המשולש העקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המשולש העקום
הוספה למועדפים

המשולש העקום

3.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

צ'ור מאלורי דייגן ג'וניור הסתיר את זהותו האמיתית וקרא לעצמו מאלורי רוסטיץ' מפני שהיה הכבשה השחורה של משפחת דייגן, לא היו לו שאיפות מרחיקות לכת והוא היה חסר כל רצון לרדוף אחרי הישגים, כוח וכסף. הוא וחברתו לחיים, קאלי, מטאטאת רחובות ובסתר פסיכופטית רצחנית, חיו בשקט בשולי החברה של המאה ה-23, התעלמו מ-35 מיליארד האנשים סביבם וקיוו בעיקר ששום דבר חריג לא יקרה.
אבל הרובוקובים, אויב ישן, התגנבו אל מערכת סול כדי לשעבד ולהכחיד את הגזע האנושי, תאונה שלומיאלית של ג'וניור העניקה לו את המפתח להכשלת הפלישה אולם הוא לא ידע זאת עד שבדיחת שיכורים שלו גילתה הן את הבעיה והן את הדרך לפתור אותה.
ג'וניור קיבץ את כוח ההתקפה שנועד למגר את האויב האדיר החונה בשערי מערכת השמש: החברה שלו, תמהוני חובב מתמטיקה, מחסנאית חובבת איגרוף ונהגת משאית קשוחה חובבת מרוצים, ויצא למלחמה נגד אחיזתם של הפולשים בתודעתם של בני-האדם באמצעות מערכת שליטה מוחית מולקולרית שהוחדרה בסתר לתוצרת של מפעלי הנאנו-רפואה.
על החבורה היה לעורר את האנושות למרוד באויב שבני האדם לא יכלו להאמין בקיומו, או בכלל לחשוב עליו, והיה עליהם להסתיר את פעולותיהם מפני שאם הפולשים היו מבינים שהתגלו הם יכלו לשסות את האנושות בחבורה המורדת, המחתרת של ג'וניור הייתה בנחיתות איומה אבל לצדו עמדה האישה שגידלה ואהבה אותו יותר מכל אדם אחר, סבתא שלו - ואף אחד לא יכול להתווכח עם סבתא מאריסה דייגן!
לאחר הקרב מול הרובוקובים שב מאלורי ונמלט אל האלמוניות אולם במהרה הסתבר לו כי המוסריות שלו חזקה יותר מרצונו בשקט ושלווה וכך הוא נקלע למאבק לשחרור הישראלים מהדיקטטורה הדתית שלהם, ולאחר מכן להצלת גזע הסקורפ ממוות ברעב, אולם בכוח אותה מוסריות הוא גם הצליח להימלט מעולמם של הטלפתיים, פלנטת הכבשים, ויצא בראש כוח לוחם של טייגרין, החתולים התבוניים הגדולים, למשימה שהסתיימה בהקמת פארק השעשועים האלים והמדמם ביותר שידע העולם.
  

פרק ראשון

פרק 1
קאלי
 
אתם מכירים את השם שלי, כל אחד מכיר אותו, כל אחד מעריץ אותו, זהו שמו של גיבור ומנהיג האנושות, 'האיש', הגבר שכל אישה רוצה להשכיב וכל גבר משתוקק להיות חברו הטוב ביותר: צ'ור מאלורי דייגן, האדם שהוביל את האנושות לגדולה, האיש שניצח את הגרועים באויבי אימפריית ארץ והביס את כוחותיהם בשדה הקרב ולא חשוב עד כמה היו חזקים מכוחותיו שלו, צ'ור 'הבלתי מנוצח' דייגן, האליל הנערץ על האנושות, קולולולולו!
זה השם שלי אבל זה לא אני כי לשם שלי יש תוספת קטנה, 'הבן', כלומר ג'וניור. כן, אני הוא צ'ור מאלורי דייגן ג'וניור, הבן הבכור של צ'ור הנערץ שילדה לו לאניר 'פה גדול' דייגן, אישתו החוקית ואחת הדמויות החזקות (והמפחידות) ביותר במערכת השמש 'סול' של האנושיים ובכמה מערכות שמש אחרות. 
למרבית המזל בתור ילד לא ידעתי עד כמה אמא שלי נחשבת לטיפוס מפחיד אחרת הייתי מסרב לגדול מעבר לגובה שמאפשר לי ללכת זקוף מתחת לשולחן, זה לא שלא ידעתי שהיא תמיד חמושה באקדח אבל הוא היה בצבע כסוף, קטן ונחמד למראה ולא ידעתי להבדיל בינו ובין ערכת האיפור שלה שגם היא הייתה קטנה, כסופה ונחמדה למראה. לא הייתי מתפלא אם הייתה משתמשת באקדח כדי למרוח צבע על השפתיים שלה, במחשבה שניה לא הייתי מתפלא גם אם ערכת האיפור שלה הייתה מתחילה לירות קליעים קטלניים בצבעי השפתון. 
אז זה לא שאני מסתובב ומכריז שאני הבן של האבא המפורסם שלי, ממש לא, אני אפילו לא קורא לעצמי 'צ'ור' אפילו ששם זה שכיח מאוד במערכת השמש, למעשה עוד בערך 5 או 6 שנים לפני שנולדתי החלו המון הורים לתת לצאצאים הזכרים שלהם (ולכמה נקבות) את השם צ'ור, אז אולי לא הייתה לי בעיה להשתמש בשם הזה אבל אני יכול וגם משתמש בשם השני שלי, מאלורי, וכאשר אני צריך להזדהות בשם המלא החוק מאפשר לי להשתמש בשם המשפחה של אמא שלי, כלומר רוסטיץ', וזה בדיוק איך שאני מציג את עצמי: מאלורי רוסטיץ', סתם אדם, תודה, ונא לדחוף את הרעיונות על ייחוס משפחתי מפואר לתחת שלכם, והקטע עם התחת הוא ביטוי שבהחלט ירשתי מהמשפחה שלי.
אז נכון שאני לא שונה מכל אנושי אחר בכך שאני חושב כי 'המאבטח צ'ור' הוא דמות דגולה, מצביא גדול ואדם מוסרי ביותר, אבל למען האמת אפילו לא פגשתי אותו הרבה ומי שגידל אותי הייתה בעיקר סבתא מארי, אמא של אבא צ'ור, ומי שהיה הדמות הגברית המרכזית בחיי היה 'סבא' קובין, שהיה בעיני העולם הפלוטוקרט הראשי קובין ו-'הבוס' הבלתי מעורער של מערכת-השמש סול, אבל בעיני היה פשוט זקן חביב שתמיד ניסה לפנק אותי למרות שאמא-שלוש שלי, ליאונה, הצליחה ליירט את רוב ניסיונותיו לעשות זאת.
דרך אגב, לא הייתם רוצים להתעסק עם ליאונה הזאת, באמת, היא לא רק הפילגש הרשמית של אבא שלי ושל נשותיו, צאפה במיוחד, היא גם הטייסת הראשית של חללית הקרב שלו והיא אדם שממש לא כדאי לריב אתו ובמיוחד משום שהיא, כמו אמא שלי, מסוגלת לירות בכל אדם שחשוד בעיניה כי הוא עלול לעשות משהו בניגוד לדעתו של אבא צ'ור. היא דמות כל כך מרשימה עד שאני זוכר אותה למרות שכאשר הייתי בגיל 7 בערך היא נעלמה, יחד עם אבא שלי, כאשר הוא יצא להילחם במישהו לאורך ורוחב הגלקסיה והיא יצאה איתו בתור הטייסת של החללית האישית שלו וכדי, כפי שאמא צאפה הגדירה זאת, שתהיה מישהי שתדאג לסרק את הביצים שלו בלשון שלה. טוב, בזמנו לא בדיוק הבנתי למה היא מתכוונת וכאשר גדלתי והבנתי גם הצלחתי להדחיק את האמירה הזאת. 
אבא שלי היה טיפוס של אדם שתמיד הצליח בכל מה שעשה, קרוב לוודאי בגלל שהיה אדם בעל מוח מבריק ויכולת אדירה לנחש את מהלכי האויב עוד לפני שהאויב עצמו ידע מה הוא מתכנן לעשות, שלא לדבר על כך שהוא היה בעל יכולת שליטה באקדח ששמה בכיס הקטן את מיטב הצלפים של האנושות כולה, לעזאזל, האיש היה יכול לסרס זבוב ביריית אקדח וזאת בזמן שהזבוב מרחף לתומו במרחק של עשרים מטרים ממנו. מצד שני אני לא זוכר היכן שמעתי את האמירה הזאת ואני די בטוח שאבא שלי לא סירס זבובים תמימים, הוא דווקא היה ידוע כמי שמגן על זכויות בעלי החיים ואפילו על הזבובים, אני חושב, קצת קשה לי לשפוט בעניין מפני שמעולם לא פגשתי זבוב, אף אחד מהם לא עבר את גבולות שדה-הכוח שהקיף את אחוזת דייגן ועצר כל טפיל מעופף.
ואם כבר מדברים על אקדחים - באחוזת דייגן יש 3 אולמות המוקדשים רק למטווחים, או מטווחים שהם מקדשים, מפני שבשביל משפחת דייגן האקדח הוא האלוהים והירי במטווח הוא התפילה. אמא שלי גם לקחה אותי לשם פעמיים או שלוש, לאחר שהגעתי לגיל 12, ונתנה לי לירות באקדח שלה, אבל היא הפסיקה עם זה מפני שלא אהבתי את הרעש ובעיקר מפני שאף כדור שלי לא פגע במטרה אליה כיוונתי, למרות שכמה כדורים פגעו במטרות אחרות, ובתקרה, וברצפה, וכדור אחד הצליח לקלקל את המנגנון שמניע את המטרות. אמא-לאניר אמרה שאני ממש כשרון אדיר בלהחטיא את המטרות, ושאם לא היה לי את צבע השיער המיוחד שלה היא הייתה צריכה לבדוק אם אני בכלל הבן שלה או שהוחלפתי בלידה, אבל באמת עם צבע שיער כזה (ראש וגבות בבלונד-כסף מוחלט) הסיכוי שימצאו מישהו להחליף אותי קטן יותר מהסיכוי שהשמש תתפוצץ.
