מחוז שֶלבּי
טקסס, 2016
ג'ניבה סוויט העבירה כבל מאריך כתום על פני מייבה גרינווד, רעיה ואם אהובה, תנוח בשלום על משכבה בחיק האל. קרני שמש אחר הצהריים בצבצו מבין העצים, זורעות נקודות אור בדמות מערכת כוכבים על שמיכת מחטי האורן, שנפרשה לרגליה של ג'ניבה כשפיתלה את הכבל בין אחותה של מייבה לבין בעלה, לילנד, אב ונוצרי נאמן. היא משכה בחוזקה בכבל, עושה את דרכה במעלה השיפוע המתון של הגבעה, נזהרת שלא לדרוך על הקברים, רק על התלמים השחוקים שבין המצבות הנעוצות במרווחים בלתי אחידים ובזוויות משונות, כמו שיניו של אדם עני.
היא סחבה איתה שקית קניות מנייר מחנות ברוקשייר בראד'רס בטימפסון לצד רדיו קטן, שממנו בקע קולו של מאדי ווטרס באחת ההקלטות האהובות ביותר על ג'ו — ״האם אי פעם פסעת, פסעת לאורך הדרך הגלמודה ההיא.״ כשהגיעה למקום מנוחתו האחרון של ג'ו ״פיטי פאי״ סוויט, בעל ואב וגם, שאלוהים יסלח לו, מנגן כמו שד על גיטרה, היא הניחה בזהירות את הרדיו בראש גוש השחם המלוטש ותקעה את הכבל המאריך במקום המסתור שלו מאחורי המצבה. המצבה הסמוכה הייתה זהה בגודלה ובצורתה. מתחתה נטמן ג'ו סוויט אחר, צעיר ממנו בכמה עשורים ובר מינן באותה מידה. ג'ניבה פתחה את שקית הקניות ושלפה צלחת חד־פעמית מכוסה נייר אלומיניום, מנחה לִבְנָהּ יחידהּ. שני כיסוני פרי מושלמים תוצרת בית בצורת חצאי ירח, גדושים סוכר חום ופרי, מטוגנים ומשוחים בחמאה — הספציאליטֶה של ג'ניבה והמאכל האהוב ביותר על ג'ו הבן. היא חשה את חומם של הכיסונים מבעד לתחתית הצלחת, ניחוחם החמאתי מרכך את ניחוח האורנים החריף שעמד באוויר. היא איזנה את הצלחת על המצבה ולאחר מכן התכופפה להבריש מחטי אורן מהקברים, מקפידה להישען על אבן השחם ביד אחת, נזהרת תמיד בגלל השגרון בברכיה. על כביש 59 שמתחתה,שעט לדרכו סמיטריילר שמונה־עשר גלגלים משגר משב אוויר חם וטעון גזים מבעד לעצים. זה היה יום חמים יחסית לאוקטובר, אבל כמעט כל הימים היו חמים עכשיו. אמרו שהטמפרטורה כמעט שלושים מעלות, והיא חשבה שהגיע הזמן להוציא את קישוטי חג המולד מהקרוואן. קוראים לזה ״שינוי אקלימי״. אם זה ימשיך ככה, אני כנראה אזכה לראות גהינום עלי אדמות. היא אמרה את הדברים לשני הגברים שבחייה. סיפרה להם על חנות הבדים החדשה בטימפסון. על כך שפיית' מנדנדת לה שהיא רוצה מכונית. על הצהוב המכוער שבו צבע וולי את הבר שלו, ״כאילו מישהו השתעל גוש עצום של ליחה וזרק את זה על הקירות.״
אבל היא לא הזכירה את הרציחות או את הצרות שהתחילו לבעבע בעיירה.
היא נתנה להם קצת שקט ושלווה.
היא נשקה לקצות אצבעותיה, מעבירה אותן על המצבה האחת ואחר כך על האחרת. היא הניחה למגעה להשתהות על קברו של בנה ופלטה אנחה רפה. נראה שהמוות החליט לעקוב אחריה בגלגול הנוכחי. הוא היה צל ערמומי בגבה, נחוש כמו כלב ציד ונאמן באותה מידה.
היא שמעה רשרוש מחטי אורן נמעכים מאחוריה, אוושת עלים שנשרו מעצי הצפצפה הסמוכים, פנתה וראתה את מיטי, השומר הבלתי רשמי של בית הקברות. גבר שחור. ״את יודעת שיש בטריות בשביל הדברים האלה,״ אמר וסימן בראשו לעבר מקלט הרדיו הקטן בשעה שנשען על מצבת האבן של בת' אן סולומון, בת ואחות שנקטפה בטרם עת.
