מות הדבורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מות הדבורים
הוספה למועדפים

מות הדבורים

עוד על הספר

תקציר

גלזגו, סקוטלנד, ערב חג המולד, שנת 2000. מרני בת החמש-עשרה ואחותה הקטנה, נלי, בדיוק סיימו לקבור את הוריהן בגינה שבחצר האחורית. רק מרני ונלי יודעות איך הגיעו לשם הגופות.
לני, השכן הקשיש מהבית הסמוך, מתחיל פתאום להתעניין בשתי שכנותיו הצעירות ולהשגיח עליהן.
מהר מאוד מתחוור לו שהילדות לבדן לגמרי בעולם וזקוקות לעזרתו — או שמא הוא זה שזקוק לעזרתן?
שנה חולפת ושנה חדשה מתחילה. חברותיהן של האחיות, שכניהן, השלטונות — שלא לדבר על סוחר הסמים המקומי שמחפש את אביהן — כולם מתחילים לשאול שאלות. וכששקר אחד מוביל למשנהו, נחשפים סודות אפלים על משפחתה של מרני, סודות המסבכים עוד יותר את העניינים. 
 
מות הדבורים נכתב בחיבה גדולה ובתשומת לב לפרטים.
זה סיפור קומי מרתק ועצוב על שלוש נשמות אבודות, שהואיל ואינן מסוגלות להגן על עצמן, מגוננות רק זו על זו.

פרק ראשון

מרני
 
איזי קראה לי מרני, על שם אימא שלה. היא כבר מתה. בעצם, שתיהן כבר מתות. אני רק אומרת שכך קיבלתי אותו, את השם שלי. לאימא שלי היה שם משעמם, שם שלא התאים לה בכלל. היא הייתה איזבל וקראו לה איזי. היו צריכים לקרוא לה צ'רלי. אני חושבת עליה כעל צ'רלי. לאבא שלי היה שם הומואי, יוג'ין. הוא אף פעם לא אמר שהוא שונא את השם הזה, אבל אני מוכנה להתערב שהוא שנא אותו. כולם קראו לו ג'ין, אבל הוא היה די פרנקי, או טומי, או אולי מיקי. לחברה שלי קימברלי קוראים קימבו, היא תמיד נקלעת למריבות. היא הייתה מרביצה אפילו לצל של עצמה, אם רק הייתה חושבת שתוכל לתפוס אותו. השם קימבו הוא השתלשלות הקללות שחטפה כי היא פסיכית על כל הראש וזה נדבק אליה, כמו אזהרה: "הנה באה קימבו, הישמרו לנפשותיכם."
החברה השנייה שלי היא סוזי. השם האמיתי שלה הוא סוזן, ובמשך הרבה זמן קראנו לה כך. לא התחשק לנו לקצר את השם הזה, כמו שעושים בדרך כלל עם שמות ארוכים. אבל כשהיינו בנות אחת־עשרה בערך, היא הודיעה לנו שהיא כבר לא רוצה שיקראו לה סוזן, אלא סוזי. היא חשבה שזה נשמע בוגר וסקסי יותר, והיא כנראה צדקה. כמובן, סבתא שלה עדיין קוראת לה סנוזי, שם מפדח של תינוקות.
ויש גם את אחותי, הלן. אנחנו קוראים לה נלי, ולמען האמת, אני חושבת שהיא בכלל לא יודעת שהשם שלה הוא הלן. היא נקראת נלי מאז שהיא תינוקת. נל יכול היה להיות מגניב יותר, אבל כשהיא נולדה היא נראתה כמו דמבו1, אז נלי התאים לה בול.
