הסייבר סובייקט

הקדמה
אבי רוזן

אילנה נולדה ב-16 בפברואר 1960 בעיר חיפה, אחות לשושי המבוגרת ממנה בתשע שנים. הוריהן יוסף וטרודה באר היו ניצולי שואה שעברו את מחנות הריכוז טרנסניסטריה שברומניה. התמיכה ההדדית וההרמוניה המשפחתית היו תמיד נושאים מרכזיים שטופחו וליוו אותה במהלך כל חייה ואף ניכרים במחקרה. ילדותה המאושרת עברה עליה בחיפה בשכונת קריית אליעזר, שם למדה בבית הספר היסודי דרור ולאחריו בתיכון עירוני א' בחיפה. שירותה הצבאי היה בחיל החינוך, ובמסגרתו עבדה עם חיילים מאוכלוסיות מוחלשות וסייעה בשילובם במעגל התעסוקה. את התואר הראשון שלה בפילוסופיה וסוציולוגיה קיבלה מאוניברסיטת חיפה, ולאחריו למדה לתואר שני M.Sc. במדעי ההתנהגות והניהול בנושא "תדמית עיסוק" בהנחיית פרופ' אבי קירשנבאום, בפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון. בהמשך עשתה תואר M.A. נוסף בפילוסופיה בנושא "מנטליות ובינה מלאכותית" בהנחיית ד"ר מייקל אנטוני, וכן דוקטורט בין־תחומי בנושא הסייברספייס והסובייקט המשוחרר בהנחיית פרופ' אילן גור־זאב מהחוג לחינוך, שניהם באוניברסיטת חיפה. לאורך השנים אילנה הרצתה בנושאי מדעי ההתנהגות והניהול במכללה למנהל, שלוחת אוניברסיטת דרבי, והייתה מנהלת תוכנית ומרצה ביחידה ללימודי המשך וללימודי חוץ באוניברסיטת חיפה ובארגונים שונים. נושאי הלימוד היו: ניהול לשכה, מיומנויות אישיות ובין־אישיות, עבודת צוות, תכנון קריירה, תקשורת בין־אישית, מיומנות ניהול ועוד.

שלוש שנותיה האחרונות של אילנה היו תקופה קשה אך מאתגרת, שבמהלכה נפטרו בסמיכות טרגית שני הוריה, אחותה האהובה שושנה, וכן מנחה הדוקטורט שלה, פרופ' אילן גור־זאב, דבר שהצריך חיפוש מנחים מחליפים כדי לסיים את המחקר בשלבי הסיום שלו. על המלאכה הלא פשוטה הופקד ד"ר יותם חותם מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. לרוע המזל, בשלב קריטי זה של חייה אילנה אובחנה כחולת סרטן הלבלב בשלב מתקדם ונאלצה לעבור סדרת טיפולים קשים ומתישים. היא נאבקה בגבורה בכל כוחותיה ההולכים ואוזלים, להמשיך את שגרת חייה ולתפקד באופן נורמלי כרעיה, כאימא, כחוקרת וכמרצה. הטיפולים האינטנסיביים לא צלחו, מצבה הבריאותי הלך והידרדר והיא הלכה ונחלשה מיום ליום. לבסוף היא בחרה מסגרת של הוספיס בית כדי לסיים את חייה בסביבתה הטבעית האוהבת והמחבקת. היה זה מאבק עיקש בזמן ובהידלדלות כוחותיה כדי לסיים את כתיבת המחקר. במאמצים על־אנושיים אילנה ישבה מול המחשב (בדיוק במקום שאני יושב וכותב שורות אלה) שלושה ימים רצופים וסיימה את כתיבת התזה, שנקראה על ידי המנחה ואושרה. כוחותיה לא עמדו לה לנסוע ולמסור בעצמה את המחקר במזכירות החוג באוניברסיטה. אילנה ביקשה ממני לעשות זאת במקומה, וביקשה שבמידה שיהיו תיקונים לאחר קריאת הוועדה, אני אצטרך לערוך אותם כדי להשלים את התהליך... כשלשה שבועות לפני פטירתה חגגנו בביתנו את יום הולדתה ה-53 בתערובת של שמחה ועצב, חגיגה שבה היא נפרדה מבני המשפחה ומחבריה, לכל אחד מהנוכחים הקדישה מילים מנחמות, העניקה תמונה משותפת, וציינה בסיפוק שבזכותם ובזכות אלה שלצערה כבר לא היו איתנו, חייה היו מלאים ומאושרים. למרות חששותיה שלא תחזיק מעמד הן פיזית והן רגשית באירוע, היא עמדה במשימה בכבוד. כולנו הנוכחים חשנו את גודל השעה של האירוע המכונן הזה, קיבלנו מאילנה שיעור לחיים, איך ממשיכים קדימה בכל מצב. למרות הרגשת ההחמצה של פטירה בטרם עת, אילנה לא התלוננה ונפרדה מאיתנו בשלווה. לפני מותה הבטחתי לאילנה שאעשה את כל המאמצים כדי לפרסם את מחקרה החשוב כספר.

