האסופית 1 - אן מהחווה הירוקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האסופית 1 - אן מהחווה הירוקה
מכר
מאות
עותקים
האסופית 1 - אן מהחווה הירוקה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האסופית 1 - אן מהחווה הירוקה

4.8 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    לוסי מוד מונטגומרי (באנגלית: Lucy Maud Montgomery)‏ (30 בנובמבר 1874 - 24 באפריל 1942), סופרת קנדית. נולדה באי הנסיך אדוארד, קנדה - אותו מקום בו מתרחשת עלילות ספריה. בהיותה תינוקת התיימה מאמה. בגיל צעיר מאוד מסר אותה אביה לסבה ולסבתה, שגידלו אותה בביתם. בגיל 9 כתבה את שירה הראשון, ומאז לא הפסיקה לכתוב. כסופרת היא נודעת גם בשם ל. מ. מונטגומרי. עיקר פרסומה בא לה מסדרת רומנים, שהראשון בהם הוא "האסופית".

    תקציר

    היא יתומה, היא ג´ינג´ית והיא לבד לגמרי בעולם.

    היא גם אופטימית, רומנטית, פרועה, ובחיפוש מתמיד אחר נשמה תאומה.

    תכירו אתאן שרלי, האסופית שנשלחה בטעות מבית היתומים לחווה הירוקה – ועד היום לא נעשתה טעות יותר מוצלחת.

    מתיו ומרילה קתברט, אח ואחות כבר לא כל כך צעירים, צריכים נער שיעזור להם בחווה. בניגוד לבקשתם, בית היתומים שולח נערה. קוראים לה אן, ולמרות שמדובר בהפתעה, במהלך החודשים הבאים הם – יחד עם כל תושביהכפראבונלי-יגלו שזו ההפתעה המדהימה ביותר שהחיים זימנו להם. אמנם היא מסתבכת בצרות,אומרת את כל מה שהיא חושבת, ונוטה לחלום בהקיץ, אבל אן האמיצה, החכמה, הישרה והמצחיקה תכניס אל החווה ואל הכפר חיים חדשים. בדרך גם תפגוש את גילברט, סיפור שיתחיל בעלבון צורב אבל יסתיים לגמרי אחרת..

    מאז שיצא לאור ב-1908 הפך "האסופית" לאחד מספרי הנעורים המצליחים בכל הזמנים. השנים שחלפו רק מוכיחות שאן היא גיבורה נצחית, שמדברת מחדש אל כל דור ודור. הספר הוא הראשון בסדרת הספרים, שכתבה לוסי מוד מונטגומרי, המלווים את חייה של אן, מילדות עד לבגרות. כתר גאה להוציא לאור את הסדרה בעריכה מחודשת – רהוטה, בהירה ומקסימה מתמיד.

