ההרצאה האחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההרצאה האחרונה
הוספה למועדפים

ההרצאה האחרונה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אורי בלסם
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: מדריכים ועצות
  • מספר עמודים: 212 עמ' מודפסים

תקציר

באוניברסיטאות מכובדות רבות ברחבי ארצות הברית מתבקשים מרצים מובילים לשאת מעין הרצאה אחרונה, שבה הם אמורים להרהר ב"מותם המתקרב", לדבר על הדברים החשובים להם ולחלוק עם המאזינים את חוכמת החיים שצברו. אבל כשרנדי פאוש, פרופסור למדעי המחשב מהאוניברסיטה היוקרתית קרנגי-מלון, התבקש לשאת הרצאה כזאת - הוא לא היה צריך לדמיין את מותו המתקרב.
 
רנדי אובחן כחולה בסרטן הלבלב, והרופאים הקציבו לו חודשים ספורים. וכך, באולם מלא עד אפס מקום, נשא רנדי את ההרצאה האחרונה שלו. אבל ההרצאה לא עסקה במוות, אלא בחיים. כותרתה היתה "להגשים באמת את חלומות הילדות".
 
בדרך מקורית, מלאת דמיון ומשעשעת הוא דיבר על איך להתגבר על מכשולים ("אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שחילקו לנו, אלא רק את אופן המשחק שלנו.") איך לחיות את הרגע (כי "זמן הוא כל מה שיש לכם, ויום אחד אתם עלולים לגלות שיש לכם פחות מכפי שחשבתם."), איך לעשות חיים ("אני לא יודע איך לא לעשות חיים. אני עומד למות ואני עושה חיים.") וכמובן איך להגשים את חלומות הילדות.
 
בספר היפה והמרגש שבידיכם, שנכתב על פי ההרצאה, שזורים ההומור, זווית הראייה הייחודית וחוכמת החיים שהפכו את ההרצאה של רנדי פאוש לתופעה של ממש: ההרצאה נצפתה באינטרנט על ידי יותר משישה מיליון איש, ומספר הצופים בה גדֵל בכל רגע. ההשראה שיעניק לכם הספר, דמותו הרבגונית של רנדי והמסרים שלו יישארו איתכם למשך זמן רב.

פרק ראשון

פרק 1 | גם אריה פצוע רוצה לשאוג 
 
מרצים רבים נושאים דברים תחת הכותרת "ההרצאה האחרונה". אולי שמעתם את אחת ההרצאות האלה.
 
זה הפך לתרגיל נפוץ בקמפוסים. מרצים מתבקשים לחשוב על מותם ולהרהר במה שחשוב להם יותר מכול. ובזמן שהם מדברים, גם קהל המאזינים אינו יכול שלא להגות באותה שאלה: איזו חוכמה היינו חולקים עם העולם אילו ידענו שזו ההזדמנות האחרונה שלנו לעשות זאת? אם נגזר עלינו להיעלם מחר, מה נרצה להשאיר כמורשתנו?
 
במשך שנים היו באוניברסיטת קַרנגי־מֶלוֹן "סדרות הרצאה אחרונה". אבל לפני שהמארגנים הגיעו לרגע שבו הם ביקשו ממני לעשות זאת, הם שינו את השם ל"מסעות" וביקשו מהמרצים שנבחרו "להציג את מחשבותיהם על מסעותיהם האישיים והמקצועיים". זה לא היה תיאור מלהיב במיוחד, אבל הסכמתי לשתף פעולה. שובצתי לספטמבר. באותו זמן אבחנו אצלי סרטן בלבלב, אבל הייתי אופטימי. אולי אהיה אחד מבעלי המזל ששורדים.
 
בזמן שעברתי טיפולים המשיכו להגיע אלי אי־מיילים ממארגני סדרת ההרצאות. "על מה תדבר?" שאלו. "העבר לנו תקציר בבקשה." באקדמיה יש רשמיות שאי־אפשר להתעלם ממנה, גם אם אתה עסוק בדברים אחרים כמו לנסות לא למות. באמצע אוגוסט נאמר לי שצריך להדפיס את המודעות על ההרצאה, כך שאני חייב להחליט מה הנושא.
 