שלושה חודשים לאחר פטירתה התבשרנו שהרשות ללימודים מתקדמים ואוניברסיטת חיפה אישרו את התואר, ואת הדיפלומה קיבלנו בטקס מרגש של הענקת תארי "דוקטור לפילוסופיה" תשע"ג, מאי 2013. מנחת הטקס סיפרה בהתרגשות את השתלשלות המקרה הטרגי של אילנה. עלינו לבמה - הילדים אורן ואלה ואני - לבושים בחולצות עם הדפס תמונתה של אילנה. היה זה אירוע מרגש ביותר. הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים שעה ארוכה, רבים הזילו דמעה ובאו לברך, לחבק ולעודד. הן בטקס והן ביום ההולדת הייתה תחושת יחד מאחדת שהזכירה לי במשהו את רעיונותיה של אילנה ביחס להיווצרות הסייבר־סובייקט כאוסף סובייקטים המאוחדים בהוויה ומטרה משותפת.

לאחר פטירתה של אילנה לקח לא מעט זמן ותעצומות נפש להתגייס לפרויקט ההוצאה לאור של הספר. בלב כבד ובחששות מרובים התיישבתי לקריאת הטקסט המעמיק והמאתגר. עבודה רבה הושקעה בעריכת הדוקטורט ובהמרתו לפורמט של ספר עיון. בקריאת הטקסט חשתי בנוכחותה כאילו הייתה בחיים והיא זו המקריאה בקולה את השורות. הקשיים הרבים בתהליך העריכה נבעו מחסרונה של אילנה ומאי־יכולתה לענות על שאלות שצצו ביחס לכוונותיה במחקר. אמנם לאורך השנים ניהלנו שיחות רבות על מחקרה ועל נושאים הקשורים בו, אך אלה היו ברמה כללית וללא ירידה לעומקם של דברים כפי שהתגלה בגוף המחקר. נדרשו לי מספר קריאות של הטקסט כדי להבין את עומק כתיבתה ואת כוונותיה הייחודיות. תהליך העריכה לא היה קל מבחינתי! מחד גיסא החרדה שהעריכה תפגום חלילה בשלמות המחקר כפי שאילנה התכוונה אליו, תוך השמטות חלקים שהיו אולי חיוניים מבחינתה, ונוסף על כך, הצלילה לעומקו והיקפו של הטקסט עימתה אותי שוב עם דמותה, חוכמתה ורבגוניותה של אילנה, והדגישו את גודל האבדה, המודעות לחסרונה הנצחי מחיינו. בחרדת קודש ניגשתי עם עורכי לשון וספרות לעבד את המחקר ולהמירו לספר עיון. תחושתי ההתחלתית הייתה להשאיר את הטקסט כפי שהוא, כיוון שכך אילנה כתבה אותו ואין בסמכותי המוסרית לשנותו כלל! מנגד, מגבלות מעשיות של היקף ואורך אילצו לבצע צמצום היקף משמעותי. הדיון בסובייקט האנושי והתפתחותו התחבר אצלי מיד עם אישיותה ההומניסטית והחומלת של אילנה. שאיפתה הבלתי מתפשרת לחיות חיים משמעותיים, תוך שמירה על אנושיות, אהבה, חסד, נתינה והרמוניה, למרות נסיבות חיים שלעיתים אינן מיטביות, התחברה עם שאיפתו ההיסטורית של הסובייקט לשחרור.