    מאנגלית: טלי נתיב עירוני

    פרק ראשון

    פרק 1
    גברת רֵיצְ'ל לִינְד מופתעת



    גברת רֵיצְ'ל לִינְד התגוררה בדיוק במקום שבו פנתה הדרך הראשית של הכפר אֶבוֹנְלִי במדרון אל עמק קטן עטור עצי אַלְמוֹן ושיחי פוּקְסְיָה. את העמק חצה פלג מים, שמקורותיו נבעו אי שם ביערות שליד חוות קַתְבֶּרְט. בתחילת דרכו באותם יערות היה זה פלג מים פזיז ומתפתל, אפוּף סודות אפלים של מקווי מים ומפלים, אבל כשהגיע לעמק של גברת לִינְד נהפך לנחל שקט ונוח, מפני שאפילו פלג מים לא היה יכול לעבור ליד דלתה של רֵיצְ'ל לִינְד בלי להקפיד על התנהגות הגונה ומנומסת; הוא ידע כנראה שגברת לִינְד משקיפה מחלונה ופוקחת עין על כל מה שחולף ליד ביתה, החל מפלגי מים ועד ילדים, וכשהיא מבחינה במשהו מוזר או שלא במקומו, היא לא מניחה לו ולא מוותרת עד שהיא מגלה על שום מה ולמה.
    אנשים רבים באֶבוֹנְלִי ובמקומות אחרים נוהגים לעסוק בענייני שכניהם הרבה יותר מאשר בענייניהם שלהם; אבל גברת רֵיצְ'ל לִינְד הייתה אחת מאותן בריות רבות כישרון, שמסוגלות לטפל בענייניהן שלהן וגם בענייניהם של אחרים בעת ובעונה אחת. היא הייתה עקרת בית חרוצה; מלאכתה נעשתה תמיד, ונעשתה היטב; היא ניהלה את חוג התפירה, עזרה בניהול בית הספר של יום ראשון* והייתה עמוד התווך של אגודות הצדקה באזור. ועם כל זאת היה לגברת רֵיצְ'ל פנאי בשפע לשבת במשך שעות על יד חלון המטבח שלה ולתפור שמיכות טלאים - עקרות הבית של אֶבוֹנְלִי נהגו לספר ביראת כבוד שהיא תפרה כבר שש־עשרה שמיכות כאלה - ובאותו זמן לפקוח עין על הדרך הראשית, שחצתה את העמק והסתיימה במעלה הגבעה האדומה התלולה שמעבר לו. ומאחר שהכפר אֶבוֹנְלִי שכן בחצי־אי קטן שצורתו משולש הבולט לתוך מפרץ סֶנְט לוֹרֶנְס, היה כל היוצא ממנו או הנכנס אליו צריך לעבור באותה דרך ראשית, תחת עינה הפקוחה והרואה־כול של גברת רֵיצְ'ל.
    [* בית ספר דתי ללימודי הנצרות שפועל ביום המנוחה הנוצרי - יום ראשון (כל ההערות בספר הן הערות המערכת).]
    יום אחד בראשית חודש יוני, בשעות אחר הצהריים, ישבה גברת לִינְד כמנהגה ליד החלון. השמש שלחה קרניים חמימות ובהירות; המטע במדרון שמתחת לבית עמד בפריחתו הוורודה־לבנה כלחייה של נערה סמוקה, וממעל זמזמו רבבות דבורים. תוֹמַס לִינְד - איש קטן קומה ושפל רוח, שאנשי אֶבוֹנְלִי קראו לו "בעלה של רֵיצְ'ל לִינְד" - עסק בזריעת הלפת בשדה שמאחורי האסם, ומַתְיוּ קַתְבֶּרְט היה אמור גם הוא לזרוע את הלפת שלו בשדה הנרחב הסמוך לחווה הירוקה. גברת רֵיצְ'ל ידעה זאת מפני שערב קודם לכן, בחנותו של וִילְיַאם בְּלֵיר שבקַרְמוֹדִי, היא שמעה אותו מספר לפּיטֶר מוֹרִיסוֹן שהוא עומד לזרוע את הלפת שלו ביום המחרת בשעות אחר הצהריים. הדבר היה בתשובה לשאלתו של פיטר כמובן, משום שמתיו קַתְבֶּרְט מעולם לא נידב מידע מיוזמתו על כל דבר הנוגע לחייו.
    ולמרות זאת ראתה לפתע את מַתְיוּ קַתְבֶּרְט נוסע לו בשלווה, בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים ביום עבודה רגיל, דרך העמק ובמעלה הגבעה; יתר על כן, הוא היה לבוש במיטב בגדיו וענד צווארון לבן - הוכחה ברורה שהוא בדרכו אל מחוץ לאֶבוֹנְלִי; והוא נהג בכרכרה ובסוסה האדמונית - סימן מובהק שהוא יוצא לנסיעה ארוכה. ובכן, לאן נסע מַתְיוּ קַתְבֶּרְט, ומדוע נסע לשם?
    על כל אדם אחר מאֶבוֹנְלִי ידעה גברת רֵיצְ'ל כל מה שצריך כדי למצוא תשובה הגיונית לשתי השאלות האלו. אבל מַתְיוּ עזב את ביתו לעתים נדירות כל כך, עד שהיה ברור שהעניין שלשמו נסע הוא דחוף ולא שגרתי. הוא היה האדם הביישן ביותר שנולד מעולם ושנא ללכת למקומות שבהם היה עליו להסתובב בין זרים או לדבר עם אנשים אחרים. מראהו של מַתְיוּ הנוסע בכרכרתו בבגדי חג היה מראה לא רגיל. גברת רֵיצְ'ל חשבה וחשבה אבל לא הצליחה להבין את פשר הדבר וזה קלקל לה את כל אחר הצהריים.
    "לאחר שתיית התה, אגש לחווה הירוקה ואברר אצל מַרִילָה, אחותו של מַתְיוּ, לאן נסע ולשם מה," החליטה האישה הנכבדת בינה לבין עצמה. "בדרך כלל הוא לא נוסע העירה בעונה הזאת של השנה והוא אף פעם לא מבקר חברים; אילו אזלו במחסנו זרעי הלפת, והוא נסע רק כדי לקנות עוד זרעים, לא היה מתלבש במיטב מחלצותיו ולוקח את הכרכרה; הוא גם לא נסע במהירות גדולה, כמו מי שממהר להגיע לרופא. ובכל זאת, משהו קרה מאז אתמול בלילה שגרם לו לצאת לדרך. אין לי מושג מה קרה, אבל אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאגלה מהו הדבר שהוציא את מַתְיוּ קַתְבֶּרְט אל מחוץ לאֶבוֹנְלִי היום."
