גטסבי הגדול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גטסבי הגדול
ספר מודפס

עוד על הספר

פרנסיס סקוט קי פיצג'רלד (באנגלית: Francis Scott Key Fitzgerald;‏ 24 בספטמבר 1896 – 21 בדצמבר 1940) היה סופר אמריקאי ממוצא אירי, שתיאר ברומנים ובסיפורים קצרים את שנות ה-20 של המאה ה-20.

פיצג'רלד נחשב לאחד הסופרים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20. הוא נחשב לדוברו של "הדור האבוד", אמריקאים ילידי שנות ה-90' של המאה ה-19, שהתבגרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא חיבר ארבעה רומנים וחמישי שנותר לא גמור. כמו כן, כתב סיפורים קצרים רבים העוסקים בבעיות גיל הנעורים והייאוש שהיו אופייניים לתקופתו.

תקציר

מאות מוזמנים ולא-מוזמנים התארחו במסיבותיו המפוארות של גטסבי, אבל רק מעטים יכלו לזהות את המארח, ואיש לא ידע מיהו בעצם, ומה מסתתר מאחורי החזות הנוצצת. הוא הציג עצמו כאיש-אוקספורד, וכבעל מדליות ממלחמת-העולם. השמועות אמרו שהיה מרגל גרמני במלחמה, אחרים אמרו שהרג פעם בן-אדם, שהוא מבריח משקאות, שהוא משתייך למשפחה מלכותית אירופית...
    
לאט-לאט מגלה המספר - שכנו של גטסבי - את הדחף המרכזי, ובעצם היחיד, של חייו של גטסבי ושל כל מעשיו: אהבה רומנטית גדולה ונדירה, שזמנה הוחמץ; כישרון יוצא מגדר-הרגיל לתקווה, בלי שייווכח שחלומו כבר נמצא מאחוריו.
    
זהו הרומאן החשוב ביותר של פיצג'ראלד (1925), ורומאן האהבה הגדול של הספרות האמריקנית במאה העשרים. כשהופיע הספר, ראה בו ת.ס. אליוט את הצעד החשוב ביותר שעשתה הספרות האמריקנית מאז הנרי ג'יימס: "הספר עניין אותי וריגש אותי יותר מכל רומאן חדש אחר, אמריקני או אנגלי, שהזדמן לידי זה שנים". הספר נבחר, בשני משאלים רחבים נפרדים שהשתתפו בהם סופרים ומבקרים - באנגליה ובארה"ב - כאחד מחמשת הרומאנים הטובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית במאה העשרים.
 
ארבע פעמים עובד הספר לקולנוע. הגרסה הידועה ביותר שלו היא משנת 1974, לפי תסריט של פרנסיס פורד קופולה, ובכיכובם של רוברט רדפורד ומיה פארו.
 
'גטסבי הגדול' היה רב-המכר הראשון של "ספרי סימן קריאה" ב-1974. הספריה החדשה מגישה אותו לקוראיה בתרגום מחודש ומעודכן.
 
בינואר 2007 בחר הטיים מגזין ב'גטסבי הגדול' כאחד מעשרת הספרים הגדולים של כל הזמנים.

פרק ראשון

1

בשנותי הצעירות והפגיעות יותר נתן לי אבי עצה, שמאז אני הופך בה שוב ושוב במוחי.

"כל פעם שיבוא לך למתוח ביקורת על מישהו", אמר לי, "פשוט תזכור, שלא כל האנשים בעולם זכו ליתרונות שהיו לך".