מלבד אותם גנים שתלטניים של השיער הרי חמישים אחוז מהגנים שלי באו מאבא שלי והייתי אמור להיות משהו מוצלח מאוד מפני שחצי מצ'ור מאלורי דייגן זה בערך פי שש מכל אנושי אחר, אבל לאבא שלי הייתה תכונה נוספת – הוא היה איש שתמיד הסתבך בצרות, למעשה בכל צרה אפשרית, זאת לא הייתה בעיה גדולה לגביו מפני שאבא שלי היה מומחה בלצאת מכל הסתבכות כזאת בתור מנצח גדול ועטור תהילה, אבל לי זה היה אסון מפני שמכל התכונות שלו זאת הייתה כנראה התכונה העיקרית, או היחידה, שהוא הוריש לי דרך הגנים שלו. כן, אני מסתבך סדרתי בצרות, אחת אחרי השניה, ובניגוד לאבא שלי אני לעולם לא יוצא מזה כשאני 'עטור תהילה', יותר נכון אני יוצא מזה עם ערמה של חרא על הראש. סליחה על הצרפתית.
צרה נוספת היא אחותי-למחצה דנית אורורה דייגן, הבת של אמא-צאפה, שהיא ילדה קטנה, שמנמנה, ג'ינג'ית ונודניקית ברמה אולימפית. חוץ מזה יש לה כשרון אדיר להיקלע לדרכי ולא חשוב להיכן אני הולך, היא תמיד מצליחה למצוא אותי וללכת אחרי כשהיא מספרת לי על הרפתקאות ומעללים בהן היא תמיד הכוכב הראשי, הגיבורה והמנהיגה של כנופיית ילדות קטנות ונודניקיות כמוה אשר חושבות שהן מנהלות את העולם, או לפחות את הכיתה שלהן, ומסוגלות לדבר במשך שעות על שיטות לארגן את השיער שלהן לצורה של קוקיות. 
צרה אחרת שנכנסתי לתוכה הייתה כאשר הורי היקרים החליטו שאני צריך ללכת לבית-חינוך כמו כל ילד אחר, לא כמו ילדי הפלוטוקרטים שקיבלו את החינוך שלהם בבית תחת מורים פרטיים. אבא שלי חונך בבית-חינוך כזה, בטח שכן, וחושל בכיתות לימוד בהם ישבו בערך אלף תלמידים וכל מי שפתח את הפה בלי ששאלו אותו קיבל 'זאפ', כלומר מכת חשמל, אז לדעתו היה עלי להתחנך במוסד דומה. 
מה שהמנייק שכח זה שאני לא הוא, זה עלה לי בהרבה זאפ שקיבלתי מהכסא שלי כאשר השתעממתי, נמנמתי, או סתם לא נתתי תשובות נכונות במבחנים האינסופיים. הי, ראיתם פעם את אותו סרט לימודי בערוץ הלימודי 101 בשם 'ילדותו של המאבטח צ'ור' שבו מתפאר סבא ג'וזף, אבא של אבא שלי, כי צ'ור הקטן קיבל זאפ'ים במספר הנמוך ביותר בכיתתו בשנות לימודיו? אז אם אבא שלי היה מופיע בסרט מקביל על חיי הוא יכול היה להתפאר רק בכך שקיבלתי מספר שיא של זאפ בכיתה. טוב, אולי לא שיא, אפילו בזה לא יכולתי להתפאר, השיא היה של קאלי דומסדיי, שאולי לא הייתה באמת הכי מטומטמת בכיתה אבל על בטוח לא יכלה לסתום את הפה. טוב, מה אתם יכולים לצפות מילדה אשר שם המשפחה שלה הוא 'יום-הדין', כלומר 'סוף-העולם'?
אני לא בטוח שהערכתי במיוחד את חוסר היכולת שלה לשתוק בכיתה אבל נכון שהיא הייתה ילדה נאה מאוד, למעשה כאשר היא הציעה לי ללכת ביחד לנשף הריקודים השנתי הופתעתי מאוד, אבל קיבלתי את הצעתה למרות שידעתי למה זה יוביל ובאמת – קאלי הייתה הבחורה הראשונה שנישקה אותי, וזאת הייתה נשיקה ממש טובה. הייתי מוכן ללכת איתה רחוק יותר אבל לאחר הנשף היא די התעלמה ממני, לא יכולתי להתלונן כי קאלי הייתה אחת הבחורות הפופולריות בכיתה ואני הייתי סתם מאלורי רוסטיץ' מקבוצת הילדים הלא-ממש-חשובים וגם נחשבתי חצי-לבקן (בגלל צבע השיער שלי), די הופתעתי גם כאשר היא הציעה לי ללכת ביחד לנשף הבא אבל השמועה ששמעתי הייתה שהיא עושה את זה רק כדי לעורר את קנאתו של בארו סימטורה, חתיך הכיתה שלא ממש התעניין בה לאחר שפעם הם התווכחו והיא בעטה לו בביצים. 
בכל אופן לא היה איכפת לי למה היא עשתה את זה, לרקוד עם קאלי בנשף שנתי וגם בנשף סיום השנה האחרונה היה כיף ובסוף הנשף היא תמיד נישקה אותי ואני מדבר על נשיקה אמיתית, עם הלשון והכל.
לפחות משהו טוב אחד יצא לי מתקופת הלימודים – ההרגל לקרוא לעצמי מאלורי רוסטיץ' ולא לדבר על המאבטח צ'ור כעל אבא שלי. במקור זה בא כדי שאוכל ללמוד כילד רגיל, מה שלא היה קורה אם מישהו היה יודע מי באמת אבא שלי, ומהר מאוד למדתי מה קורה לילדים של מפורסמים בכיתות האלה, בכיתה המקבילה למדה ילדה שהייתה בת של זמרת מפורסמת והילדים פשוט ירדו לחייה והציקו לה בלי סוף עד שהוריה נאלצו להעבירה לעיר אחרת, בפלנטה אחרת, מזל שלא לגלקסיה אחרת. 
בסיום לימודי, בגיל 14, נזרקתי רשמית מאחוזת דייגן בשוויץ, כלומר מהבית, לא שיכולתי להתלונן על זה כי זה היה נוהל מקובל על הפלוטוקרטים לשלוח את צאצאיהם אל 'עתיד עצמאי' – טוב, נכון שהיה צפוי כי אקבל כמה מיליארדים של דולרים בעתיד הדי רחוק, כאשר אגיע לגיל 25, אבל בין 14 ל-25 יש עדיין 11 שנים בהם היה עלי להוכיח את עצמי ולפתח קריירה עצמאית.
רגע, איזו קריירה בדיוק? על סמך ציוני בבית-החינוך קיבלתי הצעות שאבא שלי היה בטח מקבל התקף-לב אם היה יודע עליהן, כלומר אם היה שם לב אלי ואל החיים שלי, אבל הוא היה מעט מאוד בבית ולרוב התרוצץ ברחבי הגלקסיה במלחמות נגד כל מיני אויבים ששכחתי את שמם.
לא יכולתי להתלונן על כך שלא נתנו לי תפקיד מכובד באחד מהמפעלים המרובים של קונצרן דייגן, אחד הדברים השנואים והמתועבים ביותר בעיני האנושות הוא נפוטיזם, כלומר העדפת קרובים. עסק בו מונה קרוב משפחה של השולט בעסק לתפקיד כלשהו סבל מצניחה חריפה של ערכי מניותיו, הממונה החדש עמד לעבוד תחת ביקורת קפדנית בנוגע להכשרתו ומעקב ממושך על פעולותיו, ומי שמינה אותו נחשב כמי שאולי לא ראוי לתפקידו אפילו אם היה בעל העסק ומנהלו. זה לא היה ברמת החישוב הכלכלי, זה היה סוג של 'טאבו' ואיסור מוסרי שהיה בלתי ניתן לעבור עליו אלא במקרים חריגים ביותר. 
במקרה של משפחת דייגן הדברים היו אפילו ברורים ביותר: לא היו לי שום זכויות יתר מפני שהייתי בנו של אבי הנערץ, קונצרן דייגן כלל לא שקל לקבל אותי כעובד שלו בכל תפקיד שהוא ולא היה מוכן אפילו לשמוע עלי, לא שניסיתי, ידעתי מראש כי השם 'דייגן' מבטיח קבלת תשובה קצרה והחלטית בנוסח: 'אדוני אינו יכול להתקבל לחברתנו בכל תפקיד שהוא עקב קרבת משפחה לבעלי העסק.' – לא שקונצרן דייגן המציא את התשובה הזאת, זה היה הנוסח הפורמלי שהוכתב בידי מועצת הפלוטוקרטים לעולם העסקי כולו.