באותו שבוע ממש הודיעו לי שהטיפול האחרון לא הצליח. נותרו לי חודשים ספורים לחיות. ידעתי שאוכל לבטל את ההרצאה. כולם יבינו. לפתע היו דברים אחרים רבים כל כך לעשות. היה עלי להתמודד עם יגוני שלי ועם עצבותם של אלה שאוהבים אותי. היה עלי להשליך את עצמי אל תוך הסידורים המשפחתיים שלי. ועם זאת, למרות הכול, לא הצלחתי להתנער מהרעיון שעלי להרצות. המחשבה שההרצאה האחרונה שלי תהיה באמת הרצאה אחרונה המריצה אותי. מה אוכל לומר? איך זה יתקבל? האם אוכל בכלל להשלים אותה? "הם יאפשרו לי לסגת," אמרתי לאשתי, "אבל אני באמת רוצה לעשות את זה."
 
גֵ'יי תמיד היתה המעודדת שלי. כשהתלהבתי גם היא התלהבה. אבל הרעיון הזה של הרצאה אחרונה עורר את חשדה. לא מזמן עברנו מפיטסבורג לדרום וירג'יניה, כדי שלאחר מותי ג'יי והילדים יהיו ליד משפחתה. ג'יי הרגישה שעדיף שאבלה את זמני היקר עם הילדים או בסידור הבית החדש שלנו, במקום להקדיש את שעותי לכתיבת ההרצאה ולאחר מכן לנסיעה לפיטסבורג כדי להרצות.
 
"אולי זה אנוכי מצדי," אמרה לי ג'יי, "אבל אני רוצה את כולך. כל זמן שתקדיש לכתיבת ההרצאה הזאת הוא זמן אבוד שבו לא תהיה עם הילדים או איתי."
 
הבנתי ממה נובעים דבריה. מרגע שחליתי הבטחתי לעצמי שאתחשב בג'יי ואכבד את רצונותיה. שמתי לי למטרה לעשות ככל יכולתי כדי להקל את הנטל שמחלתי העמיסה על חייה. מהסיבה הזאת הקדשתי שעות רבות לעריכת סידורים לקראת עתידה של משפחתי בלעדי. עם זאת, לא יכולתי לוותר על הדחף להרצות את ההרצאה האחרונה הזאת.
 
לאורך הקריירה האקדמית שלי הרציתי כמה הרצאות לא רעות. אבל להיחשב לנואם הטוב ביותר במחלקת מדעי המחשב זה כמו להתפרסם בתור הגמד הכי גבוה מבין שבעת הגמדים. ובאותו זמן היתה לי הרגשה שיש בי יותר. שאם אתן את כל כולי, אני עשוי להציע לאנשים משהו מיוחד. "חוכמה" היא מילה גדולה, אבל אולי זה העניין.
 
ג'יי עדיין לא התלהבה. בסופו של דבר הבאנו את זה למישל רייס, פסיכולוגית שאיתה התחלנו להיפגש כמה חודשים לפני כן. היא מתמחה בעזרה למשפחות שבהן אחד מבני המשפחה מתמודד עם מחלה סופנית.
 
"אני מכירה את רנדי," אמרה ג'יי לד"ר רייס. "הוא מכור לעבודה. אני יודעת איך הוא יהיה כשהוא יתחיל לחבר את ההרצאה שלו. זה יבלע הכול." היא טענה שההרצאה תהיה סטייה לא נחוצה מהנושאים הרי הגורל שאיתם אנחנו מתמודדים בחיינו.
 
