תיק מצדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיק מצדה
מכר
מאות
עותקים
תיק מצדה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תיק מצדה

3.9 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יובל אלבשן

פרופ' יובל אלבשן הוא סופר, עורך דין קהילתי, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של תשעה ספרי עיון, ילדים ורומנים, ביניהם רבי־המכר סיפו - סיפור לא גמור, תמיד פלורה ותיק מצדה.

לראיון ראש בראש

תקציר

סא"ל נמרוד גרין, קצין עטור שבחים, נעלם בעיצומה של תקרית מבצעית בעזה. תשע שנים חולפות ואיש אינו יודע דבר על מקום הימצאו או על מצבו. כל מאמצי המודיעין לאתרו נכשלים. משפחתו, שמגייסת את הציבור ואת התקשורת למאבק, וקברניטי המדינה עומדים אובדי עצות. נראה שהכול כבר נעשה ולא נותרה עוד תקווה. אלא שאז נכנס לתמונה קצין מודיעין צעיר ומציע תוכנית חתרנית להשבת הנעדר. למרבה ההפתעה ולמרות התנגדות הצמרת הביטחונית, ראש הממשלה מאשר את המבצע יוצא הדופן.
 
האם צדק ראש הממשלה בהחלטתו, או שמא סיכן לא רק את עתידו אלא גם את עתידה של מדינת ישראל כולה? אילו סודות מסתירה אשת הנעדר, הנותרת בשתיקתה גם כשפתרון התעלומה נראה קרוב מתמיד? מה הקשר בין כל אלה לבין קביעתו המפורסמת של דוד (דדו) אלעזר כי "סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל חי וגטו ורשה, מקומות שבהם אמנם הפסדנו בקרב אבל ניצחנו במלחמת הקיום של העם היהודי?" ולמה מתכוון ראש המוסד כשהוא אומר לראש הממשלה: "זה לא אתה. זו מצדה?"
 
תיק מצדה הוא רומן מתח מבריק ומטלטל הסוחף את קוראיו אל תוך דרמה אנושית אשר אמת ושקר נמהלים בה בערבוביה עוצרת נשימה. קשה להניחו מהיד וקשה עוד יותר להפסיק לחשוב עליו בתום הקריאה.
 
יובל אלבשן הוא מחבר רבי-המכר זרים במשפט (2004) ותמיד פלורה (2009) והספרים אתמול סיימו לגזום את השיחים (1994), בוטן העכבר והדבק האכזר (2010) וסיפו – סיפור לא גמור (2011) שזכו לתשבחות רבות. בספרו הנוכחי הוא מעמיד למבחן את היסודות שעליהם מושתת האמון בין מנהיג לבין הנוהים אחריו.

פרק ראשון

א



ראש הממשלה זעם. יכולת לראות את זה בוורידי הצוואר המתנפחים שלו. יכולת לראות את זה בסומק המתפשט בלחייו. יכולת לשמוע את זה בקולו. כלומר, יכולת לראות את זה רק אם אתה מקורב באמת לראש הממשלה. לאדם מן החוץ לא היה שום סיכוי להבחין בניואנסים האלה ובטח שלא להבינם. אבל דניאל מורגנשטיין לא היה אדם מן החוץ. כפי שראש הממשלה אהב לומר בכל הזדמנות שנקרתה בפניו: "דניאל יושב לי בתוך הראש כבר הרבה שנים. לפעמים אני קורא לאונה השמאלית שלי 'דניאל' מתוך בלבול. הוא מבין אותי בלי שאני אומר דבר." לרוב, בסיטואציות כאלה דניאל היה מחייך במעין מבוכה, משפיל את עיניו כדי להפגין ענווה וממלמל משהו בסגנון "ארבע־עשרה שנים לא הולכות ברגל, אהה?" אותם רגעים היו שווים את כל ההשפלות, מפחי הנפש והאכזבות שהיו מנת חלקו לאורך השנים. אפילו העובדה שראש הממשלה (גם בינו לבין עצמו כינה אותו דניאל "ראש הממשלה") לא מינה אותו למנכ"ל משרדו, כפי שציפה - "אני צריך אותך צמוד אלי," תירץ ראש הממשלה את בחירתו במנחם לויט, השנוא כל כך על דניאל, לתפקיד הנחשק, "ואם תהיה מנכ"ל איאלץ לוותר עליך מדי פעם, ואת זה אני פשוט לא אוכל לשאת..." - אפילו העובדה הזאת נראתה פחות חשובה באותו רגע. אני האונה השמאלית של ראש הממשלה, אז מה אכפת לי מה כותבים כמה עיתונאים עלובים על "העבד שנשכח"?
ראש הממשלה המשיך לצפות במהדורת החדשות של הערוץ הראשון בלי לומר מילה, אבל דניאל, כאמור, הרגיש בזעמו הגואה. מגיש המהדורה ראיין את חנה גרין, אמו של הקצין הנעדר נמרוד גרין, שטענה כי ראש הממשלה הבטיח לה שיטפל בנושא באופן אישי, "וכרגיל," כך אמרה האם במפורש, "כרגיל, ראש הממשלה מפר את הבטחותיו. לא זו בלבד שהוא לא קידם את החזרתו של בני הביתה, אלא אפילו הביא לפספוס כל ההישגים של ראש הממשלה הקודם." ראש הממשלה היה עכשיו אדום לגמרי. אם משהו מרתיח אותו באמת זו ההשוואה לראש הממשלה הקודם. היא והתווית "שקרן" שהודבקה לו.
"קשר אותי עם רוני," אמר לדניאל. רוני לבנת היה יועץ התקשורת של הראש. גם הוא, כמו דניאל, ליווה את ראש הממשלה כבר יותר מעשר שנים, עוד משממת האופוזיציה. יחסי אמון מלאים שררו ביניהם, ופעמים רבות היה רוני מעביר תגובות בשם ראש הממשלה מבלי להיוועץ בו. עוד לפני שהספיק דניאל ללחוץ על האינטרקום, כבר זמזם הטלפון הנייד השחור שלו. היו לו חמישה טלפונים ניידים מהסוג הזה: אחד למשפחה ולחברים (בצבע כחול־מטאלי, שהיה סגור מרבית הזמן), אחד לעיתונות (בצבע צהוב, מין בדיחה פרטית שלו), אחד לפעילי המפלגה (בצבע אדום, עוד בדיחה פרטית, וגם הוא היה יותר סגור מאשר פתוח), אחד לשימוש פנימי של עוזרי הראש (השחור) ואחד שיוחד אך ורק לראש הממשלה (בצבע כסף).
זה היה רוני. הוא כבר ראה את מהדורת החדשות והבין את גודל הבעיה. לאחרונה, נוצרה מגמה בתקשורת המציגה את ראש הממשלה כמפר הבטחות סדרתי, והגילוי החדש של חנה גרין נשפך כמו שמן טוב על המדורה הזאת. אפילו תוכניות הסאטירה עלו על זה (נכון שהמערכון על האיש שלא היית קונה ממנו אפילו עיתון משומש של יום אתמול לא היה מקורי מדי, אבל הוא בהחלט פגע בול). "שמע דניאל, חייבים להגיב ומהר. אני רוצה להכניס תגובה כבר לאמצע המהדורה, ולא להמתין לסוף שאחרי התחזית." הוא ידע שמרבית הצופים נוטשים את המהדורה בסוף התחזית, ורק מעטים נחשפים לשלל התגובות שאחריה. "זה בדיוק מה שהראש רצה ממך. אתה צריך אותו?"
"לא. אהממ... יש משהו שאני לא יודע? משהו השתנה?"
"אני אבדוק." דניאל העיף מבט לעבר ראש הממשלה, "אדוני, יש משהו חדש בנושא הנעדרים?"
ראש הממשלה הניד בראשו לשלילה.
"אין," עדכן דניאל.
"אוקיי. אני אכנס מיד למהדורה. שמוק העמיקם הזה. לא אמר לי מילה. צריכים לחשוב מה עושים איתו... טוב, זה סובל דיחוי. נדבר אחר כך."

