שמים כחולים אדמה לבנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שמים כחולים אדמה לבנה
מכר
מאות
עותקים
שמים כחולים אדמה לבנה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שמים כחולים אדמה לבנה

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נעמי עזר נקשימה, שירה חפר
  • הוצאה: סמטאות
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים

הירומי קוואקמי

נולדה בטוקיו בשנת 1958. היא למדה מדעי הטבע וקיבלה תואר פרופסור לביולוגיה. בשנת 1994 פרסמה את ספרה הראשון. ספריה זכו בפרסים רבים ובהם פרס אקוטגאווה, איטוסיי, פרס ספרותי לנשים יוצרות, פרס משרד החינוך היפני ופרס טניזאקי, שבעקבותיו זכתה קוואקמי להכרה כאחת הסופרות היפניות הנקראות ביותר. הרומן שמים כחולים, אדמה לבנה (2004), ספרה הראשון הרואה אור בעברית, זכה בפרס טניזאקי ועובד לקולנוע בהצלחה רבה.

תקציר

אישה בת 37. עיר. לעיר קוראים טוקיו. טוקיו הפרטית של דמותנו צוקיקו. טוקיו של צוקיקו בנויה על מרקם של ברים יפניים, נתיבים מתחלפים, מאכלים אהובים, שוטטויות. עיר, שבתוך המהירות שלה, פוערת מקום לגירוי כל החושים – ריחות, שווקים, צלילי היום-יום, תופעות מקומיות. הילה מיוחדת מסתתרת ברכישות אקראיות, באובייקטים נדירים, בטיולים צדדיים. עולם החושים של צוקיקו בעיר מצית את דמיונה, והדמיון גורם לצוקיקו לרקום חלומות: לתכנן את מרקם חייה  במפה של עירה הפרטית.
 אלא שבדידות קטנה –  אותה בדידות האופיינית לדמויות החוצות את המטרופולין האינסופי של המאה ה-21 ביום ובלילה, בין מסעדות ומסבאות, בין שווקים וריחות ומאכלים מעוררי תיאבון – בדידות זו אינה פוסחת על דמותנו, צוקיקו. ואולם, לצוקיקו יש אסטרטגיה לצאת ממצב הבדידות הזה. והאסטרטגיה מתבססת על הרגלים מחזוריים – הליכה, שתייה ואכילה, התבוננות. מרכיבי היסוד האלה באורח חייה של צוקיקו עושים את שמים כחולים, אדמה לבנה למעין ספר "זן", שמתוקף המוטיבים המודרניים שלו – הבר המחליף את המדיטציה – ניתן אף לכנות את סגנונו "זן-פופ".
פגישה מקרית של צוקיקו עם דמות ארכיטיפית בספרות היפנית – המורה הזקן, מובילה את השניים ליחסי סימביוזה. הפרוזה של קוואקמי נפתחת בהדרגה, ואנו נחשפים למשחק תמידי בין חיי המסורת והחיים המודרניים, בין חוכמה עתיקה וחוכמת הרחוב – המתגלם בהליכות, בשתיית סאקה ובשיחות לקוניות אך רבות משמעות.
פשטות, סבלנות וצבעוניות מאפיינים את הכתיבה של קוואקמי, המטפלת בעדינות אך בתכליתיות בנושאים כגון משפחה, ניכור, טבע, שגרה ותקווה. היא מעוררת אותנו לבחון שוב לבחון שוב את אותו נושא נצחי שגורם לנו – אולי – להתעורר באמצע הלילה באנרגיה מחודשת: חיפוש האושר האישי.