דבר נוסף הטריד את ג'יי: כדי להרצות בזמן שנקבע יהיה עלי לטוס לפיטסבורג יום קודם לכן, שהוא יום הולדתה הארבעים ואחד. "זה יום ההולדת האחרון שלי שנחגוג ביחד," אמרה לי. "אתה באמת מתכוון לנטוש אותי ביום ההולדת שלי?"
 
המחשבה לעזוב את ג'יי באותו יום הכאיבה לי מאוד ללא ספק. ובכל זאת לא יכולתי להניח לרעיון ההרצאה. התחלתי לראות אותה כרגע האחרון של הקריירה שלי. כדרך לומר שלום ל"משפחת העבודה" שלי. וגם מצאתי את עצמי מפנטז על הרצאה אחרונה שתהיה המקבילה הנאומית לחבטת הניצחון האחרונה של שחקן בייסבול פורש, הממריאה אל היציע העליון. תמיד אהבתי את הסצנה האחרונה בסרט "הטוב מכולם", שבה השחקן המזדקן רוי הוֹבּס זב דם אבל חובט בדרך נס חבטת ניצחון מהממת.
 
ד"ר רייס הקשיבה לג'יי ולי ואמרה שג'יי היא בעיניה אישה חזקה ואוהבת שהתכוונה לבנות במשך עשרות שנים חיים מלאים עם בעלה ולגדל איתו את ילדיהם עד בגרותם. עכשיו חיינו המשותפים נדחסו לכמה חודשים. אני הייתי בעיני ד"ר רייס גבר שעדיין אינו מוכן לפרוש לגמרי לחיים בבית, ובוודאי שלא לשכב על ערש דווי. "ההרצאה הזאת תהיה הפעם האחרונה שבה אנשים רבים שאני אוהב יראו אותי בחיים," אמרתי לה. "יש לי פה סיכוי לחשוב באמת על מה שחשוב לי יותר מכול, לקבוע איך יזכרו אותי ולעשות את כל הטוב שאני יכול בדרך החוצה."
 
לא פעם ראתה ד"ר רייס את ג'יי ואותי יושבים יחד על הספה במשרד שלה, אוחזים חזק זה בזה ומזילים דמעות. היא אמרה לנו שהיא רואה את הכבוד ההדדי הרב בינינו, ושלא פעם היא התרגשה עד עמקי נשמתה למראה מחויבותנו לחיות נכון את שארית הזמן שלנו ביחד. אבל היא אמרה שאין זה מתפקידה להכריע אם אסע להרצות. "את זה תצטרכו להחליט בעצמכם," אמרה ועודדה אותנו להקשיב היטב זה לזה, כדי שנוכל להגיע להחלטה הנכונה לשנינו.
 
לנוכח הסתייגותה של ג'יי ידעתי שעלי לבחון ביושר את המניעים שלי. למה ההרצאה הזאת חשובה לי כל כך? האם זו דרך להזכיר לי ולכל האחרים שאני עדיין חי ובועט? להוכיח שעדיין נותר בי אומץ לתפקד? האם זה הדחף של חובב אור הזרקורים לעשות רושם בפעם האחרונה? התשובה על כל אלה היא כן. "אריה פצוע רוצה לדעת אם הוא עדיין יכול לשאוג," אמרתי לג'יי. "זה עניין של כבוד והערכה עצמית ולא של יהירות."
 
היה גם משהו אחר שהשפיע. החלטתי לראות בהרצאה כלי רכב שיסיע אותי אל העתיד שלא אראה.
 
הזכרתי לג'יי את גילם של הילדים: חמש, שנתיים ושנה. "תביני," אמרתי. "לדילן בן החמש יהיו כמה זיכרונות ממני כשיגדל. אבל כמה הוא יזכור באמת? מה את ואני זוכרים בכלל מגיל חמש? האם דילן יזכור איך שיחקתי איתו או על מה הוא ואני צחקנו? גם במקרה הטוב ביותר הזיכרון יהיה מעורפל.
 
