סודות הלידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודות הלידה
הוספה למועדפים

סודות הלידה

4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ציפי מונט, אנתרופולוגית ודולה ותיקה ורבת ניסיון, ערכה מסע חובק יבשות בחיפוש אחרי ידע עתיק על הריון, לידה וחיים. היא ביקשה לאחוז בקצה גלימתן של המיילדות הזקנות, השבטיות, המסורתיות, לפני שאלה נעלמות מן העולם, כדי להעשיר את הפרקטיקות המקובלות בעולם המערבי בידע העתיק. היא ישבה לצד מיילדות זקנות ומנוסות במדגסקר, בהודו, בשבטי האינדיאנים בדרום דקוטה, באלסקה, בהרי מחוז טאפילה שבירדן ובמקומות אחרים בעולם, שמעה את סיפוריהן של המיילדות, הביטה בהן כשתמכו בצעירות השבט שכרעו ללדת וכתבה ביומני המסע שלה מה שראתה, חשבה והרגישה.
 
כך כותבת מונט במבוא לספר המרתק, החשוב, האינטימי והחובק־עולם הזה:
 
"אני רוצה להציל את הידע ה'סבתאי', המסורתי, לשמר את מגע היד המחוספסת בלחיה של היולדת, את ההצעה הפשוטה שיש בו. אבל אני לא מתרפקת על העבר באופן נאיבי. בתרבות המערב יש אמצעים שונים לשיכוך כאבים, לפתור בעיות ולהציל חיים, לשמור על היגיינה ולעקוב אחרי מהלך הלידה. לא כדאי לוותר על כל אלה. אבל עם הקידמה, משהו חשוב הולך לאיבוד. נשים איבדו את האמונה ביכולתן ללדת, נוצר ריחוק מהגוף ותחושותיו, ונולד פחד גדול מהמפגש עם תחושות לא מוכרות בלידה. נשים מאבדות שליטה על תהליך הלידה, הן נכנעות לדרך המקובלת כיום וזונחות את הדרך המתאימה להן."
 
שילוב בין הידע העתיק לידע המודרני יאפשר לידות מעצימות וכניסה רוחנית ופיזית טובה לעולם לתינוקות הנולדים בעידן המודרני.
 
ציפי מונט, נשואה ואם לארבעה ילדים. ילידת כפר מימון שבנגב המערבי, גדלה בירושלים ומתגוררת בקרית אונו. בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון, בעלת תואר ראשון בחינוך ומנהל חינוכי מאוניברסיטת בר אילן ותואר שני באנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. דולה, מורה ליוגה, מטפלת הוליסטית ותלמידה נצחית.
 
"סודות הלידה" הוא סיפור על מסע מרתק של חניכה נשית, על ליווי  קהילתי, על ריפוי ועל ידע שטמון בעמקי התודעה: אינטואיציה מפותחת, התבוננות, הקשבה, פרקטיקות וכלים מעשיים וידע של האימהות והסבתות. הספר קורא לנו לזכור את מה שהטבע מעניק לנו — פעילות של הורמונים ותהליכים פיזיולוגיים נוספים המכוונים לתהליכי גוף ונפש מיטביים. ספרה של מונט מזכיר לנו שאנו יכולות להישען על אמונה אישית המחזקת את הפן הרוחני וכי טמון בנו הידע הקדום של הנשים — ללדת."
 
גילה רונאל

פרק ראשון

הקדמה
 
הן מתגוררות באלסקה או במדגסקר, אוכלות אורז לבן או נסמכות על מה שהים נותן. הן צועקות בלידה או שומרות באיפוק על הקול שאולי רוצה לבקוע מתוכן. וכולן יולדות תינוקות, נצרבות באש ונשטפות בזיעתן כדי להעניק חיים.
 
‘סודות הלידה’ הוא סיפור על מסע מרתק של חניכה נשית, על ליווי קהילתי, על ריפוי ועל ידע שטמון בין השאר בעומקי התודעה, עומקים שכבר כמעט שכחנו מקיומם: אינטואיציה מפותחת, התבוננות, הקשבה וידע שעבר מהאימהות ומהסבתות.
 
