חברה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חברה
הוספה למועדפים
4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תהילה חכימי

תהילה חכימי (נולדה ב-27 בפברואר 1982) היא משוררת וסופרת ישראלית, מהנדסת מכונות בהכשרתה, זוכת פרס ברנשטיין לשנת 2015 עבור ספר ביכוריה "מחר נעבוד" ופרס היצירה לסופרים עבריים לשנת 2018.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"אישה בחלל עבודה
 
ניסיתי להוציא את האישה מחלל העבודה ולדבר אליה ככה איך שאני בחלל שהוא לא חלל עבודה.
 
לא ענתה".
 
חֶבְרָה, ספר הפרוזה הראשון של המשוררת תהילה חכימי, נע דרך שלושה מצבי עבודה, ובין הווה, עבר ועתיד סוריאליסטי: עבודה במיזם מהפכני, עבודה בחברת הייטק ועבודתם של בני נוער ברשת מזון מהיר. שלושת המרחבים הללו נבדלים זה מזה במקום, בזמן ובסגנון; אבל הם חוברים יחד על מנת לשרטט מתווה של יחסים בין סיפור, שפה ונפש אשר עליהם הולך ומשתלט ההיגיון המוחלט והמונוליטי של העבודה. הגיון זה מחסל כל הפרדה בין "חיים" לעבודה, כך שהפנטזיה על חיים נפרדים מוטלת בצד הכביש המהיר של הטקסט, חנוקה ומפרפרת.
 
העבודה משתלטת על הקיום, מכפיפה אותו לדינמיקה שלה ומגדרת גם את מובלעותיו האנושיות-כאילו. היא מחוללת שמות בשפה, עד שגם המכניזם הסיפורי נעשה למופע של שפת המכונה. קולה של המספרת בחֶבְרָה מנסה ללא הרף להפריע לאותו מכניזם, משתרג בו ונפלט ממנו לסירוגין. חֶבְרָה הוא תולדותיו של קול שהולך ונדחק אל שוליו-הוא; את עקבותיו של המאבק על האנושי יש לחפש על גבולו של הסיפור: בצדו של הטקסט, מחוצה לו, ככמיהה שלא יהיה לה מענה אלא בלבם של הקוראים.
 
 
חֶבְרָה הוא ספרה השלישי של תהילה חכימי. קדמו לו ספר השירים "מחר נעבוד" (טנג'יר 2014) והנובלה הגרפית "במים" (2016). חכימי היא זוכת פרס ברנשטיין לספרות לשנת 2015 וזוכת מלגת פולברייט לתוכנית הכתיבה הבינלאומית לסופרים באוניברסיטת איווה (ארה"ב) לשנת 2018.

פרק ראשון

אישה בחלל עבודה, מתי יאהבו אותך? קרה שלא קמת מהכיסא עד לארוחת הצהריים. את שותה הרבה מים – אבל הגוף קיבל צורה של כיסא. אישה בחלל עבודה, החלל משתנה, העבודה משתנה, חברות קמות ונופלות. את יכולה לסגור את הדלת אבל עדיין אפשר לשמוע את המדפסת התלת-ממדית עובדת, זה עוזר בייצור של מודלים יחידים, זה חוסך זמן, העלות נמוכה. נזכרתי. הייתי פעם בריאיון עבודה, הם תכננו ובנו שם מדפסות תלת-ממדיות כמו זו, לא זכרתי שהן עושות כל כך הרבה רעש. המראיין הסתכל בקורות החיים ואחרי ששאל כמה שאלות מקצועיות אמר לי, ירית פעם בנשק? אמרתי לו, כן, אבל רק על קרטונים. אישה בחלל עבודה, אהבת פעם?
את הרעש של המכונה התלת-ממדית את כבר לא שומעת, את מתרגלת אליו אחרי כמה חודשים, הקירות מגבס. את שומעת הכול. שומעים אנחות מהחדרים הסמוכים. הצפצופים של השער: כניסת ספקים. לפעמים, לצד הצפצוף הקצוב של השער, גם צופר מכונית. מישהי פותחת. אישה בחלל עבודה לפעמים אני חושבת להתחיל את הסיפור מכאן: אישה בחלל עבודה, עם צורה של כיסא, לא קמה עד לשעת ארוחת הצהריים. אישה בחלל עבודה אהבת פעם? החלל משתנה האנשים משתנים העבודה מתגברת – או פוסקת. לפעמים משפצים משרדים. מוסיפים עציצים. מכניסים תוכנה חדשה שתנהל מלאים, תהליכים, קבצים. אישה בחלל עבודה את שומעת אותי?
 
