הסגת גבול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסגת גבול
מכר
מאות
עותקים
הסגת גבול
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסגת גבול

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רוז טרמיין

רוז טרמיין (באנגלית: Rose Tremain, נולדה ב-2 באוגוסט 1943) היא סופרת בריטית.

נולדה ב-2 באוגוסט 1943 בלונדון, כרוזמרי ג'יין טומסון. מ-1954 עד 1961 למדה בבית הספר קרופטון גרנג'. למדה בסורבון בשנים 1961, 1962 וסיימה תואר באנגלית באוניברסיטה של מזרח אנגליה בשנת 1965. באוניברסיטה של מזרח אנגליה לימדה כתיבה יצירתית משנת 1988 עד שנת 1995.
רוז נישאה לג'ון טרמיין ב-1971. בתם היחידה אלאנור נולדה שנה לאחר מכן בשנת 1972. התגרשה לאחר חמש שנות נישואים. נישאה בשנית לג'ונתן דדלי בשנת 1982, נישואים שארכו תשע שנים. בשנת 1992 נישאה בשלישית, לריצרד הולמס, אף הוא סופר בריטי והם גרים במזרח אנגליה.
כסופרת, הושפעה טרמיין מכתיבתם של ויליאם גולדינג (בעל זבוב) וגבריאל גארסיה מארקס (מאה שנים של בדידות). כותבת גם מחזות לרדיו ולטלוויזיה. ספרה "חלומות פרטיים" (במקור: The Road Home), זיכה אותה בפרס אורנג'. הספר ראה אור בעברית בתרגום של ניצה פלד, בשנת 2009

נושאים

תקציר

על רקע גבעות וגיאיות בסבן, בלב דרומה של צרפת, עוסק הרומן הסגת גבול בסכסוך קרקעות, ביחסי שנאה-אהבה של אח ואחות ובנקמה הרסנית.

בעמק שקט ניצב בית חווה מאבן, מאס לונל. בעליו, אראמון לונל, הוא אלכוהוליסט שעברו רודף אותו, ואילו אחותו, אודרן, חולמת לנקום על הבגידות הסמויות שהרסו את חייה. אל תוך העולם הסגור הזה בסבן מגיע אנתוני וריי, סוחר עתיקות מלונדון. הוא מקווה לפתוח דף חדש בחייו ומתחיל לחפש בית באזור, אך הגעתו למאס לונל מניעה סדרת אירועים אלימה ויצרית.

שני עולמות ושתי תרבויות במסלול התנגשות – גבולות קדומים נחצים, טבואים נשברים, ומתרחש פשע אלים. גם הגבעות של הסבן נותרות כל אותה עת אכזריות ומפתות, בלתי נשכחות ולכודות ברומן אפל.

ספריה של רוז טרמיין זכו בפרסים רבים, ביניהם פרס וייטברד, הפרס הצרפתי Prix Femina  etranger ופרס אורנג'.

"רומן נועז...טרמיין יודעת להאיר ביד אמן מקומות אפלים...ללפות את הקורא בקרסוליו ולטלטל אותו מעל פי תהום, בלי לחסוך ממנו דבר ובלי להרפות"
 - New York Times Book Review