    ואכן, מיד לאחר שתיית התה יצאה גברת רֵיצְ'ל לדרכה. לא היה עליה ללכת מרחק רב. הבית הגדול והמבודד, השוכן בלב מטע עצים, שמשפחת קַתְבֶּרְט התגוררה בו, היה מרוחק כארבע מאות מטרים בלבד בהמשך הדרך מהעמק של גברת לִינְד. למען האמת, השביל הארוך בין הבתים האריך את הדרך. אביו של מַתְיוּ קַתְבֶּרְט, שהיה ביישן ושתקן ממש כמו בנו, בנה כאן את ביתו כדי להתרחק ככל האפשר מחברת בני אדם, בלי לפרוש ממנה לגמרי. החווה הירוקה נבנתה בקצה המרוחק ביותר של חלקת האדמה ונראתה בקושי מהדרך הראשית, שלאורכה נבנו בתיו האחרים של אֶבוֹנְלִי, סמוכים זה לזה. בעיני גברת רֵיצְ'ל לחיות במקום מרוחק שכזה לא נחשב בכלל לחיות.
    "זה אולי נקרא לגור, אבל לא לחיות," אמרה כשצעדה לאורך השביל הלא סלול המכוסה עשב, שהיה מוקף שיחי ורד בר משני עבריו. "לא פלא שמַתְיוּ ומַרִילָה משונים קצת, בהתחשב בכך שהם חיים כאן לבדם הרחק מכולם. יש כאן המון עצים, אבל עצים לא יכולים לארוח לחברה. אני מעדיפה להביט בבני אדם. אמנם מתיו ומרילה נראים שמחים בחלקם, אבל אני מניחה שהם התרגלו לבדידות. בני אדם יכולים להסתגל לכל דבר."
    בעודה חושבת את המחשבות הללו נכנסה גברת רֵיצְ'ל מהשביל לתוך החצר האחורית של החווה הירוקה. החצר הייתה ירוקה, נקייה ומסודרת למופת, תחוּמה בצדה האחד בעצי ערבה גדולים, וצפצפות בצדה האחר. בכל החצר כולה לא נראתה אף פיסת עץ או אבן שאיננה במקומה - אם היו כאלה, הן לא היו חומקות מעיניה של גברת רֵיצְ'ל - ואפשר היה ממש לאכול מהרצפה. בינה לבינה הייתה משוכנעת שמַרִילָה קַתְבֶּרְט מטאטאת גם את החצר בכל פעם שהיא מטאטאת את הבית.
    גברת רֵיצְ'ל נקשה קלות בדלת המטבח והוזמנה להיכנס. המטבח בחווה הירוקה היה חדר עליז - או בעצם היה יכול להיות עליז, אלמלא היה נקי ומבהיק כל כך, עד שנראה כמו חדר שלא משתמשים בו כלל. חלונותיו השקיפו מזרחה ומערבה. מבעד לחלון המערבי, שהשקיף לחצר האחורית, הציף את החדר אור שמש רך של חודש יוני. החלון המזרחי כּוּסָה בסבך גפנים - לולא כן היו נראים ממנו עצי הדובדבן, שעמדו בפריחתם הלבנה במטע העצים שמשמאל, וגם עצי הלִבנים הצנומים, הנעים ברוח. מתחתיו נהגה מַרִילָה קַתְבֶּרְט לשבת, ברגעים הנדירים שבהם לא עבדה, וכאן ישבה גם כעת וסרגה והשולחן מאחוריה ערוך לארוחת ערב.
    עוד לפני שהספיקה גברת רֵיצְ'ל לסגור את הדלת מאחוריה, היא כבר שמה לב לכל פרט ופרט בשולחן הערוך. היו שם שלוש צלחות, מכאן שמַרִילָה ציפתה לאורח שיבוא עם מַתְיוּ לארוחת הערב; אבל הצלחות היו צלחות רגילות של יום־יום ועל השולחן עמדו רק שימורי תפוחים חמוצים ועוגה אחת, זאת אומרת שהאורח הצפוי לא היה מישהו חשוב במיוחד. אם כך, למה ענד מַתְיוּ צווארון לבן ויצא עם הסוסה האדמונית? גברת רֵיצְ'ל לא הצליחה להירגע מהמסתורין הלא צפוי שאפף את החווה הירוקה, השקטה בדרך כלל.
    "ערב טוב, רֵיצְ'ל," אמרה מַרִילָה מיד. "איזה ערב יפה, נכון? שבי בבקשה. מה שלום המשפחה שלך?"
    אפשר לומר שמַרִילָה קַתְבֶּרְט וגברת רֵיצְ'ל היו ידידות, למרות - ואולי בגלל - שהיו שונות מאוד.
    מַרִילָה הייתה אישה גבוהה וכחושה בעלת תווי פנים חדים; שערות שׂיבה נשזרו בשערה הכהה, שהיה תמיד אסוף למעלה במין קשר הדוק קטן, ואחוּז בחוזקה בשתי סיכות מתכת. ארשת פניה הייתה חמורה ונוקשה, כמו גם אופייה, אבל בזוויות פיה נראה אות קל שבקלים לחוש הומור.
    "אנחנו בסדר גמור," אמרה גברת רֵיצְ'ל. "חששתי שאולי אצלכם משהו לא בסדר, כי ראיתי את מַתְיוּ יוצא לדרך היום. חשבתי שאולי הוא נסע לרופא."
    מַרִילָה חייכה בהבנה. היא ציפתה לבואה של גברת רֵיצְ'ל. היא ידעה היטב שמראהו של מַתְיוּ הנוסע כך בפתאומיות יעורר את סקרנותה של שכנתה.
    "לא, אני בסדר גמור, אם כי אתמול סבלתי מכאב ראש קשה," אמרה. "מַתְיוּ נסע לבְּרַייט־רִיבֶר. אנחנו מקבלים ילד מבית היתומים בנוֹבָה־סְקוֹטְיָה והוא יגיע ברכבת הערב."
    אילו אמרה מַרִילָה שמַתְיוּ נסע לבְּרַייט־רִיבֶר כדי לפגוש קֶנְגוּרוּ מאוסטרליה, לא הייתה גברת רֵיצְ'ל מופתעת יותר. למשך חמש שניות תמימות היא הוכתה באֵלֶם של ממש. היא חשדה שאולי מַרִילָה מהתֶלֶת בה.
    "את מדברת ברצינות, מַרִילָה?" תבעה לדעת כשהצליחה לשוב ולדבר.
    "כן, כמובן," אמרה מַרִילָה, כאילו קבלת ילד מבית היתומים שבנוֹבָה־סְקוֹטְיָה היא עניין יומיומי בחווה, כמו עבודה בשדה.
    גברת רֵיצְ'ל הייתה המומה. הדברים ששמעה הדהדו בראשה. ילד! מאמצים ילד! מבית יתומים! ועוד מַרִילָה ומַתְיוּ קַתְבֶּרְט! טוב, העולם השתגע! שום דבר כבר לא יפתיע אותה עכשיו! שום דבר!
    "מאיפה, בשם אלוהים, נכנס לכם הרעיון הזה לראש?" תבעה לדעת באי שביעות רצון. הדבר נעשה מבלי ששאלו בעצתה, ולכן ברור שאין להסכים עמו.