איזי אמרה שהיה סיוט לבחור לי שם; היא רצתה עבורי משהו שונה, משהו מתוחכם שיגרום לאנשים להעיף בי מבט נוסף, כאילו פספסו משהו כשראו אותי בפעם הראשונה. לכן בחרה לי את השם של אימא שלה. נדמה לי שגם השם אֶמה היה במקום גבוה ברשימה שלה, וגם מרתה. אבל אֶמה לא מצא חן בעיני ג'ין. הוא אמר שזה שם חלש. הוא גם לא אהב את השם סאם, כי מישהי בשם סאם נפנפה אותו פעם. הוא הכיר גם מישהי בשם שיבון, שנפגעה על ידי אוטובוס כשהתכופפה להרים בדל סיגריה מהכביש. השם המועדף על ג'ין היה אליס, בגלל שיר של להקת הקיור, אבל איזי שנאה את השם הזה. היא הייתה יותר בקטע של הניו אורדר, ולמיטב הבנתי, גם השם אלגיה עמד על הפרק, בגלל שיר שלהם.
איזי אמרה שנולדתי פצפונת, פגה, והבהילו אותי ליחידה לטיפול נמרץ, שם החזיקו אותי בתוך בועת פלסטיק במשך תשעה שבועות, בעוד ג'ין ואיזי מציצים בי מבעד לפרספקס השקוף. המקום הכי מוגן שבו הייתי מעודי. בכל אופן, בגלל זה קוראים לי מרני ולא איב או פרודנס או לוקרישה. אני מרני. צעירה מכדי לעשן, צעירה מכדי לשתות, צעירה מכדי להזדיין, אבל מי יעצור אותי?
אנשים חושבים שנלי יותר נחמדה ממני, אבל זה רק כי היא מטורללת. היא בת שתיים־עשרה. היא אוהבת קורנפלקס עם קולה ודרמות תקופתיות. היא אוהבת סרטים ישנים עם בטי דייויס ועם ויויאן לי. היא אוהבת סרטים תיעודיים על בעלי חיים וכל מה שקשור בהארי פוטר. היא ממש משוגעת עליו. היא גם מנגנת בכינור, באדיבות שרה מיי פולוק, מורה למוזיקה שמדי שנה בשנה בררה מבינינו כשרונות מוזיקליים, כשהכריחה אותנו להאזין לצלילים מוקלטים. אני אף פעם לא נבחרתי לנגן בכלי כלשהו, אם כי אני אוהבת לשיר וכמעט לא מזייפת. אבל נלי הייתה זו שזיהתה את הצליל הגבוה שנחוץ כדי לנגן בפסנתר, כלי שהיא נגעלה ממנו. היא נמשכה דווקא לכינור גלמוד עם מיתר קרוע, שהיה מונח על שולחן פורמייקה אפור. כמובן, היא מנגנת נפלא, ומהר מאוד יצא שגברת פולוק נתנה לה את הכינור במתנה, בחג המולד שעבר. עד כדי כך נלי טובה, או עד כדי כך גברת פולוק הייתה טובה, והיא אהבה לנגן יחד איתה. למרבה הצער, גברת פולוק עזבה את בית הספר, ואת מקומה תפס אדון צ'רקר, חצוצרן. נלי עדיין מנגנת כמו אמנית, אמר מישהו, וכמובן, בית הספר נותן לה במה כל חג מולד, בעיקר כדי להרשים את חבר המנהלים, אם כי בית הספר לא מקדם אותה ולא שוכר מישהו אחר שמסוגל ללמד אותה. לא שזה ממש משנה, היא הרי מסוגלת לנגן בכלל בלי תווים. קימבו וסוזי אוהבות לשמוע אותה מנגנת, וגם השכנים, וגם אני, חוץ מברגע שהיא שולפת את הכינור פתאום באמצע שומקום ומתחילה לנגן את הבאך שלה. כי היא עושה את זה. לפעמים ברכבת התחתית, או בחנות ספרים ברחוב סוקיהול ופעם אחת באוטובוס לווימס ביי. אף אחד לא מתנגד אף פעם, כי היא כל כך טובה בזה, אבל זה די מביך אותי. היא מלהטטת בקשת ואני לידה, מעשנת סיגריה, כאילו אני לגמרי זרה, כאילו אנחנו לא אמורות להיות יחד.
