מוזיקה לסרטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוזיקה לסרטים
הוספה למועדפים

מוזיקה לסרטים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אבשלום קווה יליד 1946, גדל ברעננה. חלם לשרת במקהלת הרבנות הצבאית אך נאלץ להסתפק בנח"ל ובצנחנים. בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה כללית. לשעבר: חבר קיבוץ, חובל בצי הסוחר, נווד, מורה לתולדות הציונות וחבר מערכת "על המשמר". מספריו: "בושות", "לולאות" וכן "המרפסת" ו"הים הזקוף". חתן פרס ראש הממשלה לספרות (2003) ומועמד באותה שנה לפרס ספיר.

תקציר

כל מה שיש לומר על הספר הזה הם הסיפורים עצמם. ואכן הסיפורים הם תמונות, לבטים, מחשבות ואירועים של אנשים רגילים, כמו כל אחד מאיתנו, החווים את מה שהחיים מזמנים להם לאור האירועים הגדולים שמזמנת ההיסטוריה לתקופתם. הסיפורים מתרחשים בתל-אביב, לונדון, הרי הלבנון וגם במושבה חסודה ובת אלמוות.
קובץ סיפורים מאת אבשלום קווה ראה אור בסדרת הכבשה השחורה בעריכת חנן חבר.
 

אבשלום קווה יליד 1946, גדל ברעננה. חלם לשרת במקהלת הרבנות הצבאית אך נאלץ להסתפק בנח"ל ובצנחנים. בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה כללית. לשעבר: חבר קיבוץ, חובל בצי הסוחר, נווד, מורה לתולדות הציונות וחבר מערכת "על המשמר". מספריו: "בושות", "לולאות" וכן "המרפסת" ו"הים הזקוף". חתן פרס ראש הממשלה לספרות (2003) ומועמד באותה שנה לפרס ספיר.

פרק ראשון

משענות של סתיו



בפרוס יום הולדתו הארבעים ושלוש, התמקמה ברוקח אליהו סוסליק חרדה כי נוכח בריאותו התקינה, עבודתו המסודרת, יחסיו הנינוחים עם רעייתו כרמלה, מוצלחוּת שני ילדיו והתמכרותו לאכילת חלמון כל בוקר, הוא נידון לחיות עד הסוף.
שעה קלה לאחר היוודע לו הדבר, כינס הרוקח את מועצת המנהלים שלו לישיבה שלא מן המניין כדי להטיל פצצה: בדעתו למנוע השנה בכל מחיר את קיום המסיבה השנתית, נכס צאן ברזל בחייו, והטעים כי אין זו העת לחגיגות אלא לחשבון נפש נוקב.
חברי הדירקטוריון נדהמו למשמע הודעתו ודרשו הסברים ומסמכים. הרוקח הרים את קולו והודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין בדעתו לשתפם במניעים אשר הובילו להחלטתו, והוסיף כי אם הדבר לא מוצא חן בעיניהם הם יכולים להגיש את התפטרותם, להשאיר את המפתחות על השולחן ולצאת מחייו. הוא כבר ימצא לכל אחד ואחד מהם ממלא מקום.
הוא פנה אל הקרובים ללבו מבין חברי המועצה, הבטיח לבחון בעתיד הנראה לעין את האפשרות לקיים בשנה הבאה את מסיבת יום הולדת בשיתוף כל הגורמים הנוגעים בדבר, כפי שהיה במרוצת שני העשורים האחרונים (ואולי אף לפנות למוסדות כמועצת החלב, המועצה להשכלה גבוהה, והאקדמיה ללשון כדי שישלחו נציגים מטעמם לחגו האישי).
דברים נחרצים אלו הותירו רושם עז על חברי הדירקטוריון, שלא היו רגילים להרמת קול מצד בעל הבית. לאחר דין ודברים רגוע למדי השיבו פה אחד כי ישקלו את הדבר בכובד ראש, ולא מן הנמנע שיפטרו אותו מכל כינוס ואירוע שאין הוא חפץ ביקרו, אך בד בבד הטילו ספק אם הצעד המבוקש יתקבל בעין יפה על־ידי כרמלה, חברו השיפוצניק, טדי זר־שושנים, בתו ובנו שכבר הבטיחו את השתתפותם וכן שורה ארוכה של ידידים מכל רחבי נאד־אל, מדינתו האהובה, שלא פסחו ולו על יום הולדת אחד.
בה בעת התרווחה בפדחתו מחשבה זוטא כי הגיעה העת להבטיח חפיפה מסודרת והוגנת בינו לבין הישות העומדת לרשת אותו. אך מה היא אותה ישות? האם אנושית היא או שמא שליחה מעולמות אחרים? ואולי יהיה עליו להסתלק מחייו ללא חלופה של ממש. בנו ובתו לא באו בחשבון בשום צורה. צעירים לימים היו וגם רחוקים ממנו מרחק רב. ברור היה לו שימצא את עצמו בעתיד הקרוב אל מול הוויה שתבוא ותאמר לו: ״אדוני, עד כאן עשית יפה מאוד. מכאן ואילך אתה פטור. עליך, אם כן, להעביר לידי את המסמכים המתאימים, מספר הוראות שימוש ושלום על ישראל.״ אולם, אם אכן כך הנם פני הדברים, מה עליו לעשות כדי להתכונן. איזו שפה עליו להכשיר ומה יאמר לכרמלה כאשר תישמע נקישת הזימון האחרונה בדלת הראשית, לאחר שקיים את אשר לקח על עצמו: לקיים חפיפה הוגנת ומדויקת בינו לבין אותה ישות. בישיבת הדירקטוריון הבאה הוא יעלה את הסוגיה במלוא היקפה. סקרן היה לדעת מה יש לגלריית האישים המוזמנים אליה לומר בנדון.
וזאת יש לדעת: מועצת המנהלים לא כללה, חס וחלילה, נציגי שלטון וציבור או שליחי מפלגות שאיש אינו יודע כיצד לתעל את אי־כישוריהם הבולטים. המועצה של סוסליק הכילה שורה של דמויות מפתח פנימיות.
הראשון והמפונק היה כמובן הילד שבו, סימון שמו, שכל רצונו היה להשתרע בארגזי חול באשר הם ולצעוק יחי לעבר כל תנועה, בת־קול, שמחה פתאומית ובעצם כל מה שנקרה בדרכו. הנער הנמצא בתוכו, ללו שמו, כמעט ולא נכח בישיבות, וזאת לא מטעמי מרדנות אלא בגלל היעדר חתיכות ונערות גוגו בדירקטוריון. קיומו של החלק הנשי, אלמנט בו נופף סוסליק חדשות לבקרים, לא עשה על ללו כל רושם.
שמה של אישיות נוספת, שהצטרפה בעת האחרונה למועצה, היה זוהר שפיל, חייט ושוחט לשעבר. שפיל שימש מעין שגריר רוחני נודד בין סוסליק לבין ההוויה היהודית במזרח אירופה, שירדה לבור דומה במלחמת העולם השנייה בעזרתה האדיבה של התנועה הציונית.
אולי געגועים עזים להוריו שנולדו אי־שם בהרי הקרפטים ועברו מן החיים בעודו עול ימים, או שמא כוחות אחרים הטמונים בו הביאו אותו להכרה זו. באמצעות קריאת ספרים, לימוד יידיש בחוג מצומצם של משוגעים לדבר, האזנה לתקליטים ישנים ופגישות אקראי עם אודים מוצלים, קירבו אותו באחרונה לטעום מהניחוחות והטעמים של אותו תהום נשייה. סוסליק קיווה בכל מאודו להרחיב ולהעמיק את ההיכרות ביניהם שארכה לא יותר מאשר שנה וחצי.
בידי העלמה ויגודצקי הופקדה הנוכחות הנשית שבו. באחת מישיבות המועצה האחרונות דרש להעניק לה את פרס העובד המצטיין. לשאלת הנוכחים על מה ולמה ענה כי בזכותה הוא מצליח לשמור על רמה סבירה של עדינות, אורך רוח, אמפטיה והזדהות עם תועי דרך וכאלו שהחמיצו את האוטובוס האחרון. ובנוסף לכך, היא־היא, מכל מרכיביו השונים, מעניקה לו מנות סבירות של ביטחון עצמי, שבלעדיהן היה מאבד אוריינטאציה וזאת כתחליף לחלק הזכרי שבו שכבר שנים רבות איננו ממלא כראוי את התפקיד הביטחוני. זאת ועוד; סקירה דקדקנית של העבר העלתה בפניו ממצא מזעזע שלפיו זמן קצר לאחר סיום השירות הצבאי, קפא ביטחונו העצמי על שמריו, ולולי כרמלה, שתמכה בו ללא עוררין, לא היה מצליח לסיים את לימודיו הגבוהים, להקים משפחה ולגרור את עצמו במעלה המתיש של מדרגות הקיום. הצטרפותה של ויגודצקי ככוח עזר לפני כך וכך שנים היוותה תגבורת חשוב ביותר עבורו והשלימה את מלאכתה של כרמלה שאיבדה באחרונה במידת מה מתנופתה.
דמות מפתח נוספת ובעלת משמעות מרכזית כונתה הרצל סירופ. לה ניתנה האחריות הכוללת על צד הרוקחי־רפואי. היה זה סירופ שדחף אותו לזרועות המקצוע, סייע לו לתקוע יתד באוניברסיטה למרות תעודת בגרותו הקלושה ולעשות חיל בלימודיו. כניסת כרמלה בשעתו לתמונה שיפרה לאין־ערוך את מצבו וסייעה לו להפוך לרוקח אחראי ומבוקש.

סוסליק היה יליד הארץ ומן הסתם גם אדם נוח לבריות, מצניע לכת, מתרחק מכל בדל של אלימות, נוטה לחולמניות בהקיץ, נמנע מהתנגשות חזיתית עם השלטון, חוקיו וסממניו, ולהוציא תקופה מסוימת בחייו שבה איבד את כללי ההתנהגות המקובלים, ניתן לומר עליו בביטחון רב כי הוא אחת מן הדוגמאות היותר מובהקות של הליכה בתלם. זאת באה לידי ביטוי, בין השאר, בקנאותו שלא להפסיד ולו שירות מילואים אחד, ובלקיחת חלק במלחמות שנכפו על נאד־אל המסכנה ושוחרת השלום המובהקת ביותר מכל האומות.
לאחר לימודיו עבד במספר מקומות עבודה בקופות חולים עד שנכנע להצעה קוסמת של דוקטור רחביה אבצוג להצטרף לצוות בית המרקחת שלו במרכז העיר. שנות העמל הראשונות בחברת הדוקטור העניקו לו סיפוק רב. אך עם הזמן הזדקן מעסיקו והיה לטורח לא רק על הכפופים לו אלא גם על ציבור לקוחותיו. כמה פעמים עמד לנטוש את המקום, אולם חבריו לעבודה דחקו בו להישאר ולמנוע את סגירתו. גם רחביה ע״ש אבצוג, שם הכינוי שהעניק לדוקטור שהחל לגלות סימני כמישה וסניליות, ידע היטב כי המשך קיום המוסד הוותיק תלוי למעשה על כתפיו של סוסליק, שקפץ את שפתיו, התעלם ממעשי הרשע הקטנטנים היכולים להוציא אדם מדעתו ולמרות הלחצים שהופעלו עליו, המשיך בעבודתו המסורה והחרוצה.
במרוצת השנים גילה בקרבו גופיפים ואלמנטים אישיים נוספים, אך עדיין לא הצליח לקטלג ולאפיין אותם. הוא, מכל מקום, תלה בדמויות הנ״ל את יהבו, דובב אותם, התייעץ עמם ומדי יום חמישי קיים ישיבות דירקטוריון וגם שיחות הבהרה עם כל אחד ואחד מהם. כרמלה לא ידעה דבר וחצי דבר, אם כי לא אחת הייתה שואלת לעת בוקר מי הם האנשים שאודותם הוא מלמל מתוך שינה. בעיקר עמדה על מיקומה של העלמה ויגודצקי בסדר יומו. ״הא, ויגודצקי,״ אמר בוקר אחד, ״זו איזו דודה רחוקה שרקמה מפות שולחן לאור עששית.״
ואף כי עודד וטיפח חלקיו אלו, שמר הרוקח היטב על מניית זהב, כמו גם על זכות הווטו המוקנית לו בחוק מעצם היותו יושב ראש מועצת המנהלים. עם זאת, בזמן האחרון אחזו בו ספקות לא מעטים באשר לחלק הארי הקרוי סוסליק. בעוד שותפיו לספסל המועצה היו נהירים עבורו, פחות או יותר, הרי עלו בתוכו שורה ארוכה של שאלות לגבי התנהלותו, מרחביו, השגותיו, התניותיו וכולי וכולי.
ומאחר שחברי מועצת המנהלים חשו בערעור הפנימי שבו, החל כל אחד מהם למשוך לצד שלו; הרצל סירופ תבע לעזוב את העבודה ולרכוש בית מרקחת תמורת דירתם המרווחת והלוואות בשוק האפור. שפיל צידד במעבר למקל הנדודים ויציאה למחנות קיץ באחת המאות הקודמות, בין אם בעיבורי למברג או בטבורה של ירושלים דליטא. בעלם ללו אחזו שתיקה וניכור. ויגודצקי דרשה להקנות לה מעמד אכס־טריטוריאלי, והילד סימון תבע במפגיע לקחתו לארגז החול בגן הציבורי על שם עסקן רומני שמת שמונה חודשים קודם לכן בזרועות חברתו המנומשת ולצהלותיה של אשתו, שהבטיחה בעוד מועד את תשלומי הפנסיה עבור עצמה.
והיה שם כמובן סעיף ז׳ קטן, ששאל אותו, דרך אגב, מתי כבר יוכל לרעות בשדות זרים. ״אתה יכול לקפוץ לי,״ פרץ סוסליק בצעקות, כשלמזלו איש לא היה בבית, ״לא אתה ולא הזר־שושנים יוציאו אותי לתרבות רעה.״
בערב, עת יצא מרשות הרבים אל עצמו בלבד, חזרה והמתה בו המחשבה עם מי יהיה עליו לבצע את החפיפה: האם יעלה בידו להגשים את חלומו להפוך, בשלב הבא של קיומו, לגן־ירק בבית ספר עממי באזור ההר או שוב ייאלץ לתת את המפתחות לדמות אנושית, כפי שכנראה התרחש בגלגוליו הקודמים.

1.

