תותים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תותים
הוספה למועדפים

תותים

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: שירה מירון
  • איור: ולי מינצי
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 76 עמ' מודפסים

יוזף רות

יוֹזֶף רוֹת, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים, נולד בשנת 1894 בבּרוֹדי שבגליציה למשפחה יהודית. בשנים 1918-1916 שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עיתונאי בווינה, אחר כך בברלין, אחר כך בכל אירופה. ב-30 בינואר 1933, יום עליית היטלר לשלטון, עזב את גרמניה והחל לנדוד ברחבי אירופה. את מרבית שנות גלותו עשה בצרפת. רות, המכור לאלכוהול, מת ב-27 במאי 1939, ארבעה ימים אחרי שהתמוטט בבית קפה בפריז.
 
יוזף רות כתב שישה-עשר רומנים, תשעה-עשר סיפורים קצרים ונובלות, ואלפי כתבות ופיליטונים. מספריו שתורגמו לעברית: "מלון סבוי" (1924), "איוב – סיפור של איש פשוט" (1930), "מארש ראדצקי" (1932), "אגדת השתיין הקדוש" (1939), "יהודים נודדים" (1927) ו"הלווייתן" (1938). הוצאת "תשע נשמות" ממשיכה את מלאכת תרגומי רות שהתחילה בהוצאת "סמטאות" ו"זיקית", ומתכוונת לבנות בהדרגה את "ספריית יוזף רות" שתביא לקוראי העברית את מיטב יצירותיו שלא ראו אור עד כה.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

מילה אחת: קסם. "תותים" הוא דיוקן בדיוני של מרחב-ילדות, המקום הפיזי, העולם השלם שאפשר לחוות בו שמחה ואושר. "תותים" הוא הבניה זוהרת של מקום – עיירה – ברגע נתון של זמן, לפני המלחמה. "תותים" מספר את תולדותיהם של העמים הנודדים, של בני אדם שנאלצו לחיות בפשטות מרבית או בעוני, ושסיפורם נהפך לאפי, מתוקף היותו אנונימי כל כך. 
יוזף רות כולו נמצא בין הדפים המעטים של "תותים". כל הנושאים, האירוניה, הכמיהה המלנכולית לעבר, המשפטים הקצרים, המקצבים המשתנים, האלכוהול, הנעורים, היחס אל הכסף, החיים והמוות, המתח בין מזרח למערב אירופה, נוכחותם של היהודים כסובייקטים קסומים, מפוקפקים וסותרים. כל משפט וכל פסקה בספר הם יצירה שלמה. כל פיסה היא הארה. 
היצירה החלה להיכתב בשנת 1929, ואף על פי שיוזף רות מעולם לא השלים אותה, יחסו אליה היה מיוחד תמיד: "הנובלה הגדולה", "הספר על הילדות", "היצירה עם מעוף".
‎ כשהספר של רות נקטע, הוא דווקא גורם לאפקט מוגבר: החשיבות של אלפי העלילות המצויות ב"תותים" כה גדולה, עד שהיצירה יכלה לכלול שלושה או שלושת אלפים עמודים כאלה, בלי שערכה ייפגע. לפניכם ספר ללא סוף, יצירה בלי קץ, שנגמרת בראשו של הקורא במעין שלוש נקודות דמיוניות. כפי שנכתב על הספר: "ישנן נובלות בלתי מוגמרות בצורה כה מושלמת, וקצרות באופן כה גאוני, עד שקריאתן היא אינסופית".
 
"מה שרות רואה ומוסר בתותים הוא מהות יחידה במינה, המבטאת את שבריריותו של המצב האנושי" נדין גורדימר
 
