תורת היחסים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תורת היחסים
הוספה למועדפים

תורת היחסים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בני דון-יחייא

בן ציון (בני) דון-יחייא (נולד בשנת תש"ז, 1947) הוא עורך דין ישראלי המתמחה בדיני משפחה.

הנחה תוכנית לענייני משפט בערוץ 10 ותוכנית ייעוץ למאזינים בקול ישראל. היה בעל טור ב-ynet.

נושאים

תקציר

פניה המוארות והפחות מוארות של הזוגיות, שנחשפו על מגוון צורותיהן בספרו הקודם של בני דון-יחייא, במשפחות הכי טובות, שבות ונחשפות גם בספר זה.
 
האהבות והשמחות, המריבות וההשלמות, האכפתיות והניכור ועוד יצרים המניעים כל איש ואישה, רוחשים ביסודותיהם של עשרות סיפורי ההפתעה המופיעים כאן. והקורא, המופתע לנוכח המפנה המתרחש בסופם, נותר מחויך או נרגש.
 
בשפה צבעונית ועסיסית, רוויה הומור ורעננות, ביד אמן של מספר סיפורים מנוסה, יוצר בני דון-יחייא פסיפס מרתק שעניינו היחסים בין המינים – על האחווה והחמלה הטמונות בהם, אך גם על הבעייתיות הכרוכה בהם.
 
בני דון-יחייא, מבכירי עורכי הדין בישראל, עוסק בתחום דיני המשפחה עשרות שנים. זהו ספרו השמיני.

פרק ראשון

אמרתי לך



השקר הוא תחליף עלוב לאמת אבל הוא היחיד שהתגלה עד כה

ביל קוסבי

 

