ימים צורבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ימים צורבים
הוספה למועדפים

ימים צורבים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

יומן זה הוא מסמך מיוחד. סיפור-חיים של אהבת אמת, של נאמנות שאין לה גבולות.
 
אבישי גרוסמן, מחנך ואיש ציבור, חבר קיבוץ הנושא במטלות רבות כמדריך, מורה, מזכיר קיבוץ -  מתוודע בהדרגה לסימפטומים של מחלת האלצהיימר, שמתגלים אצל אשתו האהובה, חגית.
 
תהליך הגילוי נמשך עד שאי-אפשר לחמוק עוד מהאמת המרה העומדת לשנות את חייו. הוא מנסה להתמודד עם המציאות הקשה, מתפתה לאשליות ומתפכח מהן, מתלבט שוב ושוב אך חוזר ומחליט שלא להרפות, ולהמשיך את חיי הזוגיות עם אשתו בביתם, בכל שלבי המחלה. ככל שהמחלה מחמירה משתנים גם חייו וראייתו את המציאות שבה הוא חי, כשאין לדעת מה יהיה השלב הבא בשקיעתה של רעייתו.
 
ביומנו חושף אבישי גרוסמן את לבטיו כאדם העומד שוב ושוב על פרשות הדרכים המובילות אל הלא-נודע. כתיבתו המלווה את שלבי המחלה, מאירה גם את סביבתו האנושית בהיבטיה השונים. ואת  התובנות החברתיות והאישיות ההולכות ומשתנות כתוצאת הטרגדיה של חייו.
 
"ספר נכון למי שמוכן להתעמת עם מצבים טראגיים של חיי אדם."
(מוקי צור)

פרק ראשון

מבוא
 
 
היומן האישי, המוגש כאן לאחר עריכה וניפוי, הוא מסמך אותנטי, שהשתרע במקורו על 376 דפי מחשב צפופים, מתוארכים. כתיבתו החלה בחודש מאי 2005 והסתיימה כעבור קצת יותר משלוש־עשרה שנים, ביולי 2018, עם לכתה של חגית לעולמה.
 
הכותב, אדם פעיל שנים רבות בקיבוצו ובמערכות החברתיות והחינוכיות בתנועה הקיבוצית, נשוי, אב לשלושה וסב לנכדים, נשאב אל טיפול אינטנסיבי במחלתה הקשה של חגית, רעייתו האהובה. בכתיבתו הגלויה הוא מתעד את הדילמות, את התקוות הכמוסות ואת הקשיים שמלווים את חייו מאז אובחנה מחלת האלצהיימר המקננת בגופה של הרעיה, כשהיא בת 61 והוא בן 68.
 
ביומנו הצורב הוא עורך חשבון נוקב עם ערך הדבקות בחיים שהוא חי לצד אשתו, מלווה אותה בנאמנות סיזיפית לנוכח התדרדרות עולמה הפנימי ותִפקודיה הפיזיים כזוגתו, אֵם ילדיו, שותפתו להחלטות־חיים, וכאדם אוטונומי בעולם. בפרקי היומן הוא חושף לבטים כיצד לשמר את האהבה לנוכח הדילמות הקשות העולות בזו אחר זו, וממחישות את האהבה שהייתה לחד צדדית ואת הכאב השזורים זה בזה.
 
היומן מביא ביטויים של החמצה ותִסכול, מבעֵי צער ועצב של הכותב, ובעיקר את תחושת הבדידות הקשה שהוא מתמודד אִתה כשאל נפשו מחלחלת סופניות הקשר העמוק רב־השנים עם אשתו. הקורא מרגיש במלוא עצמת תחושת אין־האונים מול עולמה ההולך ונחתם של הרעיה חגית, וקוצר־ידו של בעלה מלהושיעהּ.
 
היומן החושפני מעמת את תפישות חייו ואמונותיו ההומניסטיות עם המציאות אפופת הבעיות, בעוד הוא מנסה לפתור אותן בסובלנות המאפיינת את אישיותו, וגם בנחישות המתבקשת ממציאות חייו המטלטלת.
 
הקורא נחשף למעגלים השונים המשפיעים על הבנת התהליכים הנמשכים לאורך שנות הטיפול הקשות במחלה. יחסי אנוש עם עובדות זרות, עם שכנים ערבים, עם חברים קרובים ורחוקים, נשזרים בימים של מתח ביטחוני, חגים ומועדים, דאגות כלכליות, מאבקים אידיאולוגיים.
 
