ראייה עיוורת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ראייה עיוורת
הוספה למועדפים

ראייה עיוורת

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: חגי אברבוך
  • הוצאה: סיאל
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים

תקציר

דמיינו לעצמכם שאתם חיים בשנת 2082...  יוקא סראסטי הוא בן לזן נכחד ששחזרתם באמצעות גנטיקה משוכללת, וכיום נתון למרותכם נגד רצונו. אתם רואים בו משרת רב-עוצמה. הוא, מעצם היותו ערפד, רואה בכם חלבון. סירי קיטון עבר כריתת חצי-מוח בהיותו ילד, וכעת אינו יכול להבין את רגשותיכם אלא במונחים של תרשימי זרימה. אייזק ספינדל הוא ביולוג שחושיו הורחבו עד שהוא מסוגל לטעום מידע. עם זאת, אינו מסוגל לחוש את עורו-שלו, מה שלא מונע ממנו להפעיל את קסמו על סוזן ג'יימס, בלשנית מבריקה שפיצלה את אישיותה באופן כירורגי כדי להיטיב לתקשר עם העולם.  מדענים אלה מהווים רק חלק מן המשלחת השפויה – פחות או יותר – ששיגרתם כדי ליצור מגע ראשון עם חייזרים שעדיין אינכם יודעים עליהם דבר. שלחתם אליהם את החזית הטכנולוגית שלכם, ולכן אתם מרשים לעצמכם לקוות לטוב. עוד תשלמו על כך ביוקר.

