בית העירייה הישן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית העירייה הישן

בית העירייה הישן

ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יעל ענבר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'

תקציר

זה היה אמור להיות תיק פשוט, חד וחלק. מנחה תוכנית הרדיו הידוע ביותר בקנדה, קֶוִוין בְּרֵייס, הודה ברצח בת-זוגו הצעירה, בפני מחלק העיתונים כשידיו מגואלות בדמה. הגופה שכבה באמבטיה שבדירתם המשותפת, עם דקירת סכין קטלנית בחזה.
 
עכשיו נותרו לכאורה רק הליכים משפטיים: תיעוד זירת הרצח, הגשת כתב אישום, וזה הכול. הבעיה היא שבְּרֵייס מסרב לדבר עם הסובבים אותו - כולל עורכת-הדין שלו. לאט-לאט נחשפים פרטים שמעלים תהיות בקשר לפשטות של התיק הסנסציוני. מסתבר שהנרצחת היתה אלכוהוליסטית תוקפנית, טביעות אצבעות זרות מופיעות בזירת הרצח, וחקירה נגדית באולם בית המשפט הופכת את היוצרות. התיק מתגלה כמקרה רצח סבוך שרב הנסתר בו על הנגלה.
 
כמו סנגורים אחרים שנהפכו לסופרים, ביניהם סקוט טורו וג'ון גרישם, גם רוברט רוטנברג, עורך דין פלילי מצליח מטורונטו, מגבה את ספר המתח המרתק הזה בידע המשפטי הנרחב שלו.
 
הספר בית העירייה הישן, לוקח אותנו לסיור מרתק בעיר מלהיבה ומלאת חיים ואוסף של דמויות ססגוניות:
 
אָווֹטְוֶוה אָמַאנְקְוָוה, הכתב הראשון שמדווח על הפשע, אשר עובד בשיתוף פעולה לא רשמי עם הסנגורית של הנאשם; השופט ג'ונתן סַאמֶרְז, אדמירל ותיק בצי הקנדי שמנהל את אולם בית המשפט שלו כאילו היה יחידה צבאית; עדנה וינגייט, בריטית מקסימה בת שמונים ושלוש, שלא מוכנה להפסיד אף אימון בוקר של "יוגה חמה"; דניאל קֶנִיקוֹט, עורך-דין לשעבר ממשרד גדול שהתגייס למשטרה אחרי שאחיו נרצח והחקירה בעניינו הסתיימה במבוי סתום ובל נשכח את מחלק העיתונים ההודי הקשיש, שמגיע בכל בוקר בדיוק נמרץ עם העיתון לכל אחד מלקוחותיו, ופיו מלא פתגמים באנגלית צחה ובמבטא הודי כבד.
 
בית העירייה הישן הוא רומן בלשי מרתק המתרחש בטורונטו המפתיעה ורבת הפנים, ועורך לנו היכרות עם קשת מרהיבה של דמויות בלתי צפויות ועלילה מפותלת ומותחת עד הדף האחרון.

פרק ראשון

חלק I, דצמבר 
 
לתדהמתם הרבה של בני משפחתו, מר סינג דווקא די נהנה לחלק עיתונים. מי היה מאמין שגוּרדיאָל סִינְג, שהיה פעם נהג הקטר הראשי של אינדיאן רֵיילְווֵייז, חברת התעבורה הגדולה ביותר בעולם, ישמוט עיתונים על סף ביתם של אנשים החל מהשעה 5:05 בכל בוקר. הוא לא היה חייב לעבוד. אבל מאז שהגיע לטורונטו לפני ארבע שנים הוא עמד על כך בכל תוקף. בלי להתחשב בעובדה שביום חמישי הבא ימלאו לו שבעים וארבע. כן, זאת עבודה קטנה ומטופשת, נאלץ מר סינג להודות באוזני אשתו בִּימַאל ושלוש הבנות שלהם, אבל היא מצאה חן בעיניו. לכן זִמזם לעצמו מר סינג מנגינה הינדית עתיקה בזמן שהלך במהירות בעלטה של תחילת החורף, בבוקר הקר של יום שני, השבעה־עשר בדצמבר.
 