    "הרהרנו בדבר זה זמן מה - במשך כל החורף, למעשה," השיבה מַרִילָה. "גברת אַלֶכְּסַנְדֶר סְפֶּנְסֶר הייתה כאן יום אחד לפני חג המולד וסיפרה שבאביב היא נוסעת לקחת ילדה קטנה מבית היתומים שבנוֹבָה־סְקוֹטְיָה. מאז שוחחנו על כך, מַתְיוּ ואני, שוב ושוב והחלטנו לקחת לנו ילד. מַתְיוּ מזדקן והולך, את יודעת - הוא בן שישים - וכבר לא מלא מרץ כמו שהיה וגם לא בריא כמו בעבר. עובדים שכירים קשה מאוד להשיג. ישנם רק הנערים הצרפתיים השוטים והילדותיים ועד שאת מלמדת אחד מהם את המלאכה, הוא מסתלק לו לעבודה במפעלי שימורי הסרטנים או לארצות הברית. לבסוף החלטנו לבקש מגברת סְפֶּנְסֶר שתבחר לנו ילד, כשתלך לקחת את הילדה שלה. בשבוע שעבר שמענו שהיא עומדת לנסוע לשם ושלחנו לה הודעה באמצעות הוריו של רִיצַ'רְד סְפֶּנְסֶר בקַרְמוֹדִי, שבה ביקשנו שתביא לנו ילד נבון כבן עשר או אחת־עשרה. החלטנו שזה הגיל הכי מתאים - די בוגר כדי לעזור במלאכות הבית והמשק ודי צעיר כדי שיהיה אפשר לחנך אותו היטב. אנחנו מתכוונים להעניק לו בית טוב והשכלה. היום קיבלנו מברק מגברת סְפֶּנְסֶר - הדוור הביא אותו מהתחנה - ובו נאמר שהם יגיעו הערב ברכבת של חמש ושלושים. אז מַתְיוּ נסע לבְּרַייט־רִיבֶר לפגוש אותו. גברת סְפֶּנְסֶר תשאיר אותו שם. היא עצמה ממשיכה כמובן לתחנת וַייט־סֶנְדְס."
    גברת רֵיצְ'ל התגאתה בכך שהיא תמיד אומרת את מה שהיא חושבת. גם עתה, לאחר שהסתגלה מעט לחדשות המדהימות, עמדה לעשות זאת.
    "טוב, מַרִילָה, לדעתי אתם עושים פשוט מעשה טיפשי מאוד - ואפילו מסוכן. אתם לא יודעים מה תקבלו. אתם עומדים להכניס לביתכם ילד זר, ואתם לא יודעים שום דבר עליו ועל אופיו, אתם לא יודעים איזה מין הורים היו לו או מה הוא יהפוך להיות כשיגדל. רק בשבוע שעבר קראתי בעיתון על זוג ממערב האי שלקח ילד מבית יתומים והילד הצית את ביתם בלילה - הצית בכוונה, מַרִילָה - וכמעט שרף אותם במיטותיהם. ושמעתי על מקרה אחר של ילד מאומץ שנהג למצוץ את תוכנן של הביצים שהוציא מהלול - ולא הצליחו לגמול אותו מזה. אם היית שואלת בעצתי - ולא טרחת לעשות זאת, מרילה - הייתי אומרת לך שלא לחשוב על זה אפילו, זה מה שהייתי אומרת לך."
    לא נראה היה שסיפורי האימה האלה פוגעים במַרִילָה או מבהילים אותה. היא המשיכה במלאכת הסריגה.
    "אני לא מכחישה שיש משהו בדברייך, רֵיצְ'ל. לי עצמי היו ספקות רבים. אבל ראיתי שמַתְיוּ נחוש בדעתו ולכן הסכמתי. מַתְיוּ מתעקש כל כך על משהו רק לעתים נדירות וכשזה קורה, אני מרגישה שאני חייבת לוותר. ובאשר לסיכון, כמעט בכל דבר שאדם עושה בעולם שלנו קיימים סיכונים. גם כשאת יולדת את הילדים שלך יש סיכונים - הם לא תמיד גדלים לתפארת. בנוסף, נוֹבָה־סְקוֹטְיָה קרובה מאוד אל האי. אנחנו לא מקבלים אותו מאנגליה או מארצות הברית, לכן לא ייתכן שהוא שונה מאוד מאיתנו."
    "טוב, אני מקווה שהכול יהיה בסדר," אמרה גברת רֵיצְ'ל בנימה שהביעה בבירור את ספקותיה. "רק אל תגידי שלא הזהרתי אותך אם הוא יצית את החווה הירוקה או ירעיל את הבאר - שמעתי על יתום אחד בנְיוּ־בְּרַנְסְוִויק שעשה את זה וכל המשפחה כולה מתה בייסורים נוראים. אם כי זאת הייתה ילדה במקרה ההוא."
    "טוב, אנחנו לא מקבלים ילדה," אמרה מַרִילָה, כאילו הייתה הרעלת בארות תחביב של ילדות בלבד. "לעולם לא הייתי חולמת לגדל ילדה ואני מתפלאת על גברת סְפֶּנְסֶר שהחליטה לעשות את זה. אבל בעצם האישה הזאת מסוגלת לאמץ גם בית יתומים שלם."
    גברת רֵיצְ'ל רצתה מאוד להישאר עד שמַתְיוּ ישוב הביתה עם היתום שהוא מביא. אבל היא ידעה שהדבר ייקח עוד שעתיים לפחות ולכן החליטה להמשיך בשביל אל רוֹבֶּרְִט בֶּל ולספר לו ולמשפחתו את החדשות האחרונות. הדבר יעורר בוודאי שערורייה שאין כדוגמתה וגברת רֵיצְ'ל אהבה מאוד לחולל שערוריות. לכן המשיכה לה בדרכה ומַרִילָה חשה הקלה כשעזבה, שכן התחזיות המבהילות של גברת רֵיצְ'ל החלו לעורר שוב את ספקותיה וחששותיה.
    "נו, שככה יהיה לי טוב," פלטה גברת רֵיצְ'ל כשצעדה שוב בשביל, הרחק מאוזניה של מרילה, "אני מרגישה כאילו אני חולמת. צר לי על אותו ילד. מַתְיוּ ומַרִילָה לא מבינים כלום בענייני ילדים והם יצפו שהוא יהיה חכם ויציב כמו אדם מבוגר. איכשהו, נראה מוזר כל כך לחשוב על ילד בחווה הירוקה. הרי מעולם לא היה שם ילד. בחיי, לא הייתי רוצה להיות בנעליו של אותו יתום בעד שום הון שבעולם. למען האמת, אני מרחמת עליו."
    כך אמרה גברת רֵיצְ'ל לשיחי ורד הבר מתוך הרהורי לבה, ואילו יכלה לראות את מי שהמתין למַתְיוּ בסבלנות בתחנת בְּרַייט־רִיבֶר באותו רגע ממש, היו רחמיה נכמרים עוד יותר.

