ממזר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ממזר
הוספה למועדפים
2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

זהו סיפור סוחף ומרגש המשקף את המציאות הישראלית מנקודת מבט שונה. זהו סיפור על החיים הקשים והמסובכים של האנשים הלא רצויים בישראל, שאינם עונים להגדרות ולנורמות החברתיות. אנשים הנתקלים באדישות ובאטימות, בביורוקרטיה אינסופית ובחוסר הבנה. אנשים המתוסכלים מבני אדם וממוסדות, ואף על פי כן ממשיכים להילחם על עולמם, על אמונתם וצדקתם ועל אושרם הפרטי.

פרק ראשון

חלק ראשון: דרך ללא מוצא

 

פרק א

 
המוזיקה התנגנה בחוזקה. הקולות ושיחות החוגגים התמוססו בה, והפכו לרעש סטטי שנשמע כשאגה רמה. החוגגים כאילו התמוססו לתוך אור הזרקורים הבהיר.
אוּרי כבר מזמן הבחין בנערה ששוחחה בהתלהבות עם חברותיה בקצה השני של האולם. מפעם לפעם הגניבה מבט לכיוונו, כביכול במקרה.
יותר מחצי שעה הביט בה אורי בריכוז רב. היא נראתה שמחה ומלאת חיים. היא מגנטה אותו. הוא לא הצליח להסיר ממנה את מבטו. היא הייתה יפהפייה בעלת שיער בלונדיני ארוך ומבריק, שנראה כזרזיף מים כשהעבירה בו את אצבעותיה הדקות והארוכות.
אבי, חברו הטוב, חזר מהבר ותחב לידו בקבוק בירה פתוח.
אורי לקח את הבקבוק הקר והרטוב ולגם לגימה קטנה. הבירה הייתה מרה. הוא לא אהב בירה, אבל שתה לפעמים עם החבר’ה. עכשיו שתה, כי הרגיש שהוא נחנק באולם החם והדחוס.
מוצאת חן בעיניך? שאל אבי בחיוך ממזרי.
אורי לא הבין מיד את השאלה.
אני מדבר על הבנות, החווה לעברן בראשו.
אורי חייך במבוכה.
אתה יודע מי הן? שאל אורי.
אבי, כך נדמה, ידע תמיד הכול על כולם.
מתנדבות.
אבי ראה את הברק שהבזיק בעיני חברו. הוא מעולם לא ראה את חברו נרגש כך. באותו רגע עמד מולו אורי שונה לגמרי.
הן מתנדבות בקיבוץ, חזר אבי על דבריו.
הוא שם לב שאורי לא מוכן להתקרב אליהן ולדבר איתן, אבל רוצה מאוד לעשות כן.
אם תרצה, אני יכול להציג אותך בפניהן, הציע אבי.
אורי לא ידע מה הוא רוצה לעשות. עד עכשיו, מעולם לא רצה להכיר מישהי. הוא לא היה מתבודד, היו לו חברות בעבר, אבל הוא מעולם לא הרגיש כלפיהן את מה שהרגיש כלפיה עכשיו. הוא רצה בכל מאודו לגשת אליה ולדבר איתה, אך חששו עצר בעדו.
אבי לא חיכה לתשובה. הוא חצה את האולם וניגש אל חבורת הבנות. אורי ראה אותם מדברים ומגניבים לעברו מבט מדי פעם, והבין שהשיחה נסבה עליו. בשלב מסוים רצה לברוח, אבל ברגע שעמד לעשות זאת התקרבו אליו אבי והבנות. כשעמדו מולו, כל אחת בתורה הציגה את עצמה. הבלונדינית בתורה הושיטה את ידה ללחיצה ואמרה, שמי אנה.
אורי החזיק את ידה בידו ברכות משל הייתה כלי זכוכית עדין ושברירי, והרגיש את החום שעלה בהדרגה מכפות רגליו עד ראשו. תחושה נעימה ולא מוכרת מילאה כל איבר בגופו.
ש.. ש... שלום, אנה, גמגם במבוכה.
אנה הביטה בו. עיניו פגשו בעיניה הכחולות הממוסגרות בריסים עבים וארוכים.
״Hi, I know you!״ (היי, אני מכירה אותך), אמרה בחיוך. ״נסענו באותו אוטובוס. ישבתי לידך, אבל אתה לא שמת לב אליי.
הוא נזכר בה. באמת ישבה לידי בחורה בלונדינית באוטובוס לפני כמה ימים. איך לא שמתי לב אליה? שאל את עצמו.
כן... נכון... את ביקשת ממני לשבת ליד החלון.
שניהם צחקו בעליזות וחשבו שזהו יד הגורל.
יש לה צחוק נעים, חשב אורי.
המוזיקה חזרה להתנגן ברעש מחריש אוזניים כאילו נשפכה עליהם ועטפה אותם מכל כיוון. החבורה מיהרה אל רחבת הריקודים שבאמצע האולם ומשכה אחריה את אורי.
כשהסתיימה המסיבה כמעט עלה השחר, אבל אורי עדיין לא רצה לעזוב של אנה. הם יצאו מהאולם וצעדו יד ביד לאורך החוף הריק.
 