במהלך העבודה על הספר נחשפתי לרעיונותיה המקוריים וליכולתה המופלאה לעקוב אחרי מלאכת אריגת שתי וערב של ההגות לדורותיה, שהגדירה ושזרה לאורך ההיסטוריה מהרנסנס ועד לעידן הסייבר את מושג הסובייקט האנושי לכדי מרבד עשיר, רחב וצבעוני. בכישרון רב היא חיברה את הקצוות והניגודים, לכדי מעטפת בגד חדש המלביש ומכסה על הניגודים בין הסובייקט הקלאסי, המודרני והפוסט־מודרני, לכדי סובייקט־על מאוחד ומשוחרר פרי מחשבתה, הלוא הוא הסייבר־סובייקט. הסייבר־סובייקט ללא ספק הינו פסגת מחשבתה המקיפה של אילנה, זהו סובייקט־על המכיל את כלל התכונות שיוחסו לסובייקט לאורך ההיסטוריה.

עבור אילנה הסייבר־סובייקט הוא המשך ישיר לתהליך התפתחותו של המושג "סובייקט" בתרבות המערבית, שמאז היווצרותו ברנסנס שואף להיות אוטונומי ומשוחרר, מודע לעצמו ולסביבתו, בעל יכולות בלתי נדלות להישגים אישיים, חברתיים, תרבותיים וטכנולוגיים. היא סוקרת את ההתפתחות הטכנולוגית והפילוסופית של העת האחרונה, ההופכים את הסייברספייס למעין מרק קדמוני עשיר ביסודות שונים שבעזרתם מתאפשרת יצירתן של תרכובות מורכבות יותר אשר מהן, לפי השערתה, מתרקם הסובייקט החדש. זהו הרחם הגדול שבו מתפתח וממנו מגיח הסייבר־סובייקט, המכיל את כל הערכים, הדיכוטומיות והתפיסות המסורתיות, הן של הסייבר־אופטימיסטים והן של הסייבר־פסימיסטים, ומאחד אותם. ההתייחסות לסייבר־סובייקט המתרקם במרחב־זמן דחוס זה מצריכה מילון מושגים והתייחסויות חדשות השונות מאלה שהתאימו לסובייקט שנתפס באופן מסורתי כסובייקט מודרני או פוסטמודרני.

בניית מילון מושגים חדש לגבי הסייבר־סובייקט נעשתה מתוך השוואה בין תכונות הסובייקט המסורתי (המודרני והפוסטמודרני) ובין אלה של הסייבר־סובייקט. השוואה זו מראה שהסייברספייס הוא "יש" הממשיך את גלגולו של הסובייקט לסייבר־סובייקט; כלומר הסייברספייס הוא למעשה סייבר־סובייקט. אמנם לרוב הסייברספייס נתפס כסמן של העידן והתרבות הפוסטמודרנית, כלומר המעמד שהסובייקט מקבל בסייברספייס תואם, צומח, מתגבש ומתקשר לתפיסה רעיונית, פילוסופית, תרבותית וחברתית פוסטמודרנית. אילנה מציעה לתפוס את הסייבר־סובייקט כשילוב בין סובייקט מודרני וסובייקט פוסטמודרני. לטענתה, הסובייקט המודרני והסובייקט הפוסטמודרני לא רק שאינם מנוגדים כאשר דנים בסייברספייס, אלא הם אף משלימים זה את זה. יישום המאפיינים הרלוונטיים מכל גישה נראה כמתאים ביותר כאשר מנסים לדון בסייברספייס כמדיום חדש וכסייבר־סובייקט. מצד אחד, המודרניות מציגה תפיסה של סובייקט המבוססת על רצף היסטורי־אבולוציוני טכנולוגי ותרבותי של התפתחות וקדמה אחידה, ממורכזת, כוללנית ואוניברסלית, של היגיון רציונלי וסינתזה. מנגד, הסובייקט הפוסטמודרני מאופיין ברשתיות, ביכולת לקומבינציה, אינטראקטיביות, ביטול הדואליזם וראיה שאינה דיכוטומית (סובייקט־אובייקט, גוף־נפש, ממשי־וירטואלי). אילנה מציעה בדיקה מחודשת וביקורתית של הסובייקט כמוטציה, תוך בדיקה של דפוסים תרבותיים, של זהות וקומוניקציה, של דחיסת מרחב וזמן. ישנם הוגים מודרניסטים בצד פוסטמודרניסטים החושבים שקיימת חפיפה בין הסובייקט המודרני לסובייקט הפוסטמודרני, ומתייחסים לפוסטמודרניות כשם שניתן למרווח בין המודרניות - מה שהיה, ובין מה שאמור להיות, ומכאן לטעון שהוא המשכו הטבעי של הסובייקט המודרני. מכאן, התפיסה המסורתית של הסובייקט משתנה בסייברספייס לאופן חדש של סייבר־סובייקט. לטענתה מסתמן שמעמדו של הסובייקט השתנה והתגלגל במהלך ההיסטוריה, בעקבות המציאות המחשבתית, החברתית והטכנו־מדעית, לסייבר־סובייקט מרכזי, רציונלי, מודע, אוניברסלי, אוטונומי רשתי ואימננטי.

