א.
זה זן מוזר. אפשר היה לשער שהוא נתון בסכנת הִיכָּחֲדוּת, אבל עְַבָרוֹ אינו ידוע, ואיננו יודעים אם מדובר באבולוציה מהופכת, דועכת, או אם תמיד התקיים בצורתו זו. איננו יודעים אם מנה רבים והצטמצם, או אם היה דל פריטים מראשיתו. איננו יודעים אם יכול היה אי־פעם להשתחרר מן הסלע.
במצב הדברים הנוכחי הרכיכות אינן נפרדות מן הסלע. הן עשויות מהסלע, ויחד עם זה חיות. שוליהן הם הסלע, והחומר הסלעי מתרחב ללא הפסק משולי הסלע אל מרכזן החי, מתרחב וּמְאַבֵּן אותן. המשך קיומן תלוי בתזונה מתמדת, בבליעה ובעיכול מתמידים של חומר פריך שנוצר בעורקי הסלע, מין עצת סלע, שעולה ומצטברת בחללים ובגומחות על פניו. החומר הפריך מאפשר לְגופן להאט את ההתאבנות, ואף להתפתח ולהתרחב, ליצור רקמות חדשות באזורים בהם הסלע אינו תוקף, או תוקף פחות. וכך בעצם נוצרת תנועה. התקדמות, איטית מאוד כמובן, שבה הרכיכות מותירות מאחור קרומי גוף שהתאבנו, ונעות לתוך ובתוך רקמותיהן החיות החדשות.
הקשר הבסיסי בין הרכיכות ובין הסלע עדיין לא הוסבר במלואו. הרכיכות הן, כאמור, סלע וגוף חי, אבל הסלע עצמו אבני לגמרי, אין בו דבר אורגני. גם העצה אינה אלא מינרל, רכיב אחד בתוך האבן, קל ודליל בהרכבו ועל כן נדחס אל מעטפת הסלע. הביטוי 'עצה' הוא מטאפורי בלבד, וכשלעצמה היא חומר ותו לא. הסלע הוא מין גרניט, והוא מתמשך מישורית עד לאופק. פניו גבשושיות וגומחתיות, ושיפועים פחוסים מקנים לו מראה של ים בנשיפה ראשונה של סערה. גווניו נעים בין אפרפר לְסַף שָׁחוֹר ועשויים להתחספס ולהסתכסך ביניהם, אך כולם במתחם צר כהה של צבע. העצה בהירה מעט יותר אך נאספת בתחתית הגומחות ובסדקים וקשה להבחין בה. דבר אינו צומח על פניו ואין עליו חיים, מלבד הרכיכות.
הרכיכות אינן נראות במבט ראשון. הן מתמזגות בצבעי הסלע, ורק זיע של אפור באפור חושף אותן, הולך ומסמן אותן לעין מִתְרַגֶּלֶת. מין בֵּיצִיוֹת אפורות, ללא הבדלי צבע וגובה בין חלבון לחלמון, או כמעט לא. המרכז מותפח בִּדְקִיקוּת ומעט צלול מן השוליים, מעין שקיפות, מתבהרת ומתכהה לפי גוני הסלע שמתחתיה, בזמן שהשוליים אטוּמים, תולדת הסלע החודר, מתים מוות שיקנה להם בסופו של דבר את גון הסלע, אך מתבטא תחילה במין אפור ממוסך, תכריכי. עוד חושפת את הרכיכות גַלִיוּת דקיקה, אקראית, אדוות שעוברות מדי פעם בשטח גופן העליון. הדעות השתנו באשר לסיבותיה. תחילה היו שראו בה תוצר של תהליכי בליעה ועיכול, אבל אקראיותה של הגליוּת חיזקה את ההנחה שהיא נגרמת על ידי הרוחות הפתאומיות. הבליעה והעיכול מתקיימים ברכיכות ללא הפוגה, כמובן. חייבים להתקיים בהן ללא הפוגה.
הבליעה אינה בליעה, כמובן. אין פֶּה, אין פתח מובהק שנפער. העצה נקלטת דרך כל שטח הגוף התחתון, המשטח הרירי ממסמס את העצה, עוטף את החומר הַמְּפוֹרָר, זיע זעיר וכבר היא יותר בגוף מאשר בסלע, ומומסת עוד ומתפשטת יותר ויותר בתוך הגוף. העצה היא בעת ובעונה אחת חומר החיים, והאבן, ומעכבת האיבּוּן. ההנחה הרווחת היא שבתוך הגוף מתפרקת העצה ליסודות סותרים ואף עוינים. בְּהִתְרַכְּבָהּ עם המערכת החיה, היא הופכת מקור אנרגיה ומאפשרת את בניית הרקמות החדשות, הקריטיות להמשך קיומו של הגוף. אך בה בעת היא מחדירה לגוף את חלקיקי האבן שֶׁיֵּאָחֲזוּ בו, שיתרכזו בתחתיתו, שֶׁיַּחְבְּרוּ בהגיע הזמן אל הסלע המתדפק, כבמגנט. ועם זה, היא מַקְנַה לגוף דחיסות ועמידות בפני הסלע. חומר שֶׁאִפְשֵׁר לעצה לשמור על נבדלות בתוך האבן — נשאב אל מרכז הרכיכה ומעבּה אותו, ומשם משוגר אל השוליים ומחזקם, ממזער את הנימים דרכם חודרת האבן פנימה, מעמיד חיץ בפני הסלע, משהה.