"רות הגיע מהמזרח, מהביצות, מהתותים, וכתב כמו המלאכים" דר שפיגל

פרק ראשון

העיר שנולדתי בה שכנה במזרח אירופה, בשפלה רחבת ידיים ומיושבת בדלילות. צִדה המזרחי של השפלה השתרע עד אין קץ. צִדה המערבי נתחם בשרשרת גבעות כחולה שנראתה לעין רק בימי קיץ בהירים.
בעיר הולדתי חיו עשרת אלפים בני אדם בקירוב. שלושת אלפים מהם היו מעורערים בנפשם, אף על פי שלא היו סכנה לסביבתם. שיגעון רך אפף אותם כעננה זהובה. הם עסקו במקצועם והשתכרו למחייתם. הם התחתנו והולידו ילדים. הם קראו ספרים ועיתונים. הם היו טרודים בענייני העולם. הם שוחחו בכל השפות שרווחו בקרב האוכלוסייה המגוונת למדי של חבל הארץ שלנו.
אנשי ארצי היו מוכשרים. רבים מהם חיים בערים גדולות בעולם הישן והחדש. כולם בעלי חשיבות, מקצתם בעלי שם. מעירי יצא הכירורג הפריזאי המשיב לאנשים זקנים ועשירים את נעוריהם והופך קשישות לעלמות חן; האסטרונום מאמסטרדם שגילה את כוכב השביט גָאליָאז; הקרדינל פ' שזה עשרים שנה משפיע על הפוליטיקה בוותיקן; הארכיבישוף לורד ל' בסקוטלנד; הרב ק' ממילאנו ששפת אמו קופטית; ס', בעל חברת התובלה אשר שמה מתנוסס בכל תחנות הרכבת בעולם ובכל הנמלים שבכל היבשות. איני רוצה לנקוב בשמותיהם. קוראים המנויים על עיתון יודעים בלאו הכי מה שמם. לזכותו של שמי לא נזקף דבר. איש אינו מכיר אותו משום שאני חי בשם בדוי. דרך אגב, שמי נפתלי קרוֹי.
אני מעין מאחז עיניים. כך קוראים באירופה לבני אדם המעמידים פנים שהם משהו אחר. המערב אירופאים עושים אותו הדבר בדיוק, אך הם אינם מאחזי עיניים מכיוון שברשותם ניירות, דרכונים, מסמכים מזהים ותעודות טבילה. למקצתם יש אפילו אילן יוחסין. אני, לעומתם, מחזיק בדרכון מזויף ואין ברשותי תעודת טבילה או אילן יוחסין. לכן אפשר לומר: נפתלי קרוי הוא מאחז עיניים.
בעיר הולדתי לא נזקקתי לשום מסמך. כולם הכירו אותי. כשהייתי בן שש צחצחתי את מגפיו של ראש העיר. כשמלאו לי שתים־עשרה התחלתי לעבוד אצל הגלב. מרחתי שם את ראש העיר. בן חמש־עשרה נעשיתי עגלון והסעתי את ראש העיר בטיולי סוף השבוע שלו. היו לנו שלושה־עשר שוטרים. עם כולם שתיתי שנאפּס. לשם מה הזדקקתי אפוא לניירות?
על האזור שמחוץ לעיר חלשו הז'נדרמים. הקצין הממונה עליהם היה שוכב עם דודתי מדי יום חמישי אחר הצהריים, כשהתפנה ממלאכתו. מעת לעת הברחתי שנאפּס אל העיר מסביבותיה — מעשה אסור שחויב במכס, אבל הפקחים היו מניחים לי לעבור לאות של קצין הז'נדרמים.
כך שמרתי על יחסים טובים עם הרשויות במשך שנות נעורי. אחר כך השתנה המצב. זמנים אחרים הגיעו, ואִתם רשויות אחרות.
אצלנו בבית לא החזיק איש במסמכים, כמדומני. היו לנו בעיר בית משפט, בית כלא, עורכי דין ורשויות מס, אך בשום מקום לא נדרש אדם להוכיח את זהותו. מה שינה הדבר אם אדם נכלא בשם זה או אחר? אם אדם שילם מסים או לא — חייו של מי ירדו לטמיון בשל כך ומי יצא נשכר? העיקר היה שהפקידים ישתכרו למחייתם. הם התקיימו משוחד. לכן איש לא נכלא בבית הסוהר. לכן איש לא שילם מסים. לכן איש לא החזיק במסמכים.
מדי פעם נעשו פשעים חמורים, הקלים לא נחקרו.
מהצתות בזדון העלימו עין, שהרי היו בגדר מקרי נקמה פרטיים ותו לא. קיומם של נוודים, קבצנים ורוכלי חוצות היה מנהג עתיק יומין. שריפות ביער כיבו היערנים. קטטות ומקרי רצח תורצו בנוהג לשתות לשוכרה. לא התחקו אחר עקבותיהם של גנבים ושודדי דרכים. הדעה הרווחת היתה שדי בעונש שגזרו על עצמם כשוויתרו על כל קשר חברתי, על מסחר או על שיחה. מפעם לפעם צצו מטבעות מזויפים. לא טיפלו בכך, משום שהם הזיקו לממשלה יותר מאשר לאזרחים. בתי המשפט ועורכי הדין לא נותרו בחוסר מעש משום שעבדו לאט. הם עסקו בגישור על מחלוקות ובמציאת פשרות. הדיוק במועדי התשלומים לא נשמר בקפידה.
אצלנו בבית שרר שלום. רק שכנים סמוכים נטרו טינה. השיכורים שבו והתפייסו. בעלי עסקים מתחרים לא פגעו זה בזה. הם גלגלו את החשבון על גבם של הקונים והלקוחות. הכול הלוו לכול כספים. הכול חבו לכול כספים. איש לא היה יכול לתלות אשם באחר.
יריבויות פוליטיות לא נראו בעין יפה. לא הבחינו בין בני אדם שהשתייכו ללאומים שונים משום שכל אחד דיבר את כל השפות. רק את היהודים זיהו בשל מלבושיהם ובשל עליונותם. פוגרומים קטנים נערכו מעת לעת. הם נשכחו עד מהרה בשטף האירועים. היהודים המתים הובאו לקבורה, ואלה שנשדדו הכחישו את הנזק שנעשה להם.

