פרק ראשון | קירה
יכול להיות ששמעתי צעדים?
אני קופאת מחוץ לדלת משרדי הנעול ונועצת מבט בידית
כאילו היא נגועה באנתרקס.
העובדים שלי לא יעזו. הם יודעים שהמשרד שלי מחוץ לתחום. והורי נמצאים במרחק אלף קילומטרים בפלורידה, עושים חיים כפנסיונרים בעזרת התשלומים החודשיים שאני מעבירה להם מהרווחים העלובים של המזקקה. המזקקה בקושי מחזיקה מעמד, גם אחרי ארבעה דורות שהקדישו את חייהם לזיקוק ויסקי אירי בניו אורלינס.
אין רוחות רפאים במרתף הזה. אין רוחות רפאים במרתף הזה.
אני חוזרת על האמת הזאת כמו פזמון עד שלבי מאט לקצב כמעט נורמלי. חסר לבעלי המת שרוח הרפאים שלו תהיה שם בפנים, או שאני נשבעת באלוהים, הפעם אני אהרוג את בְּרֶט בעצמי.
אני אוזרת את רצון הברזל שנדרש ממני כדי לחלץ את החברה הזאת מהצרות, אוחזת בידית, פותחת את הדלת לרווחה ומתפרצת פנימה בניסיון להפתיע. או לפברק אומץ לב. או... משהו. "הולכת על כניסה דרמטית?"
הקול העמוק שבוקע מהחשכה מקפיא אותי עד לשד עצמותי. שמעתי אותו רק פעם אחת, מבעד לעץ החבוט של אותה דלת נעולה שכרגע הסתערתי דרכה פנימה, אבל אז הוא השמיע איומים שלא הבנתי, ולא שאל שאלה באותה דרך קרירה ומאופקת. אני לא רוצה להיות בחושך עם הקול הזה בשום פנים ואופן.
הוא לא רוח רפאים. הוא משהו גרוע מזה.
הוא השד המחורבן שמתלחשים עליו בצללים אבל אף פעם לא מזכירים בחברה, כמעט כאילו באמירת שמו הוא יתממש פתאום. ואף אחד לא מעוניין בזה.
אף פעם לא אמרתי את שמו. אני אפילו לא רוצה לחשוב עליו עכשיו, אבל מוחי בכל זאת מעלה אותו באוב.
לאקלן מאונט.
אני מגששת סביבי, מכה על קיר הבטון בחיפוש אחר מתג האור, אבל כשאני נוגעת בו לא קורה כלום.
אלוהים אדירים. אני הולכת למות ואפילו לא אראה איך זה קורה.
שולחן הכתיבה העתיק שלי חורק, ואז נדלק אורה העמום של מנורת השולחן.
קודם כול אני רואה את ידיו הגדולות, אחר כך את זרועותיו השזופות עם החפתים הלבנים מופשלים כלפי מעלה. האור לא מגיע אל פניו.
"תסגרי את הדלת, מיז קילגור."
אני בולעת את הרוק שנקווה בפי בגלל העובדה שהוא יודע מה שמי, וידי זזה כאילו בתגובה ישירה לפקודתו. אני מחפשת את הידית מאחורי ומשתוקקת בכל לבי להסתובב ולברוח. ישר למשטרה.
אולי הם יוכלו... אני לא יודעת. להציל אותי? אני מעיפה מבט מעבר לכתפי ולופתת את הידית כשהדלת נסגרת בחריקה. הדחף להימלט גדל כשהאור העמום במסדרון נעלם מעיני.
"צעד אחד בכיוון ההוא, ואת תאבדי הכול."
כפות רגלי קופאות על רצפת הבטון הסדוקה ואגל זיעה מטפטף על חזי. בדרך כלל הייתי מייחסת את זה לתנאים דמויי הסאונה שמייצרת מזקקת ויסקי, אבל לא הערב.
"מה אתה רוצה?" אני לוחשת. "למה באת?"
הכיסא גונח כשהוא קם על רגליו. אצבעותיו הרחבות פותחות את הכפתור בז'קט חליפתו, אבל פניו נותרות בחשכה.
"את חייבת לי, מיז קילגור, ובאתי לגבות את החוב."
"חוב?"
מוחי מתאמץ נואשות להבין איך בדיוק אני חייבת לו כסף. אף פעם לא פגשתי אותו. לעזאזל, אף פעם לא ראיתי אותו, רק שמעתי את קולו כשצותתּי. אנשים כמוני לא מתרועעים עם אנשים כמוהו - טוב, לפחות רוב האנשים.
השמועות מספרות שרישֶל לֶפלֶר, בחורה מהכנסייה שלנו, היתה הפילגש שלו עד שנעלמה לפני שנה. אני מדחיקה בנחישות את המחשבה על כך. "על מה אתה מדבר?" איכשהו אני מצליחה לנסח את השאלה.
שתי אצבעות הודפות מסמך עם הכותרת "שטר חוב" על פני העץ המצולק של שולחני אל תוך שלולית האור המימי. עיני ננעלות על המסמך, אבל אני פוחדת להתקרב.
אלוהים אדירים, בְּרֶט. מה עוללת? לבי נחבט כנגד צלעותי.
"את לא רוצה לדעת כמה כסף בעלך קיבל כששעבד את המקום הזה?"
"כמה?" אני שואלת ומתקרבת לעברו בניגוד לרצוני.
"חצי מיליון דולר."
אני מתנשמת בזעזוע. "אתה משקר."
הוא גוחן לעברי כששתי ידיו על השולחן, וחושף את פניו באור העמום. תווי פנים קשוחים, חצובים בשחם, עיניים שחורות וחודרות וארשת חסרת רחמים המנוגדת למראה המתורבת יחסית של חליפתו, ההולמת אותו להפליא.
"אני אף פעם לא משקר."
חצי מיליון דולר? אין מצב. "הייתי יודעת אם ברט היה לוקח הלוואה כזאת, ואני אומרת לך - הוא לא עשה את זה." הוא מושך בכתפיו כאילו המידע לא מזיז לו. ואולי זה נכון.
"החתימה שלו אומרת שהוא כן לקח, וזמן הפירעון עבר."
עיני מתמקדות בניירות על השולחן. אם הוא באמת עשה את זה... התוצאה תהיה נוראה.
ארבעה דורות של בני קילגור הקדישו את תקוותיהם, חלומותיהם והונם לשמירת המורשת הזו. אסור שהיא תיגמר בי.
"אין לי סכום כזה."
"אני יודע."
תגובתו מזעזעת אותי. "אז למה -"
הוא יוצא מתחום האור ונע לעברי. אני מתכווצת כנגד הקיר כשהוא מתקדם וחוסם את מסלול הבריחה שלי לדלת. אין לי לאן לברוח. הוא לכד אותי.
"כי יש משהו שאני מוכן לקחת בתמורה."
נדרש ממני מאמץ עליון לשמור על קול יציב, אף על פי שלבי מאיים לפרוץ מחזי. "מה?"
הוא נעצר במרחק כמה סנטימטרים ממני, ושפתיו המלאות מבטאות מילה אחת.
"אותך."
