סוסעץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוסעץ
מכר
מאות
עותקים
סוסעץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סוסעץ

ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

סוסעץ, הרומן הגדול של יורם קניוק, רואה כעת אור במהדורה חדשה, כמעט ארבעים שנה לאחר שפורסם לראשונה.

עמינדב סוסעץ, צייר ישראלי, חי ויוצר שנים ארוכות בפריז ובניו יורק. מפעל חייו - האישי, האמנותי, הפילוסופי - הוא ניסיון מתמיד להבין מי הוא ולאן מועדות פניו. הוא עורך מסעות, קורא תיגר על מוסכמות וגבולות, ממציא לעצמו ביוגרפיות חלופיות ומתאמץ להבין מה מקומו בעולם ומה ערכו כאדם וכאמן. כשהוא חש שנכשל ושאין לו מוצא, הוא מנפץ וקורע את ציוריו, מותיר מאחוריו את אשתו מירה ואת בתו הקטנה נעמי, וחוזר ארצה כדי להתחקות אחר מקורותיו.
הוא מחליט לצלם סרט על הולדתו ועל הוריו בתל אביב של שנות השלושים, בתקווה שהיצירה תעורר בו תובנות חדשות ותשפוך אור על חייו. החתירה לאחור, אל המקור, אל נקודת הראשית, הופכת להיות התנועה העיקרית של הגיבור, תוך שהוא פורש את סיפור חייו המלא בתשוקות ובתסכולים. במערבולת של דימויים וזיכרונות - כתיבתו של קניוק ממריאה וצוללת, עשירה, נועזת ודחופה.
בפתח הדבר שכתב במיוחד למהדורה הנוכחית, כתב קניוק על סוסעץ: "בשבילי הוא מהמיטב שכתבתי. אולי יש לו ערך, אולי לא, אולי הוא עדיין לא בעתו, אולי כבר כן ואולי הוא בכלל מעבר לעתים. אבל היום הוא כותב אותי כפי שהייתי רוצה לכתוב."

"יורם קניוק הוא אחד הסופרים המבריקים והחדשניים בעולם המערבי. ספרו סוסעץ מציע אלטרנטיבה רדיקלית לחיפוש הנצחי שלנו אחר זהות ושלווה. זהו אחד הרומנים הרעננים, המשעשעים, הטרגיים ויוצאי הדופן שנכתבו בעשור האחרון."
 New York Times Book Review

"הקינה שנושא הגיבור על עצמו, על ישראל, על היידיש, והפאתוס שמתלקח פתאום לקומדיה, מעניקים לסוסעץ את ניגונו היהודי העתיק והנפלא. ייחודו של יורם קניוק נעוץ באהבה ובנדיבות שבו. הוא הולך ומלקט מאבק היידיש ומהרפש האמריקני, מאפר השואה ומקסמה האבוד של העיירה המזרח-אירופית, ומדשן בזיכרונות הללו את אדמת המולדת היהודית."
Washington Post

"הספר טווה קורים הלוכדים אותך במפתיע, דווקא לאחר הקריאה. מבלי שהבחנת, תוקפת את חושיך רשת של מצבי רוח וטעמים, אוחזת בך עד שתיכנע גם אתה לסחרור שלה, עד שתשוב אל הספר כדי לפענח את מעמקיו. הרגישות האמנותית של קניוק מעמידה אותו בשורה אחת עם גבריאל גרסיה מרקס."
Los Angeles Times

פרק ראשון

א



אולי אף לא רציתי לשוב. היו טעמים הרבה לא לשוב, אנשים צחקו, מה פתאום. הפקפוקים נמוגו עם העלייה לאונייה וההפלגה בים המבועת של שלהי ההוריקן. הירוקת שהוריש הדבר האכזרי שגיעש היתה פתאומית, האונייה התנודדה. חשבתי, הנה הביתה. אנשים למקומות מהם באו, אליהם הולכים. מַיִם אל מַיִם. אבק אל הרים כחולים באיזשהו אופק בלתי־נראה. שקעתי בנמנום ועל פי זה ידעתי שימים חולפים ולילות לתוך לילות. אף הגענו ועיר קדה לקראתי. זה היה אחרי ימים של ים.
קודם היו דברים אחרים. מירה ביקשה ממני ללכת במקומה לבית הספר. שיחת היכרות עם מורת בתי. נעמי למדה בכיתה א'. סיום שליש ראשון. מירה אמרה, הראש מתפוצץ לי מאז הבוקר, אני רואה אש בעיניים העצומות.
חשבה: ההליכה לבית הספר, הישיבה בכיתתה של נעמי יצננו אותו מעט. הזעם שחלחל בי אז. חודשים קרעתי בדים, שיברתי מסגרות, צעקתי, חירפתי את עצמי, את העולם, שאשם, שלא אשם. מסרב לראות אנשים. טורק את שפופרת הטלפון על מר צוויגל המטלפן כל בוקר בעשר ושלושים בדיוק, אני מכוון את השעון על פי הצלצול, ומבקש לדבר. נוטל את השפופרת מידיה של מירה ואומר, לפעמים צועק: אני מחוסל, צוויגל, מה שלא נגמר עד כה, נגמר עתה. יפה נפש צוויגל. מרשה לי לכלות את הצעקות לתוך השפופרת ואומר, אתה פזיז, עמינדב, חמום מוח. בוא אלי לגלריה ונשוחח, נשתה קפה. מדוע אתה נוהג כילד. אינך רואה איזה יום יפה בחוץ? ואני אומר, שמים קודרים, עננים מכסים את פני הלב, מכוער עד נורא, צוויגל. אני יכול להריח את החיוך המקסים על שפתיו, את הקפה ששתה הבוקר, את הביצה השלוקה, שלוש דקות, שאכל בכפית ורוּדה מפלסטיק, את ריח הדפוס הטרי על גבי הזמנות חדשות לפתיחה חגיגית. את העיר התלויה לו על הגג. הוא רואה יונים וצריחים ומגדלים ואינו רואה שואה אקולוגית או התפוצצות אוכלוסייה, אני נגעל וטורק. כל בוקר בעשר שלושים ושלוש בדיוק.
לפעמים השמים באמת כחולים כדברי מר צוויגל. בייחוד בסתיו, לפני חודשיים, על פי רוב מהרהורי לבו. הטריקה מכאיבה לי לא פחות משהיא מכאיבה לו. אני מחבב אותו. לפני חודשיים קניתי לו לכבוד יום הולדתו השישים את כל כתבי תומאס מאן בכריכה דקה, עשרים ושניים דולר.
הוא ישב וקרא לפני מלוטה בוויימר. איך שרלוטה קסטנר הגיעה לוויימר לדלות את נעוריה מבבואת סיפור כה רומנטי. בלתי־נסבל, אמרתי לצוויגל, אף כי אהבתי את הדברים, אבל בתוכי כבר קינן שד של איבה. והוא היה מין תנוחה של אדם, כמו קש על גב כיסא רך, הזכיר לי את אבא, עם גתה. רציתי לבעוט בכל מי שבא מנוף גתה. אבל אין לי מה לומר לו. רוצה שאבוא. נשתה את הקפה והקוכען, אביא תמונות, נתלה, למי, לְמה? נמסגר, נעמוד מול הקיר ונתווכח היכן לתלות את העץ והיכן את האישה. מכה בשפופרת על כּנהּ כאילו פצע. הלך עמי דרך רבה מר צוויגל, הגמול יכול היה לבוא, אמר לי אספן ששמו ד"ר שפי. אלו ימים נוראים. והכאב שנטף כאילו צוף. אין לי מה להביא. אני לא צמא לקפה וקוכען. רוצה לקרוע, לשכב במיטה, מכורבל בעצמי, לבכות. העונג הזה שבתבוסה. הדמעות הללו מתוכי, שלא בכה אבי כששיבר את כינורו וחיכה לי בכל הפינות עם החיוך המתוק ודרך ארץ שלו הנודעת ואמר: מדוע אינך משבּר את כינורך, עמינדב? והתכוון לציורים אשר חשבתי שהיו בי. כתב אלי שמונה מילים מדי שבוע; שלום, עמינדב, מה שלומך, שלומי טוב, באהבה, אבא. כל שבוע. עשר שנים. אולי חיבק אותי חזק מדי.
הבוקר לא יצאתי מהמיטה. התכרבלתי בשמיכות הצמר הכחולות וחיכיתי לצלצול של מר צוויגל. הוא טלפן וכיוונתי שעון. אחר כך טעמתי טעמה של מירה בשמיכות שאמהּ נתנה לנו בהיחבא. העלבתי את מירה. אמרתי לה שהחלה לחיות דרכי ושאני מחוסל. שאכזבתי אותה. שאני מפורר. רק צל נותר. דברים נדושים. ויכולתי או לא יכולתי, אבל הכניעה באה, יושבת בתוכי. מדוע אינך מלטפת את המובס. כולם בגדו בי, מירה, אמרתי לה, ויכולתי לבוז לעצמי עד תום ולחוס על עצמי עד תום ולהיות פינה של אדם שרציתי, פעם, כמו רבים להיות. אין מי שיעמוד לצדי, אמרתי לה. הכול חרב, לקטי את השברים. היה לי קול מלודרמטי ברגעים החדים. כשהייתי צעיר הלכתי לים אחרי ההפלגה הראשונה שלי ועמדתי מול המֶלח שהכה על שכבות הטיילת של תל אביב צלופת גשם, ואמרתי לעצמי, היה תמיד עצמך, כאילו סוקראטס. והים ענה לי בגעש נורא וכל כך חשבתי שאני יחיד מול הים, או השקיעה הזאת המדהימה, או האיתנים שהם גם אלוהים מחופש, או לא מחופש.
היא לא נענתה לאתגר. שפתה מים, חלטה תה, הלבישה את נעמי ולקחה אותה לבית הספר. חזרה וישבה על קצה המיטה. להביט באלוף הנעורים כאילו היה מסננת. הבושה שהיתה. להטיח בה דברים מרים. היא לא רואה את חיי ככישלון ומוכנה להבהיר לי בקור רוח מעורר התפעלות ביום סגריר זה.
מעבר לרחוב חלונות נעולים. גג הבית ממול הומה יונים כמו מחלונו של מר צוויגל. דגל מהוה, שמוט מחלון שתריסו קרוע. עיניים מציצות לעבר הרחוב למטה. על פי הלמוּת הבלמים יודע שהאור התחלף לאדום. לפעמים חושב שאם מישהו ייהרג למטה, ברמזור הטיפשי, יגמול לי איכשהו. אני מדמיין את מותי ומישהו מדגים. היא לא הבינה מדוע אין חיוכים ואין צחוקים. הכול לא נגמר, זה לא סוף פסוק, אמרה. לא ידעה מה לומר והיתה ממציאה דברים מתוך "ניו יורק טיימס בּוּקס רוויוּ". מוצאת סיפורים מתומצתים, עלילות־אהבים גדולות במילים ספורות, וכולן דומות לשלי. כך אמרה. הניסיון למצוא מילים נדושות לדברים הקשים שחלחלו. אולי לנוס, אולי לכבוש לעצמי נקודת תורפה. לעמוד כמו נאד ולדעת, מכאן אין עוד מנוסה. ולנוס. מירה לא מבינה, מדוע לנוס.
אחר הצהריים הלכתי עם ילדתי לריברסייד דרייב לקנות את ה"ניו יורק טיימס". הבוקר לא קניתי, הייתי בשמיכות ומירה הרי לקחה את נעמי לבית הספר. קמתי ונעמי בתי, נצצו עיניה. רכבה על כתפַי לבושה "שובר־רוח" אדום, פניה צלופות רוח. הרחוב מושלג ורוח עז מן הנהר. דומה לקניון עם בתים גדולים. ילדתי נהמה כמו דוב. בעטתי בכדור שלג משחיר, ואיש זקן, גבוה מאוד וסמוק לחיים, גרף שלג בפתח הבית מספר ארבע מאות ועשר. שאל אותי אם יש לי אש. חדל לגרוף שלג והשעין את האת אל הקיר. נשב לתוך ידיו ואד הסתלסל מפיו. נתתי לנעמי את הזִיפּוֹ. ורכובה עלי כמו פרש אדום נוהם כדוב, הציתה לאיש הזקן את הסיגריה שלו. האיש חייך אליה ועיווה את פניו ועשה מוּוּוּ. בתי אמרה, הוא חושב שאני פרה, אני לא פרה. לא ידע כמה נבונה נעמי, נראית כבובה, נוהמת כדוב, עיניו אדומות מוויסקי, פיו קטן וצר, חושב ילדה־בובה היא פרה. לא ידע כמה חמודה וחכמה, לומדת בכיתה א', קוראת דוקטור סוּס, יודעת חיבור וחיסור וכבר מצויה בה, אני יודע ללא שׂמחה יתרה, עצבותם הנבונה של יתומים. בנקל תוכל, חשבתי, להיות אכזרית או בעלת רחמים גדולים מדי, לחפש קיר ולהישען עליו, להידחק בעולם כאילו הוא פרוזדור. כלב זר, שחור, בעל רעמה מצויצת, רחרח את נעלַי ודבק בי. שילחתי אותו מעלי. בתי ביקשה לרדת, לחצה עלי ברגליה, אמרה, אבא, באמת אבא, להיות שלו, אמרה שרוצה להיות, אבל לא יכולתי לאמץ לי אוהב.
בתי בכתה. חזרנו הביתה עם "ניו יורק טיימס", לוהטים מרוח חד כתער שבא מן הנהר. מירה סירבה לדון שוב במהות הכישלון ונסגרה במטבח. בישלה רביולי על פי מתכון שקיבלה מגברת הֶרשאוֹ מן הקומה השביעית. בעלה הרי לא נמצא מעולם. האבל שהיה שם. מירה ישבה ימים ולילות ואמרה שישוב והביאה מגדת עתידות שראתה בבירור את בעלה של גברת הרשאו פוסע אי־שם במרחבים סתומים לקראת ביתו, ולא הגיע אף כי שילמו לה לפי שעות. נעמי היתה חמודה על שטיח, עם דובונים, בבית הדהוי של בין־ערביים. התריסים של גברת הרשאו היו מוגפים, התה ששתו שם והמילים הנוראות שאמרה על החיים. ששררה שם חרדת הממאנים לשוב. ריח הרביולי ממלא את כל הבית. נעמי קוראת בין דובונים, על שטיח, את דוקטור סוּס, וצוחקת כמו פעמונים. איזוֹ עליזות שטרפה טיח מן הקירות.
יצאתי מהבית והלכתי לבנק בפינת שמונים ושש וברודוויי. להוציא חסכונות. שהכלב לא ירוץ אחרי. רואה אותו מרחוק מכשכש בזנבו בשלג, חשבתי, להיות כלב עזוב בחורף, בשלג, כמו מר הרשאו. האם טוב לו. והיא מבטת בי מן החלון המהוה שלה כאילו יחזור האיש שלה, שלא שב. נעלמתי לה ולכלב מעבר לבתים, והיה קר. רחוב דֶלֶנסי הומה אדם. צבעים בחריף בגלל יום חורף עז. שלטים בעברית וביידיש. שוק שיכול היה להיות לי ניחומים בימים אחרים של געגועים, או השתלחות מתוך עצמך החוצה וחזרה פנימה. קניתי כירת גז קטנה, שלוש להבות, סיר לחץ, מכונית וטוסטר. אני לא סובל טוסטים וקוקה־קולה. קניתי גם פותחן אוטומטי שיחובר לקיר, קניתי פורד לבנה, מודל שישים ושתיים, חלונות נפתחים ונסגרים בכפתור אחד. ביקשתי לשלוח הכול לאונייה "ציון" המפליגה מחר עם שחר. מצאה חן בעינַי הפורד. המצית עודו פועל, מה אני מבין במכוניות, אמרו לי, תראה, אפילו המצית בסדר. קניתי כרטיס נסיעה. אמרו שמאוחר לשלוח ולקנות. אמרתי חורף, וכל זה, וכמה אנשים כבר נוסעים ולמה לא. אמרו בעצם כן. מחלקה שנייה ומהר. לארוז את המכונית גם. איש נמוך עם פצע בלב נחלץ לעזרתי. היו לו עיניים כמו הדברים שרחשו בתוכי; משהו אפל, אולי מת. אמר שחי בארץ וברח. מזמן. היה צנע ואכלו נעליים ושרוכים ולא היו לו נעליים לאכול. היה דב יוסף, אכלו נקודות כמו חריונים של זבובים. והפצע בלב. בלי מולדת. מדבר שום שפה. חולם במשהו שנכחד. היו דברים בווילנא. מה אתה יודע. חוג לקאנט והֶגֶל. דבר גורר דבר. כאילו לא ידעתי אותו כל השנים האלה. בין שלטים בעברית וביידיש. גם אמר לי, הנה אברהם אביבי, חנות למוצרים. תימני מתל אביב ואמריקנית שמנה משדכן, עם תעודות ואזרחות יו־אס־איי. של אמריקה. בחינות עם עורך דין שכתב לו תשובות על הציפורניים, מי היו הנשיאים הראשונים ומהי מסיבת התה. עכשיו מוכר דברים עם וולטאז' ישראלי. מאתיים ועשרים ווֹלט. וטלוויזיה עם פסים אירופיים. תדירוּת הפסים וכל זה. למה לא תקנה טלוויזיה, הלוא מותר לך להביא. תודה רבה. מה אעשה בה. אראה את הדברים החיים. רוצה להיקבר. יש לך אדמה קדושה. לא, אין לו. האיש שעזר לי עם הפצע בלב אמר שלישראל אין חוזרים אלא מוּלקים, נמלטים. לא הוא. ימות ערירי ברחובות של שלג. ידע כי יישאר תמיד מה שהיה אביו. החוצפה להקים מדינה שאוכלים בה נקודות. אמרתי לו, עכשיו הכול אחרת, אמא כתבה. העיתונים כותבים. לא מאמין. אמר, הַכִּירה היא ביזנס מצוין, והטוסטר. אמרתי, שונא טוסטים אנוכי, וחשבתי כמה אני אוהב את מר צוויגל עם השמים הכחולים שלו והיום יום יפה עמינדב, ובוא לגלריה, נתלה תמונות, נשתה קפה עם קוכען. האיש שילם וארז הכול. נתתי לו את כספי כאילו היה של מישהו אחר.