***

עמיקם לוי היה מנהל מחלקת החדשות של הטלוויזיה הישראלית, והוא היה בתפקיד הזה רק מפני שראש הממשלה כפה על מנכ"ל הטלוויזיה למנות אותו. הוא ידע את זה (רוני ידע שהוא יודע כי הוא עצמו הבהיר לו את זה לפחות פעם בשבוע) ולרוב באמת סיפק את הסחורה - איזן את הכותרות והודיע מבעוד מועד אילו נושאים נמצאים ב"ליין־אפ" כך שראש הממשלה היה יכול להגיב מיד ובדיוק על הטענות שהועלו נגדו. הפעם, משום מה, הוא לא אמר מילה אף על פי שהם דיברו בסביבות שבע ורבע בערב, כלומר הרבה אחרי שהמהדורה נסגרה. זה היה מוזר, אבל לרוני לא היה זמן לבדוק את זה, והוא רשם לעצמו בצד: "לברר עם עמיקם את החשיפה בנושא גרין".
בטלפון הישיר בחדר החדשות של הטלוויזיה לא היתה תשובה. רוני ניסה להתקשר לטלפון הנייד של עמיקם, אך הוא היה סגור. עכשיו זה באמת נראה מוזר. תמיד, אבל ת־מ־י־ד, הנייד של עמיקם היה פתוח בזמן המהדורה. רוני התקשר למרכזייה. "הערוץ הראשון, ערב טוב."
"כן. תעבירי אותי בדחיפות לחדר החדשות, לעורך."
"אסור לי, אדוני. כרגע יש מהדורה. תוכל להעביר פקס למספר..."
רוני קטע אותה. "תשמעי, גברת צעירה. מדבר רוני לבנת, יועץ התקשורת של ראש הממשלה, ואני דורש לדבר עכשיו עם אחראי החדר." את המילים האחרונות הוא צעק. רוני הרגיש שעוד רגע הוא משתגע. זה עוד לא קרה לו.
"אל תצעק עלי, אלה ההוראות שקיבלתי." אמרה המרכזנית בקול נפגע, "אתה רוצה שאעביר אותך לאחראית? בבקשה." מבלי לחכות לתשובה הועבר רוני להמתנה: "הערוץ הראשון שלום! אנא המתן ותיענה לפי התור." רוני לא המתין וניתק את הטלפון. הוא ניסה שוב את הטלפון הישיר של חדר החדשות, ולהפתעתו ענה לו קול גברי מוכר:
"כן."
"עמיקם?"
"נכון."
"רוני."
"כן, אני מזהה."
הבן זונה מארגן לי משהו - חשב רוני. "עמיקם, אני רוצה להגיב לגרין."
"אין בעיה, איך תרצה לעשות את זה? אתה רוצה להכתיב הודעה או לעלות לשידור?" זה היה עמיקם הישן והמוכר. איכשהו רוני נרגע קצת.
"אני אעביר הודעה, מתי תכניס אותה?"
"תן לי לבדוק." עמיקם חסם את האפרכסת בידו. רוני שמע לחשושים בצד השני אבל לא הצליח להבין את משמעותם.
"רוני?"
"כן."
"אפשר להכניס אותך רק בסוף כי אי־אפשר להעביר את הנייר עכשיו. האולפן חי."
רוני העיף מבט בטלוויזיה שכוונה לערוץ הראשון וראה שאמו של נמרוד, חנה, עדיין יושבת באולפן לצד מגיש המהדורה. "להכניס אותי חי בשמע, אפשרי עכשיו?"
"אני בודק," אמר עמיקם, ואחרי שלוש שניות ענה בחיוב, "אפשרי. אתה רוצה?"
"בהחלט," ענה רוני.
הוא לא אהב את הפריצות האלה לשידור. זה אף פעם לא נראה טוב, השקופית הזאת של הטלפון עם התמונה שלו והכתובית "יועץ התקשורת של ראש הממשלה". זה מסוג הדברים שאף פעם אי־אפשר לדעת לאן יתפתחו. אבל הפעם לא היתה ברירה. הוא היה חייב לעצור את הקמפיין של "הפרת ההבטחות הסדרתית של ראש הממשלה". מה גם שראש הממשלה צפה בתוכנית וחיכה שהוא יעשה משהו.
"מר לבנת," הוא שמע קול חדש בצד השני, "זו רונית, עוזרת ההפקה, אתה ליד טלפון קווי?"
"כן, אני בבית."
"אני מיד מתקשרת, 5515015־03, כן?"
"נכון."
"אני מנתקת את הנייד וחוזרת אליך בקווי מיד."
רוני ניתק. שנייה אחר כך נשמע צלצול הטלפון בחדר העבודה שלו.
"מר לבנת?"
"כן, רונית."
"עוד כמה שניות אתה נכנס לשידור. אתה מוכן?"
"כן." רוני נשם נשימה עמוקה, וידא שהדלת נעולה כדי שלא יפריעו לו והתיישב מול המסך. לא משנה כמה פעמים אני מתראיין ביום, זה עדיין מרגש בכל פעם מחדש - חשב לעצמו.
"מר לבנת, הטכנאי טוען שיש רעש רקע. תשתיק את הטלוויזיה אצלך."
"מיד." רוני לחץ על כפתור הדממת הקול שבשלט.
"אוקיי. אתה מועבר לאולפן בעוד 6... 5... 4... 3... 2... עכשיו..."
"נמצא איתנו על קו הטלפון מר רוני לבנת, יועץ התקשורת של ראש הממשלה. ערב טוב לך, אדוני."
"ערב טוב, חיים, לך ולכל הצופים." רוני הביט בטלוויזיה וראה את השקופית עם הטלפון שמציינת את שמו. כעבור שנייה החלו לשדר תמונות שלו מסתודד עם ראש הממשלה במסיבת עיתונאים ישנה. תוך שנייה הבין: הם חיכו לו. הם ידעו שהוא יתקשר ורצו להכניסו למהדורה. זה אמבוש. אין שום סיכוי שהיו מספיקים למצוא את התמונות במחשב, לעבד אותן ולהעלות אותן לשידור בשתי הדקות שעברו מאז שהתקשר. הבני זונות סידרו אותו. השאלה היא רק למה.
"אדוני, אני מבין שביקשת להגיב לטענותיה של גברת גרין שיושבת עמנו כאן באולפן."
"אמת ויציב, חיים. ההגינות מחייבת לומר שעם כל הצער וההזדהות עם גברת גרין הרי..."
המגיש קטע אותו. "מר לבנת, לפני שתמשיך אני מציע, לטובת הצופים שהצטרפו אלינו במהלך המהדורה, שנאפשר לגברת גרין לחזור על טענותיה..."
רק זה עוד היה חסר לרוני. עוד חזרה על הטענות תקנה להן משנה תוקף. הוא היה חייב לעצור את זה, ומהר. "אין צורך, אני ראיתי ושמעתי בקשב רב את דבריה ואין לי טענות כלפיה. נהפוך הוא. עם זאת, דווקא כמי שמצוי היטב בנושא השבויים והנעדרים, נושא שראש הממשלה שם בראש סדר העדיפויות שלו, חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם, ולכן..."
"מר לבנת," המגיש היה חד בדיבורו כשקטע אותו בשנית, "אין לי ספק שאתה אכן מכיר היטב את כל הטענות, אבל אנחנו מבקשים לחזור עליהן לטובת צופינו שפחות בקיאים בנושא." המגיש פנה כעת לאמו של נמרוד גרין: "גברת גרין, תואילי בבקשה לחזור על טענותייך נגד ראש הממשלה..."
חנה גרין נראתה נרגשת, ועיניה נצצו. בחדר העבודה שלו הרגיש רוני שהוא מתכסה זיעה. הדבר האחרון שנכון עכשיו הוא להתעמת עם אמו של הקצין הנעדר, הנערץ על כולם, ובייחוד כשהיא בוכה. זו טעות, זו טעות, זו טעות, הוא שב ואמר לעצמו, וחייבים לסיים אותה מהר ככל האפשר. "הגיע אלי מידע ולפיו ראש הממשלה אישר לקצץ את כל התקציב שהוקצה לטובת איתור בני בשנת התקציב שאחרי השנה הבאה. כמו שאתה רואה, חיים, זהו נייר עבודה בנושא התקציבים המיוחדים, שלשכת ראש הממשלה הכינה לפי המלצת אגף התקציבים של משרד האוצר, וראש הממשלה חתום עליו. תראה שמתחת לסעיף התקציבי של 'איתור שבויים ונעדרים - פעילות להשבת נמרוד גרין' נכתב 'א.צ.ב', שזה אומר 'אין צורך בתקציב'..."
מגיש המהדורה לקח את דף המסמך והפנה אותו למצלמה. רוני היה יכול רק לקלל בשקט. האידיוטים האלה מאגף התקציבים, לא רק שלעניים ולמוגבלים אין להם רגישות, גם בלוחמים נעדרים לבם הפך גס. הם פשוט רוצים שראש הממשלה יעוף. מי האידיוט שאִפשר לראש הממשלה לחתום על המסמך הזה? ואיך לכל הרוחות הוא דלף היישר משולחנו אל הערוץ הראשון? חייבים לבדוק את זה... טוב, כעת אין זמן לכל זה.