"ומה עם לוגאן וקלואי? להם אולי לא יישארו שום זיכרונות. לא כלום. בעיקר קלואי. ואני יכול לומר לך שכאשר הילדים יגדלו, הם יגיעו לשלב שבו הם ישתוקקו לדעת 'מי היה אבא שלי?' 'איזה אדם הוא היה?' ההרצאה הזאת תוכל לענות להם על כך." אמרתי לג'יי שאוודא שהאוניברסיטה תצלם את ההרצאה. "אשיג לך עותק על דיסק. כשהילדים יגדלו, תוכלו להראות להם אותו. זה יעזור להם להבין מי הייתי ומה היה יקר בעיני."
 
ג'יי שמעה אותי ושאלה את השאלה המתבקשת. "אם יש לך דברים שאתה רוצה לומר לילדים, או עצות שאתה רוצה לתת להם, למה שלא תשים מצלמת וידיאו על חצובה ותצלם את זה כאן, בסלון?"
 
אולי זה היה טיעון מנצח ואולי לא. כמו הג'ונגל לאריה, הסביבה הטבעית שלי עדיין היתה האוניברסיטה, מול הסטודנטים. "דבר אחד למדתי," אמרתי לג'יי, "והוא שכאשר הורים אומרים משהו לילדיהם, לא יזיק להם להשיג אישור חיצוני. אם אצליח לגרום לקהל לצחוק ולמחוא כפיים בזמן הנכון, אולי אוכל להוסיף נופך של אמינות ורצינות למה שאגיד לילדים."
 
ג'יי חייכה אלי, אל חיית הבמה הנוטה למות שלה, והתרצתה. היא ידעה שיותר מכול אני שואף למצוא דרכים להשארת מורשת לילדים. אולי ההרצאה הזאת תהיה דרך המלך.
 
וכך, באישורה של ג'יי, הוצב בפני אתגר. איך אוכל להפוך את ההרצאה האקדמית הזאת לדבר שיהדהד בנפשותיהם של ילדינו בעוד עשור ויותר? ידעתי היטב שאני לא רוצה שההרצאה תתמקד בסרטן שלי. הסיפור הרפואי שלי היה מה שהיה, וכבר דשתי בו שוב ושוב. לא היה לי עניין להרצות, למשל, על תובנותי בנוגע לאופן שבו אני מתמודד עם המחלה או כיצד היא מעניקה לי זוויות ראייה חדשות. רבים עשויים לצפות לשיחה על המוות, אבל היא חייבת להיות על החיים.
 
***
 
מה מייחד אותי?
זו השאלה שהרגשתי חובה לענות עליה. אולי התשובה תעזור לי למצוא מה לומר. ישבתי עם ג'יי בחדר המתנה של רופא באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, חיכיתי לתוצאות של בדיקה פתולוגית נוספת והקפצתי אליה את מחשבותי.
 
"הסרטן לא מייחד אותי," אמרתי. על כך אין מחלוקת. אצל יותר משלושים ושבעה אלף אמריקאים מאבחנים בכל שנה סרטן בלבלב.
 
חשבתי הרבה על האופן שבו אני מגדיר את עצמי: כמורה, כמדען מחשבים, כבעל, כאב, כבן, כחבר, כאח, כאב רוחני לתלמידי. כל אלה היו תפקידים רבי ערך בעיני. אבל האם יש בהם אחד שמייחד אותי באמת? אף על פי שתמיד היתה לי מודעות עצמית בריאה, ידעתי שההרצאה הזאת צריכה להיות יותר מהפגנת אומץ לב בלבד. שאלתי את עצמי מה באמת יש לי, רק לי, להציע.
 
ושם, באותו חדר המתנה, ידעתי לפתע בדיוק מה הדבר. זה בא בהבזק: כל ההישגים שלי, יהיו אשר יהיו, כל הדברים שאני אוהב, מקורם בחלומות ובמטרות שהיו לי כילד ובדרכים שבהן הצלחתי להגשים כמעט את כולם. הבנתי שהייחוד שלי מתבטא באפיונים של כל החלומות – ממלאֵי המשמעות ועד למוזרים ביותר – שהגדירו את ארבעים ושש שנות חיי.
 