פרק ראשון

פרולוג


נסה לגעת בעבר. נסה להתמודד עם העבר. הוא לא אמיתי. רק חלום.
– טד באנדי


זה לא התחיל כאן. לא עם הזרועתנים או רורשאך, או ביג בן או תזאוס או הערפדים. רוב האנשים יגידו שזה התחיל עם הגחליליות, אבל הם טועים. זה נגמר עם כל הדברים האלה. מבחינתי, זה התחיל עם רוברט פאגלינו. בגיל שמונה, הוא היה ידידי הטוב והיחיד. היינו צמד מנודים, ביש-המזל שלי משלים את שלו. אצלי היה הפגם התפתחותי. אצלו – גנטי: גנוטיפ בלתי מבוקר שהותיר אותו בעל נטייה לקוצר-ראייה, פצעי בגרות, ו – כפי שהתברר בסופו של דבר – עם רגישות למשככי כאבים. הוריו מעולם לא טרחו למטֵב אותו. אותם שרידי מאה-עשרים, שעוד האמינו באלוהים, החזיקו בדעה שאין לנסות לשפר את מעשה ידי האל. כך שלמרות שאת שנינו ניתן היה לתקן, רק אחד מאיתנו תוקן למעשה.
הגעתי למגרש המשחקים ושם מצאתי את פאג במרכז ההתעניינות של חצי-תריסר ילדים. אלו ששפר מזלם עמדו בחזית וחבטו בראשו, האחרים התפשרו על הקנטות כמובן תערובת – ונקבה בזמן שהמתינו לתורם. הבטתי בו כשהרים זרועותיו, כמעט בהיסוס, כדי להסיט מעליו את החבטות הקשות יותר. היטבתי להתבונן בראשו מאשר בראשי; הוא פחד שתוקפיו יחשבו שידיו התרוממו כדי להכות חזרה, שיראו בכך התרסה ויכאיבו לו יותר. גם אז, בגילי הרך, סך הכל שמונה שנים בעולם ומינוס חצי מוח, הלכתי ונעשיתי משקיף מופלג.
אבל לא ידעתי מה לעשות.
לאחרונה, לא יצא לי לראות את פאג לעתים קרובות. הייתי די משוכנע שהוא נמנע ממני. אבל כשהחבר הטוב ביותר שלך בצרות אתה עוזר לו, כן? גם נגד כל הסיכויים – וכמה בני שמונה יעזו לצאת נגד ששה ילדים גדולים יותר כדי לסייע למי שהיה בסך הכל חבר לארגז החול? – אז קוראים לתגבורת. רצים לשוטר. עושים משהו.
פשוט עמדתי. לא במיוחד רציתי לעזור לו. זה לא היה הגיוני. גם אם הוא לא היה החבר הטוב ביותר שלי, הייתי אמור לחוש אהדה, לפחות. מבחינת גילויי אלימות, סבלתי פחות מפאג; התקפי האפילפסיה שלי נטו להרחיק מעלי את הילדים האחרים – בעיקר הבהילו אותם בזמן שהוציאו אותי מכלל פעילות. עדיין, לא הייתי זר להקנטות, עלבונות, או לרגל המופיעה מאי-שם כדי להכשיל אותך בדרכך מ-א' לב'. ידעתי איך זה.
פעם ידעתי. אבל אותו חלק בי נחתך יחד עם החיווט הגרוע. עדיין עבדתי על האלגוריתמים כדי להחזיר לי את זה, עדיין למדתי מצפייה. חיוֹת עדר תמיד קורעות לגזרים את החלשים שבהן. כל ילד יודע זאת מבלי שיגידו לו. אולי עלי להניח לדברים להתנהל כדרכם. אולי אני לא אמור לנסות להתערב בטבע הדברים. מצד שני, הוריו של פאג לא התערבו בטבע הדברים ותראו לאן זה הביא אותם: ילד מתקפל בעפר בתוך חבורה של ילדי-על מהונדסים שבועטים לו בצלעות.
בסוף, הצליחה התעמולה היכן שהאהדה נכשלה. בימים ההם פחות חשבתי ויותר הבטתי, פחות הסקתי ויותר זכרתי – ומה שזכרתי היו אלפי סיפורים מעוררי השראה המהללים כל מי שעמד אי-פעם לצידם של החלכאים והנדכאים.
אז תפסתי סלע בגודל אגרוף וחבטתי בשניים מתוקפיו של פאג ישר בעורף לפני שמישהו בכלל קלט שנכנסתי למשחק.
השלישי, שנפנה להתעמת עם האיום החדש, קיבל בפרצוף מהלומה שמחצה בקול רם את עצמות לחייו. אני זוכר שתהיתי מדוע איני שואב סיפוק מן הצליל, מדוע לא הייתה לכך משמעות מלבד זה שנותר לי יריב אחד פחות לטפל בו.
היתר נמלטו למראה הדם. האמיץ שבהם הבטיח לי שאני מת. צעק, "זומבי מזדיין!" מעבר לכתפו בזמן שנעלם מעבר לפינה.
שלושה עשורים חלפו עד שהתבררה האירוניה שבדבריו. שניים מן האויבים פרפרו לרגלי. בעטתי בראשו של אחד עד שהפסיק לנוע, פניתי אל האחר. דבר-מה תפס בזרועי והנפתי אגרוף מבלי לחשוב, מבלי להביט, עד שפאג צווח והשתופף אל מחוץ לטווח פגיעה.
"אה," אמרתי. "מצטער." דבר אחד שכב ללא נוע. האחר גנח ותפס בראשו והתקפל לכדור.
"חרא", התנשף פאג. הוא לא התייחס לדם שזלג מאפו וניתז במורד חולצתו. לחיו הפכה כחולה וצהובה. "חרא חרא חרא..."
ניסיתי לחשוב על משהו לומר. "אתה בסדר?"
"חרא, אתה – זאת אומרת, אתה אף פעם..." הוא מחה את פיו. דם נמרח על גב ידו. "בנאדם, אנחנו כל כך בצרות."
