דוקטור מריגולד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דוקטור מריגולד
מכר
מאות
עותקים
דוקטור מריגולד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דוקטור מריגולד

3.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

צ'רלס דיקנס

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד ב-1812 בפורטסמות' שבאנגליה. אביו, ג'ון דיקנס, נכשל בעסקים ונכלא עם משפחתו. צ'רלס, שהיה אז בן שתים-עשרה, עבד במפעל להשחרת מגפיים. תקופה אפלה זו תשפיע עליו כל חייו, ובספריו יופיעו בתי יתומים, בתי כלא ועבודת פרך. את הקריירה הספרותית שלו התחיל דיקנס בפרסום כיתובים לאיורים של רוברט סיימור, שנהפכו לסדרה בהמשכים – חידוש אופנתי שאִפשר לדיקנס לפרסם כך רבים מהרומנים שלו, ובהם "אוליבר טוויסט", "מזמור-שיר לחג המולד", "דייוויד קופרפילד", "שתי ערים" ו"תקוות גדולות". לימים נעשה דיקנס לסופר הגדול בימיו. אף שנהנה מתהילתו, סבל לבסוף ממעריציו ונפרד לשלום מקהלו בקריאה פומבית אחרונה ב-1870. כעבור שלושה חודשים, ב-9 ביוני, לקה בשבץ מוחי ונפטר בגיל 58.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

גיבור היצירה היפהפייה שלפניכם – דוקטור מריגולד – הוא סוחר נודד בחפצים משומשים. והוא מיטיב לעשות את מלאכתו. אפשר אף לומר שאין מתאים ממנו למכור לכם כל דבר שהוא, וזאת משום שכלי העבודה העיקרי של דוקטור מריגולד, נשקו הסודי, הוא הדיבור שבעל־פה, התקשורת בין בני האדם, ולצידם שמחת החיים הטבועה בו ורוחו המרוממת תמיד.
כשם שמריגולד מוכר את סחורותיו לבני האדם, כך גם דיקנס כובש אותנו ברטוריקה המופלאה שלו ומזמין אותנו אל עלילה ובה עוני מרוד, מוות במשפחה, פגישה מצילת חיים עם ילדה חירשת ואילמת, לידתם של יצר הורות והשכלה, ספרייה שכמוה כבית, ולב טוב הגובר על הכול.
 
בימיו האחרונים של דיקנס ובשלהי הקריירה הספרותית שלו הוא בוחר להשתקף דווקא בדמותו של סוחר נע ונד, פטפטן כפרי ידוע סבל הכובש את ליבותיהם של פשוטי העם.

פרק ראשון

על פי משלח ידי אני סוחר בחפצים משומשים, ושם אבי מולידי היה וילֶם מריגולד. כשהיה בחיים היו שקראו לו ויליאם, אך אבי חזר ואמר להם שטעות בידם — השם הוא וילֶם. אני נהנה לדמיין את טענתו כך: אם במדינה חופשית אין אדם רשאי לדעת מה שמו שלו, מה מרשים לדעת במדינה שהעבדות נהוגה בה? ואשר לאמור במרשם התושבים בעניין הזה, הרי שבבואו של וילֶם מריגולד לעולם — וגם בצאתו ממנו — עדיין היה המוסד הזה בחיתוליו, וגם לו היה עתיק יותר, לא היה מעלה הרבה בחכתו בנוגע לשושלתו.
נולדתי בדרך המלכּה, אף שבאותם הימים קראו לה דרך המלך. אמי הורתי כרעה ללדת בשטח פתוח, ואבי מולידי שלח לקרוא לרופא; ומכיוון שהדוקטור היה ג'נטלמן נדיב לב ונטל רק מגש לתה בשכרו, נקראתי אני בשם דוקטור, לאות שבח והוקרה. והריני לפניכם: דוקטור מריגולד.
כיום אני גבר רחב גרם בגיל העמידה, במכנסי קורדרוי, גרביים ארוכים ומותניית שרוולים ששרוכיה ניתקים תמיד. תקן אותם כאוות נפשך — הם ייקרעו כאילו היו מיתרים. ודאי הייתם פעם בקונצרט וראיתם את אחד הכנרים מטה אוזן לכינורו כאילו הלה מתוודה לפניו בסתר מחשש שקלקל את השורה, ואז מכוון את מיתריו, ונשמע קול פקיעה. כך בדיוק עושה המותנייה שלי; כי מותנייה, לפעמים, כמוה ככינור.
אני נוטה חיבה לכובעים לבנים, ואוהב לכרוך צעיף רופף ונוח על הצוואר. התנוחה האהובה עלי היא ישיבה. אין לי חולשה לתכשיטים, למעט כפתורים עשויים דר. ושוב, הריני לפניכם, בגודל טבעי.
מכיוון שהרופא הסכים לקבל מגש לתה, אתם ודאי מנחשים שאבי סחר בחפצים משומשים כמוני. והצדק עמכם — כך עשה. המגש היה נאה בהחלט. צוירה עליו אישה גדולה הצועדת על שביל חצץ במעלה גבעה כדי לבקר בכנסייה קטנה. שני ברבורים תועים הצטרפו אליה, מן הסתם לשם אותה המטרה. בכנותי את האישה "גדולה" אין אני מתכוון לרוחבה, משום שבשטח הזה לא הצטיינה ביותר, אך בגובהה היא פיצתה על כך מעל ומעבר; גובהה ורזונה היו — בקיצור, היא היתה גבוהה ורזה מאין כמוה.
את המגש הזה ראיתי פעמים רבות, משום שהייתי הסיבה החייכנית (או מה שסביר יותר, הצווחנית) לכך שהרופא הציב אותו בגבו לקיר על שולחן בחדר הבדיקות שלו. כל אימת שאבי ואמי הזדמנו לאזור הייתי תוקע את ראשי בדלתו של הרופא (לדברי אמי, היו לי אז תלתלי פשתן, אף שהיום תתקשו להבדיל בינם ובין מטאטא לגריפת אפר, עד שתגיעו למקל ותיווכחו לדעת שאין זה אני), והרופא היה שמח תמיד למראי ואומר, "אהא, קולגה קטן! בוא הנה, דוקטור מדופלם שלי. מה דעתך על שישה פני?"