תרגום: יואב כ"ץ

פרק ראשון

לילדה קוראים מֶלוֹדי.
לפני שנים רבות, עוד לפני שמֶלודי נולדה, ניסתה אִמהּ היפה את כוחה במוזיקה קלאסית.
מלודי בת עשר והיא מנסה לאכול כריך. היא מפרידה את שתי פרוסות הלחם ובוהה בנקניק הוורוד והלח שבתוכו ובשכבה הבוהקת, הדוחה, האפורה־ירוקה שעליו. סביב לה, בעשב היבש ובין העצים השחונים, משמיעים צרצרים וחגבים את הצליל הזה שהם עושים, לא בקולותיהם (מישהו אמר למלודי שאין להם קולות) אלא בגופם, כשאיבר אחד רוטט כנגד איבר אחר. במקום הזה, מלודי חושבת, הכול חי ומרפרף ועובר ממקום למקום והיא פוחדת שתראה את אחד החרקים האלה נוחת פתאום בבת אחת על הכריך שלה או על רגלה או שיתחיל לסבך רגליים בשערה.
שערה של מלודי כהה ורך. כשהיא מביטה בנקניק המכוסה ריר, היא מרגישה איך הזיעה מתחילה לנטוף מתוך ראשה. זיעה, היא חושבת, היא יד קרירה המנסה ללטף אותך. זיעה היא משהו מוזר שנמצא בתוכך ומנסה להזדחל ממקום למקום...
מלודי מניחה את הכריך בעשב המאובק. בעוד רגע, היא יודעת, ינהרו נמלים ויתקבצו סביב וינסו לקחת אותו. במקום שבו גרה פעם, בפריז, לא היו שום נמלים, אבל כאן, בביתה החדש, יש כל כך הרבה נמלים, שאי־אפשר לספור אותן בכלל. הן יוצאות מהאדמה ויורדות לתוכה בחזרה, אם את חופרת, את מוצאת אותן: גוש מוצק של נמלים, שחורות ואדומות. את החפירה שלך עובר דרכן כאילו הן פריכות. אפילו לא צריך לחפור עמוק מאוד.
מלודי מרימה את ראשה ומביטה בעלי עץ האלון שמעליה.
העלים מצהיבים כאילו כבר הגיע הסתיו. הרוח שנקראת מיסטֶרָל נושבת ללא הרף בעצים, והשמש נעה ללא הרף ומנקבת את הצל ושום דבר במקום הזה לא נגמר אף פעם ולא עומד במקום.
"מלודי," קול אומר. "את בסדר? את לא רוצה את הכריך שלך?"
מלודי מסתובבת אל מורתה, מדמואזל ז'אן וִיָאלָה, שיושבת על מרבד על העשב לא הרחק, וכמה מהילדים הצעירים מקובצים כגוש קרוב אליה, וכולם לועסים בצייתנות את הבָגטים שלהם.
"אני לא רעבה," מלודי אומרת.
"היה לנו בוקר ארוך," מדמואזל ויאלה אומרת. "נסי לאכול כמה נגיסות."
מלודי מטלטלת את ראשה. לפעמים קשה לדבר. לפעמים את כמו חרק שאין לו קול, שרק צריך לעשות כמה תנועות באחד מאיברי גופו. והמיסטרל נושבת סביבך מכל מקום ועלי הסתיו ממשיכים לנשור, אף שזה יום של אמצע קיץ.
"בואי שבי פה," מדמואזל ויאלה אומרת. "נשתה כולנו מים."
המורה אומרת לאחד הבנים, ז'וֹז'וֹ (אחד מהבריונים המציקים למלודי ומחקים את המבטא הפריזאי הסנובי שלה), להעביר את סל הפיקניק. מלודי קמה ומתרחקת מהכריך הזרוק בעשב, ומדמואזל ויאלה מושיטה את ידה ומלודי מתיישבת שם, קרוב למורה שהיא די מחבבת, אבל בגדה בה הבוקר... כן, בגדה בה... כשהכריחה אותה להביט בדברים שלא רצתה לראות...
מדמואזל ויאלה לובשת חולצת פשתן לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים ונעלי בד לבנות. זרועותיה רכות ושזופות והשפתון שלה אדום בהיר מזעזע. יכול להיות שגם היא הגיעה מפריז, מזמן. היא מוציאה מהסל המגושם בקבוק מים של "אוויאן" ונותנת למלודי.
"הנה," היא אומרת. "בבקשה."
מלודי מצמידה את הבקבוק הקריר אל לחייה. היא רואה שז'וז'ו בוהה בה. פניהם של ילדים בריונים יכולות להיות ריקות מהבעה, ריקות לחלוטין, כאילו מעולם לא למדו לומר איך קוראים להם.
"טוב," ז'אן ויאלה אומרת בקול המורתי שלה, "מי יגיד לי, אחרי שראינו את המצגות במוזיאון, איך נוצר המשי?"
מלודי מביטה מעלה, לצדדים, מביטה באור המקפץ הרחק, ברוח הבלתי נראית... סביב־סביב לה הילדים מצביעים, משתוקקים לומר למדמואזל ויאלה את מה שהם יודעים, או את מה שידעו תמיד, כך חושדת מלודי, כי הם חלק מהנוף הזה והם נולדו מתוך אדמתו.
ז'וז'ו אומר את זה: "את המשי מייצרות תולעים."