״כשיגיע חשבון החשמל תשלח לי אותו,״ אמרה ג'ניבה.
מיטי היה מבוגר מג'ניבה, מתקרב לשמונים כנראה. הוא היה בעל עור כהה עם רגליים דקיקות כזרדים, שעורן יבש ומאפיר בברכיים. את שעות אחר הצהריים נהג להעביר בצריף קטן בתחומי בית הקברות, מגרש משם כלבים תועים ומזיקים למיניהם. חמישה ימים בשבוע נהג להגיע לכאן עם מגזין מרוצים ועם סיגר צ'רוט, משגיח על הנשמות הנאספות, שם עין על ביתו העתידי. הוא הבליג על דרכה המיוחדת של ג'ניבה לטפל במתים — שמיכות בחורף, מחרוזת אורות בחג המולד, עוגות, ההמהום הבלתי פוסק של הבלוז. הוא הביט בכיסונים, הושיט אצבע והרים את נייר האלומיניום כדי להיטיב לראות. ״מילוי אפרסק,״ אמרה ג'ניבה. ״והשם שלך לא כתוב עליהם בשום מקום.״
* * *
הירידה במדרון הייתה תמיד קשה יותר לברכיה מהעלייה לגבעה, והיום לא היה יוצא דופן. היא העוותה את פניה כשהתחילה ללכת לעבר מכוניתה, מסירה ממנה את הקרדיגן של בעלה, אחד האחרונים שהיו במצב מספיק טוב כדי ללבוש מדי יום. המכונית, פונטיאק גרנד אֶם מודל 98', חנתה על חלקת עשב דליל ועפר אדום, הגובלת בכביש המהיר. היא לא הספיקה להוציא את המפתחות מהארנק לפני שראתה את מיטי מתנפל על אחת העוגות. ג'ניבה גלגלה את עיניה. אין לו טיפת נימוס לחכות עד שתיסע משם.
היא נכנסה לפונטיאק ויצאה באיטיות ממגרש החנייה המאולתר, נזהרת מפני המשאיות והמכוניות הדוהרות כשהשתלבה בכביש 59 ופנתה צפונה לכיוון העיירה לארק. היא נסעה בשקט את הקילומטר ומשהו עד ביתה עוברת על המלאי בראשה. נשארו לה שתי קופסאות בנות חצי ליטר של קוקטייל פירות, שמונה ראשי חסה, סירופ למכונת הגזוז, ד״ר פפר שאף פעם לא הספיק, וכן בקבוק או שניים וויסקי עזרא ברוקס שהחזיקה מתחת לקופה עבור הלקוחות הקבועים. היא תהתה אם השריף כבר הגיע, אם הבלגן שנסחף הבוקר לחצר האחורית שלה עדיין נמצא שם, הילדה ההיא ששכבה שם לגמרי לבד. היה לה חשש מעורפל לגבי ההשפעה שתהיה לזה על העסקים שלה, אבל היא בעיקר ניסתה להבין מה בשם אלוהים קורה לעיירה שבה חייתה את כל שישים ותשע שנותיה.
שתי גופות בשבוע אחד.
מה לעזאזל קורה כאן?
היא ירדה מהכביש הראשי ונעצרה מול קפה סוויטס, או בית הקפה של ג'ניבה סוויט, מבנה נמוך בעל גג שטוח, צבוע באדום ובלבן. בחלונות תלו וילונות אסופים במרכזם ובחזית התנוסס שלט עם חץ מואר המצביע על הדלת הקדמית. אותיות שחורות ואדומות פרסמו כריך חזיר צלוי ב-4.99 דולר לצד ״הכיסונים המתוקים הכי טובים במחוז שלבי״. היא החנתה את הרכב במקום הקבוע, בתוך שקע בגודל פונטיאק בעפר שלצד בית הקפה, בין חיפוי העץ של המבנה לבין העשבים שצמחו במגרש הפתוח מעברו האחר. עשרות שנים היא נמצאת במקום הזה, עוד מהתקופה שקראו לו סתם הקפה של ג'ניבה, בקתה של חדר אחד שהוקמה בעבודת יד. מקומות החנייה המרוצפים שליד משאבת הדלק נועדו ללקוחות משלמים. וגם, כמובן, לוונדי, שותפתה העסקית לעת מצוא. המרקורי הירוקה העתיקה של וונדי חנתה ממש מול הדלת. המכונית המחלידה בת העשרים נראתה כמו פיניאטה חבוטה מעבר לנקודת ההתפצחות, מלאה וגדושה לוחיות רישוי ישנות, מחבתות ברזל, שני מחזיקי פאה, בגדים ישנים ומכשיר טלוויזיה קטן, שהאנטנה שלו השתרבבה מהחלון האחורי השמאלי.