אחרי מסע שכנוע, הצליח סימון לגרור את הרוקח לגן הציבורי הקרוב לבית המרקחת ולספסל מוכתם במורסות גבינה לבנה מאובקות כשסביבן שתיים־שלוש קליפות תפוחי זהב מפויחות. למרגלותיו דף עיתון מכווץ ממנו בלטה לה רגל של תרנגולת הקשורה לגומייה רופפת. וכל אלה נתונים היו בתוגת יום העומד לפוג לצד מחול קרני שמש שחדרו מבעד עלוות עצי הצפצפה בפיזוזים כמו היו שפיצים מסנוורים. מתחת לעצי המחט האבלים ייללו בקול ענות חלושה פרחי לוע האריה לצד סיגליות, שלא ראו את חבריהם לבית הגידול מאז נלקחו בכוח הזרוע בידי גננים צמאים לאהבה. ובאחד מכנפי השָׁם של הגן הציבורי נח לו ארגז חול שומם ומשועמם, שהמתין לרדת החשכה כדי להתמרק לקראת שנת לילה.
והארגז הנמבזה הציץ בעין תורנית אחת. השנייה כבר החלה לרקום חלומות פז לעבר הילד המחופש לרוקח, שעמד מעליו כפוף גו ותוהה מתי יטיח בו הגביר הזה לתוך עיניו, בעזרת רוח מהים, חופן של חול ויורה לו לעזוב את המקום לאלתר. שכן, יש לזכור, הוא בא לכאן שלוש פעמים בשבוע, ומכיר מקרוב את גחמות הנפשות הפועלות בגן ציבורי על שם העסקן הרומני.
והרי לא לשם כך בא לגן הציבורי. אין לו צורך בהתרפקות עירונית וגם לא בחיוך המסויד של ארגז החול; כל בקשתו היא להפליג לעבר שרשרת ההרים הכחולים, המתנוססים הרחק מעבר חומות הבניינים. בעבר הקרוב יכול היה ליצור עמם קשר עין, אך מאז אפנת שלמת הבטון שפשתה בכל עבר, כל מה שנותר לו לעשות הוא רק להקפיץ את מבטיו מעל ומעבר הבתים הסוררים היישר לקומה השנייה של האופק; לחבריו הגדולים, המרגיעים, להרים הישנים, השמחים בחלקם ומלאי ההוד הארוטי, שאליהם נקשר בעבותות של אהבה והערצה לאורך חייו. הוא נקשר אליהם בעיקר בתקופת הנדודים עם אביו בשנות ילדותו, שבהן שימשו כאותות חיים לרגיעה ולהתמקמות, וכל מה שהוא מבקש לרגע המרטיט, כשהילד אוחז בידו בערגה של ״אלי, אלי שלא ייגמר לעולם,״ הוא לסמן ולאותת להם שלא נטש אותם וכי אין בילתם בעולם הזה ובעולם הבא.
אם יבוא פקח מטעם העירייה ויבקש ממנו לעזוב את המקום, כפי שאירע שבועיים קודם לכן, לרגל חנוכת פסל מעודכן של העסקן המת, הוא יציג בפניו תעודת יושר שקיבל מספר שנים קודם לכן מהמשטרה. ואם הפקח ישאל מה זה, הוא יענה שזהו רשיון בינלאומי המתיר לו לשהות בכל מקום מוצל בעולם,
אולם איש לא הטריד את מנוחתו: רחביה ע״ש אבצוג נסע למרחצאות בצ׳כיה בגלל פטריות ברגליים, כרמלה שהתה בכנס של סוכני תיירות נכנסת בים־המלח ושני ילדיו ישבו בספריות לאומיות, אחת בירושלים, השנייה בלונדון במסגרת לימודיהם הגבוהים. חברו הקרוב, השיפוצניק זר־שושנים הבריק רגע את כפתורי חפתיו הנוצצים ושאל את החברמן המסתתר בשולי חנותו האם כבר עשה כבר שיעורי בית בצרפתית לקראת הפגישה ההידראולית הצפויה לו עם כוכבת הפורנו החלומית, טרייסי לורד. לורד הגיעה ארצה כדי לקדם סרט כחול בהשתתפותה לצד פר ההרבעה, ג׳רי דמיאנו. לפגישה עמם הוזמן גם שר אוצר לשעבר שתקופת הכלכלה הנכונה שלו הטיבה - כך נכתב בעיתונות הצהרים - עם סרטים מסוג זה. אלא שלשעבר הודיע כי לא יוכל לקחת חלק באירוע בגין התחייבויות קודמות.

הרוקח אליהו סוסליק גדל ללא שם חיבה. אפילו אליק אחד לרפואה לא דבק בו, גם לא מושמוש, שיצא לאוויר העולם כמה שנים אחריו. אמו מתה עליו כשמלאו לו ארבע וחצי. הוא לא זכר אותה כלל והתמונות הספורות שנותרו אחריה דהו והצטמקו. מאז מותה, אביו לא הסתכל לאיש בעיניים, גם לא בשלו. לחיבה ולנגזרותיה לא היה ביקוש רב בסביבתו.
בתקופת לימודיו בבתי ספר שונים תפסו אליהויים אחרים - הם היו שם פשוט קודם - את שם הכינוי, והוא נשאר עם אליהו נוגה וסתמי. להפתעתו ולשמחתו איש לא עשה עניין משם משפחתו. לימים יתחוור לו כי קוצר רוח מנע מסובביו הלא מעטים להגיע אל שם המשפחה המזמין אילוסטרציות למיניהן.
ואף כי ספג בצעירותו עלבונות לא מעטים, התעללויות והשפלות, זכר לטובה את גן הירק בבית הספר העממי. המורים לחקלאות נתנו לו יד חופשית לגדל ערוגות בצל וסלרי. אף אחד מחבריו לספסל הלימודים לא שם לו רגל, וכאשר הגיע לפרקו החינוכי באותו מוסד גמילה מסך הילדים המרכיבים אותו, גמלה בו החלטה לחזור בעתיד הנראה לעין אל אחד מאותם גני ירק, בין אם לביקור או אולי כמורה מן המניין. ברם, הנסיבות המתגלגלות הכתיבו סצנריו שונה לחלוטין.
בזמן שירותו הצבאי, בעיקר בחודשים הארוכים מנשוא שבהם עשה במפקדה ככולבויניק וכשובר שמירות מצטיין ולפני שהיה לחובש, זכו חבריו בשם התואר הנכסף דפר, חוץ ממנו. הוא התנחם בכך כי גם מסגן הרמטכ״ל נמנע הדבר.
וכשנשא לאישה את כרמלה החיונית והחיננית, האליהו כבר היה מוצק מכדי לשנותו. בסדרי פסח המשמימים הושב, לא אחת, על כיסא הכבוד של אליהו הנביא. לילה אחד הגיח התשבי מתוך החשכה, התיישב על ברכיו, ותוך כדי הקראת רצפט היציאה מארץ גושן, הסתובב הנביא בפתאומיות, צבט אותו בלחיו ואמר: ״סוסליק, אנחנו צמבל.״
מאז נישאו, הקפידה כרמלה לערוך לו מסיבות ימי הולדת ראויות ומכובדות, פיצוי על חסרונן בצעירותו. וכדי להתגבר על הכאב שנולד כל פעם מחדש לקראת חגו האישי, רקם שתיים־שלוש מזימות כדי להרחיק קצת לכת מעצמו, מהם לא יצא דבר וחצי דבר, וכן שאלה אחת, שהוצגה לראשונה ארבע שנים קודם לכן בפני ציבור מוקיריו, עת התכנסו בחצר ביתם המוריקה: ״מי צריך סביב כל־כך הרבה מסביב?״
בשיחות מוקדמות בינו לבין כרמלה, בטרם גיבש סופית את החלטתו לדלג על יום הולדתו המתקרב, עלה שוב העניין על שולחן המשא ומתן הנצחי ביניהם. היא דחקה בו לוותר על שאלת השאלות, וזאת לאחר שהגה בעניין. ״זה בהחלט אפשרי, יקירתי,״ השיב בהכנעה עת ישבו לארוחת ערב צמחונית, ״אבל בנסיבות שיבשילו נצטרך לדון בכך בכובד ראש.״ לרגע בר חלוף חשב לשתפה בכוונתו לבטל את המסיבה השנתית. ״אני לא מבינה על מה אתה מדבר,״ אמרה בכעס עצור.
הוא לא ענה ולא נענה לנגיעתה הקלה בברך רגלו הימנית. הוא חייך לעברה. היא הייתה מאז ומתמיד יקירתו.
היא הרימה את קולה: ״אליהו, אתה איתי?״ הוא השיב מניה וביה: ״בוודאי שאני איתך.״ ״אני מבקשת ממך להשאיר את השאלה הטיפשית על המסביב־סביב במגרה, בסדר?״ הבסדר נאמר בקול מתחנחן. ״כרמלה, תסכימי איתי שאחרי ארבע פעמים הגיע הזמן למצוא תשובה. במצבים מסוימים עלינו לגלות את כל הקלפים.״ ״בכל פעם ששאלת את השאלה קיבלת לא תשובה אחת אלא כמה!״ ״זה נכון מאוד,״ ליטף בעיניו את לחייה השזופות, ״אבל אף לא אחת ירדה לסוף דעתי.״ ״ולאן הגיעה עכשיו סוף דעתך?״ ״לפתרון. לפתרון.״ ״ומה הוא הפתרון אם אפשר לדעת?״ ״הפתרון שלי,״ אמר סוסליק בחשיבות עליונה ומבלי לגייס את חיוכו הנבוך, התמים והרך, ״הוא סוד צבאי. אם תבטיחי לי שלא תגלי לאיש אני מוכן לשתף אותך.״ ״מוכנה ומזומנה,״ השיבה. ״ובכן,״ הרים הרוקח את קולו, ״התשובה נעוצה בשיעורי התעמלות!״ ״ולא בשיעורי מולדת?״ ״תתפלאי אבל לא!״ השתררה הפוגת המתנה. ״נו, נו,״ קראה לעברו. ״מה נו. זה לא ברור?״ השיב. ״לא לי,״ ענתה. ״אבל לי זה ברור.״ ״אליהו, די. תגיד כבר.״ ״רק לאוזן, שאף אחד לא ישמע!״ הוא תחב את חוטמו לתוך אוזנה השמאלית, לא לפני שבדק אם יש מישהו מאחורי הדלת, ולחש: ״בלי הרבה מסביב אי־אפשר לקפוץ לגובה!״ היא פרצה בצחוק. הוא המשיך לדגדג אותה ושב להרהר בווקטורים של עצב ואושר, לאחר שבחן היטב, עת ישב בבית הקפה הפינתי־שכונתי, את פניהם המתנוססות בעיתון של שחקני קבוצת כדור־רגל שזכתה בגביע לאומי.
מלבד כרמלה, הוקיר סוסליק שלושה אנשים נוספים: זלמה זהובל, קרובת משפחה מדרגה שנייה של אביו שבשיחות עם חברותיה בלבלה בין ארוטיקה לאקונומיקה, בעלה איציק שכונה זמל׳ה על־ידי סביבתו הקרובה בגלל החיבה העמוקה לאשתו שהביאה לחילופי האותיות של שמו. הוא עבר לגור עמם לאחר שאביו התמוטט יום אחד ברחוב, אושפז בבית חולים וגסס במשך שנה תמימה. מלאו לו אז שש־עשרה.
השלישי היה ארתור, הדוד מפנסילבניה, אחיו השמימי והאוורירי של אביו. שמימי, משום שהיה טייס בצבא ארצות הברית באוקיינוס השקט בתקופת מלחמת העולם השנייה. אוורירי, משום שקיומו כלל וכלל לא היה בטוח. מכתבים שהגיעו כביכול מאמריקה התבררו לו בדיעבד כחשבונות מס הכנסה, וגם שיחות טלפון מיד שנייה או שלישית היו, בסופו של דבר, בחזקת דמיונות שווא. פעם נגרר אחר אביו לביתו של חבר ילדות אמיד, ששיתף פעולה עם אביו בהדמיית אותו דוד.
השלושה ישבו ארוכות ליד מכשיר הטלפון השחור, אך השיחה בוששה לבוא. לבסוף קם החבר והודיע שבגלל המצב הביטחוני החמור, והרי אלו, ברוך השם, לא חסרו להצדקת קיומה של נאד־אל, כל הקווים תפוסים. אביו הוסיף: ״בכל מקרה, אם הדוד ארתור לא טלפן, זה סימן שירד מנכסיו.״ החבר ליטף את עורפו של סוסליק ואמר: ״יש גם אפשרויות אחרות. אולי עוד הדוד שלך יהיה נשיא ארצות הברית.״
סוסליק לא נזקק אלא למחשבה אחת ולו קטנה ביותר על אודות ארתור כדי לזקוף את גוו. לעתים קרובות מצא עצמו פוסע בראש מורם כשהוא מדמה את דודו פוסע לצדו ומלמד אותו פרק בהלכות החיים. מאז התקרב אליו עד כדי כך שיכול היה לומר לאביו אילו סיגריות הוא מעשן, באיזה משחות נעליים ושיניים הוא משתמש, וכמה פעמים הוא מזבל את גן הפרחים המעטיר סביב הווילה שלו.
כאשר חבריו לכיתה התנכלו לו, היה מגייסו לעזרתו ומצביע אל מעבר לחלון ואומר: ״אתם עוד תראו! הדוד שלי יבוא מאמריקה ויכניס לכם נוגרות!״ בתקופה קצרה שבה שהה בקיבוץ בעמק יזרעאל, משכו אותו לילה אחד חבריו ללינה המשותפת כדי לקבור אותו בבור התחמיץ. לפנות בוקר הופיע משום מקום אדם זר בבגדי טיס וחילץ אותו לפני שאיבד את הכרתו.
בימים האחרונים לחיי אביו הצליח סוסליק לשוחח עמו קלות בניסיון להציל כמה שיותר פרטים על אודות הדוד. זלמה וזמל׳ה השתדלו בכל מאודם לדלל את הפגישות בינו לבין אביו בתואנות שונות, אולם הוא התעקש לשבת לצדו כדי לדעת משהו גם על המשפחה שנותרה אי־שם, אמו וכיוצא בזה. ניסיונותיו העלו חרס. חזקל כבר היה עם רגל וחצי בקבר. בפעם האחרונה הסב אביו את פניו אל הקיר ואמר בקול ענות חלושה שהוא כבר רואה את מילכה אשתו המתקרבת אליו במרכבת זהב ובשמלה לבנה. ז׳מלה, שנכח באותו מעמד, אמר בעת יציאתם למסדרון: ״אליהו, אל תיקח ללב. זה בגלל התרופות. אבא שלך ייצא מזה. הרפואה מתקדמת בצעדי ענק ויש לנו את הרופאים והאדווקטים הכי טובים בעולם. זה ידוע.״ ואז נשמעו צעקות ורגליים רצות לעבר מיטתו של אביו. השניים סבו חיש קל על עקבותיהם, מצאו את חזקל כשהוא מוטל על הרצפה ומושיט את ידו לעבר סוסליק ואומר בקול ענות חלושה: ״תגיד לארתור שאני צדיק גדול. שמעת אותי? צדיק גדול. הכביכול לקח אותי אליו בנשיקה. אליהו, שמעת אותי?״
סוסליק התברך בידידים רבים וחבר אחד, טדי זר־שושנים, קבלן שיפוצים קפריזי, שובב ומפתיע. אשתו צבייה עבדה כמלבישה בתיאטרון הלאומי המקומי. בשלב מסוים בחייו, החליט השיפוצניק לאמץ את השם אטילה בתקווה לקבל אזרחות כבוד מטעם שלטונות סין ומנצ׳וריה. אך הללו לא גילו בכך כל עניין. בצר לו פנה יום אחד, לאחר שיחה ארוכה עם סוסליק ששטח בפניו בקצרה את תולדות ההונים שהגיעו עד מרכז אירופה, לשגרירות הונגריה, משם זרקו אותו מכל המדרגות, כשהם קורעים לגזרים את הצעתו לשפץ את הבניין שלהם במחיר הקרן.
לאחר אטילה הצטייד זר־שושנים בשמות רבים נוספים תוך שהוא מסביר לרוקח ולכל מי שרק מוכן היה לשמוע כי בכך הוא מפזר סיכונים. השמות נלקחו מתחומי הקולנוע, הפוליטיקה, הבידור ועמדו בכך בסתירה מוחלטת לאלו שלא חרגו מגבולות האנונימיות שסוסליק אימץ.
ידו של זר־שושנים הייתה בכל ויד כל בו; הוא ניהל משרד מצליח של עסקי שיפוצים, בערבים נהג לקבץ נדבות בבגדים מטולאים שהלבישה אותו אשתו, בלילות התחפש לשוטר ופעם אפילו עצר את עצמו בגין שוטטות, אך בגלל ששכח לקחת איתו אזיקים, הצליח הקבצן לחמוק מידיו. הוא החזיק בתעודות זיהוי שונות, שמות שונים. אהב להופיע לפעמים כבן משפחה מדרגה ראשונה של לאונרדו דה־וינצ׳י או של פרנק סינטרה. למחרת סיפר זאת בגאווה לסוסליק, שקפץ את שפתיו ולא צחק כפי שציפה לכך חברו אשר קבל על כך. הרוקח התנצל ואמר שהיה לו יום קשה ולכן אין הוא פוער את שפתיו כרגיל, אך השתדל בכל מאודו שלא להסגיר את סודו בדבר ארסנל הדמויות שלו. חזונו האישי היה לסיים את חייו כקבצן בספסל ציבורי ביום חג, אולי עצמאות, כשכול העוברים ושבים עוברים על פניו מבלי לשים לב כי הוא כבר איננו לא שם ובשום מקום אחר.
זר־שושנים, שלא ידע דבר אודות מועצת המנהלים - שעליה ביקש להימנות, אך סוסליק החליט כי ישאירו מחוץ לתמונה - השתדל בכל מאודו, לעתים יתר על המידה, להפתיע את ידידו הרוקח. פעם התדפק על דלתו בלבוש שוטר, הציג תעודה מזהה על פיה שמו שמשון יישר־כוח וביקש לעצור אותו. סוסליק הבחין מיד בחברו הקרוב ונסוג שלושה צעדים לאחור על מנת להשאיר את הזירה לכרמלה שפתחה מיד בסדרת שאלות. זר־שושנים התעלם לחלוטין מנוכחות הפושע והציג בפני אשתו את הדף שעליו נכתבה הסיבה למעצר. משנוכח לדעת כי כרמלה הנה אגוז קשה ולא ניתן יהיה בקלות לעצור את סוסליק, נסוג השוטר לאחור והודיע שישוב על עקבותיו עם צו של שופט. בדף שנשמט מצאה כתוב כי בעלה נאשם באכילה מופרזת של חלמון.
ההיכרות ביניהם נוסדה בצהרי יום אחד, סמוך למקום עבודתו בבית המרקחת של דוקטור אבצוג. זר־שושנים זקוק היה נואשות להשלמת מניין בבית כנסת לתפילת עילוי נשמתו של אביו. הוא אחז בידו של הרוקח, שיצא לנפוש ולשקוע בהגיגים מקצועיים, ניער אותו קלות והבטיח לו תמורת נוכחותו בבית הכנסת כרטיס לאופרה או מימון לדפיקה בחצר של מוכרת מזון. היה זה פעם שנייה או שלישית שרגליו דרכו במקום מעין זה. כשמלאו לו עשר, שאל יום אחד את אביו מי גר בבית כנסת. כשענה אביו: ״אף אחד,״ אמר הרוקח לעתיד: ״אני לא מאמין!״ אביו הובילו פנימה ולמראה השיממון הוסיף רך השנים: ״איזה בזבוז. עולים חדשים גרים באוהלים ובפחונים ופה כלום?!״