עשרות האורחים שהוזמנו לארוחת צהריים חגיגית בשבת שלפני החתונה נענו לכרטיס ורדרד, שפרטי האירוע מודפסים עליו באותיות מוזהבות. הם התכנסו בגינה הענקית בבית הוריה של הכלה ברמת השרון.
הבית המרשים היה מוקף גדר אבן גבוהה חרותה בעיטורים מעוצבים. הגינה המסוגננת, גדושה עצים, שיחים ופרחים, נראתה כאילו ידיהם המקצועיות של צוות גננים מלטפות אותה פעמיים ביום, כולל שבתות וחגים.
שירי היתה נרגשת ודרוכה. רוב הקרואים עדיין לא הכירו את חתנה המיועד. הארוחה הזו היתה ההזדמנות הראשונה שלהם לפגוש אותו, ושירי קיוותה בכל לבה שתומר יקסים אותם כפי שהקסים אותה.
הקהל הרב המתין לבואו של החתן ובינתיים ניצל את ההזדמנות לסייר בגינה המטופחת, לנעוץ מבטי קנאה בבריכת השחייה התכולה, מרותק לאדוות המים הצלולים, ומשם נדדו העיניים לעבר הג'קוזי העגול מרובֶּה הכפתורים.
מלצר בחולצה צחורה, בחליפה כהה ובעניבה סגולה ריחף בין המוזמנים, על כף ידו מגש עמוס משקאות וחטיפים שהקפיצו את בלוטות התיאבון לפעולה מיידית.
"התכבדו, התכבדו בלי להתבייש, בלי לחשוש ובלי לחשוב יותר מדי, אני בטוחה שיישאר לכם מקום גם לארוחה," הפצירה ליזה, אמה של שירי, באורחיה. היא פיזזה ביניהם, רומזת למלצר בניע ראש חד לחזור ולהגיש לזה או לזה ומפנה אותו בעיניה אל האורחים המשוטטים מעט רחוק מן המרכז.
חסרת לאות המשיכה החותנת לעתיד לטופף בצעדים של דוגמנית על מסלול, מפזרת חיוכים לכל עבר, לוחצת ידיים בכל פסיעה ומחליפה נשיקות באוויר עם הידידים, שהשיבו לה חיבה והרעיפו עליה ברכות ואיחולים.
"צפוי לנו עוד משהו בתפריט היום? תני רמז, ליזה," התעניינה אחת האורחות בלו"ז הארוחות.
"שום דבר מיוחד," ענתה המארחת, מעפעפת בריסים מושחרים, מקישה כבהיסח הדעת בעקבים שהגביהו אותה בעוד סנטימטרים אחדים מעבר לקומתה התמירה בלאו הכי.
שמלת סאטן שחורה הבליטה את גזרתה הנערית, שלא ידעה דיאטה מהי ועוררה את קנאת חברותיה. "נגיש עוד מעט סימפוניית פירות אקזוטית וקצת טעימות קטנות, אתם יודעים, מטיאס על קרקרים עם בצלצלי פנינה וצלפים, כתרי אספרגוס במִטבל, פטה סלמון מעוטר בעלי חסה וביצי שליו, דברים קטנים כאלה... באמת שום דבר טוּ רייט הום אבּאוט."
"וזה הכל?" הגיב אחד האורחים בטון של אכזבה בעודו לוגם במהירות טיפה מכל משקה שהגיע להישג פיו וטועם בחטף מכל חטיף שהפציר בו המלצר ליטול מהמגש המוכסף.
"ואחר כך," נענתה ליזה והמשיכה, עווית של חיוך חופזת על שפתיה, "ספּריבּס עגל ברביקיו, חזה אווז ברוטב שרי, או טרטר, אני לא זוכרת בדיוק - אני לא כל כך מומחית ברטבים - תבשיל טלה בקדירה, קורדון בלו עם פרגית וחרדל בציפוי של פירורי לחם מוזהבים, כמובן. בציפויים אני דווקא מתמצאת."
"אז אני מבין שאין שום דבר מתוק לסיום," אמר אורח אחר, ממתיק ארשת פנים חמוצה, מצפה לשמוע את רשימת ה"שום דבר מתוק" מפיה של בעלת הבית, שבוודאי גם בקינוחים אין לה מהלכים, "איזו אכזבה..."
"יש קינוח, אבל גם כאן אל תצפו למשהו מיוחד," ענתה המארחת, פורשֹת בהבעת התנצלות אצבעות עטויות טבעות זהב ואבנים נוצצות ומיד משלבת אותן בתנועת לב הפוך. "יהיה רק פָּרפֶה אגוזים בקונכיית שוקולד עם ציר אוכמניות. זה יוגש על מצע רוטב נוגט, מצויר כזה, אתם יודעים, ויהיה גם וַשֶרין גלאסה עם תחתית ספונג' פרג. זה הכל."
 



תומר, המנה העיקרית האמיתית, טרם הופיע. שירי הביטה ושוב הביטה בשעונה. תחילה במבט תמים ופתוח, אחר כך בהבזקים של קוצר רוח, ולבסוף בלִכסון עיניים עצבני ומתוח.
חדי העין שבקהל יכלו להבחין במבטים חטופים ובלתי פוסקים ששילחה לעבר הכניסה לגינה ובנשיכות שפתיים קצביות. לולא שכבת הלכּה הצבעונית שכיסתה את ציפורניה, היתה נתפסת גם כוססת. מפעם לפעם פרשה לאחד החדרים וחזרה אל הקהל עצבנית עוד יותר.
מכריה ידעו לספר כי מתמיד היא נראתה מבוהלת, והמתח שהשתלט עליה עכשיו הדגיש את המראה הנידף. על אף גילה הצעיר, עשרים וארבע, משהו בדמותה ובכל דרך התנהלותה הזכיר את הקשישות החוצות את הכביש כאילו יצאו למלחמה: הראש נע לכל עבר, העיניים מתרוצצות ימינה ושמאלה, הידיים הרפות מתנפנפות בבהילות לכל הכיוונים. והכל כדי להדוף מכוניות אימתניות במרחק שלושים מטר, נהוגות בידי בני זדון הנכנסים למכוניותיהם רק כדי לתור אחר זקנות חסרות ישע החוזרות הביתה מהמכולת - ולדרוס אותן.
 