"דווקא ראש הממשלה שהבטיח לי שיעשה הכול כדי להחזיר את בני לשני ילדיו שבקושי זכו להכיר אותו," המשיכה חנה גרין בקול חנוק, "לאשתו, שהוא כל כך חסר לה, ולבעלי, לאבא שלו, שבוכה כל לילה, דווקא הוא חושב שמיליון ושלוש מאות אלף דולר הם מחיר גדול מדי בעבור חייו של נמרוד. יש לו מיליארדים לשפוך על היכלי זיכרון לחבריו הלוחמים, אבל בשביל הבן שלי, שנשלח לקרב בשביל כולנו, אין לו כסף. לאן הגענו, ריבונו של עולם? לאן הידרדרנו?.."
היא בקושי הצליחה לסיים לומר את המילים האחרונות ושוב פרצה בבכי. רוני הודה לאל שהוא לא יושב באולפן. כך הצופים לא יכולים לראות את נחלי הזיעה שזורמים מפניו לעבר צווארו ונספגים בחולצתו. כמה פעמים אמרתי לראש הממשלה: תדפוק את הערבים, תדפוק את עיירות הפיתוח, תתקע את יישובי הצפון, תצפצף על המתנחלים, הכול מותר, הכול אפשרי, חוץ מדבר אחד - לגעת בשבויים ובנעדרים - כאן יש קונצנזוס מקיר לקיר. לא משנה שמדובר במעט מאוד חיילים, ואם נודה באמת רק אחד מהם עשוי להיות חי. העם לא מסוגל לסבול כל פגיעה בהם.
"גברת גרין, אנא ממך. אלה דברים קשים וכולנו חשים איתך בכאב. אם כן," המגיש הישיר מבטו למצלמה, "מר לבנת, מהי תגובתך לדברים הכואבים האלה? ואגב, יושב עמנו אורי רענן, כתבנו לענייני כלכלה, שאישר את נכונות הידיעה ואת העובדה שכל הנוגעים בדבר, מאגף התקציבים ועד האחראים בלשכת ראש הממשלה, וכמובן ראש הממשלה עצמו, קיבלו החלטה מודעת. המשמעות היא, אם אני מבין נכון, שבעוד כשישה־עשר חודשים לערך ייפסקו המאמצים המיוחדים לאיתור הקצין נמרוד גרין. מהי תגובתך לדברים האלה?"
בלי להתכוון, הודה רוני לאלוהים על פטפוטיו של חיים. הוא התכוון לומר שמדובר בטעות אשר נעשתה בהיסח הדעת, וכי ראש הממשלה כבר הורה לתקן אותה לאלתר. כעת לא נותרה לו ברירה. "יש לכל זה הסבר פשוט שירגיע גם את גברת גרין, שראש הממשלה חש אישית מחויבות עצומה כלפיה וכלפי כל משפחות השבויים והנעדרים וכמובן כלפי הנעדרים עצמם. אני חייב לומר שמעולם לא היה ראש ממשלה שהשקיע אישית כל כך הרבה זמן בנושא הזה, כאילו היה מדובר בבנו שלו..."
"ומהו אותו הסבר פשוט? שבעוד שנה וחצי החיפושים והמגעים יימשכו בחינם? או אולי החוטפים יעבירו לנו מידע פרו בונו, בהתנדבות, מתוך רגישות חברתית, אהבת אדם ואהדה כללית לנושא?" אורי רענן, הכתב הכלכלי, היה ציני כדרכו. רוני תיעב אותו.
"אם לא תפריע לי אנסה להסביר," ענה רוני בתקיפות.
"בבקשה, מר לבנת, אנחנו מקשיבים."
רוני השתהה רגע, "ההסבר הוא, ואני לא אכנס לפרטים בגלל הצורך בחשאיות שכולם יכולים להבין, שבינואר בעוד שנה וחצי לא יהיה צורך בתקציב הזה ודי לחכימא ברמיזא."
"אדוני, האם אתה מבשר לנו שנמרוד גרין ישוב לביתו עד סוף השנה האזרחית הבאה?" חיים היה ממלכתי ונרגש.
"אני לא אומר דבר כדי לא לפגוע בסיכויי המהלך המיוחד שראש הממשלה מוביל אישית." רוני לא ממש התלהב מהסקופ שזה עתה סיפק.
"אוקיי. אני אשאל זאת אחרת: האם אתה מכחיש שלהערכת ראש הממשלה, אחרי שאמרנו את כל ההסתייגויות הקיימות, נמרוד גרין ישוב לשני ילדיו ולאשתו עד סוף השנה האזרחית הבאה, ולכן לא הוקצה כסף לנושא זה בשנת התקציב שתבוא אחרי זו הקרובה?"
"אני לא מכחיש."
"הבנו. גברת גרין, אני מניח שזה משמח אותך עד מאוד."
"שבענו הבטחות, חיים, ואני אכן מקווה שההבטחה הזאת של ראש הממשלה תקוים. לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות, כמו שאתה יודע, ולמרות שמי, אין לי עוד שישה בנים. רק נמרוד. כל שאני מבקשת הוא לראות אותו מחבק שוב את אשתו ואת שני ילדיו."
"ואני יכול להבטיחך כי זו בדיוק משאת נפשו של ראש הממשלה," שמע רוני את קולו חוזר להרגלו. הוא שוב היה בטוח ושקול, "ושל העם כולו."
"ובכן, רבותי, אני מודה לשניכם וגם לך, אורי רענן. לקראת סוף המהדורה נחזור על הכותרת החשובה של הערב. יועץ התקשורת של ראש הממשלה הבטיח שהחייל הנעדר נמרוד גרין ישוב לביתו לא יאוחר מינואר בעוד שנה וחצי, וזאת במסגרת מהלך מיוחד שמוביל ראש הממשלה. כולנו כמובן מחזיקים אצבעות, וכעת נעבור לתחזית מזג האוויר..."
רוני היה המום. הניצחון בקרב הזה עשוי להביא להפסד במלחמה כולה. הוא שִחזר את השתלשלות העניינים כדי לנסות להבין למה לא חזר על הדברים הרגילים (בסגנון "ראש הממשלה עושה את כל המאמצים ומעמיד את נושא הנעדרים בראש מעייניו"). מדוע הבטיח שתוך שנה וחצי העניין ייפתר? בעיני רוחו כבר היה יכול לראות את הכותרות ב־1 בינואר הבא: "ראש הממשלה שוב מפר הבטחה: נמרוד גרין עדיין בשבי", "עוד שטר של ראש הממשלה לא נפרע: גרין לא חזר". זה יהיה אסון. אסון.
הטלפון הנייד שלו צלצל. "רוני!" זה היה דניאל.
"כן."
"הראש רוצה אותך אצלו כמה שיותר מהר!"
"כן."
"תגיד לי, רוני, אתה על סמים או סתם נפלת על הראש? מה זה היה? תגיע לפה מהר כי כבר התחילו להגיע טלפונים מכל העיתונאים שבעולם הזה ושבעולם הבא..."
"אני בא. בינתיים, סגור את כל הניידים ותודיע למזכירות שלי להעביר את כל הקווים לתפוס." לרגע חזר רוני לעצמו. הוא התקשר לנהגו, "מוטי, אני צריך אותך דחוף. אנחנו צריכים להיות בירושלים כמה שיותר מהר."
"אני בדרך אליך. כמה דקות."
רוני סגר את הטלוויזיה בחדר העבודה ויצא אל הסלון. אשתו דנה ישבה שם עם הטלפון בידה, "רוני, זה בשבילך, רגב מ'ידיעות'." הוא סימן לה להגיד שהוא לא שם.
"אני יוצא לירושלים."
היא ניתקה את השיחה ורצה אליו: "קרה משהו? אתה לבן כמו סיד..."
הטלפון שוב צלצל.
"אל תעני," אמר רוני, "זה יהיה ככה כל הלילה. כדאי לנתק את הטלפונים וזהו."
"אוקיי. אבל מה קרה?"
"לא ראית חדשות?"
"לא. אתה יודע שביום רביעי אני רואה את הנוצצים והמוצצים שלי," היא חייכה, "למה? מה קרה?"
"שום דבר מיוחד," הוא ענה לה בקול שקט, "רק התאבדתי בשידור חי ולקחתי איתי את ראש הממשלה."
"על מה אתה מדבר, רוני?" דנה נבהלה, "תגיד לי! אני מתחילה להילחץ..."
הוא היה סחוט לגמרי. "אין לי כוח... אספר לך כשאחזור בלילה. דנה, אל תכעסי עלי... אני באמת חייב לטוס." הוא השאיר אותה המומה ליד הדלת, והספיק לשמוע צלצול טלפון נוסף לפני שנכנס למכונית המונעת.
"למשרד רוה"מ או לבית שלו?" שאל מוטי.
"למשרד."
"אנחנו עוד מעט שם... חיפש אותך עקיבא מ'הארץ' לפני שנייה. אתה רוצה אותו?"
"ממש לא. כבה את הטלפון הנייד וסע."
"עד כדי כך חרא?"
"אבל ממש."