הוא לא הוסיף דָבָר, אבל תמיד היתה בינינו, בדרך מאופקת, הידברות בלתי-רגילה, ואני הבינותי שהתכוון להרבה יותר מזה. לפיכך אני נוטה לאפק כל חריצת-משפט, הֶרגל שפתח לפני מיני אופי מוזרים רבים וגם עשה אותי לקורבנם של טרדנים מקצועיים לא-מעטים. הנפש הלא-נורמאלית זריזה לעמוד על תכונה זו כשהיא מופיעה באדם נורמאלי ולהיצמד אליה, וכך קרה שבקולג' הואשמתי לא בצדק שאני פוליטיקאי, מפני שבאתי בסוד ייסוריהם הכמוסים של בני-אדם אלמוניים, נרעשים. רוב גילויי האמון באו בלא שנתבקשו – לעתים קרובות העמדתי פני ישֵׁן, או טרוד, או לבשתי קלות-דעה עוינת, כשהבחנתי על-פי סימן שאין לטעות בו, שהתגלות אינטימית מרטטת באופק; שכן הגילויים האינטימיים של אנשים צעירים, או לפחות המלים שהם מבטאים אותם בהן, גנובים בדרך-כלל מאחרים או נגועים בהעלמוֹת ברורות. איפוקה של חריצת-משפט כרוך בתקווה אין-סופית. אני עדיין חושש מעט שמא אחמיץ משהו אם אשכח מה שטען אבי בסנוֹבּיוּת ואני חוזר עליו בסנוביות: שהחוש ליסודות ההתנהגות הנאותה אינו מחולק במנות שוות בשעת הלידה.

ועכשיו, לאחר שהתרברבתי כך בסוֹבלנוּת שבי, עלי להודות שיש לה גבולות. התנהגות אפשר להשתית על סלע מוצק או על מי ביצות, אבל מעבר לנקודה מסוימת לא אכפת לי על מה היא מושתתת. כשחזרתי בסתיו שעבר מן החוף המזרחי, הרגשתי שהייתי רוצה שהעולם כולו יהיה במדים ויתייצב במעין עמידת-דום מוסרית לנצח; שוב לא רציתי בגיחות שלוחות-רסן עם הצצות יחסניות אל תוך לבו של האדם. רק גֶטסבּי, האיש המעניק את שמו לספר זה, יצא פטור מתגובתי; גטסבי, מי שייצג כל מה שאני רוחש אליו בוז של אמת. אם האישיות היא סדרה לא-קטועה של מחווֹת מוצלחות, כי אז היה בו משהו נפלא, איזו רגישות מוגברת לַהבטחות שצופנים החיים, כאילו היה קשור לאחד מאותם מכשירים רגישים, הרושמים רעידות-אדמה ממרחק עשרות-אלפים קילומטרים. היענות זו לא היה קשר בינה ובין אותו כושר-התרשמות רכרוכי, הזוכה לכבוד בכותרת "מזג יוצר"; היה זה כישרון יוצא מגדר הרגיל לתקווה, נכונות רומאנטית שכמוה לא מצאתי בשום אדם אחר, ואין גם סיכוי שאמצא אי-פעם. לא – בסופו של דבר התברר שגטסבי הוא בסדר גמור; מה שהעיק על גטסבי, טיבו של האבק המזוהם שריחף בעקבי חלומותיו, הוא ששם קץ זמני להתעניינותי ביגוֹנֵי-הנֵפל ובהתרוממויות-הרוח קצרות-הנשימה של בני-האדם.

פרנסיס סקוט קי פיצג'רלד (באנגלית: Francis Scott Key Fitzgerald;‏ 24 בספטמבר 1896 – 21 בדצמבר 1940) היה סופר אמריקאי ממוצא אירי, שתיאר ברומנים ובסיפורים קצרים את שנות ה-20 של המאה ה-20.

פיצג'רלד נחשב לאחד הסופרים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20. הוא נחשב לדוברו של "הדור האבוד", אמריקאים ילידי שנות ה-90' של המאה ה-19, שהתבגרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא חיבר ארבעה רומנים וחמישי שנותר לא גמור. כמו כן, כתב סיפורים קצרים רבים העוסקים בבעיות גיל הנעורים והייאוש שהיו אופייניים לתקופתו.