עוד מוזרות קטנה של נלי היא הדיבור שלה: רוב הזמן היא נשמעת כמו מלכת אנגליה. היא לא אומרת "מאמי", אלא "אימא", ולא אומרת "דאדי" אלא "אבא". יש לה בראש משפטים כמו "מה מתרחש כאן, לכל הרוחות והשדים?" או "על מה כל האנדרלמוסיה הזאת?". שמעתי אותה גם אומרת מילים כמו "משתוממת" או "שומו שמים". זה מחרפן אותי. אני כל הזמן צריכה להגן עליה מפני פסיכים שחושבים שהיא מסתלבטת עליהם. היא גם מרכיבה משקפיים, עגולים כמו של הארי פוטר. בזמן האחרון היא פיתחה אובססיה בקשר אליו, אז היא מרכיבה אותם כאילו הם משקפיים אמיתיים, אבל הם לא. בחג המולד שעבר איזי קנתה לה גלימת קסמים, אבל היא לובשת אותה רק בבית, ופעם אחת היא לבשה אותה כדי להוציא את הזבל.
למען האמת, נלי קצת מיוחדת. לא מפגרת או משהו כזה, רק שונה. אין לה הרבה חברים, היא לא מרבה לצחוק, וכשמדברים איתה על משהו רציני, היא נעשית ממש שקטה, כאילו היא סופגת את המידע ואז מארגנת אותו מחדש בראש שלה. אני לא יודעת איך היא מארגנת אותו, אני רק יודעת שזה בצורה שונה מכפי שאני הייתי מארגנת אותו. היא גם מתייחסת לדברים בצורה מאוד מילולית, אז חייבים להיזהר במה שאומרים לידה. למשל, אם אני אגיד: "את חולת נפש," היא מסוגלת לענות משהו כמו: "אני יכולה להבטיחך, מרני, שאני שפויה לחלוטין!" למען האמת, אני לא יודעת איך היא שורדת. אי אפשר לדבר ככה. לא במריהיל.
אחרי כמה זמן זה מתחיל לעצבן אותך. אפילו את המורים. הם לא מסוגלים להתמודד איתה בכלל. כשהיא התחילה ללמוד בחטיבת ביניים, שמו אותה בכיתה של טמבלים, אבל באמצע השנה היו צריכים להעביר אותה משם, כי התברר שהיא גאונה במדעים. ממש איינשטיין. וחוץ מזה, ישנו עניין הכינור. ריחמתי עליה. כלומר, היא לא יכולה לעשות כלום נגד זה, כי ככה היא, זה לא כאילו היא רוצה לפלוט כל מה שבא לה בראש. היא לא מסוגלת להתאפק. כמו להגיד לילדה הכי קשוחה בשכבה שלה, שרון הנרי, שהיא צריכה להתרחץ "שם למטה", כי "הצחנה" שלה "נודפת למרחקים."
ברצינות. אין לה שום בקרה פנימית. למזלה, שאז2 חשבה שזה מצחיק, מה שאומר שכולן רשאיות לחשוב שזה מצחיק, ומה שהיה מזל עוד יותר גדול: נלי לא אמרה את זה ליד בנים. אז שאז כנראה לקחה חתיכת סבון ואמרה לכולן שהיא הולכת לרחוץ את ה"שם למטה" שלה והרביצה חיקוי של קרצוף ה"שם למטה" הנ"ל. זה גרר צחוק היסטרי, שהופרע על ידי גברת מוריי המרוגזת, שרצתה שכולם יעופו משם, כדי שתוכל לאכול את ארוחת הצהריים שלה בשקט. עכשיו, בכל פעם שאחת הבנות מהכיתה של נלי חולפת על פניה, אותה בת מחקה תנועה של רחיצה "שם למטה", או שואלת את נלי אם היא מסוגלת להריח טוטה. נלי לא קולטת את זה. היא עונה להן שהן לא צריכות לדאוג, אומרת שהן "לגמרי היגייניות."