צ'רלס דיקנס

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד ב-1812 בפורטסמות' שבאנגליה. אביו, ג'ון דיקנס, נכשל בעסקים ונכלא עם משפחתו. צ'רלס, שהיה אז בן שתים-עשרה, עבד במפעל להשחרת מגפיים. תקופה אפלה זו תשפיע עליו כל חייו, ובספריו יופיעו בתי יתומים, בתי כלא ועבודת פרך. את הקריירה הספרותית שלו התחיל דיקנס בפרסום כיתובים לאיורים של רוברט סיימור, שנהפכו לסדרה בהמשכים – חידוש אופנתי שאִפשר לדיקנס לפרסם כך רבים מהרומנים שלו, ובהם "אוליבר טוויסט", "מזמור-שיר לחג המולד", "דייוויד קופרפילד", "שתי ערים" ו"תקוות גדולות". לימים נעשה דיקנס לסופר הגדול בימיו. אף שנהנה מתהילתו, סבל לבסוף ממעריציו ונפרד לשלום מקהלו בקריאה פומבית אחרונה ב-1870. כעבור שלושה חודשים, ב-9 ביוני, לקה בשבץ מוחי ונפטר בגיל 58.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

דוקטור מריגולד צ'רלס דיקנס
על פי משלח ידי אני סוחר בחפצים משומשים, ושם אבי מולידי היה וילֶם מריגולד. כשהיה בחיים היו שקראו לו ויליאם, אך אבי חזר ואמר להם שטעות בידם — השם הוא וילֶם. אני נהנה לדמיין את טענתו כך: אם במדינה חופשית אין אדם רשאי לדעת מה שמו שלו, מה מרשים לדעת במדינה שהעבדות נהוגה בה? ואשר לאמור במרשם התושבים בעניין הזה, הרי שבבואו של וילֶם מריגולד לעולם — וגם בצאתו ממנו — עדיין היה המוסד הזה בחיתוליו, וגם לו היה עתיק יותר, לא היה מעלה הרבה בחכתו בנוגע לשושלתו.
נולדתי בדרך המלכּה, אף שבאותם הימים קראו לה דרך המלך. אמי הורתי כרעה ללדת בשטח פתוח, ואבי מולידי שלח לקרוא לרופא; ומכיוון שהדוקטור היה ג'נטלמן נדיב לב ונטל רק מגש לתה בשכרו, נקראתי אני בשם דוקטור, לאות שבח והוקרה. והריני לפניכם: דוקטור מריגולד.
כיום אני גבר רחב גרם בגיל העמידה, במכנסי קורדרוי, גרביים ארוכים ומותניית שרוולים ששרוכיה ניתקים תמיד. תקן אותם כאוות נפשך — הם ייקרעו כאילו היו מיתרים. ודאי הייתם פעם בקונצרט וראיתם את אחד הכנרים מטה אוזן לכינורו כאילו הלה מתוודה לפניו בסתר מחשש שקלקל את השורה, ואז מכוון את מיתריו, ונשמע קול פקיעה. כך בדיוק עושה המותנייה שלי; כי מותנייה, לפעמים, כמוה ככינור.
אני נוטה חיבה לכובעים לבנים, ואוהב לכרוך צעיף רופף ונוח על הצוואר. התנוחה האהובה עלי היא ישיבה. אין לי חולשה לתכשיטים, למעט כפתורים עשויים דר. ושוב, הריני לפניכם, בגודל טבעי.
מכיוון שהרופא הסכים לקבל מגש לתה, אתם ודאי מנחשים שאבי סחר בחפצים משומשים כמוני. והצדק עמכם — כך עשה. המגש היה נאה בהחלט. צוירה עליו אישה גדולה הצועדת על שביל חצץ במעלה גבעה כדי לבקר בכנסייה קטנה. שני ברבורים תועים הצטרפו אליה, מן הסתם לשם אותה המטרה. בכנותי את האישה "גדולה" אין אני מתכוון לרוחבה, משום שבשטח הזה לא הצטיינה ביותר, אך בגובהה היא פיצתה על כך מעל ומעבר; גובהה ורזונה היו — בקיצור, היא היתה גבוהה ורזה מאין כמוה.
את המגש הזה ראיתי פעמים רבות, משום שהייתי הסיבה החייכנית (או מה שסביר יותר, הצווחנית) לכך שהרופא הציב אותו בגבו לקיר על שולחן בחדר הבדיקות שלו. כל אימת שאבי ואמי הזדמנו לאזור הייתי תוקע את ראשי בדלתו של הרופא (לדברי אמי, היו לי אז תלתלי פשתן, אף שהיום תתקשו להבדיל בינם ובין מטאטא לגריפת אפר, עד שתגיעו למקל ותיווכחו לדעת שאין זה אני), והרופא היה שמח תמיד למראי ואומר, "אהא, קולגה קטן! בוא הנה, דוקטור מדופלם שלי. מה דעתך על שישה פני?"