 
***
האוויר החם והמחניק של שעות היום שכך והתחלף באוויר נעים ורענן בניחוח פרחים ומי ים. קרן שמש ראשונה ליטפה בנועם את פניהם.
״אורי, גלגלה אנה את שמו על לשונה. אני אוהבת את הצליל של השם שלך. מה משמעותו?
אני לא יודע.
״מוזר, אמרה אנה. בדרך כלל אנשים יודעים ורוצים לדעת את משמעות השם שלהם.
מעולם לא שאלתי, התוודה. אני חושב שמשמעות השם שנתנו לנו ההורים שלנו ברורה רק להם.
נכון, הסכימה. ועדיין מעניין לדעת מה מקור השם. מקור השם שלי, לדוגמה, יהודי. אולי זו הסיבה שהגעתי לישראל...
אף פעם לא חשבתי על זה. אני לא חושב שהשם שלנו יכול להשפיע על גורלנו, אבל אולי את צודקת.
הם צעדו זמן מה בשתיקה.
וההורים שלך, מי הם? שאלה בפתאומיות.
אנשים רגילים. כמו כולם.
אנה שמה לב שאורי לא מרחיב בדיבורו, אתה לא רוצה לדבר איתי?
כלל וכלל לא, התעורר אורי מהרהוריו. אני פשוט רוצה להקשיב לך.
מוזר...
מה מוזר? שאל אורי.
כל החיים האלה מוזרים מאוד. מעולם לא חשבתי, למשל, שאוכל ללכת לאורך חוף הים בלי להתעטף במעיל. במקום שגדלתי בו קר וליד הים קר יותר. שם אני חייבת ללבוש מעיל כדי להתגונן מפני הרוח הצורבת, אבל כאן חם ושמשי רוב הזמן. אני מרגישה שאני בגן עדן אבל, לצערי, זה לא כך. כל דבר בא אל קיצו, כמו הערב הזה, שבסופו נחזור לחיינו הרגילים והמשעממים. העולם שלנו לא מושלם כמו שהיינו רוצים לדמיין אותו.״
״את צודקת,״ הסכים אורי. ״כל אדם מעצב את העולם שלו.״
אנה התיישבה על החול, שיחקה בו באצבעותיה ואמרה, ״החול עדיין חם.״
אורי התיישב לידה.
״ספרי לי קצת על עצמך,״ ביקש. ״למה הגעת לכאן?״
״הסיבה פשוטה,״ ענתה אנה. ״אפילו בנאלית. נשרתי מהלימודים וברחתי מההורים שלי. זה לא חמור כמו שזה נשמע.״ היא נעצה את מבטה באופק שהתמזג בים ובשמיים ואמרה, ״רציתי ללמוד פילולוגיה, אבל בשלב מסוים הבנתי שהלימודים לא בשבילי. היה בלגן גדול. כולם רבו וצעקו, אז עזבתי את הבית.״
״אני מתאר לעצמי שהיה לך קשה.״