יוזף רות

יוֹזֶף רוֹת, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים, נולד בשנת 1894 בבּרוֹדי שבגליציה למשפחה יהודית. בשנים 1918-1916 שירת בצבא האוסטרו-הונגרי. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עיתונאי בווינה, אחר כך בברלין, אחר כך בכל אירופה. ב-30 בינואר 1933, יום עליית היטלר לשלטון, עזב את גרמניה והחל לנדוד ברחבי אירופה. את מרבית שנות גלותו עשה בצרפת. רות, המכור לאלכוהול, מת ב-27 במאי 1939, ארבעה ימים אחרי שהתמוטט בבית קפה בפריז.
 
יוזף רות כתב שישה-עשר רומנים, תשעה-עשר סיפורים קצרים ונובלות, ואלפי כתבות ופיליטונים. מספריו שתורגמו לעברית: "מלון סבוי" (1924), "איוב – סיפור של איש פשוט" (1930), "מארש ראדצקי" (1932), "אגדת השתיין הקדוש" (1939), "יהודים נודדים" (1927) ו"הלווייתן" (1938). הוצאת "תשע נשמות" ממשיכה את מלאכת תרגומי רות שהתחילה בהוצאת "סמטאות" ו"זיקית", ומתכוונת לבנות בהדרגה את "ספריית יוזף רות" שתביא לקוראי העברית את מיטב יצירותיו שלא ראו אור עד כה.