פרק ראשון

הירח והסוללות



שמו הרשמי הוא הָרוּצוּנָה מָצוּמוֹטוֹ, אבל אני קוראת לו "המורה״.
לא "אדוני המורה״, לא "המחנך״, אלא פשוט "המורה״.
הוא היה המורה שלי לספרות כשלמדתי בתיכון. הוא לא היה המחנך שלי ואני לא השקעתי הרבה בשיעורי ספרות, לכן הוא לא הותיר בי שום רושם. מאז סיימתי את לימודי בתיכון - מזמן - לא נתקלתי בו.
התחלנו להיפגש, המורה ואני, אחרי אותו לילה שישבנו על הבר זה ליד זה באיזַקָיָה,* לפני כמה שנים. המורה ישב זקוף.
[* בר בסגנון יפני.]
"נאטוֹ עם טונה, רֶנקוֹן מוקפץ ובצלצלי פנינה חמוצים,״ הזמנתי והתיישבתי לידו בבר. "בצלצלי פנינים כבושים, רנקון מוקפץ ונאטו עם טונה,״ הזמין באותו רגע גם הזקן זקוף הגב שישב לידי. הבטתי בו. מי זה האיש הזה שיש לו טעם דומה כל כך לשלי? גם הוא הביט בי, אבל לפני שהספקתי להיזכר מנין פניו מוכרות לי הוא פנה אלי ואמר: "את גברת צוּקיקוֹ אוּמָצ׳י, נכון?״ הנהנתי בחשש והמורה המשיך, "זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה אותך כאן באיזַקָיָה.״
"אהה,״ עניתי משהו לא ברור ובחנתי את הזקן בקפידה. שׂער שיבה מסודר ומסורק, חולצה מכופתרת ומגוהצת שקפליה הישרים בולטים. אפודה אפורה. על הבר לפניו היו מונחים בקבוק סאקה, צלחת ובה חתיכה אחרונה של בשר לווייתן וקערה שנותרו בה כמה אצות ים מוּזוּקוּ. התפעלתי שהטעם של הסבא הזה באוכל דומה כל כך לטעם שלי, ובאותו רגע צץ בראשי זיכרון של המורה, עומד בכיתה בתיכון.
כשהמורה היה כותב על הלוח הוא החזיק בידו האחת גיר וביד האחרת ספוג מחיקה. הוא היה כותב על הלוח שירים, "אביב בשחר. אט אט...״ ומוחק אותם בטרם חלפו חמש דקות. הוא לא הניח את הספוג גם כשפנה ודיבר אל התלמידים. נראה כאילו הרצועה של הספוג דבוקה לכף ידו השמאלית.
"את אישה שיוצאת לבד לבר,״ אמר לי המורה, ובעזרת מקלות האכילה טבל בעדינות ברוטב החמוץ־המלוח את החתיכה האחרונה של בשר הלווייתן, ושׂם אותה בפיו.
"אהה,״ עניתי ומזגתי לי בירה לכוס. נזכרתי אמנם שהוא היה המורה שלי בתיכון, אבל לא זכרתי את שמו. איך הוא הצליח בכלל להיזכר בשם של תלמידה שלו בעבר? התרשמתי, אבל גם חשתי בושה, ובלגימה אחת רוקנתי את כוס הבירה.
"היו לך צמות בתקופה ההיא.״
"אהה.״
"כבר ראיתי אותך באיזקיה הזאת ונראית לי מוכרת.״
"אהה.״
"את תהיי בת שלושים ושמונה השנה, נכון?״
"השנה אני עדיין בת שלושים ושבע.״
"אני מתנצל.״
"זה בסדר.״
"בדקתי בספר המחזור.״
"אהה.״
"והפנים שלך לא השתנו בכלל.״
"המורה, גם אתה לא השתנית.״ קראתי לו "המורה״ כדי להסתיר שאני לא זוכרת את שמו. ומאז אותו לילה אני פונה אליו רק כך. המורה.
בלילה ההוא באיזקיה שתינו ביחד חמש גואות* של סאקה. המורה שילם. בפעם השנייה שנפגשנו באותו מקום, אני שילמתי. החל במפגש השלישי שילם כל אחד על עצמו. וכך זה נמשך. מכיוון שלשנינו יש אופי מאוד מסוים, אנחנו יכולים להמשיך להיפגש. לא רק טעם דומה בשתייה מקשר בינינו, גם המרחק מאנשים, ששנינו מקפידים לשמור עליו. אמנם יש בינינו הפרש של שלושים שנה, אבל אנחנו מרגישים קרובים זה לזה אפילו יותר מחברים באותו גיל.
[* גו = כ-180 מ״ל.]
הייתי בבית של המורה כמה פעמים. לפעמים, אחרי שאנחנו יוצאים מהאיזקיה הראשונה, אנחנו ממשיכים לשתות באיזקיה שנייה, או שכל אחד חוזר לביתו. לעתים רחוקות נמשיך לאיזקיה שלישית ורביעית, ואם זה קורה, נסיים את הערב בדרך כלל בביתו של המורה כדי לשתות שם את הכוסית האחרונה.