החידוש של אילנה הוא מושג הסייבר־סובייקט המתרקם בסייברספייס שהופך למרכז רשתי גלובלי של התנסות ומקור ידע נרחב. למעשה הסייברספייס ממשיך את התפיסה ולפיה הסובייקט מהווה מרכז התנסות וידע, וממשיך את שליטתו ועוצמתו של הסובייקט המסורתי, אולם הוא משודרג לסייבר־סובייקט ישות מרכזית של חיינו, שבאמצעותה אנו יוצרים קשרים רשתיים גלובליים, בין־אישיים, ותהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. זו ישות מבוזרת מרושתת מכילת כול, המשלבת רציונליות/ אי־רציונליות כמו ארגון וסדר, הישרדות וקיום עצמי, בצד ריבוי, עמימות, וכאוס המאיימים לבלוע את המחוברים אליה. מבחינה זו הסייברספייס הוא ישות טוטלית מכילת־כול, המבטלת כל דיכוטומיה באשר היא.

יש צורך במודעות עמוקה כדי להכיל את הרעיון הזה שבו הסובייקט המסורתי, האינדיווידואל אשר חווה דיכוטומיה בינו לבין סובייקטים ואובייקטים בסביבתו, הופך להיות באמצעות טכנולוגיה רשתית, המחברת בזמן־אמת את כלל מרכיביה הסובייקטים ואובייקטים (שנתפסו כנפרדים עד כה), לכדי סובייקט־על, או סייבר־סובייקט בלשונה של אילנה, המודע לכל מרכיביו ומסנכרן ביניהם. זהו רגע מכונן עבור תודעת הסובייקט האנושי, שבו הוא חווה קפיצה קוונטית (Quantum leap), אירוע המבטא שינוי מיידי, דרמטי ופתאומי בתפיסתו של הסובייקט המסורתי ובהווייתו. אילנה מזכירה בהקשר זה את "נקודת אומגה" של תייאר דה שארדן כנקודה מרכזית שאליה מתכנס העולם, מקום הימצאותו של האדם: "נושא הלפיד בתהליך השינוי שעובר כוכב הלכת שאנו חיים עליו, ששיאו יהיה הגעה לאלוהות". אפשר לדמות את רגע המודעות להיווצרות הסייבר־סובייקט לעיבוי בוז־איינשטיין, שבו מקררים אטומים לטמפרטורה נמוכה מאוד, אשר בה הם מתעבים לאטום־על. זהו מצב קוונטי שבו כל האטומים למעשה זהים לחלוטין ולא ניתן להבדיל ביניהם (מבחינת מיקום, מהירות, אורך גל וכו'). הסובייקט המסורתי המתחבר לסייברספייס חווה את קריסת פונקציית הגל הרשתית הגלובלית, ותודעתו עוברת ממצב של סופרפוזיציה למצב עצמי מובחן שבו הוא מודע ומתחבר לכלל הסובייקטים המרושתים בסייברספייס.

הסייבר־סובייקט מצמיח מודעות רשתית גלובלית קולקטיבית, בדומה למודעות של הסובייקט המסורתי, אך בטשטוש גבולות הזמן, המרחב הלוקלי והגלובלי, הפרטי והציבורי, סובייקט ואובייקט. לסובייקטים האינדיווידואלים המחוברים לסייברספייס לא תיוותר אוטונומיה, אולם הרשת עצמה תהפוך לאוטונומית, לסייבר־סובייקט אוטונומי. אילנה מעלה את שאלת שחרור הסובייקט וטוענת: כאשר דנים בסייבר־סובייקט אימננטי, אין כל רלוונטיות לשאלת השחרור. דיון לגבי שחרור או דיכוי רלוונטי כאשר מתייחסים אל האינדיווידואל, שבאופן מסורתי נתפס כמשוחרר או כמדוכא, אולם במצב שבו מתרקם סייבר־סובייקט, שאלת יכולתו או אי־יכולתו להשתחרר כלל אינה רלוונטית. כמו לאיבר בגוף שאין לו יכולת להיות משוחרר ולפעול עצמאית, כך לאינדיווידואל המחובר לסייברספייס אין אפשרות לחפש אחר שחרור ברמה האישית. במרחב חסר דיכוטומיות, מכיל־כול, אימננטי, שמלבדו אין מאום, ממי אמורים להשתחרר?