עוד על הספר

  • תרגום: שירה מירון
  • איור: ולי מינצי
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 76 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תותים יוזף רות
העיר שנולדתי בה שכנה במזרח אירופה, בשפלה רחבת ידיים ומיושבת בדלילות. צִדה המזרחי של השפלה השתרע עד אין קץ. צִדה המערבי נתחם בשרשרת גבעות כחולה שנראתה לעין רק בימי קיץ בהירים.
בעיר הולדתי חיו עשרת אלפים בני אדם בקירוב. שלושת אלפים מהם היו מעורערים בנפשם, אף על פי שלא היו סכנה לסביבתם. שיגעון רך אפף אותם כעננה זהובה. הם עסקו במקצועם והשתכרו למחייתם. הם התחתנו והולידו ילדים. הם קראו ספרים ועיתונים. הם היו טרודים בענייני העולם. הם שוחחו בכל השפות שרווחו בקרב האוכלוסייה המגוונת למדי של חבל הארץ שלנו.
אנשי ארצי היו מוכשרים. רבים מהם חיים בערים גדולות בעולם הישן והחדש. כולם בעלי חשיבות, מקצתם בעלי שם. מעירי יצא הכירורג הפריזאי המשיב לאנשים זקנים ועשירים את נעוריהם והופך קשישות לעלמות חן; האסטרונום מאמסטרדם שגילה את כוכב השביט גָאליָאז; הקרדינל פ' שזה עשרים שנה משפיע על הפוליטיקה בוותיקן; הארכיבישוף לורד ל' בסקוטלנד; הרב ק' ממילאנו ששפת אמו קופטית; ס', בעל חברת התובלה אשר שמה מתנוסס בכל תחנות הרכבת בעולם ובכל הנמלים שבכל היבשות. איני רוצה לנקוב בשמותיהם. קוראים המנויים על עיתון יודעים בלאו הכי מה שמם. לזכותו של שמי לא נזקף דבר. איש אינו מכיר אותו משום שאני חי בשם בדוי. דרך אגב, שמי נפתלי קרוֹי.
אני מעין מאחז עיניים. כך קוראים באירופה לבני אדם המעמידים פנים שהם משהו אחר. המערב אירופאים עושים אותו הדבר בדיוק, אך הם אינם מאחזי עיניים מכיוון שברשותם ניירות, דרכונים, מסמכים מזהים ותעודות טבילה. למקצתם יש אפילו אילן יוחסין. אני, לעומתם, מחזיק בדרכון מזויף ואין ברשותי תעודת טבילה או אילן יוחסין. לכן אפשר לומר: נפתלי קרוי הוא מאחז עיניים.
בעיר הולדתי לא נזקקתי לשום מסמך. כולם הכירו אותי. כשהייתי בן שש צחצחתי את מגפיו של ראש העיר. כשמלאו לי שתים־עשרה התחלתי לעבוד אצל הגלב. מרחתי שם את ראש העיר. בן חמש־עשרה נעשיתי עגלון והסעתי את ראש העיר בטיולי סוף השבוע שלו. היו לנו שלושה־עשר שוטרים. עם כולם שתיתי שנאפּס. לשם מה הזדקקתי אפוא לניירות?
על האזור שמחוץ לעיר חלשו הז'נדרמים. הקצין הממונה עליהם היה שוכב עם דודתי מדי יום חמישי אחר הצהריים, כשהתפנה ממלאכתו. מעת לעת הברחתי שנאפּס אל העיר מסביבותיה — מעשה אסור שחויב במכס, אבל הפקחים היו מניחים לי לעבור לאות של קצין הז'נדרמים.
כך שמרתי על יחסים טובים עם הרשויות במשך שנות נעורי. אחר כך השתנה המצב. זמנים אחרים הגיעו, ואִתם רשויות אחרות.
אצלנו בבית לא החזיק איש במסמכים, כמדומני. היו לנו בעיר בית משפט, בית כלא, עורכי דין ורשויות מס, אך בשום מקום לא נדרש אדם להוכיח את זהותו. מה שינה הדבר אם אדם נכלא בשם זה או אחר? אם אדם שילם מסים או לא — חייו של מי ירדו לטמיון בשל כך ומי יצא נשכר? העיקר היה שהפקידים ישתכרו למחייתם. הם התקיימו משוחד. לכן איש לא נכלא בבית הסוהר. לכן איש לא שילם מסים. לכן איש לא החזיק במסמכים.
מדי פעם נעשו פשעים חמורים, הקלים לא נחקרו.
מהצתות בזדון העלימו עין, שהרי היו בגדר מקרי נקמה פרטיים ותו לא. קיומם של נוודים, קבצנים ורוכלי חוצות היה מנהג עתיק יומין. שריפות ביער כיבו היערנים. קטטות ומקרי רצח תורצו בנוהג לשתות לשוכרה. לא התחקו אחר עקבותיהם של גנבים ושודדי דרכים. הדעה הרווחת היתה שדי בעונש שגזרו על עצמם כשוויתרו על כל קשר חברתי, על מסחר או על שיחה. מפעם לפעם צצו מטבעות מזויפים. לא טיפלו בכך, משום שהם הזיקו לממשלה יותר מאשר לאזרחים. בתי המשפט ועורכי הדין לא נותרו בחוסר מעש משום שעבדו לאט. הם עסקו בגישור על מחלוקות ובמציאת פשרות. הדיוק במועדי התשלומים לא נשמר בקפידה.
אצלנו בבית שרר שלום. רק שכנים סמוכים נטרו טינה. השיכורים שבו והתפייסו. בעלי עסקים מתחרים לא פגעו זה בזה. הם גלגלו את החשבון על גבם של הקונים והלקוחות. הכול הלוו לכול כספים. הכול חבו לכול כספים. איש לא היה יכול לתלות אשם באחר.
יריבויות פוליטיות לא נראו בעין יפה. לא הבחינו בין בני אדם שהשתייכו ללאומים שונים משום שכל אחד דיבר את כל השפות. רק את היהודים זיהו בשל מלבושיהם ובשל עליונותם. פוגרומים קטנים נערכו מעת לעת. הם נשכחו עד מהרה בשטף האירועים. היהודים המתים הובאו לקבורה, ואלה שנשדדו הכחישו את הנזק שנעשה להם.