סקירות וביקורות

על סקוט פיצג'ראלד ארנסט המינגווי (מאנגלית: גדעון טורי) הספריה החדשה 15/01/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

על סקוט פיצג'ראלד ארנסט המינגווי (מאנגלית: גדעון טורי) הספריה החדשה 15/01/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
גטסבי הגדול פרנסיס סקוט פיצג'רלד

1

בשנותי הצעירות והפגיעות יותר נתן לי אבי עצה, שמאז אני הופך בה שוב ושוב במוחי.

"כל פעם שיבוא לך למתוח ביקורת על מישהו", אמר לי, "פשוט תזכור, שלא כל האנשים בעולם זכו ליתרונות שהיו לך".

הוא לא הוסיף דָבָר, אבל תמיד היתה בינינו, בדרך מאופקת, הידברות בלתי-רגילה, ואני הבינותי שהתכוון להרבה יותר מזה. לפיכך אני נוטה לאפק כל חריצת-משפט, הֶרגל שפתח לפני מיני אופי מוזרים רבים וגם עשה אותי לקורבנם של טרדנים מקצועיים לא-מעטים. הנפש הלא-נורמאלית זריזה לעמוד על תכונה זו כשהיא מופיעה באדם נורמאלי ולהיצמד אליה, וכך קרה שבקולג' הואשמתי לא בצדק שאני פוליטיקאי, מפני שבאתי בסוד ייסוריהם הכמוסים של בני-אדם אלמוניים, נרעשים. רוב גילויי האמון באו בלא שנתבקשו – לעתים קרובות העמדתי פני ישֵׁן, או טרוד, או לבשתי קלות-דעה עוינת, כשהבחנתי על-פי סימן שאין לטעות בו, שהתגלות אינטימית מרטטת באופק; שכן הגילויים האינטימיים של אנשים צעירים, או לפחות המלים שהם מבטאים אותם בהן, גנובים בדרך-כלל מאחרים או נגועים בהעלמוֹת ברורות. איפוקה של חריצת-משפט כרוך בתקווה אין-סופית. אני עדיין חושש מעט שמא אחמיץ משהו אם אשכח מה שטען אבי בסנוֹבּיוּת ואני חוזר עליו בסנוביות: שהחוש ליסודות ההתנהגות הנאותה אינו מחולק במנות שוות בשעת הלידה.

ועכשיו, לאחר שהתרברבתי כך בסוֹבלנוּת שבי, עלי להודות שיש לה גבולות. התנהגות אפשר להשתית על סלע מוצק או על מי ביצות, אבל מעבר לנקודה מסוימת לא אכפת לי על מה היא מושתתת. כשחזרתי בסתיו שעבר מן החוף המזרחי, הרגשתי שהייתי רוצה שהעולם כולו יהיה במדים ויתייצב במעין עמידת-דום מוסרית לנצח; שוב לא רציתי בגיחות שלוחות-רסן עם הצצות יחסניות אל תוך לבו של האדם. רק גֶטסבּי, האיש המעניק את שמו לספר זה, יצא פטור מתגובתי; גטסבי, מי שייצג כל מה שאני רוחש אליו בוז של אמת. אם האישיות היא סדרה לא-קטועה של מחווֹת מוצלחות, כי אז היה בו משהו נפלא, איזו רגישות מוגברת לַהבטחות שצופנים החיים, כאילו היה קשור לאחד מאותם מכשירים רגישים, הרושמים רעידות-אדמה ממרחק עשרות-אלפים קילומטרים. היענות זו לא היה קשר בינה ובין אותו כושר-התרשמות רכרוכי, הזוכה לכבוד בכותרת "מזג יוצר"; היה זה כישרון יוצא מגדר הרגיל לתקווה, נכונות רומאנטית שכמוה לא מצאתי בשום אדם אחר, ואין גם סיכוי שאמצא אי-פעם. לא – בסופו של דבר התברר שגטסבי הוא בסדר גמור; מה שהעיק על גטסבי, טיבו של האבק המזוהם שריחף בעקבי חלומותיו, הוא ששם קץ זמני להתעניינותי ביגוֹנֵי-הנֵפל ובהתרוממויות-הרוח קצרות-הנשימה של בני-האדם.