בעוד שהשחרור נתפס כתמצית הדיון בנוגע להתרקמותו של הסובייקט המסורתי ומשליך על היחס לגבי מונחים אחרים - כמו אלוהים, אובייקט, צדק, שוויון, חברה ותרבות - בעידן הסייבר־סובייקט עלינו לשאול שאלות חדשות וליצור עולם מושגים חדש חסר דיכוטומיות, המתאים לעידן הנוכחי. החשיבות בספר זה היא הניסיון להסביר את ההשתמעויות הפילוסופיות, החברתיות־תרבותיות והחינוכיות שנובעות מהיווצרות הסייבר־סובייקט, והחיפוש אחר מונחים מתאימים לעולם החדש המשתנה באופן תדיר.

מבחינה פילוסופית, מסקנותיה של אילנה מורות על כך שרעיון הסובייקט תקף בעידן הסייברספייס הנוכחי. לאורך ההיסטוריה השתנתה תפיסת דמותו של הסובייקט המודרני כדי ליצור הלימה בין תפיסת סובייקט אידיאלית הומניסטית, השואפת לקדמה ולשחרור, ובין המציאות המחשבתית, הטכנולוגית והחברתית המשתנה. אולם שינוי בתפיסתו של הסובייקט לא גרע מהרעיון שהסובייקט הוא אבן היסוד של החקירה הפילוסופית. בתחילת המאה ה-21, תפיסת מהותו של הסובייקט המודרני, וגם הסובייקט הפוסטמודרני, ממשיכה להשתנות כפי שהשתנתה במאות השנים שקדמו. שינויים מחשבתיים, חברתיים ובעיקר טכנולוגיים מצריכים התבוננות חדשה על מהותו ומעמדו של הסובייקט המסורתי. רעיון הסובייקט מתייצב מול טכנולוגיית ענן זמן־אמת אינטראקטיבית, המשנה את חיינו, משפיעה על ההוויה המחשבתית, התרבותית והחברתית, ומשנה את מהותו של רעיון הסובייקט. הסובייקט העכשווי, השואף לקדמה, לשחרור ולשיפור במרחב הטכנולוגי עתיר הידע והיכולות של הסייברספייס, הופך את עצמו לסייבר־סובייקט. היצירה מטמיעה את יוצריה, ויוצרת "יש" חדש מוכלל בדמותם. נראה ששאיפתו של ה"סובייקט", להתפתחות טכנולוגית ולקדמה בכלל, היא צורך אנושי לטוטליות המעצבת הן את האינדיווידואל והן את החברה. הסייברספייס הוא המצע שמאפשר זאת, מאחד ומגביר את יכולותיו של הסובייקט הבודד לכדי ידע מושלם ולכוח טוטלי.

אילנה מראה שמהמאה ה-14, התקופה שבה האדם החל לתפוס את עצמו כסובייקט, הוא גם החל להצדיק את התפיסה הפילוסופית הזאת ולהשליכה על סביבתו האישית, החברתית והטכנולוגית, ולא רק מבחינה תיאורטית, אלא גם מבחינה מעשית. התפיסה שלפיה נמדד העולם באמצעות הסובייקט כל כך מושרשת בפילוסופיה המערבית, שכל תוצריו ומעשיו כוונו כדי להמשיך להעצים את יכולותיו ומהותו, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. רעיון הסובייקט מתמצה בעידן הנוכחי בדמותו של הסייבר־סובייקט. נראה שהסייבר־סובייקט הולך ומחליף את מעמדו של הסובייקט המסורתי, ורוב ההחלטות והפעולות האנושיות מושפעות מהתנהלותו המתעצמת. הסייבר־סובייקט יוצר ומתפעל טכנולוגיה אוניברסלית, מתפשטת ורציונלית המנהלת את תפקודי העולם.

