כחול לבן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כחול לבן
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גל ברקן

גל ברקן, 53 (גיל מנטלי 14), נשואה (מאד) ואם לשלוש בנות וכלבה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים, מנטורית לזוגיות והורות, עו״ד לשעבר, כותבת מגיל שלוש, מרצה, סופרת, עורכת, בעלים ועורכת ראשית של המגזין Amour.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

תקציר

באוגוסט 2015 הוקם המגזין "אמור", המקום לכל מי שבא מאהבה ולכל מה שמדבר אהבה, בין אם זו אהבה לאוכל, לספרים, או אהבה בין גבר לאישה (או כל צירוף אחר שעולה על דעתכם). אל "אמור" נקבצו כמה מטובי הכותבים ברשת, שחלקם סופרים שמאחוריהם ספר אחד או יותר.
"כחול-לבן" הוא אוסף של סיפורים קצרים מאת המובחרים שבכותבים של "אמור". כמעט כל הכותבים, בין אם הם כותבים על זוגיות או על עוגות גבינה, כותבים גם אירוטיקה, כל אחד בניחוח המיוחד שלו, בין אם בשמם, ובין אם בשם בדוי.
לקראת יום העצמאות החליטה גל ברקן, העורכת הראשית, לתת מתנה לקוראים של "אמור" וגם לכותבים, והוציאה ספר אוסף של סיפורים אירוטיים של הכותבים הטובים ביותר, שנכתבו במיוחד למטרה זו, ולכולם יש מכנה משותף אחד – ישראליות: מתרגיל חטיבתי, דרך הווי החיים בקיבוץ ועד ללילה על חוף ימה של תל-אביב, הסיפורים הללו נוגעים בכל רובד של הרומנטיקה החמה והאותנטית שיש לנו כאן. 
את תמונת הכריכה צייר סמרל, אף הוא בכותבים.
ואם אתם רוצים לקרוא עוד מאת הכותבים האלה, או אחרים, הנה הלינק למגזין כולו:

פרק ראשון

שזורים / ג'וש רוזליס
 
הגוף שלך מתוח לצידי...
כמעט בוקר...
את ארוכה ומפוארת, הכל בך צעיר, חכם, גמיש ואת נצמדת מלופפת סביבי, שוכב ערום, מותש מאהבה וחסד. מריח אותך, ריח של עשן וזרע. 
את מחייכת לעצמך ואז נסגרת ואני עוטף אותך כמו שהכוס שלך עטף אותי לפני כמה דקות. אולי זאת האהבה שכולם מדברים עליה, אולי יהיה לנו ילד.  
אלוהים... 
בא לי להמשיך להתפלל...
את מתכנסת לתנוחת עובר, האצבעות שלי חוקרות, עמוד שדרה ועור, אני נוגס, את מתוקה ואני נזכר בטעם שלך כשנעצת אצבעות בבשרי והפכת קשה ואז נרעדת, צועקת את השם שלי אבל גומרת בשקט ואני יודע, את שם, בנשיות שלך, מרחפת סביבי, מצחקת והופכת לאלה. 
מנשק לך את העורף, את מסתובבת אלי, יפה שזה משגע, רכה. את מנשקת אותי, אני אוהב להתנשק איתך, הכל מתאים, מבט, שפתיים, זמן מטורף. 
כמעט בוקר...
אני מחפש את המבט שלך, זה שמדליק אותי, המבט שלך הופך לכהה ועמוק כשאת רוצה אותי. אני נטרף מזה. 
הרי כולם עושים את זה, מזדיינים, שלישיות, מגבות, תשוקה, סוטים, ברלין, קשירות. מה הופך אותך שלמה עבור האהבה שלי? למה אני ממשיך לבוא אלייך? אולי בגלל שכשאת מוצצת אז זה בלוז ישן, חם, ועוטף, ואולי כי אני מתרגש ממך ואוהב אותך, ואולי...
 