מעת לעת נהגו השניים לשוחח ברצינות מופלגת אודות הצורך בקיום תכוף של פגישת עבודה ביניהם על מנת להבהיר חילוקי דעות, שלא היו ולא נבראו, ולקדם אינטרסים משותפים, רובם הגדול מצוצים מהאצבע. בסיום השיחה ברור היה כי היא תצא אל הפועל בהשתתפות נציג אחד. בדרך כלל היה זה סוסליק שלקח על עצמו את משימת הנוכחות בבית הקפה הפינתי של אולגה זיכל, כשהוא משכנע את עצמו כל פעם מחדש כי גם חמישים אחוזים זה משהו בימינו.
על הנוכח היה להתקשר למחרת אל הנעדר ולשאול מה קרה במיוחד. הנוסח, שגובש בסבלנות אין קץ, התנהל בדרך כלל תוך מטח של האשמות כבדות שבסיומן הגיעו השניים למסקנה כי בית הקפה זז ממקומו ורק לאחר תחנונים הואיל לחזור למקומו.
״מרוב תזוזות הלכתי לאיבוד,״ נהג זר־שושנים לסכם את דבריו, ״מזל ששכנה אחת הזמינה אותי לשהות אצלה עד שהמקום יחזור למקום.״ ״נו, ושהיית אצלה?״ דברי סוסליק שחזרו על עצמם בכל שיחה, ״וכי הייתה לי בררה?״ היה זר־שושנים מגיב ומצפה למילות תמיכה מצד חברו, שבוששו לבוא.
עבור הרוקח משימת ההמתנה הייתה קלה יחסית. בעצם הוא היה כרוך אחר המתנות. ברגעי חסד מעין אלו האשמה, הטמונה בו בכמויות מסחריות, הצטמצמה קלות וכמו הועתקה לצד השני, למאחר. לשיפוצניק, לעומת זאת, היה פלפל בתחת. הוא לא המתין בשקט ובצד לבואו של חברו, אלא פצח מיידית בסדרת ראיונות עם הנוכחים במקום, בעיקר עם הנוכחות במטרה להשכיב אותן. סוסליק נהג להמתין בקצה המוסד הפינתי כשהוא שוקע במחשבות צבעוניות, נועץ מבטיו התכולים, הסקרניים והמתחננים לעבר היוצאים ונכנסים, העוברים ושבים ולאלו שידעו לומר בביטחון מופרז שהעולם הוא הטוב שבעולמות.
חלקו הארי של בית הקפה נבנה על יסודות מסעדת פועלים ותיקה, ״כף זכות״ שמה, שעברה מן העולם לאחר שראתה ימים יפים בתקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של נאד־אל. הנסיבות המשתנות אילצו את בעלת המקום, אולגה זיכל לערוך בו שינויים מפליגים ולהפכו לבית קפה שכונתי. בעצה אחת עם לקוחותיה הוותיקים ומתוך סימפטיה לעבר הי״ד, הוחלט לשמר חלק מ״כף זכות״ תוך הפרדתו מהמבנה החדש באמצעות וילון פרחוני.
וכך נותרו על מקומם רצפה רועדת, חמישה שולחנות מטים ליפול, עשרים כיסאות זועקים לעזרה, מפות שולחן בוהקות בקרני השמש החודרות מבעד לעלוות צפצפה הצמודה לקיר ושורקת להנאתה לאורך כל שעות היממה, דלפק עץ סדוק וקדרות חמימה. למרגלות העץ נעו בחופשיות מעוררת קנאה סיעה של תרנגולות מדדות, שלא הצליחה, למרות מאמצים לא מבוטלים, למחוק את טביעות רגליהם של זוגות נאהבים, שנהגו להתגנב לפנות בוקר לחיק העץ כדי לבצע את זממם החושני ולזכות בברכתו.
בית הקפה המצוחצח והאלגנטי, שנבנה בדי עמל ותוך לקיחת הלוואות מבנקים ומלקוחות נאמנים, לא מנע התגוששות מתמדת בין זיכל לבין פקחי העירייה, שדרשו ממנו לסגור את הספח הנוסטלגי בטענה שהוא מהווה מפגע תברואתי.
למקום זומן ראש העיר. לאחר הסברים מכל הצדדים הוא הורה לאנשי הפיקוח שלא לנקוט בצעדים דרסטיים כלפי הבעלים, אך בה בעת יהא עליהם להמשיך לדבוק בביקורי פתע על מנת להראות לכל מי כאן בעל הבית. הפקחים קיבלו בברכה את הוראת הבוס; מעתה ואילך הם יוכלו גם לפקוד את בית הקפה, גם לנוח ולמשמש ישבני נשים שנפשן יוצאות לפקידים מוניציפליים, ובעיקר להמשיך ולשמוע את קינות בעלת הבית ואת שירות האשכבה שהיא מייחלת לכל אויביה ואוהביה. היא בעיקר פנתה לשר ההיסטוריה הפוסע בשבילי היקום כשהוא מנופף בחרבו החדה לעבר הברואים הנולדים כל רגע מחדש כשלצווארם רחם בזלת של תמימות.
היה משהו מטעה בווילון המפריד; לא לכל אחד ואחת ניתנה הזכות להתיישב בחלק עתיק היומין של המקום. זיכל, שהלכה לעולמה שנים הרבה קודם לכן, הותירה אחריה הוראות ברורות למי הזכות להיכנס לקודש הקודשים. על הרשימה הלבנה נמנו בעלי קרחת, שפם ונוגות יהודית. בצוואתה הורישה את הפיקוד העליון לבנה, בנה הבכור. הדבר היה למורת רוחו של בעלה שלא ידע מנוח והיה פוקד את קברה שלוש פעמים בשבוע כשהוא צועק: ״מצבה שכמוך, איך יכולת לעשות לי את זה?״
כאשר הופיע סוסליק לראשונה על מפתן הבית, נטלה אותו זיכל היישר לדביר המנדטורי שמעבר לווילון ואמרה: ״אדוני, אני לא יודעת מי אתה ומה אתה, אבל נראה לי שזה מקום שיהלום אותך ואת הפנים האחרות שיש לך מאחורי הפרצוף הציבורי. אתה רשאי לשבת כאן כמה שתרצה ולהביא רק אדם אחד איתך. יותר מזה לא בא בחשבון. שלושה איש זו כבר התארגנות פוליטית והכול יודעים כמה אני מתעבת פוליטיקה.״ הוא הודה לה מקרב לב וקבע את מקומו לצד חלון הפונה אל הים.