הוא נכנס ללוֹבִּי הסָפוּן בשיש של מָרְקֶט פְּלֵייס טָאוּוֶר, בית דירות מפואר ברחוב פְרוֹנְט, ונופף בידידות אל מר רַאשִׁיד, שוער הלילה. עיתוני הגלְוֹבּ אנד מֵייל עמדו בערימה מסודרת מצִדה הפנימי של הדלת, על יד עץ חג מולד קטן עשוי פלסטיק.
 
כמה מוזר שמשתמשים בעצי פלסטיק במדינה שכולה מכוסה יערות, חשב לעצמו מר סינג כשמשך למעלה את מכנסי הפלנל האפורים שלו והתכופף כדי לחתוך את חבל הקשירה של העיתונים באולרו. הוא מיין את העיתונים לשתים־עשרה ערימות, אחת לכל קומה של מסלול החלוקה שלו. היה לו קל לחרות בזיכרונו מי מהדיירים הזמין עיתון, והיה פשוט ללכת לאורך המסדרונות הריקים ולהניח עיתון בדיוק לפני כל אחת מהדלתות.
 
הבדידות היתה נעימה כל־כך. שונה כל־כך מההמולה של דֶלהי. כשהגיע אל הקומה העליונה ידע מר סינג שייפגש עם האדם היחיד שתמיד היה ער. מר קֶווִין משהו. מר סינג אף פעם לא הצליח לזכור את שם המשפחה של קֶווִין, אף־על־פי שהאדון היה אחד האנשים המפורסמים ביותר בכל רחבי קנדה. הוא ידע שיעמוד שם, בחלוק הרחצה המרופט שלו, סיגריה בידו הימנית וספל תה בשמאלית, יחכך את זקנו האפור בכתפו בעודו ממתין בלהיטות לעיתון שלו.
 
מר קֶווִין הנחה תוכנית בוקר ברדיו, ששודרה בכל רחבי המדינה. מר סינג ניסה להאזין לה כמה פעמים, אבל היו בה רק הרבה פטפוטים על דיג בניוּפאוּנדלנד, על נגינת כינורות בעמק אוֹטווה, ועל חקלאות בערבות. הקָנָדים היו אנשים מוזרים. רובם התגוררו בערים, אבל נראה שהדבר היחיד שרצו לדבר עליו היה החיים בכפר.
 
למרות הופעתו המרושלת, מר קֶווִין היה ג'נטלמן אמיתי. ביישן למדי. מר סינג נהנה מהשיחה הטקסית שניהלו בכל בוקר.
 
"בוקר טוב, מר סינג," אמר מר קֶווִין תמיד.
 
"בוקר טוב, מר קֶווִין," ענה לו מר סינג תמיד. "מה שלום אשתך היפה?"
 
"יפה יותר מתמיד, מר סינג," השיב מר קֶווִין בכל פעם מחדש. אחר־ כך הוא נעץ את הסיגריה בפיו, פתח את כף ידו ונתן למר סינג פלח של תפוז.
 
"תודה רבה," השיב מר סינג באופן קבוע ונתן למר קֶווִין את העיתון שלו.
 
"הרגע חתכתי אותו," נהג מר קֶווִין לענות.
 
ואז הם היו ממשיכים בשיחה קצרה על גננוּת או על בישול או על תה. למרות כל הדברים שבוודאי העסיקו אותו, מר קֶווִין נראה כאילו הוא אף פעם לא ממהר. זאת היתה פשוט שיחת נימוסין מכובדת שהתנהלה בשעה מחרידה. שיחה תרבותית מאוד.
 
כמו תמיד נדרשו למר סינג עשרים וחמש דקות כדי לעשות את דרכו בשיטתיות למעלה אל הקומה השתים־עשרה. רק שתי דירות היו בקומה העליונה. הדירה של מר קֶווִין, 12 א, היתה משמאל, מעבר לעיקול המסדרון הארוך, כמעט בקצהו. הדיירת מימין, אישה מבוגרת שגרה לבדה, הזמינה את העיתון האחר, שאותו תמיד חילק אחרון.
 
מר סינג הגיע אל דלת דירתו של מר קֶווִין, וכמו תמיד היא היתה פתוחה למחצה. אבל לא היה שום סימן וזכר למר קֶווִין. אני יכול פשוט להשאיר כאן את העיתון, חשב לעצמו מר סינג. אבל אז הוא יחמיץ את השיחה היומית שלהם.
 
