בגד מאש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בגד מאש
מכר
מאות
עותקים
בגד מאש
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בגד מאש

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: מרץ 2019
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים

    מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מתרגמת ועורכת ישראלית.

    מיכל בן-נפתלי נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה ולתואר שני בחוג להיסטוריה, שניהם באוניברסיטה העברית. התזה שלה לתואר השני, "הגשרים בין אתמול ומחר: ההרמנויטיקה של בחטין וגדמר מעמדת פוקו" (1990), נכתבה בהדרכת פרופ' גבריאל מוצקין. בשנים 1995-1992 עשתה דוקטורט בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו באוניברסיטת אוקספורד בנושא "משחק הדמעות: ליוטאר, דרידה, לוינס והגות 'בעקבות אושוויץ'" (1995) בהדרכתם של אלן מונטיפיורי ורוברט סמית. התגוררה בפריז בשנים 2004-1999. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בן-נפתלי היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

    בין השנים 2014-2006 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרה להגות צרפתית בת-זמננו. היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן-רון, בן בז'רנו ואחרים. פרסמה חמישה ספרים והשלימה כעת את ספרה השישי, "המורה". תרגום הספר הראשון שכתבה לאנגלית, "כרוניקה של פרידה", עתיד לראות אור בפורדהם יוניברסיטי פרס ב-2015. כיום (2014) היא עורכת סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית. המסה"על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשס"ז.

    מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ועם בת זוגה בחיפה.

    תקציר

    סטודנטית ירושלמית נלכדת בקסמיה המעוררים של אישה כריזמטית, ההולכת ומאבדת את ראייתה ושוכרת את שירותיה כקוראת. האינטימיות האפלה הנרקמת בין השתיים עתידה להוביל דווקא את מי שנקראה להשאיל את מאור עיניה אל מעמקים של חושך, שספק אם תעלה מהם.

     

    אישה מאשפזת את עצמה מרצון עם אימהּ הדמנטית, פורשת אל פרישותה. בהדרגה היא ממוססת את קיומה אל השִכחה והאין שהיו ביסודו מעולם.

     

    שתי הנובלות המרכיבות את ספרה החדש והמסעיר של מיכל בן־נפתלי מציבות שתי עלילות של אהבה בין נשים. כמו גיבורות הסיפורים, גם הנובלות שואלות זו מזו אור וחושך, עוצמה וסוד. שתיהן מספרות על יציאה מסיפור אחד, כתוב עד מחנק, וכניסה חשאית לסיפור אחר, לסיפורה של אחרת; לחיים שרישומם החומק נלכד בכוחה של ההתמסרות.

     

    בגד מאֵשׁ הוא ספרה השביעי של מיכל בן־נפתלי. ספרה הקודם, 'המורה', זיכה אותה בפרס ספיר.

    פרק ראשון

    לפני כמה שנים, כשנברתי באחד הארגזים החתומים שנישאו עימי מדירה לדירה מן הימים שעשיתי בירושלים, צצו לקראתי גזרי עיתונים מן השנים 1986-1983 וכרטסת שבה הועדתי למשמרת בדקדקנות יבשה ביקורות ומאמרים ספרותיים. בדיעבד חמקו ממני מניעיי. מי שכמוני גנזו פעם חדְשות עיתונים וחשו אותו רפיון רוח עם פתיחת הארגזים עשויים להבין לליבי. מן הסתם גם הם חשבו שאינם מספיקים לחיות במלוא מובן המילה את ההווה שלהם, או אולי נשאבו כליל בעולמם וחשו כבר אז ביתר תוקף במועקת הזמן החולף ביעף. מן הסתם גם הם רצו להקפיא ממדי זמן שלא הייתה להם שהות לחוות וקיוו לשוב אליהם ביום מן הימים כדי לחלץ מהם מפתח לפענח את מה שהתחולל סביבם ואפילו אותם עצמם. ואולם לא זו בלבד שהאוסף הזה, שנחשף עכשיו בקלונו כשרירותי עד אבסורד, לא הסיר את השריון שעטף אותי באותה תקופה, אפשר שבסופו של דבר ציית גם הוא ליצר מחיקה, כאילו במקום לחתור אל אָטום האמת הערמתי חידה נוספת על גבי החידה ההיא. הצצתי בשתיקה דהומה בכותרות העיתונים: ישראל בשלה לפשיזם; דוח ועדת כהן אחרי מלחמת לבנון; בגין סגור ומסוגר כבר ארבע מאות יום — לאחרונה נראה יוצא מבית החולים שערי צדק לאחר ניתוח בדרכו הביתה; ואפילו: ביקורת הטלוויזיה של השבוע מאת הדה בושס. ליאורה אהרונוב, שעימה חלקתי פעם את עקרון האספנות שלי, סיפרה לי שסבָּטו יעץ לבורחס באחת משיחותיהם שמוטב לקרוא בעיתון פעם בשנה או פעם במאה, כשקורה משהו ממש חשוב, כמו ״מר קולומבוס גילה זה לא כבר את אמריקה״. ״מה את מנסה לומר לי?״ שאלתי. ״שתשקיעי את האנרגיות שלך בדברים הנכונים.״ ״מהם הדברים הנכונים?״ ״אֶת זה תצטרכי להחליט בעצמך.״ ״מהם בשבילך?״ התעקשתי. ״אני עוד לא יודעת,״ אמרה במבוכה, ״באמת.״
     
    עמדתי לעבור שוב דירה והייתי נחושה להיפטר מן המשקל העודף של כל אותם עיתונים, חוברות, אלפי דפים כתובים ומודפסים וכרכי ספרים שלא פתחתי יובלות, שהלכו ותפחו מִצְבירי אבק והעיקו עליי כדרך ללא מוצא. שיכורה מעצם אפשרות הפקרתם חדלתי לעקוב ברגע מסוים אחרי מה שזרקתי, כאילו אין לזה סוף ומה שאני משליכה החוצה, ביסודו של דבר, אינו מעלה ואינו מוריד. הרקתי מסות של נייר לתוך שקיות אשפה, כרעתי תחת ארגזי קרטון, טיפסתי לדירה החדשה ששכרתי וגלשתי למטה כשׂשׂה אלי קרב, מתמסרת לתשוקה להניח את עֲברי לגורלו בין שיניה הטורפות של משאית הזבל מבלי להותיר שיירים. באחת הגיחות למטה, בדיוק הופיעה המשאית. שני פועלים דילגו למדרכה והשליכו את הארגזים פנימה. אחד מהם בלש בדריכות אחר פרטי החומרים שכבר חוללו במכונה לפני שהחלה לגרוס. הייתי בדרכי לכיוון חדר המדרגות כששמעתי את קולו. הוא שלף מן המשאית אלבום תמונות, ״את בטוחה שאת רוצה לזרוק את זה?״ קרא לעברי. הסתובבתי והתקרבתי באי־רצון. בתוך האלבום היו תצלומים של ליאורה ושלי. נטלתי אותו לידי נרעשת (לחשוב שאפשר להיפטר מזיכרונות כמו שנפטרים מלכלוך). בצד הפנימי של הכריכה ליאורה רשמה את המילים ״בכנות רבה״, מסוככת במטבע לשון רשמי ומרוחק על פרץ משאלה נדיר להשאיר עקבות. שבתי לדירה ורוקנתי את כל הארגזים שנותרו, אבל לא מצאתי את מה שחיפשתי.
     
    כשסיימתי לכתוב את עבודת המאסטר שלי בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית על וידויה של עמנואל (מנו) פנסון, שנספתה כביכול בציד המכשפות במאה השש־עשרה, ליאורה כבר לא הייתה בין החיים. כתבתי לזכרה הקדשה מוצפנת, לל״א, מנציחה את שמה בראשי תיבות כמו פרטיים המופנים ככלות הכול רק אליי. רציתי להותיר ברבים רמז מוסווה, שגם אם הניח מחשבה תחילה, הגיח מתוכי בחטף ועתיד היה להסתתר אפילו מפניי, שכן הסתכנתי בכך שהמחווה תיהפך לריקה ושברבות הימים לא תהיה נפש חיה, כולל אני עצמי, שתוכל לזהות את מה שהיה בה. ייעדתי לליאורה תפקיד משני בשולי חיי, חשוף לעיניי בלבד, לאותו חלק ממני שכאילו כלה ונגוז עימה, ושעשוי היה לצוף פתאום רק בשל אותה שכבה רפלקסיבית סמויה מהעין, המלווה אפילו את אותם אירועים שאך נדמה לנו שחווינו באטימות מסוימת, או שהתאמצנו למהר מהם והלאה. לימים עתידים מישהו או מישהי שהבזיקו בצידי הדרך לגלם ואף לתמצת עבורנו תקופה ואולי מעבר לה, מהות החורגת מכבלי הזמן. אני קְרבה עכשיו לגילה של ליאורה במותה ונדמה לי שגם לפניי לא נותרו עוד שנים רבות. צעדתי כמוה על אדמה סלעית במסלול חיים קווי ונוקשה. לא הבאתי לעולם ילדים שיאלצוני להיתקל בעצמי במעגלי השיבה. אלא שהיא, במהלך אותם חודשי חורף של היכרותנו שבהם הלכה והתעוורה, ביקשה להיכנס לאותם פרוזדורים, לפתוח את אותן דלתות, לתלות את מעילה על אותו קולב, לשבת על אותם כיסאות, לישון על אותה מיטה, חוששת, בחרדת העלטה שהשתררה עליה, שללא החזרה תהיה נידונה להיוותר בישימון הלא־כלום. האם כשתחדל לראות תחדלנה גם דמעותיה, שאלה אותי ערב אחד, עורה המחוטט אפור מתמיד.
     
    היה לה מבנה מוזר, לדירה. יחד עם שתי הדירות הצמודות אליה היא שרטטה אפשרות לקומונת שכנים בצורת חית, שנענתה באיפוק מעשי בליבה הפעור, בגינת הפרא המופקרת ששימשה אותנו בחודשי הקיץ והסתיו למתיחת חבלי כביסה בין הגזעים הנטויים של שני האורנים ולמבוכת תליית הבגדים המשותפת. גגה של החית והרומח המקביל לזה שהוצע להשכרה היו מאוכלסים בבעלי הבתים הוותיקים שנכנסו לגור בשנות החמישים ונשארו גם אחרי עזיבת הילדים. כל אימת שפניתי מהרחוב אל השביל המוליך אל הרומח האחד, חציתי בתוכי את המחנק שהשרתה עליי עצם הכניסה כדיירת זמנית לבית סְפוג נוכחות מצטברת של בעלים ושוכרים קודמים. היה עליי להתגבר על הדחף לסגת מכל אותם גופים שעדיין הצֵרו על מרחב שפעם באמת היה שייך למישהו, שהארונות האלה היו ארונות ילדותו ובמראָה העמומה שב ובחן את פניו ועל הכיריים שהעלו חלודה בושלו ארוחותיו ובאמבטיה הקלופה, בין הקירות הטחובים חרוצי החורים, רחצו הוריו המזדקנים שנים אחרי שעזב את הבית והניח לחייו להתפוגג בהדרגה מן החדרים כדי שיוכל יום אחד לרוקן את המקום מתוגת המשפחה ולהפקידו בידיים זרות, ואולי אפילו להניח לאחרים לעשות עבורו את המלאכה שתתפור לדירה היסטוריה חדשה של בריתות חפוזות ותקל עוד יותר את הפרידה המוחלטת ממנה (עם השנים למדתי שיש המזדרזים למכור את דירת ההורים, ויש המחכים שנים לפני שיָעזו אפילו להשכירה ומותירים אותה ריקה בלי לגעת בה, ושההבחנה הזאת עוברת בין תושבי הערים; תל אביבים מקדימים למכור, ירושלמים וחיפאים ממתינים ואז משכירים, גם אם מזמן עקרו מן הבית ונדדו למרחקים). את הדלת פתחה לי אישה גרומה, שהציגה את עצמה כגברת כריסטין. טעיתי לזהות בה סוכנת תיווך. היא דיברה באדיבות עניינית במבטא ערבי נוצרי והניחה לי להתרשם מן הדירה לבד, כשהיא קופאת לצפות בחלון המטבח הפונה אל החצר. החדרים לא התפצלו ממסדרון כדי להבטיח את הפרטיות היחסית של יושביהם, אלא רדפו זה את זה בלא פרוזדור בקו אדריכלי רצוף וחסר דמיון, תחילה המטבח במבוא, עם שרוול האמבטיה שנשלף מתוכו, ולאחריו חדר המשפחה שהוביל לשלושה חדרי שינה, עד למרפסת מקורה ואטומה בצמחייה סבוכה. החגיגיות המאופקת של התקרות הגבוהות האצילה על הבית שקט שנצרם רק עם סיבוב צירי הדלתות בין חדר לחדר. לַסכום הצנוע שביקשו הייתה סיבה: בחדר האחרון הגובל במרפסת ביקשה בתה של בעלת הבית, שירשה אותו לאחר אשפוזה של האם בבית אבות, להשאיר כמה ארגזי ארכיון שהיו שייכים לאביה המנוח. הסוכנת־לכאורה הדגישה שהיא זו שדחקה אותם לקצה, אבל כמובן, אם ארצה להשתמש דווקא בחדר הזה, אוכל להזיזם לחדר אחר, עד שבתה של בעלת הבית תקבע איתי מועד לאיסוף, בלי נדר ובלי לחץ. שכר הדירה הזעום אמור היה לקנות לה שקט נפשי ואִפשר גם לי להתמהמה בבחירת שותף או שותפה, שהייתי צריכה לברור בקפידה בשל אילוצי המבנה והחיכוך המתמיד שכפה על יושביו. החלל היה גדול מדי ומאיים, אך העדפתי לחכות. אורך הרוח שבתה של בעלת הבית ציפתה לו ממני היה נחוץ לי כאוויר לנשימה. החלק של המטבח חוּדש בניגוד ליתר החדרים, שהותירו במבקר, גם אם צולקו בהזנחה מתמשכת, את רושם המודעות והביטחון העצמי של נכס סולידי. ארעיות השהייה בדירה השכורה טשטשה רק לכאורה את ישירות החיכוך עם הרהיטים העירומים של המשכירים שעברו מכאן או הלכו לעולמם: הספה הבלויה ושידת הטלוויזיה, שולחן האוכל והכורסה בחדר האורחים, המיטה הזוגית שרבצה בחדר השלישי לצד שולחן הטואלט והמראה הגדולה שהכפילה את גודלו לכדי חללית סגורה וקרה, מיטות הברזל שניצבו בשני חדרי השינה הנוספים. אבל אולי משום כך הרגשתי מוגנת בין התקרות הקמורות והחלונות המסורגים בפלדה בקומת הקרקע. כבר למחרת השכם בבוקר העברתי את רהיטיי הספורים, ארבעה ארונות ספרים מבמבוק שהצבתי בחדר הקיצוני לצד שולחן הכתיבה, קרוב לדלת, מול חלון שתריסו הפונה לחצר הקדמית פרועת השיחים נתקע וחסם את קרינת האור. זה היה הקטן בחדרים. אהבתי ללכת לקראתו, לסרוק את הבית ברגליי ולמשול באופן זה במכלול. ליד כיור המטבח עמדו לרשותי, מרתיעים במגעם הגס, כלי הניקוי שהשאירו הדיירים הקודמים בעצלות של הרגע האחרון או במחשבה תחילה לסייע לבאים אחריהם, מטליות וסמרטוטים ונייר טואלט שהיו לפתע למנסרה של אינטימיות. קרצפתי באמצעותם את המרצפות המצוירות הסדוקות, העמדתי ספרים וקלסרים על המדפים, תחבתי פנקסים וכרטיסיות למגירות הארונות, הדבקתי גלויות על המתקן הנשלף לעניבות ולחגורות, עטפתי את המדפים בנייר חום מהודק בנעצים ופרשׂתי את בגדיי. תליתי את התצלום הנודע של וירג'יניה וולף תָחום בפספרטו לבן ובמסגרת שחורה שנראתה כמודעת אבל. נהגתי באדישות ובאפיסת כוחות של פועלת בפס ייצור, גם אם הכרתי בגורליות יום המעבר המטביע את חותמו על דמות החדרים. ידעתי שהצורה הראשונית שאשַווה לבית תחרוץ את אורח חיי בתוכו ולכן כבר הסכנתי עם קיומם של אותם ארגזים שדחקתי באין מקום לחדר השינה הסמוך לחדרי, מקבלת עליי את דינו של מי שחתם בהסכמה על קיום טפילי בביתו של מישהו אחר.
     
    זו הייתה הדירה השנייה ששכרתי בירושלים, וכמו בתחנות רבות בחיי ידעתי יותר ממה אני רוצה ללכת ולא לאן אני רוצה להגיע. השתוקקתי עם עוד צעירים זרים לבוא בשעריה, אך עד מהרה היססתי לקראתה באוטובוס מדי שבוע, בפיכחון הולך וגובר שנמהל בחרדה, מתאמצת כמותו להבקיע בשער הגיא, כיוון שמעולם לא התירה לנו להתערבב בתוכה, גם אם שחררה אותנו לזמן־מה מן החולין הפרגמטיים של השפֵלה. הרגשתי כאילו המטתי על עצמי גלות. את דירתי הראשונה חלקתי עם סטודנט למדע המדינה וללימודי מזרח אסיה שלמד כמוני בהר הצופים. לעת ערב הייתי שבה מהקמפוס וחשה להעתיק בכתיבה תמה את סיכומי הרצאות היום על דפי משבצות ולמתוח קווים ישרים בסרגל. ״אַתְּ כל הזמן קבורה בספרים,״ קבע בתימהון, מורד בשקדנותי השקטה והנוקשה, ובְניסיון להסיט אותי מדרכי, לא למענו, הדגיש, למעני הוא עושה את זה — נהג להיכנס לחדרי תקוף חֵמה ולפתוח לרווחה את החלון והַתריס, כי ״קצת שמש לא תזיק לך. אור, אור, זה מה שאת צריכה,״ נהם, מניח לי להירתע מול הצריבה שפילחה את החלון ולהתחפר בשולחן, נדרכת אפילו כשפנה לשוטט בחדר הסמוך. רק לאחר שיצא מן הבית בטריקת דלת — או שכך היה נדמה לי — הגפתי באיטיות מהורהרת את התריס ובהיתי בספר שעה ארוכה לפני שיכולתי לחזור לעצמי. בלילות, בכל פעם שהנחתי את ראשי על הכר, המתנתי לשלוש הנקישות שפרצו מחדרו בחצות ולקולו של סולן להקת האיגלס, On a dark desert highway, שהזעיקו בביום מופתי את השכן במרפסת הבית מנגד להתריע בתחתוניו שהוא עומד להזמין משטרה. השותף שלי החזיר בתגובה את המחט לאחור, לשלוש הטפיחות הקצובות, והגביר את עוצמת הקול. אינני יודעת מתי השתררה לבסוף דממה, אך כשהודיע לי שהוא עוזב ונוסע להודו, החלטתי לעבור להתגורר לבדי במרחב ניטרלי שלא אנָזף בו. הייתי חדה וזריזה, כמעט דרמטית, בכל הנוגע לתהליך ההשכרה. בִּן יום מצאתי דירה, ארזתי ונמלטתי מהמקום הקודם כאילו טומא.
     