יש עוד עניינים, כמובן, כמו הפטפטת הבלתי פוסקת, בדרך כלל על משהו לגמרי אקראי. אני זוכרת את הזמן שסטיב ארווין, צייד התנינים, מת. במשך חודש שלם היא דיברה רק על זה. על האלמנה של סטיב ארווין, על הבת שלו, וכמובן על דגי טריגון. איפה חיים דגי טריגון. איך נראים דגי טריגון. איך מקבלים הרעלה מדגי טריגון. כשהיא מתחילה עם הדבר הזה, ממש בא לחנוק אותה.
אני מעדיפה את האובססיה שלה עם הארי, זו אובססיה שקטה יותר. כשנלי קוראת ספר, מת העולם. שום דבר לא קיים, אפילו לא אני. אני אוהבת שהיא קוראת. מוצא חן בעיניי לא להיות קיימת, אפילו לשעה. אני חושבת שהסיפור הזה של הארי פוטר מזכיר לה את סבתא לוּ. היא הקריאה לה כמה ספרים בפעם ההיא, כשהיא השגיחה עלינו, אבל הימים ההם מזמן חלפו. אנחנו ברשות עצמנו עכשיו. איזי וג'ין מתו, ואסור לאף אחד לדעת מה עשינו איתם. יפרידו בינינו, על בטוח, ישימו אותי באיזה בית, והשד יודע מה יעשו לנלי. בכל אופן, בעוד שנה אני אהיה בת שש־עשרה. הם לא יוכלו לגעת בי אז. אני יכולה ללדת תינוק בגיל שש־עשרה ולהתחתן. אני נחשבת בוגרת, ומבחינה רשמית מסוגלת לדאוג לשתינו.
בעצם, תמיד דאגתי לשתינו. בגיל חמש החלפתי חיתולים ובגיל שבע עשיתי קניות, ניקיתי וכיבסתי, ברגע שהכרתי את הדרך למכבסה. הייתי לוקחת את נלי לטיול בעגלה הקטנה שלה כשהייתי בת שש. בשכונת המגדלים היו קוראים לי "אימא קטנה", עד כדי כך ג'ין ואיזי היו חסרי תועלת. הם פשוט לא עשו כלום, ותמיד הייתי צריכה לעשות הכול לבד. וגם נלי, כשגדלה קצת. הם אף פעם לא היו שם עבורנו. הם היו נעדרים. לפחות עכשיו אנחנו יודעות איפה הם.

עוד על הספר

מות הדבורים ליסה או'דונל
מרני
 
איזי קראה לי מרני, על שם אימא שלה. היא כבר מתה. בעצם, שתיהן כבר מתות. אני רק אומרת שכך קיבלתי אותו, את השם שלי. לאימא שלי היה שם משעמם, שם שלא התאים לה בכלל. היא הייתה איזבל וקראו לה איזי. היו צריכים לקרוא לה צ'רלי. אני חושבת עליה כעל צ'רלי. לאבא שלי היה שם הומואי, יוג'ין. הוא אף פעם לא אמר שהוא שונא את השם הזה, אבל אני מוכנה להתערב שהוא שנא אותו. כולם קראו לו ג'ין, אבל הוא היה די פרנקי, או טומי, או אולי מיקי. לחברה שלי קימברלי קוראים קימבו, היא תמיד נקלעת למריבות. היא הייתה מרביצה אפילו לצל של עצמה, אם רק הייתה חושבת שתוכל לתפוס אותו. השם קימבו הוא השתלשלות הקללות שחטפה כי היא פסיכית על כל הראש וזה נדבק אליה, כמו אזהרה: "הנה באה קימבו, הישמרו לנפשותיכם."