הניצחון הפרטי שלנו / חווה יוסופוב
 
ערב יום הזיכרון. אני רוצה להיכנס לחדר שלו, אבל האמת שקצת חוששת. הרופאים אמרו לי שמהבוקר הוא הסתגר בתוך עצמו ולא מוכן לדבר עם אף אחד. כל מי שניגש אליו חוטף מנת זעם לא קטנה ממנו. אבל אני מנסה בכל זאת.
אני מקישה פעמיים על חלון הזכוכית של הדלת, בדיוק כמו שעשיתי עד עכשיו כל פעם שהגעתי. סיכמנו ביני לבינו שככה יידע שזאת אני. בדרך כלל הוא שוכב עם גבו לעבר הדלת, מסרב לראות אנשים, טוען שהם "מרחמים עליו" בזמן שהוא לא מבין שאף אחד לא מרחם עליו, ההיפך, שמחים בשבילו שהוא נותר בחיים.
אני נכנסת לחדר הלבן של "מחלקת השיקום לנפגעי טראומה", שאני מכירה כבר בעל פה, ומחכה שיסתובב אליי בדיוק כמו כל פעם, אבל הוא ממשיך לשכב עם גבו אליי.
"יעל, כדאי שתלכי," הוא פתאום אומר, בדיוק כשאני מחליטה להישאר ולהתיישב בכסא מפלסטיק שעומד בקצה החדר.
"אולי תדבר איתי?" אני מבקשת בשקט, מתפללת בתוך תוכי שהוא לא ייסגר בפניי, שוב.
יואב משנה תנוחה בקושי רב, שוכב על גבו ומביט בתקרה.
"מה קרה?" אני לוחשת, מנסה להראות לו שאני עדין כאן.
"כלום," הוא עונה, ודמעה זורמת על לחיו.
אני ממהרת אליו ומנגבת את דמעותיו. "לא ישנת טוב? שוב הסיוט?" אני שואלת והוא נד בראשו לשלילה.
"אז?" אני מנסה שוב. מרגישה שחייבת לעזור לו.
"נמאס לי מהמקום הזה!" הוא פתאום מתפרץ, "כל יום וכל היום אני רואה רק את החדר הזה. מדי פעם מוציאים אותי החוצה, אבל אני רוצה לצאת בכוחות עצמי, ללכת בכוחות עצמי, לראות עוד אנשים ומקומות! לצאת מהמקום הזה!" עוד דמעות זולגות על פניו ואין לי מושג מה לעשות. "בחיי, לא חשבתי אפילו פעם אחת שאתגעגע לעבודה הקשה, אבל אפילו לזה אני מתגעגע!"
"עוד קצת," אני אומרת ומלטפת את פניו, מנסה להרגיע אותו.
יואב מעיף את ידי ומפנה את פניו לצד השני. "את לא תביני את זה. כבר עדיף היה לי למות," הוא ממלמל, ואני מרגישה כאילו הוא דקר את ליבי לפחות עשר פעמים.
יואב ואני ביחד כבר חמש שנים. מכיתה י' ועד היום. זה התחיל בינינו כקטע של ילדים קטנים שלא באמת מבינים את המשמעות של 'להיות ביחד', של 'זוגיות', והגיע עד היום. היינו ביחד כל התיכון ואז הוא התגייס לגולני. שנתיים של שירות קרבי לא עשו לי מה ששמונה חודשים בשיקום עשו לי. ברור שכל פעם שהוא חזר לבסיס פחדתי עליו וחששתי לביטחונו אבל כל עוד לא באמת התחילה מלחמה הייתי רגועה, בערך, עד אותו היום הארור שהודיעו בכלי התקשורת שצה"ל נכנס רגלית לעזה.
"אין לך ממה לדאוג," הוא אמר לי בשיחת הטלפון הקצרה שהיתה בינינו כמה דקות לפני שנכנס עם הפלוגה שלו. "מנקים קצת ויוצאים."
אבל זה לא באמת הרגיע אותי. במשך חודש וכמה ימים הייתי אכולת דאגה. על כל חייל שנפצע או נהרג ליבי החסיר פעימה וגרם לי לאבד עוד שנה מחיי. אבל אז, באחד מן הימים האחרונים למלחמה. קיבלתי הודעת אס-אם-אס מיואב: "תרתיחי את המים, כי אנחנו יוצאים היום."
החיוך שהופיע על פניי אמר הכל. קיבלתי אישור מיוחד לצאת מוקדם מהבסיס, עברתי בסופר וקניתי כל מיני נשנושים ושוקולדים, העיקר שיהיה לי מה להציע לו ברגע שיגיע אליי, או שבעצם אני אלך אליו.
שעתיים אחרי זה קיבלתי שיחת טלפון ששברה אותי לחתיכות קטנות. עזבתי את כל ותוך שעתיים הייתי בבית החולים. יואב נפגע.
שרה, אמו של יואב, כבר חיכתה בחדר המתנה של המיון. סיפרו לה שהפלוגה כבר הייתה בדרכה לצאת משטחי הכינוס אבל פצמ"ר פגע בהם. שלושה מחבריו נהרגו במקום, שניים פצועים אנוש ועוד חמישה פצועים קשה. אחד מהחמישה היה יואב.
החודשים הבאים היו סיוט. יואב היה מורדם ומונשם במשך כמעט חודש. הוא נפגע בראשו וצלעותיו נמחצו אבל למרות הפגיעות הללו, הפגיעה העיקרית היתה ביד שמאל ורגל ימין. את יד שמאל הוא כבר לא יוכל להזיז או להרגיש מהכתף ועד למפרק כף ידו, אבל את אצבעותיו הוא יכול להזיז, וכשהפצמ"ר נפל, הוא נפל לא רחוק מיואב, וכתוצאה מהנפילה ארצה הוא ריסק את רגלו הימנית.
במשך חצי שנה יואב ניסה לתרגל את חייו החדשים. זה התחיל בניתוחים והסתיים בגבס, תרופות ומשככי כאבים ללא הפסקה, לילות ללא שינה, טיפולים בלי סוף ושלא נדבר על הסיוטים שפקדו אותו מדי לילה.
התקפי זעם ומצבי רוח רעים התחילו להיות כדרך קבע. הרופאים הזהירו אותי שיהיה קשה ואולי הוא לא יזהה חלק מהמבקרים, ישכח כמה מקרים שקרו או שסתם יאמר מילים פוגעניות. האם כל זה קרה? ועוד איך!
כל פעם מחדש ניסיתי להרים את מצב רוחו, לשכנע אותו שמגיע לו לחיות וזה שהוא חי זה נס בפני עצמו אבל היום, עכשיו, לא משנה מה אני אומרת לו הוא ממשיך בשלו.
היו ימים שהייתי מתפרקת מבלי שאף אחד יידע. הייתי נכנסת לשירותים או שמסתגרת בחדרי בבית ובוכה בלי הפסקה. בהתחלה לא זיהיתי את יואב שלי ביואב ששכב מולי במיטה במחלקה, מדי פעם יואבי שלי הגיח החוצה, ומהר מאוד יואב החדש חזר.
כיום, שמונה חודשים אחרי הפציעה, אני כבר מזהה אותו. הטיפולים עוזרים לו לחזור ללכת, אמנם עם עזרה גדולה, אבל עדיין, היד הפצועה קשורה לגופו והוא מסרב להביט בה. לפני שמונה חודשים יואב היה בחור מלא מרץ ושמחת חיים וכיום יואב נותן לקושי, הכאבים והדכאון לעטוף אותו כמו שמיכה אטומה.
"את יודעת איזה יום היום?" הוא שואל ומוציא אותי מהבועה שנשאבתי אליה.
"מה?" אני שואלת כאילו לא יודעת.
"ערב יום הזכרון," הוא עונה ומשתתק לרגע ואז ממשיך: "כאילו שאני צריך ערב כזה כדי לזכור מה קרה לי, מי היו החברים שלי ואיפה בדיוק כל אחד ואחד מהם."
שוב דממה. אני לא יודעת איך להגיב וגם לא בטוחה שרוצה להגיב, אז אני שותקת.
"פתאום אין לך מה להגיד?" הוא עוקץ. שוב.
"לא. אין לי מה להגיד," אני מתפרצת, לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת את עיניי.
"מצטער," הוא ממלמל, כאילו הבין עד כמה שהוא פגע בי, שוב.
"זה בסדר" אני פוטרת אותו בהינף יד ויוצאת מהחדר.
ערב יום הזכרון היום, מחר ערב יום העצמאות ואני יודעת עד כמה שיואב אשמח לצאת קצת מהחדר המחניק הזה ולרגע מתגנב במוחי רעיון קצת מטורף. לא.. אני חושבת לעצמי, הסיכוי שיסכימו למשהו כזה...ואולי בעצם כן? אם אשכנע את הרופא שזה יעזור ליואב ולקצב ההתקדמות שלו אולי הוא דווקא יסכים איתי?
אני מחליטה ללכת על זה. אעשה הכל כדי שמחר יואב יהיה בבית.
הרופא, בדיוק כמו שחשבתי, מתנגד לרעיון אבל שרה דווקא חושבת שזה רעיון מצויין. גם סילבן, אביו של יואב חושב בדיוק כמוני. אנחנו מנסים להפעיל לחץ על הרופא, לנסות להגיע לפתרון איתו והוא מבטיח לנו שמחר בבוקר יחזיר לנו תשובה.
 
* * *
 
הערב מגיע, שתי דקות לצפירה. אני בחדרו של יואב והוא מסרב לעזור לנו לעזור לו לקום, מסרב לשמוע על היום הזה וכל מה שקשור אליו, מסרב אפילו לראות אותנו, שוב.
הצפירה החלה, יואב מחליט להגביר את הווליום של השירים שהפעיל דרך הנייד שלו בזמן שאני מנסה להתרכז בצפירה. אני נכנעת.
"אתה יודע מה, יואב? ניצחת!" אני מודיעה לו ומרימה את ידיי באוויר. "אתה רוצה להמשיך להתמרמר על מצבך? אוקיי.
אתה רוצה להמשיך לפגוע באנשים? אוקיי.
אתה רוצה להמשיך להזניח את עצמך? לך על זה. אבל אחר כך אל תבוא בטענות כלפיי אף אחד!
זה קשה. אני יודעת!
אבל גם לנו זה קשה. אני מרגישה כאילו אני נלחמת למען שנינו אבל זה לא יעבוד אם תמשיך עם ההתנהגות הזאת! בשבועות האחרונים אתה מסרב לכל טיפול אפשרי."
אני משתתקת ונושמת עמוק. "אני כבר אובדת עצות," אני לוחשת לעברו, "אתה כל הזמן מדבר על זה שלא היית צריך לחיות בזמן שהמשפחה שלך נלחמים בשיניים כדיי שתמשיך לחיות, אני נלחמת ביחד עם המשפחה שלך אבל אתה לא רואה את זה. הכי קל לקום וללכת אבל אף אחד מאיתנו לא עשה את זה, אז למה אתה מוותר על עצמך?"
אני רואה את החדר מטושטש מרוב דמעות, מסתובבת לכיוון הקיר ומתפרקת.
לאחר כמה דקות של בכי הגיע השקט.
"מצטער," יואב אומר וקורא לי לשבת לידו. אני מסתובבת לכיוונו ורואה אותו מתאמץ להתיישב על המיטה. "נו, יעל, בואי שבי לידי."
אני מתיישבת על מיטתו והוא מלטף את פניי עם ידו הבריאה. "התגעגעתי לגעת בך," הוא לוחש לכיווני, מניח את מצחו על מצחי ועוצם את עיניו.
"גם אני התגעגעתי למגע שלך."
"מצטער. המצב הזה משגע אותי כל פעם מחדש! שמונה חודשים בלי להיות איתך זה יותר מדי."
"אני חושבת את אותו הדבר לגבייך. אני מנסה להוציא אותך מכאן לפחות לכמה שעות אבל אני זקוקה שתעזור לי בזה."
"אעשה הכל," הוא אומר בחיוך. אני מחזירה לו חיוך ומלטפת את הצלקות הקטנות שנוצרו על פניו בגלל רסיסים שפגעו בו.
 