המיילדוּת המודרנית רואה בהיריון ובלידה תהליך של הבאת תינוק לעולם; היא מתמקדת בהתעברות, בשמירה על מהלך היריון תקין ובלידת תינוק בריא. אך התפיסה של המיילדוּת השבטית מוסיפה רבדים המתייחסים גם למהותו של האדם בעולם, לאמונותיו ולתפיסותיו. בתרבויות רבות נתפסת הלידה כתהליך שיש בו גם פן רוחני. ההיבט הרוחני של הלידה עשוי לבוא לידי ביטוי בכניסה לטראנס ובמעבר לרמות תודעה שונות על ידי שימוש בחומרים משני תודעה, תיפוף קצבי, שירה או תפילה פשוטה המחפשת משען אמת ברגע שביר: ‘אללה, תהיה איתי, אללה, אל תעזוב אותי,’ מייללת המאמינה המוסלמית. נשים שחייהן שזורים באסונות טבע, בחום ובקור קיצוניים ובמיילדוּת החסרה את האמצעים הטכנולוגיים המערביים, נשים שלא ברור כלל אם יישארו בחיים או אם פרי בטנן ייוולד בשלום — נסמכות על כוח עליון ורואות בו חלק בלתי נפרד מחייהן.
 
אמונה, טקסים ומאגיה הם חלק מחיי היומיום בתרבויות שבטיות הנשענות על מסורות, וציפי מונט מבקשת להביא אותם אל חדרי הלידה המודרניים כדי לתת מענה גם לצרכים הרוחניים, הרגשיים והקהילתיים של היולדת, לחזק אותה ולאפשר לה משען משמעותי ויציב במהלך הלידה. ציפי מונט מביאה את העמדה הזאת ואת התיאורים המרתקים מ’שם״, ולא רק בוחנת את היתרונות של לידה שבטית, אלא גם נמצאת בדיאלוג מתמיד עם מה שקורה ״כאן״. ציפי משווה, לדוגמה, את שיעור התמותה הסב־לידתית בקהילות השבטיות לשיעור התמותה אצלנו שהוא מהנמוכים בעולם.
 
הדיון על הידע העתיק ועל יחסיו עם הרפואה המערבית הוא דיון מורכב, שכן לא ניתן להתעלם מהברכה שהרפואה הביאה איתה. עם זאת, ראוי שקולן של נשים יישמע כאשר מדובר בתהליך אישי ואינטימי, תהליך שבו אישה יוצרת חיים. הספר קורא לנו לזכור את השורשים העמוקים הטמונים במה שהטבע יוצר ממילא — פעילות של הורמונים ותהליכים פיזיולוגיים נוספים, המכוונים לתהליכי גוף ונפש מיטביים, הוא קורא לנו להישען על אמונה אישית המחזקת את הפן הרוחני, ולחזק את הכוח הטמון בידע של נשים ללדת ושל תינוקות להיוולד, תוך כדי שימוש מושכל בידע החדש.
 
תודה גדולה לציפי על התיעוד המרתק והחשוב.
 
‘יהי רצון מלפניך שכשם שאני מתבוננת בתינוק שרק נולד ורואה את שלמותו, כך אמשיך ואראה אותו כל חייו.’
 
אמן.
 
גילה רונאל, קיץ 2018, יפו
 
 
 
