים להרחיק את המשחקים ולראות אם הדבר עוזר לשמור על הבית רגוע יותר. ואכן, חודש מאוחר יותר, מספר ״דו״חות התקריות המיוחדות״ (שהיו שמורים להתנהגויות חמורות כגון מעשים תוקפניים גלויים) בבית זה צנחו בשליש. באופן מעניין, הצוות גם גילה כי הילדים הפסיקו לשאול על משחקי המחשב יחסית מהר ופנו באופן טבעי לפעילויות בריאות יותר. שנים מאוחר יותר, אחד מחברי הצוות שיזם את הרחקת משחקי הווידאו יצר עמי קשר ושאל אותי אם עדיין עסקתי בהעלאת המודעות לשימוש בהתערבות הזו, והציע שאכתוב עדות בנושא. השינוי הדרמטי שחולל הדבר בהתנהגותם של הילדים בבית הותירה בו חותם עמוק.
קבוצה נוספת של מטופלים שגיליתי מוקדם יחסית על רגישותה למשחקי וידאו היו אלה עם עוויתות או תסמונת טורט.2 בילדים אלה, אזורים פעילים מדי במוח יצרו פעילות מוטורית בלתי רצונית. החרפת התסמינים שנוצרה עקב משחקי המחשב בקבוצה זו הייתה ניכרת אף יותר. אצל חלק מהילדים, המשחקים העלו את תדירות ואת חומרת העוויתות שלהם כמכלול, ואילו אצל אחרים העוויתות גברו כל אימת שהילד שיחק במשחק או השתמש במחשב. בדומה למטופלי הטראומה, הרחקת משחקי הווידאו הובילה להקלה משמעותית ולעתים אף עזרה לנו להימנע מתרופות כליל.
נדמה שאצל כל הילדים הללו, היה משהו במשחקי הווידאו שהחריף הן את התסמינים הנוירולוגיים הן את אלה הפסיכולוגיים, בכך ששם את המוח והגוף ב״הילוך מופלג/על/גבוה." למרות שהתצפיות הראשוניות שלי התמקדו ספציפית במשחקי הווידאו, עם הזמן התחוור לי שתגובות ״הילחם או ברח״ התרחשו מול מסכים אחרים גם כן, כגון מחשבים ניידים או טלפונים חכמים. מאוחר יותר, מצאתי שההשפעות הללו ניכרות לא רק אצל ילדים עם הפרעות פסיכיאטריות מובהקות, אלא גם אצל ילדים בעלי הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) ״טיפוסיות." לבסוף גיליתי שאפילו ילדים ״רגילים״ (ללא כל אבחנה) יכלו לחוות תסמינים משבשים, אם כי פחות קיצוניים — הווה אומר, לא רק ילדים בעלי רגישות גבוהה או אלה עם הפרעות פסיכיאטריות שהיו רגישים להשפעות שליליות, אלא כל ילד פוטנציאלית.
בעודי בטוחה שעליתי על קשר משמעותי, התחלתי ״לחלק״ מרשמי הגבלות על משחקי וידאו יותר באופן רחב וקפדני יותר — עם תוצאות מדהימות. בעוד שרק אחוז זעום של הילדים היו באמת ״מכורים״ למשחקי וידאו, הבחנתי בכך שרוב הילדים הביעו תסמינים דומים סביב זמני המשחק — תסמינים דומים להפליא לחשיפה לאמפטמינים — שנעלמו כליל תוך ימים עד שבועות של הימנעות מוחלטת. צפיתי בהתרחשויות לפני ואחרי ההתערבות, לה קראתי ״צום דיגיטלי," עקבתי אחר מדדים אובייקטיביים (כמו ציונים או השלמת שיעורי הבית), והבחנתי מה קורה כאשר הורים ״מציגים מחדש״ את המסכים לילדיהם. כמו כן שמתי לב למאמצים לשכנע הורים שהצום אכן יעיל, אילו חרדות היו להם בנוגע לתהליך, ואיזו השפעה הייתה לי על כל זה. על ידי צפייה בילדים לאורך תקופות ארוכות של זמן, למדתי מה עבד ומה לא, והבחנתי כיצד התפתחותם הולכת בצעדי ענק כאשר גישתם למסכים הייתה מוגבלת ביותר. ראיתי גם איך לזמן-מסך הייתה דרך להתגנב חזרה לחיי המשפחה, ושממש כמו התנהלות פיננסית או תזונתית — ניהול זמן-המסך הוא תהליך מתמשך אף הוא.