ישבתי שם וידעתי, שלמרות הסרטן אני מאמין באמת שאני בר מזל, כי חייתי את החלומות האלה. ובמידה רבה חייתי את החלומות שלי בזכות מה שלמדתי לאורך הדרך מכל מיני אנשים יוצאים מהכלל. אם אהיה מסוגל לספר את סיפורי בכל הלהט שאני מרגיש, ההרצאה שלי עשויה לעזור לאחרים למצוא דרך להגשים את חלומותיהם.
 
המחשב הנייד שלי היה איתי שם, בחדר ההמתנה. מתודלק בהתגלות הזאת מיהרתי להקליד אי־מייל למארגני ההרצאה. אמרתי להם שסוף־סוף יש לי כותרת בשבילם. "סליחה על האיחור," כתבתי. 
"בואו נקרא לה: 'איך להגשים את חלומות ילדותך'."

עוד על הספר

  • תרגום: אורי בלסם
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: מדריכים ועצות
  • מספר עמודים: 212 עמ' מודפסים
ההרצאה האחרונה פרופ' רנדי פאוש, ג'פרי זסלאו
פרק 1 | גם אריה פצוע רוצה לשאוג 
 
מרצים רבים נושאים דברים תחת הכותרת "ההרצאה האחרונה". אולי שמעתם את אחת ההרצאות האלה.
 
זה הפך לתרגיל נפוץ בקמפוסים. מרצים מתבקשים לחשוב על מותם ולהרהר במה שחשוב להם יותר מכול. ובזמן שהם מדברים, גם קהל המאזינים אינו יכול שלא להגות באותה שאלה: איזו חוכמה היינו חולקים עם העולם אילו ידענו שזו ההזדמנות האחרונה שלנו לעשות זאת? אם נגזר עלינו להיעלם מחר, מה נרצה להשאיר כמורשתנו?
 
במשך שנים היו באוניברסיטת קַרנגי־מֶלוֹן "סדרות הרצאה אחרונה". אבל לפני שהמארגנים הגיעו לרגע שבו הם ביקשו ממני לעשות זאת, הם שינו את השם ל"מסעות" וביקשו מהמרצים שנבחרו "להציג את מחשבותיהם על מסעותיהם האישיים והמקצועיים". זה לא היה תיאור מלהיב במיוחד, אבל הסכמתי לשתף פעולה. שובצתי לספטמבר. באותו זמן אבחנו אצלי סרטן בלבלב, אבל הייתי אופטימי. אולי אהיה אחד מבעלי המזל ששורדים.
 
בזמן שעברתי טיפולים המשיכו להגיע אלי אי־מיילים ממארגני סדרת ההרצאות. "על מה תדבר?" שאלו. "העבר לנו תקציר בבקשה." באקדמיה יש רשמיות שאי־אפשר להתעלם ממנה, גם אם אתה עסוק בדברים אחרים כמו לנסות לא למות. באמצע אוגוסט נאמר לי שצריך להדפיס את המודעות על ההרצאה, כך שאני חייב להחליט מה הנושא.
 
באותו שבוע ממש הודיעו לי שהטיפול האחרון לא הצליח. נותרו לי חודשים ספורים לחיות. ידעתי שאוכל לבטל את ההרצאה. כולם יבינו. לפתע היו דברים אחרים רבים כל כך לעשות. היה עלי להתמודד עם יגוני שלי ועם עצבותם של אלה שאוהבים אותי. היה עלי להשליך את עצמי אל תוך הסידורים המשפחתיים שלי. ועם זאת, למרות הכול, לא הצלחתי להתנער מהרעיון שעלי להרצות. המחשבה שההרצאה האחרונה שלי תהיה באמת הרצאה אחרונה המריצה אותי. מה אוכל לומר? איך זה יתקבל? האם אוכל בכלל להשלים אותה? "הם יאפשרו לי לסגת," אמרתי לאשתי, "אבל אני באמת רוצה לעשות את זה."
 