הוא, כמו האחרים, ידע זאת מאז ומתמיד. כולם למדו זאת מהסבים שלהם או מאבות־סביהם, ורק היא, מלודי הרטמן מפריז, לא חשבה על כך מעולם עד היום, עד שז'אן ויאלה לקחה את הילדים למוזיאון ייצור המשי של מחוז סֶבֶן, בעיר רוּאַס.
"נכון," מדמואזל ויאלה אומרת. "לא לצעוק כולם בבת אחת. תגידי לי את, מלודי. נניח שאת רוצה לגדל יבול בריא של תולעי משי, מה הדבר הראשון שתעשי, אחרי שקנית את הביצים?"
הדבר הראשון. היא מביטה בכפות ידיה, המלוכלכות מזיעה ומאבק - בוץ אנושי.
"להקפיד שיהיה להן חם..." היא לוחשת. קולה קטן יותר מקולו של יצור זעיר כלשהו החי בין שני גבעולי תירס, או תחת שורש עץ.
"כן," ז'אן ויאלה אומרת. "יפה. ואיך תעשי את זה?"
מלודי רוצה לומר: כבר עניתי לך. אמרתי. אני לא רוצה להגיד עוד משהו. אבל היא רק ממשיכה להביט בידיה המכוסות בוץ, מהדקת את אחיזתה בבקבוק ה"אוויאן".
"אני יודע!" ז'וז'ו אומר.
"אנחנו יודעות!" שתי בנות אומרות, שתי חברות בלתי נפרדות, סטפני ומָגָלי.
"בבקשה, מגלי, ספרי לנו," ז'אן ויאלה אומרת.
פניה של מגלי ארגמניות, נפוחות מרוב גאווה ומבוכה. "סבתא שלי אמרה לי!" היא מתפוצצת. "מכניסים אותן לשקית בד ואת השקית דוחפים לתחתונים!"
כשסביב לה פורצים בצחוק, מלודי קמה על רגליה. הן רועדות, אבל היא צועדת מהר ככל יכולתה, מתרחקת מהמולת הילדים.
צרצרים אדומי גב מקפצים ומרפרפים על השביל. היא קוטפת ענף שתרמיל זרעים שברירי בקצהו ומנסה למנוע מהחרקים להתקרב אליה בעזרת המקל. היא שומעת את המורה קוראת לה, אבל היא לא מסתובבת. ז'אן ויאלה יודעת... אין ספק שהיא יודעת... שאם חיית את חייך בפריז - עשר שנים מחייך - אז את מתגעגעת לעיר, לחדר נקי ונעים עם שטיח בדירה נחמדה, ואת לא רוצה לדבר על תולעים רוחשות בשקיק מתחת לחצאיתך. כי זה לא שפריז נחרבה או משהו כזה. היא עדיין קיימת. הרחוב שלך קיים. הדירה שלך. החדר שהיה שלך פעם. ורק את לא תחזרי יותר. לעולם. כי פאפא קיבל "הזדמנות פז". הציעו לפאפא קידום. מינו אותו לראש המעבדה לאנליזה רפואית ברואס. ראש. "זה פנטסטי," מאמא אומרת. "את חייבת להבין שזו הזדמנות נפלאה." אבל זה אומר רק דבר אחד... פריז נעלמה. עכשיו יש בית מאבן, מרוחק ומבודד בעמק מוצל. יתושים מזמזמים בחשכה, לילות חמים. לבית כזה קוראים פה מא, אבל מבטאים את זה "מאס". בסדקים שבין אבניו, במקומות שבהם התפורר הטיח או נשר, מתחבאים עקרבים מפני השמש. ולפעמים אחד מהם מופיע, שחור וקטלני, על קיר החדר שלך, ופאפא צריך לבוא ו...
...הוא מביא מַקֶבֶת עץ או פטיש. פניו מוצפות דם.
מכת הפטיש מותירה סימן על הטיח של הקיר.
"זהו," הוא אומר, "הכול בסדר עכשיו. גמרנו."
גמרנו.
גמרנו עם ההליכה הביתה בחזרה מבית הספר, לחלוף על פני חנות המשקפיים וחנות הפרחים והפַּטיסֶרי שבפינה. גמרנו עם אחר צהריים חורפיים כששמי פריז צבועים כחול ניאון מאחורי כתפי הבניינים.
גמרנו עם שיעורי בלט, שיעורי שחייה, שיעורי כינור. גמרנו.
במקל הזרעים שלה מלודי מפלסת לה שביל בין החגבים.
היא פותחת שער ברזל חלוד ופוסעת אל תוך אחו שכולו גבעולי שלף, הולכת לעבר הצל, לעבר נטע מצהיב של עץ מֵילָה, מקום שבו תוכל להתבודד ולשתות את המים שלה. המורה הפסיקה לקרוא בשמה. אולי התרחקה יותר משחשבה? האוויר שקט ודומם, כאילו שככה המיסטרל.
מלודי פותחת את בקבוק המים. הוא כבר לא קריר, אלא מלוכלך מהבוץ שעל ידיה ויש לו ריח של פלסטיק. לא אמור להיות לו ריח של פלסטיק, אבל רק כאן יש לו ריח של פלסטיק מעשי ידי אדם, במקום שבו הטבע כל כך... נחוש... כל כך... מקיף. רק כאן הטבע ממלא את האדמה ואת האוויר ואת השמים. הטבע ממלא את העיניים. את יכולה לחוש את טעמו בפה...
כשהיא עדיין לוגמת מהמים, מלודי שומעת צליל חדש.