"הם התחילו."
"כן, אבל אתה – כאילו, תראה אותם!" הדבר הגונח ניסה להתרחק בזחילה, על ארבע. תהיתי כמה זמן יעבור עד שיזעיק תגבורת. תהיתי אם אני אמור להרוג אותו לפני כן.
"אף פעם לא עשית דבר כזה," אמר פאג. לפני הניתוח, הוא התכוון. למען האמת, כן הרגשתי אז משהו – עמום, מרוחק, אבל מפורש. חשתי כעס. "הם התחילו – "
פאג נסוג, עיניו פעורות. "מה אתה עושה? תעזוב את זה!" הרמתי את אגרופי. לא זכרתי שעשיתי זאת. פישקתי את אצבעותי. נדרש לי זמן-מה. נאלצתי לנעוץ מבט עז בידי למשך דקות ארוכות, ארוכות מאוד.
הסלע נשמט ארצה, חלקלק מדם ונוצץ.
"ניסיתי לעזור." לא הבנתי למה הוא לא יכול לראות זאת.
"אתה, אתה לא אותו דבר", אמר פאג ממרחק בטוח. "אתה אפילו לא סירי יותר."
"בטח שכן. אל תהיה כבד."
"חתכו לך את המוח!"
"רק חצי. בגלל האפי – "
"אני יודע שבגלל האפילפסיה! אתה חושב שאני לא יודע? אבל היית בתוך החצי הזה – או, כאילו, חלק ממך היה..." הוא נאבק במילים, ברעיון המסתתר בהן. "ועכשיו אתה שונה. כאילו, אמא ואבא שלך רצחו אותך – "
"אמא ואבא שלי," אמרתי, חרישי פתאום, "הצילו את החיים שלי. אחרת הייתי מת. "
"אני חושב שבאמת מתת," אמר ידידי הטוב והיחיד. "אני חושב שסירי מת, שלפו אותו החוצה וזרקו אותו ואתה איזה ילד אחר שפשוט – פשוט צמח בחזרה מתוך מה שנשאר. אתה לא מה שהיית מאז. אתה לא מה שהיית. "
עד היום אין לי מושג אם פאג באמת ידע מה הוא אומר. אולי אמו פשוט שלפה את התקע מאיזה משחק שהיה מחווט אליו שמונה-עשרה שעות, הכריחה אותו לצאת לנשום אוויר צח. אולי, אחרי שנאבק בפלישת חוטפי הגופות במרחב המשחק, לא יכול היה שלא לראות אנשי-תרמיל בכל מקום. אולי.
אבל היה משהו במה שאמר. אני זוכר את הלן אומרת לי (ואומרת לי) כמה קשה היה להתרגל. כאילו הייתה לך אישיות חדשה לגמרי, אמרה, ולמה לא? לא סתם קוראים לזה כריתת מוח רדיקלית. חצי מוח מושלך עם שאריות האתמול, החצי הנותר מגויס בכפיה לשירות כפול. תחשבו על כל החיווט מחדש איתו נאלץ החצי הבודד להתמודד בעודו מנסה לתפוס במושכות. בסוף זה הסתדר, כמובן. המוח הוא בשר גמיש מאוד; נדרש מאמץ, אבל המוח הסתגל. אני הסתגלתי. ובכל זאת. תחשבו על כל מה שוודאי נדחק החוצה, התעוות, שינה צורה עד שהשיפוצים נגמרו. אתם יכולים לטעון שנעשיתי אדם אחר ממי שהתגורר בגוף זה בעבר.
המבוגרים הופיעו לבסוף, כמובן. חילקו תרופות, קראו לאמבולנסים. הורים היו נזעמים, מטחים דיפלומטיים הוחלפו, אבל קשה לעורר את חמת השכונה לטובת תינוקך הפצוע כשמצלמות במגרש המשחקים מציגות בשלוש זוויות את המתוק הקטן – וחמישה מחבריו – בועטים לילד נכה בצלעות. אמי, בתורה, מיחזרה טענות רגילות על ילדים בעייתיים ואבות נעדרים – אבא יצא שוב לעבוד בחצי-עולם אחר – אבל הסערה שככה במהירות. פאג ואני אפילו נשארנו חברים, בעקבות פרידה קצרה שהזכירה לשנינו מה הסיכויים החברתיים של מנודי כיתה שאינם דבקים זה בזה.
אז שרדתי חוויית ילדות זו ועוד מיליון אחרות. גדלתי והסתדרתי. למדתי להתאים את עצמי. התבוננתי, תיעדתי, הפקתי את האלגוריתמים וחיקיתי דרכי התנהגות הולמות. לא הרבה מזה בא... מהלב – אני משער שזה הניסוח. היו לי חברים ואויבים, כמו לכולם: בחרתי בהם תוך מעבר על רשימת תיוג של דרכי התנהגות ונסיבות שאספתי במשך שנים של תצפיות.
אולי הפכתי לאדם מרוחק, אבל נעשיתי אדם אובייקטיבי. על כך עלי להודות לרוברט פאגלינו. אבחנתו פורצת הדרך הובילה לכל מה שבא אחר כך. היא הביאה אותי לסינתזה, גזרה עלי את המפגש הנורא עם הזרועתנים, חסכה ממני את גורלה המר של ארץ. או המתוק. תלוי בנקודת מבטכם. נקודת המבט משמעותית; כעת אני רואה זאת, עיוור, מדבר לעצמי, לכוד בארון הצונח על פני שפת מערכת השמש. אני רואה זאת לראשונה מאז שחבר מוכה עד זוב דם בשדה הקרב של הילדוּת שכנע אותי להניח לנקודת המבט שלי.
אולי הוא טעה. אולי אני טעיתי. אבל הריחוק הזה – התחושה המתמדת שאתה חייזר בקרב בני מינך – זה לא לגמרי דבר רע.
זה בהחלט נעשה שימושי כשהחייזרים האמיתיים קפצו לבקר.