גֵ'יי תמיד היתה המעודדת שלי. כשהתלהבתי גם היא התלהבה. אבל הרעיון הזה של הרצאה אחרונה עורר את חשדה. לא מזמן עברנו מפיטסבורג לדרום וירג'יניה, כדי שלאחר מותי ג'יי והילדים יהיו ליד משפחתה. ג'יי הרגישה שעדיף שאבלה את זמני היקר עם הילדים או בסידור הבית החדש שלנו, במקום להקדיש את שעותי לכתיבת ההרצאה ולאחר מכן לנסיעה לפיטסבורג כדי להרצות.
 
"אולי זה אנוכי מצדי," אמרה לי ג'יי, "אבל אני רוצה את כולך. כל זמן שתקדיש לכתיבת ההרצאה הזאת הוא זמן אבוד שבו לא תהיה עם הילדים או איתי."
 
הבנתי ממה נובעים דבריה. מרגע שחליתי הבטחתי לעצמי שאתחשב בג'יי ואכבד את רצונותיה. שמתי לי למטרה לעשות ככל יכולתי כדי להקל את הנטל שמחלתי העמיסה על חייה. מהסיבה הזאת הקדשתי שעות רבות לעריכת סידורים לקראת עתידה של משפחתי בלעדי. עם זאת, לא יכולתי לוותר על הדחף להרצות את ההרצאה האחרונה הזאת.
 
לאורך הקריירה האקדמית שלי הרציתי כמה הרצאות לא רעות. אבל להיחשב לנואם הטוב ביותר במחלקת מדעי המחשב זה כמו להתפרסם בתור הגמד הכי גבוה מבין שבעת הגמדים. ובאותו זמן היתה לי הרגשה שיש בי יותר. שאם אתן את כל כולי, אני עשוי להציע לאנשים משהו מיוחד. "חוכמה" היא מילה גדולה, אבל אולי זה העניין.
 
ג'יי עדיין לא התלהבה. בסופו של דבר הבאנו את זה למישל רייס, פסיכולוגית שאיתה התחלנו להיפגש כמה חודשים לפני כן. היא מתמחה בעזרה למשפחות שבהן אחד מבני המשפחה מתמודד עם מחלה סופנית.
 
"אני מכירה את רנדי," אמרה ג'יי לד"ר רייס. "הוא מכור לעבודה. אני יודעת איך הוא יהיה כשהוא יתחיל לחבר את ההרצאה שלו. זה יבלע הכול." היא טענה שההרצאה תהיה סטייה לא נחוצה מהנושאים הרי הגורל שאיתם אנחנו מתמודדים בחיינו.
 
דבר נוסף הטריד את ג'יי: כדי להרצות בזמן שנקבע יהיה עלי לטוס לפיטסבורג יום קודם לכן, שהוא יום הולדתה הארבעים ואחד. "זה יום ההולדת האחרון שלי שנחגוג ביחד," אמרה לי. "אתה באמת מתכוון לנטוש אותי ביום ההולדת שלי?"
 
המחשבה לעזוב את ג'יי באותו יום הכאיבה לי מאוד ללא ספק. ובכל זאת לא יכולתי להניח לרעיון ההרצאה. התחלתי לראות אותה כרגע האחרון של הקריירה שלי. כדרך לומר שלום ל"משפחת העבודה" שלי. וגם מצאתי את עצמי מפנטז על הרצאה אחרונה שתהיה המקבילה הנאומית לחבטת הניצחון האחרונה של שחקן בייסבול פורש, הממריאה אל היציע העליון. תמיד אהבתי את הסצנה האחרונה בסרט "הטוב מכולם", שבה השחקן המזדקן רוי הוֹבּס זב דם אבל חובט בדרך נס חבטת ניצחון מהממת.
 