יום למחרת:
 
השעה 14:30 ולקחו את יואב לעוד סדרת בדיקות שבסופה היה לו טיפול. אני מביטה בו ורואה עד כמה שהוא משתדל, יודע שרק המטפל יוכל לשכנע את הרופא לשחרר אותו לכמה שעות לפחות. יואב הולך בין המעקים המיוחדים שהציבו בשבילו בחדר טיפולים, מנסה לתרגל הליכה אחרי שהיה כמה חודשים עם גבס ולאחר ניתוח ארוך בירך. זה קורה לאט אבל לפחות עכשיו הוא נחוש בדעתו להצליח.
אנחנו חוזרים לחדרו ומחכים לרופא שיספר לנו עד כמה יואב התקדם, אם בכלל, ויחזיר לנו תשובה סוף סוף.
לאחר חצי שעה הרופא נכנס עם הטפסים וחיוך קטן מופיע על פניו.
"יואבי, אני שמח לראות אותך סוף סוף מחייך," הוא פותח את השיחה.
"הייתה לנו שיחה קטנה אתמול," יואב מחזיר לרופא וקורץ לעברי.
"אני שמח. יש לי חדשות טובות וחדשות.. איך נקרא לזה? קצת פחות טובות," הוא אומר בחיוך.
"תתחיל עם מה שאתה רוצה."
"אז נתחיל עם הטובות," הרופא אומר ואני דרוכה יותר מתמיד, מנסה לא לפספס שום מילה, אות והברה. "אתה יוצא היום הביתה."
"יש!" אני ממלמלת ומשחררת את האוויר שנעצר בריאותיי.
"אבל," הרופא ממשיך, "מחר בבוקר אתה חוזר לכאן."
"עליי," יואב אומר בחיוך שובב וקורץ.
"עוד שעתיים תוכל לצאת, בינתיים אתה יכול להתחיל להתארגן. תבלו," הרופא אומר ויוצא מהחדר.
אני מחבקת אותו, משתדלת לא להכאיב לו למרות שאשמח למחוץ אותו בחיבוק דב, בדיוק כמו שהיינו עושים.
 