החברה השנייה שלי היא סוזי. השם האמיתי שלה הוא סוזן, ובמשך הרבה זמן קראנו לה כך. לא התחשק לנו לקצר את השם הזה, כמו שעושים בדרך כלל עם שמות ארוכים. אבל כשהיינו בנות אחת־עשרה בערך, היא הודיעה לנו שהיא כבר לא רוצה שיקראו לה סוזן, אלא סוזי. היא חשבה שזה נשמע בוגר וסקסי יותר, והיא כנראה צדקה. כמובן, סבתא שלה עדיין קוראת לה סנוזי, שם מפדח של תינוקות.
ויש גם את אחותי, הלן. אנחנו קוראים לה נלי, ולמען האמת, אני חושבת שהיא בכלל לא יודעת שהשם שלה הוא הלן. היא נקראת נלי מאז שהיא תינוקת. נל יכול היה להיות מגניב יותר, אבל כשהיא נולדה היא נראתה כמו דמבו1, אז נלי התאים לה בול.
איזי אמרה שהיה סיוט לבחור לי שם; היא רצתה עבורי משהו שונה, משהו מתוחכם שיגרום לאנשים להעיף בי מבט נוסף, כאילו פספסו משהו כשראו אותי בפעם הראשונה. לכן בחרה לי את השם של אימא שלה. נדמה לי שגם השם אֶמה היה במקום גבוה ברשימה שלה, וגם מרתה. אבל אֶמה לא מצא חן בעיני ג'ין. הוא אמר שזה שם חלש. הוא גם לא אהב את השם סאם, כי מישהי בשם סאם נפנפה אותו פעם. הוא הכיר גם מישהי בשם שיבון, שנפגעה על ידי אוטובוס כשהתכופפה להרים בדל סיגריה מהכביש. השם המועדף על ג'ין היה אליס, בגלל שיר של להקת הקיור, אבל איזי שנאה את השם הזה. היא הייתה יותר בקטע של הניו אורדר, ולמיטב הבנתי, גם השם אלגיה עמד על הפרק, בגלל שיר שלהם.
איזי אמרה שנולדתי פצפונת, פגה, והבהילו אותי ליחידה לטיפול נמרץ, שם החזיקו אותי בתוך בועת פלסטיק במשך תשעה שבועות, בעוד ג'ין ואיזי מציצים בי מבעד לפרספקס השקוף. המקום הכי מוגן שבו הייתי מעודי. בכל אופן, בגלל זה קוראים לי מרני ולא איב או פרודנס או לוקרישה. אני מרני. צעירה מכדי לעשן, צעירה מכדי לשתות, צעירה מכדי להזדיין, אבל מי יעצור אותי?
אנשים חושבים שנלי יותר נחמדה ממני, אבל זה רק כי היא מטורללת. היא בת שתיים־עשרה. היא אוהבת קורנפלקס עם קולה ודרמות תקופתיות. היא אוהבת סרטים ישנים עם בטי דייויס ועם ויויאן לי. היא אוהבת סרטים תיעודיים על בעלי חיים וכל מה שקשור בהארי פוטר. היא ממש משוגעת עליו. היא גם מנגנת בכינור, באדיבות שרה מיי פולוק, מורה למוזיקה שמדי שנה בשנה בררה מבינינו כשרונות מוזיקליים, כשהכריחה אותנו להאזין לצלילים מוקלטים. אני אף פעם לא נבחרתי לנגן בכלי כלשהו, אם כי אני אוהבת לשיר וכמעט לא מזייפת. אבל נלי הייתה זו שזיהתה את הצליל הגבוה שנחוץ כדי לנגן בפסנתר, כלי שהיא נגעלה ממנו. היא נמשכה דווקא לכינור גלמוד עם מיתר קרוע, שהיה מונח על שולחן פורמייקה אפור. כמובן, היא מנגנת נפלא, ומהר מאוד יצא שגברת פולוק נתנה לה את הכינור במתנה, בחג המולד שעבר. עד כדי כך נלי טובה, או עד כדי כך גברת פולוק הייתה טובה, והיא אהבה לנגן יחד איתה. למרבה הצער, גברת פולוק עזבה