״כן, אבל מהר מאוד מתרגלים לכל דבר, לטוב ולרע, אבל לרע קשה יותר להתרגל.״
״נכון,״ אמר בפסקנות.
״תקופה מסוימת גרתי עם חברים,״ המשיכה, ״הכסף שלי אזל במהירות, אז הצטרפתי לקבוצה של מתנדבים שהייתה בדרכה לכאן. למעשה, לא אכפת לי איפה אגור ומה אעשה. העיקר להתרחק מהבית.״
״ועכשיו?״ שאל.
״עכשיו אני חושבת אחרת,״ אמרה והביטה בעיניו.
״האם את מתגעגעת?״
״אם אני מתגעגעת?״ חזרה על שאלתו במבט מופתע.
״כן. את מתגעגעת להורים שלך?״
״אני לא יודעת... ההורים שלי כבר מזמן לא חיים ביחד. בפעם האחרונה גרתי עם אימא שלי. הם כל הזמן ניסו להתחלק בי כאילו אני חפץ. אני לא חפץ. אני בן אדם ויש לי רגשות ורצונות, רק שהם עדיין לא הבינו את זה. חשוב להם יותר להוכיח זה לזה מי אוהב אותי יותר.״
אורי הבחין בעווית הכאב שחלפה על פניה, אבל כעבור רגע חזרה לעצמה כאילו לא קרה דבר.
״ועכשיו אני כאן,״ סיכמה את השיחה המעיקה.
״ומה אתה עושה בחיים?״ שינתה את הנושא.
״שום דבר מיוחד,״ משך אורי בכתפיו.
״ובכל זאת?״ התעקשה.
״אני משרת בצבא.״
״נהדר!״ קראה בהתלהבות.
״השירות שלי לא מעניין כל כך,״ אמר אורי. ״אבל אם להיות כן, אני אוהב את השירות הצבאי.״
״ואבי? אתם חברים, נכון?״
״כן. אבי הוא כמו אח שלי. אני מכיר אותו מילדות. ההורים שלנו חברים, למדנו באותה כיתה ועכשיו אנחנו משרתים באותה יחידה.״
רחש הגלים על החול נשמע כלחישה. גרגרי החול התערבלו במים, ונראה כאילו הם מנסים לנפותם.
״כבר מאוחר,״ קפצה אנה בפתאומיות על רגליה. ״אני חייבת ללכת.״
״עדיין מוקדם,״ התלוצץ אורי.
השמש כבר נתלתה גבוה בשמיים.
״כן, אתה צודק,״ חייכה.
הם החלו לצעוד לכיוון הקרוואנים שנראו מרחוק כבתי צעצוע קטנים.
״אני צריכה ללכת,״ לחשה כשעמדו מול דלת ביתה.
אורי המשיך להחזיק את ידה, ״אני לא רוצה שתלכי. ניפגש שוב?״
אנה הביטה עמוק בעיניו ושאלה, ״זה מה שאתה רוצה?״
״זה מה שאני רוצה,״ ענה בנחישות.
״טוב, ניפגש הערב בשמונה בערך,״ קבעה. היא התקרבה אליו, הדביקה נשיקה על לחיו ונכנסה לביתה.