אחד הכלים לתחזק את המלחמה בנפוטיזם הייתה העובדה שלשכת התעסוקה היא רובוט אוטומטי שמפנה לתעסוקה על פי נתוני ההשכלה וההכשרה של הפרט ולא איכפת לו מייחוס, פרסום או בעצם כל דבר אחר, מעניין אותו רק אם תוכל לבצע את התפקיד. אז אולי תאמרו: 'הי, מי שואל בכלל את לשכת התעסוקה את מי לשכור?' – אז התשובה היא שאף אחד לא יכול לעבוד בכל חברה כלשהי ללא אישור של לשכת התעסוקה, ומי שחושב שאפשר לעקוף את הלשכה הזאת צריך קודם כל לשכוח שהיא אחד הכלים החזקים ביותר של מועצת הפלוטוקרטים להשגיח על חבריה, כלומר על הפלוטוקרטים, כדי שאלו לא יגלשו לכמה סוגי התנהגויות כמו שעבוד ועבדות, והמועצה הזאת מאוד לא מחבבת את מי שמנסה לעקוף אותה ומאוד אוהבת לשלוח אנשים לתקופות ארוכות של עבודת פרך בענן אורט, כמובן לאחר משפט כדת וכדין ושאר ירקות.
במקרה הזה ההצעה הרצינית ביותר שכן קיבלתי מלשכת התעסוקה הכל-מערכתית הייתה להתמחות בתחום מכונאות-הרכב, כלומר לעבוד בתור שוליה במוסך לחלליות טווח-קצר, שזאת הצעה ברמה קצת יותר גבוהה מזאת שמקבלים אנשים הסובלים מפיגור שכלי קל (בעלי פיגור שכלי קשה מתוקנים באמצעות נאנו-רופא ייעודי שהופך חלק מהם לנורמלים ואת האחרים לבעלי פיגור שכלי קל), ומה שהאומללים בעלי פיגור שכלי קל עושים זה לטאטא רחובות.
רגע, זוכרים את קאלי דומסדיי? הילדה בעלת הפה הגדול? היא קיבלה הצעה להפוך למטאטא רחובות וזה בדיוק מה שהיא עשתה, ואני יודע את זה כי יום אחד הלכתי ברחוב כלשהו בעיר קפריסין ושם היא הייתה, לבושה בסרבל כתום-זוהר של מטאטאי רחובות ונושאת מטאטא ומין מתקן קטן כזה שלתוכו מטאטאים את האשפה.
זה לא שהיא טאטאה, היא עמדה על המדרכה ליד פינת בניין גדול כשהיא נשענת על המטאטא שלה והביטה בעוברים ושבים בהבעה משועממת, כאשר הופעתי מולה והבטתי בה היא קלטה אותי וזיק של היכרות הופיע בעיניים שלה אז אמרתי:
'קאלי?'
'הי, אתה מאלורי, נכון?' – היא חייכה אלי את אותו חצי חיוך עקום שלה.
'מה לעזאזל?... את מטאטאת רחובות?'
'כן, מאלורי. זה מה שאני.'
לא ידעתי מה לומר, אז אמרתי: 'מה שלומך, קאלי?'
'אני מטאטאת רחובות, מאלורי, מה לדעתך הוא שלומי?'
'לא יודע.'
'בכל אופן, מה אתה עושה בקפריסין?'
'יש כאן מוסך, התחלתי לעבוד בו שלשום. מה את עושה כאן?'
'אותו דבר. עובדת. פקידת התעסוקה בז'נבה אמרה שיש כאן צורך במטאטאי רחובות ושלחה אותי לכאן אז אמרתי לעצמי: מה זה כבר משנה, כל הערים בכדור הארץ נראים אותו דבר בדיוק, לפחות יש כאן ים. אולי יצא לי לראות אותו פעם, אם אצא מהעיר.'
'יש כאן ים?'
'קפריסין זה אי. לא ידעת?'
'לא. חשבתי שזאת סתם עיר.'
היא הביטה בי מכף רגל עד ראש ואז אמרה: 'אפשר להזמין אותך לשתות משהו, מאלורי?'
בגלל העבר המשותף שלנו בכיתה לקח לי כמה שניות להיזכר כי אנחנו בוגרים, כי מותר לנו לשתות ולעשות את כל מה שבוגרים אמורים לעשות, אז נתתי את התשובה הכי מתוחכמת שלי: 'אה?'
'אני מכירה מסבאה טובה, מוכרים בירה זולה אבל טעימה, אז מה אתה עושה הערב?'
אז הסכמתי ויצאנו בערב לשתות במסבאה, וכמובן בגלל שאני ממש לא שתיין מנוסה השתכרתי והנחתי לה לגרור אותי ליחידת הדיור שלה, ושם עשינו סקס שאני זוכר במעורפל שהיה ממש תענוג, ובבוקר התעוררתי עם כאב-ראש רציני ועם בת-זוג לחיים.
כן, קאלי ואני חיים מאז ביחד, שבוע לאחר מכן (והרבה סקס! יו-הו!) עברנו ליחידת דיור זוגית, במפלסים התחתונים של העיר, כזאת במחיר  השכרה שמתאים למטאטאת רחובות ולשוליה של מכונאי חלליות טווח-קצר, או בקיצור זוג תפרנים שאין להם גרוש על התחת.
לא לקח לי זמן רב, בערך יומיים, פלוס הרבה שיחות בינינו, עד שאמרתי לה:
'קאלי, מתוקה, אפשר לשאול אותך משהו?'
'כן, מאלורי?'
'את ממש חכמה, לפחות לדעתי, איך זה שאת מטאטאת רחובות?'
'עלית עלי, אה?' – היא אמרה – 'אבל זה לא סוד גדול, הציעו לי את התפקיד הזה בגלל מה שקרה בכיתה שלנו, אתה היית שם, אתה יודע מה שקרה.'
'מה, כל הזאפ האלה?' – אמרתי – 'באמת, תמיד שאלתי את עצמי למה את לא סותמת את הפה וזהו.'
'כי כולם סתמו את הפה.' – היא אמרה – 'כי כולם כבשים. כי שנאתי את הניסיון לסתום לנו את הפה. אתה חושב שאני משוגעת, מאלורי?'
'אני באמת לא בטוח.' – אמרתי לה – 'אבל אני חושב שאת בחורה חכמה, יותר מידי חכמה מכדי לעבוד בלטאטא את הרחובות.'
'אבל זה בדיוק העניין,' – היא אמרה – 'אינך מבין? אני חכמה מכדי שארצה להיות בורג קטן במכונה הזאת, בפלוטוקרטיה הזאת, במערכת שבנויה כולה כדי שאנחנו נעבוד כדי שהם יהפכו ליותר עשירים. אף אחד לא הופך לעשיר מזה שאני מנקה רחובות לכן זה מה שאני  עושה.'
'את יודעת שהם יכולים לקחת רובוט שיעשה את זה.'
'כן,' – היא אמרה – 'אבל רובוט יעלה להם יותר מהשכר שהם משלמים לי, אז אולי הם חוסכים עלי אבל לא מרוויחים עלי, זה כבר משהו. אני לא מוכנה שאני אהפוך למשהו שמכניס להם כסף לחשבון הבנק המסריח שלהם. אתה מבין אותי?'
'את הוצאה.' – אמרתי לה – 'לא הכנסה. זה מה שאת מתכוונת אליו?'
'בדיוק כך, מתוק.' – היא אמרה ונישקה אותי – 'בדיוק כך.'
-
אתם חושבים כי קאלי מטורפת? אז אולי היא באמת כזאת אבל מסתבר שיש הרבה טיפוסים שחושבים בדיוק כמוה, מזל שאבא שלי אסר על מועצת הפלוטוקרטים להמשיך ולעקוב אחרי כל מילה שאומרים האנושיים והעביר את התפקיד הזה אל הביון המרכזי. הארגון הזה הרבה יותר נורמלי מאשר המועצה, כלומר המועצה היו שולחים אנשים בעלי דעות כמו אלו של קאלי (ואת קאלי) לכלא בענן אורט רק בשביל הכיף שלהם, או יותר נכון בתור כוח עבודה זול, אבל הביון לעומתם לא מתערב בשום דבר שאין בו איום ממשי על האנושות. אולי הביון היו שולחים אותה לכלא אם היא הייתה מצהירה שבכוונתה לשבור את המטאטא שלה ולהפסיק לנקות את הרחובות מסיבות אידיאולוגיות, אבל עצם הרעיונות שלה על המבנה הפוליטי והכלכלי של האנושות או שהיא מבטאת את הרעיונות האלה לא גורמים לביון לעשות משהו, אחרי הכל 'המאבטח צ'ור' הדגול עצמו אמר כי 'לכל אדם זכות להביע את דעתו על כל דבר, וכל עוד אותו אדם אינו אוחז בנשק כדי לכפות את דעתו על זולתו אין לשלטונות שום זכות להתערב במה שהוא אומר, ולא חשוב כמה דעתו טיפשית או מוטעית.' – בינינו, הוא אמר את זה כדי שיפסיקו לזרוק לכלא את אמא שלי, את הגבירה לאניר שהפה הגדול שלה לא הפסיק להפיק אמירות שגרמו לפלוטוקרטיה צרבת, אבל האנושות לא ידעה את זה וחשבה את אבא שלי לדמוקרט גדול.
בכל אופן התברר לי מהר מאוד שאני אוהב את קאלי למרות הרעיונות המוזרים שלה אבל זה לא גרם לי לאהוב במיוחד את 'קבוצת הדיון' שלה בתקשורת, כלומר הערוץ בו היא ובערך 300 אנשים אחרים נפגשו ונשאו נאומים זה באוזני זה על כמה שהפלוטוקרטיה היא שיטת שלטון גרועה ולכל אחד היו רעיונות על שיטת ממשל חכמה יותר, צודקת יותר ובכלל טובה יותר לאנושות.
על מידת החוכמה ברעיונות שלהם אפשר ללמוד מזה שאם היו שם 300 אנשים אז גם הוצעו 300 'שיטות ממשל' חילופיות, ולפעמים 500, מפני שחצי מהם לא היו סגורים על מה שהציעו.
