ילדים במלח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילדים במלח
הוספה למועדפים

ילדים במלח

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בדרום הודו, בין עצי הקוקוס והדקל הנעים ברוח, הנושאת עמה את ריחות היסמין, הקינמון, והדבש ואת ריחם החריף של גללי הפרות הבוערים, נולדת קמפאווה, תינוקת הודית יפיפייה. לו ידעה שבעוד שנים ספורות יקדש אותה הנזיר תפוח הבטן לדוודאסי, זונה, וכך משתנים חייה, כאשר כעת תפקידה לענג את גברי הכפר. 
 
היא גדלה והופכת לנערה שיופיה מדהים, בלתי מושג, כאילו כל הלכלוך לצדי הדרך, עפר השדות וצואת הפרות אינם יכולים ליופייה. היא הופכת קורבן לנקמנות עיוורת, של שנאה וכאב, וכך נשללת ילדותה.
 
היא ניצבת לבדה מול מסורת עתיקה וחזקה ממנה. ולמראה הגצים הבוערים הממלאים את השמיים מהאש השורפת כליל את ביתה, אין לה יותר מה לחפש שם, דבר לא נותר בכפר עבורה, בלא שאיש יבחין בכך, קמפאווה יוצאת לדרכה...

פרק ראשון

ריח יסמין, עץ סנדל וגללי פרות בוערים נישא עם הרוח החמה, החולפת על פני דקלי קוקוס מבוקעים, מעבר לסככת הפרות ולגדר הבוץ הגבוהה, מתעכבת לרגע על גגות קש מעוגלים, מלטפת גופים צרובים בשדות האורז, כלבים מצורעים, פורעת את שערותיו של גבר זקן היושב על מדף מאבן, רגליו משוכלות בתנוחת הלוטוס, מאזין למוסיקה הבוקעת מטרנזיסטור ישן. מעליו תלוי שלט גדול, שעליו כתוב "סחורות ומעדנים" בהינדי ובאנגלית. השלט הכתום עם האותיות השחורות מתנדנד ברוח.
הגבר הזקן, בניגוד גמור לגופו המדולדל, מדיף ניחוח כבד ועבה של בשר. ריח הדומה לבשרה המווריד של תרנגולת. הוא צמחוני, ולמרות זאת גופו עדיין מדיף את אותו ניחוח חריף ומשכר, הגורם לחולפים על פניו לשלוח כלפיו מבט שני, חודר, מחפשים אחר אותו מקור נסתר לריח.
צווחות בוקעות מבית סמוך, מפריעות את שלוות המקום.
הזקן מאזין לזעקות, מחייך, מחטט באפו ומגביר מעט את עוצמת המוסיקה. עיניו משוטטות סביב, ריקות, אחת כחולה ואחת חומה תחת המעטה הלבנבן המכסה אותן. עיוור כעטלף.
כפות ידיו רועדות מדי פעם, מסגירות את ההתרגשות שאינה נראית על פניו אטומות המבע. הצווחות נשמעות שוב. בלבו הוא מקווה שיהיה זה בן זכר, אשר יישא את שם המשפחה, נכד להתפאר בו. הוא מנחם את עצמו בעובדה שגם לבנות יש שימוש כלשהו, אם תפילתו לא תיענה.
העונה החמה בשיאה. דרכי העפר מעלות ענני אבק אדום וגזעי העצים מתפקעים מיובש. הכלבים המטולאים וחסרי הבית רובצים בפינות מוצלות, מעולפים מחום, לשונם משתרבבת ועיניהם קהות. קריין הרדיו מצהיר בעליזות כי הטמפרטורות שנמדדו בחודש האחרון הן מהגבוהות ביותר שנמדדו בעשרים השנים האחרונות, אולי מתוך תקווה שקולו הקופצני יעורר את מאזיניו המעולפים מחום.