באשר לחדירת האבן — דפוסי החדירה עוררו מבוכה בשעתו, משום שאכן נתגלו דפוסים. לא נגיסה אחידה ומתמשכת של הסלע בגופים, אלא הֶאצות והאטות בַּקֶּצֶב, בהתאם לשעות היממה ובמתכתב עם התנהלותן המשתנה של הרכיכות. כך למשל נתגלתה הפוגה או האטה בחדירת האבן מדי שמונה שעות, במתואם עם הפוגה מחזורית בפעילות הגופים, מעין מקבילה לשינה. כך מתמעטת חדירת האבן כשהרכיכות חדלות מתנועתן, בשלבים מסוימים בהגיע הרוחות, וליתר דיוק חדלה להיות היקפית ומתרכזת במקטעים מסוימים של הגופים הקופאים, כאילו על מנת שלא לסגור עליהם לגמרי, כאילו להימנע מהריגה לא הוגנת, בטרם עת. הדפוסים המורכבים, המשתנים, שבו ועוררו השערות אודות חיוּת של הסלע. אודות קשר סימביוטי, זיקה תועלתנית בין שני גופים אורגניים. גם אם לא הוברר מה התועלת שמפיק הסלע מן הרכיכות, העלו התצפיות תבנית של יחסים, של ריקוד ונוהלי ריקוד, ושל רוקדים, שְׁנַיִים. אבל מחקר נוסף הפריך את ההשערות האלה. דגימות שנלקחו מרכיכות גוועות, במרווח הקצרצר שבין גוויעתן ובין איבונן המוחלט, דגימות שנותחו וצולמו במהירות, בעודן בפורמלין שהשהה רק במעט את התאבנותן משהושרו בו, הבהירו כי חלק מן העצה הנשאבת אל הגוף אינו מתפרק למרכיביה, אלא נצבר בכיסים ייעודיים, פזורים בכל שטח הגוף, נשמר בהם כמין מלאי חירום. ומשדועכות המערכות, או בהעדר תנועה לעבר עורקי עצה חדשים בָּאֶבֶן — מוטח בכמויות גדולות במיוחד מן הכיסים אל שולי הגוף. ההליך הפְּנים־גופי הזה, כך התברר, הוא המאט את פעולת האבן ומנווט אותה, הוא האחראי על הדפוס המורכב, ולא יחסי גומלין בין הגוף ובין הסלע. הפעולה המעין־נוגדנית הזו הסבירה גם אנומליה שחוזרת לעיתים. לעיתים דווקא עם יקיצת מערכות הגוף, תוקפת האבן ופולשת עמוק פנימה, לא בסגירה טבעתית איטית אלא בפריצוֹת דמויות סכין אל תוך הגוף, פריצות מהירות שהרכיכות מתקשות להתאושש מהן ולהתרקם מחדש, לעיתים עמוקות עד ביתור מלא של הרכיכה, עד האטתה והמתתה בחדות ובאופן לא צפוי. הפריצות האלה, שנִדמו כהתקפות פתע מתוכננות היטב, הובנו כעת כתוצאה של התרוקנות העצה הַפְּנִים־גופית, כצירוף מסוכן אך מיקרי של היחשפות הגוף — המותש ממאבק — ושיבה איטית מדי לְתִפְקוּד של מערכות החיים. לא מערכת סימביוטית, ולא מערכת סימביוטית שהופרה. הסלע נותר סלע.
דפוס אחד, לעומת זאת, נותר בגדר תעלומה. בזמן היווצרותן של הרכיכות אין הסלע פולש. זאת, על אף שההיווצרות היא חוץ־גופית, עירומה, ללא מעטה בֵּיצִי או אחר, נתונה כל כולה להשפעת האבן. ההיווצרות מתרחשת מעל גומחות בסלע, גומחות שבבסיסן עצה רבה במיוחד, וקוטרן מצומצם דיו כדי שגוף רכיכתי יוכל לכסותו במלאות. העצה שבגומחות רבה במיוחד משום שהרכיכות אינן ניזונות מהן. תצפיות הראו שהרכיכות אינן קרבות אליהן אלא למטרת רבייה. תועדו אף מקרים בהם סולעה רכיכה בְּקִרְבַת גומחה כזו ולא פנתה אליה להיזון, על אף ריבוי העצה שוודאי נקלט בחושיה ועל אף האיבּון הגובר (שאכן הוביל למותה), כאילו בתוקף ציווי זַנִּי, ראשוני.