חודש וחצי לפני יום ההולדת הממשמש ובא, שוחחו זר־שושנים וסוסליק בטלפון וקבעו כי הפעם הם חייבים להיפגש ב״כף זכות״ כדי לקבוע את סדר היום, התכנית האמנותית ושאר הנושאים העומדים על הפרק. בשנים האחרונות היה זה זר־שושנים שטבע את חותמו על האירוע בשורה של יוזמות ורעיונות, ומאחר שנוכחותו במסיבה גופא נמנעה בגלל התנגדותה של כרמלה, גדלה מעורבותו לאין־שיעור.
שמנמן היה סוסליק, קומתו בינונית, בעל גבחת חלקית ונוצצת. שער צדעיו שחור ומתולתל. ואף כי התייחס לעצמו כשגריר של הרמוניה, מנוחה ורוגע, קלסתר הווייתו פיזר סביבו גומות עצבניות משהו, חסרות מנוח. דיבורו היה רך, נוטה לתחינה ולגניחות, שעליהם ניסה להתגבר ללא הצלחה. היו שאמרו שיש לו קול של יתום. יותר מכול אהב להופיע בציבור, גם בקיץ, בחולצות פלנל ובג׳ינסים רחבים. הליכתו עצבנית, מפוזרת, פניו עגלגלות, לחייו מתוחות כמו מפרשים המלאים רוחות מהים. דוק של חלומיות, שנטע במסתכל מהצד רושם מוטעה של עצבות, ניבט מעיניו.
אדם עצור היה, משתדל למעט בדיבור כדי לפנות מספיק שטח לשמיעת הזולת, הטבע וכל מה שמסביב. בעיני מכריו וסובביו נחשב כאדם שקט, סולידי המתרחק מכל התלהמות ומסרב לגבש עמדות בתחומים רבים של החיים בגלל קוצר יד של מידע והבנה. הוא היה שקוע באיזה מרחב אחר ולפעמים נשמעו דבריו כמו איזו שמועה או מברק מבשר טובות או רעות. משתדל היה, בכל מאודו, לבטל ולדחוס כל שמץ של מרירות שעלתה מתוכו. יחסיו עם העבר, בין אם הפרטי או הציבורי, הצטיינו בעליות ומורדות. ההווה הוציא אותו מדעתו מעת לעת. לפעמים חשב כי שילוחו לעולם הזה נועד להעניק לו כלים הדרושים להתמודדות עם זמן זה שהצטייר בפניו כפחוס נפש וראש.
כאמור, את אמו לא זכר. אביו, שדחה כל ניסיונות שידוך ונותר בגפו עד שקרס ומת, עשה את כל שלאל ידו על מנת להישאר עם הראש מעל המים ולהעניק לבנו משהו דמוי מחסה וביטחון מינימלי. בית היה בגדר חלום באספמיה.
חזקל אביו כרוך היה אחרי אשתו באהבה גדולה. שמה של אמו היה מילכה. אל אחותה זלמה ואל בעלה בעל הפנים האתרוגיות היה סוסליק בורח כשחזקל טיפס על הקירות. ואת החוויה, חוויית הטיפוס אף אחד לא ייקח ממנו. מאז מותה שקע אביו במרה שחורה, וכמו החרים את החיים ואת התנועות המתבקשות, סלד מצהלות ועקף את השמחות. מיטב שנותיו, שהיו עדיין עמו, נסוגו ממנו בבהלה. ניסיונות מצד קרובי משפחה וחברים, שהלכו והתמעטו עם השנים, לזווג לו זיווגים, עלו בתוהו.
אביו היה איש נאה למדי ובעל נוכחות לא מבוטלת, אולם סוסליק זכר בעיקר את גבו. הגב הבורח ממקום למקום, מהעיר אל הכפר, מהכפר אל הקיבוץ, מהקיבוץ אל העיירה וכך חוזר חלילה וחלילה. רק לאחר שמלאו לו שלוש־עשרה התיישבו במקום אחד, לא רחוק מזלמה ומשם כבר לא זזו.
בימים שחזקל שכח איך מסובבים מפתח ויוצאים מהבית, נטלו זלמה וזמל׳ה את סוסליק אליהם, דאגו למחסורו, ללימודיו, לתספורתו, למראהו והיה הולך עמם בקיץ לים, בחורף לסרטים ובין לבין שיחק עם זמל׳ה דמקה, שחמט, כדור־רגל. הוא נהג לטפס איתו למצדה בשביל הנחש ולמד כיצד להכין חביתה בתנאי שדה. לאחר מות אביו, אימצו אותו בחדווה. היו להם שלוש בנות.
בימים כתיקונם, ואלו היו הרוב, חזר לאביו, לחוויית העבודות המזדמנות, לקרשים שאסף ברחוב כדי להקים דיוטה, מחסן ואולי סירת הצלה. הוא זכר היטב גם את המסמרים בפה, עם או בלי חלודה. בזמן שעבד כנגר הצטרף אליו סוסליק לא אחת ושימש כוח עזר לא מבוטל. לאחר שנמאס לו לטפס על הגגות וגם על הקירות היה חזקל לנהג טנדר, משאית, וגם קצב, שומר לילה וסבל בשוק הירקות, במשביר לצרכן ונוסע רחוק לפי איזה שהיא הוראה מדמות מפוקפקת ועבת בשר שעבדה באגודה החקלאית.
אך אביו לא התמיד בשום עבודה לאורך זמן. ושוב חזר המעגל המתיש: מסמרים, ושוב פטישים, ושוב מכות מצרים, ולפעמים רחת לקום, וגם חלבה, וסלט תפוחי אדמה. בימי שישי ובחגים יושבים לבד, לפעמים אצל זלמה, וגם יש איזה קרוב שמו ארון, ארון הטיפש שחושב שכולם אידיוטים, ולפעמים יושבים בחושך כי אין כסף לחברת חשמל, אין כסף לכלום. ואולי יישארו במקום עד שהדברים יסתדרו. ״אני בכושר טוב,״ הוא שומע את אביו מתחנן בטלפון הציבורי לאיזה מנהל עבודה, ״בסולל בונה״, אולי באיזו חברת בנייה הקשורה ל״הפועל המזרחי״. ״צריך פרוטקציה,״ צועק חזקל בטלפון, ״צריך ציציות בשביל לעבוד שמה... כן, כן... מה יש? בכל אחד מאיתנו זורם קצת דם דתי, לא?...״ מילים, הברות סתומות, רצפטים, דריכה במקום, עובש בכל פינה. ושוב התחינה הנואשת בפני סרסורים לדבר פרנסה: ״יש לי שרירים להזיז הרים וגבעות...״ ועוד ועוד רפליקות וסצינות מבישות ומביכות. מבוא מתבקש לזיעה קרה, לעצבנויות פתאומיות, לחוסר האונים, ועמן הידיעה שאולי יצטרך להוציא שוב את המזוודה הקטנה של הצעצועים והקריאה המוכרת: ״מה שנכנס נכנס ומה שלא לא!״
הזמנים מתבלבלים. פעם הוא בן עשר, פעם בן שבע וחצי. פעם היה כאן, פעם היה שם. שער של יישוב חקלאי. אולי כפר. אולי קיבוץ. חיוכים. לחיצות ידיים. הבטחות ואחר־כך ההסתגרות, הבלבול, ההתרחקות, ההסתלקות. ושם, במרפסות הקרובות והרחוקות משפחות שמחות. והם, חזקל וסוסליק, בקיטון הסמוך לרפת, בקצה הבית. אוכלים בדממה מוחלטת. לפעמים מוזמנים לאיזו אלמנה תוססת. חזקל צוחק עם כל השיניים. הוא לא יוכל להישאר לישון איתה. אולי פעם אחרת. סוסליק לא מבין בדיוק, אבל תופש הכול. לילדים אחרים יש כפפות לבנות, יש הללויות פתאומיות. וחזקל בשלו: ״כולם נולדו בצלם האל חוץ מאלוהים.״ ובלילות הוא הולך לבתי הקברות של היישובים ומחפש את הפינה של מילכה, ולפעמים בשבתות כשבאים לחפש את אביו הוא מצביע לכיוון בית העולם, שם ימצאהו רכון על קבר של אלמוני או אלמונית ואלו לא חסרים בעמק ובהר ובכל מקום תחת השמש, וחזקל קם ומברך את הבאים, מתעלם מסוסליק ואומר: ״כולם פה עניים מרודים, גם העשירים.״
סוסליק פוסע לאטו לבתי הספר, לבתי האולפנא, לחברים פתאומיים של אחרי הצהריים בתחושה שאולי בכל זאת למישהו אכפת מאיתנו. וברגעים מאושרים של ילד חביב או ילדה מאירת פנים חוזרת ומכה בו התחושה שהכול זמני מלבד האיום הקשה לצאת גם מכאן וללכת לשם שהוא שום מקום שריר וקיים לא לשניהם, רק לאחרים החולפים על פניהם בתחנות האוטובוסים ובצמתים, כשהם אוחזים בשתיים־שלוש מזוודות ובהבטחה שהשאר יגיע מתי שהוא.
וזלמה באה ומתערבת ומשיגה עוד בוס ועוד אחד. ״למה אתה צריך לריב עם כולם? אם מילכה הייתה בחיים היא לא הייתה נותנת לזה לקרות. צריך להתפשר.״ והוא צועק: ״אני לא פישר ואני לא מתפשר. אם לא יהיה פה קצת צדק אז גם לא יהיה כוח. לא לי, לא לאף אחד.״ ואז היא, אישה צמוקה, לוקחת את חזקל גדל המידות, ממקום למקום ומתחננת שבשביל הילד יפסיק לריב על קטנות ויקבל את רוע הגזרות באשר הן: ״מה שנותנים תיקח. אז תעבוד בבנק, אז תעבוד בפחי זבל, אז תעבוד במקררים, במקררים הגדולים.״ וברגעים ההם היה חזקל פתע פתאום יוצא מגדרו, נעמד על קצות האצבעות ושר: ״שם בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות...״ וזה מה שהיה בסוף, במקררים הגדולים של ״תנובה״. ואז באו ההקאות, ואז באו הניתוחים והוא התעקש לעבוד כל יום, עם מגפיים בשביל שלאליהו תהיה קולטורה ושאף אחד לא יצחק לו בפנים! והוא אומר: בקיץ זה טוב, בחורף התחת יבש, גם המלנכוליה הולכת ומטביעה אותו. שחור. שחור. הוא מעיר בבוקר את סוסליק ושואל, כאשר החשכה עדיין גדולה ומלאה, היכן נמצאים התליין הגדול וחברו הקטן, דהיינו מחוגי השעון. הוא שוכח לשרוך שרוכים, ושוכח את הסנדוויצ׳ים שהכין ואז סוסליק לפני בית הספר היה מביא לו אותם למקררים הגדולים, וקנה לו בשביל זה אופניים מצ׳וקמקים, וכולם צעקו: ראלי, ראלי, הקנאים הללו. ולפעמים בלילות היה מגניב לחדרו נשים רזות, אלמנטריות, פריכות, והיה שומע את האנחות ואת המלמולים ואת המריבות על הכסף, ובבוקר שאחרי נהג לדקלם פסוקים נבחרים, בעיקר ממסכת אבות ולפעמים כל מיני קללות ביידיש והיה אומר לסוסליק כשתהיה גדול, אתה לא תעבוד במקררים, גם לא בקרשים. ואת הבחורות שאתה רואה תדע לך שזה בגלל הטמפרטורות הנמוכות. ככה מחממים את הרגליים. וזה גם מה שאמר לגברות הללו, שהביטו לעברו במזג טוב ושמע אותן, כאשר כבר עמד היטב על דעתו והוא בן ארבע־עשרה לערך, כיצד הוא צוחק על המגפיים, השכמיות, וכל מה שביניהם. הוא היה צורח לפעמים כאשר היה מתפתל מכאבים סמויים בכל מיני אזורים ואז באה זלמה לטפל בו ובסוסליק, ועוזרת לו לקום מהרצפה ואומרת לו שהוא לא אשם שאשתו מתה, היא הביאה את זה מהבית: ״כולם שם מתו בגיל צעיר בגלל התורשה הרעה,״ נהגה לומר בכל הזדמנות שנקרתה בפניה, ״התורשה הרעה שלנו, של המשפחה. אתה לא צריך לקחת את כל הצער על הגב שלך. תשתה תה, תלך למועדון...״ וחזקל היה מתרצה ומתחיל לדבר בשבחי הלילה האחרון שעשה בחברת האישה שפגש בצומת הרחובות והיא אומרת לו שייזהר, שיבדוק טוב־טוב עם מי יש לו עסק.
מאז סיום לימודיו בתיכון שמר על קשר רצוף רק עם רובן פרצלינה, אחד היחידים מבין חבריו לספסל הלימודים שהתייחס אליו בקבלה ובחיבה. גובהו ורוחבו של חברו שימשו לסוסליק קו הגנה שלא יסולא בפז. ככל שעמקה חברותם, כך גם הידלדלו פגיעות הנפש, בעיקר הנפש אך פה ושם הגוף כלפיו. השניים ישבו בסוף, סמוך לקיר חלק ומטופח, קיר תיקון עבורו לאחר שנים בהן נכח בעל כורחו כיצד מבקש אביו כשרוח רעה אוחזת בו לטפס, פשוטו ומשמעו, על הכותל הקרוב ביותר.
פעמיים בשנה, בימי ההולדת, הרימו השניים טלפון איש לרעהו ושואלים: ״מה העניינים?״ ועונים: ״בונים בניינים.״ מדי פעם היו מעלים באוב תמונות וסקיצות מימי שהותם מאחורי סורג בריח בטעם משרד החינוך. רובן היה תלמיד בינוני למדי, ולכן ניתנה לו יד חופשית להעתיק בששון ובשמחה מחברו במבחנים. הרוקח מצא דרכים לסייע לו בזמן בחינות המגן והבגרות בהדביקו בעדינות למכנסי הבוחנים תשובות לשאלות בעייתיות שברור היה לו כי פרצלינה, יתקשה לענות עליהן.
כרמלה הייתה רזה, עניינית, מעורבת, קלילה, קיימת. שערה השחור והאסוף דיבר לעתים קרובות במקומה. מגיל צעיר נחשבה כרוח חיה סוחפת המתרחקת ממחלוקות, סערות ומהמורות נפש יוקדות. גידול הילדים נפל עליה; סוסליק לא ידע בדיוק מה עליו לעשות בתור אב: האם הוא אמור לשמש מתווך בינם לבין המציאות? לא אחת חש קנאה בילדים שגזלו את כרמלה ממנו ואף טרח להודיע קבל עם ועולם כי כאשר הם ייצאו סוף כל סוף מהבית היא תחזור להשלים את מה שהתחילה בשעתו בהצלחה לא מבוטלת, כלומר לגדל אותו.
בין סוסליק לכרמלה שררו יחסי כבוד, חיבה, הערכה ומרחבי תמרון. סוסליק השתדל שלא להפריע לה בעבודתה ובקשריה הענפים כמו גם בנסיעותיה הרבות, והיא מצדה נתנה לו יד חופשית לבוא ולצאת כאשר ידבנו ליבו. אמנם חבריו הקרובים לא הילכו עליה קסם, אך מעולם לא התערבה בבחירתם, להוציא את זר־שושנים שאליו התייחסה כאל סכנת נפשות.
מילדיו, בן ובת, הנמצאים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, התרחק בתקופה האחרונה. מיד לאחר שחרורם משירות צבאי פנו ללימודים אקדמיים. פניהם השתנו ובגרו, כך גם שפתם ושפת גופם. השניים הפכו למוצקים, שאפתניים ומרוחקים, בעיקר ממנו. כרמלה נאבקה על החברות עמם, בעוד הוא קפא על שמריו, תוהה בינו לבין עצמו מי הם בכלל כשהוא נוטר להם כעס, אותו ניסה להבליע, הכיצד נענו לצו הטבע בקלות שכזאת והפכו, מבלי להתייעץ איתו או עם עורך דינו, לבוגרים.
הפגישה עם כרמלה שינתה אותו. היא הייתה קשרית בבסיס רחב ידיים בו שהתה יחידתו. היא מצאה עניין דווקא בו ולתדהמתו והיא זאת שהצליחה להושיב אותו על הישבן, לסיים בגרות אכסטרנית וללכת ללמוד רוקחות ואף להצליח בכך.
את מדינתו אהב לאין־שיעור; כרוקח מוסמך עמד מקרוב על תחלואיה ומחלותיה, אולם לא היה בכך כדי לשנות את נאמנותו כלפיה. ואף כי התנער מכל מעורבות פוליטית וקבע לא אחת שמפלגות הנן צורה מרוככת של מחלת מין חשוכת מרפא. מאז מלאו לו שמונה־עשר אביבים לא פסח ולו על מערכת בחירות אחת. בדרך כלל הטיל פתק לבן, אחר־כך את מימיו, מחוץ לקלפי, כמובן. מדי פעם סטה ממנהגו והחליט להעניש את הדמוקרטיה העדרית והצביע עבור סיעה שלא היה לה כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בכל לבו האמין כי בשלטון אחז חיל ורעדה לשמע החלטה זו. כל שנה שלישית התנדב למשמר האזרחי. מעולם לא השתתף בהפגנות נגד מדיניות ממשלה, תהא אשר תהא, מחשש שנוכחותו עוד עשויה להשפיע על מקבלי ההחלטות בתוכה. רוב־רובם של הפוליטיקאים, בעיקר אלו הנאלצים לאחוז בהגה הספינה הלאומית, הצטיירו בעיניו כצמאי אהבת ציבור חסרי תקנה וכאידיוטים מרשימים ביותר, כך שלא היה כל צורך בהוספת האווילויות הפרטיות שלו כשל נתינים אחרים.
בשיחות סלון ובמפגשים חברתיים השתדל בכל מאודו שלא לקחת חלק בוויכוחים פוליטיים והערכות המצב הקשה שאליו נקלעת השכם והערב החברה המקומית. שאלות שהופנו אליו להבעת דעתו הוחזרו על ידו כלעומת שבאו. הוא התנצל בכמה קולות וטען כי רק אמש החל ללמוד את הנושא המדובר ומאחר והכול עדיין טרי, עליו לדחות את שמיעת הצד שלו למועד מאוחר יותר. המשתתפים תהו הכיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת קביעת דעות לאחר לימודי הנושאים המדוברים. היו שתקפו אותו על כך באומרם כי אם כל אחד היה מתעמק בנושא העומד על סדר היום, ״הדמוקרטיה שלנו לא הייתה מגיעה לשום מקום,״ כדברי אחד מחבריו לשיחות הסלון, שנכפו על־ידי כרמלה.
כאמור, סוסליק התעקש לקיים הלכה למעשה את כל צווי המילואים שנשלחו אליו. אמנם, בתחילת חייו האזרחיים מצא את עצמו נודד בין גדודים ובין מפקדיהם שלא הבינו על מה הוא מדבר, עד שלבסוף התמקם בגדוד הנדסה קרבית לא לפני שמצא אוזן קשבת אצל הסמג״ד, הטבח, המ״פ, קצינת הקישור, השק״מיסט, סמל הדת, האפסנאי, הקשר, המודד, המסטינג, הקיטבק, חריר הירי, אום תת מצמודת הקנה, הפלנלית, תעודת השבוי, הדיסקית וכמובן עם הטוקמק התורן שלא הפסיק לשבח את כלי הזין העומדים על שלהם במחסני החירום.
בתיק האישי שלו נרשמו שורה של הערות שבח והערכה; לעתים נקרא להתייצב לשירות שלא מן המניין באחד מגדודי החטיבה, כשחסרו חובשים ראויים לשמם, דבר שאותו ביצע בשמחה ובמלוא המקצועיות. יחסיו התקינים עם טבח הגדוד הבטיחו לו חיים ארוכים, עבודתו המסורה תחת תמרות אש ועשן עשתה לו שם מצוין בחיל הרפואה. הוא השתתף בכל המלחמות שניקרו בדרכו, ונקט מדיניות של שתיקה אודותן.
לכרמלה, כמו גם בכמה מחבריו הקרובים, חסרו הכלים להתמודד עם הסתירה שבין הבוז לכל שמץ של חיים ציבוריים לבין התגייסותו חסרת הפשרות לשירות מילואים. כרמלה משוכנעת הייתה כי הוא נס ממנה, ידידיו סברו שאין זה כך וכי המוח הקמאי שבו מבקש להצטרף לאבותיו הציידים - לקטנים שנעו ברחבי היבשת השחורה במשך חודשים ללא נשים וילדים. אבצוג חזר וטען בפניו כי זוהי הפגנת מחאה סמויה כלפיו. סוסליק נהג, בדרך כלל, להקשיב ברוב קשב לסברות ולטיעונים המגוונים, אך נמנע מלומר את הדבר הפשוט ביותר כי נאמנותו לצבא נובעת מצורך בהקלת תחושות האשם הכבדות שהוא נושא על כך שלא יצא לו להיהרג בעודו באיבו, בעוד אחרים נחים מתחת לפרחים בפישוק רגליים רחב.