אבישי — כותב היומן — מביא את סיפורו האישי רווי הדאגה, הצער והאהבה הבלתי־מסוּיגת; חגית — שהמחלה נטולת המרפא משָנה את פניה והתנהגותה, היא אשת משפחה נאה וחיונית, אחות במקצועה, שהופכת בהדרגה לשבר־אדם; מטפלות פיליפיניות — הסועדות את החולָה ומתנסות בחייהן בתוככי בית המשפחה; מערכות הבריאות והרווחה של הקיבוץ — התומכות ומסייעות בהיבטים המקצועיים והאישיים לנוכח השינויים באורחות החיים בחברה הקיבוצית; בני המשפחה — העוגן האנושי האוהב, הדואג והמסייע; חברים וידידים — מבינים, מפרגנים, מרחמים ומשׂיאים עצה.

עוד על הספר

ימים צורבים אבישי גרוסמן
מבוא
 
 
היומן האישי, המוגש כאן לאחר עריכה וניפוי, הוא מסמך אותנטי, שהשתרע במקורו על 376 דפי מחשב צפופים, מתוארכים. כתיבתו החלה בחודש מאי 2005 והסתיימה כעבור קצת יותר משלוש־עשרה שנים, ביולי 2018, עם לכתה של חגית לעולמה.
 
הכותב, אדם פעיל שנים רבות בקיבוצו ובמערכות החברתיות והחינוכיות בתנועה הקיבוצית, נשוי, אב לשלושה וסב לנכדים, נשאב אל טיפול אינטנסיבי במחלתה הקשה של חגית, רעייתו האהובה. בכתיבתו הגלויה הוא מתעד את הדילמות, את התקוות הכמוסות ואת הקשיים שמלווים את חייו מאז אובחנה מחלת האלצהיימר המקננת בגופה של הרעיה, כשהיא בת 61 והוא בן 68.
 
ביומנו הצורב הוא עורך חשבון נוקב עם ערך הדבקות בחיים שהוא חי לצד אשתו, מלווה אותה בנאמנות סיזיפית לנוכח התדרדרות עולמה הפנימי ותִפקודיה הפיזיים כזוגתו, אֵם ילדיו, שותפתו להחלטות־חיים, וכאדם אוטונומי בעולם. בפרקי היומן הוא חושף לבטים כיצד לשמר את האהבה לנוכח הדילמות הקשות העולות בזו אחר זו, וממחישות את האהבה שהייתה לחד צדדית ואת הכאב השזורים זה בזה.
 
היומן מביא ביטויים של החמצה ותִסכול, מבעֵי צער ועצב של הכותב, ובעיקר את תחושת הבדידות הקשה שהוא מתמודד אִתה כשאל נפשו מחלחלת סופניות הקשר העמוק רב־השנים עם אשתו. הקורא מרגיש במלוא עצמת תחושת אין־האונים מול עולמה ההולך ונחתם של הרעיה חגית, וקוצר־ידו של בעלה מלהושיעהּ.
 
היומן החושפני מעמת את תפישות חייו ואמונותיו ההומניסטיות עם המציאות אפופת הבעיות, בעוד הוא מנסה לפתור אותן בסובלנות המאפיינת את אישיותו, וגם בנחישות המתבקשת ממציאות חייו המטלטלת.
 
הקורא נחשף למעגלים השונים המשפיעים על הבנת התהליכים הנמשכים לאורך שנות הטיפול הקשות במחלה. יחסי אנוש עם עובדות זרות, עם שכנים ערבים, עם חברים קרובים ורחוקים, נשזרים בימים של מתח ביטחוני, חגים ומועדים, דאגות כלכליות, מאבקים אידיאולוגיים.
 
אבישי — כותב היומן — מביא את סיפורו האישי רווי הדאגה, הצער והאהבה הבלתי־מסוּיגת; חגית — שהמחלה נטולת המרפא משָנה את פניה והתנהגותה, היא אשת משפחה נאה וחיונית, אחות במקצועה, שהופכת בהדרגה לשבר־אדם; מטפלות פיליפיניות — הסועדות את החולָה ומתנסות בחייהן בתוככי בית המשפחה; מערכות הבריאות והרווחה של הקיבוץ — התומכות ומסייעות בהיבטים המקצועיים והאישיים לנוכח השינויים באורחות החיים בחברה הקיבוצית; בני המשפחה — העוגן האנושי האוהב, הדואג והמסייע; חברים וידידים — מבינים, מפרגנים, מרחמים ומשׂיאים עצה.