אני הייתי רק משתתף זוטר בערוץ הזה, ערוץ 7-418-366-99 אם תרצו פעם לגשת אליו, ובדרך כלל רק הקשבתי, ובכלל נרשמתי לערוץ רק כי קאלי נכנסה אליו כל ערב כדי לקשקש שם עם שאר חבריה המהפכניים ואני הייתי סקרן לדעת מה היא עושה שם, וכמה שאני יודע שזה לא מקובל ולא הגיוני גם כדי לוודא שאין לה קשרים כלשהם עם מישהו מהקבוצה ההיא. 
אני יודע שזה מוזר, בחורות קנאיות לבחורים שלהם, לא ההפך, כנראה שהייתי ממש מאוהב אם הטריד אותי הרעיון שהיא תשכב עם בחורים או בחורות שאינם אני, אחרי הכל בחורות שוכבות עם כל מה שזז וככה זה בעולם, לאמא שלי היו שורה ארוכה של מאהבים ומאהבות ולאבא שלי מעולם לא היה אכפת בעוד שאם הוא היה שוכב בסתר עם מישהי אחרת קרוב לוודאי שאמא שלי הייתה משתוללת, יורה בביצים שלו ובראש של אותה אישה והולכת לכלא בשמחה. לא רק היא, אם חושבים על זה, גם אמא-צאפה ואמא-ליאונה היו עושות בדיוק את אותו הדבר, צניעותם של בני-זוג זכרים היא עניין גדול בתרבות שלנו, התואר 'שרמוטה' הוא עלבון לגברים אבל כמעט אות-כבוד לנשים, אחרי הכל בשביל זה האבולוציה נתנה להן את היכולת לפעילות מינית שהיכולת הזכרית אינה מגיעה לקרסוליה.
כמובן שחלק מהאהבה שלי כלפי קאלי נבע בדיוק מהעובדה שהיא לא שכבה עם אחרים, גברים או נשים, זה היה מחמיא מאוד לדעת שהיא הסתפקה בי ובי בלבד, מה עוד מישהו צריך כדי לדעת שאוהבים אותו?
-
צ'אנצ'י תקעה בי מבט קשה: 'אתה דביל או מה, מאלורי? להכניס אס.בי.או.72 לחללית דגם 92? אתה מנסה להרוג כאן מישהו? צריך להיות מטומטם גמור כדי לעשות משהו כזה!'
'לחצו עלי לשחרר את החללית,' – ניסיתי להסביר לה – 'ולא היה לי את ה-77, אבל חשבתי כי 72 יכול להפעיל את מערכת ההצתה...'
'אתה מדבר שטויות!' – התפרצה עלי צ'אנצ'י – 'עוד פעם אחת כזאת ואתה מפוטר! שומע? מפוטר! תתפלל שהחללית הזאת לא תתפוצץ או משהו לפני שנספיק להחזיר אותה לכאן ולתקן אותה! בכל מקרה אני מנכה לך שכר של חצי יום מהמשכורת, ותגיד תודה אם זה יסתיים בזה.'
לאחר כל הצעקות של צ'אנצ'י נזהרתי לא לעשות שום דבר אלא 'לפי הספר', הבעיה היא שהספר הזה די דפוק.
פחות משבוע אחרי התקרית של דגם 92 הגיעה סונטיה, כלומר הגיעה חללית דגם מרצדס-קיו.אל.-83-סונטיה – הזבל שבדרך כלל משוטט בין ארץ למארס-לאג'-1 ובכל תחנות החלל ביניהם ומעביר נוסעים ממקום למקום. לדגם הזה יש 7 מקומות ישיבה פלוס נהג אבל לא נדיר שנהגי המוניות מעמיסים כפול מזה, בעיקר בגלל שהקנס על כך נמוך מתוספת ההכנסה שהם סוחטים מהנוסעים שלהם. והתוצאה היא מנועים שחוקים מעומס, לא קשה לגלות את זה מפני שרואים כי טבעות האטימה של הציר המרכזי נשחקות עד שהן בערך חצי מהעובי המקורי, זה אמנם קורה גם באופן טבעי לאחר זמן שימוש ארוך אבל אם המונית עברה טיפול רק לפני כמה חודשים ולא כמה שנים ברור מה גרם לשחיקה הזאת.
טבעות אטימה פגומות גורמות לבריחה של אדי הליום-3, החומר הזה לא רעיל במינון נמוך אבל כאשר הוא עובר דרך מפלט צ'רנקוב במצבו הגולמי הוא ניצת ומעלה את חום המפלט, התוצאה היא שבמקום פוטונים, כלומר אור כחול, מתקבלים פוטונים מואצים, כלומר קרינת חום, עוד תוספת לזיהום החלל הכללי שאופף את כדור הארץ למרות כל המטאטאים שמנסים לנקות את זה, ואני לא מדבר על מטאטאים כמו קאלי אלא על החלליות האוטומטיות שעוברות בנתיבי החלל וגורפות את הלכלוך שמרחף שם.
הנהג/בעלים של הסונטיה הזאת היה טיפוס בפני עצמו – מבוגר, לפחות בן 100 למרות שכמובן נראה צעיר ובריא כמו כל אחד אחר, אלא שאנשים מבוגרים מאוד מתחלקים לשני סוגים: אלו שנכנסים לשגרת טיפוח קפדנית ונראים מצוחצחים מידי ואלו שנמאס להם והם נראים מוזנחים מידי, כלומר שיער הראש שלהם עובר את הכתפיים, הציפורניים שלהם ארוכות מידי, הבגדים תלויים עליהם בדרך שאומרת שמצברי התחזוקה של הבגד התרוקנו מזמן והריח שלהם אומר שהם ישנים בבגדיהם ונכנסים למקלחת רק בטעות. 
הנהג הזה היה מהסוג המוזנח: 'אתם זבל,' – הוא התלונן באוזני בשעה שפירקתי את המנוע – 'רק לפני 4 חודשים החלפתי טבעות, אם הייתם עושים את זה כמו שצריך לא הייתי צריך להגיע לכאן עכשיו.'
'אם אתה מעמיס יותר מ-7 נוסעים זה הורס את המנוע.' – אמרתי לו.
'אתה אל תגיד לי כמה להעמיס!' – הוא נזף בי בקולי קולות – 'אין לך מושג על מה אתה מדבר! אני לא צריך עצות מילדים טיפשים!'
מה שבאמת רציתי לעשות היה להרביץ לו על הראש במפתח המגנטי שהחזקתי אבל במקום זה רק אמרתי: 'תסתכל בספר הרכב שלך, עמוד 62, זה כתוב שם.'
'תדחוף את הספר לגרון שלך.' – הוא אמר לי – 'אני נהג מונית כבר 55 שנים ואף ספר-רכב מזדיין לא יגיד לי מה לעשות. וגם לא מכונאי מסריח שלא יודע את העבודה שלו.'
זה באמת היה קצת יותר מידי בשבילי, לא הרבצתי לו על הראש אבל שמתי לו רק חצי מכמות שמן הגרפיט שאחראי לכך שטבעות האטימה ינועו בצורה חלקה על הציר, מחשב המוסך היה בוודאי עולה על כך שלא היה שימוש בכמות שמן מתאימה לכן שפכתי את החצי השני של השמן למיכל נוזל הקירור שלו.
מחשב המוסך היה מרוצה, מחשב הרכב היה מרוצה, הנהג היה מרוצה וגם אני הייתי די מרוצה כי הערכתי שתוך חודש בערך המונית הזאת בטח תיתקע בשל חימום יתר, קיוויתי כי זה יקרה רחוק מארץ, אולי בנסיעה ארוכת טווח במיוחד אל אורנוס.
בפועל המונית ניסתה להמריא מהמוסך שלנו לחלל וחזרה ישר למטה כשהיא אפופה להבות, טוב, לא ממש ישר למטה מפני שלמעשה היא נפלה לתוך מגרש הגרוטאות ליד המוסך, זה חסך לנו לגרור אותה לשם. 
אז פיטרו אותי, לא הפתעה גדולה, ואני לא יכולתי להפסיק לצחוק כאשר נהג המונית הזה השתולל במשרד של צ'אנצ'י וצרח בקול כל כך חזק ששמעתי אותו אפילו שדפנות המשרד שלה אטומות לרעש.
כשסיפרתי על כך לקאלי היא נענעה את ראשה בהבנה: 'מגיע לבן-נזירה,' – היא אמרה לי – 'חבל רק שעיקלו את המשכורת האחרונה שלך כדי לכסות את הנזקים שנגרמו למונית הזאת.'
(המילון הגדול לשפה וניבים עממיים: 'בן-נזירה' – כינוי שהחליף את 'בן-זונה' מאז שזנות הפכה למקצוע מכובד. 'בן-נזירה' מרמז למי שהתחייבה להתנזר ממין אבל נכנסה להריון וילדה, ומכיוון שהתנזרה ממין עם גברים ההשערה היא שהילד נוצר כתוצאה מאוננות של הנזירה עם צלב-העץ הקדוש לנצרות, או במילים אחרות: שהילד הוא בעל גנטיקה של עץ, כלומר מטומטם.')
'אני יודע.' – אמרתי בעגמומיות. אחרי הכל המצב הכספי שלי היה עלוב ביותר.
'פלוטוקרטים מסריחים.' – אמרה קאלי – 'אני לא חושבת שבכלל מותר להם לעשות את זה, לעקל משכורת, רק בגלל טעות בעבודה.'
'כן,' – אמרתי – 'אבל אני לא יכול לתבוע אותם, גלאי-האמת של השופט יגלה שעשיתי את זה בכוונה ואני עלול להגיע לכלא, או שאצטרך לשלם את מלוא הנזקים.'
'טוב, אל תדאג, נסתדר עם המשכורת שלי עד שתמצא עבודה אחרת.'