מבחינה פילוסופית, הסייבר־סובייקט נהפך להשקפת עולם כובשת, צורה גבוהה של תפקוד, המתעלה על היכולות האנושיות המסורתיות, תוך יצירת ממדים ומשמעויות חדשות לתפיסת הסובייקט. בדומה ל"נוספרה" של דה־שארדן, הסייבר־סובייקט הוא שכבת חשיבה העוטפת את כדור הארץ ומכילה את הידע האנושי שנצבר, מועבד ומועבר לכלל, ויוצרת העצמה נוספת של המודעות האנושית. מודעותו בזמן־אמת של הסייבר־סובייקט לכלל הסובייקטים המרושתים אליו, ויכולתו לנתב אליהם מידע מעובד ורלוונטי, עוזרות להתגבר על הבלבול ותחושת הכאוטיות שמאפיינים את המצב הפוסטמודרני. היפר־טקסטואליות, מוזיקה בפורמט דיגיטלי, דימויים אינטראקטיביים בסופר־רזולוציה, המשתנים בזמן־אמת על ידי הגולשים והרשת, אווטאר (דמות וירטואלית שיכולה להיות בעלת זהויות מרובות), יכולים להתפרש כקץ המובנות, הטקסט, המוזיקה, הדימוי, וכקץ הסובייקט והאובייקט במובן המסורתי. עם זאת הסייבר־סובייקט מכיל דיכוטומיות מסורתיות, מעבד אותן למסה אחת מאחדת של כוליות ונותן מובן מותאם וייחודי לכל משתמש, בהתאם לכללי לוגיקה עמומה (Fuzzy Logic) שבהם נראה ששני חוקי היסוד של הלוגיקה הקלאסית אינם מתאימים, ויש צורך להתבסס על הערכות סובייקטיביות או רב־משמעיות. הסייבר־סובייקט הוא השתקפות של העידן הנוכחי, שבו קשה לענות על השאלה מהי אמת ומהו שקר, היכן מתחילה הטבעיות והיכן מסתיימת המלאכותיות, איפה מתחיל האינדיווידואל והיכן מסתיים הקולקטיב, איפה מתחיל הפרטיקולרי והיכן מסתיים הגלובלי.

אילנה תופסת את הסייבר־סובייקט המתגבש כמסה צפופה, מאורגנת, מרושתת ומאוחדת, שמבחינה חברתית־תרבותית משנה את התפיסה והמשמעות המסורתית של סובייקט הנתפס כ"אני", והופכת ל"אנחנו" מאוחד. הסייבר־סובייקט הוא ישות היוצרת ממשות קולקטיבית, אימננטית, על ידי איחוד משאבים, וטכנולוגיה חובקת־כול. הסייבר־סובייקט מתגבש לישות חברתית אחת, כוחנית, מאוחדת ויציבה, היוצרת פיקוח, סמכות וסדר ממורכז ומודעת לכל מרכיביה - הסובייקטים הגולשים והאובייקטים המרושתים.

"תרבות־סייבר" גלובלית המתגבשת בשנים האחרונות היא אחד המאפיינים של תופעת ה"סייבר־סובייקט" כישות חברתית־תרבותית אחת, המכוונת את החינוך והלימוד ליכולת קומוניקטיבית של איבריה המחוברים, ולהדגשת יכולתם לטרנספורמציה, מורכבות, אינטראקטיבית ודאגה לשלומם של כל מרכיביה.

תודות: הספר מוקדש לזכרה של רעייתי אילנה רוזן־באר ז"ל ומתבסס על עבודת הדוקטורט שלה הסייברספייס והסובייקט המשוחרר, שאותה ערכתי באהבה רבה לפורמט של ספר עיון.

תודה מיוחדת לילדינו אורן ואלה שתמכו בנו לאורך כל הדרך. פרויקט זה לא היה יוצא לאור ללא עזרתם החשובה של העורכים ד"ר יואב שיבר, ד"ר יצחק בנימיני והעורכת הלשונית יעל לקסמן־בהט.

זה המקום להזכיר את פרופ' אילן גור־זאב ז"ל שהנחה את המחקר מתחילתו, אך לא זכה לראות את סיומו, ואת ד"ר חותם יותם שליווה את המחקר בשלב הסופי.

אבי רוזן, אפריל 2018