יובל אלבשן

פרופ' יובל אלבשן הוא סופר, עורך דין קהילתי, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של תשעה ספרי עיון, ילדים ורומנים, ביניהם רבי־המכר סיפו - סיפור לא גמור, תמיד פלורה ותיק מצדה.

לראיון ראש בראש

סקירות וביקורות

חטיפה נעימה למרות החשש מפני שיעור חברה אקטואלי, 'תיק מצדה' של יובל אלבשן הוא מותחן קליל ומקורי למדי הפרסומות שטחנו ברדיו את 'תיק מצדה' עוררו בי, בצד הרצון לעבור לאי בודד נטול קליטה, גם את החשש שמדובר בעוד שיעור חברה במסווה של ספר. רמזים דקים כמתאבק סומו אותתו שהספר הזה קשור באופן מעודן - מעודן כמו טחינה נוטפת בזווית פיו של אוכל פלאפל ישראלי - לאירועים אחרונים במה שמכונה אצלנו 'אקטואליה‭.'‬ כיוון שספרו הקודם של יובל אלבשן, 'תמיד פלורה‭,'‬ עסק באקטואליה הישראלית באופן ישיר אם כי לא נטול עניין, החשש התגבר. אבוי, חשבתי, הנה רומן על חייל חטוף שלבטח כולל 'דילמה מוסרית‭,'‬ הדהמת הקוראים באשר ל'ציניות' של התקשורת ול'תככים' ב'צמרת‭.'‬ הרי הרווח המשני הגדול משחרור גלעד שליט, אמנם בפער גדול אחרי הצלת נפשו והקלת סבלה של משפחתו, הוא שה'אייטם' גלעד שליט השתתק סוף-סוף. והנה, חששתי, מחיה הספר הזה את פרשת שליט ומפנה תביעה לתלמיד המנומנם: אתה בעד או נגד?

על שיעור החברה הנצחי

הזה של האקטואליה, שבו משותפים האזרחים החניכים, כתב כבר בשנות ה‭ 70-‬ ז'אן בודריאר. שתיקתו המפורסמת של 'הרוב הדומם‭,'‬ טען, היא התנגדות אילמת ועקשנית לשידול האינסופי של המדיה והמגזר הפוליטי ליטול חלק על ידי 'התעדכנות' בלתי פוסקת, שידול שמוצג להמונים תחת מסווה נאור של נטילת חלק בדמוקרטיה.

אבל למרבה המזל, ספרו של יובל אלבשן התגלה לא כפעולה בתנועת נוער, אלא כמותחן קליל ומהנה למדי לקריאה; למרות היומרנות שבהבאת ציטוטים מאפלטון ואדם סמית בראשי חלקיו. הוא נפתח ברעיון מקורי שעלה במוחם של הממונים על החזרת חייל חטוף, סא"ל נמרוד גרין שמו, שחוטפיו מחזיקים בו במשך תשע שנים ולא יוצרים קשר עם השלטונות הישראליים כנקמה על הזלזול בהם בשלבים הראשונים של המשא ומתן. הרעיון הוא להמציא ארגון טרור שמחזיק כביכול באותו חייל חטוף ומנהל מגעים עם ישראל להשבתו. ולא רק ארגון טרור יש להמציא, אלא גם נמרוד גרין פיקטיבי, על מנת שהמזימה תהיה אמינה יותר. התחרות המפתיעה שייתקל בה ארגון הטרור האמיתי תאלץ אותו, כך מאמינים בישראל, לצאת ממסתריו ולהכריז שנמרוד גרין האמיתי מצוי אצלם, וכך יתאפשר לעלות על עקבותיהם. אני לא בטוח שהרעיון הבאמת מקורי הזה היה עובד במציאות, אבל בין דפי הספר מצליח אלבשן לשכנע שהוא אינו מופרך. העניינים, כמובן, מסתבכים, והסוף מפתיע במידה.

אלבשן מנסה - לא בנחרצות ייאמר לזכותו - להעניק לספר גם ערך מוסף, ולכן הוא נוגע למשל בסוגיית הזהות המזרחית דרך דמותו של המחליף המתחזה של גרין האשכנזי, או בסוגיית הכלכליזציה של החיים המתבטאת ביבוא מודל כלכלי של תחרות בין ספקים לאסטרטגיה שתביא לשחרור גרין, או מדרבן את גיבוריו האשכנזים לעקוץ זה את זה ביחס לארצות מוצאם במזרח אירופה (תמהני היכן, בשנות האלפיים, מלבד בחברה החרדית או בדמיונם של כותבים לא אשכנזים, מצוי עיסוק כזה בשאלה האם פלוני הגיע מגליציה או מפולין‭,(‬ או מוביל את גיבוריו לצטט שירה מפעם לפעם.