מבוא
 
מרגו מסתכלת עלי והקמטים בפניה זזים כשהיא מדברת.
"הייתי מיילדת מאז שהייתי קטנה. אמא היתה לוקחת אותי ליילד, לא משנה באיזו שעה של היום ומה היה מזג האוויר. במרוקו היה מקובל שכל הנשים, גם ילדות, נמצאות בלידות. וכך במשך כל חיי במרוקו הייתי מסייעת לנשים בכפר ללדת. הייתי מחממת מים, מסדרת יפה את המיטה של היולדת, מעלה קטורת ומתפללת לאלוהים שהלידה תעבור בשלום." היא מפנה את מבטה לשמים. "אבל אחרי שילדתי בעצמי, עשיתי את הדברים קצת אחרת. כשילדתי את הילד הראשון שלי, הייתי בבית אמי. כשהצירים התחילו, אמא סידרה את הבית, בעלי הלך לבית הכנסת להתפלל, אבא שלי לא היה יכול לשמוע את הצעקות שלי וברח מהבית. באה עוד מיילדת, בדקה את הפתח ואמרה, 'עוד מעט, יא בינתי, עוד מעט. תנשמי, תנשמי.' הסתכלתי על אמא שלי, על המיילדת, כל אחת מילאה את התפקיד שלה, שתיהן דאגו ללידה, לתינוק. אני הסתובבתי בחדר, עוד רגע אמא בעצמי, אבל רציתי עוד קצת זמן. רציתי שיד מלטפת תרגיע אותי, תביא אותי בבטחה ללידה. זה לא היה הכאב, גם לא התינוק, רציתי להיות רק עוד רגע הילדה שדואגים לה, זאת שמלטפים לה את הראש ואומרים לה, 'אל תדאגי. אני כאן, איתך. נעבור את זה ביחד.' אחרי שש שעות ילדתי, תודה לאל, ילד בריא. ראשון מתשעה," היא מחייכת אלי. "ומאז כשהייתי באה אליה, אל זו שיולדת עכשיו, הייתי מסתכלת לה לתוך העיניים ואומרת לה, 'יא בינתי, אני כאן, איתך. אל תפחדי, אני כאן בשבילך, אנחנו נעבור את זה יחד,' ומלטפת לה את הראש. הייתי אומרת לה, 'קחי עוד רגע אחד להיות ילדה קטנה, עד שיבוא מתוכך הילד שיעשה אותך אמא.'"
היא מסיימת את הסיפור ומסתכלת עלי. "היום כבר יש בתי חולים, ובעל שנמצא עם אשתו בלידה, אבל אני תמיד חושבת על הרגע הזה, כשהילדה צריכה עוד רגע, עוד חיבוק ויד אוהבת לפני שהילד הופך לה את החיים."
הפגישה עם מרגו היתה אחת הפגישות הראשונות שלי עם מיילדות מסורתיות. כשהיא דיברה, חשבתי על הלידה של בתי הבכורה. נזכרתי בעצמי שוכבת בחדר הלידה ושומעת קולות של חיה פצועה הנאבקת על חייה. אני הייתי הצורחת. לא היתה לי שום יכולת להתנגד לרפלקס שגרם לי להתהפך מתוכי החוצה, ודחק את ילדתי אל העולם. גופי עבד בלעדַי. גל עצום ביקע את כל ישותי. לא היה פְּנים. לא היה חוץ. היה רק כוח אדיר שנהדף מתוכי אל העולם. הפכתי לאין. ואז שמעתי אותה, היא בכתה וגם אני בכיתי וכל הסובבים אותי. היא כאן, היא כאן, חשבתי. הפכתי לאמא, ורציתי כל כך את היד הזקנה שתלטף אותי ותיתן לי עוד רגע אחד להיות הילדה הקטנה הזאת ברגע שהיא הופכת לאמא בעצמה.
המסע שלי ללמוד ולהבין את הלידה כאירוע טקסי, פיזיולוגי, נפשי, רוחני, תרבותי וחברתי, החל כשהפכתי לאם.
ההסתגלות שלי לאימהוּת לא היתה פשוטה. הכול בילבל אותי: הבדידות, חוסר האונים, העייפות, התחושה שכל ישותי נשללה, הצורך להיות אחראית כל הזמן וההרגשה שנפרדתי ללא שוב ממי שהייתי ושאיני יודעת מי אני הופכת להיות. נהייתי אמא, אבל לא היה לי מודל לתפקיד הזה.
נולדתי לאמא שברחה מהנאצים כשהיתה בת שש, ושאמה שלה מתה במהלך הבריחה. נולדתי בעקבות מותה של סבתי מצד אבי, שחלתה בשפעת חזירים בחורף הקשה של שנת 1959 בתל אביב. בילדותי סיפרו לי על הלילה ההוא, שבו קדחה סבתי מחום ועל הקיר מול מיטתה היתה תלויה תמונה שצולמה ברוב פאר בצלמנייה, ובה נכדיה. היא פקחה את עיניה החומות ואמרה ביידיש: "אני לא רואה את הילדים," ואז עצמה את עיניה ומתה. במשפחה היה מקובל שילד שנולד בשנת האבל נקרא על שם המת, והאמינו שמשהו מרוחו של המת נכנסת בו. הורי התנדבו ליצור אותי. אחד־עשר חודשים אחרי שסבתא ציפורה מתה נולדתי אני ונקראתי על שמה.