'לכל הרוחות,' – אמרתי – 'אנחנו מסתדרים בכל מקרה רק על המשכורת שלך, זאת שלי הולכת על שתייה ועל שמן המריחואנה הגרוע הזה שמוכרים כאן, עכשיו נצטרך להסתדר חודש שלם בלי להתמסטל.'
'אין מצב,' - אמרה קאלי - 'ערב בלי שתייה? איך נחזיק מעמד? האם סוף העולם יגיע והגלקסיה תימחק?'
בשלב הזה הבנתי שהיא צינית: 'טוב, טוב. אז מה את רוצה לעשות הערב?'
'מה דעתך על '30 תנוחות'?'
'מה זה?'
'תנוחות של זיונים, מה חשבת?'
'לא חשבתי.' - אמרתי לה - 'את מתכוונת להעביר חודש שלם בזיונים?'
'בכלל לא שקלתי משהו כזה אבל אם אתה מציע אז אני מסכימה, רק בשבילך, כי אני בעד לשמור על הבתולים עד החתונה.'
טוב, קאלי ובתולים זה כמו... לא יודע, אין קשר ביניהם, אבל לא היה לי איכפת לשחק את המשחק: 'טוב לדעת ששמרת עליהם עד עכשיו.'
'כן,' – אמרה קאלי - 'אני רק צריכה לחשוב היכן שמרתי אותם. יכול להיות שהם במקרר? לא, אני חושבת שהם בארון הבגדים, במגרה של הנעליים.'
זאת באמת הייתה הצהרה מפתיעה, לא ידעתי שיש לה ארון או מגרה של נעליים.

עוד על הספר

המשולש העקום יצחק קריטי
פרק 1
קאלי
 
אתם מכירים את השם שלי, כל אחד מכיר אותו, כל אחד מעריץ אותו, זהו שמו של גיבור ומנהיג האנושות, 'האיש', הגבר שכל אישה רוצה להשכיב וכל גבר משתוקק להיות חברו הטוב ביותר: צ'ור מאלורי דייגן, האדם שהוביל את האנושות לגדולה, האיש שניצח את הגרועים באויבי אימפריית ארץ והביס את כוחותיהם בשדה הקרב ולא חשוב עד כמה היו חזקים מכוחותיו שלו, צ'ור 'הבלתי מנוצח' דייגן, האליל הנערץ על האנושות, קולולולולו!
זה השם שלי אבל זה לא אני כי לשם שלי יש תוספת קטנה, 'הבן', כלומר ג'וניור. כן, אני הוא צ'ור מאלורי דייגן ג'וניור, הבן הבכור של צ'ור הנערץ שילדה לו לאניר 'פה גדול' דייגן, אישתו החוקית ואחת הדמויות החזקות (והמפחידות) ביותר במערכת השמש 'סול' של האנושיים ובכמה מערכות שמש אחרות. 
למרבית המזל בתור ילד לא ידעתי עד כמה אמא שלי נחשבת לטיפוס מפחיד אחרת הייתי מסרב לגדול מעבר לגובה שמאפשר לי ללכת זקוף מתחת לשולחן, זה לא שלא ידעתי שהיא תמיד חמושה באקדח אבל הוא היה בצבע כסוף, קטן ונחמד למראה ולא ידעתי להבדיל בינו ובין ערכת האיפור שלה שגם היא הייתה קטנה, כסופה ונחמדה למראה. לא הייתי מתפלא אם הייתה משתמשת באקדח כדי למרוח צבע על השפתיים שלה, במחשבה שניה לא הייתי מתפלא גם אם ערכת האיפור שלה הייתה מתחילה לירות קליעים קטלניים בצבעי השפתון. 
אז זה לא שאני מסתובב ומכריז שאני הבן של האבא המפורסם שלי, ממש לא, אני אפילו לא קורא לעצמי 'צ'ור' אפילו ששם זה שכיח מאוד במערכת השמש, למעשה עוד בערך 5 או 6 שנים לפני שנולדתי החלו המון הורים לתת לצאצאים הזכרים שלהם (ולכמה נקבות) את השם צ'ור, אז אולי לא הייתה לי בעיה להשתמש בשם הזה אבל אני יכול וגם משתמש בשם השני שלי, מאלורי, וכאשר אני צריך להזדהות בשם המלא החוק מאפשר לי להשתמש בשם המשפחה של אמא שלי, כלומר רוסטיץ', וזה בדיוק איך שאני מציג את עצמי: מאלורי רוסטיץ', סתם אדם, תודה, ונא לדחוף את הרעיונות על ייחוס משפחתי מפואר לתחת שלכם, והקטע עם התחת הוא ביטוי שבהחלט ירשתי מהמשפחה שלי.
אז נכון שאני לא שונה מכל אנושי אחר בכך שאני חושב כי 'המאבטח צ'ור' הוא דמות דגולה, מצביא גדול ואדם מוסרי ביותר, אבל למען האמת אפילו לא פגשתי אותו הרבה ומי שגידל אותי הייתה בעיקר סבתא מארי, אמא של אבא צ'ור, ומי שהיה הדמות הגברית המרכזית בחיי היה 'סבא' קובין, שהיה בעיני העולם הפלוטוקרט הראשי קובין ו-'הבוס' הבלתי מעורער של מערכת-השמש סול, אבל בעיני היה פשוט זקן חביב שתמיד ניסה לפנק אותי למרות שאמא-שלוש שלי, ליאונה, הצליחה ליירט את רוב ניסיונותיו לעשות זאת.
דרך אגב, לא הייתם רוצים להתעסק עם ליאונה הזאת, באמת, היא לא רק הפילגש הרשמית של אבא שלי ושל נשותיו, צאפה במיוחד, היא גם הטייסת הראשית של חללית הקרב שלו והיא אדם שממש לא כדאי לריב אתו ובמיוחד משום שהיא, כמו אמא שלי, מסוגלת לירות בכל אדם שחשוד בעיניה כי הוא עלול לעשות משהו בניגוד לדעתו של אבא צ'ור. היא דמות כל כך מרשימה עד שאני זוכר אותה למרות שכאשר הייתי בגיל 7 בערך היא נעלמה, יחד עם אבא שלי, כאשר הוא יצא להילחם במישהו לאורך ורוחב הגלקסיה והיא יצאה איתו בתור הטייסת של החללית האישית שלו וכדי, כפי שאמא צאפה הגדירה זאת, שתהיה מישהי שתדאג לסרק את הביצים שלו בלשון שלה. טוב, בזמנו לא בדיוק הבנתי למה היא מתכוונת וכאשר גדלתי והבנתי גם הצלחתי להדחיק את האמירה הזאת. 
אבא שלי היה טיפוס של אדם שתמיד הצליח בכל מה שעשה, קרוב לוודאי בגלל שהיה אדם בעל מוח מבריק ויכולת אדירה לנחש את מהלכי האויב עוד לפני שהאויב עצמו ידע מה הוא מתכנן לעשות, שלא לדבר על כך שהוא היה בעל יכולת שליטה באקדח ששמה בכיס הקטן את מיטב הצלפים של האנושות כולה, לעזאזל, האיש היה יכול לסרס זבוב ביריית אקדח וזאת בזמן שהזבוב מרחף לתומו במרחק של עשרים מטרים ממנו. מצד שני אני לא זוכר היכן שמעתי את האמירה הזאת ואני די בטוח שאבא שלי לא סירס זבובים תמימים, הוא דווקא היה ידוע כמי שמגן על זכויות בעלי החיים ואפילו על הזבובים, אני חושב, קצת קשה לי לשפוט בעניין מפני שמעולם לא פגשתי זבוב, אף אחד מהם לא עבר את גבולות שדה-הכוח שהקיף את אחוזת דייגן ועצר כל טפיל מעופף.
ואם כבר מדברים על אקדחים - באחוזת דייגן יש 3 אולמות המוקדשים רק למטווחים, או מטווחים שהם מקדשים, מפני שבשביל משפחת דייגן האקדח הוא האלוהים והירי במטווח הוא התפילה. אמא שלי גם לקחה אותי לשם פעמיים או שלוש, לאחר שהגעתי לגיל 12, ונתנה לי לירות באקדח שלה, אבל היא הפסיקה עם זה מפני שלא אהבתי את הרעש ובעיקר מפני שאף כדור שלי לא פגע במטרה אליה כיוונתי, למרות שכמה כדורים פגעו במטרות אחרות, ובתקרה, וברצפה, וכדור אחד הצליח לקלקל את המנגנון שמניע את המטרות. אמא-לאניר אמרה שאני ממש כשרון אדיר בלהחטיא את המטרות, ושאם לא היה לי את צבע השיער המיוחד שלה היא הייתה צריכה לבדוק אם אני בכלל הבן שלה או שהוחלפתי בלידה, אבל באמת עם צבע שיער כזה (ראש וגבות בבלונד-כסף מוחלט) הסיכוי שימצאו מישהו להחליף אותי קטן יותר מהסיכוי שהשמש תתפוצץ.
מלבד אותם גנים שתלטניים של השיער הרי חמישים אחוז מהגנים שלי באו מאבא שלי והייתי אמור להיות משהו מוצלח מאוד מפני שחצי מצ'ור מאלורי דייגן זה בערך פי שש מכל אנושי אחר, אבל לאבא שלי הייתה תכונה נוספת – הוא היה איש שתמיד הסתבך בצרות, למעשה בכל צרה אפשרית, זאת לא הייתה בעיה גדולה לגביו מפני שאבא שלי היה מומחה בלצאת מכל הסתבכות כזאת בתור מנצח גדול ועטור תהילה, אבל לי זה היה אסון מפני שמכל התכונות שלו זאת הייתה כנראה התכונה העיקרית, או היחידה, שהוא הוריש לי דרך הגנים שלו. כן, אני מסתבך סדרתי בצרות, אחת אחרי השניה, ובניגוד לאבא שלי אני לעולם לא יוצא מזה כשאני 'עטור תהילה', יותר נכון אני יוצא מזה עם ערמה של חרא על הראש. סליחה על הצרפתית.