    לוסי מוד מונטגומרי (באנגלית: Lucy Maud Montgomery)‏ (30 בנובמבר 1874 - 24 באפריל 1942), סופרת קנדית. נולדה באי הנסיך אדוארד, קנדה - אותו מקום בו מתרחשת עלילות ספריה. בהיותה תינוקת התיימה מאמה. בגיל צעיר מאוד מסר אותה אביה לסבה ולסבתה, שגידלו אותה בביתם. בגיל 9 כתבה את שירה הראשון, ומאז לא הפסיקה לכתוב. כסופרת היא נודעת גם בשם ל. מ. מונטגומרי. עיקר פרסומה בא לה מסדרת רומנים, שהראשון בהם הוא "האסופית".

    האסופית 1 - אן מהחווה הירוקה ל. מ. מונטגומרי

    פרק 1
    גברת רֵיצְ'ל לִינְד מופתעת



    גברת רֵיצְ'ל לִינְד התגוררה בדיוק במקום שבו פנתה הדרך הראשית של הכפר אֶבוֹנְלִי במדרון אל עמק קטן עטור עצי אַלְמוֹן ושיחי פוּקְסְיָה. את העמק חצה פלג מים, שמקורותיו נבעו אי שם ביערות שליד חוות קַתְבֶּרְט. בתחילת דרכו באותם יערות היה זה פלג מים פזיז ומתפתל, אפוּף סודות אפלים של מקווי מים ומפלים, אבל כשהגיע לעמק של גברת לִינְד נהפך לנחל שקט ונוח, מפני שאפילו פלג מים לא היה יכול לעבור ליד דלתה של רֵיצְ'ל לִינְד בלי להקפיד על התנהגות הגונה ומנומסת; הוא ידע כנראה שגברת לִינְד משקיפה מחלונה ופוקחת עין על כל מה שחולף ליד ביתה, החל מפלגי מים ועד ילדים, וכשהיא מבחינה במשהו מוזר או שלא במקומו, היא לא מניחה לו ולא מוותרת עד שהיא מגלה על שום מה ולמה.
    אנשים רבים באֶבוֹנְלִי ובמקומות אחרים נוהגים לעסוק בענייני שכניהם הרבה יותר מאשר בענייניהם שלהם; אבל גברת רֵיצְ'ל לִינְד הייתה אחת מאותן בריות רבות כישרון, שמסוגלות לטפל בענייניהן שלהן וגם בענייניהם של אחרים בעת ובעונה אחת. היא הייתה עקרת בית חרוצה; מלאכתה נעשתה תמיד, ונעשתה היטב; היא ניהלה את חוג התפירה, עזרה בניהול בית הספר של יום ראשון* והייתה עמוד התווך של אגודות הצדקה באזור. ועם כל זאת היה לגברת רֵיצְ'ל פנאי בשפע לשבת במשך שעות על יד חלון המטבח שלה ולתפור שמיכות טלאים - עקרות הבית של אֶבוֹנְלִי נהגו לספר ביראת כבוד שהיא תפרה כבר שש־עשרה שמיכות כאלה - ובאותו זמן לפקוח עין על הדרך הראשית, שחצתה את העמק והסתיימה במעלה הגבעה האדומה התלולה שמעבר לו. ומאחר שהכפר אֶבוֹנְלִי שכן בחצי־אי קטן שצורתו משולש הבולט לתוך מפרץ סֶנְט לוֹרֶנְס, היה כל היוצא ממנו או הנכנס אליו צריך לעבור באותה דרך ראשית, תחת עינה הפקוחה והרואה־כול של גברת רֵיצְ'ל.
    [* בית ספר דתי ללימודי הנצרות שפועל ביום המנוחה הנוצרי - יום ראשון (כל ההערות בספר הן הערות המערכת).]
    יום אחד בראשית חודש יוני, בשעות אחר הצהריים, ישבה גברת לִינְד כמנהגה ליד החלון. השמש שלחה קרניים חמימות ובהירות; המטע במדרון שמתחת לבית עמד בפריחתו הוורודה־לבנה כלחייה של נערה סמוקה, וממעל זמזמו רבבות דבורים. תוֹמַס לִינְד - איש קטן קומה ושפל רוח, שאנשי אֶבוֹנְלִי קראו לו "בעלה של רֵיצְ'ל לִינְד" - עסק בזריעת הלפת בשדה שמאחורי האסם, ומַתְיוּ קַתְבֶּרְט היה אמור גם הוא לזרוע את הלפת שלו בשדה הנרחב הסמוך לחווה הירוקה. גברת רֵיצְ'ל ידעה זאת מפני שערב קודם לכן, בחנותו של וִילְיַאם בְּלֵיר שבקַרְמוֹדִי, היא שמעה אותו מספר לפּיטֶר מוֹרִיסוֹן שהוא עומד לזרוע את הלפת שלו ביום המחרת בשעות אחר הצהריים. הדבר היה בתשובה לשאלתו של פיטר כמובן, משום שמתיו קַתְבֶּרְט מעולם לא נידב מידע מיוזמתו על כל דבר הנוגע לחייו.
    ולמרות זאת ראתה לפתע את מַתְיוּ קַתְבֶּרְט נוסע לו בשלווה, בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים ביום עבודה רגיל, דרך העמק ובמעלה הגבעה; יתר על כן, הוא היה לבוש במיטב בגדיו וענד צווארון לבן - הוכחה ברורה שהוא בדרכו אל מחוץ לאֶבוֹנְלִי; והוא נהג בכרכרה ובסוסה האדמונית - סימן מובהק שהוא יוצא לנסיעה ארוכה. ובכן, לאן נסע מַתְיוּ קַתְבֶּרְט, ומדוע נסע לשם?