לקראת הצהריים נקראה שירי אל הטלפון שבתוך הבית. היא אצה פנימה ושבה אל אורחיה אחרי דקות ספורות וחיוך קפוא על שפתיה. קפואות היו גם עיניה החומות.
"תומר חולה ולא מסוגל לזוז," הודיעה בקול חלוש לידידים שעמדו בסמוך אליה. אלה מיהרו להעביר את הבשורה לרחוקים יותר, אשר במהרה יידעו מעגלים נוספים ובתוך דקות אחדות פשטה הבשורה בגינה כולה. "אמרתי לו שאבוא אליו, אבל הוא ממש דרש ממני לא לעזוב אתכם, אפילו לא לרגע. הוא נורא מצטער ומבקש מכולכם סליחה."
קולות הנגיסה והגמיעה הלכו ורפו ופינו את מקומם למבוכה מעיקה ולדממה צורמת.
ליזה התעשתה ראשונה. היא פילסה את דרכה אל בתה, מהנהנת קלושות לאורחים לצד זה ולצד זה. לבסוף התייצבה בצמוד לשירי, מנקבת אותה ארוכות בעיניה הכהות.
"לפחות תגידי לי למה הוא לא צילצל קודם," סיננה בשפתיים חשוקות.
"הוא היה אצל הרופא, וגם זה לא היה פשוט כי שבת היום, וכשחזר מהרופא נפל על המיטה ולא היה מסוגל לזוז מרוב חולשה ונרדם בלי להרגיש. ברגע שהוא התעורר, הוא ישר התקשר..."
האם היססה לרגע, העיפה מבט מהיר באורחים המצפים למוצא פיה, השתעלה ממושכות וגזרה על בתה הנבוכה: "אז תלכי אליו אחרי שהאורחים יעזבו!"
"הוא אמר שיכבה את הטלפון וימשיך לישון, ובערב, כשיתעורר, יתקשר. הוא מקווה שיוכל לדבר כי הוא איבד כמעט לגמרי את הקול," ענתה שירי, מאבדת גם היא כמעט לגמרי את הקול.
ליזה עיוותה את שפתיה. מן הרגע הראשון לא פרח סיפור אהבה גדול בינה לבין חתנה המיועד. הוא לא רכש את אמונה והיא לא סמכה עליו. אחרי הפעם הראשונה שבתה הציגה אותו בפני הוריה, תיארה אותו באוזני בעלה במילים שאי אפשר לטעות בהן:
"יש לו פנים חלקלקות של אדם שלא היית קונה ממנו מכונית משומשת. אמרתי קונה?! איפה! בחינם לא היית מקבל ממנו מכונית! ואם הוא היה מציע לך כסף כדי שתיקח את המכונית שלו - גם אז היה נבון מאוד מצדך אם היית חושב אלף פעמים ובסוף נזהר מאוד מאוד מהעסקה הזאת."
האורחים המשיכו לסעוד בדממה, משאירים לנסיעה הביתה את הקשקשת העסיסית הצפויה. רכילות טרייה כמו זו שהזדמנה להם היום היא מתכון בדוק לדרך צלחה יותר.
 