צרה נוספת היא אחותי-למחצה דנית אורורה דייגן, הבת של אמא-צאפה, שהיא ילדה קטנה, שמנמנה, ג'ינג'ית ונודניקית ברמה אולימפית. חוץ מזה יש לה כשרון אדיר להיקלע לדרכי ולא חשוב להיכן אני הולך, היא תמיד מצליחה למצוא אותי וללכת אחרי כשהיא מספרת לי על הרפתקאות ומעללים בהן היא תמיד הכוכב הראשי, הגיבורה והמנהיגה של כנופיית ילדות קטנות ונודניקיות כמוה אשר חושבות שהן מנהלות את העולם, או לפחות את הכיתה שלהן, ומסוגלות לדבר במשך שעות על שיטות לארגן את השיער שלהן לצורה של קוקיות. 
צרה אחרת שנכנסתי לתוכה הייתה כאשר הורי היקרים החליטו שאני צריך ללכת לבית-חינוך כמו כל ילד אחר, לא כמו ילדי הפלוטוקרטים שקיבלו את החינוך שלהם בבית תחת מורים פרטיים. אבא שלי חונך בבית-חינוך כזה, בטח שכן, וחושל בכיתות לימוד בהם ישבו בערך אלף תלמידים וכל מי שפתח את הפה בלי ששאלו אותו קיבל 'זאפ', כלומר מכת חשמל, אז לדעתו היה עלי להתחנך במוסד דומה. 
מה שהמנייק שכח זה שאני לא הוא, זה עלה לי בהרבה זאפ שקיבלתי מהכסא שלי כאשר השתעממתי, נמנמתי, או סתם לא נתתי תשובות נכונות במבחנים האינסופיים. הי, ראיתם פעם את אותו סרט לימודי בערוץ הלימודי 101 בשם 'ילדותו של המאבטח צ'ור' שבו מתפאר סבא ג'וזף, אבא של אבא שלי, כי צ'ור הקטן קיבל זאפ'ים במספר הנמוך ביותר בכיתתו בשנות לימודיו? אז אם אבא שלי היה מופיע בסרט מקביל על חיי הוא יכול היה להתפאר רק בכך שקיבלתי מספר שיא של זאפ בכיתה. טוב, אולי לא שיא, אפילו בזה לא יכולתי להתפאר, השיא היה של קאלי דומסדיי, שאולי לא הייתה באמת הכי מטומטמת בכיתה אבל על בטוח לא יכלה לסתום את הפה. טוב, מה אתם יכולים לצפות מילדה אשר שם המשפחה שלה הוא 'יום-הדין', כלומר 'סוף-העולם'?
אני לא בטוח שהערכתי במיוחד את חוסר היכולת שלה לשתוק בכיתה אבל נכון שהיא הייתה ילדה נאה מאוד, למעשה כאשר היא הציעה לי ללכת ביחד לנשף הריקודים השנתי הופתעתי מאוד, אבל קיבלתי את הצעתה למרות שידעתי למה זה יוביל ובאמת – קאלי הייתה הבחורה הראשונה שנישקה אותי, וזאת הייתה נשיקה ממש טובה. הייתי מוכן ללכת איתה רחוק יותר אבל לאחר הנשף היא די התעלמה ממני, לא יכולתי להתלונן כי קאלי הייתה אחת הבחורות הפופולריות בכיתה ואני הייתי סתם מאלורי רוסטיץ' מקבוצת הילדים הלא-ממש-חשובים וגם נחשבתי חצי-לבקן (בגלל צבע השיער שלי), די הופתעתי גם כאשר היא הציעה לי ללכת ביחד לנשף הבא אבל השמועה ששמעתי הייתה שהיא עושה את זה רק כדי לעורר את קנאתו של בארו סימטורה, חתיך הכיתה שלא ממש התעניין בה לאחר שפעם הם התווכחו והיא בעטה לו בביצים. 
בכל אופן לא היה איכפת לי למה היא עשתה את זה, לרקוד עם קאלי בנשף שנתי וגם בנשף סיום השנה האחרונה היה כיף ובסוף הנשף היא תמיד נישקה אותי ואני מדבר על נשיקה אמיתית, עם הלשון והכל.
לפחות משהו טוב אחד יצא לי מתקופת הלימודים – ההרגל לקרוא לעצמי מאלורי רוסטיץ' ולא לדבר על המאבטח צ'ור כעל אבא שלי. במקור זה בא כדי שאוכל ללמוד כילד רגיל, מה שלא היה קורה אם מישהו היה יודע מי באמת אבא שלי, ומהר מאוד למדתי מה קורה לילדים של מפורסמים בכיתות האלה, בכיתה המקבילה למדה ילדה שהייתה בת של זמרת מפורסמת והילדים פשוט ירדו לחייה והציקו לה בלי סוף עד שהוריה נאלצו להעבירה לעיר אחרת, בפלנטה אחרת, מזל שלא לגלקסיה אחרת. 
בסיום לימודי, בגיל 14, נזרקתי רשמית מאחוזת דייגן בשוויץ, כלומר מהבית, לא שיכולתי להתלונן על זה כי זה היה נוהל מקובל על הפלוטוקרטים לשלוח את צאצאיהם אל 'עתיד עצמאי' – טוב, נכון שהיה צפוי כי אקבל כמה מיליארדים של דולרים בעתיד הדי רחוק, כאשר אגיע לגיל 25, אבל בין 14 ל-25 יש עדיין 11 שנים בהם היה עלי להוכיח את עצמי ולפתח קריירה עצמאית.
רגע, איזו קריירה בדיוק? על סמך ציוני בבית-החינוך קיבלתי הצעות שאבא שלי היה בטח מקבל התקף-לב אם היה יודע עליהן, כלומר אם היה שם לב אלי ואל החיים שלי, אבל הוא היה מעט מאוד בבית ולרוב התרוצץ ברחבי הגלקסיה במלחמות נגד כל מיני אויבים ששכחתי את שמם.
לא יכולתי להתלונן על כך שלא נתנו לי תפקיד מכובד באחד מהמפעלים המרובים של קונצרן דייגן, אחד הדברים השנואים והמתועבים ביותר בעיני האנושות הוא נפוטיזם, כלומר העדפת קרובים. עסק בו מונה קרוב משפחה של השולט בעסק לתפקיד כלשהו סבל מצניחה חריפה של ערכי מניותיו, הממונה החדש עמד לעבוד תחת ביקורת קפדנית בנוגע להכשרתו ומעקב ממושך על פעולותיו, ומי שמינה אותו נחשב כמי שאולי לא ראוי לתפקידו אפילו אם היה בעל העסק ומנהלו. זה לא היה ברמת החישוב הכלכלי, זה היה סוג של 'טאבו' ואיסור מוסרי שהיה בלתי ניתן לעבור עליו אלא במקרים חריגים ביותר. 
במקרה של משפחת דייגן הדברים היו אפילו ברורים ביותר: לא היו לי שום זכויות יתר מפני שהייתי בנו של אבי הנערץ, קונצרן דייגן כלל לא שקל לקבל אותי כעובד שלו בכל תפקיד שהוא ולא היה מוכן אפילו לשמוע עלי, לא שניסיתי, ידעתי מראש כי השם 'דייגן' מבטיח קבלת תשובה קצרה והחלטית בנוסח: 'אדוני אינו יכול להתקבל לחברתנו בכל תפקיד שהוא עקב קרבת משפחה לבעלי העסק.' – לא שקונצרן דייגן המציא את התשובה הזאת, זה היה הנוסח הפורמלי שהוכתב בידי מועצת הפלוטוקרטים לעולם העסקי כולו.
אחד הכלים לתחזק את המלחמה בנפוטיזם הייתה העובדה שלשכת התעסוקה היא רובוט אוטומטי שמפנה לתעסוקה על פי נתוני ההשכלה וההכשרה של הפרט ולא איכפת לו מייחוס, פרסום או בעצם כל דבר אחר, מעניין אותו רק אם תוכל לבצע את התפקיד. אז אולי תאמרו: 'הי, מי שואל בכלל את לשכת התעסוקה את מי לשכור?' – אז התשובה היא שאף אחד לא יכול לעבוד בכל חברה כלשהי ללא אישור של לשכת התעסוקה, ומי שחושב שאפשר לעקוף את הלשכה הזאת צריך קודם כל לשכוח שהיא אחד הכלים החזקים ביותר של מועצת הפלוטוקרטים להשגיח על חבריה, כלומר על הפלוטוקרטים, כדי שאלו לא יגלשו לכמה סוגי התנהגויות כמו שעבוד ועבדות, והמועצה הזאת מאוד לא מחבבת את מי שמנסה לעקוף אותה ומאוד אוהבת לשלוח אנשים לתקופות ארוכות של עבודת פרך בענן אורט, כמובן לאחר משפט כדת וכדין ושאר ירקות.
במקרה הזה ההצעה הרצינית ביותר שכן קיבלתי מלשכת התעסוקה הכל-מערכתית הייתה להתמחות בתחום מכונאות-הרכב, כלומר לעבוד בתור שוליה במוסך לחלליות טווח-קצר, שזאת הצעה ברמה קצת יותר גבוהה מזאת שמקבלים אנשים הסובלים מפיגור שכלי קל (בעלי פיגור שכלי קשה מתוקנים באמצעות נאנו-רופא ייעודי שהופך חלק מהם לנורמלים ואת האחרים לבעלי פיגור שכלי קל), ומה שהאומללים בעלי פיגור שכלי קל עושים זה לטאטא רחובות.