"הבית שלי קרוב. את מוזמנת לבוא אלי.״ בפעם הראשונה שהזמין אותי חששתי ממנו קצת. שמעתי שאשתו מתה. ובכלל, לא התחשק לי להיכנס לבית של גבר שחי לבד. אבל כשאני שותה אלכוהול אני רוצה לשתות עוד, אז הלכתי בסוף.
הבית של המורה היה שרוי באי־סדר, לא כמו שתיארתי לעצמי. דמיינתי אותו מסודר ומצוחצח למופת, אבל בפינות החדרים היו ערימות של חפצים שונים ומשונים. הכניסה לבית הובילה אל חדר חסר כל סימן חיים, שהיו בו רק שטיח וספה ישנה, אבל בחדר שאחריו, חדר שמונה־ג׳וֹ,* הייתה ערבוביה גדולה של ספרים, ניירות כתיבה ועיתונים.
[* 8 ג׳ו - ביפן נהוג למדוד יחידות שטח של חדרי מגורים לפי מספר מזרני טָטָמִי. שטח כל מזרן הוא ג׳ו אחד.]
המורה פתח שולחן מתקפל נמוך, פשפש באחת הערימות שבחדר והוציא משם בקבוק סאקה. המורה מזג את הסאקה לשתי כוסיות בגדלים שונים ומילא אותן עד שפתיהן.
"תשתי בבקשה,״ אמר, והמילים נותרו תלויות באוויר כשהלך למטבח. חדר השמונה־ג׳ו פנה לכיוון הגינה. כנף תריס אחת הייתה פתוחה ומבעד לשמשה ראיתי את ענפי העצים שבגינה. המראה היה מטושטש במקצת. העצים לא היו בפריחה ולכן לא יכולתי לזהות אותם, וחוץ מזה, ממילא אני לא מבינה בצמחים.
"איזה עצים יש לך בגינה?״ שאלתי את המורה שנכנס עם חתיכות של דג סלמון וחטיפים פיקנטיים על מגש.
"כולם סאקוּרָה,״* ענה.
[* עצי דובדבן ייחודיים ליפן.]
"כולם סאקורה?״
"כולם. אשתי אהבה סאקורה.״
"זה בטח מראה יפה באביב.״
"יש הרבה חרקים, בסתיו נושרים המון עלים ובחורף העצים רק מוסיפים לקור כי הם עירומים מעלים,״ אמר, אבל לא נשמע שהוא מתלונן באמת.
"הירח עלה.״ גבוה בשמים היה תלוי חצי ירח מאחורי ערפל דק. המורה לקח חופן מהחטיף החריף, הטה את כוסית הסאקה אל פיו והגיר לתוכו את המשקה.
"אשתי הייתה אדם שלא מתכנן ולא מכין שום דבר מראש.״
"אהה.״
"מה שאהבה אהבה, מה ששנאה שנאה.״
"אהה.״
"החטיף החריף הזה, הוא מגיע מניגָטָה. חריף וטעים.״
חריפות פיקנטית. בדיוק הדבר שמתאים לסאקה. כרסמנו את החטיף בשקט. בין הגזעים של העצים נראו כנפיים מתנופפות. אולי יש שם ציפור. נשמע ציוץ דקיק, וגם רשרוש ענפים ועלים מתנועעים. ואז חזר השקט.
"יש שם קן ציפורים או משהו?״ שאלתי, אבל לא נעניתי. הבטתי אחורה. המורה היה שקוע בעיתון. זה לא היה עיתון מהיום. הוא פשוט נשלף באקראי מתוך הערימות. המורה קרא בעיון את כותרות חדשות החוץ, ותמונה של אישה בבגד ים הייתה מודפסת לצדן. כנראה שכח כליל שאני שם.
"המורה,״ קראתי, אבל לא קיבלתי תשובה. הוא היה מרוכז בעיתון.
"המורה,״ הרמתי את קולי. המורה הסב את פניו אלי.
"גברת צוקיקו, רוצה לראות משהו?״ שאל פתאום. ולפני שהספקתי לענות הניח המורה את העיתון על רצפת הטטמי בלי לקפל אותו, פתח את המחיצה המפרידה בין החדרים ונכנס לחדר הסמוך. הוא הוציא הרבה דברים מארון ישן וחזר לחדר ושתי ידיו מלאות כלים קטנים מחרסינה. הוא הלך וחזר כמה פעמים.
"זהו, הנה זה.״ המורה הסתכל על כלי החרסינה בעיניים אוהבות והניח אותם על הטטמי. לכל כלי היו ידית, מכסה ופיה.
"בבקשה, הביטי.״
"אהה.״ מה זה? הרגשתי שכבר ראיתי כלים כאלה. התבוננתי בהם. הם היו עשויים בפשטות. קומקום לתה? לא, הם היו קטנים מכדי לשמש קומקומים לתה.
"זה קומקום רכבת.״ אמר המורה.