    במהלך חופשת הקיץ של שנת 1987 הכרתי את יוהאן. הוא היה בן יחיד למשפחה פרוטסטנטית מגרמניה שבחר להשתקע בירושלים. הוריו התגוררו בקלן. לקראת תחילת שנת הלימודים העביר אליי את חפציו. ישנּו על המיטה הזוגית בחדר ההורים. יוהאן הפך את החדר עמוס הארגזים לחדר העבודה שלו. בתה של בעלת הבית טרם הגיעה לאסוף אותם ואני נמנעתי מלהתלונן. בסמוך לסמסטר אביב של 1988 פגשתי לראשונה, בנסיבות אחרות, את ליאורה אהרונוב, בתה של בעלת הבית.
     
    אני זוכרת אותה צועדת מוצקה, אפופה, לכיוון הקפטריה של מדעי הרוח, ראשה נטוי הצידה, מביטה לא מביטה באחרים. היא לעסה מסטיק, דחפה אותו אל בין פסי שפתיה וניפחה בועת בלון שנגעה באפה, ניקבה בה חור באמצעות ציפורנה והניחה לבועה להתפוצץ ולכסות ביריעת גומי את חזית פניה העטורות נמשים בהירים. כעת עמלה להסירה, הוציאה את השארית מן הפה וניסתה להשליכה לפח במסדרון, משכה בכתפיה ופנתה אליי, ״אני לא רואה טוב,״ כמבקשת לתרץ הן את הפספוס והן את הוויתור. התברר שאנחנו הולכות לאותו שיעור מבוא לפילוסופיה מודרנית. חברה שלמדה איתי בחוג להיסטוריה והכירה אותה כשומעת חופשית ותיקה הפגישה בינינו. ״אני בעלת הבית שלך,״ הצהירה בספק חיוך מבלי להושיט את ידה. עמדנו אותו יום במרחק זו מזו, מרחק שמיקם אותה לפניי, במדרגה אחרת, ושרצה לומר לי פחות או יותר שעדיין איני יכולה להבין מה זה להיות היא, ועם זאת יש לנו משהו במשותף שעוד אגלה. השושלת שלנו, ניבא לי מבטה הלֵאה, מקבצת את חברותיה כמו שמקבצים נדבות. היה לה חוש ריח מפותח. היא נכנסה לכאורה לטריטוריה שלי והריחה שאני לא מרגישה בה בנוח, כשהיא מתייצבת כאורקל, מתריעה בעצם היותה שאלה החיים וזה מה שהם מעוללים, שכך הם נראים כשלא עושים עסקאות משתלמות ולא מסתתרים מאחורי קלישאה או מוסכמה. אני עוד רואה את גופה הגמלוני המתפשט, כשהיא גוררת את הג'ינס המרופטים רחבי השוליים על מרצפות הקפטריה, את ממחטת האף הצחורה והמגוהצת ששלפה מדי פעם מכיסה למחות את אפה או את זיעתה, את הסיגריה השמוטה בפיה. זקופה, מתורבתת, חסרת בושה, ספקנית, יכולה להמר על הכול, נכונה להפסיד את הכול. אני רואה את מבטה המחוספס של אישה שמבעה הטרגי טושטש ביד הזמן, ושאי אפשר להערים עליה באמצעות מראית עין.
     
    אותו שבוע הזדמַנּו בשעת בוקר מוקדמת למבואה האפלה והצוננת של האוניברסיטה. ליאורה דווקא חיבבה את האירוניה הקודרת המקופלת בכניסה אל עשן החניון של האוטובוסים, ודילגה כנערה אל המדרגות הנעות, שואבת לתוכה את צחנת הקיטור, מדליקה סיגריה אחרונה לפני השיעור ומתנקזת בצייתנות מנומנמת לתוך תעלה צרה שהובילה אל הלבירינת של הפקולטה למדעי הרוח. ״איך אמרת שקוראים לך?״ ״אנא, אנא באלף.״ טרם דיברתי על שמי. מקורו בשגיאה פקידותית, עם בואם של הוריי מצרפת לישראל ב-1967, שגיאה שצברה בהדרגה ערך סמלי, כמעט מטפיזי. הייתי בת שנתיים, אבל אי־האהדה שרחשתי לימים לאיות שמי לא מנעה ממני לשוב ולתקן איות שגוי ואפילו להקדים תרופה למכה. מבלי לחשוב פעמיים הצעתי שתצטרף אלינו לארוחת ערב שתוכננה למחרת. ההזמנה נפלטה מפי בעל כורחי, זריזה מן החרטה שדלקה אחריה (הצעירה הזאת, כמה היא זרה לי פתאום. אני מתקשה לתאר אותה במידת החמלה הנדרשת. היא לא יכולה לומר מדוע היא עושה מה שהיא עושה, אבל ברור לה כשמש מה עליה לעשות). ליאורה הצטפדה בחומרה ונראתה לרגע מעורפלת, אבל מייד התעשתה והשיבה שתנסה להגיע. כשהודעתי ליוהאן על הזמנתה הוא הגיב בתרעומת. הוא התפלא שלא התייעצתי איתו לפני כן וטען שזה קרוב מדי, מסובך מדי ועלול להעיק עלינו. ״זה בית הילדות שלה,״ ביקשתי להצטדק בשמה, ״והיא משכירה אותו כבר כמה שנים. אני לא מצליחה להבין מה הבעיה,״ אמרתי וגררתי אותו להרכיב שולחן ארוך משולחנות המטבח וחדר האורחים. למחרת פרשנו עליו מפת כותנה לבנה. כבר מהבוקר ביליתי במטבח חסרת דאגה, מותחת את שעות ההכנה בביצוע מדוקדק ולא מאלתר של מתכונים — תמיד הכנתי אותן מנות — מספרי הבישול של רות סירקיס וקובי בר, שעות שהעדפתי על פני הארוחה עצמה, שאליה הגעתי לבסוף מותשת ואפילו נחרדת מרעש האורחים שהפר לפתע את דממת ההיערכות המדודה לקראתם. ליאורה איחרה בשעה כאילו היססה אם עליה לבוא, אף על פי שבכך גם שמרה לעצמה את הזכות לצאת אחרונה. על פניה הצטיירה שוב אותה הבעה מזוגגת שללא ליווי מילולי נותרה בלתי מפוענחת. היה לי נדמה שכמוני היא אינה מרגישה בנוח, בוודאי לא כאורחת בביתה שלה המוצאת את עצמה נאלצת לפקוד מחדש את חדריו. היא בקושי התייחסה לסטודנטים האחרים, התעכבה להחליף כמה משפטים עם יוהאן לאחר שהצגתי ביניהם, ורוב הזמן רדפה אחריי למטבח כשנפלטתי להצטייד ביין ובכיבוד נוספים. ״כמה שהבית הזה מעייף,״ אמרה אפורה־חיוורת (למדתי בהדרגה לזהות את בני הגוונים של הצבע הזה, אפר קודר, גביש מחוספס, שפלש פתאום לפניה). היא הציצה להרף עין בחדר העבודה שלי, אחרי שהתעקשתי להוליכה אליו, וסתמה מבלי לפרש, ״כאן התגוררה המשרתת.״ לראשונה קלטתי שחדר השינה של ההורים שימש בעצם כפרוזדור מַעבר בשביל בתם ובשביל המשרתת שהיו כפויות לחצותו. ״היא עוד יכלה לעקוף,״ ניחשה את מחשבותיי. ״בגלל המבנה המיוחד של הבית נקבע שלא תישן סמוך למטבח אלא בחדר האחרון. היה לה מפתח לדלת האחורית, שממנה יצאה מדי בוקר לטאטא את השביל ולהביא מצרכים טריים דרך דלת הכניסה. איש לא השתמש במרפסת החזית חוץ ממנה.״ אחרי הפסקה הוסיפה בשמץ מרירות, ״התקופה הפיאודלית במשפחת אהרונוב באה אל קיצה עם השכרת הדירה. לפחות על זה צריך להודות.״ הייתה לי תחושה שאני מציצה באיזושהי אמת שהמתינה לי באזור אחר, לא נשלפת אבל גם לא לגמרי מודחקת. השתתקתי. כשהאורחים פרשו אחרי חצות, היא ביקשה להישאר ולעזור לי לשטוף את ערימת הכלים. יוהאן הציץ למטבח והודיע מבלי לכוון את דבריו לנמענת ספציפית שפניו למיטה. היה עליו לקום בארבע בבוקר לצילומים. הוא היה גבוה יותר מגברים אחרים, שרירי ועמיד כביכול. שמחתי שנשאר על הסף ולא צעד לעברנו. הוא שם בסלון תקליט מאוחר של ברברה בקונצרט בשַאטלֶה וסגר מאחוריו את דלת חדר השינה. אמרתי לה בטון טקסי שאין צורך בעזרה. היא עמדה מעט קרוב מדי ופסעה על דעת עצמה חצי צעד לאחור, נשענה צייתנית על משטח השיש, הציתה סיגריה ואספה לחיקה צלוחית. ״אני ממש מעדיפה את הקול הצרוב שלה,״ אמרה, והמשיכה, מבלי שדובבתי אותה, שמוצאה מחיפה ושהגיעה לירושלים עם הוריה בשנות הארבעים. הם התגוררו בבית הזה עם משרתת בשם מדלין, ילידת נצרת, שאחותה הצעירה כריסטין סועדת כיום את אִימה בבית אבות. היא עצמה חיה בו לסירוגין עד לנישואיה בשנות החמישים, שעה שהוריה רכשו עבורה את הדירה שבה היא עדיין מתגוררת. ״אני מרגישה כאן זרה מאוד,״ מלמלתי עם הפנים לכיור, ״אני לא מצליחה להרגיש בבית.״ ״אני מבינה אותך,״ אמרה, ״ככה בדיוק צריך להרגיש כאן,״ אבל אז ניסתה לטעון שירושלים היא עיר מתעתעת ובניגוד לרעש הפוליטי שהפך אותה לחולה ומנוונת, היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון כמוה וכמוני. זוהי עורמתה של ירושלים, שבזכותה נעשתה לעיר שלה, ובעצם לקניין היציב והנאמן שיש לה בעולם הזה, שאותו היא אוהבת כמו שאוהבים מישהי, הדגישה כמעט בתקיפות, מניחה לפניי את האינטימיות של משפטיה כמו אתגר או פצע. היא לא מתגוררת בתוכה אלא איתה. קשה לה לעזוב אותה, אמרה, ולו לכמה ימים, כי כל התרחקות מעוררת בה מעין חרדה אפוקליפטית, שמא אם רק תעז לשמוט את אחיזתה, לעולם לא תצליח לחזור אליה אלא בדרך נס. היא דיברה שעה ארוכה, מרווה מדי פעם את שפתיה הסדוקות בכוס יין אדום. עורה המנומש הלבנבן זרח סמוק מן החום ששרר בחדר. לפתע התנצלה על הארגזים בהרימה מעט את קולה. אמרתי לה שהכול בסדר, שאין כל דוחק, הם לא מפריעים לי. למען האמת, התרגלתי לראות בהם חלק אינטגרלי מהדירה, ואף על פי כן, מטבע הדברים צלצלה למחרת השכם בבוקר להודות לי על הערב ולתאם שעה שבה תשגר שליח. הוא הגיע בו ביום ואסף אותם לביתה.
     
    יומיים אחר כך שוב צלצלה וביקשה שניפגש בערב. נדדתי שלושה רחובות במעלה עמק רפאים ופניתי לסמטה שבה התגוררה. יוהאן שמע את ההזמנה הזאת כמו רעש אדמה, כאילו משהלכתי לבקר אצלה, נתתי לה אחיזה ממשית בתוך ביתנו. ״טעות,״ חזר ואמר, ״את תראי שזו טעות.״ גם העתקת הארגזים ממקומם לא גררה אצלו תחושת הקלה אלא משהו כעין ערעור של שיווי המשקל בחלל חדרו. אני מצידי לא יכולתי שלא להיענות להזמנה.
     
    עשרות כיסאות צבאו על דירתה, ליד חלון ההזזה בסלון, סביב שולחן האוכל, ליד הטלפון, הספה, המיטה, הפטפון, במרפסת. גם אם ציפתה להציף את ביתה בקרואים או בנפשות תועות שפגשה בשיטוטיה, נדמה היה שהכיסאות נועדו קודם כול לה עצמה, מפסקים את היומיום שלה בחומרה מונוטונית ואפילו במשמעת, שכן כל פעולה שביצעה דרשה שתסב בדיוק היכן שהיא עומדת, שתנוח ממנה ללא שיהוי, שתחוש בכבליה במלוא העוצמה דווקא כשהיא משוחררת לכאורה מכל עכבה. בחרתי להתיישב על כיסא סמוך לשולחן שעמסה בסיר מרק בצל מהביל, בסלט, בגבינות ובכיכר לחם. ״אני מקווה שתבואי לשבת לידי,״ אמרתי, ״כדי שלפחות נשמור על קשר עין.״ ״קשר עין תמיד יהיה לנו,״ נעצה בי את מבטה המזוגג. התנצלתי שהגעתי בידיים ריקות. היא מזגה לשתינו כוס יין, יצקה מהמרק אל הקערות. ״את עומדת לצאת בידיים מלאות עבודה,״ אמרה, אך כשפתחה לספר במה מדובר, החלו מסתננות לסלון צווחות מדירת השכנים למטה, מלוּות בהטחות אגרופים וברקיעות רגליים. ״אתה שקרן. את כולם אתה מרמה. אותי אתה מרמה. בעבודה אתה מרמה. את אימא שלך אתה מרמה.״ תהיתי אם יפסיקו או שברגע מסוים נחדל לשמוע אותם, וכנראה שהעוויתי את פניי, כי ליאורה אמרה בטון מפויס שהחליקה לתוכו רגש של אחווה, ״אַת שומעת את זה? היסטריה. רק אצל נשים זה ככה. כידוע היוונים ייחסו את המקור שלה לרחם, ועם יד על הלב, לרחם שלי לא היה שום שימוש ראוי לשמו חוץ מזה.״ הטלפון צלצל. קפאתי באי־נוחות. ליאורה הגניבה לעברו מבט והחליטה להתעלם ממנו. הוא נדם לשעה קלה ומשחָזר להתעקש, קמה וניתקה את התקע מהשקע. היא מילאה לעצמה כוס שנייה וגמעה מתוכה באיטיות כמהססת אם עליה להמשיך לשתות. אכלתי מן המרק בשתיקה. ״הוא טעים מאוד,״ אמרתי לבסוף והסתכלתי בה בציפייה. ״דברנית את לא,״ ציינה ספק לעצמה. ביום שלאחר ביקורה של ליאורה נתקלתי באחת השכנות. החורף נכנס, ועל ביטול הווי הכבסים בחצר פיצינו מעת לעת כשנועדנו בשביל הכניסה בדרך הביתה או החוצה. כשיצאתי להריק את האשפה בבוקר, חשה לקראתי שרה מנקין, מנהלת בית ספר לשעבר שהתגוררה מולנו עם בעלה. ייתכן שהבחינה בליאורה אמש, שכן קשר השתיקה סביב משפחת אהרונוב, שעליה לא שמעתי עד כה כמעט דבר, הותר לפתע. היא דיברה בשצף, הזכירה את ההורים, את האב, איש מפא״י נשוא פנים, עובד בכיר בחברת החשמל, ואת האם, גבירה חריגה בנוף הירושלמי, מהאצולה הרוסית, והוסיפה וסיפרה על ליל הכלולות של ליאורה, שאותה הכירה עוד כנערה. עָרכו נשף גדול ובתום החגיגות, אמרה, ״צרחות כאלה כמו שבקעו מפה,״ והצביעה על החדר האחורי שממנו כנראה התפרצו הקולות כאילו יש במיקומם המדויק כדי לתת פשר, ״לא שמעתי מעולם, תאמיני לי, צעקות שנשברו לבכי תמרורים.״ הצל שחלף במילותיה גרם להן להישמע מהוססות, כאילו שימרו מעין דאגה שהופנתה בעבר, וכנראה גם עכשיו, לאו דווקא כלפי ליאורה. ״הבעל היה איש נחמד, סגור, זו הייתה חתונה מפוארת,״ הוסיפה וקבעה. נזהרתי לא לשתף עימה פעולה ותהיתי אם נראיתי מסויגת או דווקא נוחה להקשיב. לאמיתו של דבר, לא רציתי לשמוע. כעת הזדרזתי ושאלתי את ליאורה מה היא חושבת על מוסד הנישואין בכלל, מוּעקת מהיתרון שהזין את השאלה בלי ידיעתה. ליאורה השיבה שהצורך של נשים צעירות לרַצות גובר על הכורח שהן חשות למרוד, וכך או כך, רובן פורעות את החוב הזה, גם אם יש כאלה, כמוה, שחותמות על כתב הכניעה וחוזרות בהן כמעט לאלתר. מאחר שלא נולד לה ילד עם הגבר שנישאה לו, הוסיפה מרצונה, ומאז עברו שנים רבות, היא זוכרת מעט מאוד, אך נראה שנשארה רווקה גם אחרי שנישאה. ״בסביבה בורגנית,״ אמרה, ״אורח חיים כמו שלי נחשב למופרעות או לאקסצנטריות, ואלוהים, שהוא אבי אבות הבורגנים, גמל לי בגלאוקומה למען יראו וייראו, אות ומשל לעיוורון שלי לחיים הטובים, מה שמביא אותי לסיבה שהזמנתי אותך.״ קווצות שיבה נמהלו בשערה הבהיר, אבל לא ידעתי לנקוב בגילה. אם הייתה קרובה לגילם של הוריי, אורח חייה הרחיק אותה מהם. היא תיארה לפניי בקצרה את הצופן הגנטי של משפחתה הגרעינית וציינה את ההמלצה של רופאת העיניים שלה, ד״ר שמואלי, לשכור סטודנט או סטודנטית לעזור לה בקריאה בתשלום. קולות השכנים גוועו ופינו מקום ליללות חתולים שבאו כנראה מהחצר. יכולתי לשמוע בקולה את הטינה של מישהי שאינה נכה מלידה והנה היא מופרשת כנגד רצונה מהנוהג האינסטינקטיבי של בעלי חיים להימשך לאור, מישהי שעומדת ללקות בנכות נרכשת והיא מבועתת מקריסתן הצפויה של יכולותיה המנטאליות. היא רצתה שנקרא יחד, מאחר שעוד לא יכלה להרשות לעצמה לחצות לגמרי את הגבול בין שני העולמות. לכן סירבה להצעת הרופאה ללמוד לקרוא בכתב ברייל. כשבורחס התחיל לראות, אמרה לי, הוא בעצם כבר הפסיק לראות. הוא הפך לסופר מסיבות פיזיולוגיות ובאמת היה מסוגל לרחף מנטאלית מעבר לזמן ולגוף, אבל היא נאבקה בסיפור אחר. השאלה מה קרה, מה צריך היה לקרות כדי שחייה יקבלו את הצורה שקיבלו עמדה כבר בינינו, וכשהסתכלתי בה — על פי רוב ממרחק, על פי רוב בעמידה — חשתי תמיד את צערה של השאלה הלא־אמורה הזאת. מיעטתי לספר על עצמי, וכשעשיתי זאת התערפל מבטה ודימיתי לקרוא בו מורת רוח או שיעמום (רק אחר כך הבנתי: השיעמום היה תוצאה, לא סיבה). כשסיפרתי על התזה שאני כותבת בחוג להיסטוריה, על ציד המכשפות בעת החדשה המוקדמת, היא גלגלה במוחה ואמרה: ״מרגריט דיראס כתבה שהמכשפות באו לעולם כשהגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו בבית. לא היה להן עם מי לשוחח, אז הן דיברו אל העצים ואל האבנים. ככה זה כשאין עם מי לדבר,״ התרוממה כדי לפתוח בקבוק יין נוסף. ״ההיסטוריון הצבאי ון קרפלד טען בשיעור שמה שהופך מלחמות לאטרקטיביות הוא שגברים אוהבים להילחם ונשים אוהבות לוחמים,״ אמרתי בצדקנות מסוימת. ״אבל השאלה שנשארת פתוחה היא אם נשים אוהבות לוחמות,״ אמרה וספגה בהומור חבטה עזה מזווית השולחן. לעיתים קרובות העיפה סכו״ם, כוסות יין וספלים ובעטה בשוקיי, תובעת במחוות ידה המתזזות חלל רחב, נתקלת בעצמים שלא קלטה מבעוד מועד את קיומם סביבה. ייתכן שנראיתי מובכת. היא הזדרזה להשיב שהאהבה הזאת אינה נתונה, ועל כל פנים אינה מובנת מאליה, בטח לא ביחס לנשים שנלחמות למען השלום, כי גם על זה צריך להילחם. ״אבל מאיפה לעזאזל הוא יודע מה נשים אוהבות?״ השעה הייתה כמעט חצות כשפתחה את דלת הכניסה לשלוח אותי הביתה. רוח צוננת חדרה מפרצת החלון בחדר המדרגות. היא הבחינה בצמרמורת שחלפה בצווארי, משכה את צעיף הצמר שלה מן המתלה, רכנה מאחוריי ועטפה בו את כתפיי. נשמתי לתוכי את אדי ריחה הספוג בעשן סיגריות, מוחזקת, ערה למבטה הנעוץ בי. ״את חוששת ממני?״ קראה לי מלמעלה. ״למה את שואלת?״ הסבתי את פניי לעברה. ״כי כולם חוששים ממני. סליחה. לא הייתי צריכה לומר את זה.״
     