    על כל אדם אחר מאֶבוֹנְלִי ידעה גברת רֵיצְ'ל כל מה שצריך כדי למצוא תשובה הגיונית לשתי השאלות האלו. אבל מַתְיוּ עזב את ביתו לעתים נדירות כל כך, עד שהיה ברור שהעניין שלשמו נסע הוא דחוף ולא שגרתי. הוא היה האדם הביישן ביותר שנולד מעולם ושנא ללכת למקומות שבהם היה עליו להסתובב בין זרים או לדבר עם אנשים אחרים. מראהו של מַתְיוּ הנוסע בכרכרתו בבגדי חג היה מראה לא רגיל. גברת רֵיצְ'ל חשבה וחשבה אבל לא הצליחה להבין את פשר הדבר וזה קלקל לה את כל אחר הצהריים.
    "לאחר שתיית התה, אגש לחווה הירוקה ואברר אצל מַרִילָה, אחותו של מַתְיוּ, לאן נסע ולשם מה," החליטה האישה הנכבדת בינה לבין עצמה. "בדרך כלל הוא לא נוסע העירה בעונה הזאת של השנה והוא אף פעם לא מבקר חברים; אילו אזלו במחסנו זרעי הלפת, והוא נסע רק כדי לקנות עוד זרעים, לא היה מתלבש במיטב מחלצותיו ולוקח את הכרכרה; הוא גם לא נסע במהירות גדולה, כמו מי שממהר להגיע לרופא. ובכל זאת, משהו קרה מאז אתמול בלילה שגרם לו לצאת לדרך. אין לי מושג מה קרה, אבל אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאגלה מהו הדבר שהוציא את מַתְיוּ קַתְבֶּרְט אל מחוץ לאֶבוֹנְלִי היום."
    ואכן, מיד לאחר שתיית התה יצאה גברת רֵיצְ'ל לדרכה. לא היה עליה ללכת מרחק רב. הבית הגדול והמבודד, השוכן בלב מטע עצים, שמשפחת קַתְבֶּרְט התגוררה בו, היה מרוחק כארבע מאות מטרים בלבד בהמשך הדרך מהעמק של גברת לִינְד. למען האמת, השביל הארוך בין הבתים האריך את הדרך. אביו של מַתְיוּ קַתְבֶּרְט, שהיה ביישן ושתקן ממש כמו בנו, בנה כאן את ביתו כדי להתרחק ככל האפשר מחברת בני אדם, בלי לפרוש ממנה לגמרי. החווה הירוקה נבנתה בקצה המרוחק ביותר של חלקת האדמה ונראתה בקושי מהדרך הראשית, שלאורכה נבנו בתיו האחרים של אֶבוֹנְלִי, סמוכים זה לזה. בעיני גברת רֵיצְ'ל לחיות במקום מרוחק שכזה לא נחשב בכלל לחיות.
    "זה אולי נקרא לגור, אבל לא לחיות," אמרה כשצעדה לאורך השביל הלא סלול המכוסה עשב, שהיה מוקף שיחי ורד בר משני עבריו. "לא פלא שמַתְיוּ ומַרִילָה משונים קצת, בהתחשב בכך שהם חיים כאן לבדם הרחק מכולם. יש כאן המון עצים, אבל עצים לא יכולים לארוח לחברה. אני מעדיפה להביט בבני אדם. אמנם מתיו ומרילה נראים שמחים בחלקם, אבל אני מניחה שהם התרגלו לבדידות. בני אדם יכולים להסתגל לכל דבר."
    בעודה חושבת את המחשבות הללו נכנסה גברת רֵיצְ'ל מהשביל לתוך החצר האחורית של החווה הירוקה. החצר הייתה ירוקה, נקייה ומסודרת למופת, תחוּמה בצדה האחד בעצי ערבה גדולים, וצפצפות בצדה האחר. בכל החצר כולה לא נראתה אף פיסת עץ או אבן שאיננה במקומה - אם היו כאלה, הן לא היו חומקות מעיניה של גברת רֵיצְ'ל - ואפשר היה ממש לאכול מהרצפה. בינה לבינה הייתה משוכנעת שמַרִילָה קַתְבֶּרְט מטאטאת גם את החצר בכל פעם שהיא מטאטאת את הבית.
    גברת רֵיצְ'ל נקשה קלות בדלת המטבח והוזמנה להיכנס. המטבח בחווה הירוקה היה חדר עליז - או בעצם היה יכול להיות עליז, אלמלא היה נקי ומבהיק כל כך, עד שנראה כמו חדר שלא משתמשים בו כלל. חלונותיו השקיפו מזרחה ומערבה. מבעד לחלון המערבי, שהשקיף לחצר האחורית, הציף את החדר אור שמש רך של חודש יוני. החלון המזרחי כּוּסָה בסבך גפנים - לולא כן היו נראים ממנו עצי הדובדבן, שעמדו בפריחתם הלבנה במטע העצים שמשמאל, וגם עצי הלִבנים הצנומים, הנעים ברוח. מתחתיו נהגה מַרִילָה קַתְבֶּרְט לשבת, ברגעים הנדירים שבהם לא עבדה, וכאן ישבה גם כעת וסרגה והשולחן מאחוריה ערוך לארוחת ערב.