הוא המתין רגע. מובן שהוא לא יכול לדפוק בדלת, זה יהיה ממש לא מנומס. הוא הגביר את קול הזמזום שלו ודִשדש במקום בתקווה שיעורר מספיק רעש כדי להכריז על הגעתו. ועדיין איש לא בא.
 
הוא היסס. נהג הקטר שבו התעורר. הוא אהב שגרה. סדר. הוא זכר את היום שבו לימד המורה למתמטיקה בכיתה י"א את התלמידים שלמעשה אין דבר כזה, קווים מקבילים. מפני שכדור הארץ עגול, בסופו של דבר כל שני קווים מקבילים ייפגשו. מר סינג לא ישן שבוע.
 
הוא שמע רעש מתוך הדירה. צליל משונה, חלול. זה היה מוזר. ואז נסגרה דלת. יופי, חשב לעצמו כשהמתין. אבל שוב השתררה דממה. אולי כדאי שיילך.
 
במקום זאת הוא לקח לידו את העיתון של מר קֶווִין ושמט אותו על רצפת הפרקט בדיוק מחוץ לדלת. העיתון נחת בצליל חבטה רם, שקיווה כי הוא יאותת על נוכחותו בפתח הדלת. הוא מעולם לא עשה שום דבר דומה לזה בעבר.
 
שוב נשמע רעש מבפנים. מרוחק. האם היה זה קול פסיעות? מה עליו לעשות? הוא בהחלט לא יכול להיכנס.
 
מר סינג המתין. לראשונה הוא השפיל את מבטו אל דף הכותרת של העיתון. היה בו תצלום של שחקן הוקי קרח המניף את זרועותיו באוויר וכתבה על הקבוצה המקומית, הטורונטו מֵייפּל לִיפְס. כמה מוזר היה שהכתיב האנגלי של השם היה שגוי: צורת הריבוי הנכונה של המילה עלֶה, "לִיף", היא "לִיבְס". וצבע העלה על חולצת השחקן היה כחול. מר סינג ראה עלי אֶדֶר אדומים וצהובים יפהפיים. אבל הוא מעולם לא ראה עלה כחול.
 
לבסוף שמע פסיעות מתקרבות אל הדלת. מר קֶווִין יצא לפרוזדור הכניסה של הדירה, לבוש בחלוק הרחצה הרגיל שלו, ופתח את הדלת לרווחה. מר סינג שמע צליל נקישה קל כשהיא נגעה במעצור הקבוע ברצפה.
 
אבל איפה היו הסיגריה שלו? התה שלו? מר קֶווִין התבונן בכפות ידיו. הוא חיכך את אצבעותיו. מר סינג הבחין במשהו אדום על קצות אצבעותיו.
 
עלתה במוחו מחשבה נעימה. תפוזי דם. הוא אהב כל־כך לאכול אותם בבית, ולא מזמן גילה שבעונה הזאת הם הגיעו אל החנויות בקנדה. האם מר קֶווִין בדיוק חתך תפוז דם?
 
מר קֶווִין הרים את כפות ידו אל האור. עכשיו ראה מר סינג בבירור את הנוזל האדום. הוא היה סמיך וצמיג, לא דליל כמו מיץ תפוזים.
 
לבו של מר סינג התחיל לפעום בחוזקה. זה היה דם.
 
מר סינג פתח את פיו כדי לדבר. אבל לפני שהספיק להגיד מילה, מר קֶווִין רכן והתקרב אליו. "הרגתי אותה, מר סינג," לחש. "הרגתי אותה."

עוד על הספר

  • תרגום: יעל ענבר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'
בית העירייה הישן רוברט רוטנברג
חלק I, דצמבר 
 
לתדהמתם הרבה של בני משפחתו, מר סינג דווקא די נהנה לחלק עיתונים. מי היה מאמין שגוּרדיאָל סִינְג, שהיה פעם נהג הקטר הראשי של אינדיאן רֵיילְווֵייז, חברת התעבורה הגדולה ביותר בעולם, ישמוט עיתונים על סף ביתם של אנשים החל מהשעה 5:05 בכל בוקר. הוא לא היה חייב לעבוד. אבל מאז שהגיע לטורונטו לפני ארבע שנים הוא עמד על כך בכל תוקף. בלי להתחשב בעובדה שביום חמישי הבא ימלאו לו שבעים וארבע. כן, זאת עבודה קטנה ומטופשת, נאלץ מר סינג להודות באוזני אשתו בִּימַאל ושלוש הבנות שלהם, אבל היא מצאה חן בעיניו. לכן זִמזם לעצמו מר סינג מנגינה הינדית עתיקה בזמן שהלך במהירות בעלטה של תחילת החורף, בבוקר הקר של יום שני, השבעה־עשר בדצמבר.
 