רגע, זוכרים את קאלי דומסדיי? הילדה בעלת הפה הגדול? היא קיבלה הצעה להפוך למטאטא רחובות וזה בדיוק מה שהיא עשתה, ואני יודע את זה כי יום אחד הלכתי ברחוב כלשהו בעיר קפריסין ושם היא הייתה, לבושה בסרבל כתום-זוהר של מטאטאי רחובות ונושאת מטאטא ומין מתקן קטן כזה שלתוכו מטאטאים את האשפה.
זה לא שהיא טאטאה, היא עמדה על המדרכה ליד פינת בניין גדול כשהיא נשענת על המטאטא שלה והביטה בעוברים ושבים בהבעה משועממת, כאשר הופעתי מולה והבטתי בה היא קלטה אותי וזיק של היכרות הופיע בעיניים שלה אז אמרתי:
'קאלי?'
'הי, אתה מאלורי, נכון?' – היא חייכה אלי את אותו חצי חיוך עקום שלה.
'מה לעזאזל?... את מטאטאת רחובות?'
'כן, מאלורי. זה מה שאני.'
לא ידעתי מה לומר, אז אמרתי: 'מה שלומך, קאלי?'
'אני מטאטאת רחובות, מאלורי, מה לדעתך הוא שלומי?'
'לא יודע.'
'בכל אופן, מה אתה עושה בקפריסין?'
'יש כאן מוסך, התחלתי לעבוד בו שלשום. מה את עושה כאן?'
'אותו דבר. עובדת. פקידת התעסוקה בז'נבה אמרה שיש כאן צורך במטאטאי רחובות ושלחה אותי לכאן אז אמרתי לעצמי: מה זה כבר משנה, כל הערים בכדור הארץ נראים אותו דבר בדיוק, לפחות יש כאן ים. אולי יצא לי לראות אותו פעם, אם אצא מהעיר.'
'יש כאן ים?'
'קפריסין זה אי. לא ידעת?'
'לא. חשבתי שזאת סתם עיר.'
היא הביטה בי מכף רגל עד ראש ואז אמרה: 'אפשר להזמין אותך לשתות משהו, מאלורי?'
בגלל העבר המשותף שלנו בכיתה לקח לי כמה שניות להיזכר כי אנחנו בוגרים, כי מותר לנו לשתות ולעשות את כל מה שבוגרים אמורים לעשות, אז נתתי את התשובה הכי מתוחכמת שלי: 'אה?'
'אני מכירה מסבאה טובה, מוכרים בירה זולה אבל טעימה, אז מה אתה עושה הערב?'
אז הסכמתי ויצאנו בערב לשתות במסבאה, וכמובן בגלל שאני ממש לא שתיין מנוסה השתכרתי והנחתי לה לגרור אותי ליחידת הדיור שלה, ושם עשינו סקס שאני זוכר במעורפל שהיה ממש תענוג, ובבוקר התעוררתי עם כאב-ראש רציני ועם בת-זוג לחיים.
כן, קאלי ואני חיים מאז ביחד, שבוע לאחר מכן (והרבה סקס! יו-הו!) עברנו ליחידת דיור זוגית, במפלסים התחתונים של העיר, כזאת במחיר  השכרה שמתאים למטאטאת רחובות ולשוליה של מכונאי חלליות טווח-קצר, או בקיצור זוג תפרנים שאין להם גרוש על התחת.
לא לקח לי זמן רב, בערך יומיים, פלוס הרבה שיחות בינינו, עד שאמרתי לה:
'קאלי, מתוקה, אפשר לשאול אותך משהו?'
'כן, מאלורי?'
'את ממש חכמה, לפחות לדעתי, איך זה שאת מטאטאת רחובות?'
'עלית עלי, אה?' – היא אמרה – 'אבל זה לא סוד גדול, הציעו לי את התפקיד הזה בגלל מה שקרה בכיתה שלנו, אתה היית שם, אתה יודע מה שקרה.'
'מה, כל הזאפ האלה?' – אמרתי – 'באמת, תמיד שאלתי את עצמי למה את לא סותמת את הפה וזהו.'
'כי כולם סתמו את הפה.' – היא אמרה – 'כי כולם כבשים. כי שנאתי את הניסיון לסתום לנו את הפה. אתה חושב שאני משוגעת, מאלורי?'
'אני באמת לא בטוח.' – אמרתי לה – 'אבל אני חושב שאת בחורה חכמה, יותר מידי חכמה מכדי לעבוד בלטאטא את הרחובות.'
'אבל זה בדיוק העניין,' – היא אמרה – 'אינך מבין? אני חכמה מכדי שארצה להיות בורג קטן במכונה הזאת, בפלוטוקרטיה הזאת, במערכת שבנויה כולה כדי שאנחנו נעבוד כדי שהם יהפכו ליותר עשירים. אף אחד לא הופך לעשיר מזה שאני מנקה רחובות לכן זה מה שאני  עושה.'
'את יודעת שהם יכולים לקחת רובוט שיעשה את זה.'
'כן,' – היא אמרה – 'אבל רובוט יעלה להם יותר מהשכר שהם משלמים לי, אז אולי הם חוסכים עלי אבל לא מרוויחים עלי, זה כבר משהו. אני לא מוכנה שאני אהפוך למשהו שמכניס להם כסף לחשבון הבנק המסריח שלהם. אתה מבין אותי?'
'את הוצאה.' – אמרתי לה – 'לא הכנסה. זה מה שאת מתכוונת אליו?'
'בדיוק כך, מתוק.' – היא אמרה ונישקה אותי – 'בדיוק כך.'
-
אתם חושבים כי קאלי מטורפת? אז אולי היא באמת כזאת אבל מסתבר שיש הרבה טיפוסים שחושבים בדיוק כמוה, מזל שאבא שלי אסר על מועצת הפלוטוקרטים להמשיך ולעקוב אחרי כל מילה שאומרים האנושיים והעביר את התפקיד הזה אל הביון המרכזי. הארגון הזה הרבה יותר נורמלי מאשר המועצה, כלומר המועצה היו שולחים אנשים בעלי דעות כמו אלו של קאלי (ואת קאלי) לכלא בענן אורט רק בשביל הכיף שלהם, או יותר נכון בתור כוח עבודה זול, אבל הביון לעומתם לא מתערב בשום דבר שאין בו איום ממשי על האנושות. אולי הביון היו שולחים אותה לכלא אם היא הייתה מצהירה שבכוונתה לשבור את המטאטא שלה ולהפסיק לנקות את הרחובות מסיבות אידיאולוגיות, אבל עצם הרעיונות שלה על המבנה הפוליטי והכלכלי של האנושות או שהיא מבטאת את הרעיונות האלה לא גורמים לביון לעשות משהו, אחרי הכל 'המאבטח צ'ור' הדגול עצמו אמר כי 'לכל אדם זכות להביע את דעתו על כל דבר, וכל עוד אותו אדם אינו אוחז בנשק כדי לכפות את דעתו על זולתו אין לשלטונות שום זכות להתערב במה שהוא אומר, ולא חשוב כמה דעתו טיפשית או מוטעית.' – בינינו, הוא אמר את זה כדי שיפסיקו לזרוק לכלא את אמא שלי, את הגבירה לאניר שהפה הגדול שלה לא הפסיק להפיק אמירות שגרמו לפלוטוקרטיה צרבת, אבל האנושות לא ידעה את זה וחשבה את אבא שלי לדמוקרט גדול.
בכל אופן התברר לי מהר מאוד שאני אוהב את קאלי למרות הרעיונות המוזרים שלה אבל זה לא גרם לי לאהוב במיוחד את 'קבוצת הדיון' שלה בתקשורת, כלומר הערוץ בו היא ובערך 300 אנשים אחרים נפגשו ונשאו נאומים זה באוזני זה על כמה שהפלוטוקרטיה היא שיטת שלטון גרועה ולכל אחד היו רעיונות על שיטת ממשל חכמה יותר, צודקת יותר ובכלל טובה יותר לאנושות.
על מידת החוכמה ברעיונות שלהם אפשר ללמוד מזה שאם היו שם 300 אנשים אז גם הוצעו 300 'שיטות ממשל' חילופיות, ולפעמים 500, מפני שחצי מהם לא היו סגורים על מה שהציעו.
אני הייתי רק משתתף זוטר בערוץ הזה, ערוץ 7-418-366-99 אם תרצו פעם לגשת אליו, ובדרך כלל רק הקשבתי, ובכלל נרשמתי לערוץ רק כי קאלי נכנסה אליו כל ערב כדי לקשקש שם עם שאר חבריה המהפכניים ואני הייתי סקרן לדעת מה היא עושה שם, וכמה שאני יודע שזה לא מקובל ולא הגיוני גם כדי לוודא שאין לה קשרים כלשהם עם מישהו מהקבוצה ההיא. 
אני יודע שזה מוזר, בחורות קנאיות לבחורים שלהם, לא ההפך, כנראה שהייתי ממש מאוהב אם הטריד אותי הרעיון שהיא תשכב עם בחורים או בחורות שאינם אני, אחרי הכל בחורות שוכבות עם כל מה שזז וככה זה בעולם, לאמא שלי היו שורה ארוכה של מאהבים ומאהבות ולאבא שלי מעולם לא היה אכפת בעוד שאם הוא היה שוכב בסתר עם מישהי אחרת קרוב לוודאי שאמא שלי הייתה משתוללת, יורה בביצים שלו ובראש של אותה אישה והולכת לכלא בשמחה. לא רק היא, אם חושבים על זה, גם אמא-צאפה ואמא-ליאונה היו עושות בדיוק את אותו הדבר, צניעותם של בני-זוג זכרים היא עניין גדול בתרבות שלנו, התואר 'שרמוטה' הוא עלבון לגברים אבל כמעט אות-כבוד לנשים, אחרי הכל בשביל זה האבולוציה נתנה להן את היכולת לפעילות מינית שהיכולת הזכרית אינה מגיעה לקרסוליה.