אנשים מדברים ברדיו? אחד הדיונים האלה, במקום רחוק, על פוליטיקה או על חיי אדם מפורסם? שיחה שלא ממש ציפו ממך להבין?
היא מפסיקה לשתות ומקשיבה. לא. לא אנשים. משהו ממלמל חרש כמו אנשים, אבל לא אנשים... אלא אם כן הם מדברים בשפה שמלודי לא שמעה אף פעם...
היא מביטה מטה, אל המקום שבו האחו אמור להסתיים בשורת עשבים עם עלים פרוותיים בירוק סרפד. העשבים צומחים במקבצים צפופים כל כך שכמעט אי־אפשר לפלס דרך ביניהם. אבל מלודי נחושה לגלות את מקור הצליל החדש, לכן היא מוצאת לה דרך לעברם. המקל עדיין בידה. היא מתחילה להצליף בעשבים. היא חושבת: ככה צריך להתייחס למקום הזה, למחוז סֶבֶן הזה - להצליף בו! אבל הוא משיב מלחמה. המקל נשבר. לכן מלודי מתחילה לבטוש ולרמוס לה שביל בין העשבים בנעלי ההתעמלות הלבנות שלה, שנקנו בפריז, והן כבר לא לבנות. היא פוסעת בצעדים גדולים. היא מרגישה איך הקרקע תחת רגליה מתחילה לרדת בשיפוע. אחד מעצי המילה נרעד בינה לבין השמש, כמו וילון עדין ודק הנמתח מעל ראשה.
היא בלתי נראית כעת. לא המורה ולא הילדים האחרים, לא יכולים לראות אותה עכשיו. הם, האחרים - כל אחד ואחד מהם - שמעו על אודות זקנות שהדגירו תולעים תחת חצאיותיהן הכבדות, תולעים לבנות כנגד בשר בטניהן וירכיהן הלבנות, אבל הם לא באו הנה, לא העזו לבוא ולהצליף בעשבים ולרמוס אותם ולפלס שביל שיורד אל...
חוף מתעקל של אבנים אפורות וחצץ חולי. וכאן, מאחורי החצץ, מתערבל וגולש פלג בין הסלעים העצומים. לא נהר. נכון, מעמיד פנים כאילו היה נהר, מדבר אל עצמו בשפה של נהר, אבל החום כיווץ אותו לכדי פלגון. שפיריות טסות כחץ מעל האבנים הגבוהות. עלי מילה שנשרו רוכבים על פני המים.
מלודי חוצה את החצץ אל שפת הפלג. היא כורעת וטובלת את כף ידה, שוטפת מעליה את הבוץ, אוהבת את הקרירות, את הקור, את הכמעט מי קרח האלה. לפתע עובר בה רטט של התרגשות. והנה היא, בלתי נראית בצל העץ היפה, בלתי נראית ומוגנת, כאילו העשבים הירוקים הכהים חזרו והזדקפו מאחוריה, חוסמים את דרכה בחזרה.
כמעט מאושרת היא פוסעת לאורך החוף הקטן, הולכת לאורך הפלג עד למקום שבו הוא פונה חדות. והיא פונה חדות ורואה שהמים זורמים, בלי כל אזהרה, אל ברכה ירוקה כים. היא בוהה בברכה. פלג המנסה לשוב ולהיות נהר! סימן שגם הטבע ניחן בזיכרון - לא? - ממש כפי שלה יש זיכרון של מה שחשבה שתהיה כשתהיה גדולה, של המקום שם חשבה שזה יקרה. כי זו ההרגשה שיש לה, שהפלג ערג אל הברכה. הוא נבוך מכך שהוא רק נחלון, פישון. אולי אפילו היה עצוב, נוגה, כמו שלה "יש לב כבד", ככה מאמא קוראת לזה. אבל עכשיו, כשהתמזג בברכה הגדולה והעמוקה, הוא יודע כי שב הביתה.
זמן רב עומדת מלודי דוממת, מתבוננת. ואז משתלט עליה רצון עז לטבול במים את גופה המעקצץ, צרוב השמש. היא מביטה לאחור, כמעט מצפה שהמורה תופיע מבעד למסך העצים הצעירים. אבל אף אחד לא בא.
נעליים. ג'ינס. חולצת טריקו. היא משליכה הכול רחוק, פרט לזוג תחתונים קטנים, אדומים־לבנים, שנקנו ב"מוֹנוֹפּרי" בשאנז אליזה. ואז היא מתחילה לטפס על הסלע הראשון החוצץ בינה לבין המים. היא קלת תנועה עכשיו, עוברת מסלע לסלע, אל הגבוה מביניהם, הניצב באמצע הפלג, והיא נזכרת במדריכה במועדון השחייה אומרת לשאר הילדים: "תסתכלו על מלודי. ככה אני רוצה שכולכם תהיו כשאתם קופצים למים: כמו ציפור, בקלילות ובחן."
ועכשיו היא עומדת לקפוץ. היא מציבה את כפות רגליה היחפות על קצה הסלע הלבן. בעוד רגע תבצע קפיצה מושלמת, בעוד רגע תבוא הקרירות המחיה, המספיגה של הברכה, ואז... ממש בקצה שדה הראייה שלה, היא רואה משהו שלא אמור להיות שם. במבט ראשון היא לא מזהה מה זה. היא נאלצת להביט שוב. היא נאלצת לבהות.
ואז היא מתחילה לצרוח.