"קומקום רכבת?״
"כשהייתי יוצא לטיולים הייתי קונה ארוחה וקומקום תה בתחנת הרכבת. היום כבר מוכרים את התה בכלי פלסטיק, אבל פעם, ברכבת, היו מוכרים אותו בקומקומים.״
יותר מעשרה קומקומים היו מונחים על הטטמי. היה שם קומקום מבריק, היה אחד דהוי. גם צורות הקומקומים היו שונות זו מזו. היו בעלי פיה גדולה יותר, או ידית גדולה, מכסה קטן או גוף רחב.
"זה האוסף שלך?״ שאלתי, אבל המורה הניד את ראשו לשלילה. "אלה סתם קומקומים שקניתי עם הארוחה, פעם, כשטיילתי.״
"את הקומקום הזה קניתי בשנה שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, כשנסעתי לשינשוּ. את זה קניתי בחופשת קיץ עם המורים, בטיול לנארָה. ירדתי מהרכבת כדי לקנות ארוחה לי ולעמיתים שלי, אבל רגע לפני שעליתי בחזרה היא יצאה לדרך וברחה לי. את הקומקום הזה קניתי באוּדַוָרָה, בדרך לירח הדבש שלי. אשתי ואני עטפנו אותו בנייר עיתון וטמנו אותו בין הבגדים כדי שלא יישבר. אשתי שמרה עליו כל הטיול.״ המורה הצביע זה אחר זה על הקומקומים שעמדו בשורה על הטטמי, וסיפר את סיפורו של כל קומקום וקומקום.
אני רק הנהנתי "אהה״, "אהה״, "אהה״.
"שמעתי שיש אנשים שאוספים דברים כאלה.״
"הרי זה מה שאתה עושה, המורה.״
"מה פתאום. אני לא עושה דברים משוגעים כאלה, אני רק מניח אותם מולי ומסתכל עליהם.״ המורה הביט בקומקומים באהבה.
"אני פשוט לא מצליח לזרוק דברים,״ אמר והלך שוב לחדר הסמוך וחזר עם שקיות ניילון קטנות.
"הנה, זה למשל.״ המורה פתח את אחת השקיות הקשורות והוציא ממנה דבר מה. בתוך השקית היו סוללות ועל כל סוללה נכתב משהו בטוש שחור. "מכונת גילוח״, "שעון קיר״, "רדיו״, "פנס״ וכולי.
המורה בחר אחת מהן ואמר: "בסוללה הזאת השתמשתי בדיוק בשנה של סופת הטייפון במפרץ איסֶה. הסופה הגדולה הזאת הגיעה עד טוקיו. ובאותה שנה התרוקנו סוללות הפנס במהלך קיץ אחד בלבד.״
"בזאת השתמשתי ברדיו־טייפ הראשון שקניתי. המכשיר דרש שמונה סוללות, גדולות, ולמרות זאת הסוללות התרוקנו במהירות. הייתי מאזין לקלטת של סימפוניה של בטהובן כמה פעמים ברצף, מחליף בכל פעם צד. הסוללות התרוקנו לגמרי בתוך כמה ימים. אבל לא יכולתי לשמור את כל שמונה הסוללות, לכן החלטתי לשמור לפחות אחת, והכרחתי את עצמי לבחור בעיניים עצומות רק אחת.
"מסכנות הסוללות,״ הסביר לי המורה. "אני לא מסוגל לזרוק לפח את הסוללות החרוצות האלה ששירתו אותי כל כך בנאמנות. זה אכזרי בעיני לזרוק סוללות רק משום שמתו, הרי עד שמתו עבדו בהדלקת אור או בהפעלת מנוע.
"גברת צוקיקו, את חושבת שאני טועה?״ המורה הביט בפני.
ממש לא ידעתי איך לענות על שאלה כזאת, לכן אמרתי פשוט "אהה״, בדיוק כמו בעשרות הפעמים הקודמות באותו לילה. הסוללות היו בגדלים שונים. נגעתי באחת מהן בקצות אצבעותי. היא הייתה חלודה ולחה ונכתב עליה "מחשבון קאסיו״.
המורה הרים את ראשו ואמר: "הירח עולה.״ הירח הגיח מתוך הערפילים ונראה מבריק וברור מאוד.
"בטח התה בקומקומי הרכבת היה טעים,״ לחשתי.
"בואי נשתה תה,״ אמר המורה. הוא הושיט את ידו אל האזור שמצא בו את בקבוק הסאקה והוציא מהערימה חפיסה של תה. המורה מילא בתנועות מגושמות את מסננת החליטה בקומקום הצבוע בצבע בהיר. הוא פתח תרמוס ומזג מים חמים לתוך הקומקום.