עוד על הספר

  • תרגום: חגי אברבוך
  • הוצאה: סיאל
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
ראייה עיוורת פיטר וואטס

פרולוג


נסה לגעת בעבר. נסה להתמודד עם העבר. הוא לא אמיתי. רק חלום.
– טד באנדי


זה לא התחיל כאן. לא עם הזרועתנים או רורשאך, או ביג בן או תזאוס או הערפדים. רוב האנשים יגידו שזה התחיל עם הגחליליות, אבל הם טועים. זה נגמר עם כל הדברים האלה. מבחינתי, זה התחיל עם רוברט פאגלינו. בגיל שמונה, הוא היה ידידי הטוב והיחיד. היינו צמד מנודים, ביש-המזל שלי משלים את שלו. אצלי היה הפגם התפתחותי. אצלו – גנטי: גנוטיפ בלתי מבוקר שהותיר אותו בעל נטייה לקוצר-ראייה, פצעי בגרות, ו – כפי שהתברר בסופו של דבר – עם רגישות למשככי כאבים. הוריו מעולם לא טרחו למטֵב אותו. אותם שרידי מאה-עשרים, שעוד האמינו באלוהים, החזיקו בדעה שאין לנסות לשפר את מעשה ידי האל. כך שלמרות שאת שנינו ניתן היה לתקן, רק אחד מאיתנו תוקן למעשה.
הגעתי למגרש המשחקים ושם מצאתי את פאג במרכז ההתעניינות של חצי-תריסר ילדים. אלו ששפר מזלם עמדו בחזית וחבטו בראשו, האחרים התפשרו על הקנטות כמובן תערובת – ונקבה בזמן שהמתינו לתורם. הבטתי בו כשהרים זרועותיו, כמעט בהיסוס, כדי להסיט מעליו את החבטות הקשות יותר. היטבתי להתבונן בראשו מאשר בראשי; הוא פחד שתוקפיו יחשבו שידיו התרוממו כדי להכות חזרה, שיראו בכך התרסה ויכאיבו לו יותר. גם אז, בגילי הרך, סך הכל שמונה שנים בעולם ומינוס חצי מוח, הלכתי ונעשיתי משקיף מופלג.
אבל לא ידעתי מה לעשות.
לאחרונה, לא יצא לי לראות את פאג לעתים קרובות. הייתי די משוכנע שהוא נמנע ממני. אבל כשהחבר הטוב ביותר שלך בצרות אתה עוזר לו, כן? גם נגד כל הסיכויים – וכמה בני שמונה יעזו לצאת נגד ששה ילדים גדולים יותר כדי לסייע למי שהיה בסך הכל חבר לארגז החול? – אז קוראים לתגבורת. רצים לשוטר. עושים משהו.
פשוט עמדתי. לא במיוחד רציתי לעזור לו. זה לא היה הגיוני. גם אם הוא לא היה החבר הטוב ביותר שלי, הייתי אמור לחוש אהדה, לפחות. מבחינת גילויי אלימות, סבלתי פחות מפאג; התקפי האפילפסיה שלי נטו להרחיק מעלי את הילדים האחרים – בעיקר הבהילו אותם בזמן שהוציאו אותי מכלל פעילות. עדיין, לא הייתי זר להקנטות, עלבונות, או לרגל המופיעה מאי-שם כדי להכשיל אותך בדרכך מ-א' לב'. ידעתי איך זה.
פעם ידעתי. אבל אותו חלק בי נחתך יחד עם החיווט הגרוע. עדיין עבדתי על האלגוריתמים כדי להחזיר לי את זה, עדיין למדתי מצפייה. חיוֹת עדר תמיד קורעות לגזרים את החלשים שבהן. כל ילד יודע זאת מבלי שיגידו לו. אולי עלי להניח לדברים להתנהל כדרכם. אולי אני לא אמור לנסות להתערב בטבע הדברים. מצד שני, הוריו של פאג לא התערבו בטבע הדברים ותראו לאן זה הביא אותם: ילד מתקפל בעפר בתוך חבורה של ילדי-על מהונדסים שבועטים לו בצלעות.