תומר טילפן במוצאי שבת. בקול צרוד וחלוש אמר לבחירת לבו כי מצבו החמיר. הוא לא יודע מה יש לו, אבל כאבים בלתי נסבלים ועייפות נוראה ממש מפילים אותו למיטה. הוא ניסה להירדם שוב והכאבים לא איפשרו לו, אבל עכשיו הוא מקווה להירדם. הוא נטל תרופות חזקות, כאלה שמעולם לא ידע שהן קיימות, ומחר בטח יחזור לעצמו. כך הבטיח לו הרופא.
באותו ערב לא הוחלפו מילים רבות בין בני משפחת הכלה. כל אחד גילגל את מחשבותיו לעצמו, נמנע מלפתוח בשיחה על הנושא הכאוב בתקווה שמישהו אחר יעז לעשות זאת.
הם ישבו דוממים מול הטלוויזיה בלי להעיף מבט זה על זה, צפו בחדשות בלי לשים לב לתמונות ולקולות שמול עיניהם, ואחר כך בהו בחוסר עניין בתוכנית הספורט שבדרך כלל איש מהם אינו צופה בה.
על המרקע התרוצצו עשרים ושניים שחקנים ושופט אחד. השדרן תיאר את משחק הכדורגל המרכזי של אותה שבת - דרבי שהתקשורת טחנה עד דק במהלך כל השבוע החולף. המצלמה התמקדה בפריצה מהירה של אחד השחקנים לעבר שער הקבוצה היריבה. קולו של השדרן הלך והתעצם לקצב הפריצה, ועמו הלך וגבר קול ההמון שברקע.
שער!
הקהל פרץ בקריאות שמחה. אלפי אוהדים, וביניהם גם לא מעט אוהדות, קמו על רגליהם, נופפו בידיהם, הפנו את עיניהם לכל הצדדים, קפצו במקומם והתחבקו זה עם זה, יוצאים מגדרם מאושר.
המצלמה פנתה עכשיו לעבר היציע וסקרה את הקהל. במשך שניות ארוכות הופיעו על המסך פניהם של המריעים הנלהבים, מחייכים במלוא פיהם. לפתע קפאו שירי ובני משפחתה על מושבם: פניו הזורחות של תומר נראו בבירור בתוך ההמון המתלהם, ובשנייה שלאחר מכן הן מילאו את המרקע כולו בצילום תקריב. הוא נראה מוחא כפיים, ידיו מורמות אל על ופיו משמיע קריאות עידוד נלהבות לקבוצתו.
 



החתונה בוטלה.
"תלמדי מזה לקח," אמרה ליזה לטבעות הכהות שהתנוססו מתחת לעיניה של בתה. מבטה של האם לא הסתיר את שביעות רצונה. "אמרתי לך!" קינחה תוך משיכת כל אות והדגשת כל הגה.
כמה הרבה סיפוק - וכמה מעט איפוק.
ושירי אמנם הפיקה לקח. אפילו שניים: לעולם לא תערוך מסיבת טרום חתונה לחבריה של אמה, ואם כן - לא ביום של הדרבי.

בני דון-יחייא

בן ציון (בני) דון-יחייא (נולד בשנת תש"ז, 1947) הוא עורך דין ישראלי המתמחה בדיני משפחה.

הנחה תוכנית לענייני משפט בערוץ 10 ותוכנית ייעוץ למאזינים בקול ישראל. היה בעל טור ב-ynet.

עוד על הספר

נושאים

תורת היחסים בני דון-יחייא

אמרתי לך



השקר הוא תחליף עלוב לאמת אבל הוא היחיד שהתגלה עד כה

ביל קוסבי

 