 
 
חֶבְרָה 1
 
המנכ"ל קפץ על השולחן והטיח דברים. אמר: אתם לא עובדים מספיק קשה. המנכ"ל קפץ על שולחן פקידת הקבלה והתייצב עליו. ארוך ולבן (השולחן). אמר: אנחנו מאבדים זמן ואתם לא עומדים ביעדי הקבוצה. צריך לשמור על הפוקוס. שב והדגיש: ההצלחה שלנו תלויה בכם. אך ורק בכם. אמר: צריך להגביר את הקצב. אמר: money time. עכשיו זה ה-:money time לא ניכנס לזמן פציעות. עמדנו. הסתכלנו עליו שותקים. אמר, על גופתי. החלפנו מבטים. הרגליים מפושקות. דיבר, חזר והזהיר, העיניים נצצו. אמר, אנחנו עוד רגע לפני מימוש החלום. אמר, זה לא הזמן למנוחה. אמר, בקבר-תנוחו. חזר על משפטים – כמה פעמים. הרגליים לא זזו, הידיים זזו בקצב דיבור שהלך וגבר. הסתיימה השיחה והתפזרנו. חזרתי לקובייה. עברתי דרך קוביית המנהל. היה עסוק בשיחת ועידה. דיבר בקול רם אל המיקרופון והאוזניים שלו היו מכוסות באוזניות גדולות.
We must push the delivery time צרח. פניו נצמדו למסך המחשב. We must push the delivery time. המשכתי בכיוון הקובייה. רעש, רעש מקלדות ושיחות. פינת הקפה הייתה ריקה. כשהגעתי למקום שלי והתיישבתי מול המחשב, תיבת המייל הייתה מלאה. אסור להתחיל במיילים. קראתי על זה כתבה. חוק מספר אחת. אסור להתחיל במיילים. פתחתי את המחברת ודפדפתי, הגעתי לעמוד האחרון. רשימה לביצוע. רשימת נושאים ארוכה. התחלתי להתכונן לישיבה. פתחתי את הקבצים הרלוונטיים על המחשב. אחד השכנים מהקובייה הסמוכה תקתק ללא הפסקה. תקתק בכוח. הצלחתי להתרכז. גם אני תקתקתי בזריזות. גם אני. האצבעות הכו. ברקע האצבעות שלו חבטו במקשי המקלדת בקצב הולך ומתגבר, הולך ומתנשף. גם אני.
אישה בחלל עבודה – את נושמת? הרשימות עוד ימסמרו אותך לרצפה (רצפת לינוליאום כחולה משנות השמונים, כמו זו שהייתה באולם הספורט בבית הספר היסודי, נזכרתי איך אהבתי קפיצה לגובה, בכל שבוע שברתי שיא חדש). כאן לפחות יש חלונות חיצוניים. האוויר מזגנים, אבל האור – שמש. אישה בחלל עבודה שלא מצליחה לקום בבוקר מאז שהתחיל החורף. אישה בחלל עבודה, את מדממת? אני חושבת שאת מדממת וזה מחוץ לתאריכים הרגילים. אצלך הכול תמיד מגיע בזמן, גם אם עם השנים הדברים הופכים צמיגיים יותר, חיים יותר, את לא מוציאה את זה מהרחם, כבר כמה זמן שזה יוצא לך מהאישונים, כל דבר שאת מסתכלת עליו זה מטפטף ממך, מטפטפת דמעות מלוחות של דם מול המסכים הכפולים שבעמדת העבודה. אישה בחלל עבודה את זוכרת איך פעם, לא כל כך מזמן, אהבת ישיבות ותהליכים ארוכים. אהבת לראות איך הם מקבלים תוקף, הדברים. הופכים חיים.
 
אישה בחלל עבודה
ניסיתי להוציא את האישה מחלל העבודה ולדבר אליה ככה איך שאני בחלל שהוא לא חלל עבודה.
לא ענתה

תהילה חכימי

תהילה חכימי (נולדה ב-27 בפברואר 1982) היא משוררת וסופרת ישראלית, מהנדסת מכונות בהכשרתה, זוכת פרס ברנשטיין לשנת 2015 עבור ספר ביכוריה "מחר נעבוד" ופרס היצירה לסופרים עבריים לשנת 2018.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