זר־שושנים מבוגר היה מסוסליק בשלוש שנים. קפיצי, אתלטי, נמוך קומה, שחרחר, אף סונט ומבט משועשע שהיה בכוחו להדביק אנשים אחרים. הוא הקים בעשר אצבעותיו חברת שיפוצים בעלת מוניטין, ״זר־שושנים ובניו״, אף כי לא היו לצביה ולו ילדים. עשרה עובדים עבדו תחתיו, הוא העסיק קבלני משנה ובשנים האחרונות השכיל להאציל סמכויות לקרוב משפחה, מעשה שהעניק לו שדה נרחב של חופש ומעשי קונדס. אשתו אהבה אותו אהבה משכרת, דבר שסוסליק לא יכול היה להבין למרות ניסיונותיו הלא מעטים לפצח סוד זה.
בחזרה לבית הקפה ששב למקומו הטבעי לאחר ניסיון שלא צלח לעשות סיבוב שלם על חשבון קו המשווה.
 

אבשלום קווה יליד 1946, גדל ברעננה. חלם לשרת במקהלת הרבנות הצבאית אך נאלץ להסתפק בנח"ל ובצנחנים. בוגר האוניברסיטה העברית בהיסטוריה כללית. לשעבר: חבר קיבוץ, חובל בצי הסוחר, נווד, מורה לתולדות הציונות וחבר מערכת "על המשמר". מספריו: "בושות", "לולאות" וכן "המרפסת" ו"הים הזקוף". חתן פרס ראש הממשלה לספרות (2003) ומועמד באותה שנה לפרס ספיר.

סקירות וביקורות

הארץ ביקורת מאת עלית קרפ, 7.6.2011 15/11/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הארץ ביקורת מאת עלית קרפ, 7.6.2011 15/11/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
מוזיקה לסרטים אבשלום קווה

משענות של סתיו



בפרוס יום הולדתו הארבעים ושלוש, התמקמה ברוקח אליהו סוסליק חרדה כי נוכח בריאותו התקינה, עבודתו המסודרת, יחסיו הנינוחים עם רעייתו כרמלה, מוצלחוּת שני ילדיו והתמכרותו לאכילת חלמון כל בוקר, הוא נידון לחיות עד הסוף.
שעה קלה לאחר היוודע לו הדבר, כינס הרוקח את מועצת המנהלים שלו לישיבה שלא מן המניין כדי להטיל פצצה: בדעתו למנוע השנה בכל מחיר את קיום המסיבה השנתית, נכס צאן ברזל בחייו, והטעים כי אין זו העת לחגיגות אלא לחשבון נפש נוקב.
חברי הדירקטוריון נדהמו למשמע הודעתו ודרשו הסברים ומסמכים. הרוקח הרים את קולו והודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין בדעתו לשתפם במניעים אשר הובילו להחלטתו, והוסיף כי אם הדבר לא מוצא חן בעיניהם הם יכולים להגיש את התפטרותם, להשאיר את המפתחות על השולחן ולצאת מחייו. הוא כבר ימצא לכל אחד ואחד מהם ממלא מקום.
הוא פנה אל הקרובים ללבו מבין חברי המועצה, הבטיח לבחון בעתיד הנראה לעין את האפשרות לקיים בשנה הבאה את מסיבת יום הולדת בשיתוף כל הגורמים הנוגעים בדבר, כפי שהיה במרוצת שני העשורים האחרונים (ואולי אף לפנות למוסדות כמועצת החלב, המועצה להשכלה גבוהה, והאקדמיה ללשון כדי שישלחו נציגים מטעמם לחגו האישי).
דברים נחרצים אלו הותירו רושם עז על חברי הדירקטוריון, שלא היו רגילים להרמת קול מצד בעל הבית. לאחר דין ודברים רגוע למדי השיבו פה אחד כי ישקלו את הדבר בכובד ראש, ולא מן הנמנע שיפטרו אותו מכל כינוס ואירוע שאין הוא חפץ ביקרו, אך בד בבד הטילו ספק אם הצעד המבוקש יתקבל בעין יפה על־ידי כרמלה, חברו השיפוצניק, טדי זר־שושנים, בתו ובנו שכבר הבטיחו את השתתפותם וכן שורה ארוכה של ידידים מכל רחבי נאד־אל, מדינתו האהובה, שלא פסחו ולו על יום הולדת אחד.
בה בעת התרווחה בפדחתו מחשבה זוטא כי הגיעה העת להבטיח חפיפה מסודרת והוגנת בינו לבין הישות העומדת לרשת אותו. אך מה היא אותה ישות? האם אנושית היא או שמא שליחה מעולמות אחרים? ואולי יהיה עליו להסתלק מחייו ללא חלופה של ממש. בנו ובתו לא באו בחשבון בשום צורה. צעירים לימים היו וגם רחוקים ממנו מרחק רב. ברור היה לו שימצא את עצמו בעתיד הקרוב אל מול הוויה שתבוא ותאמר לו: ״אדוני, עד כאן עשית יפה מאוד. מכאן ואילך אתה פטור. עליך, אם כן, להעביר לידי את המסמכים המתאימים, מספר הוראות שימוש ושלום על ישראל.״ אולם, אם אכן כך הנם פני הדברים, מה עליו לעשות כדי להתכונן. איזו שפה עליו להכשיר ומה יאמר לכרמלה כאשר תישמע נקישת הזימון האחרונה בדלת הראשית, לאחר שקיים את אשר לקח על עצמו: לקיים חפיפה הוגנת ומדויקת בינו לבין אותה ישות. בישיבת הדירקטוריון הבאה הוא יעלה את הסוגיה במלוא היקפה. סקרן היה לדעת מה יש לגלריית האישים המוזמנים אליה לומר בנדון.
וזאת יש לדעת: מועצת המנהלים לא כללה, חס וחלילה, נציגי שלטון וציבור או שליחי מפלגות שאיש אינו יודע כיצד לתעל את אי־כישוריהם הבולטים. המועצה של סוסליק הכילה שורה של דמויות מפתח פנימיות.
הראשון והמפונק היה כמובן הילד שבו, סימון שמו, שכל רצונו היה להשתרע בארגזי חול באשר הם ולצעוק יחי לעבר כל תנועה, בת־קול, שמחה פתאומית ובעצם כל מה שנקרה בדרכו. הנער הנמצא בתוכו, ללו שמו, כמעט ולא נכח בישיבות, וזאת לא מטעמי מרדנות אלא בגלל היעדר חתיכות ונערות גוגו בדירקטוריון. קיומו של החלק הנשי, אלמנט בו נופף סוסליק חדשות לבקרים, לא עשה על ללו כל רושם.
שמה של אישיות נוספת, שהצטרפה בעת האחרונה למועצה, היה זוהר שפיל, חייט ושוחט לשעבר. שפיל שימש מעין שגריר רוחני נודד בין סוסליק לבין ההוויה היהודית במזרח אירופה, שירדה לבור דומה במלחמת העולם השנייה בעזרתה האדיבה של התנועה הציונית.
אולי געגועים עזים להוריו שנולדו אי־שם בהרי הקרפטים ועברו מן החיים בעודו עול ימים, או שמא כוחות אחרים הטמונים בו הביאו אותו להכרה זו. באמצעות קריאת ספרים, לימוד יידיש בחוג מצומצם של משוגעים לדבר, האזנה לתקליטים ישנים ופגישות אקראי עם אודים מוצלים, קירבו אותו באחרונה לטעום מהניחוחות והטעמים של אותו תהום נשייה. סוסליק קיווה בכל מאודו להרחיב ולהעמיק את ההיכרות ביניהם שארכה לא יותר מאשר שנה וחצי.
בידי העלמה ויגודצקי הופקדה הנוכחות הנשית שבו. באחת מישיבות המועצה האחרונות דרש להעניק לה את פרס העובד המצטיין. לשאלת הנוכחים על מה ולמה ענה כי בזכותה הוא מצליח לשמור על רמה סבירה של עדינות, אורך רוח, אמפטיה והזדהות עם תועי דרך וכאלו שהחמיצו את האוטובוס האחרון. ובנוסף לכך, היא־היא, מכל מרכיביו השונים, מעניקה לו מנות סבירות של ביטחון עצמי, שבלעדיהן היה מאבד אוריינטאציה וזאת כתחליף לחלק הזכרי שבו שכבר שנים רבות איננו ממלא כראוי את התפקיד הביטחוני. זאת ועוד; סקירה דקדקנית של העבר העלתה בפניו ממצא מזעזע שלפיו זמן קצר לאחר סיום השירות הצבאי, קפא ביטחונו העצמי על שמריו, ולולי כרמלה, שתמכה בו ללא עוררין, לא היה מצליח לסיים את לימודיו הגבוהים, להקים משפחה ולגרור את עצמו במעלה המתיש של מדרגות הקיום. הצטרפותה של ויגודצקי ככוח עזר לפני כך וכך שנים היוותה תגבורת חשוב ביותר עבורו והשלימה את מלאכתה של כרמלה שאיבדה באחרונה במידת מה מתנופתה.
דמות מפתח נוספת ובעלת משמעות מרכזית כונתה הרצל סירופ. לה ניתנה האחריות הכוללת על צד הרוקחי־רפואי. היה זה סירופ שדחף אותו לזרועות המקצוע, סייע לו לתקוע יתד באוניברסיטה למרות תעודת בגרותו הקלושה ולעשות חיל בלימודיו. כניסת כרמלה בשעתו לתמונה שיפרה לאין־ערוך את מצבו וסייעה לו להפוך לרוקח אחראי ומבוקש.

סוסליק היה יליד הארץ ומן הסתם גם אדם נוח לבריות, מצניע לכת, מתרחק מכל בדל של אלימות, נוטה לחולמניות בהקיץ, נמנע מהתנגשות חזיתית עם השלטון, חוקיו וסממניו, ולהוציא תקופה מסוימת בחייו שבה איבד את כללי ההתנהגות המקובלים, ניתן לומר עליו בביטחון רב כי הוא אחת מן הדוגמאות היותר מובהקות של הליכה בתלם. זאת באה לידי ביטוי, בין השאר, בקנאותו שלא להפסיד ולו שירות מילואים אחד, ובלקיחת חלק במלחמות שנכפו על נאד־אל המסכנה ושוחרת השלום המובהקת ביותר מכל האומות.
לאחר לימודיו עבד במספר מקומות עבודה בקופות חולים עד שנכנע להצעה קוסמת של דוקטור רחביה אבצוג להצטרף לצוות בית המרקחת שלו במרכז העיר. שנות העמל הראשונות בחברת הדוקטור העניקו לו סיפוק רב. אך עם הזמן הזדקן מעסיקו והיה לטורח לא רק על הכפופים לו אלא גם על ציבור לקוחותיו. כמה פעמים עמד לנטוש את המקום, אולם חבריו לעבודה דחקו בו להישאר ולמנוע את סגירתו. גם רחביה ע״ש אבצוג, שם הכינוי שהעניק לדוקטור שהחל לגלות סימני כמישה וסניליות, ידע היטב כי המשך קיום המוסד הוותיק תלוי למעשה על כתפיו של סוסליק, שקפץ את שפתיו, התעלם ממעשי הרשע הקטנטנים היכולים להוציא אדם מדעתו ולמרות הלחצים שהופעלו עליו, המשיך בעבודתו המסורה והחרוצה.
במרוצת השנים גילה בקרבו גופיפים ואלמנטים אישיים נוספים, אך עדיין לא הצליח לקטלג ולאפיין אותם. הוא, מכל מקום, תלה בדמויות הנ״ל את יהבו, דובב אותם, התייעץ עמם ומדי יום חמישי קיים ישיבות דירקטוריון וגם שיחות הבהרה עם כל אחד ואחד מהם. כרמלה לא ידעה דבר וחצי דבר, אם כי לא אחת הייתה שואלת לעת בוקר מי הם האנשים שאודותם הוא מלמל מתוך שינה. בעיקר עמדה על מיקומה של העלמה ויגודצקי בסדר יומו. ״הא, ויגודצקי,״ אמר בוקר אחד, ״זו איזו דודה רחוקה שרקמה מפות שולחן לאור עששית.״
ואף כי עודד וטיפח חלקיו אלו, שמר הרוקח היטב על מניית זהב, כמו גם על זכות הווטו המוקנית לו בחוק מעצם היותו יושב ראש מועצת המנהלים. עם זאת, בזמן האחרון אחזו בו ספקות לא מעטים באשר לחלק הארי הקרוי סוסליק. בעוד שותפיו לספסל המועצה היו נהירים עבורו, פחות או יותר, הרי עלו בתוכו שורה ארוכה של שאלות לגבי התנהלותו, מרחביו, השגותיו, התניותיו וכולי וכולי.
ומאחר שחברי מועצת המנהלים חשו בערעור הפנימי שבו, החל כל אחד מהם למשוך לצד שלו; הרצל סירופ תבע לעזוב את העבודה ולרכוש בית מרקחת תמורת דירתם המרווחת והלוואות בשוק האפור. שפיל צידד במעבר למקל הנדודים ויציאה למחנות קיץ באחת המאות הקודמות, בין אם בעיבורי למברג או בטבורה של ירושלים דליטא. בעלם ללו אחזו שתיקה וניכור. ויגודצקי דרשה להקנות לה מעמד אכס־טריטוריאלי, והילד סימון תבע במפגיע לקחתו לארגז החול בגן הציבורי על שם עסקן רומני שמת שמונה חודשים קודם לכן בזרועות חברתו המנומשת ולצהלותיה של אשתו, שהבטיחה בעוד מועד את תשלומי הפנסיה עבור עצמה.
והיה שם כמובן סעיף ז׳ קטן, ששאל אותו, דרך אגב, מתי כבר יוכל לרעות בשדות זרים. ״אתה יכול לקפוץ לי,״ פרץ סוסליק בצעקות, כשלמזלו איש לא היה בבית, ״לא אתה ולא הזר־שושנים יוציאו אותי לתרבות רעה.״
בערב, עת יצא מרשות הרבים אל עצמו בלבד, חזרה והמתה בו המחשבה עם מי יהיה עליו לבצע את החפיפה: האם יעלה בידו להגשים את חלומו להפוך, בשלב הבא של קיומו, לגן־ירק בבית ספר עממי באזור ההר או שוב ייאלץ לתת את המפתחות לדמות אנושית, כפי שכנראה התרחש בגלגוליו הקודמים.

1.