עשרות האורחים שהוזמנו לארוחת צהריים חגיגית בשבת שלפני החתונה נענו לכרטיס ורדרד, שפרטי האירוע מודפסים עליו באותיות מוזהבות. הם התכנסו בגינה הענקית בבית הוריה של הכלה ברמת השרון.
הבית המרשים היה מוקף גדר אבן גבוהה חרותה בעיטורים מעוצבים. הגינה המסוגננת, גדושה עצים, שיחים ופרחים, נראתה כאילו ידיהם המקצועיות של צוות גננים מלטפות אותה פעמיים ביום, כולל שבתות וחגים.
שירי היתה נרגשת ודרוכה. רוב הקרואים עדיין לא הכירו את חתנה המיועד. הארוחה הזו היתה ההזדמנות הראשונה שלהם לפגוש אותו, ושירי קיוותה בכל לבה שתומר יקסים אותם כפי שהקסים אותה.
הקהל הרב המתין לבואו של החתן ובינתיים ניצל את ההזדמנות לסייר בגינה המטופחת, לנעוץ מבטי קנאה בבריכת השחייה התכולה, מרותק לאדוות המים הצלולים, ומשם נדדו העיניים לעבר הג'קוזי העגול מרובֶּה הכפתורים.
מלצר בחולצה צחורה, בחליפה כהה ובעניבה סגולה ריחף בין המוזמנים, על כף ידו מגש עמוס משקאות וחטיפים שהקפיצו את בלוטות התיאבון לפעולה מיידית.
"התכבדו, התכבדו בלי להתבייש, בלי לחשוש ובלי לחשוב יותר מדי, אני בטוחה שיישאר לכם מקום גם לארוחה," הפצירה ליזה, אמה של שירי, באורחיה. היא פיזזה ביניהם, רומזת למלצר בניע ראש חד לחזור ולהגיש לזה או לזה ומפנה אותו בעיניה אל האורחים המשוטטים מעט רחוק מן המרכז.
חסרת לאות המשיכה החותנת לעתיד לטופף בצעדים של דוגמנית על מסלול, מפזרת חיוכים לכל עבר, לוחצת ידיים בכל פסיעה ומחליפה נשיקות באוויר עם הידידים, שהשיבו לה חיבה והרעיפו עליה ברכות ואיחולים.
"צפוי לנו עוד משהו בתפריט היום? תני רמז, ליזה," התעניינה אחת האורחות בלו"ז הארוחות.
"שום דבר מיוחד," ענתה המארחת, מעפעפת בריסים מושחרים, מקישה כבהיסח הדעת בעקבים שהגביהו אותה בעוד סנטימטרים אחדים מעבר לקומתה התמירה בלאו הכי.
שמלת סאטן שחורה הבליטה את גזרתה הנערית, שלא ידעה דיאטה מהי ועוררה את קנאת חברותיה. "נגיש עוד מעט סימפוניית פירות אקזוטית וקצת טעימות קטנות, אתם יודעים, מטיאס על קרקרים עם בצלצלי פנינה וצלפים, כתרי אספרגוס במִטבל, פטה סלמון מעוטר בעלי חסה וביצי שליו, דברים קטנים כאלה... באמת שום דבר טוּ רייט הום אבּאוט."
"וזה הכל?" הגיב אחד האורחים בטון של אכזבה בעודו לוגם במהירות טיפה מכל משקה שהגיע להישג פיו וטועם בחטף מכל חטיף שהפציר בו המלצר ליטול מהמגש המוכסף.
"ואחר כך," נענתה ליזה והמשיכה, עווית של חיוך חופזת על שפתיה, "ספּריבּס עגל ברביקיו, חזה אווז ברוטב שרי, או טרטר, אני לא זוכרת בדיוק - אני לא כל כך מומחית ברטבים - תבשיל טלה בקדירה, קורדון בלו עם פרגית וחרדל בציפוי של פירורי לחם מוזהבים, כמובן. בציפויים אני דווקא מתמצאת."
"אז אני מבין שאין שום דבר מתוק לסיום," אמר אורח אחר, ממתיק ארשת פנים חמוצה, מצפה לשמוע את רשימת ה"שום דבר מתוק" מפיה של בעלת הבית, שבוודאי גם בקינוחים אין לה מהלכים, "איזו אכזבה..."
"יש קינוח, אבל גם כאן אל תצפו למשהו מיוחד," ענתה המארחת, פורשֹת בהבעת התנצלות אצבעות עטויות טבעות זהב ואבנים נוצצות ומיד משלבת אותן בתנועת לב הפוך. "יהיה רק פָּרפֶה אגוזים בקונכיית שוקולד עם ציר אוכמניות. זה יוגש על מצע רוטב נוגט, מצויר כזה, אתם יודעים, ויהיה גם וַשֶרין גלאסה עם תחתית ספונג' פרג. זה הכל."
 