    עוד לפני שהספיקה גברת רֵיצְ'ל לסגור את הדלת מאחוריה, היא כבר שמה לב לכל פרט ופרט בשולחן הערוך. היו שם שלוש צלחות, מכאן שמַרִילָה ציפתה לאורח שיבוא עם מַתְיוּ לארוחת הערב; אבל הצלחות היו צלחות רגילות של יום־יום ועל השולחן עמדו רק שימורי תפוחים חמוצים ועוגה אחת, זאת אומרת שהאורח הצפוי לא היה מישהו חשוב במיוחד. אם כך, למה ענד מַתְיוּ צווארון לבן ויצא עם הסוסה האדמונית? גברת רֵיצְ'ל לא הצליחה להירגע מהמסתורין הלא צפוי שאפף את החווה הירוקה, השקטה בדרך כלל.
    "ערב טוב, רֵיצְ'ל," אמרה מַרִילָה מיד. "איזה ערב יפה, נכון? שבי בבקשה. מה שלום המשפחה שלך?"
    אפשר לומר שמַרִילָה קַתְבֶּרְט וגברת רֵיצְ'ל היו ידידות, למרות - ואולי בגלל - שהיו שונות מאוד.
    מַרִילָה הייתה אישה גבוהה וכחושה בעלת תווי פנים חדים; שערות שׂיבה נשזרו בשערה הכהה, שהיה תמיד אסוף למעלה במין קשר הדוק קטן, ואחוּז בחוזקה בשתי סיכות מתכת. ארשת פניה הייתה חמורה ונוקשה, כמו גם אופייה, אבל בזוויות פיה נראה אות קל שבקלים לחוש הומור.
    "אנחנו בסדר גמור," אמרה גברת רֵיצְ'ל. "חששתי שאולי אצלכם משהו לא בסדר, כי ראיתי את מַתְיוּ יוצא לדרך היום. חשבתי שאולי הוא נסע לרופא."
    מַרִילָה חייכה בהבנה. היא ציפתה לבואה של גברת רֵיצְ'ל. היא ידעה היטב שמראהו של מַתְיוּ הנוסע כך בפתאומיות יעורר את סקרנותה של שכנתה.
    "לא, אני בסדר גמור, אם כי אתמול סבלתי מכאב ראש קשה," אמרה. "מַתְיוּ נסע לבְּרַייט־רִיבֶר. אנחנו מקבלים ילד מבית היתומים בנוֹבָה־סְקוֹטְיָה והוא יגיע ברכבת הערב."
    אילו אמרה מַרִילָה שמַתְיוּ נסע לבְּרַייט־רִיבֶר כדי לפגוש קֶנְגוּרוּ מאוסטרליה, לא הייתה גברת רֵיצְ'ל מופתעת יותר. למשך חמש שניות תמימות היא הוכתה באֵלֶם של ממש. היא חשדה שאולי מַרִילָה מהתֶלֶת בה.
    "את מדברת ברצינות, מַרִילָה?" תבעה לדעת כשהצליחה לשוב ולדבר.
    "כן, כמובן," אמרה מַרִילָה, כאילו קבלת ילד מבית היתומים שבנוֹבָה־סְקוֹטְיָה היא עניין יומיומי בחווה, כמו עבודה בשדה.
    גברת רֵיצְ'ל הייתה המומה. הדברים ששמעה הדהדו בראשה. ילד! מאמצים ילד! מבית יתומים! ועוד מַרִילָה ומַתְיוּ קַתְבֶּרְט! טוב, העולם השתגע! שום דבר כבר לא יפתיע אותה עכשיו! שום דבר!
    "מאיפה, בשם אלוהים, נכנס לכם הרעיון הזה לראש?" תבעה לדעת באי שביעות רצון. הדבר נעשה מבלי ששאלו בעצתה, ולכן ברור שאין להסכים עמו.
    "הרהרנו בדבר זה זמן מה - במשך כל החורף, למעשה," השיבה מַרִילָה. "גברת אַלֶכְּסַנְדֶר סְפֶּנְסֶר הייתה כאן יום אחד לפני חג המולד וסיפרה שבאביב היא נוסעת לקחת ילדה קטנה מבית היתומים שבנוֹבָה־סְקוֹטְיָה. מאז שוחחנו על כך, מַתְיוּ ואני, שוב ושוב והחלטנו לקחת לנו ילד. מַתְיוּ מזדקן והולך, את יודעת - הוא בן שישים - וכבר לא מלא מרץ כמו שהיה וגם לא בריא כמו בעבר. עובדים שכירים קשה מאוד להשיג. ישנם רק הנערים הצרפתיים השוטים והילדותיים ועד שאת מלמדת אחד מהם את המלאכה, הוא מסתלק לו לעבודה במפעלי שימורי הסרטנים או לארצות הברית. לבסוף החלטנו לבקש מגברת סְפֶּנְסֶר שתבחר לנו ילד, כשתלך לקחת את הילדה שלה. בשבוע שעבר שמענו שהיא עומדת לנסוע לשם ושלחנו לה הודעה באמצעות הוריו של רִיצַ'רְד סְפֶּנְסֶר בקַרְמוֹדִי, שבה ביקשנו שתביא לנו ילד נבון כבן עשר או אחת־עשרה. החלטנו שזה הגיל הכי מתאים - די בוגר כדי לעזור במלאכות הבית והמשק ודי צעיר כדי שיהיה אפשר לחנך אותו היטב. אנחנו מתכוונים להעניק לו בית טוב והשכלה. היום קיבלנו מברק מגברת סְפֶּנְסֶר - הדוור הביא אותו מהתחנה - ובו נאמר שהם יגיעו הערב ברכבת של חמש ושלושים. אז מַתְיוּ נסע לבְּרַייט־רִיבֶר לפגוש אותו. גברת סְפֶּנְסֶר תשאיר אותו שם. היא עצמה ממשיכה כמובן לתחנת וַייט־סֶנְדְס."