    למדתי היסטוריה ושמעתי פה ושם הרצאות בפילוסופיה. לא דמיינתי שבאמת אהפוך להיסטוריונית. אותה שעה ביקשתי להתמצא בזמן שדווקא כלפיו, לא כלפי המרחב, התכוונן חוש האוריינטציה שלי. רציתי להבין תלאות ותמורות מוחשיות במונחי הסיבות שהוליכו אליהן והתולדות שהשתרשרו מהן, רציתי לדעת בדיוק מה אירע וחשבתי באמת ובתמים שאפשר. עד לשעה שבה פניתי לד״ר סירקין עם הרעיון להמציא דמות שלא הייתה קיימת, עמנואל פנסון, עד שהכרתי בכך שבדיונהּ עשוי להכיל יותר אמת מן העובדות, לא חיפשתי אחר שושלות מדומיינות. בתשתית ההיררכיה שהוטבעה בתוכי מילדוּת נוצק חומר היסטורי מהימן, קרקע ממשית דחוסה שעל בסיסה אפשר היה לנסוק לתובנות רפלקסיביות. אלא שבשנים הראשונות ללימודים כיליתי את מרבית כוחותיי במאבק על עצם גיבושה. בלילות שלפני הבחינות נהגתי להציף את מוחי במידע: הקלטתי את החומר בקולי והלכתי לישון, מניחה לסליל המתנגן לחרות בלא־מודע שלי עובדות קשות על מלחמת הפּוּנים, הקיסרות הגרמנית או צרפת בימי הביניים. כפיתי על עצמי דיסציפלינה קשוחה מבלי להרפות. הייתי מתעוררת שוב ושוב כדי להפוך את הקלטת וקמה בבוקר המחרת הרה בפרטי תאריכים שרוקנתי מיד על דפי הבחינה. זמן מסוים אגרתי ידע שגבר בבירור על כל מה שצברתי בניסיון. טרם חזיתי את היום שבו תשתווינה כפות המאזניים, לא כל שכן את העת שבה ניסיוני יגבר על מה שלכאורה ידעתי ואפילו ימוטט אותו. אבל גם אז, הרבה לפני שהופר האיזון, התקלפו העובדות מחומריותן והותירו מאחוריהן רעיונות מופשטים־מגוף ולפעמים לא־כלום זולת בטנה רכה.
    ואז קראתי ברנה דקארט. הוא שקירב אותי מעט יותר לַבּשר של הרעיונות. הוא סיפר סיפור, שגם אם שימש הסוואה לתהום שאליה עמד לצנוח, מנע את הפיכתה של ההתנסות החד־פעמית שלו להפשטה. התיישבתי בספרייה לקרוא בכרך הזעיר של ה״הגיונות״, עקבתי אחרי ההשתלשלות, משתהה על משפטים מהוהים שסומנו והודגשו על ידי קוראים רבים לפניי, שמן הסתם נרעשו כמוני מהתביעה המתריסה של ההוגה לבצע תנועה הפוכה לזו שהורגלנו בה. במקום להורות לי לתעד, לאגור, לאצור, התבקשתי למרוד ולשכוח, להשליך ממני והלאה את כל החליפות הישנות ולהתחיל את הכול מן היסוד. יכולתי לדמיין את דמותו יושבת בבית על כורסה בסמוך לתנור, עטופה בחלוק, נשית, בוהה באש בדממה, מסונוורת מלהבותיה המרגיעות, מרפקיה על הברכיים, מסרבת לצאת החוצה אלא כדי לעשות את ההכרחי בלבד. שיערתי שאין נפש חיה סביבו, שאיש אינו מתגורר במחיצתו. אהבתי במיוחד את העובדה שהרגעים הדרמטיים שהוא מתאר אינם מתרחשים בבגדי עבודה. אהבתי גם את הרצף הקודר של הלילה, השינה, החלום, ההזיה והשד הקוראים לו לשקוע בתוכם, וכשהגעתי למילים ״אשער אפוא שיש במציאות לא אלוה אמיתי שהוא המקור העליון של האמת, אלא איזה מלאך רע שהוא גם ערום ורמאי, גם בעל יכולת, ושהוא משתמש בכל התחבולות שבידו כדי להתעותני״,1 הבנתי שדקארט יודע שהשד שלו הוא שמכניס חיים ותשוקה לסיפורה האנמי של התודעה; הוא שמחדיר את אפשרות התעתוע, את ההטעיה במכוּון ובשגגה; הוא שמשנה פרופורציות, מחליף חלום במציאות, מעוות את הפרספקטיבה; הוא שמסמן את האפשרות לפסוע בדרך סלולה ובכל זאת לסטות ממנה, לקרוס מדעת, או בבלי דעת, בתוכה. כבר אז היה ברור לי שסיפור המעשה המסעיר הזה, טקסט המפתח שהכול רואים בו את ערש הולדתה של התודעה המודרנית, עניינו האמיתי הוא השד. שאי אפשר להפריד בין התודעה לשד כשם שאי אפשר להפריד בין הרנסנס לציד המכשפות. אבל מיהו השד המאיים הזה שעלול היה להביא את דקארט עצמו אל עברי פי פחת; האם דקארט פנטז או שמא השליך עליו מפחדיו? ואם הסיפור הזה הוא אכן האריג הפנימי של ההגיונות שפרשׂ, ואולי של כל ההגיונות כולם, מה זה אומר עלינו, מה זה אומר עליי? עם מי עליי להתעמת כדי לא להיאכל על ידי ספקות? עם מי עליי להיאבק כדי שאוכל ככלות הכול לחשוב? במי עליי להילחם כדי שבאמת אהיה קיימת?
     
    עברו עוד יומיים. נדברנו שאבוא אליה בארבע. היא צלצלה אליי קודם לוודא את דבר התשלום אבל סירבתי בתוקף לקבל שכר. התעקשתי שאלה חומרים שמעסיקים אותי בלאו הכי ושיש לנו עניין הדדי שאי אפשר לכמת אותו בכסף. היא אמרה לי שאינה מוכנה בשום אופן לגזול מזמני והציעה שנחשוב על גמול אחר, אולי תקנה לי ספרים כבקשתי או שנלך יחד להצגות ולקונצרטים. לרעיון הזה נעניתי בלב חפץ. היא פתחה את הדלת עטלפית ותשושה, בקושי שמעה את שלוש דפיקותיי החרישיות, רטנה. כדי שאבין על מה היא מלינה, הוסיפה כי באזור הזמן שהיא חיה בו שורר לילה לפחות פעמיים ביום, פולש לבקריה וטורף את שעות אחר הצהריים שלה כמו קצר חשמלי המפיל אותה למיטתה מובסת. השמיכה חרשה בפניה היבשות תלמים עמוקים. התבוננתי סביבי. תילי העיתונים סולקו מאז ביקורי הקודם, המאפרות העמוסות רוקנו מבדלי הסיגריות, עקבות האפר שצנח על השטיחים בין הכיסאות טושטשו והכיור צוחצח. צינת פברואר היבשה צרבה בחוץ ופלשה לחדרים. ביקשתי לחמם את כפות ידיי בכוס תה בחלב, אך כשניגשתי למקרר נחפזה אחריי וחילצה מידי בנחישות את שקית החלב המקולקל. צנצנות חרדל וריבה מ״1981״ ומ״1984״, בהתאמה, קרצו מירכתי התא, ומשהכרזתי על תאריכי התפוגה העמידה פני מצטדקת. ״קשה לי לראות את התאריכים,״ אמרה. ״אני מקווה שאת לא אוכלת את זה,״ אמרתי. ״אלה צנצנות בעלות ערך מוזיאלי,״ סימנה בידה על הכוסות נטולות הידית שעמדו על המדף. היא הציתה עוד סיגריה והחלה להשתעל, חושפת את צהוב שיניה שהזדקרו כקוביות לגו סדוקות, הזדרזה לכיור המטבח, כחכחה בגרונה וירקה לתוך השקערורית, מניחה את פיה מתחת לברז ומערה לתוכו מים. כשהתיישבנו על הספה בסלון, קירבה לעברנו את תנור הנפט. לא תכננו מראש מה נקרא. הוצאתי את ״קומברה״ מילקוטי והצעתי בחגיגיות שנפתח בפרוסט. ״אין לי כוח לדרמות של הילד הנודניק הזה ועל אחת כמה וכמה אין לי שום סבלנות לאימא שלו,״ אמרה בסמכותיות מרושלת. ״זו הבעיה עם אנשים מבוגרים,״ מלמלתי במרי, ״כל דבר נוגע להם באופן אישי. חשבתי שהתכנסנו לקרוא ספרות.״ שוב צלצל הטלפון. ״את לא רוצה לענות?״ הזדקפתי, מוכנה למהר להשיב במקומה. ״שישאירו הודעה. שום דבר לא בוער.״ המתנו עד שהפסיק. ״אני לא אוהבת טקסטים רגרסיביים,״ המשיכה, ״אבל תקראי את מה שתכננת.״ דפדפתי בספר עד שהגעתי לקטע שחיפשתי. אלוהים יודע למה בחרתי שנתחיל דווקא בְּמארג הזמן הצפוף הזה, רחוק מהלקונות שלי היום וכנראה גם מאלה שלה אז, למה בחרתי להציף את שתינו בזיכרונות הנגדשים של פרוסט כאילו היו זיכרונותינו, או ליתר דיוק, כאילו לא היו זיכרונות העבר שלנו אלא זיכרונות שאולים ממה שעתיד עוד לבוא: ״כאשר מעָבר רחוק דבר לא משתמר, במות האנשים, בהימוט הדוממים, הם לבדם, יותר שבריריים אבל יותר עזים, יותר על־חומריים, יותר עקשנים, יותר נאמנים, הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מקווים, על תילי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון״.2 היא רכנה מכונסת, הציתה סיגריה וביקשה שאקרא שנית. ברגע מסוים נדמה היה שהיא חדלה לשמוע את המילים ומניחה למקצב ולמהלומות הרכות של הצלילים לחלחל לתוך עורה.
     
    הרחוב הראשי לא היה מואר. מעולם לא פענחתי את הקוד של העיר הזאת, לא ידעתי כיצד לשחזר מסלול או לזהות מתי אני חוצה שכונה אחת ונכנסת אל אחרת. הלכתי שעה ארוכה בכיוון ההפוך והיססתי בצומת רחל אימנו אם להמשיך לתעות, לרגעים רציתי להיעלם למשך שארית הלילה. כשנכנסתי לבסוף הביתה, חיכה לי יוהאן במטבח, כחוש ושרוף מיום של שוטטות בעיר, ידו מחטטת בזקנו האדמוני המדובלל. ״לא עונים אצלה לטלפון?״ שאל בזעף. ״אין לי מושג למה היא לא מרימה את השפופרת. נדמה לי שהיא מעדיפה לא לדבר בנוכחות אחרים,״ השבתי מתוחה כנושאת באחריות לגונן עליה. ״היא בטח לא חשבה שמישהו מחפש דווקא אותי. מה היה כל כך דחוף?״ ״רציתי שנצא לאכול בחוץ,״ אמר באותה נימה. ״לא אכפת לי,״ אמרתי, ״אפשר לצאת ואפשר להישאר.״ ״אוקיי, אז בואי נצא.״ נכנסתי למקלחת והתמהמהתי יותר מהדרוש, וכשיצאתי לבסוף רחוצה ומאופרת לכיוון הדלת, הוא חסם אותה בגופו. ״מה העניין?״ שאלתי. ״העניין הוא שלא אכפת לך. לפעמים נדמה לי שאת רוצה שגם אני אבוא ואיעלם כמו האורחים שלך, שבסופו של דבר תישארי לבד בבית לאסוף את הכלים. זה לא הולך ככה,״ הוא גרר את עצמו אל הספה בסלון. ״אל תתנשא עליי,״ אמרתי, תוהה מה הצית אותנו ככה. ״אני לא מתנשא. אני רק מספר לך מה אני מרגיש.״ התיישבתי לידו וסובבתי את מבטי בחלל החדר ריקה ממחשבה. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להימנע מעימות. הנחתי את ידי על ירכו. הוא אסף אותה בכפו החמימה ואמר מפויס שבעצם צלצל לבשר לי שקיבל תקציב מן הקרן הגרמנית לקולנוע להשלמת הסרט שלו ורצה שנלך לחגוג, מפלס לנו בעדינות דרך לפצות על חוסר הנוחות המשותף בנחמת הגוף. הסרט שעבד עליו היה פרויקט נמשך של צילומים בסביבות הכותל בשעות הקטנות. בשבוע שבו נפגשנו במהלך הקיץ ארז בצידנית בקבוק יין, כוסות, זיתים וכרך של הברית החדשה עטוף בבד כספר בראשית בכיתה ב' וביקש שאצטרף אליו למסע לילי אל חצר תצפית הכותל. חזינו במאות צללי מתפללים חגים ורוקדים ברחבה, חמושים בספרי תורה שנראו מרחוק כאותם גבעולי דורה דקיקים המנוענעים בסחרחורת לכל הרוחות במיסה השחורה, וכשהוא מזג לנו כוסית וציטט מספרי דברים ומתי, ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי יהוה״ (הוא ישן עם הברית החדשה על השידה שליד המיטה, הרגל שגרם לי להרגיש כאילו אנחנו מתגוררים בבית מלון), ידעתי שביקשתי את הזרות שלו לטשטש בה את הזרות שלי, אולי אפילו מפניי. אותו לילה ידעתי גם שזהו קשר בר־התרה שמשכו קצר. בחושיי הכרתי שיום אחד אצא לדרך אחרת, שעשויה לפי מידותיי, ושיהא עליי ללכת בה לבדי, ללא בן לוויה. יוהאן היה רוחני, פרוטסטנטי, מעודן, נישא בכוח האמונה ממקום למקום, מסוגל לתרגם אי־נוחות למעשה ולנתק את עצמו מהמוכר. אבל אצל אנשים חילוניים כמוני מעט ריטואלים הצליחו באמת לחצות את מבחן הזמן. הקמתי לנו אוהל, ערוכה לחלץ את יתדותיו ללא הודעה מוקדמת, לקפל את היריעות ולעבור הלאה. ואף על פי כן, עניין החוזר ומפתיע אותי, גם בארעי יש משום כובד, הארעי כמו שהכרתיו אינו קליל. התרוממנו מהספה וירדנו חבוקים לעמק רפאים, לכיוון הסינמטק. אכלנו ארוחת ערב וחזרנו למיטה. בשלוש לפנות בוקר התעוררתי. לא נשאר בי זכר ממה שעשינו בשעות שחלפו, שום רוגע לא פשט באיבריי. יוהאן היה אפוף שינה, ראשו מוטל קרוב אליי, ערוי אינפוזיית אהבה שהאמין לה למשך־מה. נבהלתי כמה חשוף היה, חוששת שמא עיניי היודעות תערנה אותו כמו דקירות סכין. שכחתי לסגור את חלון חדר העבודה. רוח שורקת סכסכה את ענפי הדקל שגהרו על החצר הקדמית ועל הכניסה לשביל ופרעה את ניירותיי. קמתי מהמיטה והתגנבתי חרישית למטבח להכין לי כוס תה ולנסות להתקדם בתזה. לפעמים נהגתי לעבוד בלילות ולשקוע במיטה לתרדמה עמוקה לקראת הבוקר. נזכרתי שבבואנו לא הקשבנו למשיבון. ציפתה לי הודעה מליאורה. ״אנא,״ אמרה, ״אולי נגוון ונצא בקרוב למסעדה.״
     
    בין הדפים שהצלחתי להציל מן הארגזים שפרקתי, מצאתי חלק מהנתונים העובדתיים ששימשו יסוד לסיפורה הבדוי של עמנואל (מנו) פנסון, כפי ששחזרתי כביכול על בסיס חקירת האינקוויזיציה, סיפור שד״ר סירקין דאג להתריע, במילים שברר היטב, כי הוא עלול לשרוף את סיכויי לקריירה בחוג להיסטוריה: ״תני לי נימוק אחד,״ אמר, ״נימוק אחד משכנע לְמה שאת עומדת לעשות.״ ״היא לגמרי סבילה בכל הטקסטים האלה. מדברים עליה או שומעים אותה עונה על שאלות. אבל הדמות שעולה היא במידה רבה תוצר של האינקוויזיטור ושל המשפט.״ הוא אמר: ״יש טקסט שלא נאמר, וכדי לשמוע אותו צריך לדעתך להמציא אותו. אבל אז מסתבכים באותה בעיה. מפני ששוב לא שומעים אותה. מה יוצר את ההבדל בין תיווך אחד לאחר?״ ״האמפתיה, הניסיון להבין, אני מניחה,״ אמרתי. לא תכננתי מראש להמציא סיפור. כל זה קרה בסמכות מגען המידבק של מחשבות, פקעת הזדהויות שהצמיחה בקרבי את האמונה שאוכל להמציא וידוי, ששום מנגנון משפטי לא חילץ ולא יכול היה לחלץ. הייתי משוכנעת שזו הדרך היחידה. אני מעתיקה כאן את מה שכתבתי אז, מילה במילה:
     
    ״המספר המשוער של אנשים שעלו על המוקד כמכשפים וכמכשפות באירופה בין השנים 1789-1480 עומד על כמאה אלף איש. שמונים אחוז מבין הנשרפים היו נשים. בניגוד לדעה קדומה רוֹוַחת, צריך להכיר באמת בסיסית לפיה רדיפת המכשפות לא צמחה בימי הביניים אלא דווקא בראשיתה של העת החדשה המאופיינת בשינויים חברתיים מופלגים ולכאורה פרוגרסיביים. הנתונים ההיסטוריים מדגישים שרוב הנשים המואשמות היו זקנות, אך חשוב להביא בחשבון שבעת הזאת אדם בן ארבעים נחשב כבר לזקן ורק כמחצית מן הנאשמות היו בנות יותר מחמישים.
     