את בית הספר, ואת מקומה תפס אדון צ'רקר, חצוצרן. נלי עדיין מנגנת כמו אמנית, אמר מישהו, וכמובן, בית הספר נותן לה במה כל חג מולד, בעיקר כדי להרשים את חבר המנהלים, אם כי בית הספר לא מקדם אותה ולא שוכר מישהו אחר שמסוגל ללמד אותה. לא שזה ממש משנה, היא הרי מסוגלת לנגן בכלל בלי תווים. קימבו וסוזי אוהבות לשמוע אותה מנגנת, וגם השכנים, וגם אני, חוץ מברגע שהיא שולפת את הכינור פתאום באמצע שומקום ומתחילה לנגן את הבאך שלה. כי היא עושה את זה. לפעמים ברכבת התחתית, או בחנות ספרים ברחוב סוקיהול ופעם אחת באוטובוס לווימס ביי. אף אחד לא מתנגד אף פעם, כי היא כל כך טובה בזה, אבל זה די מביך אותי. היא מלהטטת בקשת ואני לידה, מעשנת סיגריה, כאילו אני לגמרי זרה, כאילו אנחנו לא אמורות להיות יחד.
עוד מוזרות קטנה של נלי היא הדיבור שלה: רוב הזמן היא נשמעת כמו מלכת אנגליה. היא לא אומרת "מאמי", אלא "אימא", ולא אומרת "דאדי" אלא "אבא". יש לה בראש משפטים כמו "מה מתרחש כאן, לכל הרוחות והשדים?" או "על מה כל האנדרלמוסיה הזאת?". שמעתי אותה גם אומרת מילים כמו "משתוממת" או "שומו שמים". זה מחרפן אותי. אני כל הזמן צריכה להגן עליה מפני פסיכים שחושבים שהיא מסתלבטת עליהם. היא גם מרכיבה משקפיים, עגולים כמו של הארי פוטר. בזמן האחרון היא פיתחה אובססיה בקשר אליו, אז היא מרכיבה אותם כאילו הם משקפיים אמיתיים, אבל הם לא. בחג המולד שעבר איזי קנתה לה גלימת קסמים, אבל היא לובשת אותה רק בבית, ופעם אחת היא לבשה אותה כדי להוציא את הזבל.
למען האמת, נלי קצת מיוחדת. לא מפגרת או משהו כזה, רק שונה. אין לה הרבה חברים, היא לא מרבה לצחוק, וכשמדברים איתה על משהו רציני, היא נעשית ממש שקטה, כאילו היא סופגת את המידע ואז מארגנת אותו מחדש בראש שלה. אני לא יודעת איך היא מארגנת אותו, אני רק יודעת שזה בצורה שונה מכפי שאני הייתי מארגנת אותו. היא גם מתייחסת לדברים בצורה מאוד מילולית, אז חייבים להיזהר במה שאומרים לידה. למשל, אם אני אגיד: "את חולת נפש," היא מסוגלת לענות משהו כמו: "אני יכולה להבטיחך, מרני, שאני שפויה לחלוטין!" למען האמת, אני לא יודעת איך היא שורדת. אי אפשר לדבר ככה. לא במריהיל.
אחרי כמה זמן זה מתחיל לעצבן אותך. אפילו את המורים. הם לא מסוגלים להתמודד איתה בכלל. כשהיא התחילה ללמוד בחטיבת ביניים, שמו אותה בכיתה של טמבלים, אבל באמצע השנה היו צריכים להעביר אותה משם, כי התברר שהיא גאונה במדעים. ממש איינשטיין. וחוץ מזה, ישנו עניין הכינור. ריחמתי עליה. כלומר, היא לא יכולה לעשות כלום נגד זה, כי ככה היא, זה לא כאילו היא רוצה לפלוט כל מה שבא לה בראש. היא לא מסוגלת להתאפק. כמו להגיד לילדה הכי קשוחה בשכבה שלה, שרון הנרי, שהיא צריכה להתרחץ "שם למטה", כי "הצחנה" שלה "נודפת למרחקים."