בקונסוליה היו אדיבים כרגיל, מקרטון. פקידה מכוערת כמו בחורה שהיה נחוץ לפתור לה את הבעיות רשמה את פרטי שעה ארוכה. שאלה שאלות מביכות. חייכה כשאמרתי שאני נשוי ואב לבת. כאילו אמרה, כולם דומים. אולי היתה ניאותה לחבק את הכישלון שהייתי, כאילו מגיע לי. חתמה על ניירות והקונסול נכנס עם מקטרת וחיוך ושאל למה מר סוסעץ. אמרתי לו שבתור קונסול מוטב שלא ישאל למה ויאמר צאתך לשלום. אם יש דבר שאני מתעב יותר מאשר את עצמי, זה קונסולים. פעם באתי לכאן למסיבת יום העצמאות, הקונסולים עם שמות מגן חיות תנ"כי, לחשו בדיחות גסות בגרמנית ושתו יין ישראלי. אמרתי להם מה אני חושב עליהם. הערירית ליקקה מעטפה וניירות הושמו בה והייתי מתויק כמו כל כלב בעיר. השלג נעצר בתוך העננים הכבדים. ולא ירד. השמים השחורים הללו. ערב, אורות נהדרים כמו חג המולד עם ליצנים קדושים, עם זקָנים לבנים ובגדים אדומים, לחלק חלומות לילדים המחכים לישועה מתוך ארובות. מוזיקה ומוניות המביאות את בחירי העיר לתוך מסעדות עם סטייקים קפואים בני שנה תלויים על קרסים. בתים מעפילים זה על זה במין להט. שיכורים מן האור. הסאבוויי למטה פולט חום דרך שבכות ברחובות. עשן מיתמר מן הארץ הקפואה. בתים גבוהים מעלי תמיד. גרמנית של קונסולים באוזני בגלל פקידה מלקקת מעטפות. חושב, שמשון הגיבור לבוש בחליפת ברוקס־בראד'רז מדבר על המדיניות המזרח־רחוקית של ישראל בנושא טייוואן, מצרי סין וגוּאַם. האם לתמוך בגוּאַם או בווֹלטה עילית. מחרתיים בוועידה לחקר האַצות של האו"ם, יהדוף התקפה של שלושה מדענים מאוגנדה בשליחות סובייטית. הדאגות שיש להם. הסנדק שלי היה ח"נ ביאליק. האם אני מזיין בפנטאמטר אנאפּסטי. הם יהדפו את סר אלק אירווינג. היריב הממולח מבריטניה הגדולה. שתי יהודיות מנשות־הדסה, חבושות כובעים עם פירות וירקות בתיתורת, יֵשבו ביציע וימותו משיעמום וימחאו כפיים תורניות.
הלכתי ברחובות אהובים. השלג השחור רבץ ככלבים ממושמעים. הרגשתי מנותק ממה שהייתי ימים הרבה. מישהו זר לי, בתוך גופי, קנה פורד לבנה, מודל שישים ושתיים עם מצית שעודו פועל, כרטיס נסיעה, הסדיר דרכון, כאילו חשוב ומקנה לי מקום על איזושהי אצטבה. שמעתי את קולי בדברי אל המלקקת בקונסוליה או אל הקונסול מקרטון, מר תמיר, או אלון, או שמיר, עם מבטא גרמני, כתבי גתה בכיס הפנימי ותנ"ך במכנסיים קצרים לציטוט פסוק מתהילים בריסוק שפה. היא דיברה אלי, מישהו אחר ענה. לא ידעתי אם אני נס אֶל. או מִן. מדוע אני נוסע. הָמָה בי דבר מטריד. כאילו ילד שהייתי חזר לגור בי. רוצה להניח עצמי על שולחן, לשכב פרקדן, אור ניאון בוהק מעלי. רופא, עם מסכה על פניו, עם סכין עשוי מילים, חותך בתוכי. אני חולם את חיי. הוא מטייל על שבילים שהיו בי. עם סכין ביד. הרופא הוא אני. לראות את תוכי כאילו היה משהו זר. הכלב שדבק בי היום. כאילו דבקתי בעצמי ולא הייתי מוכן לאהבה עצומה זאת.
בערב הלכתי לבית הספר של נעמי. בתים אפורים מגמדים בית. עוטפים לי אותו כמו שיר עצוב על הרים עם עצי אורן, דוקר יותר. במסדרון צר וארוך תלויים חצים. להוביל לכיתה א' שנייה. לא מביט כה וכה, אב יחיד, יש כאן משהו מביך, להגיע לכיתה, לצקת את גופי לכיסא. מחר אני נוסע באונייה. יהיה ים. לא יהיו מורים, אישה ובת. כל הדברים שלא יהיו מחר. פוסע אל כיסא קטן. דג אותו בזווית העין. יושב ותולה מבטי בקירות המקושטים בציורים של ילדים. מסביב ממלמלות נשים בצבעים עם כובעים. ציורים בקריונים, בגיר, בעיפרון. טבלאות. משפטים באותיות גדולות, אמא אבא אני אוהב את אמא (את אבא) ארצי לטוב ולרע באלוהים אנו בוטחים. מביט בטבלה עם שמות. ארבעה טורים. שמות הילדים בכחול ובאדום. נעמי רשומה בספסל אחרון, טור שני, כיסא ימני. מביט על ברכּי. בתוך מכנסי קורדרוי כחולים. אני יושב בכיסאה של נעמי. מה שכוחה לעשות בי. לנטוע אותי על מושבה. הישבן הקטן שלה חוכך בעץ הזה. חמש שעות כל יום עם סעודת צהריים והפסקות, וילדים מסתכלים עליה כאילו תהיה אישה ושלהם. האישיות הנואשת שלה שקבעה אותי על כיסאה.
המורה הממושקפת הצילה אותי מהרהורי חרטה. בעלת גוף סקסי פתאומי עם משקפיים גדולים. מדברת אלינו כאילו אנחנו עשויים סוכר. קול רך וצורמני כאחד. מדייק, אטי, מדגיש כל הברה. אני מכיר קולות של גננות ומורות. בלי סימני רגש, רק סימני הפסק. דקדוק במקום חיים. תספר אגדה על סכינים ומזלגות. פניה באמת קטנות ואפה סולד. משקפיה גדולים מדי. גופה אינו דבק בפניה, משקפיה, קולה המשחת־שיניימי. נרגז. גם היא אינה במקומה. למרות ההדגשים והקול המזויף. רציתי שכן תהיה. נערה מזִיגְפֵלְד פוֹלִיז. הרכיבה משקפיים גדולים, מרחה את מיתרי קולה במשחת שיניים קולגייט עם אֵקסטרה כלורופיל. משחקת תפקיד של מורה בסרט של אם־ג'י־אם. האריה ישאג והיא תצא מתוך עוגה, מרכיבה משקפיים, תפרוץ מן העוגה ותדבר אל אנשים על תקן של הורים. עוד מעט תרקוד ובגדיה יישרו אחד אחד, תיוותר עם משולש קטן בין רגליה, בוהק, תשיר, דיימוֹנדז אַר א גֶרלז בֶּסט פרֶנדז. האמהות האזינו בכמיהה. אני קורא את חלומותיהן. שהבן שלי יהיה איינשטיין או ג'ון ויין. העתיד כתוב על הקירות, ארצי לטוב או לרע. נכדים עם בתים בלונג איילנד. העצמות הזקנות יחיו שוב.
איף יוּ לאב סוזי אֶז אַי לאב סוזי, אוֹה אוֹה... ככה יהיה הכול טבעי. בחוץ נערם שלג בצדי המדרכות. בפנים חם. המורה מדברת. אני מוסיף את המנגינה בעצמי. מתבונן בה. חדה או רכה. זה חודשים אחדים אני מנפץ את הריקודים שרקדתי למירה. את התמונות שמר צוויגל רוצה לתלות בגלריה שלו. מירה על האסלה. עשרים ואחת מירות על אסלה מטֶרה קוטה עם פנים של אישה מציור של ג'וטו שציירתי. לא התפשטה המורה. לא שרה. דיברה על חמודינו.
קולה משולל חום, מרוחק מכולם במידה שווה. הופך ציבור אמהות (ואב אחד) לגוף אחד. אולי מפני שדיברה כקריינית רדיו מקצועית. דיברה על שיטת ההוראה הנקוטה בידה. סיפרה שבקרוב יעברו מן הבדידים של גטֶניו למספרים מוחשיים. שעלינו ההורים להיות נכונים להשיב על שאלות בחשבון, בכתיב ובדקדוק. דברים חכמים, כגון התפוח כן יכול ליפול רחוק מן העץ, ועצלות היא מצב פסיכי ולא פיזי, הנובע מסלחנות יתרה. אולי התכוונה לומר שנלך כולנו, כאיש אחד, ונלקה את פעוטינו בשוטים. נראתה כה מיוסרת, כה עייפה אחרי מסעה הארוך אל תוך הלילה, לאור ניאון, למול האמהות בצבעים, שאולי אמרה משפט אחרון זה בהיסח הדעת.
פיטמתי מקטרת, העליתי בה אש, קטמתי גפרור לתוך ידי כדי לא לזהם את רצפת הכיתה, ופעם ראשונה זה חודשים חייכתי. אולי לא חייכתי ומשהו נתחייך על שפתותי המחבקות מקטרת. מבטה של ג'ינג'ר רוג'רס שלי פולח. אולי מזכיר חיבוק שפתותי נעורים בזיגפלד פוליז. עבדות לבנה וכל זה. נערות מן הדרום לעבדוּת מין נמכרות. קראתי בעיתון אחד של בחורות עירומות. מבטינו נצטלבו. משקפיה ריצדו באור הניאון הרצחני. בתוך עיניה המיוסרות, מעבר לזגוגיות המשקפיים, בתוך אישוניה המוגדלים, ראיתי תחינה.
בחנתי את התחינה בעיניים מפוקחות. שוב לא היה מה להפסיד. בדקתי את התחינה בעניין שלא היה משולל חום או רחמים, תמהתי על ההבדלה שעשיתי פתאום, לא פתאום כל כך, בין תחינה כנוֹאשוּת ובין תחינה כמהות אסתטית. ואז חשבתי לרגע כמה יפה היא תמונת ההוצאה להורג של גוֹיָה. ואז קמו האמהות, כל אם בתורה, קרבו אל מורתי ושוחחו איתה בלחש. רצו פרטים אינטימיים, סודות מן החדר. רצו לדעת מי הם ילדיהן, מה הם. החוט בבית ניתק. והלוא המורה יודעת. הגבות המיוסרים השחים אליה כאומרים: ילדינו מגיעים הביתה כבתוך קופסה, שותקים, מה הם חושבים? מי הם?
אני מכיר את נעמי בתי. אני לא זקוק לג'ינג'ר. רוצה לשוחח איתה על נעוריה בזיגפלד פוליז, רולס רויס בכניסה לתיאטרון. לשוחח על אודות בימה מוצפת אור, שמונים שדיים נפלאים ועגולים מקפיצים דברים בתוך מכנסיים נוצצים של סוחרי יהלומים וּויסקי. היא מביטה בי כל עת שיחתה עם האמהות. סימן השאלה שהייתי, עם מקטרת מעלה טבעות עשן כמו אינדיאני מבקש שלום, חושב על הוצאה להורג של גוֹיָה, רואה תחינה כצורניות נואשת. כמה רציתי לגעת בה. לא ידעתי אם נוכל לדון בתחינה כממשות צורנית או כערגה אנושית, אולי אף טרגית. חשבתי, מה כבר. כיביתי את עיני, הוצאתי את המקטרת מפי. פסעתי לעבר הפתח.
פניה כבשו זדון. האם סטרתי על פניה. אילו הייתי פרֶד אסטֶר הייתי מפזז לה סטֶפּס לאותת לה. חזרתי למקומי וחיכיתי. חשבתי, מדוע היא כן והכלב היום אחר הצהריים לא.
נותרים לבדנו. מנסים באיזשהו אופן לדבר על נעמי. אומרת דברים ואני מהנהן בראשי. עם המקטרת בפי נראה כמו זנב של מיקי מאוס בסרטים מצוירים. אמרה שנעמי נבונה, תופסת מהר. חשבון. קוראת יפה. כתב יד. מסודרת. מתקדמת בכל הלימודים. נזכרתי בדברים הנאמרים סתם; עיר יפה, או רחוב ארוך. אדם הוא חיה חברתית, או מי לא מבקש אהבה. היו אומרים לי, אתה צייר "מוכשר", הציור הזה שציירת, הוא משהו, מה זה "משהו"? לא־כלום. אבל אז אמרה בכיתה הריקה; לפעמים נדמה לי שנעמי רוצה משהו בלתי־מחוור... היא קמה בלי ליטול רשות, פוסעת אל הדלת, עומדת, מתבוננת בילדים, מהססת וחוזרת למקומה. אולי היא רוצה להיות במקום אחר ולהיות פה בעת ובעונה אחת. ויש לה אישיות חזקה -
מי לא רוצה, אמרתי. את לא רוצה?
מה?
להיות במקום אחר ו/או להיות במקום אחר וכאן בעת ובעונה אחת?
איזו מין שאלה היא זאת? ניסתה באנגלית מדויקת. המורה מזיגפלד פוליז. לשמור על זיק אחרון של העמדת פנים. לא היו לי פנאי (מחר אני נוסע) ורוחב לב לשחק את המשחק על פי הכללים, של אני שור ואת דלי, אני מחפש כתובת אז למה לא, ויד מגששת לתוך החולצה כאילו למשש את הדופק ולראות אם תגיב ואז להסיט יד לעבר השד. אמרתי לה שמשפחה זה הדבר שיש לנו, ואנחנו זה כל מה שנותר לנו, ולהיות במקום אחר תמיד טוב יותר. ואז הוספתי בחופזה, בלי לתת לה שהות לומר דבר, מחר תהיה נעמי יתומה וזה פשר העצבות.
לא אמרתי שהיא עצובה, אמרה ג'ינג'ר.
לרקוד לך, מותק? ולא אמרתי. חזרתי על מחשבתי מן הצהריים; עצבותם של יתומים ונכונותם להיות אכזריים או בעלי רחמים גדולים. מחר אני עוזב את הבית והעצבות רק תגבר, אמרתי למורתי בעלת המשקפיים הענקיים. מורה היא אישה. ג'ינג'ר רוג'רס מלטפת בעיניה את פרד אסטר. נרקוד צמודים כמו לחש. לחש נחש. ניצודים באלומת האור המרה של הניאון המזוהם. הכיסאות והשולחנות נראים כמו גמדים. אנו ענקים בחדר המצחיק הזה שמובילים אליו חצים. ידעתי שלפנַי חיים, ממש חיים, כמו שלפעמים באמת זורחת השמש כאשר מר צוויגל מטלפן ואומר שהשמש זורחת.
כיבינו את האור ויצאנו. רוח מן הנהר. שומר חגור אקדוח וחיוך נהם שלום. חיכה זמן רב בין החצים. לנעול את השער מאחורינו במנעולים כבדים. לכבות את האורות כאילו סוף העולם. איך נשרו האורות מעל קירות בית הספר העטוף בתים אפורים. הלכנו לבּר־אֶנד־גריל והזמינה שֶרי. הזמנתי ג'ק דניאל בלי קרח, כפול. הורידה את משקפיה ונהייתה רכה, אולי בהולה, דיברה על המעיל, כמה הוא יפה. הבּר־אנד־גריל, האנשים, משקאות, לא מבינה בזה כלום. שֶרי מהו? יין, ליקר? מבשלת בשֶרי. תרנגולת. גם עם תפוחים. דיברה על אמהּ. בלי משקפיים. אולי מפני שקודם אמרתי לה שיש לנו רק אנו. סיפרה שיש לה חתול סיאמי ששמו סֶם. אמרתי, גם לנעמי יש חתול, ושוחחנו על חתולים והאם אפשר לביית חתולים וכמה הם הפכפכים, כפויי טובה וקשים. היא אמרה שהם מקסימים וחמקמקים. אמרה שבבונואר־טלר אפשר להשיג אהילים יפניים מסוגננים על ידי נאגוצ'י, מנייר אורז עם חישוקי פלדה רכה. אמרתי לה שבטבריה, עיר הולדתה של אמי, נדוניה לאישה כמוה היא גמל בעל שתי דבשות. רצתה לדעת היכן יושבים על גמל בעל שתי דבשות. ציירתי לה על הנייר הלבן שעטף את השולחן. זה היה מיותר על רקע האהילים. אכלנו רוֹסט־בּיף ברוטב אנגלי, סלט מלפפונים בחומץ וסוכר, ושתינו בוז'ולה. המלצר הניח דברים על השולחן כאילו כך צריך להיות. לא שיחק שום משחק. אמרתי משהו על המלצר למורה, שמה פֶּגי. נזכרה שפעם אכלה במסעדה צרפתית עם מלצרים מקסימים, משופמים, מדיפי ריח או דה קולון. פעם נסעה לפריז. היו דברים. חשבו שהיא סקסית, אמרה.
על מסך טלוויזיה צמוד לקיר התנהלה מלחמה ללא קול. והמיית אנשים התגברה על המלחמה. רק הבּרמן, בווסט ירוק, ניגב כוסות והתבונן במלחמה בערנות אדישה. הרגו ילדים ואישה צווחה. אחר כך היתה מוזיקה ואיש אמר משהו לאישה. והיתה פרסומת לספּגטי. הסאון היה ללא נשוא. אדים עלו. שמשה חצצה בינינו ובין רחוב של סערה. המילים היו לטיפות. בעיני נקוו דמעות של חודשים רבים שבהם מַתּי אט אט, והיא לא ראתה. ביקשתי ממנה להרכיב את משקפיה. רציתי מורה, לא רקדנית זיגפלד. חולצתה נגעה בכל המקומות הנהדרים בקלילות מרפרפת. אכלנו מוס דק כחולצת משי.