    גברת רֵיצְ'ל התגאתה בכך שהיא תמיד אומרת את מה שהיא חושבת. גם עתה, לאחר שהסתגלה מעט לחדשות המדהימות, עמדה לעשות זאת.
    "טוב, מַרִילָה, לדעתי אתם עושים פשוט מעשה טיפשי מאוד - ואפילו מסוכן. אתם לא יודעים מה תקבלו. אתם עומדים להכניס לביתכם ילד זר, ואתם לא יודעים שום דבר עליו ועל אופיו, אתם לא יודעים איזה מין הורים היו לו או מה הוא יהפוך להיות כשיגדל. רק בשבוע שעבר קראתי בעיתון על זוג ממערב האי שלקח ילד מבית יתומים והילד הצית את ביתם בלילה - הצית בכוונה, מַרִילָה - וכמעט שרף אותם במיטותיהם. ושמעתי על מקרה אחר של ילד מאומץ שנהג למצוץ את תוכנן של הביצים שהוציא מהלול - ולא הצליחו לגמול אותו מזה. אם היית שואלת בעצתי - ולא טרחת לעשות זאת, מרילה - הייתי אומרת לך שלא לחשוב על זה אפילו, זה מה שהייתי אומרת לך."
    לא נראה היה שסיפורי האימה האלה פוגעים במַרִילָה או מבהילים אותה. היא המשיכה במלאכת הסריגה.
    "אני לא מכחישה שיש משהו בדברייך, רֵיצְ'ל. לי עצמי היו ספקות רבים. אבל ראיתי שמַתְיוּ נחוש בדעתו ולכן הסכמתי. מַתְיוּ מתעקש כל כך על משהו רק לעתים נדירות וכשזה קורה, אני מרגישה שאני חייבת לוותר. ובאשר לסיכון, כמעט בכל דבר שאדם עושה בעולם שלנו קיימים סיכונים. גם כשאת יולדת את הילדים שלך יש סיכונים - הם לא תמיד גדלים לתפארת. בנוסף, נוֹבָה־סְקוֹטְיָה קרובה מאוד אל האי. אנחנו לא מקבלים אותו מאנגליה או מארצות הברית, לכן לא ייתכן שהוא שונה מאוד מאיתנו."
    "טוב, אני מקווה שהכול יהיה בסדר," אמרה גברת רֵיצְ'ל בנימה שהביעה בבירור את ספקותיה. "רק אל תגידי שלא הזהרתי אותך אם הוא יצית את החווה הירוקה או ירעיל את הבאר - שמעתי על יתום אחד בנְיוּ־בְּרַנְסְוִויק שעשה את זה וכל המשפחה כולה מתה בייסורים נוראים. אם כי זאת הייתה ילדה במקרה ההוא."
    "טוב, אנחנו לא מקבלים ילדה," אמרה מַרִילָה, כאילו הייתה הרעלת בארות תחביב של ילדות בלבד. "לעולם לא הייתי חולמת לגדל ילדה ואני מתפלאת על גברת סְפֶּנְסֶר שהחליטה לעשות את זה. אבל בעצם האישה הזאת מסוגלת לאמץ גם בית יתומים שלם."
    גברת רֵיצְ'ל רצתה מאוד להישאר עד שמַתְיוּ ישוב הביתה עם היתום שהוא מביא. אבל היא ידעה שהדבר ייקח עוד שעתיים לפחות ולכן החליטה להמשיך בשביל אל רוֹבֶּרְִט בֶּל ולספר לו ולמשפחתו את החדשות האחרונות. הדבר יעורר בוודאי שערורייה שאין כדוגמתה וגברת רֵיצְ'ל אהבה מאוד לחולל שערוריות. לכן המשיכה לה בדרכה ומַרִילָה חשה הקלה כשעזבה, שכן התחזיות המבהילות של גברת רֵיצְ'ל החלו לעורר שוב את ספקותיה וחששותיה.
    "נו, שככה יהיה לי טוב," פלטה גברת רֵיצְ'ל כשצעדה שוב בשביל, הרחק מאוזניה של מרילה, "אני מרגישה כאילו אני חולמת. צר לי על אותו ילד. מַתְיוּ ומַרִילָה לא מבינים כלום בענייני ילדים והם יצפו שהוא יהיה חכם ויציב כמו אדם מבוגר. איכשהו, נראה מוזר כל כך לחשוב על ילד בחווה הירוקה. הרי מעולם לא היה שם ילד. בחיי, לא הייתי רוצה להיות בנעליו של אותו יתום בעד שום הון שבעולם. למען האמת, אני מרחמת עליו."
    כך אמרה גברת רֵיצְ'ל לשיחי ורד הבר מתוך הרהורי לבה, ואילו יכלה לראות את מי שהמתין למַתְיוּ בסבלנות בתחנת בְּרַייט־רִיבֶר באותו רגע ממש, היו רחמיה נכמרים עוד יותר.