ישנה כאן אירוניה, עבה כקורת בית הבד, כשמתברר עד מהרה שהחייל החטוף הנערץ נהג להכות את אשתו. ישנה כאן פסיכולוגיה מגושמת ולא לגמרי אמינה כשהמחליף-המתחזה של נמרוד גרין מתאהב באשתו של נמרוד גרין האמיתי. ישנו כאן חור גדול בעלילה כשאמצעי סודי שבעזרתו מנסה ישראל להתחקות אחר החוטפים ואשר ממלא תפקיד סופר-מרכזי בעלילה אינו מובהר לקוראים ונותר עלום גם מעיניהם.

אבל ספרים כמו 'תיק מצדה' קוראים, אם קוראים, בגלל הקצב המהיר, העלילה המקורית (אך כזו הנשמרת בגבולות נוסחת הז'אנר‭,(‬ ההומור הגברי-סחבקי, דמות הגיבור הגברי הלוזר, אשליית ההסתופפות במסדרונות הכוח וגם בגלל הפטריוטיות (ראש הממשלה של אלבשן הוא בן האליטה הישנה, סוג של יצחק רבין, המוצג בדרך אוהדת למדי‭.(‬ בקיצור, פגמים כמו אלה שנמנו כאן אפשר למצוא גם אצל ג'ון גרישם. מה שכן, אצלו יש גם בחורות סקסיות שמקומן נפקד, למרבה הצער, בישראל הפוריטנית שמתאר אלבשן.

עוד 3 מותחנים בטחוניים מתוצרת הארץ:
איש ללא צל > יוסי אבני
לוי לימסול > ישי שריד
אהבה אסורה בפטרבורג > מישקה בן-דוד
אריק גלסנר 7 לילות 06/01/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

חטיפה נעימה למרות החשש מפני שיעור חברה אקטואלי, 'תיק מצדה' של יובל אלבשן הוא מותחן קליל ומקורי למדי הפרסומות שטחנו ברדיו את 'תיק מצדה' עוררו בי, בצד הרצון לעבור לאי בודד נטול קליטה, גם את החשש שמדובר בעוד שיעור חברה במסווה של ספר. רמזים דקים כמתאבק סומו אותתו שהספר הזה קשור באופן מעודן - מעודן כמו טחינה נוטפת בזווית פיו של אוכל פלאפל ישראלי - לאירועים אחרונים במה שמכונה אצלנו 'אקטואליה‭.'‬ כיוון שספרו הקודם של יובל אלבשן, 'תמיד פלורה‭,'‬ עסק באקטואליה הישראלית באופן ישיר אם כי לא נטול עניין, החשש התגבר. אבוי, חשבתי, הנה רומן על חייל חטוף שלבטח כולל 'דילמה מוסרית‭,'‬ הדהמת הקוראים באשר ל'ציניות' של התקשורת ול'תככים' ב'צמרת‭.'‬ הרי הרווח המשני הגדול משחרור גלעד שליט, אמנם בפער גדול אחרי הצלת נפשו והקלת סבלה של משפחתו, הוא שה'אייטם' גלעד שליט השתתק סוף-סוף. והנה, חששתי, מחיה הספר הזה את פרשת שליט ומפנה תביעה לתלמיד המנומנם: אתה בעד או נגד?

על שיעור החברה הנצחי

הזה של האקטואליה, שבו משותפים האזרחים החניכים, כתב כבר בשנות ה‭ 70-‬ ז'אן בודריאר. שתיקתו המפורסמת של 'הרוב הדומם‭,'‬ טען, היא התנגדות אילמת ועקשנית לשידול האינסופי של המדיה והמגזר הפוליטי ליטול חלק על ידי 'התעדכנות' בלתי פוסקת, שידול שמוצג להמונים תחת מסווה נאור של נטילת חלק בדמוקרטיה.

אבל למרבה המזל, ספרו של יובל אלבשן התגלה לא כפעולה בתנועת נוער, אלא כמותחן קליל ומהנה למדי לקריאה; למרות היומרנות שבהבאת ציטוטים מאפלטון ואדם סמית בראשי חלקיו. הוא נפתח ברעיון מקורי שעלה במוחם של הממונים על החזרת חייל חטוף, סא"ל נמרוד גרין שמו, שחוטפיו מחזיקים בו במשך תשע שנים ולא יוצרים קשר עם השלטונות הישראליים כנקמה על הזלזול בהם בשלבים הראשונים של המשא ומתן. הרעיון הוא להמציא ארגון טרור שמחזיק כביכול באותו חייל חטוף ומנהל מגעים עם ישראל להשבתו. ולא רק ארגון טרור יש להמציא, אלא גם נמרוד גרין פיקטיבי, על מנת שהמזימה תהיה אמינה יותר. התחרות המפתיעה שייתקל בה ארגון הטרור האמיתי תאלץ אותו, כך מאמינים בישראל, לצאת ממסתריו ולהכריז שנמרוד גרין האמיתי מצוי אצלם, וכך יתאפשר לעלות על עקבותיהם. אני לא בטוח שהרעיון הבאמת מקורי הזה היה עובד במציאות, אבל בין דפי הספר מצליח אלבשן לשכנע שהוא אינו מופרך. העניינים, כמובן, מסתבכים, והסוף מפתיע במידה.

אלבשן מנסה - לא בנחרצות ייאמר לזכותו - להעניק לספר גם ערך מוסף, ולכן הוא נוגע למשל בסוגיית הזהות המזרחית דרך דמותו של המחליף המתחזה של גרין האשכנזי, או בסוגיית הכלכליזציה של החיים המתבטאת ביבוא מודל כלכלי של תחרות בין ספקים לאסטרטגיה שתביא לשחרור גרין, או מדרבן את גיבוריו האשכנזים לעקוץ זה את זה ביחס לארצות מוצאם במזרח אירופה (תמהני היכן, בשנות האלפיים, מלבד בחברה החרדית או בדמיונם של כותבים לא אשכנזים, מצוי עיסוק כזה בשאלה האם פלוני הגיע מגליציה או מפולין‭,(‬ או מוביל את גיבוריו לצטט שירה מפעם לפעם.

ישנה כאן אירוניה, עבה כקורת בית הבד, כשמתברר עד מהרה שהחייל החטוף הנערץ נהג להכות את אשתו. ישנה כאן פסיכולוגיה מגושמת ולא לגמרי אמינה כשהמחליף-המתחזה של נמרוד גרין מתאהב באשתו של נמרוד גרין האמיתי. ישנו כאן חור גדול בעלילה כשאמצעי סודי שבעזרתו מנסה ישראל להתחקות אחר החוטפים ואשר ממלא תפקיד סופר-מרכזי בעלילה אינו מובהר לקוראים ונותר עלום גם מעיניהם.

אבל ספרים כמו 'תיק מצדה' קוראים, אם קוראים, בגלל הקצב המהיר, העלילה המקורית (אך כזו הנשמרת בגבולות נוסחת הז'אנר‭,(‬ ההומור הגברי-סחבקי, דמות הגיבור הגברי הלוזר, אשליית ההסתופפות במסדרונות הכוח וגם בגלל הפטריוטיות (ראש הממשלה של אלבשן הוא בן האליטה הישנה, סוג של יצחק רבין, המוצג בדרך אוהדת למדי‭.(‬ בקיצור, פגמים כמו אלה שנמנו כאן אפשר למצוא גם אצל ג'ון גרישם. מה שכן, אצלו יש גם בחורות סקסיות שמקומן נפקד, למרבה הצער, בישראל הפוריטנית שמתאר אלבשן.