רוז טרמיין

רוז טרמיין (באנגלית: Rose Tremain, נולדה ב-2 באוגוסט 1943) היא סופרת בריטית.

נולדה ב-2 באוגוסט 1943 בלונדון, כרוזמרי ג'יין טומסון. מ-1954 עד 1961 למדה בבית הספר קרופטון גרנג'. למדה בסורבון בשנים 1961, 1962 וסיימה תואר באנגלית באוניברסיטה של מזרח אנגליה בשנת 1965. באוניברסיטה של מזרח אנגליה לימדה כתיבה יצירתית משנת 1988 עד שנת 1995.
רוז נישאה לג'ון טרמיין ב-1971. בתם היחידה אלאנור נולדה שנה לאחר מכן בשנת 1972. התגרשה לאחר חמש שנות נישואים. נישאה בשנית לג'ונתן דדלי בשנת 1982, נישואים שארכו תשע שנים. בשנת 1992 נישאה בשלישית, לריצרד הולמס, אף הוא סופר בריטי והם גרים במזרח אנגליה.
כסופרת, הושפעה טרמיין מכתיבתם של ויליאם גולדינג (בעל זבוב) וגבריאל גארסיה מארקס (מאה שנים של בדידות). כותבת גם מחזות לרדיו ולטלוויזיה. ספרה "חלומות פרטיים" (במקור: The Road Home), זיכה אותה בפרס אורנג'. הספר ראה אור בעברית בתרגום של ניצה פלד, בשנת 2009