כנשים רבות במדינת ישראל הצעירה, נאלצה אמא שלי, שחוותה באופן ישיר את קטיעת הדורות, ללמוד לבד איך להיות אמא, ואותה הקטיעה השפיעה גם על האימהוּת שלי. הייתי צריכה לנחש הרבה, ללמוד ולהמציא מחדש כיצד להיות אישה ואמא בהיעדר דגם והיסטוריה, וליצור שושלת ומסורת שנשענות על רסיסי מידע ועל גילוי של מה שהיה.
מאז ומעולם כשאני זקוקה לעצה, אני מזמנת את הסבתא המתה שלי ואת אלה החיות שאני פוגשת בדרכים, מבקשת מהן להזכיר לי את הסודות העתיקים של הנשים, והן עוזרות לי לעורר את הזיכרון התאי, את מה שנצרב בי מקדמת דנא, הן מזכירות לי את הידע שעבר מדור לדור. כל חיי אני רוצה להעמיק את הקשר עם האישה הזקנה, החכמה, ולכן אני מחפשת אותן — היכן שאני יכולה.
כשהתחלתי לנדוד בעולם, חיפשתי נשים זקנות רק כדי לקבל חיבוק. הייתי צריכה להתרפק ולהיות עטופה ולבכות בכי עמוק כמו ילדה קטנה בלי לדעת אפילו על מה. אבל זה לא הספיק. רציתי עוד. רציתי פרקטיקה. להבין איך הן לומדות. רציתי לשמוע את הסודות שהועברו אליהן מדור לדור, לקבל מהן כלים ותפיסות לפתרון בעיות של גוף ושל נפש. רציתי ללמוד מהן על מערכות יחסים בין בני אדם, להבין כיצד החברה והתרבות משפיעות על הפרט. לאט־לאט התמקדו החיפוש והלימוד שלי בהיריון ובלידה. בזכות המסעות הפכתי לדולה, התחלתי ללוות נשים וזוגות לקראת לידה ובלידות. ה"קריאה" היתה ברורה וחד־משמעית. נקראתי לעבוד עם נשים וזוגות ותינוקות שעוד מעט יגיעו לעולם.
כניסתי לחדרי הלידה היתה טבעית. הרגשתי שהגעתי הביתה.
כשהתחלתי לעבוד בחדרי הלידה, הבנתי שמשהו הלך שם לאיבוד. הרגשתי, ראיתי ושמעתי יותר מדי פחד. זיהיתי יותר מדי פערים בין רצונות היולדת ובין מה שקורה בפועל. לא פעם ידעתי בבירור שהתנהלות שונה היתה יוצרת מציאות אחרת.
מסעות החיפוש שלי נעשו ממוקדים יותר. רציתי להבין אילו שינויים אישיים וחברתיים מתחוללים באישה כשהיא הופכת לאם, ומה קורה לגבר שהופך לאב. העמקתי עוד ועוד לחקור את מהות הלידה, את הסודות המסתתרים מתחת ומעבר ומעל למסתורין ולפלא. ביקשתי שילמדו אותי כדי שאוכל להיות סבתא חכמה לנשים שאיתן אני עובדת.
כך נעשיתי אנתרופולוגית של לידות. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי יושבת מול המפה, בוחנת אותה, מנגנת בתוכי את שמות המקומות, ועל פי הניגון מחליטה לאן לנסוע, אורזת תיק ונוסעת. נסעתי למקומות רבים כדי לראות וללמוד כיצד מתרחשות לידות הנשענות על ידע מסורתי, כיצד משתנה שדה הלידה, ואיך יולדים כיום. אני בוחנת את השווה והשונה בין התרבויות והחברות. כל ארץ וכל קהילה שאליהן אני מגיעה הן "שדה מחקר", ובו חוקים חברתיים ומסורות מקומיות שמייחדים אותה.
מכיוון שאני מבקרת בכל קהילה רק שבועות ספורים, אני נותרת תמיד זרה המתבוננת במתרחש. אני משתדלת לבחון את הדברים דרך עיני מי שחושפים בפני את הידע. בשפת המחקר האנתרופולוגי מכנים את דרך ההסתכלות הזאת "בחינת הדברים מנקודת המבט של המקומי".
אני מגיעה לשדה המחקר עם עצמי — עם ההיסטוריה האישית שלי, העדפותי, אמונותי וערכי. המפגש בין האישיות שלי ובין נשואי המחקר הוא חלק מהמחקר עצמו. אני היא כלי המחקר. מה שאני חווה על בשרי, מה שאני רואה במו עיני, הם הידע שאני אוספת. לכאורה קיים כאן פרדוקס, ונשאלות כמה שאלות על שיטת מחקר כזו. האם וכיצד אפשר להסיק מסקנה כללית על התנהלות חברתית־תרבותית מסוימת כשמה שנבחן הוא מקומי, אפיזודי וחולף? האם ידע שעובר דרך הפילטרים ותפיסות העולם שלי, העדפותי וחוויותי האישיות יכול להיחשב ידע תקף גם למצבים, תרבויות ואירועים אחרים?