עוד חשוב לציין, כי הבחנתי שככל שלהורים היה יותר מידע וככל שהם הבינו את המנגנונים מאחורי זמן-המסך והתסמינים, כך הם הצטיינו בוויסות החשיפה ובטיפול בבעיות לפני שאלה יצאו מכלל שליטה. כאשר הקמתי קורס אינטרנטי המבוסס על נסיוני (שנקרא ״הצל את המוח של ילדך״), קיבלתי עשרות מיילים מאמהות ברחבי העולם, ולמדתי מדוגמאות אלה גם כן. רבות מהאמהות אמרו שהן חשו באופן אינטואיטיבי שהמסכים עלולים להיות הסיבה לתסמינים של ילדיהם אבל שחששות אלה נדחו על ידי הרופא או המטפל של הילד. חשיפה לחוויותיהם של הורים אחרים עזרה להם לעמוד על שלהם ולהיפטר מהמסכים, ואני התעודדתי מכך שהמסר שלי אכן הדהד והשיג אפקט חיובי.
באופן מקרי או שלא, אפילו כשהמשכתי לייעץ להורים להפחית את חשיפת ילדיהם למסכים, התחלתי לחוות רגישות מובהקת למסכים בעצמי! אם ביליתי מספר שעות בכתיבה, ובמיוחד אם גלשתי באינטרנט לתקופות ארוכות, שקועה במאמרים, התחלתי להרגיש ״אפופה," לשכוח דברים, להתפרץ על בעלי ולפתח בעיות שינה. לעתים אף חוויתי פריחה מסביב לעיניים, בעיקר אם השתמשתי במחשב במשך פרקי זמן ארוכים. נאלצתי למצוא דרכים לסגל את גופי ומוחי לזמן הרב בו הזדקקתי לעבוד על המחשב; למרבה המזל, המצאתי מספר אסטרטגיות יעילות, בהן אדון בפרק 10.
לבסוף, לפני כחמש שנים התחלתי להרחיב את מחקרי אל העולם המרתק של רפואה משולבת. מטפלים אינטגרטיביים מתרגלים להביט במטופליהם באופן הוליסטי, וכך חושפים באופן שיטתי השפעות סביבתיות — כמו תזונה, חוסר בפעילות גופנית, או חשיפה לרעלים — אשר אפשר שמפעילים או משמרים את תסמיני המטופל. שינוי של אותם גורמים לא רק שמפחית את החמרת המצב, אלא גם משחרר את הגוף לרפא את עצמו. בכלל, עבור רוב המצבים הכרוניים, קלינאים אינטגרטיביים מעדיפים שיטות טבעיות על אלה התרופתיות; הם אמנם רושמים תרופות, אבל הם מבקשים להשתמש בהן במשורה. זאת, כיוון שמלבד השפעות הלוואי הגלויות, אנו מגלים כעת כי תרופות רבות (כולל אלו הפסיכוטרופיות) מרוקנות את מאגרי החומרים המזינים השונים בגוף, או גורמות לחוסר איזון מטבולי במוח או בגוף. בפסיכיאטריה, לרוב תרופה פותרת בעיה אחת בזמן שהיא מייצרת אחרת. למשל, תרופות המסייעות לריכוז גורמות לרוב לבעיות שינה, ותרופות למצב הרוח גורמות לעתים קרובות לתשישות או לעלייה במשקל. לפיכך, לא ניתן להפריז בחשיבות של מניעת רישום תרופות מיותרות לילדים, שמוחם וגופם רגישים יותר. אין בכך כדי לומר שתרופות פסיכיאטריות לעולם אינן הולמות לילדים; אכן, הן ממלאות תפקיד חשוב. אבל יש להשתמש בהן במינון נמוך, תמיד תוך שימת היתרונות והחסרונות למולנו, ותמיד בשילוב עם התערבויות אחרות הממזערות את הצורך בתרופות. והן בהחלט לא צריכות לנגוד גירוי-יתר העולה מהשפעות סביבתיות הנמצאות בשליטתנו.
מדהים לגלות עד כמה מחלה כרונית נגרמת מבחירת אורח החיים. אך בעוד החלמה באופן טבעי ואינטגרטיבי מצריכה מאמץ גדול יותר הן מצד הרופא והן מצד המטופל מאשר ״סידור״ מהיר באמצעות מרשמים — מרשימה באותה המידה כמות הדברים שניתן לתקן באמצעותה.