אחרי מסע שכנוע, הצליח סימון לגרור את הרוקח לגן הציבורי הקרוב לבית המרקחת ולספסל מוכתם במורסות גבינה לבנה מאובקות כשסביבן שתיים־שלוש קליפות תפוחי זהב מפויחות. למרגלותיו דף עיתון מכווץ ממנו בלטה לה רגל של תרנגולת הקשורה לגומייה רופפת. וכל אלה נתונים היו בתוגת יום העומד לפוג לצד מחול קרני שמש שחדרו מבעד עלוות עצי הצפצפה בפיזוזים כמו היו שפיצים מסנוורים. מתחת לעצי המחט האבלים ייללו בקול ענות חלושה פרחי לוע האריה לצד סיגליות, שלא ראו את חבריהם לבית הגידול מאז נלקחו בכוח הזרוע בידי גננים צמאים לאהבה. ובאחד מכנפי השָׁם של הגן הציבורי נח לו ארגז חול שומם ומשועמם, שהמתין לרדת החשכה כדי להתמרק לקראת שנת לילה.
והארגז הנמבזה הציץ בעין תורנית אחת. השנייה כבר החלה לרקום חלומות פז לעבר הילד המחופש לרוקח, שעמד מעליו כפוף גו ותוהה מתי יטיח בו הגביר הזה לתוך עיניו, בעזרת רוח מהים, חופן של חול ויורה לו לעזוב את המקום לאלתר. שכן, יש לזכור, הוא בא לכאן שלוש פעמים בשבוע, ומכיר מקרוב את גחמות הנפשות הפועלות בגן ציבורי על שם העסקן הרומני.
והרי לא לשם כך בא לגן הציבורי. אין לו צורך בהתרפקות עירונית וגם לא בחיוך המסויד של ארגז החול; כל בקשתו היא להפליג לעבר שרשרת ההרים הכחולים, המתנוססים הרחק מעבר חומות הבניינים. בעבר הקרוב יכול היה ליצור עמם קשר עין, אך מאז אפנת שלמת הבטון שפשתה בכל עבר, כל מה שנותר לו לעשות הוא רק להקפיץ את מבטיו מעל ומעבר הבתים הסוררים היישר לקומה השנייה של האופק; לחבריו הגדולים, המרגיעים, להרים הישנים, השמחים בחלקם ומלאי ההוד הארוטי, שאליהם נקשר בעבותות של אהבה והערצה לאורך חייו. הוא נקשר אליהם בעיקר בתקופת הנדודים עם אביו בשנות ילדותו, שבהן שימשו כאותות חיים לרגיעה ולהתמקמות, וכל מה שהוא מבקש לרגע המרטיט, כשהילד אוחז בידו בערגה של ״אלי, אלי שלא ייגמר לעולם,״ הוא לסמן ולאותת להם שלא נטש אותם וכי אין בילתם בעולם הזה ובעולם הבא.
אם יבוא פקח מטעם העירייה ויבקש ממנו לעזוב את המקום, כפי שאירע שבועיים קודם לכן, לרגל חנוכת פסל מעודכן של העסקן המת, הוא יציג בפניו תעודת יושר שקיבל מספר שנים קודם לכן מהמשטרה. ואם הפקח ישאל מה זה, הוא יענה שזהו רשיון בינלאומי המתיר לו לשהות בכל מקום מוצל בעולם,
אולם איש לא הטריד את מנוחתו: רחביה ע״ש אבצוג נסע למרחצאות בצ׳כיה בגלל פטריות ברגליים, כרמלה שהתה בכנס של סוכני תיירות נכנסת בים־המלח ושני ילדיו ישבו בספריות לאומיות, אחת בירושלים, השנייה בלונדון במסגרת לימודיהם הגבוהים. חברו הקרוב, השיפוצניק זר־שושנים הבריק רגע את כפתורי חפתיו הנוצצים ושאל את החברמן המסתתר בשולי חנותו האם כבר עשה כבר שיעורי בית בצרפתית לקראת הפגישה ההידראולית הצפויה לו עם כוכבת הפורנו החלומית, טרייסי לורד. לורד הגיעה ארצה כדי לקדם סרט כחול בהשתתפותה לצד פר ההרבעה, ג׳רי דמיאנו. לפגישה עמם הוזמן גם שר אוצר לשעבר שתקופת הכלכלה הנכונה שלו הטיבה - כך נכתב בעיתונות הצהרים - עם סרטים מסוג זה. אלא שלשעבר הודיע כי לא יוכל לקחת חלק באירוע בגין התחייבויות קודמות.

הרוקח אליהו סוסליק גדל ללא שם חיבה. אפילו אליק אחד לרפואה לא דבק בו, גם לא מושמוש, שיצא לאוויר העולם כמה שנים אחריו. אמו מתה עליו כשמלאו לו ארבע וחצי. הוא לא זכר אותה כלל והתמונות הספורות שנותרו אחריה דהו והצטמקו. מאז מותה, אביו לא הסתכל לאיש בעיניים, גם לא בשלו. לחיבה ולנגזרותיה לא היה ביקוש רב בסביבתו.
בתקופת לימודיו בבתי ספר שונים תפסו אליהויים אחרים - הם היו שם פשוט קודם - את שם הכינוי, והוא נשאר עם אליהו נוגה וסתמי. להפתעתו ולשמחתו איש לא עשה עניין משם משפחתו. לימים יתחוור לו כי קוצר רוח מנע מסובביו הלא מעטים להגיע אל שם המשפחה המזמין אילוסטרציות למיניהן.
ואף כי ספג בצעירותו עלבונות לא מעטים, התעללויות והשפלות, זכר לטובה את גן הירק בבית הספר העממי. המורים לחקלאות נתנו לו יד חופשית לגדל ערוגות בצל וסלרי. אף אחד מחבריו לספסל הלימודים לא שם לו רגל, וכאשר הגיע לפרקו החינוכי באותו מוסד גמילה מסך הילדים המרכיבים אותו, גמלה בו החלטה לחזור בעתיד הנראה לעין אל אחד מאותם גני ירק, בין אם לביקור או אולי כמורה מן המניין. ברם, הנסיבות המתגלגלות הכתיבו סצנריו שונה לחלוטין.
בזמן שירותו הצבאי, בעיקר בחודשים הארוכים מנשוא שבהם עשה במפקדה ככולבויניק וכשובר שמירות מצטיין ולפני שהיה לחובש, זכו חבריו בשם התואר הנכסף דפר, חוץ ממנו. הוא התנחם בכך כי גם מסגן הרמטכ״ל נמנע הדבר.
וכשנשא לאישה את כרמלה החיונית והחיננית, האליהו כבר היה מוצק מכדי לשנותו. בסדרי פסח המשמימים הושב, לא אחת, על כיסא הכבוד של אליהו הנביא. לילה אחד הגיח התשבי מתוך החשכה, התיישב על ברכיו, ותוך כדי הקראת רצפט היציאה מארץ גושן, הסתובב הנביא בפתאומיות, צבט אותו בלחיו ואמר: ״סוסליק, אנחנו צמבל.״
מאז נישאו, הקפידה כרמלה לערוך לו מסיבות ימי הולדת ראויות ומכובדות, פיצוי על חסרונן בצעירותו. וכדי להתגבר על הכאב שנולד כל פעם מחדש לקראת חגו האישי, רקם שתיים־שלוש מזימות כדי להרחיק קצת לכת מעצמו, מהם לא יצא דבר וחצי דבר, וכן שאלה אחת, שהוצגה לראשונה ארבע שנים קודם לכן בפני ציבור מוקיריו, עת התכנסו בחצר ביתם המוריקה: ״מי צריך סביב כל־כך הרבה מסביב?״
בשיחות מוקדמות בינו לבין כרמלה, בטרם גיבש סופית את החלטתו לדלג על יום הולדתו המתקרב, עלה שוב העניין על שולחן המשא ומתן הנצחי ביניהם. היא דחקה בו לוותר על שאלת השאלות, וזאת לאחר שהגה בעניין. ״זה בהחלט אפשרי, יקירתי,״ השיב בהכנעה עת ישבו לארוחת ערב צמחונית, ״אבל בנסיבות שיבשילו נצטרך לדון בכך בכובד ראש.״ לרגע בר חלוף חשב לשתפה בכוונתו לבטל את המסיבה השנתית. ״אני לא מבינה על מה אתה מדבר,״ אמרה בכעס עצור.
הוא לא ענה ולא נענה לנגיעתה הקלה בברך רגלו הימנית. הוא חייך לעברה. היא הייתה מאז ומתמיד יקירתו.
היא הרימה את קולה: ״אליהו, אתה איתי?״ הוא השיב מניה וביה: ״בוודאי שאני איתך.״ ״אני מבקשת ממך להשאיר את השאלה הטיפשית על המסביב־סביב במגרה, בסדר?״ הבסדר נאמר בקול מתחנחן. ״כרמלה, תסכימי איתי שאחרי ארבע פעמים הגיע הזמן למצוא תשובה. במצבים מסוימים עלינו לגלות את כל הקלפים.״ ״בכל פעם ששאלת את השאלה קיבלת לא תשובה אחת אלא כמה!״ ״זה נכון מאוד,״ ליטף בעיניו את לחייה השזופות, ״אבל אף לא אחת ירדה לסוף דעתי.״ ״ולאן הגיעה עכשיו סוף דעתך?״ ״לפתרון. לפתרון.״ ״ומה הוא הפתרון אם אפשר לדעת?״ ״הפתרון שלי,״ אמר סוסליק בחשיבות עליונה ומבלי לגייס את חיוכו הנבוך, התמים והרך, ״הוא סוד צבאי. אם תבטיחי לי שלא תגלי לאיש אני מוכן לשתף אותך.״ ״מוכנה ומזומנה,״ השיבה. ״ובכן,״ הרים הרוקח את קולו, ״התשובה נעוצה בשיעורי התעמלות!״ ״ולא בשיעורי מולדת?״ ״תתפלאי אבל לא!״ השתררה הפוגת המתנה. ״נו, נו,״ קראה לעברו. ״מה נו. זה לא ברור?״ השיב. ״לא לי,״ ענתה. ״אבל לי זה ברור.״ ״אליהו, די. תגיד כבר.״ ״רק לאוזן, שאף אחד לא ישמע!״ הוא תחב את חוטמו לתוך אוזנה השמאלית, לא לפני שבדק אם יש מישהו מאחורי הדלת, ולחש: ״בלי הרבה מסביב אי־אפשר לקפוץ לגובה!״ היא פרצה בצחוק. הוא המשיך לדגדג אותה ושב להרהר בווקטורים של עצב ואושר, לאחר שבחן היטב, עת ישב בבית הקפה הפינתי־שכונתי, את פניהם המתנוססות בעיתון של שחקני קבוצת כדור־רגל שזכתה בגביע לאומי.
מלבד כרמלה, הוקיר סוסליק שלושה אנשים נוספים: זלמה זהובל, קרובת משפחה מדרגה שנייה של אביו שבשיחות עם חברותיה בלבלה בין ארוטיקה לאקונומיקה, בעלה איציק שכונה זמל׳ה על־ידי סביבתו הקרובה בגלל החיבה העמוקה לאשתו שהביאה לחילופי האותיות של שמו. הוא עבר לגור עמם לאחר שאביו התמוטט יום אחד ברחוב, אושפז בבית חולים וגסס במשך שנה תמימה. מלאו לו אז שש־עשרה.
השלישי היה ארתור, הדוד מפנסילבניה, אחיו השמימי והאוורירי של אביו. שמימי, משום שהיה טייס בצבא ארצות הברית באוקיינוס השקט בתקופת מלחמת העולם השנייה. אוורירי, משום שקיומו כלל וכלל לא היה בטוח. מכתבים שהגיעו כביכול מאמריקה התבררו לו בדיעבד כחשבונות מס הכנסה, וגם שיחות טלפון מיד שנייה או שלישית היו, בסופו של דבר, בחזקת דמיונות שווא. פעם נגרר אחר אביו לביתו של חבר ילדות אמיד, ששיתף פעולה עם אביו בהדמיית אותו דוד.
השלושה ישבו ארוכות ליד מכשיר הטלפון השחור, אך השיחה בוששה לבוא. לבסוף קם החבר והודיע שבגלל המצב הביטחוני החמור, והרי אלו, ברוך השם, לא חסרו להצדקת קיומה של נאד־אל, כל הקווים תפוסים. אביו הוסיף: ״בכל מקרה, אם הדוד ארתור לא טלפן, זה סימן שירד מנכסיו.״ החבר ליטף את עורפו של סוסליק ואמר: ״יש גם אפשרויות אחרות. אולי עוד הדוד שלך יהיה נשיא ארצות הברית.״
סוסליק לא נזקק אלא למחשבה אחת ולו קטנה ביותר על אודות ארתור כדי לזקוף את גוו. לעתים קרובות מצא עצמו פוסע בראש מורם כשהוא מדמה את דודו פוסע לצדו ומלמד אותו פרק בהלכות החיים. מאז התקרב אליו עד כדי כך שיכול היה לומר לאביו אילו סיגריות הוא מעשן, באיזה משחות נעליים ושיניים הוא משתמש, וכמה פעמים הוא מזבל את גן הפרחים המעטיר סביב הווילה שלו.
כאשר חבריו לכיתה התנכלו לו, היה מגייסו לעזרתו ומצביע אל מעבר לחלון ואומר: ״אתם עוד תראו! הדוד שלי יבוא מאמריקה ויכניס לכם נוגרות!״ בתקופה קצרה שבה שהה בקיבוץ בעמק יזרעאל, משכו אותו לילה אחד חבריו ללינה המשותפת כדי לקבור אותו בבור התחמיץ. לפנות בוקר הופיע משום מקום אדם זר בבגדי טיס וחילץ אותו לפני שאיבד את הכרתו.
בימים האחרונים לחיי אביו הצליח סוסליק לשוחח עמו קלות בניסיון להציל כמה שיותר פרטים על אודות הדוד. זלמה וזמל׳ה השתדלו בכל מאודם לדלל את הפגישות בינו לבין אביו בתואנות שונות, אולם הוא התעקש לשבת לצדו כדי לדעת משהו גם על המשפחה שנותרה אי־שם, אמו וכיוצא בזה. ניסיונותיו העלו חרס. חזקל כבר היה עם רגל וחצי בקבר. בפעם האחרונה הסב אביו את פניו אל הקיר ואמר בקול ענות חלושה שהוא כבר רואה את מילכה אשתו המתקרבת אליו במרכבת זהב ובשמלה לבנה. ז׳מלה, שנכח באותו מעמד, אמר בעת יציאתם למסדרון: ״אליהו, אל תיקח ללב. זה בגלל התרופות. אבא שלך ייצא מזה. הרפואה מתקדמת בצעדי ענק ויש לנו את הרופאים והאדווקטים הכי טובים בעולם. זה ידוע.״ ואז נשמעו צעקות ורגליים רצות לעבר מיטתו של אביו. השניים סבו חיש קל על עקבותיהם, מצאו את חזקל כשהוא מוטל על הרצפה ומושיט את ידו לעבר סוסליק ואומר בקול ענות חלושה: ״תגיד לארתור שאני צדיק גדול. שמעת אותי? צדיק גדול. הכביכול לקח אותי אליו בנשיקה. אליהו, שמעת אותי?״
סוסליק התברך בידידים רבים וחבר אחד, טדי זר־שושנים, קבלן שיפוצים קפריזי, שובב ומפתיע. אשתו צבייה עבדה כמלבישה בתיאטרון הלאומי המקומי. בשלב מסוים בחייו, החליט השיפוצניק לאמץ את השם אטילה בתקווה לקבל אזרחות כבוד מטעם שלטונות סין ומנצ׳וריה. אך הללו לא גילו בכך כל עניין. בצר לו פנה יום אחד, לאחר שיחה ארוכה עם סוסליק ששטח בפניו בקצרה את תולדות ההונים שהגיעו עד מרכז אירופה, לשגרירות הונגריה, משם זרקו אותו מכל המדרגות, כשהם קורעים לגזרים את הצעתו לשפץ את הבניין שלהם במחיר הקרן.
לאחר אטילה הצטייד זר־שושנים בשמות רבים נוספים תוך שהוא מסביר לרוקח ולכל מי שרק מוכן היה לשמוע כי בכך הוא מפזר סיכונים. השמות נלקחו מתחומי הקולנוע, הפוליטיקה, הבידור ועמדו בכך בסתירה מוחלטת לאלו שלא חרגו מגבולות האנונימיות שסוסליק אימץ.
ידו של זר־שושנים הייתה בכל ויד כל בו; הוא ניהל משרד מצליח של עסקי שיפוצים, בערבים נהג לקבץ נדבות בבגדים מטולאים שהלבישה אותו אשתו, בלילות התחפש לשוטר ופעם אפילו עצר את עצמו בגין שוטטות, אך בגלל ששכח לקחת איתו אזיקים, הצליח הקבצן לחמוק מידיו. הוא החזיק בתעודות זיהוי שונות, שמות שונים. אהב להופיע לפעמים כבן משפחה מדרגה ראשונה של לאונרדו דה־וינצ׳י או של פרנק סינטרה. למחרת סיפר זאת בגאווה לסוסליק, שקפץ את שפתיו ולא צחק כפי שציפה לכך חברו אשר קבל על כך. הרוקח התנצל ואמר שהיה לו יום קשה ולכן אין הוא פוער את שפתיו כרגיל, אך השתדל בכל מאודו שלא להסגיר את סודו בדבר ארסנל הדמויות שלו. חזונו האישי היה לסיים את חייו כקבצן בספסל ציבורי ביום חג, אולי עצמאות, כשכול העוברים ושבים עוברים על פניו מבלי לשים לב כי הוא כבר איננו לא שם ובשום מקום אחר.
זר־שושנים, שלא ידע דבר אודות מועצת המנהלים - שעליה ביקש להימנות, אך סוסליק החליט כי ישאירו מחוץ לתמונה - השתדל בכל מאודו, לעתים יתר על המידה, להפתיע את ידידו הרוקח. פעם התדפק על דלתו בלבוש שוטר, הציג תעודה מזהה על פיה שמו שמשון יישר־כוח וביקש לעצור אותו. סוסליק הבחין מיד בחברו הקרוב ונסוג שלושה צעדים לאחור על מנת להשאיר את הזירה לכרמלה שפתחה מיד בסדרת שאלות. זר־שושנים התעלם לחלוטין מנוכחות הפושע והציג בפני אשתו את הדף שעליו נכתבה הסיבה למעצר. משנוכח לדעת כי כרמלה הנה אגוז קשה ולא ניתן יהיה בקלות לעצור את סוסליק, נסוג השוטר לאחור והודיע שישוב על עקבותיו עם צו של שופט. בדף שנשמט מצאה כתוב כי בעלה נאשם באכילה מופרזת של חלמון.
ההיכרות ביניהם נוסדה בצהרי יום אחד, סמוך למקום עבודתו בבית המרקחת של דוקטור אבצוג. זר־שושנים זקוק היה נואשות להשלמת מניין בבית כנסת לתפילת עילוי נשמתו של אביו. הוא אחז בידו של הרוקח, שיצא לנפוש ולשקוע בהגיגים מקצועיים, ניער אותו קלות והבטיח לו תמורת נוכחותו בבית הכנסת כרטיס לאופרה או מימון לדפיקה בחצר של מוכרת מזון. היה זה פעם שנייה או שלישית שרגליו דרכו במקום מעין זה. כשמלאו לו עשר, שאל יום אחד את אביו מי גר בבית כנסת. כשענה אביו: ״אף אחד,״ אמר הרוקח לעתיד: ״אני לא מאמין!״ אביו הובילו פנימה ולמראה השיממון הוסיף רך השנים: ״איזה בזבוז. עולים חדשים גרים באוהלים ובפחונים ופה כלום?!״