עוד 3 מותחנים בטחוניים מתוצרת הארץ:
איש ללא צל > יוסי אבני
לוי לימסול > ישי שריד
אהבה אסורה בפטרבורג > מישקה בן-דוד
אריק גלסנר 7 לילות 06/01/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
תיק מצדה יובל אלבשן

א



ראש הממשלה זעם. יכולת לראות את זה בוורידי הצוואר המתנפחים שלו. יכולת לראות את זה בסומק המתפשט בלחייו. יכולת לשמוע את זה בקולו. כלומר, יכולת לראות את זה רק אם אתה מקורב באמת לראש הממשלה. לאדם מן החוץ לא היה שום סיכוי להבחין בניואנסים האלה ובטח שלא להבינם. אבל דניאל מורגנשטיין לא היה אדם מן החוץ. כפי שראש הממשלה אהב לומר בכל הזדמנות שנקרתה בפניו: "דניאל יושב לי בתוך הראש כבר הרבה שנים. לפעמים אני קורא לאונה השמאלית שלי 'דניאל' מתוך בלבול. הוא מבין אותי בלי שאני אומר דבר." לרוב, בסיטואציות כאלה דניאל היה מחייך במעין מבוכה, משפיל את עיניו כדי להפגין ענווה וממלמל משהו בסגנון "ארבע־עשרה שנים לא הולכות ברגל, אהה?" אותם רגעים היו שווים את כל ההשפלות, מפחי הנפש והאכזבות שהיו מנת חלקו לאורך השנים. אפילו העובדה שראש הממשלה (גם בינו לבין עצמו כינה אותו דניאל "ראש הממשלה") לא מינה אותו למנכ"ל משרדו, כפי שציפה - "אני צריך אותך צמוד אלי," תירץ ראש הממשלה את בחירתו במנחם לויט, השנוא כל כך על דניאל, לתפקיד הנחשק, "ואם תהיה מנכ"ל איאלץ לוותר עליך מדי פעם, ואת זה אני פשוט לא אוכל לשאת..." - אפילו העובדה הזאת נראתה פחות חשובה באותו רגע. אני האונה השמאלית של ראש הממשלה, אז מה אכפת לי מה כותבים כמה עיתונאים עלובים על "העבד שנשכח"?
ראש הממשלה המשיך לצפות במהדורת החדשות של הערוץ הראשון בלי לומר מילה, אבל דניאל, כאמור, הרגיש בזעמו הגואה. מגיש המהדורה ראיין את חנה גרין, אמו של הקצין הנעדר נמרוד גרין, שטענה כי ראש הממשלה הבטיח לה שיטפל בנושא באופן אישי, "וכרגיל," כך אמרה האם במפורש, "כרגיל, ראש הממשלה מפר את הבטחותיו. לא זו בלבד שהוא לא קידם את החזרתו של בני הביתה, אלא אפילו הביא לפספוס כל ההישגים של ראש הממשלה הקודם." ראש הממשלה היה עכשיו אדום לגמרי. אם משהו מרתיח אותו באמת זו ההשוואה לראש הממשלה הקודם. היא והתווית "שקרן" שהודבקה לו.
"קשר אותי עם רוני," אמר לדניאל. רוני לבנת היה יועץ התקשורת של הראש. גם הוא, כמו דניאל, ליווה את ראש הממשלה כבר יותר מעשר שנים, עוד משממת האופוזיציה. יחסי אמון מלאים שררו ביניהם, ופעמים רבות היה רוני מעביר תגובות בשם ראש הממשלה מבלי להיוועץ בו. עוד לפני שהספיק דניאל ללחוץ על האינטרקום, כבר זמזם הטלפון הנייד השחור שלו. היו לו חמישה טלפונים ניידים מהסוג הזה: אחד למשפחה ולחברים (בצבע כחול־מטאלי, שהיה סגור מרבית הזמן), אחד לעיתונות (בצבע צהוב, מין בדיחה פרטית שלו), אחד לפעילי המפלגה (בצבע אדום, עוד בדיחה פרטית, וגם הוא היה יותר סגור מאשר פתוח), אחד לשימוש פנימי של עוזרי הראש (השחור) ואחד שיוחד אך ורק לראש הממשלה (בצבע כסף).
זה היה רוני. הוא כבר ראה את מהדורת החדשות והבין את גודל הבעיה. לאחרונה, נוצרה מגמה בתקשורת המציגה את ראש הממשלה כמפר הבטחות סדרתי, והגילוי החדש של חנה גרין נשפך כמו שמן טוב על המדורה הזאת. אפילו תוכניות הסאטירה עלו על זה (נכון שהמערכון על האיש שלא היית קונה ממנו אפילו עיתון משומש של יום אתמול לא היה מקורי מדי, אבל הוא בהחלט פגע בול). "שמע דניאל, חייבים להגיב ומהר. אני רוצה להכניס תגובה כבר לאמצע המהדורה, ולא להמתין לסוף שאחרי התחזית." הוא ידע שמרבית הצופים נוטשים את המהדורה בסוף התחזית, ורק מעטים נחשפים לשלל התגובות שאחריה. "זה בדיוק מה שהראש רצה ממך. אתה צריך אותו?"
"לא. אהממ... יש משהו שאני לא יודע? משהו השתנה?"
"אני אבדוק." דניאל העיף מבט לעבר ראש הממשלה, "אדוני, יש משהו חדש בנושא הנעדרים?"
ראש הממשלה הניד בראשו לשלילה.
"אין," עדכן דניאל.
"אוקיי. אני אכנס מיד למהדורה. שמוק העמיקם הזה. לא אמר לי מילה. צריכים לחשוב מה עושים איתו... טוב, זה סובל דיחוי. נדבר אחר כך."