אני משתדלת להישאר ניטרלית, ללא שיפוט, אבל לא תמיד מצליחה. אני משתדלת לשים לב מתי משתלטות עלי תפיסות העולם שלי, אמונותי והעדפותי ומטות את המסקנות שלי. עלי להיות רפלקסיבית ולבדוק כל הזמן איפה ה"אני" שלי חודר לתופעה שאני לומדת. מי היא ה"אני" שחווה ובאיזו דרך. בחינה אישית פנימית מדוקדקת, לא מתפשרת וחושפנית.
לפעמים אני מתחלחלת ממה שאני רואה או שומעת, ואם לא אבחין בין הרגשות שלי ובין מה שהשטח "מספר", אני עלולה לשבש את הסיפור. כך למשל, קרה כשביקרתי בגמביה, והמארחת שלי, אשת אקדמיה מקומית משבט וולוף, סיפרה לי שמלה את בנותיה כי חששה שאם לא תעשה כך, יפחתו סיכוייהן להינשא. היא היתה מנהלת מגמת אקרובטיקה ותיאטרון באוניברסיטה המקומית, אישה מודרנית, משכילה, אינטליגנטית מאוד. הייתי מזועזעת, אבל הזעזוע שלי לא היה חלק מהסיפור שרציתי לספר. השתדלתי לשים אותו בצד.
כל הזמן אני בודקת את מערכת היחסים שלי עם האנשים שאני פוגשת ואת העמדות שלי לגבי התופעות שבהן אני צופה. התהליך הרפלקסיבי הנו חלק מהמחקר. הצורך לבדוק את עצמי ולברר מה אני רואה ואיך אני רואה זאת, הוא חשוב ומהותי. שוב ושוב אני בודקת אם אני מודדת את נשואי המחקר בפרמטרים המערביים, על פי תפיסות העולם שלי ועל פי ערכַי ואמונותי. אם אני באה מתוך ראייה "עליונה" שבה אני "יודעת" מה נכון וטוב, או בודקת את הדברים כפי שהם, ללא שיפוט וביקורת.
הדרך שבה אני לומדת היא התנסות ישירה. בכל מקום שאליו אני מגיעה אני חוברת אל מארחי וחיה איתם את היומיום שלהם. זוהי "תצפית משתתפת". אני צופה במתרחש וגם שותפה למה שקורה. השותפות בחיי היומיום מאפשרת לי לחוות חוויה ישירה, ומתוכה צומחת הבנה. כשאני עובדת בשדה עם הנשים בכפר, אני מרגישה כיצד הגוף מתאמץ ומבינה דברים שאינם יכולים להיות מתוארים במילים. לעתים אני רק צופה במתרחש. המעבר בין מעמד של שותפה מלאה בחיי היומיום, בטקסים ובאירועים ובין מעמד של צופה במתרחש חמקמק ומתרחש שוב ושוב, ולא פעם אני מוצאת את עצמי בו־זמנית בשתי העמדות — משתתפת וצופה באותו הזמן, מתבוננת על הנעשה "מבחוץ" ומשתתפת בו באופן פעיל "מבפנים". השילוב בין שתי נקודות המבט האלה פורה ומעניין.
לפעמים אני מגיעה לשטח עם נושא מסוים שבו אני רוצה להתמקד, ולפעמים אני מגיעה בלי שאלות מקדימות, ומתוך המפגש עולים הנושאים המעניינים אותי. כשאפשר, אני נעזרת במתורגמנים המסייעים לי להבין לא רק את השפה הזרה, אלא גם קודים וניואנסים שאי אפשר לפענח בזמן קצר. המתורגמנים או המתווכים מסבירים לי את המניעים והסיבות להתנהגויות מסוימות ומה הם יודעים על המתרחש. אני שואלת שאלות ומנסה ללמוד מערכות אמונות ופרקטיקות מסורתיות הקשורות בהיריון ובלידה. כדי ללמוד לעומק את חיי החברה שאליה אני מגיעה, אני משוחחת עם נשים, גברים, מיילדות מסורתיות, אנשי רפואה קונוונציונליים ושמאנים מקומיים.
במסעות שלי אני כותבת יומן שדה. יומן השדה הוא כלי במחקר האנתרופולוגי — האירועים נכתבים בו סמוך לזמן התרחשותם, והשיחות והראיונות שאני עורכת מתועדים. ביומן נכתבים הגיגים ראשונים ורעיונות בוסריים באשר למה שנצפה ושאליו חוזרים כדי להיזכר במה שקרה. היומן משמש בסיס הכתיבה המחקרית. כשאני חוזרת לחיי הרגילים, אני חוזרת וקוראת שוב ושוב ביומנים. כל קריאה בהם מזכירה לי את החוויה, את הריחות, את התחושות ואת ההתרחשויות. התבוננות בדברים בפרספקטיבה של זמן מאפשרת לי להבין את האירועים באופן שונה מזה שבו הבנתי אותם כשהתרחשו. התבוננות כזו מאפשרת לגבש את הרעיונות והעקרונות וללמוד מהם; לנתח את ההתנהגויות האישית, החברתית והתרבותית באירוע עצמו; ולהסיק מסקנות כלליות יותר.
 