פעמון הפליז הקטנטן שעל דלת בית הקפה השמיע דנדון רך כשג'ניבה נכנסה.
שניים מלקוחותיה הקבועים הרימו את ראשיהם ממקומות מושבם ליד הדלפק, האקסלי, גמלאי מקומי, וטים, נהג משאית למרחקים ארוכים שחרש את קו יוסטון־שיקגו מדי שבוע שני. ״השריף כאן,״ הכריז האקסלי כשג'ניבה עברה מאחוריו. בקצה הדלפק היא פתחה שער נמוך שהוביל אל ״המשרד הראשי״, החלל שבין המטבח לבין הלקוחות. ״הגיע בערך חצי שעה אחרי שהלכת,״ המשיך, והוא וטים מתחו את צוואריהם כדי להתרשם מתגובתה.
״בטח נסע מאה ארבעים קמ״ש כל הדרך,״ אמר טים.
ג'ניבה שמרה על שפתיים חשוקות, בולעת גלולה של זעם.
היא לקחה את הסינר שהיה תלוי על וו ליד דלת המטבח. זה היה סינר ישן, צהוב, עם ציור של שני ורדים דהויים על הכיסים.
״בגופה הקודמת לקח לשריף ואן הורן יום שלם להגיע, נכון?״ טים הספיק לחסל חצי כריך האם ודיבר בפה מלא. הוא בלע ושטף את גרונו בלגימת קולה. ״שום דבר לא בער לו.״
״השריף?״ אמרה וונדי ממקום מושבה בקצה האחר של הדלפק. היא ישבה מול אוסף צנצנות זכוכית, שכל אחת מהן גדושה במיטב פרי גנה. פלפלים אדומים שמנמנים, עגבניות ירוקות קצוצות מעורבבות בכרוב ובבצל, במיה טבולה בחומץ. ג'ניבה הרימה צנצנת אחר צנצנת והביטה בו מול האור, בודקת היטב את האיטום.
״יש לי עוד בחוץ,״ אמרה וונדי בעוד ג'ניבה שולפת טוש מכיס סינרה ורושמת מחיר על מכסה כל אחת מהצנצנות.
״את יכולה להשאיר את הצ'או צ'או ואת הבמיה,״ אמרה ג'ניבה, ״אבל מבחינתי יש גבול לשאר הזבל שאת מנסה למכור.״ היא סימנה בראשה לעבר השמשה הקדמית במכוניתה של וונדי. וונדי וג'ניבה היו בנות אותו גיל, אם כי לוונדי הייתה נטייה לעדכן את גילה משנה לשנה, בהתאם לקהל או למצב הרוח. היא הייתה אישה נמוכה עם כתפיים גבריות וזלזול מופגן בהופעתה החיצונית. שערה היה אפור ומתוח בפקעת. או בכל אופן, היה מתוח בפקעת בפעם האחרונה שהסתרקה, מה שיכול היה להיות לפני שלושה ימים או לפני שבוע. היא לבשה חלק תחתון של חליפת מכנסיים צהובה וטישירט דהויה של יוסטון רוקטס. לרגליה היו נעלי גברים עם שרוכים.
״ג'ניבה, אנשים אוהבים לקנות כל מיני שטויות לצד הכביש המהיר. זה גורם להם להרגיש טוב עם אורח החיים שלהם. הם קוראים לזה ענתיקות.״
״אני קוראת לזה חלודה,״ ענתה ג'ניבה. ״והתשובה היא לא.״
וונדי הביטה סביבה בבית הקפה — העבירה את מבטה מג'ניבה לטים ולהאקסלי ולשני הלקוחות האחרים, שישבו על אחד מספסלי הוויניל המרופדים — עד לקצה האחר של החנות, שם הסתיים אזור הגשת המזון ואייזיק סנואו שכר ארבעה וחצי מטרים רבועים שאוכלסו במראה ובכיסא מספרה בצבע ירוק אפונה. אייזיק היה גבר דק גזרה בשנות החמישים המאוחרות לחייו, עם עור שחום בהיר ונמשים בצבע נחושת. הוא דיבר רק כשהיה צריך, ותמורת שטר של עשרה דולרים הוא היה מוכן לספר כל מי שרצה. בשאר הזמן ג'ניבה הייתה נותנת לו לטאטא קצת תמורת שלוש ארוחות ביום, שאכל במטבחה.