במונית, כנועה כמו שצריכים להיות.
אמרה שאין לה כלל כלב. אמהּ פוחדת מכלבים. הם מטנפים את הבית, אומרת אמהּ. מקשיב ולא מקשיב, ידי בתוך החולצה. מערבב הכול. הים שיהיה לי מחר, חושב, מירה, אישה אחת שאהבתי. היא אומרת, הם מטנפים את הכיסויים של הכיסאות וצריך להוריד אותם שלוש פעמים ביום לרחוב לעשות דברים.
עלינו לדירה מן המונית. אמהּ בחדר הסמוך רצתה לדעת מה השעה ואחר כך, אחרי שידעה, אמרה משהו מקניט וקנטרני על החיים. מורתי פנתה לחדרה של אמה. פתחתי שידה צהובה ומצאתי בקבוק קאטי־סארק. לגמתי היישר מן הבקבוק. חלצתי את נעלי. השטיח רך וסמיך ורגלי טובעות בו. ערוות החדר היא דבר סקסי. רוצֶה לאנוס שטיח. פראות גאתה בתוכי מול כל השנים שלא ראיתי נכוחה. מחר אני נס או מת. נעמי בתי שזורה במילים אלוּ כאילו תפילה על קברי. עם פנים שחות, דמעות מתמרגלות בעיני בתי, בשמלה שחורה, עם שנצים, מחזיקה דובון בלי עין, בוכה אל אביה, יתומה שלי, עיניים בורקות, יודעת על אודות אבא שנכנס למעגל הנצח, למחזור התמידי של החיים, מעל השידה תלוי צלב ועליו צלוב מעונה במסמרים, האלוהים היפה של הסאדיסטים. עם חורים בידיים ודם כמו אמיתי דבוק לקרש. מעל הצלב תלתה מורתי מגן־דוד עשוי עצמות חיה, איני יודע איזו. מעל המגן־דוד ניצב פסלון קטן של בּודהה שלֵו, עגלגל. לחיים תפוחות, מחייך אל עצמו. יהיר ועניו בהדרת השלווה הזאת. ליד הדברים האלה משמאל, ליד החלון, מתחת לתמונה של מורתי, דגלון משולש של קבוצת הפוטבול של ייל. החברים שיש לה. מתחתיו נר עם שלהבת מפלסטיק. וילון ירוק וכיסא שמסעדיו שני ראשי אריות, אחד מהם שבור. הכול מוברש ומבוהק. כאילו חרדה מרה שוררת בחדר וממרקים אותה ימים ולילות.
מורתי חזרה בחלוק ורדרד, גופה הנפלא נוגע בחלוק בכל המקומות הבלתי־צפויים. הביאה צימוקים. סֶם יילל על יד הפתח ונכנס. התחכך ברגלי ודידה למטבח. מישהו השליך פחית בירה ריקה בחדר המדרגות. קול נפילתה הדהד כמו צרור יריות בתוך צינור של פח. אז החל הפסנתר החשמלי לנגן בקול נורא, איף יוּ לאב סוזי אֶז אַי לאב סוזי, אוֹה אוֹה, ואלכסנדר ראג־טיים־ראג. אמהּ צעקה מן החדר הסמוך בקול של אטריות, חנוק, אם אולירי לא יפסיק, אני ילשין למשטרה! חשבתי, עכשיו תתחיל להתפשט לפי הקצב, אבל היא הלכה למטבח, האכילה את סֶם וסרה אל אמה. חזרה עם קופסת שוקולד. הכול הלם, על כן היה בלתי־מתקבל על הדעת. ישיבתי קודם לכן בכיסאה של נעמי. מבטינו המצטלבים, כמו ברומנים. ג'ינג'ר מוצאת את פרד במקום בלתי־צפוי. המוזיקה. השלֵמוּת המובהקת החרידה את הפרטים ועשׂתם בלתי־מובנים כשהם בנפרד. אחר כך יצאה מתחתי ואמרה, בטח היה קשה, אני תמיד בוכה כשלא צריך.
ליטפתי את שערה הארוך שנתפרע ונפרם מסיכותיו ואמרתי שהיה נעים מאוד. אכלנו סרדינים מתוך קופסה, בידיים, כאילו חיים. טרפנו אותם והיא אמרה קח אותי.
לאן? לאן אני נוסע? לתוך עצמי? לא ענתה ושמענו מוזיקה ברדיו. הקריין לחש בקול עמוק שבא מתוך עצמותינו. היינו יחד. היא בתוכי. הדבר המפתיע הזה שהיה בתוך משקפיה של מורה. הקריין דיבר אלינו; סערה בחוץ, מתוּקַי. מה נעים יותר מלשכב במיטה חמה, עם או בּלי. להתכרבל אם צריך... להאזין למוזיקה חרישית ולשתות בירה ריינגולד... אני קשוב לנשימותיכם הקצובות השקטות, עד כאן... חמים כאן. רברבנים מתגרים במשושי רוחי, קשוב לרחשי הדברים, לבין המילים שלכם, יקירַי. אני יודע, אוֹ הנרי קרא לה בּגדאד על הסאבוויי, לניו יורק שלנו. הדברים הרוחשים למטה. בתוככם. ממני אליכם, מכם אלי. קשוב... יודע מין עצבות ללא שם, בתוך בתים, רוצה ללחוש לָך, לְךָ לָך, כן, אל תדאגי, היי אמיצה, את עשירה מרוקפלר כי יש לך כל מה שאת צריכה ולו אין. זָא זָא גָאבּור זקוקה לך, לא אַת לה. אוֹנִיל אמר, אדם נולד שבור, חייו הם ניסיון לאיחוי, חסד אלוהים הוא הדבק. ראו את עצמכם במראות הפנימיות, הנסתרות, שששש...
ג'ינג'ר צחקה בקול פרוע ושיניה הצחורות בוהקות באור הניאון המהבהב, בחוץ, מעל חנות לתקליטים בראון בע"מ. ואמרה בעצב פתאומי, הוא ישנו לי כל לילה. מכירה בעל־פה את הקול שלו. יש לו נקודות חן בקול. בטח נורא יפה, אלגנטי וצנוע. למי אתה יפה, אתה הנָס ממני. לא הציבה סימן שאלה בסוף המשפט והרדיו ניגן את מייקינג ווּפּי עם ג'רי מליגן. משהו פגום, חשבתי. איזה גוף ודברים יש לך. מה העצב. העולם עודו שלך; בגיל זה לחשוש כך, להתחבא בבתים. להאזין לשמוק מרוח באו דה קולון, ברדיו. גוף שיש לך, של מחדל מוסרי. העצבות המפוארת שלה דיכאה אותי. בכפר קטן היתה נאנסת שש פעמים ומחייכת. לאמי תווי פנים מונגוליים. היה פוגרום. סבת סבתי התייפתה. פֶּגי מורה סקסית עם משקפיים גדולים זוללת סרדינים לתיאבון. המִנחה שהייתי לה. בוגד במירה, אישה אחת שאהבתי. הקִרבה לקריין מעוררת קנאה בלתי־מוסברת. הוא דיבר אליה. מדוע האזנתי. כאילו שמעתי סוד. לדבר אל מיליון נשים בודדות עם קול פאלי אין זה קל, אני יודע. וכך יכולתי לשוב ולרחם על עצמי. עומד על הגשר ומצפה למי למי למי. למילה. לצופן. מי מי מי. שרפתי תמונות שהיו אני. כיליתי זעמי בי. גם זה אושר. הרגישה או לא הרגישה. אמהּ צעקה, הביאי לי בקבוק חם וכריך. גמרתי עוד רבע בקבוק קאטי־סארק ויצאתי, מסגרת ללילה אחד, רגיש למסגרות. אבי שבר כינור ופתח חנות למסגרות בתל אביב, ליד יפו, בין פרדסים. עיר עברית ראשונה. מסגר את אנסור, שאגאל וגוטליב לכבוד מר דיזנגוף, ראש העיר, שרצה להקים מוזיאון בַּחולות. חנות קטנה יש לאבי. פינת נחלת בנימין ואחד העם. הטובה בעיר. עכשיו בוודאי קורא גתה לאור המנורה. למי אכפת. כותב לי שמונה מילים, עשר שנים, שלום, עמינדב, מה שלומך, שלומי טוב, באהבה, אבא. מייפה את הסד שיוצקים אמנים על ייסוריהם.
במונית התפרקדתי והיה קר. ידַי רעדו עד שהחימום במכונית המם, הנהג שאל באיזה מבטא אני מדבר. אמרתי לו, איסלנדי. שאל אם יש לי בולים. נזכרתי בנערתי הקטנה בנאפולי שנסעה לכל המקומות על בולים, עם מגבעת חדשה לכל נסיעה. חשבתי, היו חיים, עכשיו סע פנימה ותראה. לא ידעתי למה כיוונו המחשבות. אולי לעובדה שמורתי פגי אמרה שנעמי שלי רוצה להיות בשני מקומות שונים בעת ובעונה אחת. הפך לדיבוק הדבר הזה של שני מקומות. אבי בארצו של גתה ובחנות המסגרות. אהבה של שמונה מילים, חונקת. היפעה בין משוכות צבר, אי־שם על יד גדרה. אמרתי לנהג הטרדן, אין לי בולים אבל אשלח לך. קרא את השם על המסעד, אמר והושיט לי עט. כתבתי בפנקס; חיים גליקשטיין, קינגס חמש מאות וחמישים, קווינס, ניו יורק, נ"י. הוא שאל איך אומרים אני אוהב אותך באיסלנדית, אמרתי יו הו הו. רשם מילולית וחזר לאט לאט, כמשנן, יו הוֹ הו. תיקנתי אותו, יו הווו הו, קצר בסוף. חוזר על הדברים במבטא מצחיק. לא יו הוו הו אלא יו הווו הו. אני מתקן. יוצא משהו כמו הדף אוויר מצמיג מתבקע. הוא רושם הערות פונטיות. למען בני, התנצל, מתעניין בארצות.
באיזה רחוב אני. אולי רחוב שונה. נראים דומים זה לזה. פקוח עיניים או מרמה באיסלנדית. מי כאן אינו רוצה לנסוע. בנו של הנהג. מורתי. בכתה או לא בכתה, המורה. העיר ריקה. מכוניות בודדות באור האדום. השלג צולף ואינו מתעבה. מעורב בגשם עז. מבעד לזגוגיות משקפיה של מורתי היו שני עמינדבים. מאחוריה שידה ועליה בקבוק קאטי־סארק. עם מי הייתי. עם מישהו מחופש לשני עמינדבים או עם בקבוק קאטי־סארק. אולי עם משקפיים מחופשים לרקדנית פוליז. לנהג שיניים צהובות מניקוטין.
שוחחנו על סרטן הריאות. מרוב אימה הוא מגביר את קצב העישון. חיים גליקשטיין קינגס חמש מאות וחמישים. לא שאלתי איזו כניסה.
מדלג. מירה בכניסה, חרף הקור העז. במכנסי ג'ינס הדוקים המשווים לה יופי חמקמק, כמו דג נדיר. שערה אסוף לאחור. עיניה קרות. לאן נעלמת?
אחרי האספה הלכתי לאיבוד. פגשתי סנטה קלאוס רעב. האכלתי אותו.
מה אכל?
רוסטביף, סלט מלפפונים ברוטב של חומץ וסוכר, סרדינים מקופסה. שתה שרי.
מה קרה לוויסקי?
מרירותה, אותה אהבה שהיא אף שִנאה, אין לכחש, מסוננת, כה שקופה מירה. יכולתי לגעת בנקודה הכואבת. השעה מאוחרת. הכול נערם בי שכבות שכבות. אני. אני דג, מחר, בים, נעלם והולך באופק שלה. מירה. מירה היפה מן האסלה בבית השימוש המהודר ביותר בעולם המערבי. כמה אהבתי את הקלסתר הנורא והמפליא הזה. הגוף שישן לצדי עשר שנים. ונעמי שיצאה מאיתנו משום שתכנַנו אותה כמו ארכיטקטים. ואמרנו תהיה יפה, עיניה יהיו כהות ושערה שאטני. היא תהיה כזו או כזאת ואכן היתה. נהג המונית יו הו הו. מה אני עושה. לבכות. לבקש מחילה. אישה אחת שאהבתי, במי אני בוגד. מעולם לא ידעתי לאהוב. מנסה ונכשל. נכנסתי לתוך נשים וחיכיתי. לא בא. הייתי חושב, הנה, תמיד נפגם משהו. משהו מתעורר כעבור יום-יומיים ונעלם. הזוהר הזה. משהו חיוור, חנוק בתוך חדר. אין מוצא. בורחים. מכתבי אהבה סוערים וּוידויים. אמי ממוצא רוסי ומפוּגרָם. מכתבי אהבה ולמחרת קור, ורוצים לקבל אותם בחזרה. ודיבורים עד כלות הלילה. ומכירת כל היקר, במילים, כמו סוחר גרוטאות. איזו בושה. מבקשים מוצא, לא לפגוע, גם לא בעצמי. תמיד חשוף לכל הפיגועים. כמו אילן אדיר עשוי משי. הרחובות הללו. דירות מואפלות. חדרים חשוכים והן יוצאות מלמטה ואומרות משהו. וצוחקות עליך. או בוכות על עצמן. ואתה גם. הולכים לסרט. גם זה. מעשנים יחד. שותים ויסקי, יין, אולי קפה. בפרקולטור השכם בבוקר. עם לחמניות חמות שהביאה מלמטה, עם מיטות כפולות וצרות. עם תקרות מכל הצבעים, לקום לקראתן בבוקר.
מתארים עתיד שלא יהיה. פעם היתה גם מיטה קטנה בחדר. מין עריסה. אמרנו היא ואני, אולי היה שמה פַּטריציה, כאן יגור הילד. אבל לא היה שום ילד. פעם היתה גרידה, עם מרירוּת, ומאתיים דולר הלוואה, ונסיעה לפנסילווניה ואחר כך סחור סחור לא להיפגש. והיתה נערה דומה לאֶווה גארדנר, בסאבוויי. אמרנו דברים. גרנו יחד. היא באה עם מטאטא ואני עם סטָטיב וספר על פאולו אוצ'לו. עם הרמָחים בציור הגדול מן הלובר. שלושה טריפטיכונים. כיצד התבוננה בקסם הזה המבעית. הביאה לי את ספר התה היפני ואת בַּהַגַוודגיטה. אכלנו מזון אורגני ברחוב חמישים ושבע. ולא. ואז באה מירה ולא חיפשתי עוד. כמו המושכל המוסרי של קאנט, בתוכי טבוע. היא על כל מהלכי דמותה. הייתי קורא אותה בתוך החלומות. לא רציתי להינשא לה כי חששתי שלאחר שאנשא לה לא אוכל להינשא לה עוד. ועל כן היינו נישאים כל בוקר. הטקסים הללו. ובאמצע באה נעמי, כמו החידה שחדנו לעצמנו והתשובה שהיתה עוד חידה, והיה נעים כך. סנדקי כתב, "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה". על האסלה של פרנסיס אליוט. ביום שלג נורא. כשפגשתי את מירה. והיא הביטה בקיר מאחורי. הנה היא. והמרירות הזאת. לשם מה. והמורה פגי. לא היה שום צורך, אבל כיצד משתבשים דברים. בתוך עורה אני יושב. מה פירוש סנטה קלאוס רעב. יכולתי להמציא משהו מבריק יותר. אבל העייפות. פגי עודה בתוכי. איך להוציא אותה. כמה אנשים, מירה ואני כן, אבל כמה אנשים באמת נוגעים אלה באלה? עכשיו ריחה של פגי בבגדים שלי. מירה בעגמומיות, נעמי תבכה, מחר אני בים. איך נשבר הכול. נטלה ממני חדוות הכישלון.
צעקתי אליה, הולכת אותי שולל.
כאילו היא.
לא הוליכה אותי שום שולל.
המפונק שנהייתי לה.
האמינה. למה את מחכה. אני אדם חופשי, הלכתי לטייל.
ילדתי התעוררה ובאה לחדר. כבר נכנסנו פנימה. מתפעל ממירה. בדרך מן הדלת החדרה לא שכחה להניח שני בקבוקי חלב ריקים, חוכמת המציאות ברגעים מרים. בתי לבושה פיג'מה לבנה מאוירת פילים. מחזיקה בידה זנב חיתול ישן, בלה, בלעדיו לא יכולה להירדם הנסיכה. אוהב לראות את שתי אצבעותיה, זרת וקמיצה, אוחזות באיזו עדינות, אלוהים, בזנב החיתול ועיניה אט אט נעצמות כאילו השלווה עצמה. אין דבר היכול לדכא ולרומם אותי בעת ובעונה אחת כמראה תינוקת בפיג'מה, איזו רכות וחמלה. מבוהלת, מיושנת בתי. פנַי לוהטות מן הקור, שערי מבודר מן הרוח, מיירא אותה. רוצה להיתלות על וו ביטחון שאיני. לוּ רק יכולתי לחוס. ואמרתי, אני משחרר אתכן.
מירה לא הבינה.
אני נוסע, מירה.
אבא לא נוסע, אמרה נעמי. אמא אמרה שאבא לא נוסע. בקולה מעוגנת נימה דקה של פקפוק.
נוסע, אמרתי.
ילדתי בפיג'מה מאוירת פילים. מתוקה כסוכרייה על מקל בכתה, לא, לא, לא. אמא לא ידעה, אמרתי. מירה מנסה להשתיק אותי. שאחוס! עיניה, שהיו קרות, מתחננות עתה. מדוע, עַמי, מדוע לפגוע בה אם אתה רוצה לפגוע בי?! לפעמים נדמה לי שאתה נהנה לומר דברים נוראים. כאילו לדחקם מעליך ואינך נפטר מהם. המילים הנדבקות האלה...
אני לא נהנה. אמרתי לה שאני עייף, הלילה רבץ עלי. כל חיי רבצו. החלום שחלמתי, שנופץ כמו כינורו של אבי, האומץ שהיה לו. נעמי בפיג'מה מאוירת פילים, מירה רואה אדם נמס לעיניה.