    ״את מכלול הנשים האלה אפשר לחלק באופן גס לשתי קבוצות עיקריות: נשים שחוו התנסות יוצאת דופן בהתגלות שאיש לא חווה כמוה, ועל כן נרדפו, נשפטו והואשמו בכישוף; ונשים שהואשמו במאגיה מזיקה, בניאוף ובחוזה עם השטן והוצאו להורג מבלי שטענו לחוויית התגלות. עניינה של התזה שלי עם זאת הוא לשרטט דיוקן בגוף ראשון של אישה אחת, שדרכה אפשר להתחקות אחר היבטים במנגנון ההאשמה שלה ושל נשים דומות לה, מצד אחד, ואחר הליך הווידוא שבא בעקבות ההאשמה, מצד אחר, כלומר אחר מערכת העינויים המסועפת ששמה לה למטרה להרשיע את המכשפה בכל מחיר; לא רק לסלק או לבודד אותה, כמו שנהגו לפנים במשוגעים, במצורעים וביהודים, אלא להמיתה. לאיין את אש התשוקה באמצעות אש השנאה, לכבות אש באש״.
     
    קבענו להיפגש בשמונה וחצי במסעדת ״קמין״ ברחוב רבי עקיבא. הגעתי באיחור של כמעט שעה. ליאורה המתינה לי מעוננת בקומת הגלריה. המסעדה הייתה ריקה מאדם. פשטתי את המעיל שנהגתי להסתובב איתו באותם ימים, דמוי פרוות דביבון, ששיווה לי צורה גוצית מודגשת יותר ממידותיי. היא סקרה בפליאה עמומה ורכה את השמלה השחורה שלבשתי מתחת, שהידקה את חמוקיי בניגוד לרושם שהותיר המעיל. מבטה עורר בי הרגשה משונה כאילו, למרות מצבה, דבר לא נעלם מעיניה. התנצלתי בקצרה. לא נכנסתי לפרטי המריבה. יוהאן רצה ללכת לסרט ואני העדפתי את ארוחת הערב עימה. היא אמרה שחבל שלא אמרתי מראש, שלא הייתה רוצה בשום אופן לגרום למתח ביני ובין החבר שלי. עניתי שהמתח קיים בלי שום קשר אליה, ושאני לא בטוחה מה יהיה, אבל מפני שאת השקפתה על זוגיות אני כבר יודעת פחות או יותר, אין כל טעם לדבר על זה, עדיף שנעסוק בספרים. ליאורה אספה אליה את ידיי. רעדתי. היא נאנחה ואמרה שהשקפתה על זוגיות משתנה, ושעליי להביא בחשבון שאת כל מה שהיא אומרת בנקודת זמן אחת היא עלולה לסתור בנקודת זמן אחרת. ״הוא אומר שאני לא נגישה,״ אמרתי במאמץ, ״שאני נשארת רחוקה, מבוצרת. והצרה שהוא צודק.״ ״בשבילו את לא נגישה,״ הגיבה בחומרה, מטעימה כל אחת ממילותיה. ״אבל ברור שאני צריכה לפתור את זה ביני לביני ושאין לי אומץ.״ נשמעתי מגומגמת. לאורך זמן האמנתי שאני מְרצה אותו במחוות ריקות, קונה באמצעותן את סבלנותו, גם אם לפעמים רציתי בסתר ליבי שהוא עצמו יאזור כוח וימהר ללכת. מילאתי את הבית בזרי פרחים בימי שישי, הקדמתי לפעמים לשוב מן האוניברסיטה והכנתי לו בהפתעה סעודה שציפיתי שיבלע עד תום, רקמתי תוכניות שחרגו מן השגרה שלנו, רק כדי לשוב ולפגוש בה אכזרית, שתלטנית ואדישה מתמיד. ״מה את פוחדת לאבד?״ שלפה אותי מקדירת מחשבותיי. ״נדמה לי שאת עצם הדבר, את החשק,״ אמרתי כמעט בלחש. ״את זה אני דווקא מבינה,״ אמרה, ואחר כך הוסיפה כמדברת אל תוך עצמה, ״אני קטנת אמונה בכל מה שנוגע לאושר.״ סיפרתי לה שיוהאן שאל אותי מדוע אני מבלה איתה גם מעבר לשעות העבודה המשותפת. לטענתו, בזמן האחרון אני לא מפסיקה לדבר עליה. לא שמתי לב לזה, הודיתי במבוכה. ״את לא חייבת לספר לו הכול, את יודעת,״ אמרה. ״לא צריך להגיד הכול, זה לא אומר בהכרח לשקר.״ המלצרית עלתה לשאול מה נרצה להזמין. ״כרגיל, מה יש כבר לאכול במסעדות ירושלמיות, בכולן יש תפריט זהה.״ אני לא זוכרת מי מבינינו אמרה את זה. בחרתי בקיש פטריות וליאורה בקיש בצל ובבקבוק יין סגל קברנה סוביניון. היא הוציאה חפיסת סיגריות והושיטה לעברי. היססתי לרגע לפני שנטלתי סיגריה, מיקמתי אותה בין שפתיי וניסיתי להצית את הפילטר. היא פרצה בצחוק. ״את רואה, אנא? את מכורה פוטנציאלית, שואפת טבק טהור חד וחלק, בלי סינון.״ המלצרית חזרה עם המפיות, הסכו״ם והיין, פתחה את הקפסולה, סובבה את הפותחן בעדינות יתרה ומשכה את הפקק שעה ארוכה כמעמידה אותנו במבחן. היא מילאה את הכוסות כמעט עד לקצה והסתלקה. ״לחיי אובדן תורת המידות,״ אמרה ליאורה. ״לחיי הכוסות המלאות,״ אמרתי. שתיתי בלגימה אחת והתחלתי לדמוע. היא שילבה את זרועה בזרועי כדי לתמוך בי במורד המדרחוב עד לתחנת האוטובוס. ״אני לא ילדה, תפסיק כבר לדאוג לי,״ אמרתי ליוהאן לפני שיצאתי. ״את כן,״ אמר, ״את ילדה.״
     
    ריח תבשילים בָּחוש בעשן סיגריות ובבושם הדרים קידם את פניי כשבאתי לבקרה בסוף אותו שבוע. היא פתחה לי את הדלת, עיגולים כהים סביב עיניה, בחלוק שחמדה פעם בבית מלון בדחף רגעי שמייד, ומדי יום, התחרטה עליו. היא טרחה על הארוחה שלנו מאז הבוקר, מאכליה של מדלין, דייקה, מיזוג של מטבח מזרח אירופי ומזרח תיכוני. כשסיימנו לאכול, הוציאה חגיגית מפתח ששכפלה עבורי. ״את יכולה לבוא לעבוד כאן מתי שמתחשק לך,״ אמרה. ״ליאורה, אני ממש לא צריכה. לא עולה על דעתי לבוא למישהו מבלי להודיע או לצלצל קודם.״ ״אני זה לא מישהו,״ הרימה את קולה. שתקתי, טרודה. ״אני זה מישהי שהדלת שלה פתוחה בפנייך,״ תיקנה את עצמה. היא התרוממה ואספה אותי בזרועי אל חדר העבודה שסידרה לכבודי. על הקירות נטולי התמונות הותקנו עשרות מדפי ספרים וביניהם התפתלו צלקות צהובות ודקירות של עובש. הצוהר שנשקף אל הרחוב מעל לשולחן העבודה שהעבירה מבית הוריה נשאר סגור. השולחן המרוקן מניירות בלט בניקיונו. ליאורה עצמה לא השתמשה בו לכתיבה, מעולם לא כתבה דבר, אמרה לי. אולי לכן עוררה השהייה בחדר רושם סותר של עומס־יתר ובתוליות. בפינה המקבילה לשולחן סילקה את הכיסא וערמה במקומו את הארגזים זה על זה. היא השאירה אותי לעיסוקיי והלכה אל הספה בסלון, ״סלחי לי, אני עייפה, עליי לשכב מעט,״ אמרה בטון מתנצל, כמעט מבויש, ומיד כיסתה את עצמה בשמיכת צמר, כולל הפנים, מותירה פתח קטן לאוורור. נכנסתי לחדר העבודה וכעבור דקות ספורות שמעתי נחירות חלשות. גיששתי חרישית לעבר פתח החדר והצצתי בגופה הגדול המקופל כמו עובר. היא נראתה רגועה. חזרתי לכיסא, הוצאתי מתיקי את המחברת שבה ריכזתי הערות על דמותה של עמנואל פנסון. הגשם נקש על הקירות בקצב אחיד. כתבתי במשיכה אחת: ״מישהו קורא לי להמשיך להילחם, אל תוותרי, אבל הגוף שלי קפוא וכל מה שאני רוצה הוא להניח לו להישמט. אני אומרת לו שאין לי עניין להמשיך, והוא אומר לא נכון, אני לא מאמין לך, אחרת לא היית נכנסת לזה מלכתחילה, למה עכשיו את מקבלת רגליים קרות. את מפחדת להפסיד? אני כבר מזמן הפסדתי, אני אומרת.״ כעבור כשעה הרחתי עשן סיגריה מן הסלון. ליאורה כופפה את ברכיה ותקעה מאפרה בקפלי הבטן התחתונה. אחרי שתי סיגריות עוקבות הרכיבה את משקפיה, קירבה את רגליה אל חזהּ, העתיקה אותן אל הרצפה וקמה לאיטה להכין לנו קפה. שאלתי אותה מדוע אינה פותחת את הארגזים. ״את לא סקרנית?״ ״ארכיונים הם דבר משעמם. את צריכה להשקיע את האנרגיות שלך בדברים הנכונים,״ אמרה. בסופו של דבר היא תעביר אותם לארכיון הציוני או ל״יד טבנקין״, ויום אחד מישהו כנראה יכתוב היסטוריה משמימה על בסיס המסמכים האלה. היא הודתה שלפעמים אפילו תקף עליה יצרהּ להיפטר מהם. לשאלתי מה יש שם דיברה על עשרות יומנים משרדיים ומסמכים שצריך למיין, החל מהתקופה שאביה הגיע ארצה מרוסיה, דרך ימות ״ההגנה״ ו״אחדות העבודה״, ועד לעת שבה עבד בחברת החשמל עם רוזנברג, שרדה בו וירד לחייו עד שפרש. היא כמובן לא מתכננת להשאיר את החומרים אצלה, אבל בינתיים היא מבקשת לתת לעצמה זמן גם במחיר העמדתם בחדר במלוא הכיעור של הימצאותם, המשרה עליה את רישומה של מציאות שהייתה וכלתה. ״ליאורה, יש לך כאן אוצר, את צריכה רק לפתוח,״ נאבקתי בה, תוהה אם יש סיבה אחרת לסירובה. ״זה משהו שאולי היסטוריונית לעתיד לא מסוגלת להבין,״ אמרה באירוניה מסוימת. ״אבל יש כאן דברים שאולי רק את יכולה לקרוא, כתובים בכתב היד שלו.״ התעקשתי על דעת עצמי להביא סכין מן המטבח ופילחתי לתדהמתה את שכבת הסלוטייפ הכפולה שחנקה את הארגז העליון. ניירות מפוזרים הציפו את פני השטח וחלקם אפילו גלשו לרצפה. היא התרצתה ונברה איתי במסמכים החשופים. מצאנו מכתב הזמנה לחגיגת הפתיחה של האוניברסיטה העברית ביום ד', ז' בניסן תרפ״ה, בשעה שלוש אחר הצהריים — הלורד בלפור יישא את נאום הפתיחה. ״הוא מעולם לא סיפר לי על זה,״ נאנחה. מיהרתי לשלוף גלויה נוספת שאביה שלח לאִימה מארם נהריים. היא בחנה אותה מקרוב ותרגמה לי מרוסית: ״נתקבל מסר מעמאן בדבר פגישה דחופה עם שליח מיוחד של ממשלת ירדן בנהריים. אני נוסע ואחזור לקראת הלילה״. הצבעתי על כמה מכתבים נוספים שהיו נתונים במעטפות. ״מסובך לפתוח מכתבים של ההורים שלך,״ נמלכה בדעתה ותחבה את הערימה שדלפה חזרה לארגז, אוטמת את שתי דופנותיו. אולי כדי לפצות אותי על חוסר שיתוף הפעולה פתחה את המגירה העליונה בשולחן הכתיבה ושלפה תמונה של הוריה. התבוננתי שעה ארוכה באִימה, אישה דקה, זקופת קומה, אלגנטית, צוננת, מלכותית כמו תמונת נוף. גבר נמוך ושמנמן בעל פנים פחוסות ונמרצות ניצב במרחק־מה ממנה, לובש ארשת מבוגרת יותר של יועץ פיננסי או רופא משפחה. ״אני הייתי הרעש ביניהם,״ אמרה, ״מוטציה ששיקפה את חוסר ההרמוניה בין ההשתדלות שלו לחוסר הרצון שלה.״ היא תיארה יחס של כבוד הדדי ויציבות שהשתמעו מהסכם חוזי שאינו נתון לתנודות הגחמניות של התשוקה. אביה, שמת לפני עשור, היה עיוור, הבדיל בין אור לצל אבל בעצם לא ראה דבר. האם המאושפזת בקושי זיהתה אותה. ״זה עולם מקביל, עולם הזִקנה. הוא תמיד מעמת אותנו עם השאלה אם אנחנו עדיין ראויים לחיים מחוץ לו. אבל כל מה שאני מספרת לך לא נמצא בארגזים,״ אמרה בלאות. ״יש בתוכם דברים אחרים,״ אמרתי. ״כן, כמובן.״
     
    אותו לילה חלמתי חלום שמצאתי מודפס במכונת הרמס בארגז שנגאל ממשאית הזבל. אני זוכרת שהייתי נרעשת מדי ושבחרתי לא לספר לה עליו.
     
    נסענו בשתיקה בכביש הראשי והתרחקנו מן העיר. ישבתי לידה. היא נהגה. השתדלתי להצניע את המבט שנעצתי בה, רעמת שיער אפורה, מרהיבה, עור פנים מקולף וסמוק, מחורץ בבורות זעירים. היא לבשה שמלה לא מגוהצת, מטונפת בכתמי דם ושמן באזור הברכיים. שאלתי מה קרה ונדמה לי שאמרה שמעדה אתמול ברחוב והניחה לכף ידה לעסות קלות את ליבה, מטפסת אל הפנים וסוחטת אותן בעדינות כמלטפת את פרצופו של מישהו אחר. קרוב לצומת הכפר הירוק הסיטה לפתע את המכונית והובילה אותה במתינות אל מקום שנראה כמו חווה. הבחנתי בשלט קטן שעליו כתוב ״בית מוריה״. היא אמרה שעומד לרדת גשם, הבטיחו סופה שתשטוף את הערפיח. לפתע בלמה על שביל העפר, נחלצה מן המכונית מבלי לחכות לי וניגשה לתא המטען להוציא תיק יד. קשיש בחליפה כהה, שעמד בשער הכניסה, נחפז לקראתנו והסיר את הכובע שלראשו. הוא דרש שניקח את המכונית למקום אחר, אסור לחנות כאן, נהם. אימי הושיטה את ידה. ״פסיה אהרונוב, יצרתי איתכם קשר לפני כמה שבועות. זו בתי. אל תדאג, היא לא נשארת.״ ״אני מבקש שתעזוב מיד, היא אינה רשאית להתעכב כאן,״ אמר הקשיש. אימי פנתה לעברי, ״את תכף צריכה לעזוב,״ חזרה על דבריו. ״מה זאת אומרת לעזוב?״ ״ללכת ולא לבקר כאן יותר.״ ניסיתי לדחוף את גופי קדימה. היא אמרה, ״אל תחפשי סיבות. אני נשארת.״ נעצרנו לעמוד תחת סככת עץ סמוכה לשער. הרוח המתגברת פרעה את שערי הדליל. לפַתּי בחוזקה את זרועה של אימי. אמרתי בליבי, אני זוכרת, כמו עדר חשוף לרוחות ללא רועה. ״למה סחבת אותי לפה?״ שאלתי לבסוף. ״כדי להיפרד.״ ״ומה יהיה עליי?״ מלמלתי. לא רחוק מדרך העפר שבה חנינו נגלו תימרות עשן. היא התכופפה וחפנה אבן קטנה והחלה מקפיצה אותה מיד ליד.

    מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מתרגמת ועורכת ישראלית.