ד"ר רייס הקשיבה לג'יי ולי ואמרה שג'יי היא בעיניה אישה חזקה ואוהבת שהתכוונה לבנות במשך עשרות שנים חיים מלאים עם בעלה ולגדל איתו את ילדיהם עד בגרותם. עכשיו חיינו המשותפים נדחסו לכמה חודשים. אני הייתי בעיני ד"ר רייס גבר שעדיין אינו מוכן לפרוש לגמרי לחיים בבית, ובוודאי שלא לשכב על ערש דווי. "ההרצאה הזאת תהיה הפעם האחרונה שבה אנשים רבים שאני אוהב יראו אותי בחיים," אמרתי לה. "יש לי פה סיכוי לחשוב באמת על מה שחשוב לי יותר מכול, לקבוע איך יזכרו אותי ולעשות את כל הטוב שאני יכול בדרך החוצה."
 
לא פעם ראתה ד"ר רייס את ג'יי ואותי יושבים יחד על הספה במשרד שלה, אוחזים חזק זה בזה ומזילים דמעות. היא אמרה לנו שהיא רואה את הכבוד ההדדי הרב בינינו, ושלא פעם היא התרגשה עד עמקי נשמתה למראה מחויבותנו לחיות נכון את שארית הזמן שלנו ביחד. אבל היא אמרה שאין זה מתפקידה להכריע אם אסע להרצות. "את זה תצטרכו להחליט בעצמכם," אמרה ועודדה אותנו להקשיב היטב זה לזה, כדי שנוכל להגיע להחלטה הנכונה לשנינו.
 
לנוכח הסתייגותה של ג'יי ידעתי שעלי לבחון ביושר את המניעים שלי. למה ההרצאה הזאת חשובה לי כל כך? האם זו דרך להזכיר לי ולכל האחרים שאני עדיין חי ובועט? להוכיח שעדיין נותר בי אומץ לתפקד? האם זה הדחף של חובב אור הזרקורים לעשות רושם בפעם האחרונה? התשובה על כל אלה היא כן. "אריה פצוע רוצה לדעת אם הוא עדיין יכול לשאוג," אמרתי לג'יי. "זה עניין של כבוד והערכה עצמית ולא של יהירות."
 
היה גם משהו אחר שהשפיע. החלטתי לראות בהרצאה כלי רכב שיסיע אותי אל העתיד שלא אראה.
 
הזכרתי לג'יי את גילם של הילדים: חמש, שנתיים ושנה. "תביני," אמרתי. "לדילן בן החמש יהיו כמה זיכרונות ממני כשיגדל. אבל כמה הוא יזכור באמת? מה את ואני זוכרים בכלל מגיל חמש? האם דילן יזכור איך שיחקתי איתו או על מה הוא ואני צחקנו? גם במקרה הטוב ביותר הזיכרון יהיה מעורפל.
 
"ומה עם לוגאן וקלואי? להם אולי לא יישארו שום זיכרונות. לא כלום. בעיקר קלואי. ואני יכול לומר לך שכאשר הילדים יגדלו, הם יגיעו לשלב שבו הם ישתוקקו לדעת 'מי היה אבא שלי?' 'איזה אדם הוא היה?' ההרצאה הזאת תוכל לענות להם על כך." אמרתי לג'יי שאוודא שהאוניברסיטה תצלם את ההרצאה. "אשיג לך עותק על דיסק. כשהילדים יגדלו, תוכלו להראות להם אותו. זה יעזור להם להבין מי הייתי ומה היה יקר בעיני."
 
ג'יי שמעה אותי ושאלה את השאלה המתבקשת. "אם יש לך דברים שאתה רוצה לומר לילדים, או עצות שאתה רוצה לתת להם, למה שלא תשים מצלמת וידיאו על חצובה ותצלם את זה כאן, בסלון?"
 