מירה יודעת. כל חיי חייתי בתוך ביוגרפיות מאולתרות. להיות מישהו אחר. להוליד משפחה אחרת, לחלום בשפה אחרת, לא לפגוע בך, מירה, בואי נהיה ישרים, אל נלך סחור סחור. מילים אני יודע. לא בך, מירה, לא בנעמי, אלא בי. היא בוכה, ילדתי. אל תבכי, נעמי. אני אוהב אותך. אשתי תולה בי עיניים עייפות, כל הערב חיכתה. הייתי מעל מורה, מחפש ישועה בשערה הפרוע. מליצות שאמרו לי ירכיה. בדיחות סירתה בין רגליה. התהום שבשיפולי בטנה. הריח הזה. תמיד בוכה כשלא צריך. היה נחמד, אמרתי לה. מה פירוש נחמד. הלוא ניסיתי לעשות לה ילדים. היא עם דיאפרגמה ואני עם ניסיון עיקש להחזיק מעמד בתוכה. לא להתריע מוקדם מדי. הנס שהתרומם לקראתה. הדגל שהצדיעה לו. כל המיאוס הזה. כשיש מירה בשביל אדם מעוך כמוני. בשבילֵי עצמו, לריק. פעם הייתי שונה. גם היא. כה שונה. מישהי אחרת נדלקה ונכבתה. מי כיבה אותה. חדלתי לה. הלכה לקראת דבר לא קיים. כמו כולם. הייתי צריך, חייב, להיות החלום שחלמתי. כל כך האמינה. נתלתה בי. מצחיק. עם סטטיב. עם ציורים מיושנים. עשרים ואחת מירות על אסלה שציירתי. מי רוצה ציור מיושן כל כך. נראה כמו ג'וטו במכנסיים קצרים. זו הישועה שחיפשתי. אני שואל, שואל. ביום שחשבה שאני, אולי, קדוש מדי, התחיל משהו שתמיד כאב, לצחוק.
הלילה תלוי בחדר. עשן מקופסה, לאה ומצחין. קליפות של תפוז. כריך מזדקן. בדלי סיגריות של מירה. ספל קפה ואפר בתוכו. חותם שפתיה על דופן הספל, הכאב שהיה פה. מירה אמרה, אתה נהנה לומר דברים מכאיבים, לדמיין מצבים ולהביאם לקיצוניות... למקד כאב ואז לדקור את עצמך. כמו כדורגל. תמיד בתחרות עם מישהו. על פי חוקים. אמנות לפי חוקי כדורגל. מדוע אינך מבין כמה זה מטופש. מדוע תחרות כמו ילדים, במשחקים של ילדים. רק מפני שיש אופנה עכשיו ואתה לא בה. אז מה. ואולי תהיה. אולי לא. בכלל, מדוע זה חשוב. באך היה, סטנדל. יש בך עמינדב מצחיק בפנים.
לא ראיתי מה מצחיק. להכניס את הלילה הזה לשורת לילות שהיו, למות. לנוס מחר. לחפש את החלום במקום שממנו החל. אצל חנות המסגרות של אבי. העיר הזאת נגמרה לי. החיים האלה. אוהב אותך, מירה. לא יודע מדוע חייב. אוהב ובורח. אלוהים, כמה את יפה ואנושית. ויודעת לאהוב. אני לא. זאת הצרה, אפילו לא את עצמי.
נעמי: אמא אמרה שלא תיסע. שתישאר איתנו. לקחתי אותה בידי. חמה ועיניה בורקות. שערה עודו רטוב מן האמבטיה. איזה זוך. אמרתי לה ומירה הקשיבה, מה הם שני גרַם עוגמת נפש, איך מודדים כישלון. שיחקתי ליצן מלך עצמו לריק. החתול יצא מן המיטה, קרב אלי ופורר. רציתי לבעוט בו. הדברים שעושים לך פתאום רך בלב. מראה חתול אוהב שטוב לו ונוח. עולם נורא על הגגות בחלון. לילה עם שלג ורוח. בפנים חם, תודה לאל, החימום פועל. עוד מעט יכבה ללילה. הרדיאטור ייאטם. ואז תשרור דממה נהדרת. כמו אחרי ניתוץ כינורות. קחי את החיה הזאת, אמרתי. בתי נרכנה אל החתול, נשתפלה, החמודה, חיבקה אותו. אמרה, הוא לא חיה, הוא כדרלעומר. צעקתי למירה, הגידי כדרלעומר! היא לא מסוגלת לבטא את שמו, קוראת לו כדרי. צחקתי, כדרי, חמודה בתי בפיג'מה מאוירת פילים, מחבקת חתול מפורר נואשות. האם הנואשוּת היא תחינה או חוויה צורנית. צערה של תינוקת. אביה צועק, פרוע שיער. מחר הולך לים. אמהּ בוכה. איך נהרס עולם כה יציב ברגע.
מה חושבת הספינקס הקטן שתכננתי והנה הוא אדם, אוטם דברים ומדבר לעצמו בלחש. הייתי צריך לשאול את פגי, במקום לספור את גומות החן שעל גבה המדהים. לא שאלתי. משהו בתוכי סוער אל חורבנו.
קניתי כרטיס נסיעה, אמרתי. בעוד שעות אחדות אני נוסע. עמדתי על גשר, מירה. לא היה צד שני. פתאום אני כבוי. מה יעזור החלום. מקולל מדורי דורות. כמו אבי. לא להצליח הוא צו. השמש זעה, העולם סובב והצל הולך למקום אחר. גם אם אינו רוצה. ציורַי קרועים. בלי החלום שקינן בי כל השנים, אין לי חיים. הייתי דרמטי מאוד. ראיתי הכול בשחור לבן. אין לי במה למלא את החלל שהותיר החלום. איזה כאב, מירה. כל כך רציתי שיהיו דברים. שהגוף הזה יהיה שווה ערך לרצון. טעית בי. אני טעיתי. ישנו רק עמינדב אחד, הנער שהייתי לפני שעזבתי הכול ונסעתי. לפני שהלכתי מעירי. מחנות המסגרות. ממרזבי תל אביב בלילות חורף בוכים. הילד שחלם את עצמו. אולי למצוא אותו -
מירה מחבקת את נעמי המחבקת חתול המחבק בעיניו הבלתי־נראות את הנורא באבות.
אני יודע שזה טיפשי. מדוע לא אדע. משולל כל תכלית. ניטל טעם החיים. נשמע נמלץ, שיהיה. עמינדב שהייתי אינו יכול לחכות לי שהרי יצא איתי לכל הדרכים וקומט כמוני. אני, אנשים הרבה, חוזר להיות הילד שהיה. העניקו לי שם. סנדקי ביאליק בא מתוך שיר ויצא אל שיר. צלע על מקל. היה יום אביב ריחני. אמא שכבה בבית החולים פרוינד בתל אביב הקטנה וחיכתה לי שלושים ושמונה שעות. בא ביאליק ואמר, סתם, קִראו לו עמינדב. כשיהיה ילד קִראו לו עמי. והלך להביא מילים מרות ונעימות לעם ישראל. בתוך בית עִם כיפה בין עצים. עם מאניה. אוכלים מרק קניידלך. לא בי, לא שייך. אַת הענקת לי שם חדש. בבית השימוש המהודר של פרנסיס אליוט ביום קר של שלג. אולי זה היה לילה, מי זוכר. היית זכה, תחת מאה צעיפים. איך ידעתי שמצאתי את בבואתי. בתוכך ראיתי את עצמי. עצמתי עין ולא בכיתי. אבל הדברים נשתבשו. חיכיתי לנס והוא בושש לבוא. ג'רום מצייר דגל פנאמה. מי צריך עשרים ואחת מירות על אסלה שציירתי. ציורים מיושנים כאילו על כדים. חיוך זדוני היה לך אז.
אני שב ככלב מוכה, מי מחכה לי.
נעמי אמרה: אבא, כל אחד יכול להיות בכל מקום.
חשבתי על נעמי שסוּפרה על ידי המורה פגי. חשבתי: לכן את קמה וחוזרת, להיות בכל המקומות. בכתה אלי. קרבה, ליטפה את פני שהיו לה. אמרה, כשהייתי גדולה, כך אמרה, היה לי בית עם המון חיות. כי רציתי שיהיה לי בית עם המון חיות. אחר כך הייתי קטנה ונולדתי לך. הבטחת לי גמלים מטבריה. וזאבים. שתיקח אותי הבטחת. אם אתה נוסע ואתה שם, כשהיית ילד, וכשהיית זקן גם, אז אל תשכח להביא אותי. אתה שם עם כל אלה שהיינו כשדיברנו על הבית עם החיות. והסמיקה הקטנה. ליטפתי אותה. כה נבונה. וגורף השלג הזקן חשב שהיא פרה.
אמרתי לנעמי, הייתי בבית הספר, פגשתי את המורה -
פגי.
פגי. נחמדה מאוד.
מירה אמרה, יש לה גוף יפה. זה מה שאבא שלך רוצה לומר. אבא שלך אוהב נשים יפות. גמעתי מעט יין שעמד על השולחן וצחקתי. הייתי כל כך עייף. ידי רעדו. מעבר העיר עלתה נהמה עמומה. מישהו הוציא את האוויר מן העיר, מחר בבוקר ינפחוה שוב. להבין סודות עיר, לפקוח עיניים. אור מהבהב של ניאון מבליח מרחוק. החלון נברא ומת לסירוגין. הילה כחולה בתוך חלון. בתוכה עיר ישנה. נהמה אדירה מחובקת על ידי כפיים חונקות. למולה אני. חתול מפורר למראשותי. החיים שצוחקים אלי מן הרצפה.
פגי אמרה שאת ילדה נבונה וש... ילדתי קרבה. זנחה חתול שליקק את עצמו ביהירות אופיינית. פורר למגע לשונו. הניחה ידה על שפתותי שאחזוּ מקטרת לכבוד מורתה. היא לא יכולה לשאת דברי שבח בפניה. מסוגלת לרקוע ברגליה למשמע מחמאה. עיניה מתמלאות דמעות, חרדה לופתת אותה, נעשית קיפודית וקולה, למה, אלוהים, מתחספס. הצעתי לה לצאת מן החדר לרגע כדי שאוכל לספר לאמא. יוצאת בפנים חפורות מן החדר. מנסָה לא לשמוע בחדר השני. הדממה של הלילה מעבירה קולות של מחטים נופלות. אמרתי בקול רם והיא שמעה ולא רצתה לשמוע, פגי אמרה שנעמי נבונה מאוד, תופסת מהר, טובה בחשבון ובקריאה, מתקדמת בכל הלימודים וכל בוקר צריך להכות אותה בשוטים כי עצלות זה דבר פסיכי. חזרה ונצטנפה. פנים רוגזות אל אביה ושפעת אהבה נכזבת. מירה אמרה, הסוף לא מתאים. אמרתי לה שנשים סקסיות מסוגלות להיות אכזריות. מירה אמרה, עכשיו היא לא רק יפה אלא גם סקסית. נעמי התחפרה עמוק יותר. עיניה של מירה יבשות. מעולם לא ראיתי עיניים יבשות בוכות אבל עיניה היבשות של מירה בכו. מראה מירה ונעמי מביך. דורשות רחמים, ורחמים צריך לבקש. אני נכנע להן תמיד. מראה התבוסה שלי במראָה הוא כאב עז מדי. שתיהן כה צנופות. מאוחר בלילה. השעות זחלו. עוד מעט יהיה ים. אני לא יכול לפרוץ באהבה. נעמי ומירה חשובות לי מכדי שאבזבז עליהן מרורים שאני מלא בגלל מה שמירה קוראת לו תסביך הכדורגל. התחרות לפי כללים. ולהיות מודע להצלחתו של ג'רום, או מדוע פרנסיס אליוט אינה מותשת כמוני. מה היה לי כבר בחיי, אמרתי לה, אַתּ! וזה לא הרבה. הקשרים שאני ממציא כדי להביס את עצמי.
סע לכמה ימים, אמרה. אתה זקוק למנוחה. אתה מענה אותי, את מר צוויגל, את נעמי. אבל שוב! אל תיסע הביתה. זה לא הוגן, עַמי...
כמה קשה, אני מכיר אותה, לבקש כך. נאקת חיה שנכלאה. מכיר את גאוותה. לבקש. לא הוגן. אל תיסע, אמרה. לאן לא לנסוע, מירה.
מתבונן בה. האם אנו זרים פתאום. עשר שנים חיינו זה בתוך זה. ילדתי בוכה בפיג'מה מאוירת פילים. קח אותי, אבא.
אתה מנסה להתאבד על ידי שאתה מלקה אותנו, אמרה מירה בקול רפה. מהרהרת בקול רם. אין בה עוד מילים. תדבר על מזג האוויר. בבונואר־טלר אפשר להשיג אהילים יפניים מסוגננים על ידי נאגוצ'י. רציתי לומר לה. מאוחר בלילה. עוד מעט יהיה בוקר. של ים. החודשים האחרונים היו גיהינום. נעמי בוכה עם אף סולד ואני אוהב את פיה החושני, הסודי מאוד, המתעקל שבוי בין מה שמירה קוראת הסודות של הפה; אותם חריצים משני צדי השפתיים. עמינדב, אמרה, והמילים היו יבשות ללא חיוּת, הפגישה שלנו היתה מוזרה. אבל חיינו והיו דברים. יכולנו להיפגש במקום אחר. אבל אני לא הייתי, גם אתה לא. השלג שירד כל הלילה כמו היום. אבל פיצינו. לא? ניסינו? איזה דבר חד־פעמי אתה הורס במו ידיך. להתחנן? אתה רוצה ללכת, לך. תבוא, לא תבוא, עכשיו, פתאום שום דבר אינו חשוב עוד. אני רוצה, עכשיו, מפני שכואב לי, לישון.
מלמלתי, לא, לא, אבל שנינו נרדמנו בעמידה. פתאום, באמצע המלחמה על חיינו, נרדמנו. היא מלמלה מתוך עילפון: איזה צדדים? מי לא עומד לצדך? ועוד אמרה, אתה מלא חן וזימה. אני אוהבת אותך מפני שאתה, בעצם מה אתה? כאילו שאני יודעת. ושוב נרדמה. עמדנו רדומים. והיא לחשה, מתוך נמנום, דרך אהבתך את עצמך יכולתי לחיות בפעם הראשונה בחיי. לאהוב את האוהב עצמו לאין שיעור. איזה דבר נדיר. ואתה גוזל ממני -
את גזלת.
את מה, עַמי.
את עונג התבוסה.
אתה מצחיק. וזה מלודרמטי.
אני מלודרמטי, מירה. תמיד הייתי. זוכרת איך שרתי כשנכנסת להיריון?
תמיד שרת. גם כשעשית לי ילדים בלי שיהיו ילדים, שרת.
נעמי כאן.
שכחתי, אני ישנה. מדברת מתוך שינה.
גם אני.
הילדים שהיינו לנו פתאום.
החושך כבה בחוץ וכחלחלוּת חרישית וזכה בקעה מתוך האפלה. השלג חדל לרדת, חשבתי במין עצב פתאומי.
שום תבוסה, אמרה, אתה משחק באש. אבל סע. לך חפש בתל אביב. אולי ברחם.
הקנאה בתוך קולה המיושן. ילדתי שותקת באֵימה. מחבקת כדרלעומר. מירה לא סלחה לי את זיכרון חמשת החודשים האחרונים של השהייה ברחם שאני נושא עמי.
מה יש לך עוד לומר, מירה?
איך העזת להביא את סילביה הניג הזונה הזאת, מסידר־בר, למיטה שלי!
צחקתי. זה לא מתאים ולא שייך.
אני יודעת, אמרה. וישבה. לולא עיניה העצומות הייתי אומר שצנחה.
צנח לו אדם על ידי והייתי כבוש למראה כאילו כך אמות.
עינינו עצומות. על הרצפה. נעמי מחבקת חתול, נרדמה. פקחתי את עיני וראיתי מתוקה ישנה על שטיח. עורה לבן וצח. הבעת הכאב על פניה נתחלפה לחיוך של שלווה כמו בודהה שמן ושלֵו על קיר מוֹרָתה. מירה פקחה את עיניה כאילו יום חדש. האור בחלון אפור כחלחל. התבוננו בנעמי משני עברי השטיח באי־אמון. האם היא באמת, שאלו עינינו. קרבתי אל נעמי והרמתי אותה. לשלוח ידיים ולהידחף אל אביה, מתוך שינה, הו אלוהים, שלחה ידיים וחיבקה אותי במין חום נורא. נשאתי אותה למיטתה. להניח בין דובונים, אחד מהם פעור עין. ידה, מתוך שינה, אחזה בחיתול הבלה, נשקתי אותה על פיה שהיה יבש וחם. על עיניה שכבו הדמעות שקודם בכתה. ליקקתי אותן ולא היו מלוחות. כיביתי את האור ושבתי אל מירה. היתה בה פתאום ערנות של בוקר. חיממה יין אדום. היה קר, החימום חדל. שתינו משני גביעים גדולים שקנינו יחד בקיץ ההוא בפיירפילד קונטיקט. הרוח הכה על החלונות. מירה אמרה שלנסוע במזג אוויר כזה לא יהיה תענוג גדול. אמרתי שהים נוסך בי שלווה. אמרה שתארוז למעני. נדתי בראשי ואמרתי: עם סילביה הניג לא שכבתי.
לא ענתה.
אני אשוב, מירה, מוכרח לנסוע בינתיים.
היא אמרה, כן, אני יודעת.