* * *
 
"אז מה התכנון?" הוא שואל את סילבן כשאנחנו נוסעים לביתו.
"לנוח," סילבן עונה לו.
"אני נח כבר כמה חודשים. אולי נלך לבמות? מי בכלל מופיע היום?" הוא שואל. אני שמחה שהוא מתעניין בזה. אם הייתי יודעת שצעקות היו מזיזות אותו הייתי נוזפת בו מזמן.
"לא מישהו שאתה אוהב," שרה עונה לו בחזרה.
"אז מה עושים?" הוא פונה אליי.
"יש לי תכנון קטן," אני לוחשת לו באוזן "וזה ממש לא כולל במות וזמרים."
הוא מצמצם את עיניו ומנסה לקרוא אותי, אני רק קורצת בתגובה והוא צוחק, כנראה שהבין בדיוק למה התכוונתי.
אנחנו מגיעים לביתו, שאר בני המשפחה מחכים לו בכניסה לבית, מחבקים אותו ואומרים לו מילים מעודדות. בינתיים אני עולה לחדרו שבקומה השנייה ומסדרת אותו.
בחודשים האחרונים הייתי כאן רק כמה פעמים בודדות בשביל להביא לו פריט או שניים לבית החולים.
"מעלה זיכרונות?"
אני מסתובבת לעבר הדלת ורואה את יואב עומד שם עם הקביים ביד אחת ונשען על הקיר הנגדי עם גבו.
"איך עלית לכאן?" אני שואלת.
"אבא הרים אותי עד לכאן," הוא אומר בגיחוך ומנסה להתקדם למיטה. אני עוזרת לו ושנינו מתיישבים על מיטתו.
"רוצה לעזור לי?" הוא שואל. בחודשים האחרונים יואב לא ביקש ממני עזרה אפילו פעם אחת.
"ברור," אני עונה ישר.
"תוכלי לנעול את הדלת?" הוא שואל. אני מהנהנת ונועלת את הדלת. בינתיים יואב מניח את הקביים על הרצפה, פושט את חולצתו בקושי ונשכב על המיטה "בואי אליי," הוא מבקש ואני מבצעת.
אנחנו שוכבים אחד ליד השנייה ומחייכים כמו ילדים קטנים.
"הרבה זמן לא הייתי כאן," הוא ממלמל.
"גם אני," אני מודה.
הוא מלטף את פניי ורוכן לעברי, אני מתקרבת לעברו ושפתינו נפגשות. ליבי מחסיר פעימה. ההרגשה הזאת ששפתיו שוב על שפתיי זאת ההרגשה הכי טובה שיש. במשך כל הזמן הזה נישקתי אותו בעיקר כשישן אבל זה לא אותו הדבר.
אני פותחת את פי ונותנת ללשונו לחדור ולשחק ולהתערבב עם לשוני. הוא מחזיק את פניי קרוב אליו ואני מלטפת את בטנו החשופה. אנחנו מתנשקים במרץ, מלקקים, מכרסמים וטורפים אחד את השנייה. הגעגוע למגע פיזי שבר כל מחסום אפשרי. נגעת נסעת.
אנחנו מתנתקים חסרי אוויר ומחייכים כמו ילדים קטנים. "אני רוצה להרגיש אותך," הוא אומר.
"אפשר לסדר משהו," אני עונה. "אני יכולה לפנק אותך," אני אומרת בקול שובב.
"לא. אני רוצה להיות בתוכך!" הוא קובע ושולח את ידו לקצה שמלתי הקצרה. אני עוצרת את ידו ושואלת "אתה בטוח?"
"אין לך מושג עד כמה," הוא אומר ושוב מנשק אותי.
אני עוזרת לו לפשוט את מכנסיו ואז פושטים את שמלתי. ממשיכים בקצב איטי לפשוט את הפריטים האחרונים שנשארו עלינו ושוב שוכבים אחד מול השנייה, עירומים כיום היוולדנו.
"כבר שכחתי עד כמה את יפה," הוא לוחש לעברי ומלטף את גופי. אני עוצמת את עיניי ומתענגת על מגעו. לעזאזל, כמה שהתגעגעתי למגע הרך והמחוספס שלו.
"את יודעת מה עזר לי להמשיך להלחם כשהיינו שם?" הוא מספר לי על המלחמה. אנחנו אף פעם לא דיברנו על המלחמה ומה שקרה שם.
"מה?" אני שואלת בחזרה.
"את. התמונה שלך שנמצאת אצלי בארנק."
אני לא מחכה יותר מדי זמן, נרגשת וחוששת בו זמנית אני מנשקת אותו בעדינות ואז לאט לאט הנשיקה הופכת לתובענית. הוא לוקח את הפיקוד לידיו ומעמיק את הנשיקה. ידו משוטטת במורד גופי וידיי מסרבות להתנתק מגופו אבל אני עוצרת את הנשיקה ומתרוממת על רגליי.
"לאן את הולכת?" הוא שואל, מבולבל.
"לגרום לך ליהנות קצת," אני עונה בחיוך ומבקשת ממנו לשכב באמצע המיטה. אני עולה שוב על המיטה, מתיישבת על ברכיי ומשחקת עם אצבעותיי בשערותיו הקטנות שמעטרות את בטנו מהטבור ועד לאיבר מינו.
"מתי הספקת לטפל פה בעניינים?" אני שואלת ומצביעה על איברו שכבר עומד דום.
"ביקשתי מהעובד שעזר לי להתקלח היום," הוא אומר נבוך ואני מצחקקת. "עשה עבודה טובה," אני מחמיאה לו וצוחקת שוב. עוברת עם אצבעותיי על איברו והוא לוקח נשימה עמוקה.
"התגעגעת לזה?" אני שואלת בלחישה.
"לא יכול לתאר עד כמה," הוא עונה בשקט ומשחרר אוויר.
אני מעסה את איברו הזקור, שרק מתחנן למגע, מלמעלה ועד למטה, מעניקה לו עיסוי כראוי. יואב עוצם את עיניו ומתענג על הרגע. ימים ולילות פנטזתי על הרגע הזה, שנהיה שוב ביחד, שאענג אותו והוא אותי.
יואב מושיט את ידו ונוגע בחזי. הוא תופס שד אחד מלטף ולש אותו, תופס את הפטמה ומושך אותה קלות, גורם לצמרמורת לעבור בגבי. אני ממשיכה לעסות את איברו בזמן שהוא מעסה את חזי, עובר משד אחד לשד השני, מפנק כל אחד בתשומת לב רבה. יואב מביט בי וזיק של שובבות עובר בעיניו, אותו המבט שהייתי רגילה לראות אצלו כל פעם שהיינו עושים אהבה.
"איך אתה מרגיש?" אני שואלת בלחישה.
"לא היה יותר טוב מזה," הוא עונה בקול צרוד.
אני מרגישה את הרטיבות שמצטברת בין רגליי, את הלחץ הקטנטן שמתגבש בבטני התחתונה, יודעת בדיוק מה אני צריכה ויודעת שגם הוא צריך את זה.
"רוצה שיהיה הרבה יותר טוב?" אני שואלת כשידו עדין משוטטת על פלג גופי העליון. הוא מרים גבה ואני מחזירה לו חיוך קטן וצדדי.
"על מה חשבת?" הוא שואל.
"אתה חייב להבטיח לי שברגע שיכאב לך, אפילו טיפה, אתה עוצר אותי," אני קובעת.
"מבטיח."
אני מרימה רגל אחת מעליו ומתמקמת מעליו כשכל רגל מצדדיו של גופו.
"הופה!"
"תזכור מה הבטחת לי," אני מזכירה ומתיישבת על כפות רגליי. גופי באוויר, נתמכת בקיר שלצידי ומתחננת לרגליי שלא יגרמו לי ליפול עליו.
אני מחזיקה את איברו בידי ומחככת אותו באיברי הרטוב.
"פאק," הוא ממלמל, "ואוו!"
"עדין לא הגענו לשיא," אני אומרת בצחוק וכשאיברו רטוב מספיק אני מחדירה אותו לתוכי, לאט לאט, נותנת לו להרגיש את מה שחיכה רק לו.
"פאק, יעל!" הוא משחרר אוויר ותופס עם ידו הימנית את צד המותן שלי. אני מתיישבת עליו כשכל איברו הרוטט בתוכי, ממלא אותי, נותנת לשנינו להתרגל להרגשה שכמעט וכבר שכחנו אותה. לוקחת את ידו הפצועה ומניחה על חזי "מרגיש אותי?" אני שואלת בציפייה, רוצה כבר לזוז מעליו שירגיש עוד יותר ובסופו של דבר יהנה ויתפרק בתוכי.
"כן."
"אתה מרגיש את האצבעות סביב החזה?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה קצר נשימה.
"לא כואב לך כשאני ככה מעליך?"
"לא."
אני מהנהנת עם ראשי ומתחילה לזוז בקצב איטי. למעלה ולמטה, עולה ויורדת באיטיות, מרגישה כל עור ושריר של איברו בתוכי. וזה כל כך טוב!
הוא לוחץ על מותניי עם אצבעותיו ואני מגבירה את הקצב שלי, למעלה ולמטה, יורדת ועולה, משתדלת לא להכאיב לו.
"אל תפחדי להשתולל עליי, נמרה שלי," הוא אומר ברצינות וקורץ.
"אבל הרגל שלך," אני מזכירה לו.
"אקח אחר כך משכך כאבים, אבל כרגע..תני לי יעל..תני לי להרגיש אותך, תני לי לזיין אותך כמו שפעם הייתי," אני שומעת תחינה בקולו ובולעת את רוקי.
אני מתיישבת על ברכיי ואיברו נכנס יותר עמוק לתוכי, ננעץ יותר חזק.
אני זזה יותר מהר, מקפצת עליו בדיוק כמו שרצה.
ידו יורדת לכיוון איברי ומוצאת את הדגדגן. הוא משחק עם אצבעותיו בזמן שאני רוכבת עליו.
"או גאד!" אני פולטת ועוצמת את עיניי. מרגישה איך הלחץ רק מתגבר ומתגבר, יודעת שאם ימשיך עוד קצת אתפרק לרסיסים קטנים קטנים.
יואב לא עוצר ואני מרגישה את אגנו נדחק כנגד אגני, מנסה לחדור עמוק יותר, חזק יותר, מהר יותר. שיערי הפזור נדבק לגבי ושכבה דקה של זיעה עולה על מצחו.
"יואב!" אני גונחת בקול ומעיפה את ראשי לאחור.
"כן."
"תזהר."
"ששש," הוא משתיק אותי, "תהני מהרגע," הוא עונה וממשיך להדחק לתוכי במרץ.
לרגע אני שוכחת מהבעיות,
שוכחת מהפציעות,
שוכחת מבתי החולים והחדר הלבן,
שוכחת מיום העצמאות
ונהנית מהניצחון הפרטי שלי. מהחבר שחזר אליי לכמה דקות בודדות.
אני נותנת לעצמי להשתחרר בזמן שאני רוכבת עליו בכל העוצמה. אני מתמסרת לכדור הפרפרים שמתבצר בתוך בטני ויורד לכיוון איברי ולאחר כמה שניות גונחת בקול רם את שמו של יואב ומתפרקת, גורמת לפרפרים שהתבצרו בתוכי לבקוע ממני ולעוף השמיימה.
יואב ממשיך לנוע בתוכי, הוא תופס את איבר מינו ומשפשף אותו בתוכי. אני מרגישה איך איברו רוטט בתוכי, מודיע שעוד רגע ויגיע לפורקן שלו. ראשו נמתח אחורנית, נשימתו נעצרת, שריריו נמתחים ו...יואב גומר בתוכי. אני מרגישה את פורקנו והוא מחזיר לי חיוך עייף אך מרוצה.
אני עוזרת לו לצאת מתוכי בזהירות ונשענת על חזהו.
הוא מלטף את שיערי ונושק לקודקוד ראשי. "אני אוהב אותך, יעל," הוא מצהיר.
אני מרימה את ראשי ומביטה לתוך עיניו החומות. "גם אני אוהבת אותך," ומנשקת את שפתיו.
"תודה," הוא ממלמל.
"על מה?" אני שואלת.
"תודה שלא הרמת ידיים כשאני ויתרתי."
אני מרימה את עיניי, מנסה לגרום לדמעות להישאר במקומן ולא לזלוג אך לא מצליחה וכמה בודדות מצליחות להסתנן החוצה.
"תודה שנשארת בחיים," אני ממלמלת בחזרה והוא מנשק את שפתיי.
אנחנו שוכבים במיטה, עירומים, מזיעים, מסופקים ומרוצים.
"יום עצמאות שמח!!" אנו שומעים ברקע. החגיגות בבמות החלו, אבל כרגע זה לא מעניין אותנו, כי כרגע אנחנו חוגגים חגיגה פרטית משלנו.
המדינה חוגגת יום הולדת וניצחונות
ואנחנו חוגגים את הניצחון הפרטי שלנו.
את החיים החדשים שקיבלנו,
את האומץ, ההזדמנות השנייה והאהבה המחודשת.