לכל היולדות, גם בעולם המערבי וגם בקהילות מסורתיות, יש צירי לידה, הן מתאמצות וכואבות, מזיעות ומדממות, הן מפרישות הורמונים ונעות בדרך דומה כדי לאפשר לתינוק שלהן לצאת לאוויר העולם. כחוקרת לידות, אני מנסה לזהות ולתאר את המרכיבים המשותפים לכל לידה ולידה ואת ההבדלים הפיזיולוגיים, החברתיים והתרבותיים המבחינים ביניהן — את תפיסות העולם, האמונות והפעילויות המיוחדות, שבאות בלידות אלה לידי ביטוי ומאפיינות את התרבות שבה מתרחשת הלידה.
הלידה היא טקס מעבר — זהו אירוע מובחן, משמעותי ומובהק, המשנה את המעמד של שני המשתתפים המרכזיים בו — אישה הופכת לאם של התינוק שנולד לה, ועוּבָּר הופך לתינוק. גם הקהילה משתנה בעקבות הלידה — חבר חדש נוסף אליה, וחברה ותיקה משנה את מעמדה.
טקס הוא אירוע מתוכנן עם כללי התנהגות מסוימים, שמבצעים יחיד או קבוצה. לב לבו של האירוע טעון במשמעויות סמליות המוסכמות על הקבוצה. הטקסים כוללים מערך התנהגויות שמפעילות את החושים, כגון ריקוד, שירה, שימוש באביזרים, לימוד תכנים שונים ועוד. טקסי מעבר נערכו מאז ימי ראשית התרבות האנושית, והם מתקיימים בכל התרבויות. הטקסים הם כלי המווסת את חוסר הוודאות והאימה הכרוכים בשינוי, ואת התחושה של אובדן השליטה המאפיין מצבי מעבר רבי־משמעות.
אני בוחנת את הלידה כטקס. כשאני לומדת את התפיסות החברתיות־תרבותיות במפגשי עם נשים ממקומות שונים בעולם, אני שואלת על המנהגים, הריטואלים, הטקסים, המסיבות והאירועים שסובבים את הלידה, אבל בעיני הלידה עצמה, האירוע הפיזי, הבשרי, הנפשי והרוחני, היא־היא טקס המעבר המשמעותי.
כמו בכל טקס מעבר, גם בלידה מגולמים הכללים החברתיים של הקהילה, ושלבי הטקס עמוסים במשמעויות סימבוליות. לכל חברה יש משמעויות וסמלים היוצרים את מארג התפיסות החברתיות והתרבותיות, ובלידה מקופלים יחסי הכוחות בין המשתתפים בה כטקס, מגוון היחסים וההיררכיות, האמונות והאידיאולוגיות שלהם. הטקס מחזק את חוקי החברה ומעניק לגיטימציה מחודשת למעמדם של חברי הקהילה ולתפקידם. כך למשל, בחברה שנהוג בה מדרג היררכי מובהק, שקיימת בה תפיסה בסיסית כי הלידה היא אירוע רפואי, יתחזק שוב ושוב מעמד בעלי המקצוע הרפואיים השולטים בטקס, והנתפסים כמעצבי הדרך הנכונה להתנהלות וכבעלי הסמכות לקבוע את הכללים על משמעויותיהם הסמליות.
טקס הלידה מבטא ומחזק את הסדר החברתי. כל אחד יודע מה תפקידו, "גאוות היחידה" מתחזקת, ותחושת השייכות וערכים מרכזיים, שהחברה דוגלת בהם, נטענים בכוח מחודש. בעולם המסורתי, בחברות שבהן אנשים עדיין חשופים לטבע, הלידות מתרחשות במרחב ביתי נשי. אין שימוש בטכנולוגיה מודרנית או בהתערבויות תרופתיות ומכשירניות, אלא רק בחומרים טבעיים ובטכניקות מסורתיות שונות, שמטרתם להביא את האם והתינוק לנמל מבטחים. הטכניקות הללו מציעות "עזרה" מינימלית בלידה. ישנם כלים מסורתיים טבעיים לזירוז הלידה, למניפולציות שמטרתן לגרום שהלידה תתנהל כשורה, אולם השימוש בהם מינורי ואינו אוטומטי. העזרה העיקרית בלידה ממוקדת בתמיכה ביולדת ובעידודה. עטיפת היולדת בחברה נשית בעלת ניסיון והכלה של התהליך הן העזרה העמוקה והעיקרית. האמונה הבסיסית והסמלים מייצגים את האמונה והתפיסה כי התהליך טבעי וכי אין כמעט צורך להתערב בו.