כמובן שחלק מהאהבה שלי כלפי קאלי נבע בדיוק מהעובדה שהיא לא שכבה עם אחרים, גברים או נשים, זה היה מחמיא מאוד לדעת שהיא הסתפקה בי ובי בלבד, מה עוד מישהו צריך כדי לדעת שאוהבים אותו?
-
צ'אנצ'י תקעה בי מבט קשה: 'אתה דביל או מה, מאלורי? להכניס אס.בי.או.72 לחללית דגם 92? אתה מנסה להרוג כאן מישהו? צריך להיות מטומטם גמור כדי לעשות משהו כזה!'
'לחצו עלי לשחרר את החללית,' – ניסיתי להסביר לה – 'ולא היה לי את ה-77, אבל חשבתי כי 72 יכול להפעיל את מערכת ההצתה...'
'אתה מדבר שטויות!' – התפרצה עלי צ'אנצ'י – 'עוד פעם אחת כזאת ואתה מפוטר! שומע? מפוטר! תתפלל שהחללית הזאת לא תתפוצץ או משהו לפני שנספיק להחזיר אותה לכאן ולתקן אותה! בכל מקרה אני מנכה לך שכר של חצי יום מהמשכורת, ותגיד תודה אם זה יסתיים בזה.'
לאחר כל הצעקות של צ'אנצ'י נזהרתי לא לעשות שום דבר אלא 'לפי הספר', הבעיה היא שהספר הזה די דפוק.
פחות משבוע אחרי התקרית של דגם 92 הגיעה סונטיה, כלומר הגיעה חללית דגם מרצדס-קיו.אל.-83-סונטיה – הזבל שבדרך כלל משוטט בין ארץ למארס-לאג'-1 ובכל תחנות החלל ביניהם ומעביר נוסעים ממקום למקום. לדגם הזה יש 7 מקומות ישיבה פלוס נהג אבל לא נדיר שנהגי המוניות מעמיסים כפול מזה, בעיקר בגלל שהקנס על כך נמוך מתוספת ההכנסה שהם סוחטים מהנוסעים שלהם. והתוצאה היא מנועים שחוקים מעומס, לא קשה לגלות את זה מפני שרואים כי טבעות האטימה של הציר המרכזי נשחקות עד שהן בערך חצי מהעובי המקורי, זה אמנם קורה גם באופן טבעי לאחר זמן שימוש ארוך אבל אם המונית עברה טיפול רק לפני כמה חודשים ולא כמה שנים ברור מה גרם לשחיקה הזאת.
טבעות אטימה פגומות גורמות לבריחה של אדי הליום-3, החומר הזה לא רעיל במינון נמוך אבל כאשר הוא עובר דרך מפלט צ'רנקוב במצבו הגולמי הוא ניצת ומעלה את חום המפלט, התוצאה היא שבמקום פוטונים, כלומר אור כחול, מתקבלים פוטונים מואצים, כלומר קרינת חום, עוד תוספת לזיהום החלל הכללי שאופף את כדור הארץ למרות כל המטאטאים שמנסים לנקות את זה, ואני לא מדבר על מטאטאים כמו קאלי אלא על החלליות האוטומטיות שעוברות בנתיבי החלל וגורפות את הלכלוך שמרחף שם.
הנהג/בעלים של הסונטיה הזאת היה טיפוס בפני עצמו – מבוגר, לפחות בן 100 למרות שכמובן נראה צעיר ובריא כמו כל אחד אחר, אלא שאנשים מבוגרים מאוד מתחלקים לשני סוגים: אלו שנכנסים לשגרת טיפוח קפדנית ונראים מצוחצחים מידי ואלו שנמאס להם והם נראים מוזנחים מידי, כלומר שיער הראש שלהם עובר את הכתפיים, הציפורניים שלהם ארוכות מידי, הבגדים תלויים עליהם בדרך שאומרת שמצברי התחזוקה של הבגד התרוקנו מזמן והריח שלהם אומר שהם ישנים בבגדיהם ונכנסים למקלחת רק בטעות. 
הנהג הזה היה מהסוג המוזנח: 'אתם זבל,' – הוא התלונן באוזני בשעה שפירקתי את המנוע – 'רק לפני 4 חודשים החלפתי טבעות, אם הייתם עושים את זה כמו שצריך לא הייתי צריך להגיע לכאן עכשיו.'
'אם אתה מעמיס יותר מ-7 נוסעים זה הורס את המנוע.' – אמרתי לו.
'אתה אל תגיד לי כמה להעמיס!' – הוא נזף בי בקולי קולות – 'אין לך מושג על מה אתה מדבר! אני לא צריך עצות מילדים טיפשים!'
מה שבאמת רציתי לעשות היה להרביץ לו על הראש במפתח המגנטי שהחזקתי אבל במקום זה רק אמרתי: 'תסתכל בספר הרכב שלך, עמוד 62, זה כתוב שם.'
'תדחוף את הספר לגרון שלך.' – הוא אמר לי – 'אני נהג מונית כבר 55 שנים ואף ספר-רכב מזדיין לא יגיד לי מה לעשות. וגם לא מכונאי מסריח שלא יודע את העבודה שלו.'
זה באמת היה קצת יותר מידי בשבילי, לא הרבצתי לו על הראש אבל שמתי לו רק חצי מכמות שמן הגרפיט שאחראי לכך שטבעות האטימה ינועו בצורה חלקה על הציר, מחשב המוסך היה בוודאי עולה על כך שלא היה שימוש בכמות שמן מתאימה לכן שפכתי את החצי השני של השמן למיכל נוזל הקירור שלו.
מחשב המוסך היה מרוצה, מחשב הרכב היה מרוצה, הנהג היה מרוצה וגם אני הייתי די מרוצה כי הערכתי שתוך חודש בערך המונית הזאת בטח תיתקע בשל חימום יתר, קיוויתי כי זה יקרה רחוק מארץ, אולי בנסיעה ארוכת טווח במיוחד אל אורנוס.
בפועל המונית ניסתה להמריא מהמוסך שלנו לחלל וחזרה ישר למטה כשהיא אפופה להבות, טוב, לא ממש ישר למטה מפני שלמעשה היא נפלה לתוך מגרש הגרוטאות ליד המוסך, זה חסך לנו לגרור אותה לשם. 
אז פיטרו אותי, לא הפתעה גדולה, ואני לא יכולתי להפסיק לצחוק כאשר נהג המונית הזה השתולל במשרד של צ'אנצ'י וצרח בקול כל כך חזק ששמעתי אותו אפילו שדפנות המשרד שלה אטומות לרעש.
כשסיפרתי על כך לקאלי היא נענעה את ראשה בהבנה: 'מגיע לבן-נזירה,' – היא אמרה לי – 'חבל רק שעיקלו את המשכורת האחרונה שלך כדי לכסות את הנזקים שנגרמו למונית הזאת.'
(המילון הגדול לשפה וניבים עממיים: 'בן-נזירה' – כינוי שהחליף את 'בן-זונה' מאז שזנות הפכה למקצוע מכובד. 'בן-נזירה' מרמז למי שהתחייבה להתנזר ממין אבל נכנסה להריון וילדה, ומכיוון שהתנזרה ממין עם גברים ההשערה היא שהילד נוצר כתוצאה מאוננות של הנזירה עם צלב-העץ הקדוש לנצרות, או במילים אחרות: שהילד הוא בעל גנטיקה של עץ, כלומר מטומטם.')
'אני יודע.' – אמרתי בעגמומיות. אחרי הכל המצב הכספי שלי היה עלוב ביותר.
'פלוטוקרטים מסריחים.' – אמרה קאלי – 'אני לא חושבת שבכלל מותר להם לעשות את זה, לעקל משכורת, רק בגלל טעות בעבודה.'
'כן,' – אמרתי – 'אבל אני לא יכול לתבוע אותם, גלאי-האמת של השופט יגלה שעשיתי את זה בכוונה ואני עלול להגיע לכלא, או שאצטרך לשלם את מלוא הנזקים.'
'טוב, אל תדאג, נסתדר עם המשכורת שלי עד שתמצא עבודה אחרת.'
'לכל הרוחות,' – אמרתי – 'אנחנו מסתדרים בכל מקרה רק על המשכורת שלך, זאת שלי הולכת על שתייה ועל שמן המריחואנה הגרוע הזה שמוכרים כאן, עכשיו נצטרך להסתדר חודש שלם בלי להתמסטל.'
'אין מצב,' - אמרה קאלי - 'ערב בלי שתייה? איך נחזיק מעמד? האם סוף העולם יגיע והגלקסיה תימחק?'
בשלב הזה הבנתי שהיא צינית: 'טוב, טוב. אז מה את רוצה לעשות הערב?'
'מה דעתך על '30 תנוחות'?'
'מה זה?'
'תנוחות של זיונים, מה חשבת?'
'לא חשבתי.' - אמרתי לה - 'את מתכוונת להעביר חודש שלם בזיונים?'
'בכלל לא שקלתי משהו כזה אבל אם אתה מציע אז אני מסכימה, רק בשבילך, כי אני בעד לשמור על הבתולים עד החתונה.'
טוב, קאלי ובתולים זה כמו... לא יודע, אין קשר ביניהם, אבל לא היה לי איכפת לשחק את המשחק: 'טוב לדעת ששמרת עליהם עד עכשיו.'
'כן,' – אמרה קאלי - 'אני רק צריכה לחשוב היכן שמרתי אותם. יכול להיות שהם במקרר? לא, אני חושבת שהם בארון הבגדים, במגרה של הנעליים.'
זאת באמת הייתה הצהרה מפתיעה, לא ידעתי שיש לה ארון או מגרה של נעליים.