גל ברקן

גל ברקן, 53 (גיל מנטלי 14), נשואה (מאד) ואם לשלוש בנות וכלבה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים, מנטורית לזוגיות והורות, עו״ד לשעבר, כותבת מגיל שלוש, מרצה, סופרת, עורכת, בעלים ועורכת ראשית של המגזין Amour.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

עוד על הספר

כחול לבן הכותבים של Amour, גל ברקן
שזורים / ג'וש רוזליס
 
הגוף שלך מתוח לצידי...
כמעט בוקר...
את ארוכה ומפוארת, הכל בך צעיר, חכם, גמיש ואת נצמדת מלופפת סביבי, שוכב ערום, מותש מאהבה וחסד. מריח אותך, ריח של עשן וזרע. 
את מחייכת לעצמך ואז נסגרת ואני עוטף אותך כמו שהכוס שלך עטף אותי לפני כמה דקות. אולי זאת האהבה שכולם מדברים עליה, אולי יהיה לנו ילד.  
אלוהים... 
בא לי להמשיך להתפלל...
את מתכנסת לתנוחת עובר, האצבעות שלי חוקרות, עמוד שדרה ועור, אני נוגס, את מתוקה ואני נזכר בטעם שלך כשנעצת אצבעות בבשרי והפכת קשה ואז נרעדת, צועקת את השם שלי אבל גומרת בשקט ואני יודע, את שם, בנשיות שלך, מרחפת סביבי, מצחקת והופכת לאלה. 
מנשק לך את העורף, את מסתובבת אלי, יפה שזה משגע, רכה. את מנשקת אותי, אני אוהב להתנשק איתך, הכל מתאים, מבט, שפתיים, זמן מטורף. 
כמעט בוקר...
אני מחפש את המבט שלך, זה שמדליק אותי, המבט שלך הופך לכהה ועמוק כשאת רוצה אותי. אני נטרף מזה. 
הרי כולם עושים את זה, מזדיינים, שלישיות, מגבות, תשוקה, סוטים, ברלין, קשירות. מה הופך אותך שלמה עבור האהבה שלי? למה אני ממשיך לבוא אלייך? אולי בגלל שכשאת מוצצת אז זה בלוז ישן, חם, ועוטף, ואולי כי אני מתרגש ממך ואוהב אותך, ואולי...
 