ככל שאני חוקרת את הלידות המסורתיות ולומדת את טקסי הלידה, כך מטרידה ומעציבה אותי העובדה שהידע העתיק נעלם עם מות המיילדות המסורתיות. זהו ידע שנרכש במשך הדורות, ידע שהועבר מאם לבת, מאישה לרעותה, ידע שנרכש באמצעות התנסות וחוויה ולא בלימודים אקדמיים ותיאורטיים. כיום הולך ופוחת מספר הלידות המסורתיות. במקומות שונים הן הוצאו אל מחוץ לחוק מסיבות שונות, וביניהן גם האמונה שיש פונקציה חיצונית, מקצועית, האחראית ללידות ויודעת טוב יותר כיצד לנהל אותן. לעמדה זו יש יתרונות ברורים, אך גם לא מעט חסרונות. השימוש בידע ובטכנולוגיה הרפואיים הפחית את שיעור תמותת האימהות והתינוקות, ומנגד גרם נזק חברתי ופיזי רב. העלייה בשיעורי הניתוחים הקיסריים ברחבי העולם עצומה, יש מדינות שבהן שיעורי הניתוחים הקיסריים מגיע לתשעים אחוזים מכלל הלידות. הניתוח עלול לפגוע פגיעה אנושה בבריאותן של הנשים. לידה הנסמכת על הידע הרפואי לבדו אינה מעניקה ליולדת את התמיכה הרגשית והרוחנית שהיא זקוקה לה; היא מותירה אותה בודדה בהתמודדות עם השינוי העצום המתחולל בחדר הלידה; מקצינה חוויה של ניתוק מכל מה שהיה מוכר לה עד כה; ואינה מציעה רוך, הכלה ותמיכה רגשית הנחוצים כל כך כדי לצלוח את רגעי המעבר הזה ללא כאב נפשי.
אני רוצה להציל את הידע ה"סבתאי", המסורתי, לשמר את מגע היד המחוספסת והחכמה בלחְייה של היולדת, את ההצעה הפשוטה שיש בה, אבל אני לא מתרפקת באופן נאיבי על העבר.
אני מעוניינת לחלץ מהעולם הישן את המרכיבים החיוביים ולהביא אותם אל העולם החדש שלנו. אני רוצה לסלול דרך שבה ידע עתיק וידע מודרני חוברים זה לזה. אני רוצה ללמוד מהעבר כדי להעשיר את ההווה בידע ישן. בתרבות המערב יש טכנולוגיות ואמצעים שונים שעליהם לא כדאי לוותר, הם מאפשרים לשכך כאבים, לפתור בעיות ולהציל חיים, לשמור על היגיינה ולעקוב אחר מהלך הלידה. נשים בכל העולם בוחרות ללדת בפיקוח רפואי ובבית חולים כדי לצמצם ככל הניתן את הסיכון ש"משהו ישתבש". זו בחירה מובנת, אבל בעקבותיה משהו חשוב הולך לאיבוד. נשים איבדו את האמונה ביכולתן ללדת, נוצר ריחוק מהגוף ומתחושותיו, ונולד פחד גדול מהמפגש עם תחושות לא מוכרות בלידה. נשים מאבדות שליטה בתהליך הלידה, הן נכנעות לדרך המקובלת כיום וזונחות את הדרך המתאימה להן.
איני טוענת כי הידע המסורתי חשוב מן הידע המדעי. הידע המסורתי אינו מספיק כאשר בלידה מתרחשים אירועים יוצאי דופן. אמנם יש כלים מסורתיים המסייעים להתמודד גם עם אירועים כאלה, למשל, שימוש בצמחי מרפא כדי לעצור דימום מסיבי או שינוי תנוחות הלידה כדי לסייע בהתמודדות עם לידה ארוכה מאוד, אבל לא לכל התקלות והבעיות העלולות להתרחש בלידה ולא לכל מצבי הקיצון יש מענה בידע המסורתי. ידע רפואי מערבי נחוץ, חשוב ועשוי להיות קריטי במצבים כאלה.
אני מאמינה שאפשר וצריך וחשוב לשלב בין העולמות, שאפשר ליצור סביבת לידה תומכת, רגועה, טבעית ומחזקת גם בחדר לידה מודרני מצויד היטב. אפשר להחזיר לנשים את הידיעה שלידה היא אירוע טבעי ובריא, שאנחנו יודעות איך ללדת ושעל פי רוב איננו זקוקות להתערבות, רק לסיוע ולעידוד.
 