"את התרמוס הזה קיבלתי מאחד התלמידים שלי. הוא תוצרת ארצות־הברית. כל הכבוד לתרמוס הזה. המים הרותחים שמילאתי אתמול עדיין חמים.״
את התה מזג המורה ישר לכוסיות הסאקה שלנו. אחר כך ליטף את התרמוס שהיה יקר ללבו. כנראה נותר מעט סאקה בכוסית, כי טעמו של התה היה מוזר. הסאקה השפיע עלי פתאום בבת אחת, וכל מה שראיתי סביבי נראה לי נחמד יותר.
"המורה, אני יכולה לראות את החדר?״ שאלתי, ובלי לחכות לתשובה ניגשתי ישר אל החפצים הפזורים בפינה של חדר השמונה־ג׳ו. היו שם ניירות טיוטה, מצית זיפו ישן, מראה עם ידית חלודה. היו שם שלושה תיקים גדולים מעור שחור, מקומטים ובלויים, שלושתם מאותו דגם. הייתה שם מזמרה, היו ספרים בכריכה רכה. היה שם מכשיר מפלסטיק בצבע שחור עם מד ומחוג.
"מה זה?״ הרמתי את המכשיר.
"תראי לי. אה, זה. זה טֶסטֶר.״
"מה זה טסטר?״ המורה לקח בעדינות את המכשיר והחל לחטט בין החפצים. הוא מצא כבל שחור וכבל אדום וחיבר אותם לטסטר. בקצה כל כבל הייתה אלקטרודה.
"ככה עושים,״ אמר המורה והצמיד את האלקטרודה של הכבל האדום לצדה האחד של סוללה שנכתב עליה "מכונת גילוח״, ולצדה האחר הצמיד את האלקטרודה המחוברת לכבל השחור.
"הנה, גברת צוקיקו, בואי תראי,״ לא נותרה למורה יד פנויה והוא הורה בסנטרו על המחוג של הטסטר. המחוג רטט. כשהרחיק את האלקטרודות מהסוללה הפסיק המחוג לרטוט. כשחזר והצמיד את האלקטרודות לסוללה חזר המחוג לזוז.
"עדיין נשאר בה חשמל,״ אמר המורה בשקט. "אמנם לא מספיק כדי להפעיל מנוע, אבל עוד יש בה קצת חיים.״
זו אחר זו בדק המורה בטסטר את הסוללות באוסף הגדול שלו. רובן לא הביאו את המחוג של הטסטר לתזוזה, אבל מדי פעם היו כמה שכן. ובכל פעם שזז המחוג השמיע המורה קריאת התפעלות שקטה - "אוו.״
"הן חיות בקושי,״ אמרתי לו, והמורה הנהן במתינות.
"עם הזמן כולן ימותו,״ קולו של המורה נשמע איטי ומרוחק.
"הן יסיימו את חייהן בתוך הארון,״ אמרתי.
"נכון. זה מה שיהיה.״
שתקנו והבטנו בירח.
"בואי נשתה עוד קצת סאקה,״ אמר פתאום המורה בקול נמרץ, ומזג סאקה לכוסיות.
"אוי, נשאר לך מעט תה בכוסית.״
"אז נעשה קוקטייל סאקה ותה.״
"לא עושים קוקטיילים עם סאקה.״
"זה בסדר,״ אמרתי.
"זה בסדר, זה בסדר,״ חזרתי, ושתיתי את כל הסאקה בלגימה אחת. המורה לגם לאט־לאט.
הירח זהר בעוצמה.
פתאום החל המורה לשיר. היה לו קול עמוק וצלול.
"לילה בנחל הלבן
הערבה שם צומחת פרא
ובשדה הערפלי שמעבר לנחל,״
"מה זאת השירה הזאת? זה נשמע כמו תפילה בודהיסטית,״ התעניינתי, אבל המורה נראה מרוגז.
"גברת צוקיקו, לא הקשבת לשום דבר בשיעורי ספרות.״
"מעולם לא לימדו אותי כזה דבר,״ עניתי.
"היזכרי, זהו סֵיהָקוּ יִירָקוֹ,״* אמר המורה בקול חינוכי של מורה.
[* משורר יפני מפורסם מהמאה התשע־עשרה.]
"בחיים לא שמעתי על סיהקו ייראקו,״ אמרתי, ונטלתי את הבקבוק ומזגתי סאקה לכוסית שלי.
"אישה מוזגת לעצמה?״ התרעם המורה.
"המורה, אתה ממש מיושן,״ התקוממתי בתגובה.
"כן, אני מיושן, אז מה,״ מלמל ומילא את כוסו סאקה עד השפה.
"ובשדה הערפלי שמעבר לנחל
צליל החלילית הדקיק
נוגע בלבו של ההלך.״
המורה הוסיף לשיר את המשך השיר. הוא עצם את עיניו והקשיב לקולו שלו. אני נותרתי לבהות בסוללות שבגדלים השונים. הן שמרו על שתיקה באור הקלוש. הירח נכנס שוב אל תוך הערפלים.