***

עמיקם לוי היה מנהל מחלקת החדשות של הטלוויזיה הישראלית, והוא היה בתפקיד הזה רק מפני שראש הממשלה כפה על מנכ"ל הטלוויזיה למנות אותו. הוא ידע את זה (רוני ידע שהוא יודע כי הוא עצמו הבהיר לו את זה לפחות פעם בשבוע) ולרוב באמת סיפק את הסחורה - איזן את הכותרות והודיע מבעוד מועד אילו נושאים נמצאים ב"ליין־אפ" כך שראש הממשלה היה יכול להגיב מיד ובדיוק על הטענות שהועלו נגדו. הפעם, משום מה, הוא לא אמר מילה אף על פי שהם דיברו בסביבות שבע ורבע בערב, כלומר הרבה אחרי שהמהדורה נסגרה. זה היה מוזר, אבל לרוני לא היה זמן לבדוק את זה, והוא רשם לעצמו בצד: "לברר עם עמיקם את החשיפה בנושא גרין".
בטלפון הישיר בחדר החדשות של הטלוויזיה לא היתה תשובה. רוני ניסה להתקשר לטלפון הנייד של עמיקם, אך הוא היה סגור. עכשיו זה באמת נראה מוזר. תמיד, אבל ת־מ־י־ד, הנייד של עמיקם היה פתוח בזמן המהדורה. רוני התקשר למרכזייה. "הערוץ הראשון, ערב טוב."
"כן. תעבירי אותי בדחיפות לחדר החדשות, לעורך."
"אסור לי, אדוני. כרגע יש מהדורה. תוכל להעביר פקס למספר..."
רוני קטע אותה. "תשמעי, גברת צעירה. מדבר רוני לבנת, יועץ התקשורת של ראש הממשלה, ואני דורש לדבר עכשיו עם אחראי החדר." את המילים האחרונות הוא צעק. רוני הרגיש שעוד רגע הוא משתגע. זה עוד לא קרה לו.
"אל תצעק עלי, אלה ההוראות שקיבלתי." אמרה המרכזנית בקול נפגע, "אתה רוצה שאעביר אותך לאחראית? בבקשה." מבלי לחכות לתשובה הועבר רוני להמתנה: "הערוץ הראשון שלום! אנא המתן ותיענה לפי התור." רוני לא המתין וניתק את הטלפון. הוא ניסה שוב את הטלפון הישיר של חדר החדשות, ולהפתעתו ענה לו קול גברי מוכר:
"כן."
"עמיקם?"
"נכון."
"רוני."
"כן, אני מזהה."
הבן זונה מארגן לי משהו - חשב רוני. "עמיקם, אני רוצה להגיב לגרין."
"אין בעיה, איך תרצה לעשות את זה? אתה רוצה להכתיב הודעה או לעלות לשידור?" זה היה עמיקם הישן והמוכר. איכשהו רוני נרגע קצת.
"אני אעביר הודעה, מתי תכניס אותה?"
"תן לי לבדוק." עמיקם חסם את האפרכסת בידו. רוני שמע לחשושים בצד השני אבל לא הצליח להבין את משמעותם.
"רוני?"
"כן."
"אפשר להכניס אותך רק בסוף כי אי־אפשר להעביר את הנייר עכשיו. האולפן חי."
רוני העיף מבט בטלוויזיה שכוונה לערוץ הראשון וראה שאמו של נמרוד, חנה, עדיין יושבת באולפן לצד מגיש המהדורה. "להכניס אותי חי בשמע, אפשרי עכשיו?"
"אני בודק," אמר עמיקם, ואחרי שלוש שניות ענה בחיוב, "אפשרי. אתה רוצה?"
"בהחלט," ענה רוני.
הוא לא אהב את הפריצות האלה לשידור. זה אף פעם לא נראה טוב, השקופית הזאת של הטלפון עם התמונה שלו והכתובית "יועץ התקשורת של ראש הממשלה". זה מסוג הדברים שאף פעם אי־אפשר לדעת לאן יתפתחו. אבל הפעם לא היתה ברירה. הוא היה חייב לעצור את הקמפיין של "הפרת ההבטחות הסדרתית של ראש הממשלה". מה גם שראש הממשלה צפה בתוכנית וחיכה שהוא יעשה משהו.
"מר לבנת," הוא שמע קול חדש בצד השני, "זו רונית, עוזרת ההפקה, אתה ליד טלפון קווי?"
"כן, אני בבית."
"אני מיד מתקשרת, 5515015־03, כן?"
"נכון."
"אני מנתקת את הנייד וחוזרת אליך בקווי מיד."
רוני ניתק. שנייה אחר כך נשמע צלצול הטלפון בחדר העבודה שלו.
"מר לבנת?"
"כן, רונית."
"עוד כמה שניות אתה נכנס לשידור. אתה מוכן?"
"כן." רוני נשם נשימה עמוקה, וידא שהדלת נעולה כדי שלא יפריעו לו והתיישב מול המסך. לא משנה כמה פעמים אני מתראיין ביום, זה עדיין מרגש בכל פעם מחדש - חשב לעצמו.
"מר לבנת, הטכנאי טוען שיש רעש רקע. תשתיק את הטלוויזיה אצלך."
"מיד." רוני לחץ על כפתור הדממת הקול שבשלט.
"אוקיי. אתה מועבר לאולפן בעוד 6... 5... 4... 3... 2... עכשיו..."
"נמצא איתנו על קו הטלפון מר רוני לבנת, יועץ התקשורת של ראש הממשלה. ערב טוב לך, אדוני."
"ערב טוב, חיים, לך ולכל הצופים." רוני הביט בטלוויזיה וראה את השקופית עם הטלפון שמציינת את שמו. כעבור שנייה החלו לשדר תמונות שלו מסתודד עם ראש הממשלה במסיבת עיתונאים ישנה. תוך שנייה הבין: הם חיכו לו. הם ידעו שהוא יתקשר ורצו להכניסו למהדורה. זה אמבוש. אין שום סיכוי שהיו מספיקים למצוא את התמונות במחשב, לעבד אותן ולהעלות אותן לשידור בשתי הדקות שעברו מאז שהתקשר. הבני זונות סידרו אותו. השאלה היא רק למה.
"אדוני, אני מבין שביקשת להגיב לטענותיה של גברת גרין שיושבת עמנו כאן באולפן."
"אמת ויציב, חיים. ההגינות מחייבת לומר שעם כל הצער וההזדהות עם גברת גרין הרי..."
המגיש קטע אותו. "מר לבנת, לפני שתמשיך אני מציע, לטובת הצופים שהצטרפו אלינו במהלך המהדורה, שנאפשר לגברת גרין לחזור על טענותיה..."
רק זה עוד היה חסר לרוני. עוד חזרה על הטענות תקנה להן משנה תוקף. הוא היה חייב לעצור את זה, ומהר. "אין צורך, אני ראיתי ושמעתי בקשב רב את דבריה ואין לי טענות כלפיה. נהפוך הוא. עם זאת, דווקא כמי שמצוי היטב בנושא השבויים והנעדרים, נושא שראש הממשלה שם בראש סדר העדיפויות שלו, חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם, ולכן..."
"מר לבנת," המגיש היה חד בדיבורו כשקטע אותו בשנית, "אין לי ספק שאתה אכן מכיר היטב את כל הטענות, אבל אנחנו מבקשים לחזור עליהן לטובת צופינו שפחות בקיאים בנושא." המגיש פנה כעת לאמו של נמרוד גרין: "גברת גרין, תואילי בבקשה לחזור על טענותייך נגד ראש הממשלה..."
חנה גרין נראתה נרגשת, ועיניה נצצו. בחדר העבודה שלו הרגיש רוני שהוא מתכסה זיעה. הדבר האחרון שנכון עכשיו הוא להתעמת עם אמו של הקצין הנעדר, הנערץ על כולם, ובייחוד כשהיא בוכה. זו טעות, זו טעות, זו טעות, הוא שב ואמר לעצמו, וחייבים לסיים אותה מהר ככל האפשר. "הגיע אלי מידע ולפיו ראש הממשלה אישר לקצץ את כל התקציב שהוקצה לטובת איתור בני בשנת התקציב שאחרי השנה הבאה. כמו שאתה רואה, חיים, זהו נייר עבודה בנושא התקציבים המיוחדים, שלשכת ראש הממשלה הכינה לפי המלצת אגף התקציבים של משרד האוצר, וראש הממשלה חתום עליו. תראה שמתחת לסעיף התקציבי של 'איתור שבויים ונעדרים - פעילות להשבת נמרוד גרין' נכתב 'א.צ.ב', שזה אומר 'אין צורך בתקציב'..."
מגיש המהדורה לקח את דף המסמך והפנה אותו למצלמה. רוני היה יכול רק לקלל בשקט. האידיוטים האלה מאגף התקציבים, לא רק שלעניים ולמוגבלים אין להם רגישות, גם בלוחמים נעדרים לבם הפך גס. הם פשוט רוצים שראש הממשלה יעוף. מי האידיוט שאִפשר לראש הממשלה לחתום על המסמך הזה? ואיך לכל הרוחות הוא דלף היישר משולחנו אל הערוץ הראשון? חייבים לבדוק את זה... טוב, כעת אין זמן לכל זה.