מאוחר יותר היו חמש מזוודות ארוזות. משהו אדמוני, נדהם, החליף את הכחול בחוץ. בוקר נדחק מבין עננים כבדים. מירה הניחה במזוודות את חפצי, סבונים ריחניים ספרדיים, נייר טואלט רך, מגבות נקיות ודמעות שהוקפאו למעני. אולי אבקת דמעות; מעט מים וחום ובכי־נמס בכל עת. עד בוקר דיברנו. עייפים והכול כאילו נגמר. בקול לחשני לחלוף על פני דברים של מה בכך. נזכרנו בנעמי בת חודש. בפיג'מה ראשונה. בפעם הראשונה שהחלפתי חיתולים וחששתי שאדקור אותה בסיכה הגדולה. איך למדה מירה להחזיק את הסיכה בפעלוליות נהדרת ולהחליף חיתולים במהירות שטנית. השן הראשונה, שדחקה את עור החניכיים ומרחנו אותם בקוניאק. סיפרתי לה על חפירות ארכיאולוגיות במרכז אמריקה עם פירמידות שאין יודעים אם בנה אותן אדם או אל. דיברנו על מה היא שנת אור וכמה רחוקים כוכבי אנדרומדה מאיתנו, ובפעם הראשונה זה זמן רב לא סערנו, חיכינו לבוקר.
הלכנו יד ביד אל מיטתה של נעמי. הגרון צבט. חשבתי, הנה אני נחנק שוב. מירה מכירה את הסימנים ודחקה בי לצאת מן החדר. יצאתי טרם אתחיל לצעוק. כל אימת שאני נזכר בחמשת החודשים אני נחנק. נעמי ישנה בלחש ורחש נשימתה היה בעבועו של מעיין מתוק. האֵינוּת שתהיה מחר מרה. בבוקר לקחתי את המזוודות ויצאתי. היה קר ורוח עז נשב מן הנהר. היא עמדה במטבח והכינה ארוחת בוקר לנעמי. לא יצאה להיפרד ממני. קראתי למונית ונתפרקדתי. עד שהחום מתחיל להלום בך אתה קופא.

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
 

עוד על הספר

סוסעץ יורם קניוק

א



אולי אף לא רציתי לשוב. היו טעמים הרבה לא לשוב, אנשים צחקו, מה פתאום. הפקפוקים נמוגו עם העלייה לאונייה וההפלגה בים המבועת של שלהי ההוריקן. הירוקת שהוריש הדבר האכזרי שגיעש היתה פתאומית, האונייה התנודדה. חשבתי, הנה הביתה. אנשים למקומות מהם באו, אליהם הולכים. מַיִם אל מַיִם. אבק אל הרים כחולים באיזשהו אופק בלתי־נראה. שקעתי בנמנום ועל פי זה ידעתי שימים חולפים ולילות לתוך לילות. אף הגענו ועיר קדה לקראתי. זה היה אחרי ימים של ים.
קודם היו דברים אחרים. מירה ביקשה ממני ללכת במקומה לבית הספר. שיחת היכרות עם מורת בתי. נעמי למדה בכיתה א'. סיום שליש ראשון. מירה אמרה, הראש מתפוצץ לי מאז הבוקר, אני רואה אש בעיניים העצומות.
חשבה: ההליכה לבית הספר, הישיבה בכיתתה של נעמי יצננו אותו מעט. הזעם שחלחל בי אז. חודשים קרעתי בדים, שיברתי מסגרות, צעקתי, חירפתי את עצמי, את העולם, שאשם, שלא אשם. מסרב לראות אנשים. טורק את שפופרת הטלפון על מר צוויגל המטלפן כל בוקר בעשר ושלושים בדיוק, אני מכוון את השעון על פי הצלצול, ומבקש לדבר. נוטל את השפופרת מידיה של מירה ואומר, לפעמים צועק: אני מחוסל, צוויגל, מה שלא נגמר עד כה, נגמר עתה. יפה נפש צוויגל. מרשה לי לכלות את הצעקות לתוך השפופרת ואומר, אתה פזיז, עמינדב, חמום מוח. בוא אלי לגלריה ונשוחח, נשתה קפה. מדוע אתה נוהג כילד. אינך רואה איזה יום יפה בחוץ? ואני אומר, שמים קודרים, עננים מכסים את פני הלב, מכוער עד נורא, צוויגל. אני יכול להריח את החיוך המקסים על שפתיו, את הקפה ששתה הבוקר, את הביצה השלוקה, שלוש דקות, שאכל בכפית ורוּדה מפלסטיק, את ריח הדפוס הטרי על גבי הזמנות חדשות לפתיחה חגיגית. את העיר התלויה לו על הגג. הוא רואה יונים וצריחים ומגדלים ואינו רואה שואה אקולוגית או התפוצצות אוכלוסייה, אני נגעל וטורק. כל בוקר בעשר שלושים ושלוש בדיוק.
לפעמים השמים באמת כחולים כדברי מר צוויגל. בייחוד בסתיו, לפני חודשיים, על פי רוב מהרהורי לבו. הטריקה מכאיבה לי לא פחות משהיא מכאיבה לו. אני מחבב אותו. לפני חודשיים קניתי לו לכבוד יום הולדתו השישים את כל כתבי תומאס מאן בכריכה דקה, עשרים ושניים דולר.
הוא ישב וקרא לפני מלוטה בוויימר. איך שרלוטה קסטנר הגיעה לוויימר לדלות את נעוריה מבבואת סיפור כה רומנטי. בלתי־נסבל, אמרתי לצוויגל, אף כי אהבתי את הדברים, אבל בתוכי כבר קינן שד של איבה. והוא היה מין תנוחה של אדם, כמו קש על גב כיסא רך, הזכיר לי את אבא, עם גתה. רציתי לבעוט בכל מי שבא מנוף גתה. אבל אין לי מה לומר לו. רוצה שאבוא. נשתה את הקפה והקוכען, אביא תמונות, נתלה, למי, לְמה? נמסגר, נעמוד מול הקיר ונתווכח היכן לתלות את העץ והיכן את האישה. מכה בשפופרת על כּנהּ כאילו פצע. הלך עמי דרך רבה מר צוויגל, הגמול יכול היה לבוא, אמר לי אספן ששמו ד"ר שפי. אלו ימים נוראים. והכאב שנטף כאילו צוף. אין לי מה להביא. אני לא צמא לקפה וקוכען. רוצה לקרוע, לשכב במיטה, מכורבל בעצמי, לבכות. העונג הזה שבתבוסה. הדמעות הללו מתוכי, שלא בכה אבי כששיבר את כינורו וחיכה לי בכל הפינות עם החיוך המתוק ודרך ארץ שלו הנודעת ואמר: מדוע אינך משבּר את כינורך, עמינדב? והתכוון לציורים אשר חשבתי שהיו בי. כתב אלי שמונה מילים מדי שבוע; שלום, עמינדב, מה שלומך, שלומי טוב, באהבה, אבא. כל שבוע. עשר שנים. אולי חיבק אותי חזק מדי.
הבוקר לא יצאתי מהמיטה. התכרבלתי בשמיכות הצמר הכחולות וחיכיתי לצלצול של מר צוויגל. הוא טלפן וכיוונתי שעון. אחר כך טעמתי טעמה של מירה בשמיכות שאמהּ נתנה לנו בהיחבא. העלבתי את מירה. אמרתי לה שהחלה לחיות דרכי ושאני מחוסל. שאכזבתי אותה. שאני מפורר. רק צל נותר. דברים נדושים. ויכולתי או לא יכולתי, אבל הכניעה באה, יושבת בתוכי. מדוע אינך מלטפת את המובס. כולם בגדו בי, מירה, אמרתי לה, ויכולתי לבוז לעצמי עד תום ולחוס על עצמי עד תום ולהיות פינה של אדם שרציתי, פעם, כמו רבים להיות. אין מי שיעמוד לצדי, אמרתי לה. הכול חרב, לקטי את השברים. היה לי קול מלודרמטי ברגעים החדים. כשהייתי צעיר הלכתי לים אחרי ההפלגה הראשונה שלי ועמדתי מול המֶלח שהכה על שכבות הטיילת של תל אביב צלופת גשם, ואמרתי לעצמי, היה תמיד עצמך, כאילו סוקראטס. והים ענה לי בגעש נורא וכל כך חשבתי שאני יחיד מול הים, או השקיעה הזאת המדהימה, או האיתנים שהם גם אלוהים מחופש, או לא מחופש.
היא לא נענתה לאתגר. שפתה מים, חלטה תה, הלבישה את נעמי ולקחה אותה לבית הספר. חזרה וישבה על קצה המיטה. להביט באלוף הנעורים כאילו היה מסננת. הבושה שהיתה. להטיח בה דברים מרים. היא לא רואה את חיי ככישלון ומוכנה להבהיר לי בקור רוח מעורר התפעלות ביום סגריר זה.
מעבר לרחוב חלונות נעולים. גג הבית ממול הומה יונים כמו מחלונו של מר צוויגל. דגל מהוה, שמוט מחלון שתריסו קרוע. עיניים מציצות לעבר הרחוב למטה. על פי הלמוּת הבלמים יודע שהאור התחלף לאדום. לפעמים חושב שאם מישהו ייהרג למטה, ברמזור הטיפשי, יגמול לי איכשהו. אני מדמיין את מותי ומישהו מדגים. היא לא הבינה מדוע אין חיוכים ואין צחוקים. הכול לא נגמר, זה לא סוף פסוק, אמרה. לא ידעה מה לומר והיתה ממציאה דברים מתוך "ניו יורק טיימס בּוּקס רוויוּ". מוצאת סיפורים מתומצתים, עלילות־אהבים גדולות במילים ספורות, וכולן דומות לשלי. כך אמרה. הניסיון למצוא מילים נדושות לדברים הקשים שחלחלו. אולי לנוס, אולי לכבוש לעצמי נקודת תורפה. לעמוד כמו נאד ולדעת, מכאן אין עוד מנוסה. ולנוס. מירה לא מבינה, מדוע לנוס.
אחר הצהריים הלכתי עם ילדתי לריברסייד דרייב לקנות את ה"ניו יורק טיימס". הבוקר לא קניתי, הייתי בשמיכות ומירה הרי לקחה את נעמי לבית הספר. קמתי ונעמי בתי, נצצו עיניה. רכבה על כתפַי לבושה "שובר־רוח" אדום, פניה צלופות רוח. הרחוב מושלג ורוח עז מן הנהר. דומה לקניון עם בתים גדולים. ילדתי נהמה כמו דוב. בעטתי בכדור שלג משחיר, ואיש זקן, גבוה מאוד וסמוק לחיים, גרף שלג בפתח הבית מספר ארבע מאות ועשר. שאל אותי אם יש לי אש. חדל לגרוף שלג והשעין את האת אל הקיר. נשב לתוך ידיו ואד הסתלסל מפיו. נתתי לנעמי את הזִיפּוֹ. ורכובה עלי כמו פרש אדום נוהם כדוב, הציתה לאיש הזקן את הסיגריה שלו. האיש חייך אליה ועיווה את פניו ועשה מוּוּוּ. בתי אמרה, הוא חושב שאני פרה, אני לא פרה. לא ידע כמה נבונה נעמי, נראית כבובה, נוהמת כדוב, עיניו אדומות מוויסקי, פיו קטן וצר, חושב ילדה־בובה היא פרה. לא ידע כמה חמודה וחכמה, לומדת בכיתה א', קוראת דוקטור סוּס, יודעת חיבור וחיסור וכבר מצויה בה, אני יודע ללא שׂמחה יתרה, עצבותם הנבונה של יתומים. בנקל תוכל, חשבתי, להיות אכזרית או בעלת רחמים גדולים מדי, לחפש קיר ולהישען עליו, להידחק בעולם כאילו הוא פרוזדור. כלב זר, שחור, בעל רעמה מצויצת, רחרח את נעלַי ודבק בי. שילחתי אותו מעלי. בתי ביקשה לרדת, לחצה עלי ברגליה, אמרה, אבא, באמת אבא, להיות שלו, אמרה שרוצה להיות, אבל לא יכולתי לאמץ לי אוהב.
בתי בכתה. חזרנו הביתה עם "ניו יורק טיימס", לוהטים מרוח חד כתער שבא מן הנהר. מירה סירבה לדון שוב במהות הכישלון ונסגרה במטבח. בישלה רביולי על פי מתכון שקיבלה מגברת הֶרשאוֹ מן הקומה השביעית. בעלה הרי לא נמצא מעולם. האבל שהיה שם. מירה ישבה ימים ולילות ואמרה שישוב והביאה מגדת עתידות שראתה בבירור את בעלה של גברת הרשאו פוסע אי־שם במרחבים סתומים לקראת ביתו, ולא הגיע אף כי שילמו לה לפי שעות. נעמי היתה חמודה על שטיח, עם דובונים, בבית הדהוי של בין־ערביים. התריסים של גברת הרשאו היו מוגפים, התה ששתו שם והמילים הנוראות שאמרה על החיים. ששררה שם חרדת הממאנים לשוב. ריח הרביולי ממלא את כל הבית. נעמי קוראת בין דובונים, על שטיח, את דוקטור סוּס, וצוחקת כמו פעמונים. איזוֹ עליזות שטרפה טיח מן הקירות.
יצאתי מהבית והלכתי לבנק בפינת שמונים ושש וברודוויי. להוציא חסכונות. שהכלב לא ירוץ אחרי. רואה אותו מרחוק מכשכש בזנבו בשלג, חשבתי, להיות כלב עזוב בחורף, בשלג, כמו מר הרשאו. האם טוב לו. והיא מבטת בי מן החלון המהוה שלה כאילו יחזור האיש שלה, שלא שב. נעלמתי לה ולכלב מעבר לבתים, והיה קר. רחוב דֶלֶנסי הומה אדם. צבעים בחריף בגלל יום חורף עז. שלטים בעברית וביידיש. שוק שיכול היה להיות לי ניחומים בימים אחרים של געגועים, או השתלחות מתוך עצמך החוצה וחזרה פנימה. קניתי כירת גז קטנה, שלוש להבות, סיר לחץ, מכונית וטוסטר. אני לא סובל טוסטים וקוקה־קולה. קניתי גם פותחן אוטומטי שיחובר לקיר, קניתי פורד לבנה, מודל שישים ושתיים, חלונות נפתחים ונסגרים בכפתור אחד. ביקשתי לשלוח הכול לאונייה "ציון" המפליגה מחר עם שחר. מצאה חן בעינַי הפורד. המצית עודו פועל, מה אני מבין במכוניות, אמרו לי, תראה, אפילו המצית בסדר. קניתי כרטיס נסיעה. אמרו שמאוחר לשלוח ולקנות. אמרתי חורף, וכל זה, וכמה אנשים כבר נוסעים ולמה לא. אמרו בעצם כן. מחלקה שנייה ומהר. לארוז את המכונית גם. איש נמוך עם פצע בלב נחלץ לעזרתי. היו לו עיניים כמו הדברים שרחשו בתוכי; משהו אפל, אולי מת. אמר שחי בארץ וברח. מזמן. היה צנע ואכלו נעליים ושרוכים ולא היו לו נעליים לאכול. היה דב יוסף, אכלו נקודות כמו חריונים של זבובים. והפצע בלב. בלי מולדת. מדבר שום שפה. חולם במשהו שנכחד. היו דברים בווילנא. מה אתה יודע. חוג לקאנט והֶגֶל. דבר גורר דבר. כאילו לא ידעתי אותו כל השנים האלה. בין שלטים בעברית וביידיש. גם אמר לי, הנה אברהם אביבי, חנות למוצרים. תימני מתל אביב ואמריקנית שמנה משדכן, עם תעודות ואזרחות יו־אס־איי. של אמריקה. בחינות עם עורך דין שכתב לו תשובות על הציפורניים, מי היו הנשיאים הראשונים ומהי מסיבת התה. עכשיו מוכר דברים עם וולטאז' ישראלי. מאתיים ועשרים ווֹלט. וטלוויזיה עם פסים אירופיים. תדירוּת הפסים וכל זה. למה לא תקנה טלוויזיה, הלוא מותר לך להביא. תודה רבה. מה אעשה בה. אראה את הדברים החיים. רוצה להיקבר. יש לך אדמה קדושה. לא, אין לו. האיש שעזר לי עם הפצע בלב אמר שלישראל אין חוזרים אלא מוּלקים, נמלטים. לא הוא. ימות ערירי ברחובות של שלג. ידע כי יישאר תמיד מה שהיה אביו. החוצפה להקים מדינה שאוכלים בה נקודות. אמרתי לו, עכשיו הכול אחרת, אמא כתבה. העיתונים כותבים. לא מאמין. אמר, הַכִּירה היא ביזנס מצוין, והטוסטר. אמרתי, שונא טוסטים אנוכי, וחשבתי כמה אני אוהב את מר צוויגל עם השמים הכחולים שלו והיום יום יפה עמינדב, ובוא לגלריה, נתלה תמונות, נשתה קפה עם קוכען. האיש שילם וארז הכול. נתתי לו את כספי כאילו היה של מישהו אחר.
בקונסוליה היו אדיבים כרגיל, מקרטון. פקידה מכוערת כמו בחורה שהיה נחוץ לפתור לה את הבעיות רשמה את פרטי שעה ארוכה. שאלה שאלות מביכות. חייכה כשאמרתי שאני נשוי ואב לבת. כאילו אמרה, כולם דומים. אולי היתה ניאותה לחבק את הכישלון שהייתי, כאילו מגיע לי. חתמה על ניירות והקונסול נכנס עם מקטרת וחיוך ושאל למה מר סוסעץ. אמרתי לו שבתור קונסול מוטב שלא ישאל למה ויאמר צאתך לשלום. אם יש דבר שאני מתעב יותר מאשר את עצמי, זה קונסולים. פעם באתי לכאן למסיבת יום העצמאות, הקונסולים עם שמות מגן חיות תנ"כי, לחשו בדיחות גסות בגרמנית ושתו יין ישראלי. אמרתי להם מה אני חושב עליהם. הערירית ליקקה מעטפה וניירות הושמו בה והייתי מתויק כמו כל כלב בעיר. השלג נעצר בתוך העננים הכבדים. ולא ירד. השמים השחורים הללו. ערב, אורות נהדרים כמו חג המולד עם ליצנים קדושים, עם זקָנים לבנים ובגדים אדומים, לחלק חלומות לילדים המחכים לישועה מתוך ארובות. מוזיקה ומוניות המביאות את בחירי העיר לתוך מסעדות עם סטייקים קפואים בני שנה תלויים על קרסים. בתים מעפילים זה על זה במין להט. שיכורים מן האור. הסאבוויי למטה פולט חום דרך שבכות ברחובות. עשן מיתמר מן הארץ הקפואה. בתים גבוהים מעלי תמיד. גרמנית של קונסולים באוזני בגלל פקידה מלקקת מעטפות. חושב, שמשון הגיבור לבוש בחליפת ברוקס־בראד'רז מדבר על המדיניות המזרח־רחוקית של ישראל בנושא טייוואן, מצרי סין וגוּאַם. האם לתמוך בגוּאַם או בווֹלטה עילית. מחרתיים בוועידה לחקר האַצות של האו"ם, יהדוף התקפה של שלושה מדענים מאוגנדה בשליחות סובייטית. הדאגות שיש להם. הסנדק שלי היה ח"נ ביאליק. האם אני מזיין בפנטאמטר אנאפּסטי. הם יהדפו את סר אלק אירווינג. היריב הממולח מבריטניה הגדולה. שתי יהודיות מנשות־הדסה, חבושות כובעים עם פירות וירקות בתיתורת, יֵשבו ביציע וימותו משיעמום וימחאו כפיים תורניות.