הוא נכנס ללוֹבִּי הסָפוּן בשיש של מָרְקֶט פְּלֵייס טָאוּוֶר, בית דירות מפואר ברחוב פְרוֹנְט, ונופף בידידות אל מר רַאשִׁיד, שוער הלילה. עיתוני הגלְוֹבּ אנד מֵייל עמדו בערימה מסודרת מצִדה הפנימי של הדלת, על יד עץ חג מולד קטן עשוי פלסטיק.
 
כמה מוזר שמשתמשים בעצי פלסטיק במדינה שכולה מכוסה יערות, חשב לעצמו מר סינג כשמשך למעלה את מכנסי הפלנל האפורים שלו והתכופף כדי לחתוך את חבל הקשירה של העיתונים באולרו. הוא מיין את העיתונים לשתים־עשרה ערימות, אחת לכל קומה של מסלול החלוקה שלו. היה לו קל לחרות בזיכרונו מי מהדיירים הזמין עיתון, והיה פשוט ללכת לאורך המסדרונות הריקים ולהניח עיתון בדיוק לפני כל אחת מהדלתות.
 
הבדידות היתה נעימה כל־כך. שונה כל־כך מההמולה של דֶלהי. כשהגיע אל הקומה העליונה ידע מר סינג שייפגש עם האדם היחיד שתמיד היה ער. מר קֶווִין משהו. מר סינג אף פעם לא הצליח לזכור את שם המשפחה של קֶווִין, אף־על־פי שהאדון היה אחד האנשים המפורסמים ביותר בכל רחבי קנדה. הוא ידע שיעמוד שם, בחלוק הרחצה המרופט שלו, סיגריה בידו הימנית וספל תה בשמאלית, יחכך את זקנו האפור בכתפו בעודו ממתין בלהיטות לעיתון שלו.
 
מר קֶווִין הנחה תוכנית בוקר ברדיו, ששודרה בכל רחבי המדינה. מר סינג ניסה להאזין לה כמה פעמים, אבל היו בה רק הרבה פטפוטים על דיג בניוּפאוּנדלנד, על נגינת כינורות בעמק אוֹטווה, ועל חקלאות בערבות. הקָנָדים היו אנשים מוזרים. רובם התגוררו בערים, אבל נראה שהדבר היחיד שרצו לדבר עליו היה החיים בכפר.
 
למרות הופעתו המרושלת, מר קֶווִין היה ג'נטלמן אמיתי. ביישן למדי. מר סינג נהנה מהשיחה הטקסית שניהלו בכל בוקר.
 
"בוקר טוב, מר סינג," אמר מר קֶווִין תמיד.
 
"בוקר טוב, מר קֶווִין," ענה לו מר סינג תמיד. "מה שלום אשתך היפה?"
 
"יפה יותר מתמיד, מר סינג," השיב מר קֶווִין בכל פעם מחדש. אחר־ כך הוא נעץ את הסיגריה בפיו, פתח את כף ידו ונתן למר סינג פלח של תפוז.
 
"תודה רבה," השיב מר סינג באופן קבוע ונתן למר קֶווִין את העיתון שלו.
 
"הרגע חתכתי אותו," נהג מר קֶווִין לענות.
 
ואז הם היו ממשיכים בשיחה קצרה על גננוּת או על בישול או על תה. למרות כל הדברים שבוודאי העסיקו אותו, מר קֶווִין נראה כאילו הוא אף פעם לא ממהר. זאת היתה פשוט שיחת נימוסין מכובדת שהתנהלה בשעה מחרידה. שיחה תרבותית מאוד.
 