 
איך להשתמש בספר הזה
ספר זה נועד לחשוף ולהסביר כיצד זמן-מסך אינטרקאטיבי יוצר ומחריף תסמינים פסיכיאטריים, ולספק להורים פיתרון שימושי ומוכח להפיכת שינויים שכאלה. החלק הראשון מציג את התופעה לה אני קוראת ESS — תסמונת המסך האלקטרוני (Electronic Screen Syndrome, ESS) — מערך של תסמינים הנגרמים מחשיפה למדיות מסכים אלקטרוניים המאופיינת במצב של גירוי-יתר (הילחם או ברח) ואי-ויסות מצב הרוח — ומציג מספר מקרי-מבחן הנעים בין ילד עם הפרעות רגשיות חמורות לילד עם תפקוד גבוה לצד התנהגות מתבודדת או בעיות חברתיות. נחקור את האופן בו המסכים מתממשקים עם המערכות הפיזיולוגיות של הילד; משנים את הכימיה במוחו, רמות הגירוי שלו, ההורמונים, והשינה שלו; ולבסוף גם מפריעים לחשיבה, למצב הרוח, ההתנהגות והכישורים החברתיים. נראה כיצד השינויים הללו עלולים להסתוות כהפרעות פסיכיאטריות לכל דבר (בין אם לילד יש הפרעות סמויות בין אם לאו), וליצור חוסר תפקוד גובר במימדים מרובים, כמו גם כיצד מוח ״משוחרר ממסכים״ משתפר לאור השבועות, החודשים והשנים הבאות.
החלק השני מספק את תכנית השלבים המפורטת בה השתמשתי עם מאות ילדים והורים על מנת למזער ולהפוך את השפעותיה המזיקות של ה-ESS. התוכנית בת ארבעת השבועות הזו כוללת שבוע אחד של הכנה ושלושה שבועות של ״צום דיגיטלי," ובכוחה ״לאתחל״ את מוחו של הילד באפקטיביות. רובה של התוכנית תלוי בתכנון והבניה נכונים, ולכן תקבלו פה טיפים שימושיים דרכם תכינו עצמכם להצלחה, כמו גם להימנע ממכשולים בהם אתם עלולים להיתקל, כגון טיפול בהתנגדויות מצד גורמים שונים. כמו כן, תלמדו איך לנווט זמן-מסך לאחר האתחול, הן בימים שאחרי והן בטווח הארוך. החלק השלישי פונה לחששות שהורים מעלים באופן בלתי נמנע משהם מתחילים בתוכנית — מה לעשות לגבי זמן-מסך הקשור בבית-הספר, איך להגן על הילדים אם הימנעות מוחלטת ממסכים אינה אפשרית, ואיך ליצור מודעות קהילתית סביב הנושא. יש גם שלושה נספחים: האחד מציג באמצעות טבלה את ההשפעות הפיזיולוגיות השונות שיש לזמן-מסך; האחר מסביר את ההשפעות הבריאותיות הפוטנציאליות של קרינה אלקטרונית; והאחרון עונה על השאלות הנשאלות ביותר ששמעתי מפי הורים.
על אף שבטח תתפתו לצלול ישירות אל האתחול עצמו (החלק השני), על מנת להפיק את המיטב מהספר הזה ולמקסם את יעילותה של התוכנית, אני מציעה שתקראו את החלק הראשון ראשית. ככל שתבינו יותר את טיבה של ה-ESS, תהיו יותר משוכנעים ובעלי מוטיבציה להתמיד בתוכנית עד תומה. אם בכל זאת אתם להוטים להתחיל מיד בתוכנית, אתם יכולים לקרוא את החלק הראשון בזמן השבוע הראשון של הצום. אני תקווה כי ספר זה יעצים אתכם לנקוט פעולות ולהטמיע אסטרטגיית טיפול שהינה אפקטיבית, נרחבת, בטוחה במאת האחוזים, ובנוסף לכל — גם חינמית.
למה אפשר לצפות מהאתחול? בהתבסס על עריכת צום דיגיטלי קפדני אצל מעל לחמש מאות ילדים, בני נוער וצעירים, ומבחינת השינויים במהלך ולאחר הצום, מצאתי שאצל ילדים עם הפרעות פסיכיאטריות מאובחנות, כ-80 אחוז יראו השתפרות ניכרת (כולל הפחתה תסמינית של לפחות 50 אחוז) בכל קטגוריות התסמינים הפסיכיאטריים והאבחונים השונים.
בילדים ללא הפרעות בסיסיות, האחוז עלול להיות אף גבוה יותר, ומבין אלה שיגיבו באופן חיובי, אצל כמחצית מהם ניתן יהיה לראות פתרון מלא של התסמינים (קרי, הפסקת התפרצויות-הזעם, גירוי-יתר כרוני, ריכוז גרוע וכו׳), בעוד החצי השני יראה התקדמות ניכרת. תוכלו לראות ילד שמח יותר, עם כושר ריכוז וארגון גבוה יותר, היענות/התאמה משופרת, ואינטראקציות חברתיות בוגרות יותר. מעבר להקלת התסמינים הגרועים ביותר של ESS, המטרה היא לא רק הקלה תסמינית אלא מיקסום של המוח, הנפש, וההתפתחות החברתית.
1 יש להודות כי כל אלה מזיקים לבריאות הנפשית, אבל הם אינם אחראים לשינוי כה גדול תוך דור אחד.
2 תסמונת טורט מאופיינת על ידי שתי עוויתות מוטוריות או יותר, ועווית קולית אחת או יותר.