הניצחון הפרטי שלנו / חווה יוסופוב
 
ערב יום הזיכרון. אני רוצה להיכנס לחדר שלו, אבל האמת שקצת חוששת. הרופאים אמרו לי שמהבוקר הוא הסתגר בתוך עצמו ולא מוכן לדבר עם אף אחד. כל מי שניגש אליו חוטף מנת זעם לא קטנה ממנו. אבל אני מנסה בכל זאת.
אני מקישה פעמיים על חלון הזכוכית של הדלת, בדיוק כמו שעשיתי עד עכשיו כל פעם שהגעתי. סיכמנו ביני לבינו שככה יידע שזאת אני. בדרך כלל הוא שוכב עם גבו לעבר הדלת, מסרב לראות אנשים, טוען שהם "מרחמים עליו" בזמן שהוא לא מבין שאף אחד לא מרחם עליו, ההיפך, שמחים בשבילו שהוא נותר בחיים.
אני נכנסת לחדר הלבן של "מחלקת השיקום לנפגעי טראומה", שאני מכירה כבר בעל פה, ומחכה שיסתובב אליי בדיוק כמו כל פעם, אבל הוא ממשיך לשכב עם גבו אליי.
"יעל, כדאי שתלכי," הוא פתאום אומר, בדיוק כשאני מחליטה להישאר ולהתיישב בכסא מפלסטיק שעומד בקצה החדר.
"אולי תדבר איתי?" אני מבקשת בשקט, מתפללת בתוך תוכי שהוא לא ייסגר בפניי, שוב.
יואב משנה תנוחה בקושי רב, שוכב על גבו ומביט בתקרה.
"מה קרה?" אני לוחשת, מנסה להראות לו שאני עדין כאן.
"כלום," הוא עונה, ודמעה זורמת על לחיו.
אני ממהרת אליו ומנגבת את דמעותיו. "לא ישנת טוב? שוב הסיוט?" אני שואלת והוא נד בראשו לשלילה.
"אז?" אני מנסה שוב. מרגישה שחייבת לעזור לו.
"נמאס לי מהמקום הזה!" הוא פתאום מתפרץ, "כל יום וכל היום אני רואה רק את החדר הזה. מדי פעם מוציאים אותי החוצה, אבל אני רוצה לצאת בכוחות עצמי, ללכת בכוחות עצמי, לראות עוד אנשים ומקומות! לצאת מהמקום הזה!" עוד דמעות זולגות על פניו ואין לי מושג מה לעשות. "בחיי, לא חשבתי אפילו פעם אחת שאתגעגע לעבודה הקשה, אבל אפילו לזה אני מתגעגע!"
"עוד קצת," אני אומרת ומלטפת את פניו, מנסה להרגיע אותו.
יואב מעיף את ידי ומפנה את פניו לצד השני. "את לא תביני את זה. כבר עדיף היה לי למות," הוא ממלמל, ואני מרגישה כאילו הוא דקר את ליבי לפחות עשר פעמים.
יואב ואני ביחד כבר חמש שנים. מכיתה י' ועד היום. זה התחיל בינינו כקטע של ילדים קטנים שלא באמת מבינים את המשמעות של 'להיות ביחד', של 'זוגיות', והגיע עד היום. היינו ביחד כל התיכון ואז הוא התגייס לגולני. שנתיים של שירות קרבי לא עשו לי מה ששמונה חודשים בשיקום עשו לי. ברור שכל פעם שהוא חזר לבסיס פחדתי עליו וחששתי לביטחונו אבל כל עוד לא באמת התחילה מלחמה הייתי רגועה, בערך, עד אותו היום הארור שהודיעו בכלי התקשורת שצה"ל נכנס רגלית לעזה.
"אין לך ממה לדאוג," הוא אמר לי בשיחת הטלפון הקצרה שהיתה בינינו כמה דקות לפני שנכנס עם הפלוגה שלו. "מנקים קצת ויוצאים."
אבל זה לא באמת הרגיע אותי. במשך חודש וכמה ימים הייתי אכולת דאגה. על כל חייל שנפצע או נהרג ליבי החסיר פעימה וגרם לי לאבד עוד שנה מחיי. אבל אז, באחד מן הימים האחרונים למלחמה. קיבלתי הודעת אס-אם-אס מיואב: "תרתיחי את המים, כי אנחנו יוצאים היום."
החיוך שהופיע על פניי אמר הכל. קיבלתי אישור מיוחד לצאת מוקדם מהבסיס, עברתי בסופר וקניתי כל מיני נשנושים ושוקולדים, העיקר שיהיה לי מה להציע לו ברגע שיגיע אליי, או שבעצם אני אלך אליו.
שעתיים אחרי זה קיבלתי שיחת טלפון ששברה אותי לחתיכות קטנות. עזבתי את כל ותוך שעתיים הייתי בבית החולים. יואב נפגע.
שרה, אמו של יואב, כבר חיכתה בחדר המתנה של המיון. סיפרו לה שהפלוגה כבר הייתה בדרכה לצאת משטחי הכינוס אבל פצמ"ר פגע בהם. שלושה מחבריו נהרגו במקום, שניים פצועים אנוש ועוד חמישה פצועים קשה. אחד מהחמישה היה יואב.
החודשים הבאים היו סיוט. יואב היה מורדם ומונשם במשך כמעט חודש. הוא נפגע בראשו וצלעותיו נמחצו אבל למרות הפגיעות הללו, הפגיעה העיקרית היתה ביד שמאל ורגל ימין. את יד שמאל הוא כבר לא יוכל להזיז או להרגיש מהכתף ועד למפרק כף ידו, אבל את אצבעותיו הוא יכול להזיז, וכשהפצמ"ר נפל, הוא נפל לא רחוק מיואב, וכתוצאה מהנפילה ארצה הוא ריסק את רגלו הימנית.
במשך חצי שנה יואב ניסה לתרגל את חייו החדשים. זה התחיל בניתוחים והסתיים בגבס, תרופות ומשככי כאבים ללא הפסקה, לילות ללא שינה, טיפולים בלי סוף ושלא נדבר על הסיוטים שפקדו אותו מדי לילה.
התקפי זעם ומצבי רוח רעים התחילו להיות כדרך קבע. הרופאים הזהירו אותי שיהיה קשה ואולי הוא לא יזהה חלק מהמבקרים, ישכח כמה מקרים שקרו או שסתם יאמר מילים פוגעניות. האם כל זה קרה? ועוד איך!
כל פעם מחדש ניסיתי להרים את מצב רוחו, לשכנע אותו שמגיע לו לחיות וזה שהוא חי זה נס בפני עצמו אבל היום, עכשיו, לא משנה מה אני אומרת לו הוא ממשיך בשלו.
היו ימים שהייתי מתפרקת מבלי שאף אחד יידע. הייתי נכנסת לשירותים או שמסתגרת בחדרי בבית ובוכה בלי הפסקה. בהתחלה לא זיהיתי את יואב שלי ביואב ששכב מולי במיטה במחלקה, מדי פעם יואבי שלי הגיח החוצה, ומהר מאוד יואב החדש חזר.
כיום, שמונה חודשים אחרי הפציעה, אני כבר מזהה אותו. הטיפולים עוזרים לו לחזור ללכת, אמנם עם עזרה גדולה, אבל עדיין, היד הפצועה קשורה לגופו והוא מסרב להביט בה. לפני שמונה חודשים יואב היה בחור מלא מרץ ושמחת חיים וכיום יואב נותן לקושי, הכאבים והדכאון לעטוף אותו כמו שמיכה אטומה.
"את יודעת איזה יום היום?" הוא שואל ומוציא אותי מהבועה שנשאבתי אליה.
"מה?" אני שואלת כאילו לא יודעת.
"ערב יום הזכרון," הוא עונה ומשתתק לרגע ואז ממשיך: "כאילו שאני צריך ערב כזה כדי לזכור מה קרה לי, מי היו החברים שלי ואיפה בדיוק כל אחד ואחד מהם."
שוב דממה. אני לא יודעת איך להגיב וגם לא בטוחה שרוצה להגיב, אז אני שותקת.
"פתאום אין לך מה להגיד?" הוא עוקץ. שוב.
"לא. אין לי מה להגיד," אני מתפרצת, לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת את עיניי.
"מצטער," הוא ממלמל, כאילו הבין עד כמה שהוא פגע בי, שוב.
"זה בסדר" אני פוטרת אותו בהינף יד ויוצאת מהחדר.
ערב יום הזכרון היום, מחר ערב יום העצמאות ואני יודעת עד כמה שיואב אשמח לצאת קצת מהחדר המחניק הזה ולרגע מתגנב במוחי רעיון קצת מטורף. לא.. אני חושבת לעצמי, הסיכוי שיסכימו למשהו כזה...ואולי בעצם כן? אם אשכנע את הרופא שזה יעזור ליואב ולקצב ההתקדמות שלו אולי הוא דווקא יסכים איתי?
אני מחליטה ללכת על זה. אעשה הכל כדי שמחר יואב יהיה בבית.
הרופא, בדיוק כמו שחשבתי, מתנגד לרעיון אבל שרה דווקא חושבת שזה רעיון מצויין. גם סילבן, אביו של יואב חושב בדיוק כמוני. אנחנו מנסים להפעיל לחץ על הרופא, לנסות להגיע לפתרון איתו והוא מבטיח לנו שמחר בבוקר יחזיר לנו תשובה.
 
* * *
 
הערב מגיע, שתי דקות לצפירה. אני בחדרו של יואב והוא מסרב לעזור לנו לעזור לו לקום, מסרב לשמוע על היום הזה וכל מה שקשור אליו, מסרב אפילו לראות אותנו, שוב.
הצפירה החלה, יואב מחליט להגביר את הווליום של השירים שהפעיל דרך הנייד שלו בזמן שאני מנסה להתרכז בצפירה. אני נכנעת.
"אתה יודע מה, יואב? ניצחת!" אני מודיעה לו ומרימה את ידיי באוויר. "אתה רוצה להמשיך להתמרמר על מצבך? אוקיי.
אתה רוצה להמשיך לפגוע באנשים? אוקיי.
אתה רוצה להמשיך להזניח את עצמך? לך על זה. אבל אחר כך אל תבוא בטענות כלפיי אף אחד!
זה קשה. אני יודעת!
אבל גם לנו זה קשה. אני מרגישה כאילו אני נלחמת למען שנינו אבל זה לא יעבוד אם תמשיך עם ההתנהגות הזאת! בשבועות האחרונים אתה מסרב לכל טיפול אפשרי."
אני משתתקת ונושמת עמוק. "אני כבר אובדת עצות," אני לוחשת לעברו, "אתה כל הזמן מדבר על זה שלא היית צריך לחיות בזמן שהמשפחה שלך נלחמים בשיניים כדיי שתמשיך לחיות, אני נלחמת ביחד עם המשפחה שלך אבל אתה לא רואה את זה. הכי קל לקום וללכת אבל אף אחד מאיתנו לא עשה את זה, אז למה אתה מוותר על עצמך?"
אני רואה את החדר מטושטש מרוב דמעות, מסתובבת לכיוון הקיר ומתפרקת.
לאחר כמה דקות של בכי הגיע השקט.
"מצטער," יואב אומר וקורא לי לשבת לידו. אני מסתובבת לכיוונו ורואה אותו מתאמץ להתיישב על המיטה. "נו, יעל, בואי שבי לידי."
אני מתיישבת על מיטתו והוא מלטף את פניי עם ידו הבריאה. "התגעגעתי לגעת בך," הוא לוחש לכיווני, מניח את מצחו על מצחי ועוצם את עיניו.
"גם אני התגעגעתי למגע שלך."
"מצטער. המצב הזה משגע אותי כל פעם מחדש! שמונה חודשים בלי להיות איתך זה יותר מדי."
"אני חושבת את אותו הדבר לגבייך. אני מנסה להוציא אותך מכאן לפחות לכמה שעות אבל אני זקוקה שתעזור לי בזה."
"אעשה הכל," הוא אומר בחיוך. אני מחזירה לו חיוך ומלטפת את הצלקות הקטנות שנוצרו על פניו בגלל רסיסים שפגעו בו.
 