בסוף, הצליחה התעמולה היכן שהאהדה נכשלה. בימים ההם פחות חשבתי ויותר הבטתי, פחות הסקתי ויותר זכרתי – ומה שזכרתי היו אלפי סיפורים מעוררי השראה המהללים כל מי שעמד אי-פעם לצידם של החלכאים והנדכאים.
אז תפסתי סלע בגודל אגרוף וחבטתי בשניים מתוקפיו של פאג ישר בעורף לפני שמישהו בכלל קלט שנכנסתי למשחק.
השלישי, שנפנה להתעמת עם האיום החדש, קיבל בפרצוף מהלומה שמחצה בקול רם את עצמות לחייו. אני זוכר שתהיתי מדוע איני שואב סיפוק מן הצליל, מדוע לא הייתה לכך משמעות מלבד זה שנותר לי יריב אחד פחות לטפל בו.
היתר נמלטו למראה הדם. האמיץ שבהם הבטיח לי שאני מת. צעק, "זומבי מזדיין!" מעבר לכתפו בזמן שנעלם מעבר לפינה.
שלושה עשורים חלפו עד שהתבררה האירוניה שבדבריו. שניים מן האויבים פרפרו לרגלי. בעטתי בראשו של אחד עד שהפסיק לנוע, פניתי אל האחר. דבר-מה תפס בזרועי והנפתי אגרוף מבלי לחשוב, מבלי להביט, עד שפאג צווח והשתופף אל מחוץ לטווח פגיעה.
"אה," אמרתי. "מצטער." דבר אחד שכב ללא נוע. האחר גנח ותפס בראשו והתקפל לכדור.
"חרא", התנשף פאג. הוא לא התייחס לדם שזלג מאפו וניתז במורד חולצתו. לחיו הפכה כחולה וצהובה. "חרא חרא חרא..."
ניסיתי לחשוב על משהו לומר. "אתה בסדר?"
"חרא, אתה – זאת אומרת, אתה אף פעם..." הוא מחה את פיו. דם נמרח על גב ידו. "בנאדם, אנחנו כל כך בצרות."
"הם התחילו."
"כן, אבל אתה – כאילו, תראה אותם!" הדבר הגונח ניסה להתרחק בזחילה, על ארבע. תהיתי כמה זמן יעבור עד שיזעיק תגבורת. תהיתי אם אני אמור להרוג אותו לפני כן.
"אף פעם לא עשית דבר כזה," אמר פאג. לפני הניתוח, הוא התכוון. למען האמת, כן הרגשתי אז משהו – עמום, מרוחק, אבל מפורש. חשתי כעס. "הם התחילו – "
פאג נסוג, עיניו פעורות. "מה אתה עושה? תעזוב את זה!" הרמתי את אגרופי. לא זכרתי שעשיתי זאת. פישקתי את אצבעותי. נדרש לי זמן-מה. נאלצתי לנעוץ מבט עז בידי למשך דקות ארוכות, ארוכות מאוד.
הסלע נשמט ארצה, חלקלק מדם ונוצץ.
"ניסיתי לעזור." לא הבנתי למה הוא לא יכול לראות זאת.
"אתה, אתה לא אותו דבר", אמר פאג ממרחק בטוח. "אתה אפילו לא סירי יותר."
"בטח שכן. אל תהיה כבד."
"חתכו לך את המוח!"
"רק חצי. בגלל האפי – "
"אני יודע שבגלל האפילפסיה! אתה חושב שאני לא יודע? אבל היית בתוך החצי הזה – או, כאילו, חלק ממך היה..." הוא נאבק במילים, ברעיון המסתתר בהן. "ועכשיו אתה שונה. כאילו, אמא ואבא שלך רצחו אותך – "
"אמא ואבא שלי," אמרתי, חרישי פתאום, "הצילו את החיים שלי. אחרת הייתי מת. "
"אני חושב שבאמת מתת," אמר ידידי הטוב והיחיד. "אני חושב שסירי מת, שלפו אותו החוצה וזרקו אותו ואתה איזה ילד אחר שפשוט – פשוט צמח בחזרה מתוך מה שנשאר. אתה לא מה שהיית מאז. אתה לא מה שהיית. "