עוד על הספר

נושאים

ממזר רביל צדיקוב

חלק ראשון: דרך ללא מוצא

 

פרק א

 
המוזיקה התנגנה בחוזקה. הקולות ושיחות החוגגים התמוססו בה, והפכו לרעש סטטי שנשמע כשאגה רמה. החוגגים כאילו התמוססו לתוך אור הזרקורים הבהיר.
אוּרי כבר מזמן הבחין בנערה ששוחחה בהתלהבות עם חברותיה בקצה השני של האולם. מפעם לפעם הגניבה מבט לכיוונו, כביכול במקרה.
יותר מחצי שעה הביט בה אורי בריכוז רב. היא נראתה שמחה ומלאת חיים. היא מגנטה אותו. הוא לא הצליח להסיר ממנה את מבטו. היא הייתה יפהפייה בעלת שיער בלונדיני ארוך ומבריק, שנראה כזרזיף מים כשהעבירה בו את אצבעותיה הדקות והארוכות.
אבי, חברו הטוב, חזר מהבר ותחב לידו בקבוק בירה פתוח.
אורי לקח את הבקבוק הקר והרטוב ולגם לגימה קטנה. הבירה הייתה מרה. הוא לא אהב בירה, אבל שתה לפעמים עם החבר’ה. עכשיו שתה, כי הרגיש שהוא נחנק באולם החם והדחוס.
מוצאת חן בעיניך? שאל אבי בחיוך ממזרי.
אורי לא הבין מיד את השאלה.
אני מדבר על הבנות, החווה לעברן בראשו.
אורי חייך במבוכה.
אתה יודע מי הן? שאל אורי.
אבי, כך נדמה, ידע תמיד הכול על כולם.
מתנדבות.
אבי ראה את הברק שהבזיק בעיני חברו. הוא מעולם לא ראה את חברו נרגש כך. באותו רגע עמד מולו אורי שונה לגמרי.
הן מתנדבות בקיבוץ, חזר אבי על דבריו.
הוא שם לב שאורי לא מוכן להתקרב אליהן ולדבר איתן, אבל רוצה מאוד לעשות כן.
אם תרצה, אני יכול להציג אותך בפניהן, הציע אבי.
אורי לא ידע מה הוא רוצה לעשות. עד עכשיו, מעולם לא רצה להכיר מישהי. הוא לא היה מתבודד, היו לו חברות בעבר, אבל הוא מעולם לא הרגיש כלפיהן את מה שהרגיש כלפיה עכשיו. הוא רצה בכל מאודו לגשת אליה ולדבר איתה, אך חששו עצר בעדו.
אבי לא חיכה לתשובה. הוא חצה את האולם וניגש אל חבורת הבנות. אורי ראה אותם מדברים ומגניבים לעברו מבט מדי פעם, והבין שהשיחה נסבה עליו. בשלב מסוים רצה לברוח, אבל ברגע שעמד לעשות זאת התקרבו אליו אבי והבנות. כשעמדו מולו, כל אחת בתורה הציגה את עצמה. הבלונדינית בתורה הושיטה את ידה ללחיצה ואמרה, שמי אנה.
אורי החזיק את ידה בידו ברכות משל הייתה כלי זכוכית עדין ושברירי, והרגיש את החום שעלה בהדרגה מכפות רגליו עד ראשו. תחושה נעימה ולא מוכרת מילאה כל איבר בגופו.
ש.. ש... שלום, אנה, גמגם במבוכה.
אנה הביטה בו. עיניו פגשו בעיניה הכחולות הממוסגרות בריסים עבים וארוכים.
״Hi, I know you!״ (היי, אני מכירה אותך), אמרה בחיוך. ״נסענו באותו אוטובוס. ישבתי לידך, אבל אתה לא שמת לב אליי.
הוא נזכר בה. באמת ישבה לידי בחורה בלונדינית באוטובוס לפני כמה ימים. איך לא שמתי לב אליה? שאל את עצמו.
כן... נכון... את ביקשת ממני לשבת ליד החלון.
שניהם צחקו בעליזות וחשבו שזהו יד הגורל.
יש לה צחוק נעים, חשב אורי.
המוזיקה חזרה להתנגן ברעש מחריש אוזניים כאילו נשפכה עליהם ועטפה אותם מכל כיוון. החבורה מיהרה אל רחבת הריקודים שבאמצע האולם ומשכה אחריה את אורי.
כשהסתיימה המסיבה כמעט עלה השחר, אבל אורי עדיין לא רצה לעזוב של אנה. הם יצאו מהאולם וצעדו יד ביד לאורך החוף הריק.
 