חברה תהילה חכימי
אישה בחלל עבודה, מתי יאהבו אותך? קרה שלא קמת מהכיסא עד לארוחת הצהריים. את שותה הרבה מים – אבל הגוף קיבל צורה של כיסא. אישה בחלל עבודה, החלל משתנה, העבודה משתנה, חברות קמות ונופלות. את יכולה לסגור את הדלת אבל עדיין אפשר לשמוע את המדפסת התלת-ממדית עובדת, זה עוזר בייצור של מודלים יחידים, זה חוסך זמן, העלות נמוכה. נזכרתי. הייתי פעם בריאיון עבודה, הם תכננו ובנו שם מדפסות תלת-ממדיות כמו זו, לא זכרתי שהן עושות כל כך הרבה רעש. המראיין הסתכל בקורות החיים ואחרי ששאל כמה שאלות מקצועיות אמר לי, ירית פעם בנשק? אמרתי לו, כן, אבל רק על קרטונים. אישה בחלל עבודה, אהבת פעם?
את הרעש של המכונה התלת-ממדית את כבר לא שומעת, את מתרגלת אליו אחרי כמה חודשים, הקירות מגבס. את שומעת הכול. שומעים אנחות מהחדרים הסמוכים. הצפצופים של השער: כניסת ספקים. לפעמים, לצד הצפצוף הקצוב של השער, גם צופר מכונית. מישהי פותחת. אישה בחלל עבודה לפעמים אני חושבת להתחיל את הסיפור מכאן: אישה בחלל עבודה, עם צורה של כיסא, לא קמה עד לשעת ארוחת הצהריים. אישה בחלל עבודה אהבת פעם? החלל משתנה האנשים משתנים העבודה מתגברת – או פוסקת. לפעמים משפצים משרדים. מוסיפים עציצים. מכניסים תוכנה חדשה שתנהל מלאים, תהליכים, קבצים. אישה בחלל עבודה את שומעת אותי?
 
 
 
חֶבְרָה 1
 
המנכ"ל קפץ על השולחן והטיח דברים. אמר: אתם לא עובדים מספיק קשה. המנכ"ל קפץ על שולחן פקידת הקבלה והתייצב עליו. ארוך ולבן (השולחן). אמר: אנחנו מאבדים זמן ואתם לא עומדים ביעדי הקבוצה. צריך לשמור על הפוקוס. שב והדגיש: ההצלחה שלנו תלויה בכם. אך ורק בכם. אמר: צריך להגביר את הקצב. אמר: money time. עכשיו זה ה-:money time לא ניכנס לזמן פציעות. עמדנו. הסתכלנו עליו שותקים. אמר, על גופתי. החלפנו מבטים. הרגליים מפושקות. דיבר, חזר והזהיר, העיניים נצצו. אמר, אנחנו עוד רגע לפני מימוש החלום. אמר, זה לא הזמן למנוחה. אמר, בקבר-תנוחו. חזר על משפטים – כמה פעמים. הרגליים לא זזו, הידיים זזו בקצב דיבור שהלך וגבר. הסתיימה השיחה והתפזרנו. חזרתי לקובייה. עברתי דרך קוביית המנהל. היה עסוק בשיחת ועידה. דיבר בקול רם אל המיקרופון והאוזניים שלו היו מכוסות באוזניות גדולות.
We must push the delivery time צרח. פניו נצמדו למסך המחשב. We must push the delivery time. המשכתי בכיוון הקובייה. רעש, רעש מקלדות ושיחות. פינת הקפה הייתה ריקה. כשהגעתי למקום שלי והתיישבתי מול המחשב, תיבת המייל הייתה מלאה. אסור להתחיל במיילים. קראתי על זה כתבה. חוק מספר אחת. אסור להתחיל במיילים. פתחתי את המחברת ודפדפתי, הגעתי לעמוד האחרון. רשימה לביצוע. רשימת נושאים ארוכה. התחלתי להתכונן לישיבה. פתחתי את הקבצים הרלוונטיים על המחשב. אחד השכנים מהקובייה הסמוכה תקתק ללא הפסקה. תקתק בכוח. הצלחתי להתרכז. גם אני תקתקתי בזריזות. גם אני. האצבעות הכו. ברקע האצבעות שלו חבטו במקשי המקלדת בקצב הולך ומתגבר, הולך ומתנשף. גם אני.
אישה בחלל עבודה – את נושמת? הרשימות עוד ימסמרו אותך לרצפה (רצפת לינוליאום כחולה משנות השמונים, כמו זו שהייתה באולם הספורט בבית הספר היסודי, נזכרתי איך אהבתי קפיצה לגובה, בכל שבוע שברתי שיא חדש). כאן לפחות יש חלונות חיצוניים. האוויר מזגנים, אבל האור – שמש. אישה בחלל עבודה שלא מצליחה לקום בבוקר מאז שהתחיל החורף. אישה בחלל עבודה, את מדממת? אני חושבת שאת מדממת וזה מחוץ לתאריכים הרגילים. אצלך הכול תמיד מגיע בזמן, גם אם עם השנים הדברים הופכים צמיגיים יותר, חיים יותר, את לא מוציאה את זה מהרחם, כבר כמה זמן שזה יוצא לך מהאישונים, כל דבר שאת מסתכלת עליו זה מטפטף ממך, מטפטפת דמעות מלוחות של דם מול המסכים הכפולים שבעמדת העבודה. אישה בחלל עבודה את זוכרת איך פעם, לא כל כך מזמן, אהבת ישיבות ותהליכים ארוכים. אהבת לראות איך הם מקבלים תוקף, הדברים. הופכים חיים.
 
אישה בחלל עבודה
ניסיתי להוציא את האישה מחלל העבודה ולדבר אליה ככה איך שאני בחלל שהוא לא חלל עבודה.
לא ענתה