פַּרְבוּפָאדָה העיוור מסכים עם המדידה. בכל שנה אומרים ברדיו את אותם הדברים, ובכל שנה הוא מסכים עימם. בגילו, ידע כי העונה החמה השנה אכן היא הלוהטת ביותר בעשרים השנים האחרונות ולכן הוא אינו מתפלא על כך שהקריין מאשר את מסקנותיו.
לידו חולפת סָאִיטָווָאטִי, נושאת על ראשה כד מים, ידה האחת תומכת בכד והשנייה על מותניה. הסארי הירוק שלה מתנפנף מצד לצד ברוח הלוהטת, ועיגולי זיעה גדולים מתפשטים על חולצתה, תחת בתי־שחיה ובין שדיה.
פרבופאדה מזהה אותה לפי קצב הליכתה, טפיחת הירך בירך וריח הקינמון הנודף מגופה. מאז שהתעוור, למד לזהות את אנשי הכפר לפי אותם רחשים קטנים שליוו אותם, אותם דברים שנדמה שאיש חוץ ממנו לא שם לב אליהם. גרירת רגל, נשימה כבדה, קרקוש צמידים, ניחוח גוף, - כל אותם מלווים סמויים שעימם נאלץ לעשות היכרות.
הוא מקלל אותה בשקט, את הדָווָדָאסִי הארורה. הזונה. לפעמים היה מתגנב אליה בלילה, מלטף את גופה, את עורה המבושם בתבלינים, את שערה הארוך. מניח לה לשמן את גופו הזקן בשמן קוקוס ריחני ובתמורה, העניק לה את כספו. אבל כל אלה לא שינו את דעתו עליה. עדיין היתה זונה. דוודאסי. מישהי שכל מטרתה לעורר את יצריהם של גברי הכפר, להעמידם בפיתוי יום אחר יום, שעה אחר שעה. זמינה, מעכסת, מדיפה ריח של קינמון.
הזעקות הולכות ותוכפות.
טָאמָנָה, בנו הבכור, מתיישב לצידו באנחה רפה. הם אינם אומרים דבר. אין כל צורך בכך. יושבים זה לצד זה תחת השלט הכתום החורק ברוח, חולקים מחשבות על לידות, על החום, על בנים זכרים ועל דוודאסי מפתות, כפי שרק אב ובנו יכולים לעשות.
טאמנה סוקר את אביו בשקט, בחשש, כאילו הוא מסוגל לראות את מעשיו מבעד לאפלת העיוורון. בוחן את מרקם עורו החום והסדוק, את בשר זרועותיו המדולדל, את שיבתו שהצהיבה, עיניו הבוהות. את אפו הרחב העובר מדור לדור במשפחה, את חזהו הנפול. תוהה אם גם הוא ייראה כך בעתיד. כמו שאריות ארוחה בצלחת. צל חיוור בבשר עייף עם עור תלוי כמו חולצה ישנה.
מנגד, מעבר לדרך האדומה, לעצים ולבתי הבוץ נמוכי הקומה, טרקטור ממשלתי חופר במרץ בחול, נחוש בדעתו להרחיב את הכביש הבינעירוני החדש לפני עונת הגשמים הקרובה. טאמנה מקווה שהכביש יביא עוד מבקרים לכפר. תיירים. כסף.
המצב קשה גם כך, עם כל אותן בנות שאשתו ילדה לו. טאמנה שולח מבט עייף לעבר השמש, דסקית בוערת תחת מעטה אבק הנע בשמים, מאזין ללהקת עורבים המנהלת שיחות ערות על דקל הקוקוס, מתעלם במכוון מזעקותיה של אשתו. ירכיו מבצבצות תחת הדוֹטִי שלו, רגליו בסנדלים שרכש לא מזמן, הוא מותח את רגליו לפנים, משועמם, סוקר את ישבנה של הדוודאסי בהליכתה המעכסת.