הלכתי ברחובות אהובים. השלג השחור רבץ ככלבים ממושמעים. הרגשתי מנותק ממה שהייתי ימים הרבה. מישהו זר לי, בתוך גופי, קנה פורד לבנה, מודל שישים ושתיים עם מצית שעודו פועל, כרטיס נסיעה, הסדיר דרכון, כאילו חשוב ומקנה לי מקום על איזושהי אצטבה. שמעתי את קולי בדברי אל המלקקת בקונסוליה או אל הקונסול מקרטון, מר תמיר, או אלון, או שמיר, עם מבטא גרמני, כתבי גתה בכיס הפנימי ותנ"ך במכנסיים קצרים לציטוט פסוק מתהילים בריסוק שפה. היא דיברה אלי, מישהו אחר ענה. לא ידעתי אם אני נס אֶל. או מִן. מדוע אני נוסע. הָמָה בי דבר מטריד. כאילו ילד שהייתי חזר לגור בי. רוצה להניח עצמי על שולחן, לשכב פרקדן, אור ניאון בוהק מעלי. רופא, עם מסכה על פניו, עם סכין עשוי מילים, חותך בתוכי. אני חולם את חיי. הוא מטייל על שבילים שהיו בי. עם סכין ביד. הרופא הוא אני. לראות את תוכי כאילו היה משהו זר. הכלב שדבק בי היום. כאילו דבקתי בעצמי ולא הייתי מוכן לאהבה עצומה זאת.
בערב הלכתי לבית הספר של נעמי. בתים אפורים מגמדים בית. עוטפים לי אותו כמו שיר עצוב על הרים עם עצי אורן, דוקר יותר. במסדרון צר וארוך תלויים חצים. להוביל לכיתה א' שנייה. לא מביט כה וכה, אב יחיד, יש כאן משהו מביך, להגיע לכיתה, לצקת את גופי לכיסא. מחר אני נוסע באונייה. יהיה ים. לא יהיו מורים, אישה ובת. כל הדברים שלא יהיו מחר. פוסע אל כיסא קטן. דג אותו בזווית העין. יושב ותולה מבטי בקירות המקושטים בציורים של ילדים. מסביב ממלמלות נשים בצבעים עם כובעים. ציורים בקריונים, בגיר, בעיפרון. טבלאות. משפטים באותיות גדולות, אמא אבא אני אוהב את אמא (את אבא) ארצי לטוב ולרע באלוהים אנו בוטחים. מביט בטבלה עם שמות. ארבעה טורים. שמות הילדים בכחול ובאדום. נעמי רשומה בספסל אחרון, טור שני, כיסא ימני. מביט על ברכּי. בתוך מכנסי קורדרוי כחולים. אני יושב בכיסאה של נעמי. מה שכוחה לעשות בי. לנטוע אותי על מושבה. הישבן הקטן שלה חוכך בעץ הזה. חמש שעות כל יום עם סעודת צהריים והפסקות, וילדים מסתכלים עליה כאילו תהיה אישה ושלהם. האישיות הנואשת שלה שקבעה אותי על כיסאה.
המורה הממושקפת הצילה אותי מהרהורי חרטה. בעלת גוף סקסי פתאומי עם משקפיים גדולים. מדברת אלינו כאילו אנחנו עשויים סוכר. קול רך וצורמני כאחד. מדייק, אטי, מדגיש כל הברה. אני מכיר קולות של גננות ומורות. בלי סימני רגש, רק סימני הפסק. דקדוק במקום חיים. תספר אגדה על סכינים ומזלגות. פניה באמת קטנות ואפה סולד. משקפיה גדולים מדי. גופה אינו דבק בפניה, משקפיה, קולה המשחת־שיניימי. נרגז. גם היא אינה במקומה. למרות ההדגשים והקול המזויף. רציתי שכן תהיה. נערה מזִיגְפֵלְד פוֹלִיז. הרכיבה משקפיים גדולים, מרחה את מיתרי קולה במשחת שיניים קולגייט עם אֵקסטרה כלורופיל. משחקת תפקיד של מורה בסרט של אם־ג'י־אם. האריה ישאג והיא תצא מתוך עוגה, מרכיבה משקפיים, תפרוץ מן העוגה ותדבר אל אנשים על תקן של הורים. עוד מעט תרקוד ובגדיה יישרו אחד אחד, תיוותר עם משולש קטן בין רגליה, בוהק, תשיר, דיימוֹנדז אַר א גֶרלז בֶּסט פרֶנדז. האמהות האזינו בכמיהה. אני קורא את חלומותיהן. שהבן שלי יהיה איינשטיין או ג'ון ויין. העתיד כתוב על הקירות, ארצי לטוב או לרע. נכדים עם בתים בלונג איילנד. העצמות הזקנות יחיו שוב.
איף יוּ לאב סוזי אֶז אַי לאב סוזי, אוֹה אוֹה... ככה יהיה הכול טבעי. בחוץ נערם שלג בצדי המדרכות. בפנים חם. המורה מדברת. אני מוסיף את המנגינה בעצמי. מתבונן בה. חדה או רכה. זה חודשים אחדים אני מנפץ את הריקודים שרקדתי למירה. את התמונות שמר צוויגל רוצה לתלות בגלריה שלו. מירה על האסלה. עשרים ואחת מירות על אסלה מטֶרה קוטה עם פנים של אישה מציור של ג'וטו שציירתי. לא התפשטה המורה. לא שרה. דיברה על חמודינו.
קולה משולל חום, מרוחק מכולם במידה שווה. הופך ציבור אמהות (ואב אחד) לגוף אחד. אולי מפני שדיברה כקריינית רדיו מקצועית. דיברה על שיטת ההוראה הנקוטה בידה. סיפרה שבקרוב יעברו מן הבדידים של גטֶניו למספרים מוחשיים. שעלינו ההורים להיות נכונים להשיב על שאלות בחשבון, בכתיב ובדקדוק. דברים חכמים, כגון התפוח כן יכול ליפול רחוק מן העץ, ועצלות היא מצב פסיכי ולא פיזי, הנובע מסלחנות יתרה. אולי התכוונה לומר שנלך כולנו, כאיש אחד, ונלקה את פעוטינו בשוטים. נראתה כה מיוסרת, כה עייפה אחרי מסעה הארוך אל תוך הלילה, לאור ניאון, למול האמהות בצבעים, שאולי אמרה משפט אחרון זה בהיסח הדעת.
פיטמתי מקטרת, העליתי בה אש, קטמתי גפרור לתוך ידי כדי לא לזהם את רצפת הכיתה, ופעם ראשונה זה חודשים חייכתי. אולי לא חייכתי ומשהו נתחייך על שפתותי המחבקות מקטרת. מבטה של ג'ינג'ר רוג'רס שלי פולח. אולי מזכיר חיבוק שפתותי נעורים בזיגפלד פוליז. עבדות לבנה וכל זה. נערות מן הדרום לעבדוּת מין נמכרות. קראתי בעיתון אחד של בחורות עירומות. מבטינו נצטלבו. משקפיה ריצדו באור הניאון הרצחני. בתוך עיניה המיוסרות, מעבר לזגוגיות המשקפיים, בתוך אישוניה המוגדלים, ראיתי תחינה.
בחנתי את התחינה בעיניים מפוקחות. שוב לא היה מה להפסיד. בדקתי את התחינה בעניין שלא היה משולל חום או רחמים, תמהתי על ההבדלה שעשיתי פתאום, לא פתאום כל כך, בין תחינה כנוֹאשוּת ובין תחינה כמהות אסתטית. ואז חשבתי לרגע כמה יפה היא תמונת ההוצאה להורג של גוֹיָה. ואז קמו האמהות, כל אם בתורה, קרבו אל מורתי ושוחחו איתה בלחש. רצו פרטים אינטימיים, סודות מן החדר. רצו לדעת מי הם ילדיהן, מה הם. החוט בבית ניתק. והלוא המורה יודעת. הגבות המיוסרים השחים אליה כאומרים: ילדינו מגיעים הביתה כבתוך קופסה, שותקים, מה הם חושבים? מי הם?
אני מכיר את נעמי בתי. אני לא זקוק לג'ינג'ר. רוצה לשוחח איתה על נעוריה בזיגפלד פוליז, רולס רויס בכניסה לתיאטרון. לשוחח על אודות בימה מוצפת אור, שמונים שדיים נפלאים ועגולים מקפיצים דברים בתוך מכנסיים נוצצים של סוחרי יהלומים וּויסקי. היא מביטה בי כל עת שיחתה עם האמהות. סימן השאלה שהייתי, עם מקטרת מעלה טבעות עשן כמו אינדיאני מבקש שלום, חושב על הוצאה להורג של גוֹיָה, רואה תחינה כצורניות נואשת. כמה רציתי לגעת בה. לא ידעתי אם נוכל לדון בתחינה כממשות צורנית או כערגה אנושית, אולי אף טרגית. חשבתי, מה כבר. כיביתי את עיני, הוצאתי את המקטרת מפי. פסעתי לעבר הפתח.
פניה כבשו זדון. האם סטרתי על פניה. אילו הייתי פרֶד אסטֶר הייתי מפזז לה סטֶפּס לאותת לה. חזרתי למקומי וחיכיתי. חשבתי, מדוע היא כן והכלב היום אחר הצהריים לא.
נותרים לבדנו. מנסים באיזשהו אופן לדבר על נעמי. אומרת דברים ואני מהנהן בראשי. עם המקטרת בפי נראה כמו זנב של מיקי מאוס בסרטים מצוירים. אמרה שנעמי נבונה, תופסת מהר. חשבון. קוראת יפה. כתב יד. מסודרת. מתקדמת בכל הלימודים. נזכרתי בדברים הנאמרים סתם; עיר יפה, או רחוב ארוך. אדם הוא חיה חברתית, או מי לא מבקש אהבה. היו אומרים לי, אתה צייר "מוכשר", הציור הזה שציירת, הוא משהו, מה זה "משהו"? לא־כלום. אבל אז אמרה בכיתה הריקה; לפעמים נדמה לי שנעמי רוצה משהו בלתי־מחוור... היא קמה בלי ליטול רשות, פוסעת אל הדלת, עומדת, מתבוננת בילדים, מהססת וחוזרת למקומה. אולי היא רוצה להיות במקום אחר ולהיות פה בעת ובעונה אחת. ויש לה אישיות חזקה -
מי לא רוצה, אמרתי. את לא רוצה?
מה?
להיות במקום אחר ו/או להיות במקום אחר וכאן בעת ובעונה אחת?
איזו מין שאלה היא זאת? ניסתה באנגלית מדויקת. המורה מזיגפלד פוליז. לשמור על זיק אחרון של העמדת פנים. לא היו לי פנאי (מחר אני נוסע) ורוחב לב לשחק את המשחק על פי הכללים, של אני שור ואת דלי, אני מחפש כתובת אז למה לא, ויד מגששת לתוך החולצה כאילו למשש את הדופק ולראות אם תגיב ואז להסיט יד לעבר השד. אמרתי לה שמשפחה זה הדבר שיש לנו, ואנחנו זה כל מה שנותר לנו, ולהיות במקום אחר תמיד טוב יותר. ואז הוספתי בחופזה, בלי לתת לה שהות לומר דבר, מחר תהיה נעמי יתומה וזה פשר העצבות.
לא אמרתי שהיא עצובה, אמרה ג'ינג'ר.
לרקוד לך, מותק? ולא אמרתי. חזרתי על מחשבתי מן הצהריים; עצבותם של יתומים ונכונותם להיות אכזריים או בעלי רחמים גדולים. מחר אני עוזב את הבית והעצבות רק תגבר, אמרתי למורתי בעלת המשקפיים הענקיים. מורה היא אישה. ג'ינג'ר רוג'רס מלטפת בעיניה את פרד אסטר. נרקוד צמודים כמו לחש. לחש נחש. ניצודים באלומת האור המרה של הניאון המזוהם. הכיסאות והשולחנות נראים כמו גמדים. אנו ענקים בחדר המצחיק הזה שמובילים אליו חצים. ידעתי שלפנַי חיים, ממש חיים, כמו שלפעמים באמת זורחת השמש כאשר מר צוויגל מטלפן ואומר שהשמש זורחת.
כיבינו את האור ויצאנו. רוח מן הנהר. שומר חגור אקדוח וחיוך נהם שלום. חיכה זמן רב בין החצים. לנעול את השער מאחורינו במנעולים כבדים. לכבות את האורות כאילו סוף העולם. איך נשרו האורות מעל קירות בית הספר העטוף בתים אפורים. הלכנו לבּר־אֶנד־גריל והזמינה שֶרי. הזמנתי ג'ק דניאל בלי קרח, כפול. הורידה את משקפיה ונהייתה רכה, אולי בהולה, דיברה על המעיל, כמה הוא יפה. הבּר־אנד־גריל, האנשים, משקאות, לא מבינה בזה כלום. שֶרי מהו? יין, ליקר? מבשלת בשֶרי. תרנגולת. גם עם תפוחים. דיברה על אמהּ. בלי משקפיים. אולי מפני שקודם אמרתי לה שיש לנו רק אנו. סיפרה שיש לה חתול סיאמי ששמו סֶם. אמרתי, גם לנעמי יש חתול, ושוחחנו על חתולים והאם אפשר לביית חתולים וכמה הם הפכפכים, כפויי טובה וקשים. היא אמרה שהם מקסימים וחמקמקים. אמרה שבבונואר־טלר אפשר להשיג אהילים יפניים מסוגננים על ידי נאגוצ'י, מנייר אורז עם חישוקי פלדה רכה. אמרתי לה שבטבריה, עיר הולדתה של אמי, נדוניה לאישה כמוה היא גמל בעל שתי דבשות. רצתה לדעת היכן יושבים על גמל בעל שתי דבשות. ציירתי לה על הנייר הלבן שעטף את השולחן. זה היה מיותר על רקע האהילים. אכלנו רוֹסט־בּיף ברוטב אנגלי, סלט מלפפונים בחומץ וסוכר, ושתינו בוז'ולה. המלצר הניח דברים על השולחן כאילו כך צריך להיות. לא שיחק שום משחק. אמרתי משהו על המלצר למורה, שמה פֶּגי. נזכרה שפעם אכלה במסעדה צרפתית עם מלצרים מקסימים, משופמים, מדיפי ריח או דה קולון. פעם נסעה לפריז. היו דברים. חשבו שהיא סקסית, אמרה.
על מסך טלוויזיה צמוד לקיר התנהלה מלחמה ללא קול. והמיית אנשים התגברה על המלחמה. רק הבּרמן, בווסט ירוק, ניגב כוסות והתבונן במלחמה בערנות אדישה. הרגו ילדים ואישה צווחה. אחר כך היתה מוזיקה ואיש אמר משהו לאישה. והיתה פרסומת לספּגטי. הסאון היה ללא נשוא. אדים עלו. שמשה חצצה בינינו ובין רחוב של סערה. המילים היו לטיפות. בעיני נקוו דמעות של חודשים רבים שבהם מַתּי אט אט, והיא לא ראתה. ביקשתי ממנה להרכיב את משקפיה. רציתי מורה, לא רקדנית זיגפלד. חולצתה נגעה בכל המקומות הנהדרים בקלילות מרפרפת. אכלנו מוס דק כחולצת משי.
במונית, כנועה כמו שצריכים להיות.
אמרה שאין לה כלל כלב. אמהּ פוחדת מכלבים. הם מטנפים את הבית, אומרת אמהּ. מקשיב ולא מקשיב, ידי בתוך החולצה. מערבב הכול. הים שיהיה לי מחר, חושב, מירה, אישה אחת שאהבתי. היא אומרת, הם מטנפים את הכיסויים של הכיסאות וצריך להוריד אותם שלוש פעמים ביום לרחוב לעשות דברים.
עלינו לדירה מן המונית. אמהּ בחדר הסמוך רצתה לדעת מה השעה ואחר כך, אחרי שידעה, אמרה משהו מקניט וקנטרני על החיים. מורתי פנתה לחדרה של אמה. פתחתי שידה צהובה ומצאתי בקבוק קאטי־סארק. לגמתי היישר מן הבקבוק. חלצתי את נעלי. השטיח רך וסמיך ורגלי טובעות בו. ערוות החדר היא דבר סקסי. רוצֶה לאנוס שטיח. פראות גאתה בתוכי מול כל השנים שלא ראיתי נכוחה. מחר אני נס או מת. נעמי בתי שזורה במילים אלוּ כאילו תפילה על קברי. עם פנים שחות, דמעות מתמרגלות בעיני בתי, בשמלה שחורה, עם שנצים, מחזיקה דובון בלי עין, בוכה אל אביה, יתומה שלי, עיניים בורקות, יודעת על אודות אבא שנכנס למעגל הנצח, למחזור התמידי של החיים, מעל השידה תלוי צלב ועליו צלוב מעונה במסמרים, האלוהים היפה של הסאדיסטים. עם חורים בידיים ודם כמו אמיתי דבוק לקרש. מעל הצלב תלתה מורתי מגן־דוד עשוי עצמות חיה, איני יודע איזו. מעל המגן־דוד ניצב פסלון קטן של בּודהה שלֵו, עגלגל. לחיים תפוחות, מחייך אל עצמו. יהיר ועניו בהדרת השלווה הזאת. ליד הדברים האלה משמאל, ליד החלון, מתחת לתמונה של מורתי, דגלון משולש של קבוצת הפוטבול של ייל. החברים שיש לה. מתחתיו נר עם שלהבת מפלסטיק. וילון ירוק וכיסא שמסעדיו שני ראשי אריות, אחד מהם שבור. הכול מוברש ומבוהק. כאילו חרדה מרה שוררת בחדר וממרקים אותה ימים ולילות.