תומר, המנה העיקרית האמיתית, טרם הופיע. שירי הביטה ושוב הביטה בשעונה. תחילה במבט תמים ופתוח, אחר כך בהבזקים של קוצר רוח, ולבסוף בלִכסון עיניים עצבני ומתוח.
חדי העין שבקהל יכלו להבחין במבטים חטופים ובלתי פוסקים ששילחה לעבר הכניסה לגינה ובנשיכות שפתיים קצביות. לולא שכבת הלכּה הצבעונית שכיסתה את ציפורניה, היתה נתפסת גם כוססת. מפעם לפעם פרשה לאחד החדרים וחזרה אל הקהל עצבנית עוד יותר.
מכריה ידעו לספר כי מתמיד היא נראתה מבוהלת, והמתח שהשתלט עליה עכשיו הדגיש את המראה הנידף. על אף גילה הצעיר, עשרים וארבע, משהו בדמותה ובכל דרך התנהלותה הזכיר את הקשישות החוצות את הכביש כאילו יצאו למלחמה: הראש נע לכל עבר, העיניים מתרוצצות ימינה ושמאלה, הידיים הרפות מתנפנפות בבהילות לכל הכיוונים. והכל כדי להדוף מכוניות אימתניות במרחק שלושים מטר, נהוגות בידי בני זדון הנכנסים למכוניותיהם רק כדי לתור אחר זקנות חסרות ישע החוזרות הביתה מהמכולת - ולדרוס אותן.
 



לקראת הצהריים נקראה שירי אל הטלפון שבתוך הבית. היא אצה פנימה ושבה אל אורחיה אחרי דקות ספורות וחיוך קפוא על שפתיה. קפואות היו גם עיניה החומות.
"תומר חולה ולא מסוגל לזוז," הודיעה בקול חלוש לידידים שעמדו בסמוך אליה. אלה מיהרו להעביר את הבשורה לרחוקים יותר, אשר במהרה יידעו מעגלים נוספים ובתוך דקות אחדות פשטה הבשורה בגינה כולה. "אמרתי לו שאבוא אליו, אבל הוא ממש דרש ממני לא לעזוב אתכם, אפילו לא לרגע. הוא נורא מצטער ומבקש מכולכם סליחה."
קולות הנגיסה והגמיעה הלכו ורפו ופינו את מקומם למבוכה מעיקה ולדממה צורמת.
ליזה התעשתה ראשונה. היא פילסה את דרכה אל בתה, מהנהנת קלושות לאורחים לצד זה ולצד זה. לבסוף התייצבה בצמוד לשירי, מנקבת אותה ארוכות בעיניה הכהות.
"לפחות תגידי לי למה הוא לא צילצל קודם," סיננה בשפתיים חשוקות.
"הוא היה אצל הרופא, וגם זה לא היה פשוט כי שבת היום, וכשחזר מהרופא נפל על המיטה ולא היה מסוגל לזוז מרוב חולשה ונרדם בלי להרגיש. ברגע שהוא התעורר, הוא ישר התקשר..."
האם היססה לרגע, העיפה מבט מהיר באורחים המצפים למוצא פיה, השתעלה ממושכות וגזרה על בתה הנבוכה: "אז תלכי אליו אחרי שהאורחים יעזבו!"
"הוא אמר שיכבה את הטלפון וימשיך לישון, ובערב, כשיתעורר, יתקשר. הוא מקווה שיוכל לדבר כי הוא איבד כמעט לגמרי את הקול," ענתה שירי, מאבדת גם היא כמעט לגמרי את הקול.
ליזה עיוותה את שפתיה. מן הרגע הראשון לא פרח סיפור אהבה גדול בינה לבין חתנה המיועד. הוא לא רכש את אמונה והיא לא סמכה עליו. אחרי הפעם הראשונה שבתה הציגה אותו בפני הוריה, תיארה אותו באוזני בעלה במילים שאי אפשר לטעות בהן:
"יש לו פנים חלקלקות של אדם שלא היית קונה ממנו מכונית משומשת. אמרתי קונה?! איפה! בחינם לא היית מקבל ממנו מכונית! ואם הוא היה מציע לך כסף כדי שתיקח את המכונית שלו - גם אז היה נבון מאוד מצדך אם היית חושב אלף פעמים ובסוף נזהר מאוד מאוד מהעסקה הזאת."
האורחים המשיכו לסעוד בדממה, משאירים לנסיעה הביתה את הקשקשת העסיסית הצפויה. רכילות טרייה כמו זו שהזדמנה להם היום היא מתכון בדוק לדרך צלחה יותר.
 