    מיכל בן-נפתלי נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה ולתואר שני בחוג להיסטוריה, שניהם באוניברסיטה העברית. התזה שלה לתואר השני, "הגשרים בין אתמול ומחר: ההרמנויטיקה של בחטין וגדמר מעמדת פוקו" (1990), נכתבה בהדרכת פרופ' גבריאל מוצקין. בשנים 1995-1992 עשתה דוקטורט בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו באוניברסיטת אוקספורד בנושא "משחק הדמעות: ליוטאר, דרידה, לוינס והגות 'בעקבות אושוויץ'" (1995) בהדרכתם של אלן מונטיפיורי ורוברט סמית. התגוררה בפריז בשנים 2004-1999. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בן-נפתלי היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

    בין השנים 2014-2006 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרה להגות צרפתית בת-זמננו. היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן-רון, בן בז'רנו ואחרים. פרסמה חמישה ספרים והשלימה כעת את ספרה השישי, "המורה". תרגום הספר הראשון שכתבה לאנגלית, "כרוניקה של פרידה", עתיד לראות אור בפורדהם יוניברסיטי פרס ב-2015. כיום (2014) היא עורכת סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית. המסה"על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשס"ז.

    מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ועם בת זוגה בחיפה.

    סקירות וביקורות

    שריפה, אחים, שריפה הסיפורים ב'בגד מאש' קלאוסטרופוביים והדמויות לא פעם מרתיעות, אבל אין כאן עוד הרבה כותבים כמו מיכל בן-נפתלי אף שספרה החדש של מיכל בן-נפתלי נקרא 'בגד מאש', על שם הנובלה הראשונה הכלולה בו, כל-כולו נדמה כבוי, חרוך זה מכבר, מתהלך בתחומה של אחרית הימים. בראשיתה של הנובלה הראשונה עומדת המספרת, אנא, לפני מעבר דירה... ענת עינהר 7 לילות 10/05/2019 לקריאת הסקירה המלאה> 7 לילות "בגד מאש": מיכל בן־נפתלי שוב גואלת את הגיבורות שלה מן השוליים מיה סלע הארץ ספרים 07/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה>

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: מרץ 2019
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים

    סקירות וביקורות

    שריפה, אחים, שריפה הסיפורים ב'בגד מאש' קלאוסטרופוביים והדמויות לא פעם מרתיעות, אבל אין כאן עוד הרבה כותבים כמו מיכל בן-נפתלי אף שספרה החדש של מיכל בן-נפתלי נקרא 'בגד מאש', על שם הנובלה הראשונה הכלולה בו, כל-כולו נדמה כבוי, חרוך זה מכבר, מתהלך בתחומה של אחרית הימים. בראשיתה של הנובלה הראשונה עומדת המספרת, אנא, לפני מעבר דירה... ענת עינהר 7 לילות 10/05/2019 לקריאת הסקירה המלאה> 7 לילות "בגד מאש": מיכל בן־נפתלי שוב גואלת את הגיבורות שלה מן השוליים מיה סלע הארץ ספרים 07/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה>
    בגד מאש מיכל בן-נפתלי
    לפני כמה שנים, כשנברתי באחד הארגזים החתומים שנישאו עימי מדירה לדירה מן הימים שעשיתי בירושלים, צצו לקראתי גזרי עיתונים מן השנים 1986-1983 וכרטסת שבה הועדתי למשמרת בדקדקנות יבשה ביקורות ומאמרים ספרותיים. בדיעבד חמקו ממני מניעיי. מי שכמוני גנזו פעם חדְשות עיתונים וחשו אותו רפיון רוח עם פתיחת הארגזים עשויים להבין לליבי. מן הסתם גם הם חשבו שאינם מספיקים לחיות במלוא מובן המילה את ההווה שלהם, או אולי נשאבו כליל בעולמם וחשו כבר אז ביתר תוקף במועקת הזמן החולף ביעף. מן הסתם גם הם רצו להקפיא ממדי זמן שלא הייתה להם שהות לחוות וקיוו לשוב אליהם ביום מן הימים כדי לחלץ מהם מפתח לפענח את מה שהתחולל סביבם ואפילו אותם עצמם. ואולם לא זו בלבד שהאוסף הזה, שנחשף עכשיו בקלונו כשרירותי עד אבסורד, לא הסיר את השריון שעטף אותי באותה תקופה, אפשר שבסופו של דבר ציית גם הוא ליצר מחיקה, כאילו במקום לחתור אל אָטום האמת הערמתי חידה נוספת על גבי החידה ההיא. הצצתי בשתיקה דהומה בכותרות העיתונים: ישראל בשלה לפשיזם; דוח ועדת כהן אחרי מלחמת לבנון; בגין סגור ומסוגר כבר ארבע מאות יום — לאחרונה נראה יוצא מבית החולים שערי צדק לאחר ניתוח בדרכו הביתה; ואפילו: ביקורת הטלוויזיה של השבוע מאת הדה בושס. ליאורה אהרונוב, שעימה חלקתי פעם את עקרון האספנות שלי, סיפרה לי שסבָּטו יעץ לבורחס באחת משיחותיהם שמוטב לקרוא בעיתון פעם בשנה או פעם במאה, כשקורה משהו ממש חשוב, כמו ״מר קולומבוס גילה זה לא כבר את אמריקה״. ״מה את מנסה לומר לי?״ שאלתי. ״שתשקיעי את האנרגיות שלך בדברים הנכונים.״ ״מהם הדברים הנכונים?״ ״אֶת זה תצטרכי להחליט בעצמך.״ ״מהם בשבילך?״ התעקשתי. ״אני עוד לא יודעת,״ אמרה במבוכה, ״באמת.״
     
    עמדתי לעבור שוב דירה והייתי נחושה להיפטר מן המשקל העודף של כל אותם עיתונים, חוברות, אלפי דפים כתובים ומודפסים וכרכי ספרים שלא פתחתי יובלות, שהלכו ותפחו מִצְבירי אבק והעיקו עליי כדרך ללא מוצא. שיכורה מעצם אפשרות הפקרתם חדלתי לעקוב ברגע מסוים אחרי מה שזרקתי, כאילו אין לזה סוף ומה שאני משליכה החוצה, ביסודו של דבר, אינו מעלה ואינו מוריד. הרקתי מסות של נייר לתוך שקיות אשפה, כרעתי תחת ארגזי קרטון, טיפסתי לדירה החדשה ששכרתי וגלשתי למטה כשׂשׂה אלי קרב, מתמסרת לתשוקה להניח את עֲברי לגורלו בין שיניה הטורפות של משאית הזבל מבלי להותיר שיירים. באחת הגיחות למטה, בדיוק הופיעה המשאית. שני פועלים דילגו למדרכה והשליכו את הארגזים פנימה. אחד מהם בלש בדריכות אחר פרטי החומרים שכבר חוללו במכונה לפני שהחלה לגרוס. הייתי בדרכי לכיוון חדר המדרגות כששמעתי את קולו. הוא שלף מן המשאית אלבום תמונות, ״את בטוחה שאת רוצה לזרוק את זה?״ קרא לעברי. הסתובבתי והתקרבתי באי־רצון. בתוך האלבום היו תצלומים של ליאורה ושלי. נטלתי אותו לידי נרעשת (לחשוב שאפשר להיפטר מזיכרונות כמו שנפטרים מלכלוך). בצד הפנימי של הכריכה ליאורה רשמה את המילים ״בכנות רבה״, מסוככת במטבע לשון רשמי ומרוחק על פרץ משאלה נדיר להשאיר עקבות. שבתי לדירה ורוקנתי את כל הארגזים שנותרו, אבל לא מצאתי את מה שחיפשתי.
     
    כשסיימתי לכתוב את עבודת המאסטר שלי בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית על וידויה של עמנואל (מנו) פנסון, שנספתה כביכול בציד המכשפות במאה השש־עשרה, ליאורה כבר לא הייתה בין החיים. כתבתי לזכרה הקדשה מוצפנת, לל״א, מנציחה את שמה בראשי תיבות כמו פרטיים המופנים ככלות הכול רק אליי. רציתי להותיר ברבים רמז מוסווה, שגם אם הניח מחשבה תחילה, הגיח מתוכי בחטף ועתיד היה להסתתר אפילו מפניי, שכן הסתכנתי בכך שהמחווה תיהפך לריקה ושברבות הימים לא תהיה נפש חיה, כולל אני עצמי, שתוכל לזהות את מה שהיה בה. ייעדתי לליאורה תפקיד משני בשולי חיי, חשוף לעיניי בלבד, לאותו חלק ממני שכאילו כלה ונגוז עימה, ושעשוי היה לצוף פתאום רק בשל אותה שכבה רפלקסיבית סמויה מהעין, המלווה אפילו את אותם אירועים שאך נדמה לנו שחווינו באטימות מסוימת, או שהתאמצנו למהר מהם והלאה. לימים עתידים מישהו או מישהי שהבזיקו בצידי הדרך לגלם ואף לתמצת עבורנו תקופה ואולי מעבר לה, מהות החורגת מכבלי הזמן. אני קְרבה עכשיו לגילה של ליאורה במותה ונדמה לי שגם לפניי לא נותרו עוד שנים רבות. צעדתי כמוה על אדמה סלעית במסלול חיים קווי ונוקשה. לא הבאתי לעולם ילדים שיאלצוני להיתקל בעצמי במעגלי השיבה. אלא שהיא, במהלך אותם חודשי חורף של היכרותנו שבהם הלכה והתעוורה, ביקשה להיכנס לאותם פרוזדורים, לפתוח את אותן דלתות, לתלות את מעילה על אותו קולב, לשבת על אותם כיסאות, לישון על אותה מיטה, חוששת, בחרדת העלטה שהשתררה עליה, שללא החזרה תהיה נידונה להיוותר בישימון הלא־כלום. האם כשתחדל לראות תחדלנה גם דמעותיה, שאלה אותי ערב אחד, עורה המחוטט אפור מתמיד.
     
    היה לה מבנה מוזר, לדירה. יחד עם שתי הדירות הצמודות אליה היא שרטטה אפשרות לקומונת שכנים בצורת חית, שנענתה באיפוק מעשי בליבה הפעור, בגינת הפרא המופקרת ששימשה אותנו בחודשי הקיץ והסתיו למתיחת חבלי כביסה בין הגזעים הנטויים של שני האורנים ולמבוכת תליית הבגדים המשותפת. גגה של החית והרומח המקביל לזה שהוצע להשכרה היו מאוכלסים בבעלי הבתים הוותיקים שנכנסו לגור בשנות החמישים ונשארו גם אחרי עזיבת הילדים. כל אימת שפניתי מהרחוב אל השביל המוליך אל הרומח האחד, חציתי בתוכי את המחנק שהשרתה עליי עצם הכניסה כדיירת זמנית לבית סְפוג נוכחות מצטברת של בעלים ושוכרים קודמים. היה עליי להתגבר על הדחף לסגת מכל אותם גופים שעדיין הצֵרו על מרחב שפעם באמת היה שייך למישהו, שהארונות האלה היו ארונות ילדותו ובמראָה העמומה שב ובחן את פניו ועל הכיריים שהעלו חלודה בושלו ארוחותיו ובאמבטיה הקלופה, בין הקירות הטחובים חרוצי החורים, רחצו הוריו המזדקנים שנים אחרי שעזב את הבית והניח לחייו להתפוגג בהדרגה מן החדרים כדי שיוכל יום אחד לרוקן את המקום מתוגת המשפחה ולהפקידו בידיים זרות, ואולי אפילו להניח לאחרים לעשות עבורו את המלאכה שתתפור לדירה היסטוריה חדשה של בריתות חפוזות ותקל עוד יותר את הפרידה המוחלטת ממנה (עם השנים למדתי שיש המזדרזים למכור את דירת ההורים, ויש המחכים שנים לפני שיָעזו אפילו להשכירה ומותירים אותה ריקה בלי לגעת בה, ושההבחנה הזאת עוברת בין תושבי הערים; תל אביבים מקדימים למכור, ירושלמים וחיפאים ממתינים ואז משכירים, גם אם מזמן עקרו מן הבית ונדדו למרחקים). את הדלת פתחה לי אישה גרומה, שהציגה את עצמה כגברת כריסטין. טעיתי לזהות בה סוכנת תיווך. היא דיברה באדיבות עניינית במבטא ערבי נוצרי והניחה לי להתרשם מן הדירה לבד, כשהיא קופאת לצפות בחלון המטבח הפונה אל החצר. החדרים לא התפצלו ממסדרון כדי להבטיח את הפרטיות היחסית של יושביהם, אלא רדפו זה את זה בלא פרוזדור בקו אדריכלי רצוף וחסר דמיון, תחילה המטבח במבוא, עם שרוול האמבטיה שנשלף מתוכו, ולאחריו חדר המשפחה שהוביל לשלושה חדרי שינה, עד למרפסת מקורה ואטומה בצמחייה סבוכה. החגיגיות המאופקת של התקרות הגבוהות האצילה על הבית שקט שנצרם רק עם סיבוב צירי הדלתות בין חדר לחדר. לַסכום הצנוע שביקשו הייתה סיבה: בחדר האחרון הגובל במרפסת ביקשה בתה של בעלת הבית, שירשה אותו לאחר אשפוזה של האם בבית אבות, להשאיר כמה ארגזי ארכיון שהיו שייכים לאביה המנוח. הסוכנת־לכאורה הדגישה שהיא זו שדחקה אותם לקצה, אבל כמובן, אם ארצה להשתמש דווקא בחדר הזה, אוכל להזיזם לחדר אחר, עד שבתה של בעלת הבית תקבע איתי מועד לאיסוף, בלי נדר ובלי לחץ. שכר הדירה הזעום אמור היה לקנות לה שקט נפשי ואִפשר גם לי להתמהמה בבחירת שותף או שותפה, שהייתי צריכה לברור בקפידה בשל אילוצי המבנה והחיכוך המתמיד שכפה על יושביו. החלל היה גדול מדי ומאיים, אך העדפתי לחכות. אורך הרוח שבתה של בעלת הבית ציפתה לו ממני היה נחוץ לי כאוויר לנשימה. החלק של המטבח חוּדש בניגוד ליתר החדרים, שהותירו במבקר, גם אם צולקו בהזנחה מתמשכת, את רושם המודעות והביטחון העצמי של נכס סולידי. ארעיות השהייה בדירה השכורה טשטשה רק לכאורה את ישירות החיכוך עם הרהיטים העירומים של המשכירים שעברו מכאן או הלכו לעולמם: הספה הבלויה ושידת הטלוויזיה, שולחן האוכל והכורסה בחדר האורחים, המיטה הזוגית שרבצה בחדר השלישי לצד שולחן הטואלט והמראה הגדולה שהכפילה את גודלו לכדי חללית סגורה וקרה, מיטות הברזל שניצבו בשני חדרי השינה הנוספים. אבל אולי משום כך הרגשתי מוגנת בין התקרות הקמורות והחלונות המסורגים בפלדה בקומת הקרקע. כבר למחרת השכם בבוקר העברתי את רהיטיי הספורים, ארבעה ארונות ספרים מבמבוק שהצבתי בחדר הקיצוני לצד שולחן הכתיבה, קרוב לדלת, מול חלון שתריסו הפונה לחצר הקדמית פרועת השיחים נתקע וחסם את קרינת האור. זה היה הקטן בחדרים. אהבתי ללכת לקראתו, לסרוק את הבית ברגליי ולמשול באופן זה במכלול. ליד כיור המטבח עמדו לרשותי, מרתיעים במגעם הגס, כלי הניקוי שהשאירו הדיירים הקודמים בעצלות של הרגע האחרון או במחשבה תחילה לסייע לבאים אחריהם, מטליות וסמרטוטים ונייר טואלט שהיו לפתע למנסרה של אינטימיות. קרצפתי באמצעותם את המרצפות המצוירות הסדוקות, העמדתי ספרים וקלסרים על המדפים, תחבתי פנקסים וכרטיסיות למגירות הארונות, הדבקתי גלויות על המתקן הנשלף לעניבות ולחגורות, עטפתי את המדפים בנייר חום מהודק בנעצים ופרשׂתי את בגדיי. תליתי את התצלום הנודע של וירג'יניה וולף תָחום בפספרטו לבן ובמסגרת שחורה שנראתה כמודעת אבל. נהגתי באדישות ובאפיסת כוחות של פועלת בפס ייצור, גם אם הכרתי בגורליות יום המעבר המטביע את חותמו על דמות החדרים. ידעתי שהצורה הראשונית שאשַווה לבית תחרוץ את אורח חיי בתוכו ולכן כבר הסכנתי עם קיומם של אותם ארגזים שדחקתי באין מקום לחדר השינה הסמוך לחדרי, מקבלת עליי את דינו של מי שחתם בהסכמה על קיום טפילי בביתו של מישהו אחר.
     
    זו הייתה הדירה השנייה ששכרתי בירושלים, וכמו בתחנות רבות בחיי ידעתי יותר ממה אני רוצה ללכת ולא לאן אני רוצה להגיע. השתוקקתי עם עוד צעירים זרים לבוא בשעריה, אך עד מהרה היססתי לקראתה באוטובוס מדי שבוע, בפיכחון הולך וגובר שנמהל בחרדה, מתאמצת כמותו להבקיע בשער הגיא, כיוון שמעולם לא התירה לנו להתערבב בתוכה, גם אם שחררה אותנו לזמן־מה מן החולין הפרגמטיים של השפֵלה. הרגשתי כאילו המטתי על עצמי גלות. את דירתי הראשונה חלקתי עם סטודנט למדע המדינה וללימודי מזרח אסיה שלמד כמוני בהר הצופים. לעת ערב הייתי שבה מהקמפוס וחשה להעתיק בכתיבה תמה את סיכומי הרצאות היום על דפי משבצות ולמתוח קווים ישרים בסרגל. ״אַתְּ כל הזמן קבורה בספרים,״ קבע בתימהון, מורד בשקדנותי השקטה והנוקשה, ובְניסיון להסיט אותי מדרכי, לא למענו, הדגיש, למעני הוא עושה את זה — נהג להיכנס לחדרי תקוף חֵמה ולפתוח לרווחה את החלון והַתריס, כי ״קצת שמש לא תזיק לך. אור, אור, זה מה שאת צריכה,״ נהם, מניח לי להירתע מול הצריבה שפילחה את החלון ולהתחפר בשולחן, נדרכת אפילו כשפנה לשוטט בחדר הסמוך. רק לאחר שיצא מן הבית בטריקת דלת — או שכך היה נדמה לי — הגפתי באיטיות מהורהרת את התריס ובהיתי בספר שעה ארוכה לפני שיכולתי לחזור לעצמי. בלילות, בכל פעם שהנחתי את ראשי על הכר, המתנתי לשלוש הנקישות שפרצו מחדרו בחצות ולקולו של סולן להקת האיגלס, On a dark desert highway, שהזעיקו בביום מופתי את השכן במרפסת הבית מנגד להתריע בתחתוניו שהוא עומד להזמין משטרה. השותף שלי החזיר בתגובה את המחט לאחור, לשלוש הטפיחות הקצובות, והגביר את עוצמת הקול. אינני יודעת מתי השתררה לבסוף דממה, אך כשהודיע לי שהוא עוזב ונוסע להודו, החלטתי לעבור להתגורר לבדי במרחב ניטרלי שלא אנָזף בו. הייתי חדה וזריזה, כמעט דרמטית, בכל הנוגע לתהליך ההשכרה. בִּן יום מצאתי דירה, ארזתי ונמלטתי מהמקום הקודם כאילו טומא.
     