כמו תמיד נדרשו למר סינג עשרים וחמש דקות כדי לעשות את דרכו בשיטתיות למעלה אל הקומה השתים־עשרה. רק שתי דירות היו בקומה העליונה. הדירה של מר קֶווִין, 12 א, היתה משמאל, מעבר לעיקול המסדרון הארוך, כמעט בקצהו. הדיירת מימין, אישה מבוגרת שגרה לבדה, הזמינה את העיתון האחר, שאותו תמיד חילק אחרון.
 
מר סינג הגיע אל דלת דירתו של מר קֶווִין, וכמו תמיד היא היתה פתוחה למחצה. אבל לא היה שום סימן וזכר למר קֶווִין. אני יכול פשוט להשאיר כאן את העיתון, חשב לעצמו מר סינג. אבל אז הוא יחמיץ את השיחה היומית שלהם.
 
הוא המתין רגע. מובן שהוא לא יכול לדפוק בדלת, זה יהיה ממש לא מנומס. הוא הגביר את קול הזמזום שלו ודִשדש במקום בתקווה שיעורר מספיק רעש כדי להכריז על הגעתו. ועדיין איש לא בא.
 
הוא היסס. נהג הקטר שבו התעורר. הוא אהב שגרה. סדר. הוא זכר את היום שבו לימד המורה למתמטיקה בכיתה י"א את התלמידים שלמעשה אין דבר כזה, קווים מקבילים. מפני שכדור הארץ עגול, בסופו של דבר כל שני קווים מקבילים ייפגשו. מר סינג לא ישן שבוע.
 
הוא שמע רעש מתוך הדירה. צליל משונה, חלול. זה היה מוזר. ואז נסגרה דלת. יופי, חשב לעצמו כשהמתין. אבל שוב השתררה דממה. אולי כדאי שיילך.
 
במקום זאת הוא לקח לידו את העיתון של מר קֶווִין ושמט אותו על רצפת הפרקט בדיוק מחוץ לדלת. העיתון נחת בצליל חבטה רם, שקיווה כי הוא יאותת על נוכחותו בפתח הדלת. הוא מעולם לא עשה שום דבר דומה לזה בעבר.
 
שוב נשמע רעש מבפנים. מרוחק. האם היה זה קול פסיעות? מה עליו לעשות? הוא בהחלט לא יכול להיכנס.
 
מר סינג המתין. לראשונה הוא השפיל את מבטו אל דף הכותרת של העיתון. היה בו תצלום של שחקן הוקי קרח המניף את זרועותיו באוויר וכתבה על הקבוצה המקומית, הטורונטו מֵייפּל לִיפְס. כמה מוזר היה שהכתיב האנגלי של השם היה שגוי: צורת הריבוי הנכונה של המילה עלֶה, "לִיף", היא "לִיבְס". וצבע העלה על חולצת השחקן היה כחול. מר סינג ראה עלי אֶדֶר אדומים וצהובים יפהפיים. אבל הוא מעולם לא ראה עלה כחול.
 
לבסוף שמע פסיעות מתקרבות אל הדלת. מר קֶווִין יצא לפרוזדור הכניסה של הדירה, לבוש בחלוק הרחצה הרגיל שלו, ופתח את הדלת לרווחה. מר סינג שמע צליל נקישה קל כשהיא נגעה במעצור הקבוע ברצפה.
 
אבל איפה היו הסיגריה שלו? התה שלו? מר קֶווִין התבונן בכפות ידיו. הוא חיכך את אצבעותיו. מר סינג הבחין במשהו אדום על קצות אצבעותיו.
 
עלתה במוחו מחשבה נעימה. תפוזי דם. הוא אהב כל־כך לאכול אותם בבית, ולא מזמן גילה שבעונה הזאת הם הגיעו אל החנויות בקנדה. האם מר קֶווִין בדיוק חתך תפוז דם?
 
מר קֶווִין הרים את כפות ידו אל האור. עכשיו ראה מר סינג בבירור את הנוזל האדום. הוא היה סמיך וצמיג, לא דליל כמו מיץ תפוזים.
 
לבו של מר סינג התחיל לפעום בחוזקה. זה היה דם.
 
מר סינג פתח את פיו כדי לדבר. אבל לפני שהספיק להגיד מילה, מר קֶווִין רכן והתקרב אליו. "הרגתי אותה, מר סינג," לחש. "הרגתי אותה."