"דווקא ראש הממשלה שהבטיח לי שיעשה הכול כדי להחזיר את בני לשני ילדיו שבקושי זכו להכיר אותו," המשיכה חנה גרין בקול חנוק, "לאשתו, שהוא כל כך חסר לה, ולבעלי, לאבא שלו, שבוכה כל לילה, דווקא הוא חושב שמיליון ושלוש מאות אלף דולר הם מחיר גדול מדי בעבור חייו של נמרוד. יש לו מיליארדים לשפוך על היכלי זיכרון לחבריו הלוחמים, אבל בשביל הבן שלי, שנשלח לקרב בשביל כולנו, אין לו כסף. לאן הגענו, ריבונו של עולם? לאן הידרדרנו?.."
היא בקושי הצליחה לסיים לומר את המילים האחרונות ושוב פרצה בבכי. רוני הודה לאל שהוא לא יושב באולפן. כך הצופים לא יכולים לראות את נחלי הזיעה שזורמים מפניו לעבר צווארו ונספגים בחולצתו. כמה פעמים אמרתי לראש הממשלה: תדפוק את הערבים, תדפוק את עיירות הפיתוח, תתקע את יישובי הצפון, תצפצף על המתנחלים, הכול מותר, הכול אפשרי, חוץ מדבר אחד - לגעת בשבויים ובנעדרים - כאן יש קונצנזוס מקיר לקיר. לא משנה שמדובר במעט מאוד חיילים, ואם נודה באמת רק אחד מהם עשוי להיות חי. העם לא מסוגל לסבול כל פגיעה בהם.
"גברת גרין, אנא ממך. אלה דברים קשים וכולנו חשים איתך בכאב. אם כן," המגיש הישיר מבטו למצלמה, "מר לבנת, מהי תגובתך לדברים הכואבים האלה? ואגב, יושב עמנו אורי רענן, כתבנו לענייני כלכלה, שאישר את נכונות הידיעה ואת העובדה שכל הנוגעים בדבר, מאגף התקציבים ועד האחראים בלשכת ראש הממשלה, וכמובן ראש הממשלה עצמו, קיבלו החלטה מודעת. המשמעות היא, אם אני מבין נכון, שבעוד כשישה־עשר חודשים לערך ייפסקו המאמצים המיוחדים לאיתור הקצין נמרוד גרין. מהי תגובתך לדברים האלה?"
בלי להתכוון, הודה רוני לאלוהים על פטפוטיו של חיים. הוא התכוון לומר שמדובר בטעות אשר נעשתה בהיסח הדעת, וכי ראש הממשלה כבר הורה לתקן אותה לאלתר. כעת לא נותרה לו ברירה. "יש לכל זה הסבר פשוט שירגיע גם את גברת גרין, שראש הממשלה חש אישית מחויבות עצומה כלפיה וכלפי כל משפחות השבויים והנעדרים וכמובן כלפי הנעדרים עצמם. אני חייב לומר שמעולם לא היה ראש ממשלה שהשקיע אישית כל כך הרבה זמן בנושא הזה, כאילו היה מדובר בבנו שלו..."
"ומהו אותו הסבר פשוט? שבעוד שנה וחצי החיפושים והמגעים יימשכו בחינם? או אולי החוטפים יעבירו לנו מידע פרו בונו, בהתנדבות, מתוך רגישות חברתית, אהבת אדם ואהדה כללית לנושא?" אורי רענן, הכתב הכלכלי, היה ציני כדרכו. רוני תיעב אותו.
"אם לא תפריע לי אנסה להסביר," ענה רוני בתקיפות.
"בבקשה, מר לבנת, אנחנו מקשיבים."
רוני השתהה רגע, "ההסבר הוא, ואני לא אכנס לפרטים בגלל הצורך בחשאיות שכולם יכולים להבין, שבינואר בעוד שנה וחצי לא יהיה צורך בתקציב הזה ודי לחכימא ברמיזא."
"אדוני, האם אתה מבשר לנו שנמרוד גרין ישוב לביתו עד סוף השנה האזרחית הבאה?" חיים היה ממלכתי ונרגש.
"אני לא אומר דבר כדי לא לפגוע בסיכויי המהלך המיוחד שראש הממשלה מוביל אישית." רוני לא ממש התלהב מהסקופ שזה עתה סיפק.
"אוקיי. אני אשאל זאת אחרת: האם אתה מכחיש שלהערכת ראש הממשלה, אחרי שאמרנו את כל ההסתייגויות הקיימות, נמרוד גרין ישוב לשני ילדיו ולאשתו עד סוף השנה האזרחית הבאה, ולכן לא הוקצה כסף לנושא זה בשנת התקציב שתבוא אחרי זו הקרובה?"
"אני לא מכחיש."
"הבנו. גברת גרין, אני מניח שזה משמח אותך עד מאוד."
"שבענו הבטחות, חיים, ואני אכן מקווה שההבטחה הזאת של ראש הממשלה תקוים. לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות, כמו שאתה יודע, ולמרות שמי, אין לי עוד שישה בנים. רק נמרוד. כל שאני מבקשת הוא לראות אותו מחבק שוב את אשתו ואת שני ילדיו."
"ואני יכול להבטיחך כי זו בדיוק משאת נפשו של ראש הממשלה," שמע רוני את קולו חוזר להרגלו. הוא שוב היה בטוח ושקול, "ושל העם כולו."
"ובכן, רבותי, אני מודה לשניכם וגם לך, אורי רענן. לקראת סוף המהדורה נחזור על הכותרת החשובה של הערב. יועץ התקשורת של ראש הממשלה הבטיח שהחייל הנעדר נמרוד גרין ישוב לביתו לא יאוחר מינואר בעוד שנה וחצי, וזאת במסגרת מהלך מיוחד שמוביל ראש הממשלה. כולנו כמובן מחזיקים אצבעות, וכעת נעבור לתחזית מזג האוויר..."
רוני היה המום. הניצחון בקרב הזה עשוי להביא להפסד במלחמה כולה. הוא שִחזר את השתלשלות העניינים כדי לנסות להבין למה לא חזר על הדברים הרגילים (בסגנון "ראש הממשלה עושה את כל המאמצים ומעמיד את נושא הנעדרים בראש מעייניו"). מדוע הבטיח שתוך שנה וחצי העניין ייפתר? בעיני רוחו כבר היה יכול לראות את הכותרות ב־1 בינואר הבא: "ראש הממשלה שוב מפר הבטחה: נמרוד גרין עדיין בשבי", "עוד שטר של ראש הממשלה לא נפרע: גרין לא חזר". זה יהיה אסון. אסון.
הטלפון הנייד שלו צלצל. "רוני!" זה היה דניאל.
"כן."
"הראש רוצה אותך אצלו כמה שיותר מהר!"
"כן."
"תגיד לי, רוני, אתה על סמים או סתם נפלת על הראש? מה זה היה? תגיע לפה מהר כי כבר התחילו להגיע טלפונים מכל העיתונאים שבעולם הזה ושבעולם הבא..."
"אני בא. בינתיים, סגור את כל הניידים ותודיע למזכירות שלי להעביר את כל הקווים לתפוס." לרגע חזר רוני לעצמו. הוא התקשר לנהגו, "מוטי, אני צריך אותך דחוף. אנחנו צריכים להיות בירושלים כמה שיותר מהר."
"אני בדרך אליך. כמה דקות."
רוני סגר את הטלוויזיה בחדר העבודה ויצא אל הסלון. אשתו דנה ישבה שם עם הטלפון בידה, "רוני, זה בשבילך, רגב מ'ידיעות'." הוא סימן לה להגיד שהוא לא שם.
"אני יוצא לירושלים."
היא ניתקה את השיחה ורצה אליו: "קרה משהו? אתה לבן כמו סיד..."
הטלפון שוב צלצל.
"אל תעני," אמר רוני, "זה יהיה ככה כל הלילה. כדאי לנתק את הטלפונים וזהו."
"אוקיי. אבל מה קרה?"
"לא ראית חדשות?"
"לא. אתה יודע שביום רביעי אני רואה את הנוצצים והמוצצים שלי," היא חייכה, "למה? מה קרה?"
"שום דבר מיוחד," הוא ענה לה בקול שקט, "רק התאבדתי בשידור חי ולקחתי איתי את ראש הממשלה."
"על מה אתה מדבר, רוני?" דנה נבהלה, "תגיד לי! אני מתחילה להילחץ..."
הוא היה סחוט לגמרי. "אין לי כוח... אספר לך כשאחזור בלילה. דנה, אל תכעסי עלי... אני באמת חייב לטוס." הוא השאיר אותה המומה ליד הדלת, והספיק לשמוע צלצול טלפון נוסף לפני שנכנס למכונית המונעת.
"למשרד רוה"מ או לבית שלו?" שאל מוטי.
"למשרד."
"אנחנו עוד מעט שם... חיפש אותך עקיבא מ'הארץ' לפני שנייה. אתה רוצה אותו?"
"ממש לא. כבה את הטלפון הנייד וסע."
"עד כדי כך חרא?"
"אבל ממש."