גטסבי הגדול

1

בשנותי הצעירות והפגיעות יותר נתן לי אבי עצה, שמאז אני הופך בה שוב ושוב במוחי.

"כל פעם שיבוא לך למתוח ביקורת על מישהו", אמר לי, "פשוט תזכור, שלא כל האנשים בעולם זכו ליתרונות שהיו לך".

הוא לא הוסיף דָבָר, אבל תמיד היתה בינינו, בדרך מאופקת, הידברות בלתי-רגילה, ואני הבינותי שהתכוון להרבה יותר מזה. לפיכך אני נוטה לאפק כל חריצת-משפט, הֶרגל שפתח לפני מיני אופי מוזרים רבים וגם עשה אותי לקורבנם של טרדנים מקצועיים לא-מעטים. הנפש הלא-נורמאלית זריזה לעמוד על תכונה זו כשהיא מופיעה באדם נורמאלי ולהיצמד אליה, וכך קרה שבקולג' הואשמתי לא בצדק שאני פוליטיקאי, מפני שבאתי בסוד ייסוריהם הכמוסים של בני-אדם אלמוניים, נרעשים. רוב גילויי האמון באו בלא שנתבקשו – לעתים קרובות העמדתי פני ישֵׁן, או טרוד, או לבשתי קלות-דעה עוינת, כשהבחנתי על-פי סימן שאין לטעות בו, שהתגלות אינטימית מרטטת באופק; שכן הגילויים האינטימיים של אנשים צעירים, או לפחות המלים שהם מבטאים אותם בהן, גנובים בדרך-כלל מאחרים או נגועים בהעלמוֹת ברורות. איפוקה של חריצת-משפט כרוך בתקווה אין-סופית. אני עדיין חושש מעט שמא אחמיץ משהו אם אשכח מה שטען אבי בסנוֹבּיוּת ואני חוזר עליו בסנוביות: שהחוש ליסודות ההתנהגות הנאותה אינו מחולק במנות שוות בשעת הלידה.

ועכשיו, לאחר שהתרברבתי כך בסוֹבלנוּת שבי, עלי להודות שיש לה גבולות. התנהגות אפשר להשתית על סלע מוצק או על מי ביצות, אבל מעבר לנקודה מסוימת לא אכפת לי על מה היא מושתתת. כשחזרתי בסתיו שעבר מן החוף המזרחי, הרגשתי שהייתי רוצה שהעולם כולו יהיה במדים ויתייצב במעין עמידת-דום מוסרית לנצח; שוב לא רציתי בגיחות שלוחות-רסן עם הצצות יחסניות אל תוך לבו של האדם. רק גֶטסבּי, האיש המעניק את שמו לספר זה, יצא פטור מתגובתי; גטסבי, מי שייצג כל מה שאני רוחש אליו בוז של אמת. אם האישיות היא סדרה לא-קטועה של מחווֹת מוצלחות, כי אז היה בו משהו נפלא, איזו רגישות מוגברת לַהבטחות שצופנים החיים, כאילו היה קשור לאחד מאותם מכשירים רגישים, הרושמים רעידות-אדמה ממרחק עשרות-אלפים קילומטרים. היענות זו לא היה קשר בינה ובין אותו כושר-התרשמות רכרוכי, הזוכה לכבוד בכותרת "מזג יוצר"; היה זה כישרון יוצא מגדר הרגיל לתקווה, נכונות רומאנטית שכמוה לא מצאתי בשום אדם אחר, ואין גם סיכוי שאמצא אי-פעם. לא – בסופו של דבר התברר שגטסבי הוא בסדר גמור; מה שהעיק על גטסבי, טיבו של האבק המזוהם שריחף בעקבי חלומותיו, הוא ששם קץ זמני להתעניינותי ביגוֹנֵי-הנֵפל ובהתרוממויות-הרוח קצרות-הנשימה של בני-האדם.