עוד על הספר

נושאים

הסגת גבול רוז טרמיין

לילדה קוראים מֶלוֹדי.
לפני שנים רבות, עוד לפני שמֶלודי נולדה, ניסתה אִמהּ היפה את כוחה במוזיקה קלאסית.
מלודי בת עשר והיא מנסה לאכול כריך. היא מפרידה את שתי פרוסות הלחם ובוהה בנקניק הוורוד והלח שבתוכו ובשכבה הבוהקת, הדוחה, האפורה־ירוקה שעליו. סביב לה, בעשב היבש ובין העצים השחונים, משמיעים צרצרים וחגבים את הצליל הזה שהם עושים, לא בקולותיהם (מישהו אמר למלודי שאין להם קולות) אלא בגופם, כשאיבר אחד רוטט כנגד איבר אחר. במקום הזה, מלודי חושבת, הכול חי ומרפרף ועובר ממקום למקום והיא פוחדת שתראה את אחד החרקים האלה נוחת פתאום בבת אחת על הכריך שלה או על רגלה או שיתחיל לסבך רגליים בשערה.
שערה של מלודי כהה ורך. כשהיא מביטה בנקניק המכוסה ריר, היא מרגישה איך הזיעה מתחילה לנטוף מתוך ראשה. זיעה, היא חושבת, היא יד קרירה המנסה ללטף אותך. זיעה היא משהו מוזר שנמצא בתוכך ומנסה להזדחל ממקום למקום...
מלודי מניחה את הכריך בעשב המאובק. בעוד רגע, היא יודעת, ינהרו נמלים ויתקבצו סביב וינסו לקחת אותו. במקום שבו גרה פעם, בפריז, לא היו שום נמלים, אבל כאן, בביתה החדש, יש כל כך הרבה נמלים, שאי־אפשר לספור אותן בכלל. הן יוצאות מהאדמה ויורדות לתוכה בחזרה, אם את חופרת, את מוצאת אותן: גוש מוצק של נמלים, שחורות ואדומות. את החפירה שלך עובר דרכן כאילו הן פריכות. אפילו לא צריך לחפור עמוק מאוד.
מלודי מרימה את ראשה ומביטה בעלי עץ האלון שמעליה.
העלים מצהיבים כאילו כבר הגיע הסתיו. הרוח שנקראת מיסטֶרָל נושבת ללא הרף בעצים, והשמש נעה ללא הרף ומנקבת את הצל ושום דבר במקום הזה לא נגמר אף פעם ולא עומד במקום.
"מלודי," קול אומר. "את בסדר? את לא רוצה את הכריך שלך?"
מלודי מסתובבת אל מורתה, מדמואזל ז'אן וִיָאלָה, שיושבת על מרבד על העשב לא הרחק, וכמה מהילדים הצעירים מקובצים כגוש קרוב אליה, וכולם לועסים בצייתנות את הבָגטים שלהם.
"אני לא רעבה," מלודי אומרת.
"היה לנו בוקר ארוך," מדמואזל ויאלה אומרת. "נסי לאכול כמה נגיסות."
מלודי מטלטלת את ראשה. לפעמים קשה לדבר. לפעמים את כמו חרק שאין לו קול, שרק צריך לעשות כמה תנועות באחד מאיברי גופו. והמיסטרל נושבת סביבך מכל מקום ועלי הסתיו ממשיכים לנשור, אף שזה יום של אמצע קיץ.
"בואי שבי פה," מדמואזל ויאלה אומרת. "נשתה כולנו מים."
המורה אומרת לאחד הבנים, ז'וֹז'וֹ (אחד מהבריונים המציקים למלודי ומחקים את המבטא הפריזאי הסנובי שלה), להעביר את סל הפיקניק. מלודי קמה ומתרחקת מהכריך הזרוק בעשב, ומדמואזל ויאלה מושיטה את ידה ומלודי מתיישבת שם, קרוב למורה שהיא די מחבבת, אבל בגדה בה הבוקר... כן, בגדה בה... כשהכריחה אותה להביט בדברים שלא רצתה לראות...
מדמואזל ויאלה לובשת חולצת פשתן לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים ונעלי בד לבנות. זרועותיה רכות ושזופות והשפתון שלה אדום בהיר מזעזע. יכול להיות שגם היא הגיעה מפריז, מזמן. היא מוציאה מהסל המגושם בקבוק מים של "אוויאן" ונותנת למלודי.
"הנה," היא אומרת. "בבקשה."
מלודי מצמידה את הבקבוק הקריר אל לחייה. היא רואה שז'וז'ו בוהה בה. פניהם של ילדים בריונים יכולות להיות ריקות מהבעה, ריקות לחלוטין, כאילו מעולם לא למדו לומר איך קוראים להם.
"טוב," ז'אן ויאלה אומרת בקול המורתי שלה, "מי יגיד לי, אחרי שראינו את המצגות במוזיאון, איך נוצר המשי?"
מלודי מביטה מעלה, לצדדים, מביטה באור המקפץ הרחק, ברוח הבלתי נראית... סביב־סביב לה הילדים מצביעים, משתוקקים לומר למדמואזל ויאלה את מה שהם יודעים, או את מה שידעו תמיד, כך חושדת מלודי, כי הם חלק מהנוף הזה והם נולדו מתוך אדמתו.
ז'וז'ו אומר את זה: "את המשי מייצרות תולעים."