הירומי קוואקמי

נולדה בטוקיו בשנת 1958. היא למדה מדעי הטבע וקיבלה תואר פרופסור לביולוגיה. בשנת 1994 פרסמה את ספרה הראשון. ספריה זכו בפרסים רבים ובהם פרס אקוטגאווה, איטוסיי, פרס ספרותי לנשים יוצרות, פרס משרד החינוך היפני ופרס טניזאקי, שבעקבותיו זכתה קוואקמי להכרה כאחת הסופרות היפניות הנקראות ביותר. הרומן שמים כחולים, אדמה לבנה (2004), ספרה הראשון הרואה אור בעברית, זכה בפרס טניזאקי ועובד לקולנוע בהצלחה רבה.

סקירות וביקורות

הבדידות הקיומית היפנית עמיחי שלו ynet 09/05/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
הירומי קוואקמי כתבה ספר מסוג הספרים שאין חפצים לגמור את קריאתם ומבקשים לעכבה, כי העונג בקריאתם הוא גדול ומתוק. רות אלמוג הארץ 04/05/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: נעמי עזר נקשימה, שירה חפר
  • הוצאה: סמטאות
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

הבדידות הקיומית היפנית עמיחי שלו ynet 09/05/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
הירומי קוואקמי כתבה ספר מסוג הספרים שאין חפצים לגמור את קריאתם ומבקשים לעכבה, כי העונג בקריאתם הוא גדול ומתוק. רות אלמוג הארץ 04/05/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
שמים כחולים אדמה לבנה הירומי קוואקמי

הירח והסוללות



שמו הרשמי הוא הָרוּצוּנָה מָצוּמוֹטוֹ, אבל אני קוראת לו "המורה״.
לא "אדוני המורה״, לא "המחנך״, אלא פשוט "המורה״.
הוא היה המורה שלי לספרות כשלמדתי בתיכון. הוא לא היה המחנך שלי ואני לא השקעתי הרבה בשיעורי ספרות, לכן הוא לא הותיר בי שום רושם. מאז סיימתי את לימודי בתיכון - מזמן - לא נתקלתי בו.
התחלנו להיפגש, המורה ואני, אחרי אותו לילה שישבנו על הבר זה ליד זה באיזַקָיָה,* לפני כמה שנים. המורה ישב זקוף.
[* בר בסגנון יפני.]
"נאטוֹ עם טונה, רֶנקוֹן מוקפץ ובצלצלי פנינה חמוצים,״ הזמנתי והתיישבתי לידו בבר. "בצלצלי פנינים כבושים, רנקון מוקפץ ונאטו עם טונה,״ הזמין באותו רגע גם הזקן זקוף הגב שישב לידי. הבטתי בו. מי זה האיש הזה שיש לו טעם דומה כל כך לשלי? גם הוא הביט בי, אבל לפני שהספקתי להיזכר מנין פניו מוכרות לי הוא פנה אלי ואמר: "את גברת צוּקיקוֹ אוּמָצ׳י, נכון?״ הנהנתי בחשש והמורה המשיך, "זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה אותך כאן באיזַקָיָה.״
"אהה,״ עניתי משהו לא ברור ובחנתי את הזקן בקפידה. שׂער שיבה מסודר ומסורק, חולצה מכופתרת ומגוהצת שקפליה הישרים בולטים. אפודה אפורה. על הבר לפניו היו מונחים בקבוק סאקה, צלחת ובה חתיכה אחרונה של בשר לווייתן וקערה שנותרו בה כמה אצות ים מוּזוּקוּ. התפעלתי שהטעם של הסבא הזה באוכל דומה כל כך לטעם שלי, ובאותו רגע צץ בראשי זיכרון של המורה, עומד בכיתה בתיכון.
כשהמורה היה כותב על הלוח הוא החזיק בידו האחת גיר וביד האחרת ספוג מחיקה. הוא היה כותב על הלוח שירים, "אביב בשחר. אט אט...״ ומוחק אותם בטרם חלפו חמש דקות. הוא לא הניח את הספוג גם כשפנה ודיבר אל התלמידים. נראה כאילו הרצועה של הספוג דבוקה לכף ידו השמאלית.
"את אישה שיוצאת לבד לבר,״ אמר לי המורה, ובעזרת מקלות האכילה טבל בעדינות ברוטב החמוץ־המלוח את החתיכה האחרונה של בשר הלווייתן, ושׂם אותה בפיו.
"אהה,״ עניתי ומזגתי לי בירה לכוס. נזכרתי אמנם שהוא היה המורה שלי בתיכון, אבל לא זכרתי את שמו. איך הוא הצליח בכלל להיזכר בשם של תלמידה שלו בעבר? התרשמתי, אבל גם חשתי בושה, ובלגימה אחת רוקנתי את כוס הבירה.
"היו לך צמות בתקופה ההיא.״
"אהה.״
"כבר ראיתי אותך באיזקיה הזאת ונראית לי מוכרת.״
"אהה.״
"את תהיי בת שלושים ושמונה השנה, נכון?״
"השנה אני עדיין בת שלושים ושבע.״
"אני מתנצל.״
"זה בסדר.״
"בדקתי בספר המחזור.״
"אהה.״
"והפנים שלך לא השתנו בכלל.״
"המורה, גם אתה לא השתנית.״ קראתי לו "המורה״ כדי להסתיר שאני לא זוכרת את שמו. ומאז אותו לילה אני פונה אליו רק כך. המורה.
בלילה ההוא באיזקיה שתינו ביחד חמש גואות* של סאקה. המורה שילם. בפעם השנייה שנפגשנו באותו מקום, אני שילמתי. החל במפגש השלישי שילם כל אחד על עצמו. וכך זה נמשך. מכיוון שלשנינו יש אופי מאוד מסוים, אנחנו יכולים להמשיך להיפגש. לא רק טעם דומה בשתייה מקשר בינינו, גם המרחק מאנשים, ששנינו מקפידים לשמור עליו. אמנם יש בינינו הפרש של שלושים שנה, אבל אנחנו מרגישים קרובים זה לזה אפילו יותר מחברים באותו גיל.
[* גו = כ-180 מ״ל.]
הייתי בבית של המורה כמה פעמים. לפעמים, אחרי שאנחנו יוצאים מהאיזקיה הראשונה, אנחנו ממשיכים לשתות באיזקיה שנייה, או שכל אחד חוזר לביתו. לעתים רחוקות נמשיך לאיזקיה שלישית ורביעית, ואם זה קורה, נסיים את הערב בדרך כלל בביתו של המורה כדי לשתות שם את הכוסית האחרונה.