ברצינות. אין לה שום בקרה פנימית. למזלה, שאז2 חשבה שזה מצחיק, מה שאומר שכולן רשאיות לחשוב שזה מצחיק, ומה שהיה מזל עוד יותר גדול: נלי לא אמרה את זה ליד בנים. אז שאז כנראה לקחה חתיכת סבון ואמרה לכולן שהיא הולכת לרחוץ את ה"שם למטה" שלה והרביצה חיקוי של קרצוף ה"שם למטה" הנ"ל. זה גרר צחוק היסטרי, שהופרע על ידי גברת מוריי המרוגזת, שרצתה שכולם יעופו משם, כדי שתוכל לאכול את ארוחת הצהריים שלה בשקט. עכשיו, בכל פעם שאחת הבנות מהכיתה של נלי חולפת על פניה, אותה בת מחקה תנועה של רחיצה "שם למטה", או שואלת את נלי אם היא מסוגלת להריח טוטה. נלי לא קולטת את זה. היא עונה להן שהן לא צריכות לדאוג, אומרת שהן "לגמרי היגייניות."
יש עוד עניינים, כמובן, כמו הפטפטת הבלתי פוסקת, בדרך כלל על משהו לגמרי אקראי. אני זוכרת את הזמן שסטיב ארווין, צייד התנינים, מת. במשך חודש שלם היא דיברה רק על זה. על האלמנה של סטיב ארווין, על הבת שלו, וכמובן על דגי טריגון. איפה חיים דגי טריגון. איך נראים דגי טריגון. איך מקבלים הרעלה מדגי טריגון. כשהיא מתחילה עם הדבר הזה, ממש בא לחנוק אותה.
אני מעדיפה את האובססיה שלה עם הארי, זו אובססיה שקטה יותר. כשנלי קוראת ספר, מת העולם. שום דבר לא קיים, אפילו לא אני. אני אוהבת שהיא קוראת. מוצא חן בעיניי לא להיות קיימת, אפילו לשעה. אני חושבת שהסיפור הזה של הארי פוטר מזכיר לה את סבתא לוּ. היא הקריאה לה כמה ספרים בפעם ההיא, כשהיא השגיחה עלינו, אבל הימים ההם מזמן חלפו. אנחנו ברשות עצמנו עכשיו. איזי וג'ין מתו, ואסור לאף אחד לדעת מה עשינו איתם. יפרידו בינינו, על בטוח, ישימו אותי באיזה בית, והשד יודע מה יעשו לנלי. בכל אופן, בעוד שנה אני אהיה בת שש־עשרה. הם לא יוכלו לגעת בי אז. אני יכולה ללדת תינוק בגיל שש־עשרה ולהתחתן. אני נחשבת בוגרת, ומבחינה רשמית מסוגלת לדאוג לשתינו.
בעצם, תמיד דאגתי לשתינו. בגיל חמש החלפתי חיתולים ובגיל שבע עשיתי קניות, ניקיתי וכיבסתי, ברגע שהכרתי את הדרך למכבסה. הייתי לוקחת את נלי לטיול בעגלה הקטנה שלה כשהייתי בת שש. בשכונת המגדלים היו קוראים לי "אימא קטנה", עד כדי כך ג'ין ואיזי היו חסרי תועלת. הם פשוט לא עשו כלום, ותמיד הייתי צריכה לעשות הכול לבד. וגם נלי, כשגדלה קצת. הם אף פעם לא היו שם עבורנו. הם היו נעדרים. לפחות עכשיו אנחנו יודעות איפה הם.