הוא, כמו האחרים, ידע זאת מאז ומתמיד. כולם למדו זאת מהסבים שלהם או מאבות־סביהם, ורק היא, מלודי הרטמן מפריז, לא חשבה על כך מעולם עד היום, עד שז'אן ויאלה לקחה את הילדים למוזיאון ייצור המשי של מחוז סֶבֶן, בעיר רוּאַס.
"נכון," מדמואזל ויאלה אומרת. "לא לצעוק כולם בבת אחת. תגידי לי את, מלודי. נניח שאת רוצה לגדל יבול בריא של תולעי משי, מה הדבר הראשון שתעשי, אחרי שקנית את הביצים?"
הדבר הראשון. היא מביטה בכפות ידיה, המלוכלכות מזיעה ומאבק - בוץ אנושי.
"להקפיד שיהיה להן חם..." היא לוחשת. קולה קטן יותר מקולו של יצור זעיר כלשהו החי בין שני גבעולי תירס, או תחת שורש עץ.
"כן," ז'אן ויאלה אומרת. "יפה. ואיך תעשי את זה?"
מלודי רוצה לומר: כבר עניתי לך. אמרתי. אני לא רוצה להגיד עוד משהו. אבל היא רק ממשיכה להביט בידיה המכוסות בוץ, מהדקת את אחיזתה בבקבוק ה"אוויאן".
"אני יודע!" ז'וז'ו אומר.
"אנחנו יודעות!" שתי בנות אומרות, שתי חברות בלתי נפרדות, סטפני ומָגָלי.
"בבקשה, מגלי, ספרי לנו," ז'אן ויאלה אומרת.
פניה של מגלי ארגמניות, נפוחות מרוב גאווה ומבוכה. "סבתא שלי אמרה לי!" היא מתפוצצת. "מכניסים אותן לשקית בד ואת השקית דוחפים לתחתונים!"
כשסביב לה פורצים בצחוק, מלודי קמה על רגליה. הן רועדות, אבל היא צועדת מהר ככל יכולתה, מתרחקת מהמולת הילדים.
צרצרים אדומי גב מקפצים ומרפרפים על השביל. היא קוטפת ענף שתרמיל זרעים שברירי בקצהו ומנסה למנוע מהחרקים להתקרב אליה בעזרת המקל. היא שומעת את המורה קוראת לה, אבל היא לא מסתובבת. ז'אן ויאלה יודעת... אין ספק שהיא יודעת... שאם חיית את חייך בפריז - עשר שנים מחייך - אז את מתגעגעת לעיר, לחדר נקי ונעים עם שטיח בדירה נחמדה, ואת לא רוצה לדבר על תולעים רוחשות בשקיק מתחת לחצאיתך. כי זה לא שפריז נחרבה או משהו כזה. היא עדיין קיימת. הרחוב שלך קיים. הדירה שלך. החדר שהיה שלך פעם. ורק את לא תחזרי יותר. לעולם. כי פאפא קיבל "הזדמנות פז". הציעו לפאפא קידום. מינו אותו לראש המעבדה לאנליזה רפואית ברואס. ראש. "זה פנטסטי," מאמא אומרת. "את חייבת להבין שזו הזדמנות נפלאה." אבל זה אומר רק דבר אחד... פריז נעלמה. עכשיו יש בית מאבן, מרוחק ומבודד בעמק מוצל. יתושים מזמזמים בחשכה, לילות חמים. לבית כזה קוראים פה מא, אבל מבטאים את זה "מאס". בסדקים שבין אבניו, במקומות שבהם התפורר הטיח או נשר, מתחבאים עקרבים מפני השמש. ולפעמים אחד מהם מופיע, שחור וקטלני, על קיר החדר שלך, ופאפא צריך לבוא ו...
...הוא מביא מַקֶבֶת עץ או פטיש. פניו מוצפות דם.
מכת הפטיש מותירה סימן על הטיח של הקיר.
"זהו," הוא אומר, "הכול בסדר עכשיו. גמרנו."
גמרנו.
גמרנו עם ההליכה הביתה בחזרה מבית הספר, לחלוף על פני חנות המשקפיים וחנות הפרחים והפַּטיסֶרי שבפינה. גמרנו עם אחר צהריים חורפיים כששמי פריז צבועים כחול ניאון מאחורי כתפי הבניינים.
גמרנו עם שיעורי בלט, שיעורי שחייה, שיעורי כינור. גמרנו.
במקל הזרעים שלה מלודי מפלסת לה שביל בין החגבים.
היא פותחת שער ברזל חלוד ופוסעת אל תוך אחו שכולו גבעולי שלף, הולכת לעבר הצל, לעבר נטע מצהיב של עץ מֵילָה, מקום שבו תוכל להתבודד ולשתות את המים שלה. המורה הפסיקה לקרוא בשמה. אולי התרחקה יותר משחשבה? האוויר שקט ודומם, כאילו שככה המיסטרל.
מלודי פותחת את בקבוק המים. הוא כבר לא קריר, אלא מלוכלך מהבוץ שעל ידיה ויש לו ריח של פלסטיק. לא אמור להיות לו ריח של פלסטיק, אבל רק כאן יש לו ריח של פלסטיק מעשי ידי אדם, במקום שבו הטבע כל כך... נחוש... כל כך... מקיף. רק כאן הטבע ממלא את האדמה ואת האוויר ואת השמים. הטבע ממלא את העיניים. את יכולה לחוש את טעמו בפה...
כשהיא עדיין לוגמת מהמים, מלודי שומעת צליל חדש.