"הבית שלי קרוב. את מוזמנת לבוא אלי.״ בפעם הראשונה שהזמין אותי חששתי ממנו קצת. שמעתי שאשתו מתה. ובכלל, לא התחשק לי להיכנס לבית של גבר שחי לבד. אבל כשאני שותה אלכוהול אני רוצה לשתות עוד, אז הלכתי בסוף.
הבית של המורה היה שרוי באי־סדר, לא כמו שתיארתי לעצמי. דמיינתי אותו מסודר ומצוחצח למופת, אבל בפינות החדרים היו ערימות של חפצים שונים ומשונים. הכניסה לבית הובילה אל חדר חסר כל סימן חיים, שהיו בו רק שטיח וספה ישנה, אבל בחדר שאחריו, חדר שמונה־ג׳וֹ,* הייתה ערבוביה גדולה של ספרים, ניירות כתיבה ועיתונים.
[* 8 ג׳ו - ביפן נהוג למדוד יחידות שטח של חדרי מגורים לפי מספר מזרני טָטָמִי. שטח כל מזרן הוא ג׳ו אחד.]
המורה פתח שולחן מתקפל נמוך, פשפש באחת הערימות שבחדר והוציא משם בקבוק סאקה. המורה מזג את הסאקה לשתי כוסיות בגדלים שונים ומילא אותן עד שפתיהן.
"תשתי בבקשה,״ אמר, והמילים נותרו תלויות באוויר כשהלך למטבח. חדר השמונה־ג׳ו פנה לכיוון הגינה. כנף תריס אחת הייתה פתוחה ומבעד לשמשה ראיתי את ענפי העצים שבגינה. המראה היה מטושטש במקצת. העצים לא היו בפריחה ולכן לא יכולתי לזהות אותם, וחוץ מזה, ממילא אני לא מבינה בצמחים.
"איזה עצים יש לך בגינה?״ שאלתי את המורה שנכנס עם חתיכות של דג סלמון וחטיפים פיקנטיים על מגש.
"כולם סאקוּרָה,״* ענה.
[* עצי דובדבן ייחודיים ליפן.]
"כולם סאקורה?״
"כולם. אשתי אהבה סאקורה.״
"זה בטח מראה יפה באביב.״
"יש הרבה חרקים, בסתיו נושרים המון עלים ובחורף העצים רק מוסיפים לקור כי הם עירומים מעלים,״ אמר, אבל לא נשמע שהוא מתלונן באמת.
"הירח עלה.״ גבוה בשמים היה תלוי חצי ירח מאחורי ערפל דק. המורה לקח חופן מהחטיף החריף, הטה את כוסית הסאקה אל פיו והגיר לתוכו את המשקה.
"אשתי הייתה אדם שלא מתכנן ולא מכין שום דבר מראש.״
"אהה.״
"מה שאהבה אהבה, מה ששנאה שנאה.״
"אהה.״
"החטיף החריף הזה, הוא מגיע מניגָטָה. חריף וטעים.״
חריפות פיקנטית. בדיוק הדבר שמתאים לסאקה. כרסמנו את החטיף בשקט. בין הגזעים של העצים נראו כנפיים מתנופפות. אולי יש שם ציפור. נשמע ציוץ דקיק, וגם רשרוש ענפים ועלים מתנועעים. ואז חזר השקט.
"יש שם קן ציפורים או משהו?״ שאלתי, אבל לא נעניתי. הבטתי אחורה. המורה היה שקוע בעיתון. זה לא היה עיתון מהיום. הוא פשוט נשלף באקראי מתוך הערימות. המורה קרא בעיון את כותרות חדשות החוץ, ותמונה של אישה בבגד ים הייתה מודפסת לצדן. כנראה שכח כליל שאני שם.
"המורה,״ קראתי, אבל לא קיבלתי תשובה. הוא היה מרוכז בעיתון.
"המורה,״ הרמתי את קולי. המורה הסב את פניו אלי.
"גברת צוקיקו, רוצה לראות משהו?״ שאל פתאום. ולפני שהספקתי לענות הניח המורה את העיתון על רצפת הטטמי בלי לקפל אותו, פתח את המחיצה המפרידה בין החדרים ונכנס לחדר הסמוך. הוא הוציא הרבה דברים מארון ישן וחזר לחדר ושתי ידיו מלאות כלים קטנים מחרסינה. הוא הלך וחזר כמה פעמים.
"זהו, הנה זה.״ המורה הסתכל על כלי החרסינה בעיניים אוהבות והניח אותם על הטטמי. לכל כלי היו ידית, מכסה ופיה.
"בבקשה, הביטי.״
"אהה.״ מה זה? הרגשתי שכבר ראיתי כלים כאלה. התבוננתי בהם. הם היו עשויים בפשטות. קומקום לתה? לא, הם היו קטנים מכדי לשמש קומקומים לתה.
"זה קומקום רכבת.״ אמר המורה.
"קומקום רכבת?״
"כשהייתי יוצא לטיולים הייתי קונה ארוחה וקומקום תה בתחנת הרכבת. היום כבר מוכרים את התה בכלי פלסטיק, אבל פעם, ברכבת, היו מוכרים אותו בקומקומים.״
יותר מעשרה קומקומים היו מונחים על הטטמי. היה שם קומקום מבריק, היה אחד דהוי. גם צורות הקומקומים היו שונות זו מזו. היו בעלי פיה גדולה יותר, או ידית גדולה, מכסה קטן או גוף רחב.
"זה האוסף שלך?״ שאלתי, אבל המורה הניד את ראשו לשלילה. "אלה סתם קומקומים שקניתי עם הארוחה, פעם, כשטיילתי.״
"את הקומקום הזה קניתי בשנה שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, כשנסעתי לשינשוּ. את זה קניתי בחופשת קיץ עם המורים, בטיול לנארָה. ירדתי מהרכבת כדי לקנות ארוחה לי ולעמיתים שלי, אבל רגע לפני שעליתי בחזרה היא יצאה לדרך וברחה לי. את הקומקום הזה קניתי באוּדַוָרָה, בדרך לירח הדבש שלי. אשתי ואני עטפנו אותו בנייר עיתון וטמנו אותו בין הבגדים כדי שלא יישבר. אשתי שמרה עליו כל הטיול.״ המורה הצביע זה אחר זה על הקומקומים שעמדו בשורה על הטטמי, וסיפר את סיפורו של כל קומקום וקומקום.
אני רק הנהנתי "אהה״, "אהה״, "אהה״.
"שמעתי שיש אנשים שאוספים דברים כאלה.״
"הרי זה מה שאתה עושה, המורה.״
"מה פתאום. אני לא עושה דברים משוגעים כאלה, אני רק מניח אותם מולי ומסתכל עליהם.״ המורה הביט בקומקומים באהבה.
"אני פשוט לא מצליח לזרוק דברים,״ אמר והלך שוב לחדר הסמוך וחזר עם שקיות ניילון קטנות.
"הנה, זה למשל.״ המורה פתח את אחת השקיות הקשורות והוציא ממנה דבר מה. בתוך השקית היו סוללות ועל כל סוללה נכתב משהו בטוש שחור. "מכונת גילוח״, "שעון קיר״, "רדיו״, "פנס״ וכולי.