עד היום אין לי מושג אם פאג באמת ידע מה הוא אומר. אולי אמו פשוט שלפה את התקע מאיזה משחק שהיה מחווט אליו שמונה-עשרה שעות, הכריחה אותו לצאת לנשום אוויר צח. אולי, אחרי שנאבק בפלישת חוטפי הגופות במרחב המשחק, לא יכול היה שלא לראות אנשי-תרמיל בכל מקום. אולי.
אבל היה משהו במה שאמר. אני זוכר את הלן אומרת לי (ואומרת לי) כמה קשה היה להתרגל. כאילו הייתה לך אישיות חדשה לגמרי, אמרה, ולמה לא? לא סתם קוראים לזה כריתת מוח רדיקלית. חצי מוח מושלך עם שאריות האתמול, החצי הנותר מגויס בכפיה לשירות כפול. תחשבו על כל החיווט מחדש איתו נאלץ החצי הבודד להתמודד בעודו מנסה לתפוס במושכות. בסוף זה הסתדר, כמובן. המוח הוא בשר גמיש מאוד; נדרש מאמץ, אבל המוח הסתגל. אני הסתגלתי. ובכל זאת. תחשבו על כל מה שוודאי נדחק החוצה, התעוות, שינה צורה עד שהשיפוצים נגמרו. אתם יכולים לטעון שנעשיתי אדם אחר ממי שהתגורר בגוף זה בעבר.
המבוגרים הופיעו לבסוף, כמובן. חילקו תרופות, קראו לאמבולנסים. הורים היו נזעמים, מטחים דיפלומטיים הוחלפו, אבל קשה לעורר את חמת השכונה לטובת תינוקך הפצוע כשמצלמות במגרש המשחקים מציגות בשלוש זוויות את המתוק הקטן – וחמישה מחבריו – בועטים לילד נכה בצלעות. אמי, בתורה, מיחזרה טענות רגילות על ילדים בעייתיים ואבות נעדרים – אבא יצא שוב לעבוד בחצי-עולם אחר – אבל הסערה שככה במהירות. פאג ואני אפילו נשארנו חברים, בעקבות פרידה קצרה שהזכירה לשנינו מה הסיכויים החברתיים של מנודי כיתה שאינם דבקים זה בזה.
אז שרדתי חוויית ילדות זו ועוד מיליון אחרות. גדלתי והסתדרתי. למדתי להתאים את עצמי. התבוננתי, תיעדתי, הפקתי את האלגוריתמים וחיקיתי דרכי התנהגות הולמות. לא הרבה מזה בא... מהלב – אני משער שזה הניסוח. היו לי חברים ואויבים, כמו לכולם: בחרתי בהם תוך מעבר על רשימת תיוג של דרכי התנהגות ונסיבות שאספתי במשך שנים של תצפיות.
אולי הפכתי לאדם מרוחק, אבל נעשיתי אדם אובייקטיבי. על כך עלי להודות לרוברט פאגלינו. אבחנתו פורצת הדרך הובילה לכל מה שבא אחר כך. היא הביאה אותי לסינתזה, גזרה עלי את המפגש הנורא עם הזרועתנים, חסכה ממני את גורלה המר של ארץ. או המתוק. תלוי בנקודת מבטכם. נקודת המבט משמעותית; כעת אני רואה זאת, עיוור, מדבר לעצמי, לכוד בארון הצונח על פני שפת מערכת השמש. אני רואה זאת לראשונה מאז שחבר מוכה עד זוב דם בשדה הקרב של הילדוּת שכנע אותי להניח לנקודת המבט שלי.
אולי הוא טעה. אולי אני טעיתי. אבל הריחוק הזה – התחושה המתמדת שאתה חייזר בקרב בני מינך – זה לא לגמרי דבר רע.
זה בהחלט נעשה שימושי כשהחייזרים האמיתיים קפצו לבקר.