אנשים מדברים ברדיו? אחד הדיונים האלה, במקום רחוק, על פוליטיקה או על חיי אדם מפורסם? שיחה שלא ממש ציפו ממך להבין?
היא מפסיקה לשתות ומקשיבה. לא. לא אנשים. משהו ממלמל חרש כמו אנשים, אבל לא אנשים... אלא אם כן הם מדברים בשפה שמלודי לא שמעה אף פעם...
היא מביטה מטה, אל המקום שבו האחו אמור להסתיים בשורת עשבים עם עלים פרוותיים בירוק סרפד. העשבים צומחים במקבצים צפופים כל כך שכמעט אי־אפשר לפלס דרך ביניהם. אבל מלודי נחושה לגלות את מקור הצליל החדש, לכן היא מוצאת לה דרך לעברם. המקל עדיין בידה. היא מתחילה להצליף בעשבים. היא חושבת: ככה צריך להתייחס למקום הזה, למחוז סֶבֶן הזה - להצליף בו! אבל הוא משיב מלחמה. המקל נשבר. לכן מלודי מתחילה לבטוש ולרמוס לה שביל בין העשבים בנעלי ההתעמלות הלבנות שלה, שנקנו בפריז, והן כבר לא לבנות. היא פוסעת בצעדים גדולים. היא מרגישה איך הקרקע תחת רגליה מתחילה לרדת בשיפוע. אחד מעצי המילה נרעד בינה לבין השמש, כמו וילון עדין ודק הנמתח מעל ראשה.
היא בלתי נראית כעת. לא המורה ולא הילדים האחרים, לא יכולים לראות אותה עכשיו. הם, האחרים - כל אחד ואחד מהם - שמעו על אודות זקנות שהדגירו תולעים תחת חצאיותיהן הכבדות, תולעים לבנות כנגד בשר בטניהן וירכיהן הלבנות, אבל הם לא באו הנה, לא העזו לבוא ולהצליף בעשבים ולרמוס אותם ולפלס שביל שיורד אל...
חוף מתעקל של אבנים אפורות וחצץ חולי. וכאן, מאחורי החצץ, מתערבל וגולש פלג בין הסלעים העצומים. לא נהר. נכון, מעמיד פנים כאילו היה נהר, מדבר אל עצמו בשפה של נהר, אבל החום כיווץ אותו לכדי פלגון. שפיריות טסות כחץ מעל האבנים הגבוהות. עלי מילה שנשרו רוכבים על פני המים.
מלודי חוצה את החצץ אל שפת הפלג. היא כורעת וטובלת את כף ידה, שוטפת מעליה את הבוץ, אוהבת את הקרירות, את הקור, את הכמעט מי קרח האלה. לפתע עובר בה רטט של התרגשות. והנה היא, בלתי נראית בצל העץ היפה, בלתי נראית ומוגנת, כאילו העשבים הירוקים הכהים חזרו והזדקפו מאחוריה, חוסמים את דרכה בחזרה.
כמעט מאושרת היא פוסעת לאורך החוף הקטן, הולכת לאורך הפלג עד למקום שבו הוא פונה חדות. והיא פונה חדות ורואה שהמים זורמים, בלי כל אזהרה, אל ברכה ירוקה כים. היא בוהה בברכה. פלג המנסה לשוב ולהיות נהר! סימן שגם הטבע ניחן בזיכרון - לא? - ממש כפי שלה יש זיכרון של מה שחשבה שתהיה כשתהיה גדולה, של המקום שם חשבה שזה יקרה. כי זו ההרגשה שיש לה, שהפלג ערג אל הברכה. הוא נבוך מכך שהוא רק נחלון, פישון. אולי אפילו היה עצוב, נוגה, כמו שלה "יש לב כבד", ככה מאמא קוראת לזה. אבל עכשיו, כשהתמזג בברכה הגדולה והעמוקה, הוא יודע כי שב הביתה.
זמן רב עומדת מלודי דוממת, מתבוננת. ואז משתלט עליה רצון עז לטבול במים את גופה המעקצץ, צרוב השמש. היא מביטה לאחור, כמעט מצפה שהמורה תופיע מבעד למסך העצים הצעירים. אבל אף אחד לא בא.
נעליים. ג'ינס. חולצת טריקו. היא משליכה הכול רחוק, פרט לזוג תחתונים קטנים, אדומים־לבנים, שנקנו ב"מוֹנוֹפּרי" בשאנז אליזה. ואז היא מתחילה לטפס על הסלע הראשון החוצץ בינה לבין המים. היא קלת תנועה עכשיו, עוברת מסלע לסלע, אל הגבוה מביניהם, הניצב באמצע הפלג, והיא נזכרת במדריכה במועדון השחייה אומרת לשאר הילדים: "תסתכלו על מלודי. ככה אני רוצה שכולכם תהיו כשאתם קופצים למים: כמו ציפור, בקלילות ובחן."
ועכשיו היא עומדת לקפוץ. היא מציבה את כפות רגליה היחפות על קצה הסלע הלבן. בעוד רגע תבצע קפיצה מושלמת, בעוד רגע תבוא הקרירות המחיה, המספיגה של הברכה, ואז... ממש בקצה שדה הראייה שלה, היא רואה משהו שלא אמור להיות שם. במבט ראשון היא לא מזהה מה זה. היא נאלצת להביט שוב. היא נאלצת לבהות.
ואז היא מתחילה לצרוח.