המורה בחר אחת מהן ואמר: "בסוללה הזאת השתמשתי בדיוק בשנה של סופת הטייפון במפרץ איסֶה. הסופה הגדולה הזאת הגיעה עד טוקיו. ובאותה שנה התרוקנו סוללות הפנס במהלך קיץ אחד בלבד.״
"בזאת השתמשתי ברדיו־טייפ הראשון שקניתי. המכשיר דרש שמונה סוללות, גדולות, ולמרות זאת הסוללות התרוקנו במהירות. הייתי מאזין לקלטת של סימפוניה של בטהובן כמה פעמים ברצף, מחליף בכל פעם צד. הסוללות התרוקנו לגמרי בתוך כמה ימים. אבל לא יכולתי לשמור את כל שמונה הסוללות, לכן החלטתי לשמור לפחות אחת, והכרחתי את עצמי לבחור בעיניים עצומות רק אחת.
"מסכנות הסוללות,״ הסביר לי המורה. "אני לא מסוגל לזרוק לפח את הסוללות החרוצות האלה ששירתו אותי כל כך בנאמנות. זה אכזרי בעיני לזרוק סוללות רק משום שמתו, הרי עד שמתו עבדו בהדלקת אור או בהפעלת מנוע.
"גברת צוקיקו, את חושבת שאני טועה?״ המורה הביט בפני.
ממש לא ידעתי איך לענות על שאלה כזאת, לכן אמרתי פשוט "אהה״, בדיוק כמו בעשרות הפעמים הקודמות באותו לילה. הסוללות היו בגדלים שונים. נגעתי באחת מהן בקצות אצבעותי. היא הייתה חלודה ולחה ונכתב עליה "מחשבון קאסיו״.
המורה הרים את ראשו ואמר: "הירח עולה.״ הירח הגיח מתוך הערפילים ונראה מבריק וברור מאוד.
"בטח התה בקומקומי הרכבת היה טעים,״ לחשתי.
"בואי נשתה תה,״ אמר המורה. הוא הושיט את ידו אל האזור שמצא בו את בקבוק הסאקה והוציא מהערימה חפיסה של תה. המורה מילא בתנועות מגושמות את מסננת החליטה בקומקום הצבוע בצבע בהיר. הוא פתח תרמוס ומזג מים חמים לתוך הקומקום.
"את התרמוס הזה קיבלתי מאחד התלמידים שלי. הוא תוצרת ארצות־הברית. כל הכבוד לתרמוס הזה. המים הרותחים שמילאתי אתמול עדיין חמים.״
את התה מזג המורה ישר לכוסיות הסאקה שלנו. אחר כך ליטף את התרמוס שהיה יקר ללבו. כנראה נותר מעט סאקה בכוסית, כי טעמו של התה היה מוזר. הסאקה השפיע עלי פתאום בבת אחת, וכל מה שראיתי סביבי נראה לי נחמד יותר.
"המורה, אני יכולה לראות את החדר?״ שאלתי, ובלי לחכות לתשובה ניגשתי ישר אל החפצים הפזורים בפינה של חדר השמונה־ג׳ו. היו שם ניירות טיוטה, מצית זיפו ישן, מראה עם ידית חלודה. היו שם שלושה תיקים גדולים מעור שחור, מקומטים ובלויים, שלושתם מאותו דגם. הייתה שם מזמרה, היו ספרים בכריכה רכה. היה שם מכשיר מפלסטיק בצבע שחור עם מד ומחוג.
"מה זה?״ הרמתי את המכשיר.
"תראי לי. אה, זה. זה טֶסטֶר.״
"מה זה טסטר?״ המורה לקח בעדינות את המכשיר והחל לחטט בין החפצים. הוא מצא כבל שחור וכבל אדום וחיבר אותם לטסטר. בקצה כל כבל הייתה אלקטרודה.
"ככה עושים,״ אמר המורה והצמיד את האלקטרודה של הכבל האדום לצדה האחד של סוללה שנכתב עליה "מכונת גילוח״, ולצדה האחר הצמיד את האלקטרודה המחוברת לכבל השחור.
"הנה, גברת צוקיקו, בואי תראי,״ לא נותרה למורה יד פנויה והוא הורה בסנטרו על המחוג של הטסטר. המחוג רטט. כשהרחיק את האלקטרודות מהסוללה הפסיק המחוג לרטוט. כשחזר והצמיד את האלקטרודות לסוללה חזר המחוג לזוז.
"עדיין נשאר בה חשמל,״ אמר המורה בשקט. "אמנם לא מספיק כדי להפעיל מנוע, אבל עוד יש בה קצת חיים.״
זו אחר זו בדק המורה בטסטר את הסוללות באוסף הגדול שלו. רובן לא הביאו את המחוג של הטסטר לתזוזה, אבל מדי פעם היו כמה שכן. ובכל פעם שזז המחוג השמיע המורה קריאת התפעלות שקטה - "אוו.״
"הן חיות בקושי,״ אמרתי לו, והמורה הנהן במתינות.
"עם הזמן כולן ימותו,״ קולו של המורה נשמע איטי ומרוחק.
"הן יסיימו את חייהן בתוך הארון,״ אמרתי.
"נכון. זה מה שיהיה.״
שתקנו והבטנו בירח.
"בואי נשתה עוד קצת סאקה,״ אמר פתאום המורה בקול נמרץ, ומזג סאקה לכוסיות.
"אוי, נשאר לך מעט תה בכוסית.״
"אז נעשה קוקטייל סאקה ותה.״
"לא עושים קוקטיילים עם סאקה.״
"זה בסדר,״ אמרתי.
"זה בסדר, זה בסדר,״ חזרתי, ושתיתי את כל הסאקה בלגימה אחת. המורה לגם לאט־לאט.
הירח זהר בעוצמה.
פתאום החל המורה לשיר. היה לו קול עמוק וצלול.
"לילה בנחל הלבן
הערבה שם צומחת פרא
ובשדה הערפלי שמעבר לנחל,״
"מה זאת השירה הזאת? זה נשמע כמו תפילה בודהיסטית,״ התעניינתי, אבל המורה נראה מרוגז.
"גברת צוקיקו, לא הקשבת לשום דבר בשיעורי ספרות.״
"מעולם לא לימדו אותי כזה דבר,״ עניתי.
"היזכרי, זהו סֵיהָקוּ יִירָקוֹ,״* אמר המורה בקול חינוכי של מורה.
[* משורר יפני מפורסם מהמאה התשע־עשרה.]
"בחיים לא שמעתי על סיהקו ייראקו,״ אמרתי, ונטלתי את הבקבוק ומזגתי סאקה לכוסית שלי.
"אישה מוזגת לעצמה?״ התרעם המורה.
"המורה, אתה ממש מיושן,״ התקוממתי בתגובה.
"כן, אני מיושן, אז מה,״ מלמל ומילא את כוסו סאקה עד השפה.
"ובשדה הערפלי שמעבר לנחל
צליל החלילית הדקיק
נוגע בלבו של ההלך.״
המורה הוסיף לשיר את המשך השיר. הוא עצם את עיניו והקשיב לקולו שלו. אני נותרתי לבהות בסוללות שבגדלים השונים. הן שמרו על שתיקה באור הקלוש. הירח נכנס שוב אל תוך הערפלים.