זוסמן, מפקדו הנערץ של יוחאי - חיל המשרת ב"שייטת" - נהרג מן האש של יוחאי באימון של הסתערות באש-חיה. ועדת החקירה מנקה את יוחאי מכל אשמה. אבל חבריו ביחידה מתרחקים ממנו כאילו היתה לו במוות יותר מיד מקרית. אחרים, בוגרי היחידה, מנסים להבין, באמפתיה, מה באמת קרה שם, לתרגם למהלכים, להבין את השנייה שלפני, למלא בתוכן את זו שאחרי. מה הסיפור? האם מותו של זוסמן היה צרוף-מקרים אומלל?
קו בלתי-נמנע מחבר בין ההרוג להורג. יוחאי הוא בעיני עצמו רוצח "טרמפיסט", "רוצח-לאחר-מעשה", ש"לא במקרה היה המוציא-לפועל". האם עשה מה שעשה כדי לנפץ את מחסום הפחד שקינן בו? האם עליו להכיר באיזו רצחנות שטיפח בתוכו כדי לסלק את הפחד מפני המוות? יותר מן הלחצים החיצוניים עליו, ההולכים וגוברים, לספק "סיפור" או הסבר, עליו להתמודד עם עצמו.
לוֹלוֹ, צלמת "אמנותית" מתחילה, אוספת אותו במצב של חצי-עילפון מחצר של פאב תל-אביבי. איתה הוא לוקח לעצמו פסק-זמן עד שימצא לו איזה עוגן, פורש זמנית מכל מה שמטריד אותו. אבל ליניק מפגיש אותו שוב-ושוב מול מצבים המחייבים אותו לעבד את חוויית ההתרסקות שהוא עובר, עד שיוכל להשלים עם ההבנה ששום דבר לא יתאדה סתם כך, ושהוא יוסיף לחיות את דמויות-הרפאים שלו.
"מספר מוות", הרומאן הראשון של ליניק (אחרי ספר הסיפורים 'מישהו נפל'), מביא לסיפורת הישראלית קול אחר, בולט בייחודו על רקע הנוף הספרותי. הכתיבה ה"גברית" שלו, המדויקת כמו אגרוף בבטן, מצליחה להיות חמה, צבעונית ומלאה הומור.