מעת לעת נהגו השניים לשוחח ברצינות מופלגת אודות הצורך בקיום תכוף של פגישת עבודה ביניהם על מנת להבהיר חילוקי דעות, שלא היו ולא נבראו, ולקדם אינטרסים משותפים, רובם הגדול מצוצים מהאצבע. בסיום השיחה ברור היה כי היא תצא אל הפועל בהשתתפות נציג אחד. בדרך כלל היה זה סוסליק שלקח על עצמו את משימת הנוכחות בבית הקפה הפינתי של אולגה זיכל, כשהוא משכנע את עצמו כל פעם מחדש כי גם חמישים אחוזים זה משהו בימינו.
על הנוכח היה להתקשר למחרת אל הנעדר ולשאול מה קרה במיוחד. הנוסח, שגובש בסבלנות אין קץ, התנהל בדרך כלל תוך מטח של האשמות כבדות שבסיומן הגיעו השניים למסקנה כי בית הקפה זז ממקומו ורק לאחר תחנונים הואיל לחזור למקומו.
״מרוב תזוזות הלכתי לאיבוד,״ נהג זר־שושנים לסכם את דבריו, ״מזל ששכנה אחת הזמינה אותי לשהות אצלה עד שהמקום יחזור למקום.״ ״נו, ושהיית אצלה?״ דברי סוסליק שחזרו על עצמם בכל שיחה, ״וכי הייתה לי בררה?״ היה זר־שושנים מגיב ומצפה למילות תמיכה מצד חברו, שבוששו לבוא.
עבור הרוקח משימת ההמתנה הייתה קלה יחסית. בעצם הוא היה כרוך אחר המתנות. ברגעי חסד מעין אלו האשמה, הטמונה בו בכמויות מסחריות, הצטמצמה קלות וכמו הועתקה לצד השני, למאחר. לשיפוצניק, לעומת זאת, היה פלפל בתחת. הוא לא המתין בשקט ובצד לבואו של חברו, אלא פצח מיידית בסדרת ראיונות עם הנוכחים במקום, בעיקר עם הנוכחות במטרה להשכיב אותן. סוסליק נהג להמתין בקצה המוסד הפינתי כשהוא שוקע במחשבות צבעוניות, נועץ מבטיו התכולים, הסקרניים והמתחננים לעבר היוצאים ונכנסים, העוברים ושבים ולאלו שידעו לומר בביטחון מופרז שהעולם הוא הטוב שבעולמות.
חלקו הארי של בית הקפה נבנה על יסודות מסעדת פועלים ותיקה, ״כף זכות״ שמה, שעברה מן העולם לאחר שראתה ימים יפים בתקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של נאד־אל. הנסיבות המשתנות אילצו את בעלת המקום, אולגה זיכל לערוך בו שינויים מפליגים ולהפכו לבית קפה שכונתי. בעצה אחת עם לקוחותיה הוותיקים ומתוך סימפטיה לעבר הי״ד, הוחלט לשמר חלק מ״כף זכות״ תוך הפרדתו מהמבנה החדש באמצעות וילון פרחוני.
וכך נותרו על מקומם רצפה רועדת, חמישה שולחנות מטים ליפול, עשרים כיסאות זועקים לעזרה, מפות שולחן בוהקות בקרני השמש החודרות מבעד לעלוות צפצפה הצמודה לקיר ושורקת להנאתה לאורך כל שעות היממה, דלפק עץ סדוק וקדרות חמימה. למרגלות העץ נעו בחופשיות מעוררת קנאה סיעה של תרנגולות מדדות, שלא הצליחה, למרות מאמצים לא מבוטלים, למחוק את טביעות רגליהם של זוגות נאהבים, שנהגו להתגנב לפנות בוקר לחיק העץ כדי לבצע את זממם החושני ולזכות בברכתו.
בית הקפה המצוחצח והאלגנטי, שנבנה בדי עמל ותוך לקיחת הלוואות מבנקים ומלקוחות נאמנים, לא מנע התגוששות מתמדת בין זיכל לבין פקחי העירייה, שדרשו ממנו לסגור את הספח הנוסטלגי בטענה שהוא מהווה מפגע תברואתי.
למקום זומן ראש העיר. לאחר הסברים מכל הצדדים הוא הורה לאנשי הפיקוח שלא לנקוט בצעדים דרסטיים כלפי הבעלים, אך בה בעת יהא עליהם להמשיך לדבוק בביקורי פתע על מנת להראות לכל מי כאן בעל הבית. הפקחים קיבלו בברכה את הוראת הבוס; מעתה ואילך הם יוכלו גם לפקוד את בית הקפה, גם לנוח ולמשמש ישבני נשים שנפשן יוצאות לפקידים מוניציפליים, ובעיקר להמשיך ולשמוע את קינות בעלת הבית ואת שירות האשכבה שהיא מייחלת לכל אויביה ואוהביה. היא בעיקר פנתה לשר ההיסטוריה הפוסע בשבילי היקום כשהוא מנופף בחרבו החדה לעבר הברואים הנולדים כל רגע מחדש כשלצווארם רחם בזלת של תמימות.
היה משהו מטעה בווילון המפריד; לא לכל אחד ואחת ניתנה הזכות להתיישב בחלק עתיק היומין של המקום. זיכל, שהלכה לעולמה שנים הרבה קודם לכן, הותירה אחריה הוראות ברורות למי הזכות להיכנס לקודש הקודשים. על הרשימה הלבנה נמנו בעלי קרחת, שפם ונוגות יהודית. בצוואתה הורישה את הפיקוד העליון לבנה, בנה הבכור. הדבר היה למורת רוחו של בעלה שלא ידע מנוח והיה פוקד את קברה שלוש פעמים בשבוע כשהוא צועק: ״מצבה שכמוך, איך יכולת לעשות לי את זה?״
כאשר הופיע סוסליק לראשונה על מפתן הבית, נטלה אותו זיכל היישר לדביר המנדטורי שמעבר לווילון ואמרה: ״אדוני, אני לא יודעת מי אתה ומה אתה, אבל נראה לי שזה מקום שיהלום אותך ואת הפנים האחרות שיש לך מאחורי הפרצוף הציבורי. אתה רשאי לשבת כאן כמה שתרצה ולהביא רק אדם אחד איתך. יותר מזה לא בא בחשבון. שלושה איש זו כבר התארגנות פוליטית והכול יודעים כמה אני מתעבת פוליטיקה.״ הוא הודה לה מקרב לב וקבע את מקומו לצד חלון הפונה אל הים.