    במהלך חופשת הקיץ של שנת 1987 הכרתי את יוהאן. הוא היה בן יחיד למשפחה פרוטסטנטית מגרמניה שבחר להשתקע בירושלים. הוריו התגוררו בקלן. לקראת תחילת שנת הלימודים העביר אליי את חפציו. ישנּו על המיטה הזוגית בחדר ההורים. יוהאן הפך את החדר עמוס הארגזים לחדר העבודה שלו. בתה של בעלת הבית טרם הגיעה לאסוף אותם ואני נמנעתי מלהתלונן. בסמוך לסמסטר אביב של 1988 פגשתי לראשונה, בנסיבות אחרות, את ליאורה אהרונוב, בתה של בעלת הבית.
     
    אני זוכרת אותה צועדת מוצקה, אפופה, לכיוון הקפטריה של מדעי הרוח, ראשה נטוי הצידה, מביטה לא מביטה באחרים. היא לעסה מסטיק, דחפה אותו אל בין פסי שפתיה וניפחה בועת בלון שנגעה באפה, ניקבה בה חור באמצעות ציפורנה והניחה לבועה להתפוצץ ולכסות ביריעת גומי את חזית פניה העטורות נמשים בהירים. כעת עמלה להסירה, הוציאה את השארית מן הפה וניסתה להשליכה לפח במסדרון, משכה בכתפיה ופנתה אליי, ״אני לא רואה טוב,״ כמבקשת לתרץ הן את הפספוס והן את הוויתור. התברר שאנחנו הולכות לאותו שיעור מבוא לפילוסופיה מודרנית. חברה שלמדה איתי בחוג להיסטוריה והכירה אותה כשומעת חופשית ותיקה הפגישה בינינו. ״אני בעלת הבית שלך,״ הצהירה בספק חיוך מבלי להושיט את ידה. עמדנו אותו יום במרחק זו מזו, מרחק שמיקם אותה לפניי, במדרגה אחרת, ושרצה לומר לי פחות או יותר שעדיין איני יכולה להבין מה זה להיות היא, ועם זאת יש לנו משהו במשותף שעוד אגלה. השושלת שלנו, ניבא לי מבטה הלֵאה, מקבצת את חברותיה כמו שמקבצים נדבות. היה לה חוש ריח מפותח. היא נכנסה לכאורה לטריטוריה שלי והריחה שאני לא מרגישה בה בנוח, כשהיא מתייצבת כאורקל, מתריעה בעצם היותה שאלה החיים וזה מה שהם מעוללים, שכך הם נראים כשלא עושים עסקאות משתלמות ולא מסתתרים מאחורי קלישאה או מוסכמה. אני עוד רואה את גופה הגמלוני המתפשט, כשהיא גוררת את הג'ינס המרופטים רחבי השוליים על מרצפות הקפטריה, את ממחטת האף הצחורה והמגוהצת ששלפה מדי פעם מכיסה למחות את אפה או את זיעתה, את הסיגריה השמוטה בפיה. זקופה, מתורבתת, חסרת בושה, ספקנית, יכולה להמר על הכול, נכונה להפסיד את הכול. אני רואה את מבטה המחוספס של אישה שמבעה הטרגי טושטש ביד הזמן, ושאי אפשר להערים עליה באמצעות מראית עין.
     
    אותו שבוע הזדמַנּו בשעת בוקר מוקדמת למבואה האפלה והצוננת של האוניברסיטה. ליאורה דווקא חיבבה את האירוניה הקודרת המקופלת בכניסה אל עשן החניון של האוטובוסים, ודילגה כנערה אל המדרגות הנעות, שואבת לתוכה את צחנת הקיטור, מדליקה סיגריה אחרונה לפני השיעור ומתנקזת בצייתנות מנומנמת לתוך תעלה צרה שהובילה אל הלבירינת של הפקולטה למדעי הרוח. ״איך אמרת שקוראים לך?״ ״אנא, אנא באלף.״ טרם דיברתי על שמי. מקורו בשגיאה פקידותית, עם בואם של הוריי מצרפת לישראל ב-1967, שגיאה שצברה בהדרגה ערך סמלי, כמעט מטפיזי. הייתי בת שנתיים, אבל אי־האהדה שרחשתי לימים לאיות שמי לא מנעה ממני לשוב ולתקן איות שגוי ואפילו להקדים תרופה למכה. מבלי לחשוב פעמיים הצעתי שתצטרף אלינו לארוחת ערב שתוכננה למחרת. ההזמנה נפלטה מפי בעל כורחי, זריזה מן החרטה שדלקה אחריה (הצעירה הזאת, כמה היא זרה לי פתאום. אני מתקשה לתאר אותה במידת החמלה הנדרשת. היא לא יכולה לומר מדוע היא עושה מה שהיא עושה, אבל ברור לה כשמש מה עליה לעשות). ליאורה הצטפדה בחומרה ונראתה לרגע מעורפלת, אבל מייד התעשתה והשיבה שתנסה להגיע. כשהודעתי ליוהאן על הזמנתה הוא הגיב בתרעומת. הוא התפלא שלא התייעצתי איתו לפני כן וטען שזה קרוב מדי, מסובך מדי ועלול להעיק עלינו. ״זה בית הילדות שלה,״ ביקשתי להצטדק בשמה, ״והיא משכירה אותו כבר כמה שנים. אני לא מצליחה להבין מה הבעיה,״ אמרתי וגררתי אותו להרכיב שולחן ארוך משולחנות המטבח וחדר האורחים. למחרת פרשנו עליו מפת כותנה לבנה. כבר מהבוקר ביליתי במטבח חסרת דאגה, מותחת את שעות ההכנה בביצוע מדוקדק ולא מאלתר של מתכונים — תמיד הכנתי אותן מנות — מספרי הבישול של רות סירקיס וקובי בר, שעות שהעדפתי על פני הארוחה עצמה, שאליה הגעתי לבסוף מותשת ואפילו נחרדת מרעש האורחים שהפר לפתע את דממת ההיערכות המדודה לקראתם. ליאורה איחרה בשעה כאילו היססה אם עליה לבוא, אף על פי שבכך גם שמרה לעצמה את הזכות לצאת אחרונה. על פניה הצטיירה שוב אותה הבעה מזוגגת שללא ליווי מילולי נותרה בלתי מפוענחת. היה לי נדמה שכמוני היא אינה מרגישה בנוח, בוודאי לא כאורחת בביתה שלה המוצאת את עצמה נאלצת לפקוד מחדש את חדריו. היא בקושי התייחסה לסטודנטים האחרים, התעכבה להחליף כמה משפטים עם יוהאן לאחר שהצגתי ביניהם, ורוב הזמן רדפה אחריי למטבח כשנפלטתי להצטייד ביין ובכיבוד נוספים. ״כמה שהבית הזה מעייף,״ אמרה אפורה־חיוורת (למדתי בהדרגה לזהות את בני הגוונים של הצבע הזה, אפר קודר, גביש מחוספס, שפלש פתאום לפניה). היא הציצה להרף עין בחדר העבודה שלי, אחרי שהתעקשתי להוליכה אליו, וסתמה מבלי לפרש, ״כאן התגוררה המשרתת.״ לראשונה קלטתי שחדר השינה של ההורים שימש בעצם כפרוזדור מַעבר בשביל בתם ובשביל המשרתת שהיו כפויות לחצותו. ״היא עוד יכלה לעקוף,״ ניחשה את מחשבותיי. ״בגלל המבנה המיוחד של הבית נקבע שלא תישן סמוך למטבח אלא בחדר האחרון. היה לה מפתח לדלת האחורית, שממנה יצאה מדי בוקר לטאטא את השביל ולהביא מצרכים טריים דרך דלת הכניסה. איש לא השתמש במרפסת החזית חוץ ממנה.״ אחרי הפסקה הוסיפה בשמץ מרירות, ״התקופה הפיאודלית במשפחת אהרונוב באה אל קיצה עם השכרת הדירה. לפחות על זה צריך להודות.״ הייתה לי תחושה שאני מציצה באיזושהי אמת שהמתינה לי באזור אחר, לא נשלפת אבל גם לא לגמרי מודחקת. השתתקתי. כשהאורחים פרשו אחרי חצות, היא ביקשה להישאר ולעזור לי לשטוף את ערימת הכלים. יוהאן הציץ למטבח והודיע מבלי לכוון את דבריו לנמענת ספציפית שפניו למיטה. היה עליו לקום בארבע בבוקר לצילומים. הוא היה גבוה יותר מגברים אחרים, שרירי ועמיד כביכול. שמחתי שנשאר על הסף ולא צעד לעברנו. הוא שם בסלון תקליט מאוחר של ברברה בקונצרט בשַאטלֶה וסגר מאחוריו את דלת חדר השינה. אמרתי לה בטון טקסי שאין צורך בעזרה. היא עמדה מעט קרוב מדי ופסעה על דעת עצמה חצי צעד לאחור, נשענה צייתנית על משטח השיש, הציתה סיגריה ואספה לחיקה צלוחית. ״אני ממש מעדיפה את הקול הצרוב שלה,״ אמרה, והמשיכה, מבלי שדובבתי אותה, שמוצאה מחיפה ושהגיעה לירושלים עם הוריה בשנות הארבעים. הם התגוררו בבית הזה עם משרתת בשם מדלין, ילידת נצרת, שאחותה הצעירה כריסטין סועדת כיום את אִימה בבית אבות. היא עצמה חיה בו לסירוגין עד לנישואיה בשנות החמישים, שעה שהוריה רכשו עבורה את הדירה שבה היא עדיין מתגוררת. ״אני מרגישה כאן זרה מאוד,״ מלמלתי עם הפנים לכיור, ״אני לא מצליחה להרגיש בבית.״ ״אני מבינה אותך,״ אמרה, ״ככה בדיוק צריך להרגיש כאן,״ אבל אז ניסתה לטעון שירושלים היא עיר מתעתעת ובניגוד לרעש הפוליטי שהפך אותה לחולה ומנוונת, היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון כמוה וכמוני. זוהי עורמתה של ירושלים, שבזכותה נעשתה לעיר שלה, ובעצם לקניין היציב והנאמן שיש לה בעולם הזה, שאותו היא אוהבת כמו שאוהבים מישהי, הדגישה כמעט בתקיפות, מניחה לפניי את האינטימיות של משפטיה כמו אתגר או פצע. היא לא מתגוררת בתוכה אלא איתה. קשה לה לעזוב אותה, אמרה, ולו לכמה ימים, כי כל התרחקות מעוררת בה מעין חרדה אפוקליפטית, שמא אם רק תעז לשמוט את אחיזתה, לעולם לא תצליח לחזור אליה אלא בדרך נס. היא דיברה שעה ארוכה, מרווה מדי פעם את שפתיה הסדוקות בכוס יין אדום. עורה המנומש הלבנבן זרח סמוק מן החום ששרר בחדר. לפתע התנצלה על הארגזים בהרימה מעט את קולה. אמרתי לה שהכול בסדר, שאין כל דוחק, הם לא מפריעים לי. למען האמת, התרגלתי לראות בהם חלק אינטגרלי מהדירה, ואף על פי כן, מטבע הדברים צלצלה למחרת השכם בבוקר להודות לי על הערב ולתאם שעה שבה תשגר שליח. הוא הגיע בו ביום ואסף אותם לביתה.
     
    יומיים אחר כך שוב צלצלה וביקשה שניפגש בערב. נדדתי שלושה רחובות במעלה עמק רפאים ופניתי לסמטה שבה התגוררה. יוהאן שמע את ההזמנה הזאת כמו רעש אדמה, כאילו משהלכתי לבקר אצלה, נתתי לה אחיזה ממשית בתוך ביתנו. ״טעות,״ חזר ואמר, ״את תראי שזו טעות.״ גם העתקת הארגזים ממקומם לא גררה אצלו תחושת הקלה אלא משהו כעין ערעור של שיווי המשקל בחלל חדרו. אני מצידי לא יכולתי שלא להיענות להזמנה.
     
    עשרות כיסאות צבאו על דירתה, ליד חלון ההזזה בסלון, סביב שולחן האוכל, ליד הטלפון, הספה, המיטה, הפטפון, במרפסת. גם אם ציפתה להציף את ביתה בקרואים או בנפשות תועות שפגשה בשיטוטיה, נדמה היה שהכיסאות נועדו קודם כול לה עצמה, מפסקים את היומיום שלה בחומרה מונוטונית ואפילו במשמעת, שכן כל פעולה שביצעה דרשה שתסב בדיוק היכן שהיא עומדת, שתנוח ממנה ללא שיהוי, שתחוש בכבליה במלוא העוצמה דווקא כשהיא משוחררת לכאורה מכל עכבה. בחרתי להתיישב על כיסא סמוך לשולחן שעמסה בסיר מרק בצל מהביל, בסלט, בגבינות ובכיכר לחם. ״אני מקווה שתבואי לשבת לידי,״ אמרתי, ״כדי שלפחות נשמור על קשר עין.״ ״קשר עין תמיד יהיה לנו,״ נעצה בי את מבטה המזוגג. התנצלתי שהגעתי בידיים ריקות. היא מזגה לשתינו כוס יין, יצקה מהמרק אל הקערות. ״את עומדת לצאת בידיים מלאות עבודה,״ אמרה, אך כשפתחה לספר במה מדובר, החלו מסתננות לסלון צווחות מדירת השכנים למטה, מלוּות בהטחות אגרופים וברקיעות רגליים. ״אתה שקרן. את כולם אתה מרמה. אותי אתה מרמה. בעבודה אתה מרמה. את אימא שלך אתה מרמה.״ תהיתי אם יפסיקו או שברגע מסוים נחדל לשמוע אותם, וכנראה שהעוויתי את פניי, כי ליאורה אמרה בטון מפויס שהחליקה לתוכו רגש של אחווה, ״אַת שומעת את זה? היסטריה. רק אצל נשים זה ככה. כידוע היוונים ייחסו את המקור שלה לרחם, ועם יד על הלב, לרחם שלי לא היה שום שימוש ראוי לשמו חוץ מזה.״ הטלפון צלצל. קפאתי באי־נוחות. ליאורה הגניבה לעברו מבט והחליטה להתעלם ממנו. הוא נדם לשעה קלה ומשחָזר להתעקש, קמה וניתקה את התקע מהשקע. היא מילאה לעצמה כוס שנייה וגמעה מתוכה באיטיות כמהססת אם עליה להמשיך לשתות. אכלתי מן המרק בשתיקה. ״הוא טעים מאוד,״ אמרתי לבסוף והסתכלתי בה בציפייה. ״דברנית את לא,״ ציינה ספק לעצמה. ביום שלאחר ביקורה של ליאורה נתקלתי באחת השכנות. החורף נכנס, ועל ביטול הווי הכבסים בחצר פיצינו מעת לעת כשנועדנו בשביל הכניסה בדרך הביתה או החוצה. כשיצאתי להריק את האשפה בבוקר, חשה לקראתי שרה מנקין, מנהלת בית ספר לשעבר שהתגוררה מולנו עם בעלה. ייתכן שהבחינה בליאורה אמש, שכן קשר השתיקה סביב משפחת אהרונוב, שעליה לא שמעתי עד כה כמעט דבר, הותר לפתע. היא דיברה בשצף, הזכירה את ההורים, את האב, איש מפא״י נשוא פנים, עובד בכיר בחברת החשמל, ואת האם, גבירה חריגה בנוף הירושלמי, מהאצולה הרוסית, והוסיפה וסיפרה על ליל הכלולות של ליאורה, שאותה הכירה עוד כנערה. עָרכו נשף גדול ובתום החגיגות, אמרה, ״צרחות כאלה כמו שבקעו מפה,״ והצביעה על החדר האחורי שממנו כנראה התפרצו הקולות כאילו יש במיקומם המדויק כדי לתת פשר, ״לא שמעתי מעולם, תאמיני לי, צעקות שנשברו לבכי תמרורים.״ הצל שחלף במילותיה גרם להן להישמע מהוססות, כאילו שימרו מעין דאגה שהופנתה בעבר, וכנראה גם עכשיו, לאו דווקא כלפי ליאורה. ״הבעל היה איש נחמד, סגור, זו הייתה חתונה מפוארת,״ הוסיפה וקבעה. נזהרתי לא לשתף עימה פעולה ותהיתי אם נראיתי מסויגת או דווקא נוחה להקשיב. לאמיתו של דבר, לא רציתי לשמוע. כעת הזדרזתי ושאלתי את ליאורה מה היא חושבת על מוסד הנישואין בכלל, מוּעקת מהיתרון שהזין את השאלה בלי ידיעתה. ליאורה השיבה שהצורך של נשים צעירות לרַצות גובר על הכורח שהן חשות למרוד, וכך או כך, רובן פורעות את החוב הזה, גם אם יש כאלה, כמוה, שחותמות על כתב הכניעה וחוזרות בהן כמעט לאלתר. מאחר שלא נולד לה ילד עם הגבר שנישאה לו, הוסיפה מרצונה, ומאז עברו שנים רבות, היא זוכרת מעט מאוד, אך נראה שנשארה רווקה גם אחרי שנישאה. ״בסביבה בורגנית,״ אמרה, ״אורח חיים כמו שלי נחשב למופרעות או לאקסצנטריות, ואלוהים, שהוא אבי אבות הבורגנים, גמל לי בגלאוקומה למען יראו וייראו, אות ומשל לעיוורון שלי לחיים הטובים, מה שמביא אותי לסיבה שהזמנתי אותך.״ קווצות שיבה נמהלו בשערה הבהיר, אבל לא ידעתי לנקוב בגילה. אם הייתה קרובה לגילם של הוריי, אורח חייה הרחיק אותה מהם. היא תיארה לפניי בקצרה את הצופן הגנטי של משפחתה הגרעינית וציינה את ההמלצה של רופאת העיניים שלה, ד״ר שמואלי, לשכור סטודנט או סטודנטית לעזור לה בקריאה בתשלום. קולות השכנים גוועו ופינו מקום ליללות חתולים שבאו כנראה מהחצר. יכולתי לשמוע בקולה את הטינה של מישהי שאינה נכה מלידה והנה היא מופרשת כנגד רצונה מהנוהג האינסטינקטיבי של בעלי חיים להימשך לאור, מישהי שעומדת ללקות בנכות נרכשת והיא מבועתת מקריסתן הצפויה של יכולותיה המנטאליות. היא רצתה שנקרא יחד, מאחר שעוד לא יכלה להרשות לעצמה לחצות לגמרי את הגבול בין שני העולמות. לכן סירבה להצעת הרופאה ללמוד לקרוא בכתב ברייל. כשבורחס התחיל לראות, אמרה לי, הוא בעצם כבר הפסיק לראות. הוא הפך לסופר מסיבות פיזיולוגיות ובאמת היה מסוגל לרחף מנטאלית מעבר לזמן ולגוף, אבל היא נאבקה בסיפור אחר. השאלה מה קרה, מה צריך היה לקרות כדי שחייה יקבלו את הצורה שקיבלו עמדה כבר בינינו, וכשהסתכלתי בה — על פי רוב ממרחק, על פי רוב בעמידה — חשתי תמיד את צערה של השאלה הלא־אמורה הזאת. מיעטתי לספר על עצמי, וכשעשיתי זאת התערפל מבטה ודימיתי לקרוא בו מורת רוח או שיעמום (רק אחר כך הבנתי: השיעמום היה תוצאה, לא סיבה). כשסיפרתי על התזה שאני כותבת בחוג להיסטוריה, על ציד המכשפות בעת החדשה המוקדמת, היא גלגלה במוחה ואמרה: ״מרגריט דיראס כתבה שהמכשפות באו לעולם כשהגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו בבית. לא היה להן עם מי לשוחח, אז הן דיברו אל העצים ואל האבנים. ככה זה כשאין עם מי לדבר,״ התרוממה כדי לפתוח בקבוק יין נוסף. ״ההיסטוריון הצבאי ון קרפלד טען בשיעור שמה שהופך מלחמות לאטרקטיביות הוא שגברים אוהבים להילחם ונשים אוהבות לוחמים,״ אמרתי בצדקנות מסוימת. ״אבל השאלה שנשארת פתוחה היא אם נשים אוהבות לוחמות,״ אמרה וספגה בהומור חבטה עזה מזווית השולחן. לעיתים קרובות העיפה סכו״ם, כוסות יין וספלים ובעטה בשוקיי, תובעת במחוות ידה המתזזות חלל רחב, נתקלת בעצמים שלא קלטה מבעוד מועד את קיומם סביבה. ייתכן שנראיתי מובכת. היא הזדרזה להשיב שהאהבה הזאת אינה נתונה, ועל כל פנים אינה מובנת מאליה, בטח לא ביחס לנשים שנלחמות למען השלום, כי גם על זה צריך להילחם. ״אבל מאיפה לעזאזל הוא יודע מה נשים אוהבות?״ השעה הייתה כמעט חצות כשפתחה את דלת הכניסה לשלוח אותי הביתה. רוח צוננת חדרה מפרצת החלון בחדר המדרגות. היא הבחינה בצמרמורת שחלפה בצווארי, משכה את צעיף הצמר שלה מן המתלה, רכנה מאחוריי ועטפה בו את כתפיי. נשמתי לתוכי את אדי ריחה הספוג בעשן סיגריות, מוחזקת, ערה למבטה הנעוץ בי. ״את חוששת ממני?״ קראה לי מלמעלה. ״למה את שואלת?״ הסבתי את פניי לעברה. ״כי כולם חוששים ממני. סליחה. לא הייתי צריכה לומר את זה.״
     