תהליך ההפריה וההיווצרות הוא ייחודי לחלוטין, ואולי משום מורכבותו ואיטיותו, ומסוכנותו הכללית, אין הוא מוגבל לעונה כלשהי. בהינתן אות לא ברור, זוחלת רכיכה אחת אל גומחה שכזו ומכסה אותה. משסיימה לכסותה היא נותרת מעליה במשך כיממה, ואז פורשת מעליה באותה תנועה איטית של גוף וסלע, מותירה מאחוריה מין מִתווה רירי, חוטי, מתוח מחורר מעל שפת הגומחה. רכיכה נוספת באה בעקבותיה ומכסה את הגומחה ואת המתווה, לאותו פרק זמן, ובעוזבה הופך המתווה מעובה יותר, מצופף יותר. עוד חמש עד שבע רכיכות חוזרות על ההתנהלות, לאותו פרק זמן בערך, ומשפורשת האחרונה נותרת מעל לגומחה יריעה רירית, דקה אך מלאה, שקופה בעיקרה אך כהה פה ושם, במרכז ובכתמים לווייניים מסביב לו, ככל הנראה גרעינים של מערכות חיים. אין יודעים אִם לכל הרכיכות תפקיד דומה בהיווצרות הגוף, או אם מדובר ברכיכות מניחות בסיס וברכיכה או שתיים דומיננטיות, אך דומה שבעבור כולן מדובר באירוע טראומטי. הסלע אינו חדל לתקוף אותן, גם בזמן הדגירה. בזמן זה הן הודפות אותו באמצעות העצה האגוּרה בהן, ואולי משהו מן העצה שבגומחות מגיע גם אליהן ומסייע, אבל לאחר שהן פורשות מן היריעה הָעוּבַּרִית הן מותשות במיוחד והאבן חודרת לגופן מהיר ועמוק. סביב גומחות רבייה ניתן להבחין בלא מעט רכיכות שסולעו, ממחטות אבן שעודן מובחנות מן הסלע, או תוואים מהוהים היכן שההתמזגות הושלמה.
אל היריעות הָעוּבַּרִיוֹת אין הסלע חודר. הן מתוחות מעל לגומחות וּמְדוּבָּקוֹת בשפה הסלעית, אך שוליהן שקופים ולבנבנים כמרכזן. הן הופכות אפורות בשבוע בו הן נותרות לבדן מעל לגומחה, אך הגוון האפור מתפשט ממרכזן אל השוליים האחוזים בסלע, ולא להפך. ובכל אותו שבוע הן מִתְעַבּוֹת ופועמות, פעימה שהופכת מוסדרת ורחבה יותר ויותר, ומתרחבות מעגלית אל מעבר לגבולות הגומחה, מכסות את הַטַּבַּעַת המעגלית הַמַּקֶּפֶת, כשהטבעת והסלע שֶׁמֵּעֲבָרֶיהָ כמו רדומים, מאולחשים, ים מוזר של שלום לחופי הגוף הנולד. ואז, רק כעבור שבוע, סוגר הסלע על שולי הגוף. רגע אחד מובחן: קו הַמִּתְאָר של הרכיכה הנולדת, לולאת הגוף המהוססת, נתפס, נִרְכַּס רך והחלטי בתוך האבן. אפור השוליים מתאחה עם הסלע, מתחספס פתאום ומתבדל מן האפור הצח שבמרכז. וגם כאן מין מתינות של הסלע: גבול הגוף ותו לא, לולאה דקה של בַּעְַלוּת הסלע, לא מתעבָּה אל תוך החי הטרי, נותרת בַּהיקף, מסתפקת בְּוַודָּאוּתָהּ. אבל הגוף נרטט, כמין רתיעה. אדווה עוברת, מהגבול המסולע אל מרכז הגוף, אל מקטע פְּחוּת אבן. תנודה ראשונה, כִּיווּנִיוּת ראשונה. ומתחילה תנועה. הגוף הצעיר מגשש, מתגשש בתוך עצמו. רקמות חדשות נוצרות, איטיות, לא מורגלות, דוחקות את נוכחות האבן, שנענית, סבילה ונכנעת, כאילו הפכה גם היא נטולת עבר ונהלים, נולדה גם היא עם הגוף החדש. עין חיצונית יכולה לראות ברגעים האלה מראה נדיר: רִקְמָה שקופה, בּוּעִית, מִסְתַּהֶרֶת ריקה בשולי הגוף, עדיין אינה יודעת מה לומר לַגוף, הגוף עדיין אינו יודע מה לעשות בה. ואז מתחזקת אחיזת הסלע. כבר לא תחימה אלא התעבּוּת ראשונה, גם אם דקה, חדירה ראשונה לתוך הגוף. ותנועת הגוף הופכת ברורה יותר. מבעד לאפור שעודו שקוף ניתן לראות את מערכות הגוף קרבות אל הרקמות החדשות, את פְּנִים הגוף חודר לתוך הרקמות החדשות, מניע אותן קדימה. תמה ההיווצרות. רכיכה נוספת נעה בָּאֶבֶן.