 
***
האוויר החם והמחניק של שעות היום שכך והתחלף באוויר נעים ורענן בניחוח פרחים ומי ים. קרן שמש ראשונה ליטפה בנועם את פניהם.
״אורי, גלגלה אנה את שמו על לשונה. אני אוהבת את הצליל של השם שלך. מה משמעותו?
אני לא יודע.
״מוזר, אמרה אנה. בדרך כלל אנשים יודעים ורוצים לדעת את משמעות השם שלהם.
מעולם לא שאלתי, התוודה. אני חושב שמשמעות השם שנתנו לנו ההורים שלנו ברורה רק להם.
נכון, הסכימה. ועדיין מעניין לדעת מה מקור השם. מקור השם שלי, לדוגמה, יהודי. אולי זו הסיבה שהגעתי לישראל...
אף פעם לא חשבתי על זה. אני לא חושב שהשם שלנו יכול להשפיע על גורלנו, אבל אולי את צודקת.
הם צעדו זמן מה בשתיקה.
וההורים שלך, מי הם? שאלה בפתאומיות.
אנשים רגילים. כמו כולם.
אנה שמה לב שאורי לא מרחיב בדיבורו, אתה לא רוצה לדבר איתי?
כלל וכלל לא, התעורר אורי מהרהוריו. אני פשוט רוצה להקשיב לך.
מוזר...
מה מוזר? שאל אורי.
כל החיים האלה מוזרים מאוד. מעולם לא חשבתי, למשל, שאוכל ללכת לאורך חוף הים בלי להתעטף במעיל. במקום שגדלתי בו קר וליד הים קר יותר. שם אני חייבת ללבוש מעיל כדי להתגונן מפני הרוח הצורבת, אבל כאן חם ושמשי רוב הזמן. אני מרגישה שאני בגן עדן אבל, לצערי, זה לא כך. כל דבר בא אל קיצו, כמו הערב הזה, שבסופו נחזור לחיינו הרגילים והמשעממים. העולם שלנו לא מושלם כמו שהיינו רוצים לדמיין אותו.״
״את צודקת,״ הסכים אורי. ״כל אדם מעצב את העולם שלו.״
אנה התיישבה על החול, שיחקה בו באצבעותיה ואמרה, ״החול עדיין חם.״
אורי התיישב לידה.
״ספרי לי קצת על עצמך,״ ביקש. ״למה הגעת לכאן?״
״הסיבה פשוטה,״ ענתה אנה. ״אפילו בנאלית. נשרתי מהלימודים וברחתי מההורים שלי. זה לא חמור כמו שזה נשמע.״ היא נעצה את מבטה באופק שהתמזג בים ובשמיים ואמרה, ״רציתי ללמוד פילולוגיה, אבל בשלב מסוים הבנתי שהלימודים לא בשבילי. היה בלגן גדול. כולם רבו וצעקו, אז עזבתי את הבית.״
״אני מתאר לעצמי שהיה לך קשה.״
״כן, אבל מהר מאוד מתרגלים לכל דבר, לטוב ולרע, אבל לרע קשה יותר להתרגל.״
״נכון,״ אמר בפסקנות.
״תקופה מסוימת גרתי עם חברים,״ המשיכה, ״הכסף שלי אזל במהירות, אז הצטרפתי לקבוצה של מתנדבים שהייתה בדרכה לכאן. למעשה, לא אכפת לי איפה אגור ומה אעשה. העיקר להתרחק מהבית.״
״ועכשיו?״ שאל.
״עכשיו אני חושבת אחרת,״ אמרה והביטה בעיניו.
״האם את מתגעגעת?״
״אם אני מתגעגעת?״ חזרה על שאלתו במבט מופתע.
״כן. את מתגעגעת להורים שלך?״
״אני לא יודעת... ההורים שלי כבר מזמן לא חיים ביחד. בפעם האחרונה גרתי עם אימא שלי. הם כל הזמן ניסו להתחלק בי כאילו אני חפץ. אני לא חפץ. אני בן אדם ויש לי רגשות ורצונות, רק שהם עדיין לא הבינו את זה. חשוב להם יותר להוכיח זה לזה מי אוהב אותי יותר.״
אורי הבחין בעווית הכאב שחלפה על פניה, אבל כעבור רגע חזרה לעצמה כאילו לא קרה דבר.
״ועכשיו אני כאן,״ סיכמה את השיחה המעיקה.
״ומה אתה עושה בחיים?״ שינתה את הנושא.
״שום דבר מיוחד,״ משך אורי בכתפיו.
״ובכל זאת?״ התעקשה.
״אני משרת בצבא.״
״נהדר!״ קראה בהתלהבות.
״השירות שלי לא מעניין כל כך,״ אמר אורי. ״אבל אם להיות כן, אני אוהב את השירות הצבאי.״
״ואבי? אתם חברים, נכון?״
״כן. אבי הוא כמו אח שלי. אני מכיר אותו מילדות. ההורים שלנו חברים, למדנו באותה כיתה ועכשיו אנחנו משרתים באותה יחידה.״
רחש הגלים על החול נשמע כלחישה. גרגרי החול התערבלו במים, ונראה כאילו הם מנסים לנפותם.
״כבר מאוחר,״ קפצה אנה בפתאומיות על רגליה. ״אני חייבת ללכת.״
״עדיין מוקדם,״ התלוצץ אורי.
השמש כבר נתלתה גבוה בשמיים.
״כן, אתה צודק,״ חייכה.
הם החלו לצעוד לכיוון הקרוואנים שנראו מרחוק כבתי צעצוע קטנים.
״אני צריכה ללכת,״ לחשה כשעמדו מול דלת ביתה.
אורי המשיך להחזיק את ידה, ״אני לא רוצה שתלכי. ניפגש שוב?״
אנה הביטה עמוק בעיניו ושאלה, ״זה מה שאתה רוצה?״
״זה מה שאני רוצה,״ ענה בנחישות.
״טוב, ניפגש הערב בשמונה בערך,״ קבעה. היא התקרבה אליו, הדביקה נשיקה על לחיו ונכנסה לביתה.