    למדתי היסטוריה ושמעתי פה ושם הרצאות בפילוסופיה. לא דמיינתי שבאמת אהפוך להיסטוריונית. אותה שעה ביקשתי להתמצא בזמן שדווקא כלפיו, לא כלפי המרחב, התכוונן חוש האוריינטציה שלי. רציתי להבין תלאות ותמורות מוחשיות במונחי הסיבות שהוליכו אליהן והתולדות שהשתרשרו מהן, רציתי לדעת בדיוק מה אירע וחשבתי באמת ובתמים שאפשר. עד לשעה שבה פניתי לד״ר סירקין עם הרעיון להמציא דמות שלא הייתה קיימת, עמנואל פנסון, עד שהכרתי בכך שבדיונהּ עשוי להכיל יותר אמת מן העובדות, לא חיפשתי אחר שושלות מדומיינות. בתשתית ההיררכיה שהוטבעה בתוכי מילדוּת נוצק חומר היסטורי מהימן, קרקע ממשית דחוסה שעל בסיסה אפשר היה לנסוק לתובנות רפלקסיביות. אלא שבשנים הראשונות ללימודים כיליתי את מרבית כוחותיי במאבק על עצם גיבושה. בלילות שלפני הבחינות נהגתי להציף את מוחי במידע: הקלטתי את החומר בקולי והלכתי לישון, מניחה לסליל המתנגן לחרות בלא־מודע שלי עובדות קשות על מלחמת הפּוּנים, הקיסרות הגרמנית או צרפת בימי הביניים. כפיתי על עצמי דיסציפלינה קשוחה מבלי להרפות. הייתי מתעוררת שוב ושוב כדי להפוך את הקלטת וקמה בבוקר המחרת הרה בפרטי תאריכים שרוקנתי מיד על דפי הבחינה. זמן מסוים אגרתי ידע שגבר בבירור על כל מה שצברתי בניסיון. טרם חזיתי את היום שבו תשתווינה כפות המאזניים, לא כל שכן את העת שבה ניסיוני יגבר על מה שלכאורה ידעתי ואפילו ימוטט אותו. אבל גם אז, הרבה לפני שהופר האיזון, התקלפו העובדות מחומריותן והותירו מאחוריהן רעיונות מופשטים־מגוף ולפעמים לא־כלום זולת בטנה רכה.
    ואז קראתי ברנה דקארט. הוא שקירב אותי מעט יותר לַבּשר של הרעיונות. הוא סיפר סיפור, שגם אם שימש הסוואה לתהום שאליה עמד לצנוח, מנע את הפיכתה של ההתנסות החד־פעמית שלו להפשטה. התיישבתי בספרייה לקרוא בכרך הזעיר של ה״הגיונות״, עקבתי אחרי ההשתלשלות, משתהה על משפטים מהוהים שסומנו והודגשו על ידי קוראים רבים לפניי, שמן הסתם נרעשו כמוני מהתביעה המתריסה של ההוגה לבצע תנועה הפוכה לזו שהורגלנו בה. במקום להורות לי לתעד, לאגור, לאצור, התבקשתי למרוד ולשכוח, להשליך ממני והלאה את כל החליפות הישנות ולהתחיל את הכול מן היסוד. יכולתי לדמיין את דמותו יושבת בבית על כורסה בסמוך לתנור, עטופה בחלוק, נשית, בוהה באש בדממה, מסונוורת מלהבותיה המרגיעות, מרפקיה על הברכיים, מסרבת לצאת החוצה אלא כדי לעשות את ההכרחי בלבד. שיערתי שאין נפש חיה סביבו, שאיש אינו מתגורר במחיצתו. אהבתי במיוחד את העובדה שהרגעים הדרמטיים שהוא מתאר אינם מתרחשים בבגדי עבודה. אהבתי גם את הרצף הקודר של הלילה, השינה, החלום, ההזיה והשד הקוראים לו לשקוע בתוכם, וכשהגעתי למילים ״אשער אפוא שיש במציאות לא אלוה אמיתי שהוא המקור העליון של האמת, אלא איזה מלאך רע שהוא גם ערום ורמאי, גם בעל יכולת, ושהוא משתמש בכל התחבולות שבידו כדי להתעותני״,1 הבנתי שדקארט יודע שהשד שלו הוא שמכניס חיים ותשוקה לסיפורה האנמי של התודעה; הוא שמחדיר את אפשרות התעתוע, את ההטעיה במכוּון ובשגגה; הוא שמשנה פרופורציות, מחליף חלום במציאות, מעוות את הפרספקטיבה; הוא שמסמן את האפשרות לפסוע בדרך סלולה ובכל זאת לסטות ממנה, לקרוס מדעת, או בבלי דעת, בתוכה. כבר אז היה ברור לי שסיפור המעשה המסעיר הזה, טקסט המפתח שהכול רואים בו את ערש הולדתה של התודעה המודרנית, עניינו האמיתי הוא השד. שאי אפשר להפריד בין התודעה לשד כשם שאי אפשר להפריד בין הרנסנס לציד המכשפות. אבל מיהו השד המאיים הזה שעלול היה להביא את דקארט עצמו אל עברי פי פחת; האם דקארט פנטז או שמא השליך עליו מפחדיו? ואם הסיפור הזה הוא אכן האריג הפנימי של ההגיונות שפרשׂ, ואולי של כל ההגיונות כולם, מה זה אומר עלינו, מה זה אומר עליי? עם מי עליי להתעמת כדי לא להיאכל על ידי ספקות? עם מי עליי להיאבק כדי שאוכל ככלות הכול לחשוב? במי עליי להילחם כדי שבאמת אהיה קיימת?
     
    עברו עוד יומיים. נדברנו שאבוא אליה בארבע. היא צלצלה אליי קודם לוודא את דבר התשלום אבל סירבתי בתוקף לקבל שכר. התעקשתי שאלה חומרים שמעסיקים אותי בלאו הכי ושיש לנו עניין הדדי שאי אפשר לכמת אותו בכסף. היא אמרה לי שאינה מוכנה בשום אופן לגזול מזמני והציעה שנחשוב על גמול אחר, אולי תקנה לי ספרים כבקשתי או שנלך יחד להצגות ולקונצרטים. לרעיון הזה נעניתי בלב חפץ. היא פתחה את הדלת עטלפית ותשושה, בקושי שמעה את שלוש דפיקותיי החרישיות, רטנה. כדי שאבין על מה היא מלינה, הוסיפה כי באזור הזמן שהיא חיה בו שורר לילה לפחות פעמיים ביום, פולש לבקריה וטורף את שעות אחר הצהריים שלה כמו קצר חשמלי המפיל אותה למיטתה מובסת. השמיכה חרשה בפניה היבשות תלמים עמוקים. התבוננתי סביבי. תילי העיתונים סולקו מאז ביקורי הקודם, המאפרות העמוסות רוקנו מבדלי הסיגריות, עקבות האפר שצנח על השטיחים בין הכיסאות טושטשו והכיור צוחצח. צינת פברואר היבשה צרבה בחוץ ופלשה לחדרים. ביקשתי לחמם את כפות ידיי בכוס תה בחלב, אך כשניגשתי למקרר נחפזה אחריי וחילצה מידי בנחישות את שקית החלב המקולקל. צנצנות חרדל וריבה מ״1981״ ומ״1984״, בהתאמה, קרצו מירכתי התא, ומשהכרזתי על תאריכי התפוגה העמידה פני מצטדקת. ״קשה לי לראות את התאריכים,״ אמרה. ״אני מקווה שאת לא אוכלת את זה,״ אמרתי. ״אלה צנצנות בעלות ערך מוזיאלי,״ סימנה בידה על הכוסות נטולות הידית שעמדו על המדף. היא הציתה עוד סיגריה והחלה להשתעל, חושפת את צהוב שיניה שהזדקרו כקוביות לגו סדוקות, הזדרזה לכיור המטבח, כחכחה בגרונה וירקה לתוך השקערורית, מניחה את פיה מתחת לברז ומערה לתוכו מים. כשהתיישבנו על הספה בסלון, קירבה לעברנו את תנור הנפט. לא תכננו מראש מה נקרא. הוצאתי את ״קומברה״ מילקוטי והצעתי בחגיגיות שנפתח בפרוסט. ״אין לי כוח לדרמות של הילד הנודניק הזה ועל אחת כמה וכמה אין לי שום סבלנות לאימא שלו,״ אמרה בסמכותיות מרושלת. ״זו הבעיה עם אנשים מבוגרים,״ מלמלתי במרי, ״כל דבר נוגע להם באופן אישי. חשבתי שהתכנסנו לקרוא ספרות.״ שוב צלצל הטלפון. ״את לא רוצה לענות?״ הזדקפתי, מוכנה למהר להשיב במקומה. ״שישאירו הודעה. שום דבר לא בוער.״ המתנו עד שהפסיק. ״אני לא אוהבת טקסטים רגרסיביים,״ המשיכה, ״אבל תקראי את מה שתכננת.״ דפדפתי בספר עד שהגעתי לקטע שחיפשתי. אלוהים יודע למה בחרתי שנתחיל דווקא בְּמארג הזמן הצפוף הזה, רחוק מהלקונות שלי היום וכנראה גם מאלה שלה אז, למה בחרתי להציף את שתינו בזיכרונות הנגדשים של פרוסט כאילו היו זיכרונותינו, או ליתר דיוק, כאילו לא היו זיכרונות העבר שלנו אלא זיכרונות שאולים ממה שעתיד עוד לבוא: ״כאשר מעָבר רחוק דבר לא משתמר, במות האנשים, בהימוט הדוממים, הם לבדם, יותר שבריריים אבל יותר עזים, יותר על־חומריים, יותר עקשנים, יותר נאמנים, הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מקווים, על תילי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון״.2 היא רכנה מכונסת, הציתה סיגריה וביקשה שאקרא שנית. ברגע מסוים נדמה היה שהיא חדלה לשמוע את המילים ומניחה למקצב ולמהלומות הרכות של הצלילים לחלחל לתוך עורה.
     
    הרחוב הראשי לא היה מואר. מעולם לא פענחתי את הקוד של העיר הזאת, לא ידעתי כיצד לשחזר מסלול או לזהות מתי אני חוצה שכונה אחת ונכנסת אל אחרת. הלכתי שעה ארוכה בכיוון ההפוך והיססתי בצומת רחל אימנו אם להמשיך לתעות, לרגעים רציתי להיעלם למשך שארית הלילה. כשנכנסתי לבסוף הביתה, חיכה לי יוהאן במטבח, כחוש ושרוף מיום של שוטטות בעיר, ידו מחטטת בזקנו האדמוני המדובלל. ״לא עונים אצלה לטלפון?״ שאל בזעף. ״אין לי מושג למה היא לא מרימה את השפופרת. נדמה לי שהיא מעדיפה לא לדבר בנוכחות אחרים,״ השבתי מתוחה כנושאת באחריות לגונן עליה. ״היא בטח לא חשבה שמישהו מחפש דווקא אותי. מה היה כל כך דחוף?״ ״רציתי שנצא לאכול בחוץ,״ אמר באותה נימה. ״לא אכפת לי,״ אמרתי, ״אפשר לצאת ואפשר להישאר.״ ״אוקיי, אז בואי נצא.״ נכנסתי למקלחת והתמהמהתי יותר מהדרוש, וכשיצאתי לבסוף רחוצה ומאופרת לכיוון הדלת, הוא חסם אותה בגופו. ״מה העניין?״ שאלתי. ״העניין הוא שלא אכפת לך. לפעמים נדמה לי שאת רוצה שגם אני אבוא ואיעלם כמו האורחים שלך, שבסופו של דבר תישארי לבד בבית לאסוף את הכלים. זה לא הולך ככה,״ הוא גרר את עצמו אל הספה בסלון. ״אל תתנשא עליי,״ אמרתי, תוהה מה הצית אותנו ככה. ״אני לא מתנשא. אני רק מספר לך מה אני מרגיש.״ התיישבתי לידו וסובבתי את מבטי בחלל החדר ריקה ממחשבה. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להימנע מעימות. הנחתי את ידי על ירכו. הוא אסף אותה בכפו החמימה ואמר מפויס שבעצם צלצל לבשר לי שקיבל תקציב מן הקרן הגרמנית לקולנוע להשלמת הסרט שלו ורצה שנלך לחגוג, מפלס לנו בעדינות דרך לפצות על חוסר הנוחות המשותף בנחמת הגוף. הסרט שעבד עליו היה פרויקט נמשך של צילומים בסביבות הכותל בשעות הקטנות. בשבוע שבו נפגשנו במהלך הקיץ ארז בצידנית בקבוק יין, כוסות, זיתים וכרך של הברית החדשה עטוף בבד כספר בראשית בכיתה ב' וביקש שאצטרף אליו למסע לילי אל חצר תצפית הכותל. חזינו במאות צללי מתפללים חגים ורוקדים ברחבה, חמושים בספרי תורה שנראו מרחוק כאותם גבעולי דורה דקיקים המנוענעים בסחרחורת לכל הרוחות במיסה השחורה, וכשהוא מזג לנו כוסית וציטט מספרי דברים ומתי, ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם על כל מוצא פי יהוה״ (הוא ישן עם הברית החדשה על השידה שליד המיטה, הרגל שגרם לי להרגיש כאילו אנחנו מתגוררים בבית מלון), ידעתי שביקשתי את הזרות שלו לטשטש בה את הזרות שלי, אולי אפילו מפניי. אותו לילה ידעתי גם שזהו קשר בר־התרה שמשכו קצר. בחושיי הכרתי שיום אחד אצא לדרך אחרת, שעשויה לפי מידותיי, ושיהא עליי ללכת בה לבדי, ללא בן לוויה. יוהאן היה רוחני, פרוטסטנטי, מעודן, נישא בכוח האמונה ממקום למקום, מסוגל לתרגם אי־נוחות למעשה ולנתק את עצמו מהמוכר. אבל אצל אנשים חילוניים כמוני מעט ריטואלים הצליחו באמת לחצות את מבחן הזמן. הקמתי לנו אוהל, ערוכה לחלץ את יתדותיו ללא הודעה מוקדמת, לקפל את היריעות ולעבור הלאה. ואף על פי כן, עניין החוזר ומפתיע אותי, גם בארעי יש משום כובד, הארעי כמו שהכרתיו אינו קליל. התרוממנו מהספה וירדנו חבוקים לעמק רפאים, לכיוון הסינמטק. אכלנו ארוחת ערב וחזרנו למיטה. בשלוש לפנות בוקר התעוררתי. לא נשאר בי זכר ממה שעשינו בשעות שחלפו, שום רוגע לא פשט באיבריי. יוהאן היה אפוף שינה, ראשו מוטל קרוב אליי, ערוי אינפוזיית אהבה שהאמין לה למשך־מה. נבהלתי כמה חשוף היה, חוששת שמא עיניי היודעות תערנה אותו כמו דקירות סכין. שכחתי לסגור את חלון חדר העבודה. רוח שורקת סכסכה את ענפי הדקל שגהרו על החצר הקדמית ועל הכניסה לשביל ופרעה את ניירותיי. קמתי מהמיטה והתגנבתי חרישית למטבח להכין לי כוס תה ולנסות להתקדם בתזה. לפעמים נהגתי לעבוד בלילות ולשקוע במיטה לתרדמה עמוקה לקראת הבוקר. נזכרתי שבבואנו לא הקשבנו למשיבון. ציפתה לי הודעה מליאורה. ״אנא,״ אמרה, ״אולי נגוון ונצא בקרוב למסעדה.״
     
    בין הדפים שהצלחתי להציל מן הארגזים שפרקתי, מצאתי חלק מהנתונים העובדתיים ששימשו יסוד לסיפורה הבדוי של עמנואל (מנו) פנסון, כפי ששחזרתי כביכול על בסיס חקירת האינקוויזיציה, סיפור שד״ר סירקין דאג להתריע, במילים שברר היטב, כי הוא עלול לשרוף את סיכויי לקריירה בחוג להיסטוריה: ״תני לי נימוק אחד,״ אמר, ״נימוק אחד משכנע לְמה שאת עומדת לעשות.״ ״היא לגמרי סבילה בכל הטקסטים האלה. מדברים עליה או שומעים אותה עונה על שאלות. אבל הדמות שעולה היא במידה רבה תוצר של האינקוויזיטור ושל המשפט.״ הוא אמר: ״יש טקסט שלא נאמר, וכדי לשמוע אותו צריך לדעתך להמציא אותו. אבל אז מסתבכים באותה בעיה. מפני ששוב לא שומעים אותה. מה יוצר את ההבדל בין תיווך אחד לאחר?״ ״האמפתיה, הניסיון להבין, אני מניחה,״ אמרתי. לא תכננתי מראש להמציא סיפור. כל זה קרה בסמכות מגען המידבק של מחשבות, פקעת הזדהויות שהצמיחה בקרבי את האמונה שאוכל להמציא וידוי, ששום מנגנון משפטי לא חילץ ולא יכול היה לחלץ. הייתי משוכנעת שזו הדרך היחידה. אני מעתיקה כאן את מה שכתבתי אז, מילה במילה:
     
    ״המספר המשוער של אנשים שעלו על המוקד כמכשפים וכמכשפות באירופה בין השנים 1789-1480 עומד על כמאה אלף איש. שמונים אחוז מבין הנשרפים היו נשים. בניגוד לדעה קדומה רוֹוַחת, צריך להכיר באמת בסיסית לפיה רדיפת המכשפות לא צמחה בימי הביניים אלא דווקא בראשיתה של העת החדשה המאופיינת בשינויים חברתיים מופלגים ולכאורה פרוגרסיביים. הנתונים ההיסטוריים מדגישים שרוב הנשים המואשמות היו זקנות, אך חשוב להביא בחשבון שבעת הזאת אדם בן ארבעים נחשב כבר לזקן ורק כמחצית מן הנאשמות היו בנות יותר מחמישים.
     