עוד על הספר

ילדים במלח ניל אדמס
ריח יסמין, עץ סנדל וגללי פרות בוערים נישא עם הרוח החמה, החולפת על פני דקלי קוקוס מבוקעים, מעבר לסככת הפרות ולגדר הבוץ הגבוהה, מתעכבת לרגע על גגות קש מעוגלים, מלטפת גופים צרובים בשדות האורז, כלבים מצורעים, פורעת את שערותיו של גבר זקן היושב על מדף מאבן, רגליו משוכלות בתנוחת הלוטוס, מאזין למוסיקה הבוקעת מטרנזיסטור ישן. מעליו תלוי שלט גדול, שעליו כתוב "סחורות ומעדנים" בהינדי ובאנגלית. השלט הכתום עם האותיות השחורות מתנדנד ברוח.
הגבר הזקן, בניגוד גמור לגופו המדולדל, מדיף ניחוח כבד ועבה של בשר. ריח הדומה לבשרה המווריד של תרנגולת. הוא צמחוני, ולמרות זאת גופו עדיין מדיף את אותו ניחוח חריף ומשכר, הגורם לחולפים על פניו לשלוח כלפיו מבט שני, חודר, מחפשים אחר אותו מקור נסתר לריח.
צווחות בוקעות מבית סמוך, מפריעות את שלוות המקום.
הזקן מאזין לזעקות, מחייך, מחטט באפו ומגביר מעט את עוצמת המוסיקה. עיניו משוטטות סביב, ריקות, אחת כחולה ואחת חומה תחת המעטה הלבנבן המכסה אותן. עיוור כעטלף.
כפות ידיו רועדות מדי פעם, מסגירות את ההתרגשות שאינה נראית על פניו אטומות המבע. הצווחות נשמעות שוב. בלבו הוא מקווה שיהיה זה בן זכר, אשר יישא את שם המשפחה, נכד להתפאר בו. הוא מנחם את עצמו בעובדה שגם לבנות יש שימוש כלשהו, אם תפילתו לא תיענה.
העונה החמה בשיאה. דרכי העפר מעלות ענני אבק אדום וגזעי העצים מתפקעים מיובש. הכלבים המטולאים וחסרי הבית רובצים בפינות מוצלות, מעולפים מחום, לשונם משתרבבת ועיניהם קהות. קריין הרדיו מצהיר בעליזות כי הטמפרטורות שנמדדו בחודש האחרון הן מהגבוהות ביותר שנמדדו בעשרים השנים האחרונות, אולי מתוך תקווה שקולו הקופצני יעורר את מאזיניו המעולפים מחום.
פַּרְבוּפָאדָה העיוור מסכים עם המדידה. בכל שנה אומרים ברדיו את אותם הדברים, ובכל שנה הוא מסכים עימם. בגילו, ידע כי העונה החמה השנה אכן היא הלוהטת ביותר בעשרים השנים האחרונות ולכן הוא אינו מתפלא על כך שהקריין מאשר את מסקנותיו.
לידו חולפת סָאִיטָווָאטִי, נושאת על ראשה כד מים, ידה האחת תומכת בכד והשנייה על מותניה. הסארי הירוק שלה מתנפנף מצד לצד ברוח הלוהטת, ועיגולי זיעה גדולים מתפשטים על חולצתה, תחת בתי־שחיה ובין שדיה.
פרבופאדה מזהה אותה לפי קצב הליכתה, טפיחת הירך בירך וריח הקינמון הנודף מגופה. מאז שהתעוור, למד לזהות את אנשי הכפר לפי אותם רחשים קטנים שליוו אותם, אותם דברים שנדמה שאיש חוץ ממנו לא שם לב אליהם. גרירת רגל, נשימה כבדה, קרקוש צמידים, ניחוח גוף, - כל אותם מלווים סמויים שעימם נאלץ לעשות היכרות.
הוא מקלל אותה בשקט, את הדָווָדָאסִי הארורה. הזונה. לפעמים היה מתגנב אליה בלילה, מלטף את גופה, את עורה המבושם בתבלינים, את שערה הארוך. מניח לה לשמן את גופו הזקן בשמן קוקוס ריחני ובתמורה, העניק לה את כספו. אבל כל אלה לא שינו את דעתו עליה. עדיין היתה זונה. דוודאסי. מישהי שכל מטרתה לעורר את יצריהם של גברי הכפר, להעמידם בפיתוי יום אחר יום, שעה אחר שעה. זמינה, מעכסת, מדיפה ריח של קינמון.
הזעקות הולכות ותוכפות.
טָאמָנָה, בנו הבכור, מתיישב לצידו באנחה רפה. הם אינם אומרים דבר. אין כל צורך בכך. יושבים זה לצד זה תחת השלט הכתום החורק ברוח, חולקים מחשבות על לידות, על החום, על בנים זכרים ועל דוודאסי מפתות, כפי שרק אב ובנו יכולים לעשות.
טאמנה סוקר את אביו בשקט, בחשש, כאילו הוא מסוגל לראות את מעשיו מבעד לאפלת העיוורון. בוחן את מרקם עורו החום והסדוק, את בשר זרועותיו המדולדל, את שיבתו שהצהיבה, עיניו הבוהות. את אפו הרחב העובר מדור לדור במשפחה, את חזהו הנפול. תוהה אם גם הוא ייראה כך בעתיד. כמו שאריות ארוחה בצלחת. צל חיוור בבשר עייף עם עור תלוי כמו חולצה ישנה.
מנגד, מעבר לדרך האדומה, לעצים ולבתי הבוץ נמוכי הקומה, טרקטור ממשלתי חופר במרץ בחול, נחוש בדעתו להרחיב את הכביש הבינעירוני החדש לפני עונת הגשמים הקרובה. טאמנה מקווה שהכביש יביא עוד מבקרים לכפר. תיירים. כסף.
המצב קשה גם כך, עם כל אותן בנות שאשתו ילדה לו. טאמנה שולח מבט עייף לעבר השמש, דסקית בוערת תחת מעטה אבק הנע בשמים, מאזין ללהקת עורבים המנהלת שיחות ערות על דקל הקוקוס, מתעלם במכוון מזעקותיה של אשתו. ירכיו מבצבצות תחת הדוֹטִי שלו, רגליו בסנדלים שרכש לא מזמן, הוא מותח את רגליו לפנים, משועמם, סוקר את ישבנה של הדוודאסי בהליכתה המעכסת.