תומר טילפן במוצאי שבת. בקול צרוד וחלוש אמר לבחירת לבו כי מצבו החמיר. הוא לא יודע מה יש לו, אבל כאבים בלתי נסבלים ועייפות נוראה ממש מפילים אותו למיטה. הוא ניסה להירדם שוב והכאבים לא איפשרו לו, אבל עכשיו הוא מקווה להירדם. הוא נטל תרופות חזקות, כאלה שמעולם לא ידע שהן קיימות, ומחר בטח יחזור לעצמו. כך הבטיח לו הרופא.
באותו ערב לא הוחלפו מילים רבות בין בני משפחת הכלה. כל אחד גילגל את מחשבותיו לעצמו, נמנע מלפתוח בשיחה על הנושא הכאוב בתקווה שמישהו אחר יעז לעשות זאת.
הם ישבו דוממים מול הטלוויזיה בלי להעיף מבט זה על זה, צפו בחדשות בלי לשים לב לתמונות ולקולות שמול עיניהם, ואחר כך בהו בחוסר עניין בתוכנית הספורט שבדרך כלל איש מהם אינו צופה בה.
על המרקע התרוצצו עשרים ושניים שחקנים ושופט אחד. השדרן תיאר את משחק הכדורגל המרכזי של אותה שבת - דרבי שהתקשורת טחנה עד דק במהלך כל השבוע החולף. המצלמה התמקדה בפריצה מהירה של אחד השחקנים לעבר שער הקבוצה היריבה. קולו של השדרן הלך והתעצם לקצב הפריצה, ועמו הלך וגבר קול ההמון שברקע.
שער!
הקהל פרץ בקריאות שמחה. אלפי אוהדים, וביניהם גם לא מעט אוהדות, קמו על רגליהם, נופפו בידיהם, הפנו את עיניהם לכל הצדדים, קפצו במקומם והתחבקו זה עם זה, יוצאים מגדרם מאושר.
המצלמה פנתה עכשיו לעבר היציע וסקרה את הקהל. במשך שניות ארוכות הופיעו על המסך פניהם של המריעים הנלהבים, מחייכים במלוא פיהם. לפתע קפאו שירי ובני משפחתה על מושבם: פניו הזורחות של תומר נראו בבירור בתוך ההמון המתלהם, ובשנייה שלאחר מכן הן מילאו את המרקע כולו בצילום תקריב. הוא נראה מוחא כפיים, ידיו מורמות אל על ופיו משמיע קריאות עידוד נלהבות לקבוצתו.
 



החתונה בוטלה.
"תלמדי מזה לקח," אמרה ליזה לטבעות הכהות שהתנוססו מתחת לעיניה של בתה. מבטה של האם לא הסתיר את שביעות רצונה. "אמרתי לך!" קינחה תוך משיכת כל אות והדגשת כל הגה.
כמה הרבה סיפוק - וכמה מעט איפוק.
ושירי אמנם הפיקה לקח. אפילו שניים: לעולם לא תערוך מסיבת טרום חתונה לחבריה של אמה, ואם כן - לא ביום של הדרבי.