חודש וחצי לפני יום ההולדת הממשמש ובא, שוחחו זר־שושנים וסוסליק בטלפון וקבעו כי הפעם הם חייבים להיפגש ב״כף זכות״ כדי לקבוע את סדר היום, התכנית האמנותית ושאר הנושאים העומדים על הפרק. בשנים האחרונות היה זה זר־שושנים שטבע את חותמו על האירוע בשורה של יוזמות ורעיונות, ומאחר שנוכחותו במסיבה גופא נמנעה בגלל התנגדותה של כרמלה, גדלה מעורבותו לאין־שיעור.
שמנמן היה סוסליק, קומתו בינונית, בעל גבחת חלקית ונוצצת. שער צדעיו שחור ומתולתל. ואף כי התייחס לעצמו כשגריר של הרמוניה, מנוחה ורוגע, קלסתר הווייתו פיזר סביבו גומות עצבניות משהו, חסרות מנוח. דיבורו היה רך, נוטה לתחינה ולגניחות, שעליהם ניסה להתגבר ללא הצלחה. היו שאמרו שיש לו קול של יתום. יותר מכול אהב להופיע בציבור, גם בקיץ, בחולצות פלנל ובג׳ינסים רחבים. הליכתו עצבנית, מפוזרת, פניו עגלגלות, לחייו מתוחות כמו מפרשים המלאים רוחות מהים. דוק של חלומיות, שנטע במסתכל מהצד רושם מוטעה של עצבות, ניבט מעיניו.
אדם עצור היה, משתדל למעט בדיבור כדי לפנות מספיק שטח לשמיעת הזולת, הטבע וכל מה שמסביב. בעיני מכריו וסובביו נחשב כאדם שקט, סולידי המתרחק מכל התלהמות ומסרב לגבש עמדות בתחומים רבים של החיים בגלל קוצר יד של מידע והבנה. הוא היה שקוע באיזה מרחב אחר ולפעמים נשמעו דבריו כמו איזו שמועה או מברק מבשר טובות או רעות. משתדל היה, בכל מאודו, לבטל ולדחוס כל שמץ של מרירות שעלתה מתוכו. יחסיו עם העבר, בין אם הפרטי או הציבורי, הצטיינו בעליות ומורדות. ההווה הוציא אותו מדעתו מעת לעת. לפעמים חשב כי שילוחו לעולם הזה נועד להעניק לו כלים הדרושים להתמודדות עם זמן זה שהצטייר בפניו כפחוס נפש וראש.
כאמור, את אמו לא זכר. אביו, שדחה כל ניסיונות שידוך ונותר בגפו עד שקרס ומת, עשה את כל שלאל ידו על מנת להישאר עם הראש מעל המים ולהעניק לבנו משהו דמוי מחסה וביטחון מינימלי. בית היה בגדר חלום באספמיה.
חזקל אביו כרוך היה אחרי אשתו באהבה גדולה. שמה של אמו היה מילכה. אל אחותה זלמה ואל בעלה בעל הפנים האתרוגיות היה סוסליק בורח כשחזקל טיפס על הקירות. ואת החוויה, חוויית הטיפוס אף אחד לא ייקח ממנו. מאז מותה שקע אביו במרה שחורה, וכמו החרים את החיים ואת התנועות המתבקשות, סלד מצהלות ועקף את השמחות. מיטב שנותיו, שהיו עדיין עמו, נסוגו ממנו בבהלה. ניסיונות מצד קרובי משפחה וחברים, שהלכו והתמעטו עם השנים, לזווג לו זיווגים, עלו בתוהו.
אביו היה איש נאה למדי ובעל נוכחות לא מבוטלת, אולם סוסליק זכר בעיקר את גבו. הגב הבורח ממקום למקום, מהעיר אל הכפר, מהכפר אל הקיבוץ, מהקיבוץ אל העיירה וכך חוזר חלילה וחלילה. רק לאחר שמלאו לו שלוש־עשרה התיישבו במקום אחד, לא רחוק מזלמה ומשם כבר לא זזו.
בימים שחזקל שכח איך מסובבים מפתח ויוצאים מהבית, נטלו זלמה וזמל׳ה את סוסליק אליהם, דאגו למחסורו, ללימודיו, לתספורתו, למראהו והיה הולך עמם בקיץ לים, בחורף לסרטים ובין לבין שיחק עם זמל׳ה דמקה, שחמט, כדור־רגל. הוא נהג לטפס איתו למצדה בשביל הנחש ולמד כיצד להכין חביתה בתנאי שדה. לאחר מות אביו, אימצו אותו בחדווה. היו להם שלוש בנות.
בימים כתיקונם, ואלו היו הרוב, חזר לאביו, לחוויית העבודות המזדמנות, לקרשים שאסף ברחוב כדי להקים דיוטה, מחסן ואולי סירת הצלה. הוא זכר היטב גם את המסמרים בפה, עם או בלי חלודה. בזמן שעבד כנגר הצטרף אליו סוסליק לא אחת ושימש כוח עזר לא מבוטל. לאחר שנמאס לו לטפס על הגגות וגם על הקירות היה חזקל לנהג טנדר, משאית, וגם קצב, שומר לילה וסבל בשוק הירקות, במשביר לצרכן ונוסע רחוק לפי איזה שהיא הוראה מדמות מפוקפקת ועבת בשר שעבדה באגודה החקלאית.
אך אביו לא התמיד בשום עבודה לאורך זמן. ושוב חזר המעגל המתיש: מסמרים, ושוב פטישים, ושוב מכות מצרים, ולפעמים רחת לקום, וגם חלבה, וסלט תפוחי אדמה. בימי שישי ובחגים יושבים לבד, לפעמים אצל זלמה, וגם יש איזה קרוב שמו ארון, ארון הטיפש שחושב שכולם אידיוטים, ולפעמים יושבים בחושך כי אין כסף לחברת חשמל, אין כסף לכלום. ואולי יישארו במקום עד שהדברים יסתדרו. ״אני בכושר טוב,״ הוא שומע את אביו מתחנן בטלפון הציבורי לאיזה מנהל עבודה, ״בסולל בונה״, אולי באיזו חברת בנייה הקשורה ל״הפועל המזרחי״. ״צריך פרוטקציה,״ צועק חזקל בטלפון, ״צריך ציציות בשביל לעבוד שמה... כן, כן... מה יש? בכל אחד מאיתנו זורם קצת דם דתי, לא?...״ מילים, הברות סתומות, רצפטים, דריכה במקום, עובש בכל פינה. ושוב התחינה הנואשת בפני סרסורים לדבר פרנסה: ״יש לי שרירים להזיז הרים וגבעות...״ ועוד ועוד רפליקות וסצינות מבישות ומביכות. מבוא מתבקש לזיעה קרה, לעצבנויות פתאומיות, לחוסר האונים, ועמן הידיעה שאולי יצטרך להוציא שוב את המזוודה הקטנה של הצעצועים והקריאה המוכרת: ״מה שנכנס נכנס ומה שלא לא!״
הזמנים מתבלבלים. פעם הוא בן עשר, פעם בן שבע וחצי. פעם היה כאן, פעם היה שם. שער של יישוב חקלאי. אולי כפר. אולי קיבוץ. חיוכים. לחיצות ידיים. הבטחות ואחר־כך ההסתגרות, הבלבול, ההתרחקות, ההסתלקות. ושם, במרפסות הקרובות והרחוקות משפחות שמחות. והם, חזקל וסוסליק, בקיטון הסמוך לרפת, בקצה הבית. אוכלים בדממה מוחלטת. לפעמים מוזמנים לאיזו אלמנה תוססת. חזקל צוחק עם כל השיניים. הוא לא יוכל להישאר לישון איתה. אולי פעם אחרת. סוסליק לא מבין בדיוק, אבל תופש הכול. לילדים אחרים יש כפפות לבנות, יש הללויות פתאומיות. וחזקל בשלו: ״כולם נולדו בצלם האל חוץ מאלוהים.״ ובלילות הוא הולך לבתי הקברות של היישובים ומחפש את הפינה של מילכה, ולפעמים בשבתות כשבאים לחפש את אביו הוא מצביע לכיוון בית העולם, שם ימצאהו רכון על קבר של אלמוני או אלמונית ואלו לא חסרים בעמק ובהר ובכל מקום תחת השמש, וחזקל קם ומברך את הבאים, מתעלם מסוסליק ואומר: ״כולם פה עניים מרודים, גם העשירים.״
סוסליק פוסע לאטו לבתי הספר, לבתי האולפנא, לחברים פתאומיים של אחרי הצהריים בתחושה שאולי בכל זאת למישהו אכפת מאיתנו. וברגעים מאושרים של ילד חביב או ילדה מאירת פנים חוזרת ומכה בו התחושה שהכול זמני מלבד האיום הקשה לצאת גם מכאן וללכת לשם שהוא שום מקום שריר וקיים לא לשניהם, רק לאחרים החולפים על פניהם בתחנות האוטובוסים ובצמתים, כשהם אוחזים בשתיים־שלוש מזוודות ובהבטחה שהשאר יגיע מתי שהוא.
וזלמה באה ומתערבת ומשיגה עוד בוס ועוד אחד. ״למה אתה צריך לריב עם כולם? אם מילכה הייתה בחיים היא לא הייתה נותנת לזה לקרות. צריך להתפשר.״ והוא צועק: ״אני לא פישר ואני לא מתפשר. אם לא יהיה פה קצת צדק אז גם לא יהיה כוח. לא לי, לא לאף אחד.״ ואז היא, אישה צמוקה, לוקחת את חזקל גדל המידות, ממקום למקום ומתחננת שבשביל הילד יפסיק לריב על קטנות ויקבל את רוע הגזרות באשר הן: ״מה שנותנים תיקח. אז תעבוד בבנק, אז תעבוד בפחי זבל, אז תעבוד במקררים, במקררים הגדולים.״ וברגעים ההם היה חזקל פתע פתאום יוצא מגדרו, נעמד על קצות האצבעות ושר: ״שם בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות...״ וזה מה שהיה בסוף, במקררים הגדולים של ״תנובה״. ואז באו ההקאות, ואז באו הניתוחים והוא התעקש לעבוד כל יום, עם מגפיים בשביל שלאליהו תהיה קולטורה ושאף אחד לא יצחק לו בפנים! והוא אומר: בקיץ זה טוב, בחורף התחת יבש, גם המלנכוליה הולכת ומטביעה אותו. שחור. שחור. הוא מעיר בבוקר את סוסליק ושואל, כאשר החשכה עדיין גדולה ומלאה, היכן נמצאים התליין הגדול וחברו הקטן, דהיינו מחוגי השעון. הוא שוכח לשרוך שרוכים, ושוכח את הסנדוויצ׳ים שהכין ואז סוסליק לפני בית הספר היה מביא לו אותם למקררים הגדולים, וקנה לו בשביל זה אופניים מצ׳וקמקים, וכולם צעקו: ראלי, ראלי, הקנאים הללו. ולפעמים בלילות היה מגניב לחדרו נשים רזות, אלמנטריות, פריכות, והיה שומע את האנחות ואת המלמולים ואת המריבות על הכסף, ובבוקר שאחרי נהג לדקלם פסוקים נבחרים, בעיקר ממסכת אבות ולפעמים כל מיני קללות ביידיש והיה אומר לסוסליק כשתהיה גדול, אתה לא תעבוד במקררים, גם לא בקרשים. ואת הבחורות שאתה רואה תדע לך שזה בגלל הטמפרטורות הנמוכות. ככה מחממים את הרגליים. וזה גם מה שאמר לגברות הללו, שהביטו לעברו במזג טוב ושמע אותן, כאשר כבר עמד היטב על דעתו והוא בן ארבע־עשרה לערך, כיצד הוא צוחק על המגפיים, השכמיות, וכל מה שביניהם. הוא היה צורח לפעמים כאשר היה מתפתל מכאבים סמויים בכל מיני אזורים ואז באה זלמה לטפל בו ובסוסליק, ועוזרת לו לקום מהרצפה ואומרת לו שהוא לא אשם שאשתו מתה, היא הביאה את זה מהבית: ״כולם שם מתו בגיל צעיר בגלל התורשה הרעה,״ נהגה לומר בכל הזדמנות שנקרתה בפניה, ״התורשה הרעה שלנו, של המשפחה. אתה לא צריך לקחת את כל הצער על הגב שלך. תשתה תה, תלך למועדון...״ וחזקל היה מתרצה ומתחיל לדבר בשבחי הלילה האחרון שעשה בחברת האישה שפגש בצומת הרחובות והיא אומרת לו שייזהר, שיבדוק טוב־טוב עם מי יש לו עסק.
מאז סיום לימודיו בתיכון שמר על קשר רצוף רק עם רובן פרצלינה, אחד היחידים מבין חבריו לספסל הלימודים שהתייחס אליו בקבלה ובחיבה. גובהו ורוחבו של חברו שימשו לסוסליק קו הגנה שלא יסולא בפז. ככל שעמקה חברותם, כך גם הידלדלו פגיעות הנפש, בעיקר הנפש אך פה ושם הגוף כלפיו. השניים ישבו בסוף, סמוך לקיר חלק ומטופח, קיר תיקון עבורו לאחר שנים בהן נכח בעל כורחו כיצד מבקש אביו כשרוח רעה אוחזת בו לטפס, פשוטו ומשמעו, על הכותל הקרוב ביותר.
פעמיים בשנה, בימי ההולדת, הרימו השניים טלפון איש לרעהו ושואלים: ״מה העניינים?״ ועונים: ״בונים בניינים.״ מדי פעם היו מעלים באוב תמונות וסקיצות מימי שהותם מאחורי סורג בריח בטעם משרד החינוך. רובן היה תלמיד בינוני למדי, ולכן ניתנה לו יד חופשית להעתיק בששון ובשמחה מחברו במבחנים. הרוקח מצא דרכים לסייע לו בזמן בחינות המגן והבגרות בהדביקו בעדינות למכנסי הבוחנים תשובות לשאלות בעייתיות שברור היה לו כי פרצלינה, יתקשה לענות עליהן.
כרמלה הייתה רזה, עניינית, מעורבת, קלילה, קיימת. שערה השחור והאסוף דיבר לעתים קרובות במקומה. מגיל צעיר נחשבה כרוח חיה סוחפת המתרחקת ממחלוקות, סערות ומהמורות נפש יוקדות. גידול הילדים נפל עליה; סוסליק לא ידע בדיוק מה עליו לעשות בתור אב: האם הוא אמור לשמש מתווך בינם לבין המציאות? לא אחת חש קנאה בילדים שגזלו את כרמלה ממנו ואף טרח להודיע קבל עם ועולם כי כאשר הם ייצאו סוף כל סוף מהבית היא תחזור להשלים את מה שהתחילה בשעתו בהצלחה לא מבוטלת, כלומר לגדל אותו.
בין סוסליק לכרמלה שררו יחסי כבוד, חיבה, הערכה ומרחבי תמרון. סוסליק השתדל שלא להפריע לה בעבודתה ובקשריה הענפים כמו גם בנסיעותיה הרבות, והיא מצדה נתנה לו יד חופשית לבוא ולצאת כאשר ידבנו ליבו. אמנם חבריו הקרובים לא הילכו עליה קסם, אך מעולם לא התערבה בבחירתם, להוציא את זר־שושנים שאליו התייחסה כאל סכנת נפשות.
מילדיו, בן ובת, הנמצאים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, התרחק בתקופה האחרונה. מיד לאחר שחרורם משירות צבאי פנו ללימודים אקדמיים. פניהם השתנו ובגרו, כך גם שפתם ושפת גופם. השניים הפכו למוצקים, שאפתניים ומרוחקים, בעיקר ממנו. כרמלה נאבקה על החברות עמם, בעוד הוא קפא על שמריו, תוהה בינו לבין עצמו מי הם בכלל כשהוא נוטר להם כעס, אותו ניסה להבליע, הכיצד נענו לצו הטבע בקלות שכזאת והפכו, מבלי להתייעץ איתו או עם עורך דינו, לבוגרים.
הפגישה עם כרמלה שינתה אותו. היא הייתה קשרית בבסיס רחב ידיים בו שהתה יחידתו. היא מצאה עניין דווקא בו ולתדהמתו והיא זאת שהצליחה להושיב אותו על הישבן, לסיים בגרות אכסטרנית וללכת ללמוד רוקחות ואף להצליח בכך.
את מדינתו אהב לאין־שיעור; כרוקח מוסמך עמד מקרוב על תחלואיה ומחלותיה, אולם לא היה בכך כדי לשנות את נאמנותו כלפיה. ואף כי התנער מכל מעורבות פוליטית וקבע לא אחת שמפלגות הנן צורה מרוככת של מחלת מין חשוכת מרפא. מאז מלאו לו שמונה־עשר אביבים לא פסח ולו על מערכת בחירות אחת. בדרך כלל הטיל פתק לבן, אחר־כך את מימיו, מחוץ לקלפי, כמובן. מדי פעם סטה ממנהגו והחליט להעניש את הדמוקרטיה העדרית והצביע עבור סיעה שלא היה לה כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בכל לבו האמין כי בשלטון אחז חיל ורעדה לשמע החלטה זו. כל שנה שלישית התנדב למשמר האזרחי. מעולם לא השתתף בהפגנות נגד מדיניות ממשלה, תהא אשר תהא, מחשש שנוכחותו עוד עשויה להשפיע על מקבלי ההחלטות בתוכה. רוב־רובם של הפוליטיקאים, בעיקר אלו הנאלצים לאחוז בהגה הספינה הלאומית, הצטיירו בעיניו כצמאי אהבת ציבור חסרי תקנה וכאידיוטים מרשימים ביותר, כך שלא היה כל צורך בהוספת האווילויות הפרטיות שלו כשל נתינים אחרים.
בשיחות סלון ובמפגשים חברתיים השתדל בכל מאודו שלא לקחת חלק בוויכוחים פוליטיים והערכות המצב הקשה שאליו נקלעת השכם והערב החברה המקומית. שאלות שהופנו אליו להבעת דעתו הוחזרו על ידו כלעומת שבאו. הוא התנצל בכמה קולות וטען כי רק אמש החל ללמוד את הנושא המדובר ומאחר והכול עדיין טרי, עליו לדחות את שמיעת הצד שלו למועד מאוחר יותר. המשתתפים תהו הכיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת קביעת דעות לאחר לימודי הנושאים המדוברים. היו שתקפו אותו על כך באומרם כי אם כל אחד היה מתעמק בנושא העומד על סדר היום, ״הדמוקרטיה שלנו לא הייתה מגיעה לשום מקום,״ כדברי אחד מחבריו לשיחות הסלון, שנכפו על־ידי כרמלה.
כאמור, סוסליק התעקש לקיים הלכה למעשה את כל צווי המילואים שנשלחו אליו. אמנם, בתחילת חייו האזרחיים מצא את עצמו נודד בין גדודים ובין מפקדיהם שלא הבינו על מה הוא מדבר, עד שלבסוף התמקם בגדוד הנדסה קרבית לא לפני שמצא אוזן קשבת אצל הסמג״ד, הטבח, המ״פ, קצינת הקישור, השק״מיסט, סמל הדת, האפסנאי, הקשר, המודד, המסטינג, הקיטבק, חריר הירי, אום תת מצמודת הקנה, הפלנלית, תעודת השבוי, הדיסקית וכמובן עם הטוקמק התורן שלא הפסיק לשבח את כלי הזין העומדים על שלהם במחסני החירום.
בתיק האישי שלו נרשמו שורה של הערות שבח והערכה; לעתים נקרא להתייצב לשירות שלא מן המניין באחד מגדודי החטיבה, כשחסרו חובשים ראויים לשמם, דבר שאותו ביצע בשמחה ובמלוא המקצועיות. יחסיו התקינים עם טבח הגדוד הבטיחו לו חיים ארוכים, עבודתו המסורה תחת תמרות אש ועשן עשתה לו שם מצוין בחיל הרפואה. הוא השתתף בכל המלחמות שניקרו בדרכו, ונקט מדיניות של שתיקה אודותן.
לכרמלה, כמו גם בכמה מחבריו הקרובים, חסרו הכלים להתמודד עם הסתירה שבין הבוז לכל שמץ של חיים ציבוריים לבין התגייסותו חסרת הפשרות לשירות מילואים. כרמלה משוכנעת הייתה כי הוא נס ממנה, ידידיו סברו שאין זה כך וכי המוח הקמאי שבו מבקש להצטרף לאבותיו הציידים - לקטנים שנעו ברחבי היבשת השחורה במשך חודשים ללא נשים וילדים. אבצוג חזר וטען בפניו כי זוהי הפגנת מחאה סמויה כלפיו. סוסליק נהג, בדרך כלל, להקשיב ברוב קשב לסברות ולטיעונים המגוונים, אך נמנע מלומר את הדבר הפשוט ביותר כי נאמנותו לצבא נובעת מצורך בהקלת תחושות האשם הכבדות שהוא נושא על כך שלא יצא לו להיהרג בעודו באיבו, בעוד אחרים נחים מתחת לפרחים בפישוק רגליים רחב.

זר־שושנים מבוגר היה מסוסליק בשלוש שנים. קפיצי, אתלטי, נמוך קומה, שחרחר, אף סונט ומבט משועשע שהיה בכוחו להדביק אנשים אחרים. הוא הקים בעשר אצבעותיו חברת שיפוצים בעלת מוניטין, ״זר־שושנים ובניו״, אף כי לא היו לצביה ולו ילדים. עשרה עובדים עבדו תחתיו, הוא העסיק קבלני משנה ובשנים האחרונות השכיל להאציל סמכויות לקרוב משפחה, מעשה שהעניק לו שדה נרחב של חופש ומעשי קונדס. אשתו אהבה אותו אהבה משכרת, דבר שסוסליק לא יכול היה להבין למרות ניסיונותיו הלא מעטים לפצח סוד זה.
בחזרה לבית הקפה ששב למקומו הטבעי לאחר ניסיון שלא צלח לעשות סיבוב שלם על חשבון קו המשווה.