מורתי חזרה בחלוק ורדרד, גופה הנפלא נוגע בחלוק בכל המקומות הבלתי־צפויים. הביאה צימוקים. סֶם יילל על יד הפתח ונכנס. התחכך ברגלי ודידה למטבח. מישהו השליך פחית בירה ריקה בחדר המדרגות. קול נפילתה הדהד כמו צרור יריות בתוך צינור של פח. אז החל הפסנתר החשמלי לנגן בקול נורא, איף יוּ לאב סוזי אֶז אַי לאב סוזי, אוֹה אוֹה, ואלכסנדר ראג־טיים־ראג. אמהּ צעקה מן החדר הסמוך בקול של אטריות, חנוק, אם אולירי לא יפסיק, אני ילשין למשטרה! חשבתי, עכשיו תתחיל להתפשט לפי הקצב, אבל היא הלכה למטבח, האכילה את סֶם וסרה אל אמה. חזרה עם קופסת שוקולד. הכול הלם, על כן היה בלתי־מתקבל על הדעת. ישיבתי קודם לכן בכיסאה של נעמי. מבטינו המצטלבים, כמו ברומנים. ג'ינג'ר מוצאת את פרד במקום בלתי־צפוי. המוזיקה. השלֵמוּת המובהקת החרידה את הפרטים ועשׂתם בלתי־מובנים כשהם בנפרד. אחר כך יצאה מתחתי ואמרה, בטח היה קשה, אני תמיד בוכה כשלא צריך.
ליטפתי את שערה הארוך שנתפרע ונפרם מסיכותיו ואמרתי שהיה נעים מאוד. אכלנו סרדינים מתוך קופסה, בידיים, כאילו חיים. טרפנו אותם והיא אמרה קח אותי.
לאן? לאן אני נוסע? לתוך עצמי? לא ענתה ושמענו מוזיקה ברדיו. הקריין לחש בקול עמוק שבא מתוך עצמותינו. היינו יחד. היא בתוכי. הדבר המפתיע הזה שהיה בתוך משקפיה של מורה. הקריין דיבר אלינו; סערה בחוץ, מתוּקַי. מה נעים יותר מלשכב במיטה חמה, עם או בּלי. להתכרבל אם צריך... להאזין למוזיקה חרישית ולשתות בירה ריינגולד... אני קשוב לנשימותיכם הקצובות השקטות, עד כאן... חמים כאן. רברבנים מתגרים במשושי רוחי, קשוב לרחשי הדברים, לבין המילים שלכם, יקירַי. אני יודע, אוֹ הנרי קרא לה בּגדאד על הסאבוויי, לניו יורק שלנו. הדברים הרוחשים למטה. בתוככם. ממני אליכם, מכם אלי. קשוב... יודע מין עצבות ללא שם, בתוך בתים, רוצה ללחוש לָך, לְךָ לָך, כן, אל תדאגי, היי אמיצה, את עשירה מרוקפלר כי יש לך כל מה שאת צריכה ולו אין. זָא זָא גָאבּור זקוקה לך, לא אַת לה. אוֹנִיל אמר, אדם נולד שבור, חייו הם ניסיון לאיחוי, חסד אלוהים הוא הדבק. ראו את עצמכם במראות הפנימיות, הנסתרות, שששש...
ג'ינג'ר צחקה בקול פרוע ושיניה הצחורות בוהקות באור הניאון המהבהב, בחוץ, מעל חנות לתקליטים בראון בע"מ. ואמרה בעצב פתאומי, הוא ישנו לי כל לילה. מכירה בעל־פה את הקול שלו. יש לו נקודות חן בקול. בטח נורא יפה, אלגנטי וצנוע. למי אתה יפה, אתה הנָס ממני. לא הציבה סימן שאלה בסוף המשפט והרדיו ניגן את מייקינג ווּפּי עם ג'רי מליגן. משהו פגום, חשבתי. איזה גוף ודברים יש לך. מה העצב. העולם עודו שלך; בגיל זה לחשוש כך, להתחבא בבתים. להאזין לשמוק מרוח באו דה קולון, ברדיו. גוף שיש לך, של מחדל מוסרי. העצבות המפוארת שלה דיכאה אותי. בכפר קטן היתה נאנסת שש פעמים ומחייכת. לאמי תווי פנים מונגוליים. היה פוגרום. סבת סבתי התייפתה. פֶּגי מורה סקסית עם משקפיים גדולים זוללת סרדינים לתיאבון. המִנחה שהייתי לה. בוגד במירה, אישה אחת שאהבתי. הקִרבה לקריין מעוררת קנאה בלתי־מוסברת. הוא דיבר אליה. מדוע האזנתי. כאילו שמעתי סוד. לדבר אל מיליון נשים בודדות עם קול פאלי אין זה קל, אני יודע. וכך יכולתי לשוב ולרחם על עצמי. עומד על הגשר ומצפה למי למי למי. למילה. לצופן. מי מי מי. שרפתי תמונות שהיו אני. כיליתי זעמי בי. גם זה אושר. הרגישה או לא הרגישה. אמהּ צעקה, הביאי לי בקבוק חם וכריך. גמרתי עוד רבע בקבוק קאטי־סארק ויצאתי, מסגרת ללילה אחד, רגיש למסגרות. אבי שבר כינור ופתח חנות למסגרות בתל אביב, ליד יפו, בין פרדסים. עיר עברית ראשונה. מסגר את אנסור, שאגאל וגוטליב לכבוד מר דיזנגוף, ראש העיר, שרצה להקים מוזיאון בַּחולות. חנות קטנה יש לאבי. פינת נחלת בנימין ואחד העם. הטובה בעיר. עכשיו בוודאי קורא גתה לאור המנורה. למי אכפת. כותב לי שמונה מילים, עשר שנים, שלום, עמינדב, מה שלומך, שלומי טוב, באהבה, אבא. מייפה את הסד שיוצקים אמנים על ייסוריהם.
במונית התפרקדתי והיה קר. ידַי רעדו עד שהחימום במכונית המם, הנהג שאל באיזה מבטא אני מדבר. אמרתי לו, איסלנדי. שאל אם יש לי בולים. נזכרתי בנערתי הקטנה בנאפולי שנסעה לכל המקומות על בולים, עם מגבעת חדשה לכל נסיעה. חשבתי, היו חיים, עכשיו סע פנימה ותראה. לא ידעתי למה כיוונו המחשבות. אולי לעובדה שמורתי פגי אמרה שנעמי שלי רוצה להיות בשני מקומות שונים בעת ובעונה אחת. הפך לדיבוק הדבר הזה של שני מקומות. אבי בארצו של גתה ובחנות המסגרות. אהבה של שמונה מילים, חונקת. היפעה בין משוכות צבר, אי־שם על יד גדרה. אמרתי לנהג הטרדן, אין לי בולים אבל אשלח לך. קרא את השם על המסעד, אמר והושיט לי עט. כתבתי בפנקס; חיים גליקשטיין, קינגס חמש מאות וחמישים, קווינס, ניו יורק, נ"י. הוא שאל איך אומרים אני אוהב אותך באיסלנדית, אמרתי יו הו הו. רשם מילולית וחזר לאט לאט, כמשנן, יו הוֹ הו. תיקנתי אותו, יו הווו הו, קצר בסוף. חוזר על הדברים במבטא מצחיק. לא יו הוו הו אלא יו הווו הו. אני מתקן. יוצא משהו כמו הדף אוויר מצמיג מתבקע. הוא רושם הערות פונטיות. למען בני, התנצל, מתעניין בארצות.
באיזה רחוב אני. אולי רחוב שונה. נראים דומים זה לזה. פקוח עיניים או מרמה באיסלנדית. מי כאן אינו רוצה לנסוע. בנו של הנהג. מורתי. בכתה או לא בכתה, המורה. העיר ריקה. מכוניות בודדות באור האדום. השלג צולף ואינו מתעבה. מעורב בגשם עז. מבעד לזגוגיות משקפיה של מורתי היו שני עמינדבים. מאחוריה שידה ועליה בקבוק קאטי־סארק. עם מי הייתי. עם מישהו מחופש לשני עמינדבים או עם בקבוק קאטי־סארק. אולי עם משקפיים מחופשים לרקדנית פוליז. לנהג שיניים צהובות מניקוטין.
שוחחנו על סרטן הריאות. מרוב אימה הוא מגביר את קצב העישון. חיים גליקשטיין קינגס חמש מאות וחמישים. לא שאלתי איזו כניסה.
מדלג. מירה בכניסה, חרף הקור העז. במכנסי ג'ינס הדוקים המשווים לה יופי חמקמק, כמו דג נדיר. שערה אסוף לאחור. עיניה קרות. לאן נעלמת?
אחרי האספה הלכתי לאיבוד. פגשתי סנטה קלאוס רעב. האכלתי אותו.
מה אכל?
רוסטביף, סלט מלפפונים ברוטב של חומץ וסוכר, סרדינים מקופסה. שתה שרי.
מה קרה לוויסקי?
מרירותה, אותה אהבה שהיא אף שִנאה, אין לכחש, מסוננת, כה שקופה מירה. יכולתי לגעת בנקודה הכואבת. השעה מאוחרת. הכול נערם בי שכבות שכבות. אני. אני דג, מחר, בים, נעלם והולך באופק שלה. מירה. מירה היפה מן האסלה בבית השימוש המהודר ביותר בעולם המערבי. כמה אהבתי את הקלסתר הנורא והמפליא הזה. הגוף שישן לצדי עשר שנים. ונעמי שיצאה מאיתנו משום שתכנַנו אותה כמו ארכיטקטים. ואמרנו תהיה יפה, עיניה יהיו כהות ושערה שאטני. היא תהיה כזו או כזאת ואכן היתה. נהג המונית יו הו הו. מה אני עושה. לבכות. לבקש מחילה. אישה אחת שאהבתי, במי אני בוגד. מעולם לא ידעתי לאהוב. מנסה ונכשל. נכנסתי לתוך נשים וחיכיתי. לא בא. הייתי חושב, הנה, תמיד נפגם משהו. משהו מתעורר כעבור יום-יומיים ונעלם. הזוהר הזה. משהו חיוור, חנוק בתוך חדר. אין מוצא. בורחים. מכתבי אהבה סוערים וּוידויים. אמי ממוצא רוסי ומפוּגרָם. מכתבי אהבה ולמחרת קור, ורוצים לקבל אותם בחזרה. ודיבורים עד כלות הלילה. ומכירת כל היקר, במילים, כמו סוחר גרוטאות. איזו בושה. מבקשים מוצא, לא לפגוע, גם לא בעצמי. תמיד חשוף לכל הפיגועים. כמו אילן אדיר עשוי משי. הרחובות הללו. דירות מואפלות. חדרים חשוכים והן יוצאות מלמטה ואומרות משהו. וצוחקות עליך. או בוכות על עצמן. ואתה גם. הולכים לסרט. גם זה. מעשנים יחד. שותים ויסקי, יין, אולי קפה. בפרקולטור השכם בבוקר. עם לחמניות חמות שהביאה מלמטה, עם מיטות כפולות וצרות. עם תקרות מכל הצבעים, לקום לקראתן בבוקר.
מתארים עתיד שלא יהיה. פעם היתה גם מיטה קטנה בחדר. מין עריסה. אמרנו היא ואני, אולי היה שמה פַּטריציה, כאן יגור הילד. אבל לא היה שום ילד. פעם היתה גרידה, עם מרירוּת, ומאתיים דולר הלוואה, ונסיעה לפנסילווניה ואחר כך סחור סחור לא להיפגש. והיתה נערה דומה לאֶווה גארדנר, בסאבוויי. אמרנו דברים. גרנו יחד. היא באה עם מטאטא ואני עם סטָטיב וספר על פאולו אוצ'לו. עם הרמָחים בציור הגדול מן הלובר. שלושה טריפטיכונים. כיצד התבוננה בקסם הזה המבעית. הביאה לי את ספר התה היפני ואת בַּהַגַוודגיטה. אכלנו מזון אורגני ברחוב חמישים ושבע. ולא. ואז באה מירה ולא חיפשתי עוד. כמו המושכל המוסרי של קאנט, בתוכי טבוע. היא על כל מהלכי דמותה. הייתי קורא אותה בתוך החלומות. לא רציתי להינשא לה כי חששתי שלאחר שאנשא לה לא אוכל להינשא לה עוד. ועל כן היינו נישאים כל בוקר. הטקסים הללו. ובאמצע באה נעמי, כמו החידה שחדנו לעצמנו והתשובה שהיתה עוד חידה, והיה נעים כך. סנדקי כתב, "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה". על האסלה של פרנסיס אליוט. ביום שלג נורא. כשפגשתי את מירה. והיא הביטה בקיר מאחורי. הנה היא. והמרירות הזאת. לשם מה. והמורה פגי. לא היה שום צורך, אבל כיצד משתבשים דברים. בתוך עורה אני יושב. מה פירוש סנטה קלאוס רעב. יכולתי להמציא משהו מבריק יותר. אבל העייפות. פגי עודה בתוכי. איך להוציא אותה. כמה אנשים, מירה ואני כן, אבל כמה אנשים באמת נוגעים אלה באלה? עכשיו ריחה של פגי בבגדים שלי. מירה בעגמומיות, נעמי תבכה, מחר אני בים. איך נשבר הכול. נטלה ממני חדוות הכישלון.
צעקתי אליה, הולכת אותי שולל.
כאילו היא.
לא הוליכה אותי שום שולל.
המפונק שנהייתי לה.
האמינה. למה את מחכה. אני אדם חופשי, הלכתי לטייל.
ילדתי התעוררה ובאה לחדר. כבר נכנסנו פנימה. מתפעל ממירה. בדרך מן הדלת החדרה לא שכחה להניח שני בקבוקי חלב ריקים, חוכמת המציאות ברגעים מרים. בתי לבושה פיג'מה לבנה מאוירת פילים. מחזיקה בידה זנב חיתול ישן, בלה, בלעדיו לא יכולה להירדם הנסיכה. אוהב לראות את שתי אצבעותיה, זרת וקמיצה, אוחזות באיזו עדינות, אלוהים, בזנב החיתול ועיניה אט אט נעצמות כאילו השלווה עצמה. אין דבר היכול לדכא ולרומם אותי בעת ובעונה אחת כמראה תינוקת בפיג'מה, איזו רכות וחמלה. מבוהלת, מיושנת בתי. פנַי לוהטות מן הקור, שערי מבודר מן הרוח, מיירא אותה. רוצה להיתלות על וו ביטחון שאיני. לוּ רק יכולתי לחוס. ואמרתי, אני משחרר אתכן.
מירה לא הבינה.
אני נוסע, מירה.
אבא לא נוסע, אמרה נעמי. אמא אמרה שאבא לא נוסע. בקולה מעוגנת נימה דקה של פקפוק.
נוסע, אמרתי.
ילדתי בפיג'מה מאוירת פילים. מתוקה כסוכרייה על מקל בכתה, לא, לא, לא. אמא לא ידעה, אמרתי. מירה מנסה להשתיק אותי. שאחוס! עיניה, שהיו קרות, מתחננות עתה. מדוע, עַמי, מדוע לפגוע בה אם אתה רוצה לפגוע בי?! לפעמים נדמה לי שאתה נהנה לומר דברים נוראים. כאילו לדחקם מעליך ואינך נפטר מהם. המילים הנדבקות האלה...
אני לא נהנה. אמרתי לה שאני עייף, הלילה רבץ עלי. כל חיי רבצו. החלום שחלמתי, שנופץ כמו כינורו של אבי, האומץ שהיה לו. נעמי בפיג'מה מאוירת פילים, מירה רואה אדם נמס לעיניה.
מירה יודעת. כל חיי חייתי בתוך ביוגרפיות מאולתרות. להיות מישהו אחר. להוליד משפחה אחרת, לחלום בשפה אחרת, לא לפגוע בך, מירה, בואי נהיה ישרים, אל נלך סחור סחור. מילים אני יודע. לא בך, מירה, לא בנעמי, אלא בי. היא בוכה, ילדתי. אל תבכי, נעמי. אני אוהב אותך. אשתי תולה בי עיניים עייפות, כל הערב חיכתה. הייתי מעל מורה, מחפש ישועה בשערה הפרוע. מליצות שאמרו לי ירכיה. בדיחות סירתה בין רגליה. התהום שבשיפולי בטנה. הריח הזה. תמיד בוכה כשלא צריך. היה נחמד, אמרתי לה. מה פירוש נחמד. הלוא ניסיתי לעשות לה ילדים. היא עם דיאפרגמה ואני עם ניסיון עיקש להחזיק מעמד בתוכה. לא להתריע מוקדם מדי. הנס שהתרומם לקראתה. הדגל שהצדיעה לו. כל המיאוס הזה. כשיש מירה בשביל אדם מעוך כמוני. בשבילֵי עצמו, לריק. פעם הייתי שונה. גם היא. כה שונה. מישהי אחרת נדלקה ונכבתה. מי כיבה אותה. חדלתי לה. הלכה לקראת דבר לא קיים. כמו כולם. הייתי צריך, חייב, להיות החלום שחלמתי. כל כך האמינה. נתלתה בי. מצחיק. עם סטטיב. עם ציורים מיושנים. עשרים ואחת מירות על אסלה שציירתי. מי רוצה ציור מיושן כל כך. נראה כמו ג'וטו במכנסיים קצרים. זו הישועה שחיפשתי. אני שואל, שואל. ביום שחשבה שאני, אולי, קדוש מדי, התחיל משהו שתמיד כאב, לצחוק.