אלוהים עוד לא ברא נפש שג'ניבה תסרב להאכיל.
בית הקפה שלה נולד ממחשבה על השחורים, שלא יכלו לעצור בשום מקום אחר במחוז הזה. אז כאן אצלה הם יכלו לעצור, לקבל ארוחה טובה, לשתות לגימה קטנה של וויסקי, כל עוד לא תספר על זה לאף אחד; להסתפר לפני שאתה מתחיל לנסוע למשפחה שבצפון או לעבודה שאתה מקווה שתחכה לך עד שתגיע לקצה השני של ארקנסו, כי אין טעם לצאת לדרך בלי לחצות את ארקנסו המזורגגת. ארבעים ומשהו שנים לאחר ביטול חוקי ג'ים קרואו,1 הרבה לא השתנה; ג'ניבה השתמרה בזמן כמו לוחות השנה המצהיבים שעל קירות בית הקפה. היא הייתה גורם קבוע לאורך הכביש המהיר שהסיע אנשים על פניה ללא הרף.
1 חוקי הפרדה גזעית שרווחו בעיקר במדינות הדרום; ג'ים קרואו הוא כינוי מזלזל לשחורים. כל הערות השוליים הן מאת המתרגמת.
וונדי הסתכלה על הפרצופים השחורים בחדר וניסתה לחשוב על סיבה למצב הרוח העגום, למתיחות הגלויה. הג'וּקְבּוֹקְס שמאחוריה עבר לשיר נוסף מבין חמישים השירים שהתנגנו ללא הרף, הפעם בלדה של צ'רלי פרייד ספוגה בכאב של גוספל, תחינה לחסד.
לרגע, איש לא פצה פה.
וונדי אמרה לג'ניבה, ״מה לעזאזל קפץ עלייך הבוקר?״
״שריף ואן הורן נמצא שם מאחורה,״ אמר האקסלי וסימן בראשו לעבר הקיר האחורי של הקפה, שהיה מכוסה לוחות שנה מסולסלים בקצותיהם — פרסומות לכל דבר שבעולם, החל מליקר מאלט דרך בית הלוויות מקומי ועד למועמדות הכושלת של ג'ימי קלארק למשרת מפקח המחוז — המשתרעות על פני חמש עשרה שנים. מעבר לקיר האחורי נמצא המטבח, שם שקד דניס על תבשיל זנב שור. ניחוח עלי דפנה טובלים בשומן בקר ושום, בצל ועשן נוזלי, עלו באפה של ג'ניבה. מאחורי דלת הרשת של המטבח השתרעה חלקת אדמה אדומה מנומרת נוריות בר ויבלית, משתפלת למרחק כמאה מטרים עד לגדת הבּאיוּ, נהר בצבע חלודה, הגבול המערבי של מחוז שלבי. ״הביא איתו גם שלושה שוטרים.״
״מה קורה כאן?״
ג'ניבה נאנחה. ״הבוקר משו גופה מהבאיו.״
וונדי נראתה המומה. ״עוד אחת?״
״גופה לבנה.״
״אוף. איזה חרא.״
האקסלי הנהן והרחיק ממנו את כוס הקפה. ״אתם זוכרים מה היה כשגופת הילדה הלבנה ההיא נסחפה עד קוֹריגן. הם עצרו כמעט כל גבר שחור בטווח של חמישים קילומטרים. בכל כנסייה ומועדון, בכל עסק שבבעלות שחורים, במצוד אחרי הרוצח או כל מי שהתאים לתיאור שהיה להם בראש.״
ג'ניבה הרגישה משהו זז ממקומו בחזה, חשה את הפחד שניסתה להדחיק משתחרר ועולה כאילו ביקש לחנוק אותה מבפנים.
״ואף אחד לא עשה כלום בקשר לגבר השחור שנרצח במעלה הכביש רק בשבוע שעבר,״ אמר האקסלי.
״הם בכלל לא חושבים על האיש ההוא,״ אמר טים והשליך מפית מכוסה כתמי שומן על צלחתו. ״לא כשמוצאים גופה של ילדה לבנה.״
״תאמינו לי,״ אמר האקסלי והביט בכובד ראש בכל פרצוף שחור בבית הקפה. ״מישהו עוד ישלם על זה.״