אולי זה היה טיעון מנצח ואולי לא. כמו הג'ונגל לאריה, הסביבה הטבעית שלי עדיין היתה האוניברסיטה, מול הסטודנטים. "דבר אחד למדתי," אמרתי לג'יי, "והוא שכאשר הורים אומרים משהו לילדיהם, לא יזיק להם להשיג אישור חיצוני. אם אצליח לגרום לקהל לצחוק ולמחוא כפיים בזמן הנכון, אולי אוכל להוסיף נופך של אמינות ורצינות למה שאגיד לילדים."
 
ג'יי חייכה אלי, אל חיית הבמה הנוטה למות שלה, והתרצתה. היא ידעה שיותר מכול אני שואף למצוא דרכים להשארת מורשת לילדים. אולי ההרצאה הזאת תהיה דרך המלך.
 
וכך, באישורה של ג'יי, הוצב בפני אתגר. איך אוכל להפוך את ההרצאה האקדמית הזאת לדבר שיהדהד בנפשותיהם של ילדינו בעוד עשור ויותר? ידעתי היטב שאני לא רוצה שההרצאה תתמקד בסרטן שלי. הסיפור הרפואי שלי היה מה שהיה, וכבר דשתי בו שוב ושוב. לא היה לי עניין להרצות, למשל, על תובנותי בנוגע לאופן שבו אני מתמודד עם המחלה או כיצד היא מעניקה לי זוויות ראייה חדשות. רבים עשויים לצפות לשיחה על המוות, אבל היא חייבת להיות על החיים.
 
***
 
מה מייחד אותי?
זו השאלה שהרגשתי חובה לענות עליה. אולי התשובה תעזור לי למצוא מה לומר. ישבתי עם ג'יי בחדר המתנה של רופא באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, חיכיתי לתוצאות של בדיקה פתולוגית נוספת והקפצתי אליה את מחשבותי.
 
"הסרטן לא מייחד אותי," אמרתי. על כך אין מחלוקת. אצל יותר משלושים ושבעה אלף אמריקאים מאבחנים בכל שנה סרטן בלבלב.
 
חשבתי הרבה על האופן שבו אני מגדיר את עצמי: כמורה, כמדען מחשבים, כבעל, כאב, כבן, כחבר, כאח, כאב רוחני לתלמידי. כל אלה היו תפקידים רבי ערך בעיני. אבל האם יש בהם אחד שמייחד אותי באמת? אף על פי שתמיד היתה לי מודעות עצמית בריאה, ידעתי שההרצאה הזאת צריכה להיות יותר מהפגנת אומץ לב בלבד. שאלתי את עצמי מה באמת יש לי, רק לי, להציע.
 
ושם, באותו חדר המתנה, ידעתי לפתע בדיוק מה הדבר. זה בא בהבזק: כל ההישגים שלי, יהיו אשר יהיו, כל הדברים שאני אוהב, מקורם בחלומות ובמטרות שהיו לי כילד ובדרכים שבהן הצלחתי להגשים כמעט את כולם. הבנתי שהייחוד שלי מתבטא באפיונים של כל החלומות – ממלאֵי המשמעות ועד למוזרים ביותר – שהגדירו את ארבעים ושש שנות חיי.
 
ישבתי שם וידעתי, שלמרות הסרטן אני מאמין באמת שאני בר מזל, כי חייתי את החלומות האלה. ובמידה רבה חייתי את החלומות שלי בזכות מה שלמדתי לאורך הדרך מכל מיני אנשים יוצאים מהכלל. אם אהיה מסוגל לספר את סיפורי בכל הלהט שאני מרגיש, ההרצאה שלי עשויה לעזור לאחרים למצוא דרך להגשים את חלומותיהם.
 
המחשב הנייד שלי היה איתי שם, בחדר ההמתנה. מתודלק בהתגלות הזאת מיהרתי להקליד אי־מייל למארגני ההרצאה. אמרתי להם שסוף־סוף יש לי כותרת בשבילם. "סליחה על האיחור," כתבתי. 
"בואו נקרא לה: 'איך להגשים את חלומות ילדותך'."