הלילה תלוי בחדר. עשן מקופסה, לאה ומצחין. קליפות של תפוז. כריך מזדקן. בדלי סיגריות של מירה. ספל קפה ואפר בתוכו. חותם שפתיה על דופן הספל, הכאב שהיה פה. מירה אמרה, אתה נהנה לומר דברים מכאיבים, לדמיין מצבים ולהביאם לקיצוניות... למקד כאב ואז לדקור את עצמך. כמו כדורגל. תמיד בתחרות עם מישהו. על פי חוקים. אמנות לפי חוקי כדורגל. מדוע אינך מבין כמה זה מטופש. מדוע תחרות כמו ילדים, במשחקים של ילדים. רק מפני שיש אופנה עכשיו ואתה לא בה. אז מה. ואולי תהיה. אולי לא. בכלל, מדוע זה חשוב. באך היה, סטנדל. יש בך עמינדב מצחיק בפנים.
לא ראיתי מה מצחיק. להכניס את הלילה הזה לשורת לילות שהיו, למות. לנוס מחר. לחפש את החלום במקום שממנו החל. אצל חנות המסגרות של אבי. העיר הזאת נגמרה לי. החיים האלה. אוהב אותך, מירה. לא יודע מדוע חייב. אוהב ובורח. אלוהים, כמה את יפה ואנושית. ויודעת לאהוב. אני לא. זאת הצרה, אפילו לא את עצמי.
נעמי: אמא אמרה שלא תיסע. שתישאר איתנו. לקחתי אותה בידי. חמה ועיניה בורקות. שערה עודו רטוב מן האמבטיה. איזה זוך. אמרתי לה ומירה הקשיבה, מה הם שני גרַם עוגמת נפש, איך מודדים כישלון. שיחקתי ליצן מלך עצמו לריק. החתול יצא מן המיטה, קרב אלי ופורר. רציתי לבעוט בו. הדברים שעושים לך פתאום רך בלב. מראה חתול אוהב שטוב לו ונוח. עולם נורא על הגגות בחלון. לילה עם שלג ורוח. בפנים חם, תודה לאל, החימום פועל. עוד מעט יכבה ללילה. הרדיאטור ייאטם. ואז תשרור דממה נהדרת. כמו אחרי ניתוץ כינורות. קחי את החיה הזאת, אמרתי. בתי נרכנה אל החתול, נשתפלה, החמודה, חיבקה אותו. אמרה, הוא לא חיה, הוא כדרלעומר. צעקתי למירה, הגידי כדרלעומר! היא לא מסוגלת לבטא את שמו, קוראת לו כדרי. צחקתי, כדרי, חמודה בתי בפיג'מה מאוירת פילים, מחבקת חתול מפורר נואשות. האם הנואשוּת היא תחינה או חוויה צורנית. צערה של תינוקת. אביה צועק, פרוע שיער. מחר הולך לים. אמהּ בוכה. איך נהרס עולם כה יציב ברגע.
מה חושבת הספינקס הקטן שתכננתי והנה הוא אדם, אוטם דברים ומדבר לעצמו בלחש. הייתי צריך לשאול את פגי, במקום לספור את גומות החן שעל גבה המדהים. לא שאלתי. משהו בתוכי סוער אל חורבנו.
קניתי כרטיס נסיעה, אמרתי. בעוד שעות אחדות אני נוסע. עמדתי על גשר, מירה. לא היה צד שני. פתאום אני כבוי. מה יעזור החלום. מקולל מדורי דורות. כמו אבי. לא להצליח הוא צו. השמש זעה, העולם סובב והצל הולך למקום אחר. גם אם אינו רוצה. ציורַי קרועים. בלי החלום שקינן בי כל השנים, אין לי חיים. הייתי דרמטי מאוד. ראיתי הכול בשחור לבן. אין לי במה למלא את החלל שהותיר החלום. איזה כאב, מירה. כל כך רציתי שיהיו דברים. שהגוף הזה יהיה שווה ערך לרצון. טעית בי. אני טעיתי. ישנו רק עמינדב אחד, הנער שהייתי לפני שעזבתי הכול ונסעתי. לפני שהלכתי מעירי. מחנות המסגרות. ממרזבי תל אביב בלילות חורף בוכים. הילד שחלם את עצמו. אולי למצוא אותו -
מירה מחבקת את נעמי המחבקת חתול המחבק בעיניו הבלתי־נראות את הנורא באבות.
אני יודע שזה טיפשי. מדוע לא אדע. משולל כל תכלית. ניטל טעם החיים. נשמע נמלץ, שיהיה. עמינדב שהייתי אינו יכול לחכות לי שהרי יצא איתי לכל הדרכים וקומט כמוני. אני, אנשים הרבה, חוזר להיות הילד שהיה. העניקו לי שם. סנדקי ביאליק בא מתוך שיר ויצא אל שיר. צלע על מקל. היה יום אביב ריחני. אמא שכבה בבית החולים פרוינד בתל אביב הקטנה וחיכתה לי שלושים ושמונה שעות. בא ביאליק ואמר, סתם, קִראו לו עמינדב. כשיהיה ילד קִראו לו עמי. והלך להביא מילים מרות ונעימות לעם ישראל. בתוך בית עִם כיפה בין עצים. עם מאניה. אוכלים מרק קניידלך. לא בי, לא שייך. אַת הענקת לי שם חדש. בבית השימוש המהודר של פרנסיס אליוט ביום קר של שלג. אולי זה היה לילה, מי זוכר. היית זכה, תחת מאה צעיפים. איך ידעתי שמצאתי את בבואתי. בתוכך ראיתי את עצמי. עצמתי עין ולא בכיתי. אבל הדברים נשתבשו. חיכיתי לנס והוא בושש לבוא. ג'רום מצייר דגל פנאמה. מי צריך עשרים ואחת מירות על אסלה שציירתי. ציורים מיושנים כאילו על כדים. חיוך זדוני היה לך אז.
אני שב ככלב מוכה, מי מחכה לי.
נעמי אמרה: אבא, כל אחד יכול להיות בכל מקום.
חשבתי על נעמי שסוּפרה על ידי המורה פגי. חשבתי: לכן את קמה וחוזרת, להיות בכל המקומות. בכתה אלי. קרבה, ליטפה את פני שהיו לה. אמרה, כשהייתי גדולה, כך אמרה, היה לי בית עם המון חיות. כי רציתי שיהיה לי בית עם המון חיות. אחר כך הייתי קטנה ונולדתי לך. הבטחת לי גמלים מטבריה. וזאבים. שתיקח אותי הבטחת. אם אתה נוסע ואתה שם, כשהיית ילד, וכשהיית זקן גם, אז אל תשכח להביא אותי. אתה שם עם כל אלה שהיינו כשדיברנו על הבית עם החיות. והסמיקה הקטנה. ליטפתי אותה. כה נבונה. וגורף השלג הזקן חשב שהיא פרה.
אמרתי לנעמי, הייתי בבית הספר, פגשתי את המורה -
פגי.
פגי. נחמדה מאוד.
מירה אמרה, יש לה גוף יפה. זה מה שאבא שלך רוצה לומר. אבא שלך אוהב נשים יפות. גמעתי מעט יין שעמד על השולחן וצחקתי. הייתי כל כך עייף. ידי רעדו. מעבר העיר עלתה נהמה עמומה. מישהו הוציא את האוויר מן העיר, מחר בבוקר ינפחוה שוב. להבין סודות עיר, לפקוח עיניים. אור מהבהב של ניאון מבליח מרחוק. החלון נברא ומת לסירוגין. הילה כחולה בתוך חלון. בתוכה עיר ישנה. נהמה אדירה מחובקת על ידי כפיים חונקות. למולה אני. חתול מפורר למראשותי. החיים שצוחקים אלי מן הרצפה.
פגי אמרה שאת ילדה נבונה וש... ילדתי קרבה. זנחה חתול שליקק את עצמו ביהירות אופיינית. פורר למגע לשונו. הניחה ידה על שפתותי שאחזוּ מקטרת לכבוד מורתה. היא לא יכולה לשאת דברי שבח בפניה. מסוגלת לרקוע ברגליה למשמע מחמאה. עיניה מתמלאות דמעות, חרדה לופתת אותה, נעשית קיפודית וקולה, למה, אלוהים, מתחספס. הצעתי לה לצאת מן החדר לרגע כדי שאוכל לספר לאמא. יוצאת בפנים חפורות מן החדר. מנסָה לא לשמוע בחדר השני. הדממה של הלילה מעבירה קולות של מחטים נופלות. אמרתי בקול רם והיא שמעה ולא רצתה לשמוע, פגי אמרה שנעמי נבונה מאוד, תופסת מהר, טובה בחשבון ובקריאה, מתקדמת בכל הלימודים וכל בוקר צריך להכות אותה בשוטים כי עצלות זה דבר פסיכי. חזרה ונצטנפה. פנים רוגזות אל אביה ושפעת אהבה נכזבת. מירה אמרה, הסוף לא מתאים. אמרתי לה שנשים סקסיות מסוגלות להיות אכזריות. מירה אמרה, עכשיו היא לא רק יפה אלא גם סקסית. נעמי התחפרה עמוק יותר. עיניה של מירה יבשות. מעולם לא ראיתי עיניים יבשות בוכות אבל עיניה היבשות של מירה בכו. מראה מירה ונעמי מביך. דורשות רחמים, ורחמים צריך לבקש. אני נכנע להן תמיד. מראה התבוסה שלי במראָה הוא כאב עז מדי. שתיהן כה צנופות. מאוחר בלילה. השעות זחלו. עוד מעט יהיה ים. אני לא יכול לפרוץ באהבה. נעמי ומירה חשובות לי מכדי שאבזבז עליהן מרורים שאני מלא בגלל מה שמירה קוראת לו תסביך הכדורגל. התחרות לפי כללים. ולהיות מודע להצלחתו של ג'רום, או מדוע פרנסיס אליוט אינה מותשת כמוני. מה היה לי כבר בחיי, אמרתי לה, אַתּ! וזה לא הרבה. הקשרים שאני ממציא כדי להביס את עצמי.
סע לכמה ימים, אמרה. אתה זקוק למנוחה. אתה מענה אותי, את מר צוויגל, את נעמי. אבל שוב! אל תיסע הביתה. זה לא הוגן, עַמי...
כמה קשה, אני מכיר אותה, לבקש כך. נאקת חיה שנכלאה. מכיר את גאוותה. לבקש. לא הוגן. אל תיסע, אמרה. לאן לא לנסוע, מירה.
מתבונן בה. האם אנו זרים פתאום. עשר שנים חיינו זה בתוך זה. ילדתי בוכה בפיג'מה מאוירת פילים. קח אותי, אבא.
אתה מנסה להתאבד על ידי שאתה מלקה אותנו, אמרה מירה בקול רפה. מהרהרת בקול רם. אין בה עוד מילים. תדבר על מזג האוויר. בבונואר־טלר אפשר להשיג אהילים יפניים מסוגננים על ידי נאגוצ'י. רציתי לומר לה. מאוחר בלילה. עוד מעט יהיה בוקר. של ים. החודשים האחרונים היו גיהינום. נעמי בוכה עם אף סולד ואני אוהב את פיה החושני, הסודי מאוד, המתעקל שבוי בין מה שמירה קוראת הסודות של הפה; אותם חריצים משני צדי השפתיים. עמינדב, אמרה, והמילים היו יבשות ללא חיוּת, הפגישה שלנו היתה מוזרה. אבל חיינו והיו דברים. יכולנו להיפגש במקום אחר. אבל אני לא הייתי, גם אתה לא. השלג שירד כל הלילה כמו היום. אבל פיצינו. לא? ניסינו? איזה דבר חד־פעמי אתה הורס במו ידיך. להתחנן? אתה רוצה ללכת, לך. תבוא, לא תבוא, עכשיו, פתאום שום דבר אינו חשוב עוד. אני רוצה, עכשיו, מפני שכואב לי, לישון.
מלמלתי, לא, לא, אבל שנינו נרדמנו בעמידה. פתאום, באמצע המלחמה על חיינו, נרדמנו. היא מלמלה מתוך עילפון: איזה צדדים? מי לא עומד לצדך? ועוד אמרה, אתה מלא חן וזימה. אני אוהבת אותך מפני שאתה, בעצם מה אתה? כאילו שאני יודעת. ושוב נרדמה. עמדנו רדומים. והיא לחשה, מתוך נמנום, דרך אהבתך את עצמך יכולתי לחיות בפעם הראשונה בחיי. לאהוב את האוהב עצמו לאין שיעור. איזה דבר נדיר. ואתה גוזל ממני -
את גזלת.
את מה, עַמי.
את עונג התבוסה.
אתה מצחיק. וזה מלודרמטי.
אני מלודרמטי, מירה. תמיד הייתי. זוכרת איך שרתי כשנכנסת להיריון?
תמיד שרת. גם כשעשית לי ילדים בלי שיהיו ילדים, שרת.
נעמי כאן.
שכחתי, אני ישנה. מדברת מתוך שינה.
גם אני.
הילדים שהיינו לנו פתאום.
החושך כבה בחוץ וכחלחלוּת חרישית וזכה בקעה מתוך האפלה. השלג חדל לרדת, חשבתי במין עצב פתאומי.
שום תבוסה, אמרה, אתה משחק באש. אבל סע. לך חפש בתל אביב. אולי ברחם.
הקנאה בתוך קולה המיושן. ילדתי שותקת באֵימה. מחבקת כדרלעומר. מירה לא סלחה לי את זיכרון חמשת החודשים האחרונים של השהייה ברחם שאני נושא עמי.
מה יש לך עוד לומר, מירה?
איך העזת להביא את סילביה הניג הזונה הזאת, מסידר־בר, למיטה שלי!
צחקתי. זה לא מתאים ולא שייך.
אני יודעת, אמרה. וישבה. לולא עיניה העצומות הייתי אומר שצנחה.
צנח לו אדם על ידי והייתי כבוש למראה כאילו כך אמות.
עינינו עצומות. על הרצפה. נעמי מחבקת חתול, נרדמה. פקחתי את עיני וראיתי מתוקה ישנה על שטיח. עורה לבן וצח. הבעת הכאב על פניה נתחלפה לחיוך של שלווה כמו בודהה שמן ושלֵו על קיר מוֹרָתה. מירה פקחה את עיניה כאילו יום חדש. האור בחלון אפור כחלחל. התבוננו בנעמי משני עברי השטיח באי־אמון. האם היא באמת, שאלו עינינו. קרבתי אל נעמי והרמתי אותה. לשלוח ידיים ולהידחף אל אביה, מתוך שינה, הו אלוהים, שלחה ידיים וחיבקה אותי במין חום נורא. נשאתי אותה למיטתה. להניח בין דובונים, אחד מהם פעור עין. ידה, מתוך שינה, אחזה בחיתול הבלה, נשקתי אותה על פיה שהיה יבש וחם. על עיניה שכבו הדמעות שקודם בכתה. ליקקתי אותן ולא היו מלוחות. כיביתי את האור ושבתי אל מירה. היתה בה פתאום ערנות של בוקר. חיממה יין אדום. היה קר, החימום חדל. שתינו משני גביעים גדולים שקנינו יחד בקיץ ההוא בפיירפילד קונטיקט. הרוח הכה על החלונות. מירה אמרה שלנסוע במזג אוויר כזה לא יהיה תענוג גדול. אמרתי שהים נוסך בי שלווה. אמרה שתארוז למעני. נדתי בראשי ואמרתי: עם סילביה הניג לא שכבתי.
לא ענתה.
אני אשוב, מירה, מוכרח לנסוע בינתיים.
היא אמרה, כן, אני יודעת.
מאוחר יותר היו חמש מזוודות ארוזות. משהו אדמוני, נדהם, החליף את הכחול בחוץ. בוקר נדחק מבין עננים כבדים. מירה הניחה במזוודות את חפצי, סבונים ריחניים ספרדיים, נייר טואלט רך, מגבות נקיות ודמעות שהוקפאו למעני. אולי אבקת דמעות; מעט מים וחום ובכי־נמס בכל עת. עד בוקר דיברנו. עייפים והכול כאילו נגמר. בקול לחשני לחלוף על פני דברים של מה בכך. נזכרנו בנעמי בת חודש. בפיג'מה ראשונה. בפעם הראשונה שהחלפתי חיתולים וחששתי שאדקור אותה בסיכה הגדולה. איך למדה מירה להחזיק את הסיכה בפעלוליות נהדרת ולהחליף חיתולים במהירות שטנית. השן הראשונה, שדחקה את עור החניכיים ומרחנו אותם בקוניאק. סיפרתי לה על חפירות ארכיאולוגיות במרכז אמריקה עם פירמידות שאין יודעים אם בנה אותן אדם או אל. דיברנו על מה היא שנת אור וכמה רחוקים כוכבי אנדרומדה מאיתנו, ובפעם הראשונה זה זמן רב לא סערנו, חיכינו לבוקר.
הלכנו יד ביד אל מיטתה של נעמי. הגרון צבט. חשבתי, הנה אני נחנק שוב. מירה מכירה את הסימנים ודחקה בי לצאת מן החדר. יצאתי טרם אתחיל לצעוק. כל אימת שאני נזכר בחמשת החודשים אני נחנק. נעמי ישנה בלחש ורחש נשימתה היה בעבועו של מעיין מתוק. האֵינוּת שתהיה מחר מרה. בבוקר לקחתי את המזוודות ויצאתי. היה קר ורוח עז נשב מן הנהר. היא עמדה במטבח והכינה ארוחת בוקר לנעמי. לא יצאה להיפרד ממני. קראתי למונית ונתפרקדתי. עד שהחום מתחיל להלום בך אתה קופא.