יום למחרת:
 
השעה 14:30 ולקחו את יואב לעוד סדרת בדיקות שבסופה היה לו טיפול. אני מביטה בו ורואה עד כמה שהוא משתדל, יודע שרק המטפל יוכל לשכנע את הרופא לשחרר אותו לכמה שעות לפחות. יואב הולך בין המעקים המיוחדים שהציבו בשבילו בחדר טיפולים, מנסה לתרגל הליכה אחרי שהיה כמה חודשים עם גבס ולאחר ניתוח ארוך בירך. זה קורה לאט אבל לפחות עכשיו הוא נחוש בדעתו להצליח.
אנחנו חוזרים לחדרו ומחכים לרופא שיספר לנו עד כמה יואב התקדם, אם בכלל, ויחזיר לנו תשובה סוף סוף.
לאחר חצי שעה הרופא נכנס עם הטפסים וחיוך קטן מופיע על פניו.
"יואבי, אני שמח לראות אותך סוף סוף מחייך," הוא פותח את השיחה.
"הייתה לנו שיחה קטנה אתמול," יואב מחזיר לרופא וקורץ לעברי.
"אני שמח. יש לי חדשות טובות וחדשות.. איך נקרא לזה? קצת פחות טובות," הוא אומר בחיוך.
"תתחיל עם מה שאתה רוצה."
"אז נתחיל עם הטובות," הרופא אומר ואני דרוכה יותר מתמיד, מנסה לא לפספס שום מילה, אות והברה. "אתה יוצא היום הביתה."
"יש!" אני ממלמלת ומשחררת את האוויר שנעצר בריאותיי.
"אבל," הרופא ממשיך, "מחר בבוקר אתה חוזר לכאן."
"עליי," יואב אומר בחיוך שובב וקורץ.
"עוד שעתיים תוכל לצאת, בינתיים אתה יכול להתחיל להתארגן. תבלו," הרופא אומר ויוצא מהחדר.
אני מחבקת אותו, משתדלת לא להכאיב לו למרות שאשמח למחוץ אותו בחיבוק דב, בדיוק כמו שהיינו עושים.
 