    ״את מכלול הנשים האלה אפשר לחלק באופן גס לשתי קבוצות עיקריות: נשים שחוו התנסות יוצאת דופן בהתגלות שאיש לא חווה כמוה, ועל כן נרדפו, נשפטו והואשמו בכישוף; ונשים שהואשמו במאגיה מזיקה, בניאוף ובחוזה עם השטן והוצאו להורג מבלי שטענו לחוויית התגלות. עניינה של התזה שלי עם זאת הוא לשרטט דיוקן בגוף ראשון של אישה אחת, שדרכה אפשר להתחקות אחר היבטים במנגנון ההאשמה שלה ושל נשים דומות לה, מצד אחד, ואחר הליך הווידוא שבא בעקבות ההאשמה, מצד אחר, כלומר אחר מערכת העינויים המסועפת ששמה לה למטרה להרשיע את המכשפה בכל מחיר; לא רק לסלק או לבודד אותה, כמו שנהגו לפנים במשוגעים, במצורעים וביהודים, אלא להמיתה. לאיין את אש התשוקה באמצעות אש השנאה, לכבות אש באש״.
     
    קבענו להיפגש בשמונה וחצי במסעדת ״קמין״ ברחוב רבי עקיבא. הגעתי באיחור של כמעט שעה. ליאורה המתינה לי מעוננת בקומת הגלריה. המסעדה הייתה ריקה מאדם. פשטתי את המעיל שנהגתי להסתובב איתו באותם ימים, דמוי פרוות דביבון, ששיווה לי צורה גוצית מודגשת יותר ממידותיי. היא סקרה בפליאה עמומה ורכה את השמלה השחורה שלבשתי מתחת, שהידקה את חמוקיי בניגוד לרושם שהותיר המעיל. מבטה עורר בי הרגשה משונה כאילו, למרות מצבה, דבר לא נעלם מעיניה. התנצלתי בקצרה. לא נכנסתי לפרטי המריבה. יוהאן רצה ללכת לסרט ואני העדפתי את ארוחת הערב עימה. היא אמרה שחבל שלא אמרתי מראש, שלא הייתה רוצה בשום אופן לגרום למתח ביני ובין החבר שלי. עניתי שהמתח קיים בלי שום קשר אליה, ושאני לא בטוחה מה יהיה, אבל מפני שאת השקפתה על זוגיות אני כבר יודעת פחות או יותר, אין כל טעם לדבר על זה, עדיף שנעסוק בספרים. ליאורה אספה אליה את ידיי. רעדתי. היא נאנחה ואמרה שהשקפתה על זוגיות משתנה, ושעליי להביא בחשבון שאת כל מה שהיא אומרת בנקודת זמן אחת היא עלולה לסתור בנקודת זמן אחרת. ״הוא אומר שאני לא נגישה,״ אמרתי במאמץ, ״שאני נשארת רחוקה, מבוצרת. והצרה שהוא צודק.״ ״בשבילו את לא נגישה,״ הגיבה בחומרה, מטעימה כל אחת ממילותיה. ״אבל ברור שאני צריכה לפתור את זה ביני לביני ושאין לי אומץ.״ נשמעתי מגומגמת. לאורך זמן האמנתי שאני מְרצה אותו במחוות ריקות, קונה באמצעותן את סבלנותו, גם אם לפעמים רציתי בסתר ליבי שהוא עצמו יאזור כוח וימהר ללכת. מילאתי את הבית בזרי פרחים בימי שישי, הקדמתי לפעמים לשוב מן האוניברסיטה והכנתי לו בהפתעה סעודה שציפיתי שיבלע עד תום, רקמתי תוכניות שחרגו מן השגרה שלנו, רק כדי לשוב ולפגוש בה אכזרית, שתלטנית ואדישה מתמיד. ״מה את פוחדת לאבד?״ שלפה אותי מקדירת מחשבותיי. ״נדמה לי שאת עצם הדבר, את החשק,״ אמרתי כמעט בלחש. ״את זה אני דווקא מבינה,״ אמרה, ואחר כך הוסיפה כמדברת אל תוך עצמה, ״אני קטנת אמונה בכל מה שנוגע לאושר.״ סיפרתי לה שיוהאן שאל אותי מדוע אני מבלה איתה גם מעבר לשעות העבודה המשותפת. לטענתו, בזמן האחרון אני לא מפסיקה לדבר עליה. לא שמתי לב לזה, הודיתי במבוכה. ״את לא חייבת לספר לו הכול, את יודעת,״ אמרה. ״לא צריך להגיד הכול, זה לא אומר בהכרח לשקר.״ המלצרית עלתה לשאול מה נרצה להזמין. ״כרגיל, מה יש כבר לאכול במסעדות ירושלמיות, בכולן יש תפריט זהה.״ אני לא זוכרת מי מבינינו אמרה את זה. בחרתי בקיש פטריות וליאורה בקיש בצל ובבקבוק יין סגל קברנה סוביניון. היא הוציאה חפיסת סיגריות והושיטה לעברי. היססתי לרגע לפני שנטלתי סיגריה, מיקמתי אותה בין שפתיי וניסיתי להצית את הפילטר. היא פרצה בצחוק. ״את רואה, אנא? את מכורה פוטנציאלית, שואפת טבק טהור חד וחלק, בלי סינון.״ המלצרית חזרה עם המפיות, הסכו״ם והיין, פתחה את הקפסולה, סובבה את הפותחן בעדינות יתרה ומשכה את הפקק שעה ארוכה כמעמידה אותנו במבחן. היא מילאה את הכוסות כמעט עד לקצה והסתלקה. ״לחיי אובדן תורת המידות,״ אמרה ליאורה. ״לחיי הכוסות המלאות,״ אמרתי. שתיתי בלגימה אחת והתחלתי לדמוע. היא שילבה את זרועה בזרועי כדי לתמוך בי במורד המדרחוב עד לתחנת האוטובוס. ״אני לא ילדה, תפסיק כבר לדאוג לי,״ אמרתי ליוהאן לפני שיצאתי. ״את כן,״ אמר, ״את ילדה.״
     
    ריח תבשילים בָּחוש בעשן סיגריות ובבושם הדרים קידם את פניי כשבאתי לבקרה בסוף אותו שבוע. היא פתחה לי את הדלת, עיגולים כהים סביב עיניה, בחלוק שחמדה פעם בבית מלון בדחף רגעי שמייד, ומדי יום, התחרטה עליו. היא טרחה על הארוחה שלנו מאז הבוקר, מאכליה של מדלין, דייקה, מיזוג של מטבח מזרח אירופי ומזרח תיכוני. כשסיימנו לאכול, הוציאה חגיגית מפתח ששכפלה עבורי. ״את יכולה לבוא לעבוד כאן מתי שמתחשק לך,״ אמרה. ״ליאורה, אני ממש לא צריכה. לא עולה על דעתי לבוא למישהו מבלי להודיע או לצלצל קודם.״ ״אני זה לא מישהו,״ הרימה את קולה. שתקתי, טרודה. ״אני זה מישהי שהדלת שלה פתוחה בפנייך,״ תיקנה את עצמה. היא התרוממה ואספה אותי בזרועי אל חדר העבודה שסידרה לכבודי. על הקירות נטולי התמונות הותקנו עשרות מדפי ספרים וביניהם התפתלו צלקות צהובות ודקירות של עובש. הצוהר שנשקף אל הרחוב מעל לשולחן העבודה שהעבירה מבית הוריה נשאר סגור. השולחן המרוקן מניירות בלט בניקיונו. ליאורה עצמה לא השתמשה בו לכתיבה, מעולם לא כתבה דבר, אמרה לי. אולי לכן עוררה השהייה בחדר רושם סותר של עומס־יתר ובתוליות. בפינה המקבילה לשולחן סילקה את הכיסא וערמה במקומו את הארגזים זה על זה. היא השאירה אותי לעיסוקיי והלכה אל הספה בסלון, ״סלחי לי, אני עייפה, עליי לשכב מעט,״ אמרה בטון מתנצל, כמעט מבויש, ומיד כיסתה את עצמה בשמיכת צמר, כולל הפנים, מותירה פתח קטן לאוורור. נכנסתי לחדר העבודה וכעבור דקות ספורות שמעתי נחירות חלשות. גיששתי חרישית לעבר פתח החדר והצצתי בגופה הגדול המקופל כמו עובר. היא נראתה רגועה. חזרתי לכיסא, הוצאתי מתיקי את המחברת שבה ריכזתי הערות על דמותה של עמנואל פנסון. הגשם נקש על הקירות בקצב אחיד. כתבתי במשיכה אחת: ״מישהו קורא לי להמשיך להילחם, אל תוותרי, אבל הגוף שלי קפוא וכל מה שאני רוצה הוא להניח לו להישמט. אני אומרת לו שאין לי עניין להמשיך, והוא אומר לא נכון, אני לא מאמין לך, אחרת לא היית נכנסת לזה מלכתחילה, למה עכשיו את מקבלת רגליים קרות. את מפחדת להפסיד? אני כבר מזמן הפסדתי, אני אומרת.״ כעבור כשעה הרחתי עשן סיגריה מן הסלון. ליאורה כופפה את ברכיה ותקעה מאפרה בקפלי הבטן התחתונה. אחרי שתי סיגריות עוקבות הרכיבה את משקפיה, קירבה את רגליה אל חזהּ, העתיקה אותן אל הרצפה וקמה לאיטה להכין לנו קפה. שאלתי אותה מדוע אינה פותחת את הארגזים. ״את לא סקרנית?״ ״ארכיונים הם דבר משעמם. את צריכה להשקיע את האנרגיות שלך בדברים הנכונים,״ אמרה. בסופו של דבר היא תעביר אותם לארכיון הציוני או ל״יד טבנקין״, ויום אחד מישהו כנראה יכתוב היסטוריה משמימה על בסיס המסמכים האלה. היא הודתה שלפעמים אפילו תקף עליה יצרהּ להיפטר מהם. לשאלתי מה יש שם דיברה על עשרות יומנים משרדיים ומסמכים שצריך למיין, החל מהתקופה שאביה הגיע ארצה מרוסיה, דרך ימות ״ההגנה״ ו״אחדות העבודה״, ועד לעת שבה עבד בחברת החשמל עם רוזנברג, שרדה בו וירד לחייו עד שפרש. היא כמובן לא מתכננת להשאיר את החומרים אצלה, אבל בינתיים היא מבקשת לתת לעצמה זמן גם במחיר העמדתם בחדר במלוא הכיעור של הימצאותם, המשרה עליה את רישומה של מציאות שהייתה וכלתה. ״ליאורה, יש לך כאן אוצר, את צריכה רק לפתוח,״ נאבקתי בה, תוהה אם יש סיבה אחרת לסירובה. ״זה משהו שאולי היסטוריונית לעתיד לא מסוגלת להבין,״ אמרה באירוניה מסוימת. ״אבל יש כאן דברים שאולי רק את יכולה לקרוא, כתובים בכתב היד שלו.״ התעקשתי על דעת עצמי להביא סכין מן המטבח ופילחתי לתדהמתה את שכבת הסלוטייפ הכפולה שחנקה את הארגז העליון. ניירות מפוזרים הציפו את פני השטח וחלקם אפילו גלשו לרצפה. היא התרצתה ונברה איתי במסמכים החשופים. מצאנו מכתב הזמנה לחגיגת הפתיחה של האוניברסיטה העברית ביום ד', ז' בניסן תרפ״ה, בשעה שלוש אחר הצהריים — הלורד בלפור יישא את נאום הפתיחה. ״הוא מעולם לא סיפר לי על זה,״ נאנחה. מיהרתי לשלוף גלויה נוספת שאביה שלח לאִימה מארם נהריים. היא בחנה אותה מקרוב ותרגמה לי מרוסית: ״נתקבל מסר מעמאן בדבר פגישה דחופה עם שליח מיוחד של ממשלת ירדן בנהריים. אני נוסע ואחזור לקראת הלילה״. הצבעתי על כמה מכתבים נוספים שהיו נתונים במעטפות. ״מסובך לפתוח מכתבים של ההורים שלך,״ נמלכה בדעתה ותחבה את הערימה שדלפה חזרה לארגז, אוטמת את שתי דופנותיו. אולי כדי לפצות אותי על חוסר שיתוף הפעולה פתחה את המגירה העליונה בשולחן הכתיבה ושלפה תמונה של הוריה. התבוננתי שעה ארוכה באִימה, אישה דקה, זקופת קומה, אלגנטית, צוננת, מלכותית כמו תמונת נוף. גבר נמוך ושמנמן בעל פנים פחוסות ונמרצות ניצב במרחק־מה ממנה, לובש ארשת מבוגרת יותר של יועץ פיננסי או רופא משפחה. ״אני הייתי הרעש ביניהם,״ אמרה, ״מוטציה ששיקפה את חוסר ההרמוניה בין ההשתדלות שלו לחוסר הרצון שלה.״ היא תיארה יחס של כבוד הדדי ויציבות שהשתמעו מהסכם חוזי שאינו נתון לתנודות הגחמניות של התשוקה. אביה, שמת לפני עשור, היה עיוור, הבדיל בין אור לצל אבל בעצם לא ראה דבר. האם המאושפזת בקושי זיהתה אותה. ״זה עולם מקביל, עולם הזִקנה. הוא תמיד מעמת אותנו עם השאלה אם אנחנו עדיין ראויים לחיים מחוץ לו. אבל כל מה שאני מספרת לך לא נמצא בארגזים,״ אמרה בלאות. ״יש בתוכם דברים אחרים,״ אמרתי. ״כן, כמובן.״
     
    אותו לילה חלמתי חלום שמצאתי מודפס במכונת הרמס בארגז שנגאל ממשאית הזבל. אני זוכרת שהייתי נרעשת מדי ושבחרתי לא לספר לה עליו.
     
    נסענו בשתיקה בכביש הראשי והתרחקנו מן העיר. ישבתי לידה. היא נהגה. השתדלתי להצניע את המבט שנעצתי בה, רעמת שיער אפורה, מרהיבה, עור פנים מקולף וסמוק, מחורץ בבורות זעירים. היא לבשה שמלה לא מגוהצת, מטונפת בכתמי דם ושמן באזור הברכיים. שאלתי מה קרה ונדמה לי שאמרה שמעדה אתמול ברחוב והניחה לכף ידה לעסות קלות את ליבה, מטפסת אל הפנים וסוחטת אותן בעדינות כמלטפת את פרצופו של מישהו אחר. קרוב לצומת הכפר הירוק הסיטה לפתע את המכונית והובילה אותה במתינות אל מקום שנראה כמו חווה. הבחנתי בשלט קטן שעליו כתוב ״בית מוריה״. היא אמרה שעומד לרדת גשם, הבטיחו סופה שתשטוף את הערפיח. לפתע בלמה על שביל העפר, נחלצה מן המכונית מבלי לחכות לי וניגשה לתא המטען להוציא תיק יד. קשיש בחליפה כהה, שעמד בשער הכניסה, נחפז לקראתנו והסיר את הכובע שלראשו. הוא דרש שניקח את המכונית למקום אחר, אסור לחנות כאן, נהם. אימי הושיטה את ידה. ״פסיה אהרונוב, יצרתי איתכם קשר לפני כמה שבועות. זו בתי. אל תדאג, היא לא נשארת.״ ״אני מבקש שתעזוב מיד, היא אינה רשאית להתעכב כאן,״ אמר הקשיש. אימי פנתה לעברי, ״את תכף צריכה לעזוב,״ חזרה על דבריו. ״מה זאת אומרת לעזוב?״ ״ללכת ולא לבקר כאן יותר.״ ניסיתי לדחוף את גופי קדימה. היא אמרה, ״אל תחפשי סיבות. אני נשארת.״ נעצרנו לעמוד תחת סככת עץ סמוכה לשער. הרוח המתגברת פרעה את שערי הדליל. לפַתּי בחוזקה את זרועה של אימי. אמרתי בליבי, אני זוכרת, כמו עדר חשוף לרוחות ללא רועה. ״למה סחבת אותי לפה?״ שאלתי לבסוף. ״כדי להיפרד.״ ״ומה יהיה עליי?״ מלמלתי. לא רחוק מדרך העפר שבה חנינו נגלו תימרות עשן. היא התכופפה וחפנה אבן קטנה והחלה מקפיצה אותה מיד ליד.