* * *
 
"אז מה התכנון?" הוא שואל את סילבן כשאנחנו נוסעים לביתו.
"לנוח," סילבן עונה לו.
"אני נח כבר כמה חודשים. אולי נלך לבמות? מי בכלל מופיע היום?" הוא שואל. אני שמחה שהוא מתעניין בזה. אם הייתי יודעת שצעקות היו מזיזות אותו הייתי נוזפת בו מזמן.
"לא מישהו שאתה אוהב," שרה עונה לו בחזרה.
"אז מה עושים?" הוא פונה אליי.
"יש לי תכנון קטן," אני לוחשת לו באוזן "וזה ממש לא כולל במות וזמרים."
הוא מצמצם את עיניו ומנסה לקרוא אותי, אני רק קורצת בתגובה והוא צוחק, כנראה שהבין בדיוק למה התכוונתי.
אנחנו מגיעים לביתו, שאר בני המשפחה מחכים לו בכניסה לבית, מחבקים אותו ואומרים לו מילים מעודדות. בינתיים אני עולה לחדרו שבקומה השנייה ומסדרת אותו.
בחודשים האחרונים הייתי כאן רק כמה פעמים בודדות בשביל להביא לו פריט או שניים לבית החולים.
"מעלה זיכרונות?"
אני מסתובבת לעבר הדלת ורואה את יואב עומד שם עם הקביים ביד אחת ונשען על הקיר הנגדי עם גבו.
"איך עלית לכאן?" אני שואלת.
"אבא הרים אותי עד לכאן," הוא אומר בגיחוך ומנסה להתקדם למיטה. אני עוזרת לו ושנינו מתיישבים על מיטתו.
"רוצה לעזור לי?" הוא שואל. בחודשים האחרונים יואב לא ביקש ממני עזרה אפילו פעם אחת.
"ברור," אני עונה ישר.
"תוכלי לנעול את הדלת?" הוא שואל. אני מהנהנת ונועלת את הדלת. בינתיים יואב מניח את הקביים על הרצפה, פושט את חולצתו בקושי ונשכב על המיטה "בואי אליי," הוא מבקש ואני מבצעת.
אנחנו שוכבים אחד ליד השנייה ומחייכים כמו ילדים קטנים.
"הרבה זמן לא הייתי כאן," הוא ממלמל.
"גם אני," אני מודה.
הוא מלטף את פניי ורוכן לעברי, אני מתקרבת לעברו ושפתינו נפגשות. ליבי מחסיר פעימה. ההרגשה הזאת ששפתיו שוב על שפתיי זאת ההרגשה הכי טובה שיש. במשך כל הזמן הזה נישקתי אותו בעיקר כשישן אבל זה לא אותו הדבר.
אני פותחת את פי ונותנת ללשונו לחדור ולשחק ולהתערבב עם לשוני. הוא מחזיק את פניי קרוב אליו ואני מלטפת את בטנו החשופה. אנחנו מתנשקים במרץ, מלקקים, מכרסמים וטורפים אחד את השנייה. הגעגוע למגע פיזי שבר כל מחסום אפשרי. נגעת נסעת.
אנחנו מתנתקים חסרי אוויר ומחייכים כמו ילדים קטנים. "אני רוצה להרגיש אותך," הוא אומר.
"אפשר לסדר משהו," אני עונה. "אני יכולה לפנק אותך," אני אומרת בקול שובב.
"לא. אני רוצה להיות בתוכך!" הוא קובע ושולח את ידו לקצה שמלתי הקצרה. אני עוצרת את ידו ושואלת "אתה בטוח?"
"אין לך מושג עד כמה," הוא אומר ושוב מנשק אותי.
אני עוזרת לו לפשוט את מכנסיו ואז פושטים את שמלתי. ממשיכים בקצב איטי לפשוט את הפריטים האחרונים שנשארו עלינו ושוב שוכבים אחד מול השנייה, עירומים כיום היוולדנו.
"כבר שכחתי עד כמה את יפה," הוא לוחש לעברי ומלטף את גופי. אני עוצמת את עיניי ומתענגת על מגעו. לעזאזל, כמה שהתגעגעתי למגע הרך והמחוספס שלו.
"את יודעת מה עזר לי להמשיך להלחם כשהיינו שם?" הוא מספר לי על המלחמה. אנחנו אף פעם לא דיברנו על המלחמה ומה שקרה שם.
"מה?" אני שואלת בחזרה.
"את. התמונה שלך שנמצאת אצלי בארנק."
אני לא מחכה יותר מדי זמן, נרגשת וחוששת בו זמנית אני מנשקת אותו בעדינות ואז לאט לאט הנשיקה הופכת לתובענית. הוא לוקח את הפיקוד לידיו ומעמיק את הנשיקה. ידו משוטטת במורד גופי וידיי מסרבות להתנתק מגופו אבל אני עוצרת את הנשיקה ומתרוממת על רגליי.
"לאן את הולכת?" הוא שואל, מבולבל.
"לגרום לך ליהנות קצת," אני עונה בחיוך ומבקשת ממנו לשכב באמצע המיטה. אני עולה שוב על המיטה, מתיישבת על ברכיי ומשחקת עם אצבעותיי בשערותיו הקטנות שמעטרות את בטנו מהטבור ועד לאיבר מינו.
"מתי הספקת לטפל פה בעניינים?" אני שואלת ומצביעה על איברו שכבר עומד דום.
"ביקשתי מהעובד שעזר לי להתקלח היום," הוא אומר נבוך ואני מצחקקת. "עשה עבודה טובה," אני מחמיאה לו וצוחקת שוב. עוברת עם אצבעותיי על איברו והוא לוקח נשימה עמוקה.
"התגעגעת לזה?" אני שואלת בלחישה.
"לא יכול לתאר עד כמה," הוא עונה בשקט ומשחרר אוויר.
אני מעסה את איברו הזקור, שרק מתחנן למגע, מלמעלה ועד למטה, מעניקה לו עיסוי כראוי. יואב עוצם את עיניו ומתענג על הרגע. ימים ולילות פנטזתי על הרגע הזה, שנהיה שוב ביחד, שאענג אותו והוא אותי.
יואב מושיט את ידו ונוגע בחזי. הוא תופס שד אחד מלטף ולש אותו, תופס את הפטמה ומושך אותה קלות, גורם לצמרמורת לעבור בגבי. אני ממשיכה לעסות את איברו בזמן שהוא מעסה את חזי, עובר משד אחד לשד השני, מפנק כל אחד בתשומת לב רבה. יואב מביט בי וזיק של שובבות עובר בעיניו, אותו המבט שהייתי רגילה לראות אצלו כל פעם שהיינו עושים אהבה.
"איך אתה מרגיש?" אני שואלת בלחישה.
"לא היה יותר טוב מזה," הוא עונה בקול צרוד.
אני מרגישה את הרטיבות שמצטברת בין רגליי, את הלחץ הקטנטן שמתגבש בבטני התחתונה, יודעת בדיוק מה אני צריכה ויודעת שגם הוא צריך את זה.
"רוצה שיהיה הרבה יותר טוב?" אני שואלת כשידו עדין משוטטת על פלג גופי העליון. הוא מרים גבה ואני מחזירה לו חיוך קטן וצדדי.
"על מה חשבת?" הוא שואל.
"אתה חייב להבטיח לי שברגע שיכאב לך, אפילו טיפה, אתה עוצר אותי," אני קובעת.
"מבטיח."
אני מרימה רגל אחת מעליו ומתמקמת מעליו כשכל רגל מצדדיו של גופו.
"הופה!"
"תזכור מה הבטחת לי," אני מזכירה ומתיישבת על כפות רגליי. גופי באוויר, נתמכת בקיר שלצידי ומתחננת לרגליי שלא יגרמו לי ליפול עליו.
אני מחזיקה את איברו בידי ומחככת אותו באיברי הרטוב.
"פאק," הוא ממלמל, "ואוו!"
"עדין לא הגענו לשיא," אני אומרת בצחוק וכשאיברו רטוב מספיק אני מחדירה אותו לתוכי, לאט לאט, נותנת לו להרגיש את מה שחיכה רק לו.
"פאק, יעל!" הוא משחרר אוויר ותופס עם ידו הימנית את צד המותן שלי. אני מתיישבת עליו כשכל איברו הרוטט בתוכי, ממלא אותי, נותנת לשנינו להתרגל להרגשה שכמעט וכבר שכחנו אותה. לוקחת את ידו הפצועה ומניחה על חזי "מרגיש אותי?" אני שואלת בציפייה, רוצה כבר לזוז מעליו שירגיש עוד יותר ובסופו של דבר יהנה ויתפרק בתוכי.
"כן."
"אתה מרגיש את האצבעות סביב החזה?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה קצר נשימה.
"לא כואב לך כשאני ככה מעליך?"
"לא."
אני מהנהנת עם ראשי ומתחילה לזוז בקצב איטי. למעלה ולמטה, עולה ויורדת באיטיות, מרגישה כל עור ושריר של איברו בתוכי. וזה כל כך טוב!
הוא לוחץ על מותניי עם אצבעותיו ואני מגבירה את הקצב שלי, למעלה ולמטה, יורדת ועולה, משתדלת לא להכאיב לו.
"אל תפחדי להשתולל עליי, נמרה שלי," הוא אומר ברצינות וקורץ.
"אבל הרגל שלך," אני מזכירה לו.
"אקח אחר כך משכך כאבים, אבל כרגע..תני לי יעל..תני לי להרגיש אותך, תני לי לזיין אותך כמו שפעם הייתי," אני שומעת תחינה בקולו ובולעת את רוקי.
אני מתיישבת על ברכיי ואיברו נכנס יותר עמוק לתוכי, ננעץ יותר חזק.
אני זזה יותר מהר, מקפצת עליו בדיוק כמו שרצה.
ידו יורדת לכיוון איברי ומוצאת את הדגדגן. הוא משחק עם אצבעותיו בזמן שאני רוכבת עליו.
"או גאד!" אני פולטת ועוצמת את עיניי. מרגישה איך הלחץ רק מתגבר ומתגבר, יודעת שאם ימשיך עוד קצת אתפרק לרסיסים קטנים קטנים.
יואב לא עוצר ואני מרגישה את אגנו נדחק כנגד אגני, מנסה לחדור עמוק יותר, חזק יותר, מהר יותר. שיערי הפזור נדבק לגבי ושכבה דקה של זיעה עולה על מצחו.
"יואב!" אני גונחת בקול ומעיפה את ראשי לאחור.
"כן."
"תזהר."
"ששש," הוא משתיק אותי, "תהני מהרגע," הוא עונה וממשיך להדחק לתוכי במרץ.
לרגע אני שוכחת מהבעיות,
שוכחת מהפציעות,
שוכחת מבתי החולים והחדר הלבן,
שוכחת מיום העצמאות
ונהנית מהניצחון הפרטי שלי. מהחבר שחזר אליי לכמה דקות בודדות.
אני נותנת לעצמי להשתחרר בזמן שאני רוכבת עליו בכל העוצמה. אני מתמסרת לכדור הפרפרים שמתבצר בתוך בטני ויורד לכיוון איברי ולאחר כמה שניות גונחת בקול רם את שמו של יואב ומתפרקת, גורמת לפרפרים שהתבצרו בתוכי לבקוע ממני ולעוף השמיימה.
יואב ממשיך לנוע בתוכי, הוא תופס את איבר מינו ומשפשף אותו בתוכי. אני מרגישה איך איברו רוטט בתוכי, מודיע שעוד רגע ויגיע לפורקן שלו. ראשו נמתח אחורנית, נשימתו נעצרת, שריריו נמתחים ו...יואב גומר בתוכי. אני מרגישה את פורקנו והוא מחזיר לי חיוך עייף אך מרוצה.
אני עוזרת לו לצאת מתוכי בזהירות ונשענת על חזהו.
הוא מלטף את שיערי ונושק לקודקוד ראשי. "אני אוהב אותך, יעל," הוא מצהיר.
אני מרימה את ראשי ומביטה לתוך עיניו החומות. "גם אני אוהבת אותך," ומנשקת את שפתיו.
"תודה," הוא ממלמל.
"על מה?" אני שואלת.
"תודה שלא הרמת ידיים כשאני ויתרתי."
אני מרימה את עיניי, מנסה לגרום לדמעות להישאר במקומן ולא לזלוג אך לא מצליחה וכמה בודדות מצליחות להסתנן החוצה.
"תודה שנשארת בחיים," אני ממלמלת בחזרה והוא מנשק את שפתיי.
אנחנו שוכבים במיטה, עירומים, מזיעים, מסופקים ומרוצים.
"יום עצמאות שמח!!" אנו שומעים ברקע. החגיגות בבמות החלו, אבל כרגע זה לא מעניין אותנו, כי כרגע אנחנו חוגגים חגיגה פרטית משלנו.
המדינה חוגגת יום הולדת וניצחונות
ואנחנו חוגגים את הניצחון הפרטי שלנו.
את החיים החדשים שקיבלנו,
את האומץ, ההזדמנות השנייה והאהבה המחודשת.