 
דרום דקוטה — אישה פשוט יודעת
בליל סערה קר, כשרעמים רעמו וגשם ניתך בחוץ, שכבתי במיטתי, עטופה ומחוממת, והתבוננתי בתמונה שלפני. קבוצת נשים זקנות לבושות בבגדים ססגוניים עומדות ומביטות אלי. התמונה הופיעה בראשו של מאמר בכתב עת אמריקאי. היו אלו הסבתות החכמות "The International Council of the Thirteen Indigenous Grandmothers" — הזקנות הסתכלו עלי, ואני השבתי להן מבט. במאמר נכתב שזו קבוצה של נשים חכמות ממקומות שונים בעולם, שמאניות, מרפאות, זקנות השבט, נשים מובילות בקהילתן, שהתאגדו כדי להציל משִכחה את הידע שקיבלו בירושה מאִמותיהן. אחדות מן הנשים הן בעלות ידע רב בשימוש בצמחי מרפא, כמה מהן מכירות טכניקות ריפוי אחרות, ולקצתן יש יכולת תקשור וחיבור לעולם הרוחות, לעולם ספיריטואלי. כשהן הביטו בי דרך התמונה, ידעתי שהן קוראות לי ושאני חייבת לפגוש אותן.
ליקטתי עוד ועוד פרטים עליהן. למדתי שנוסף על כך שהן מעבירות את הידע שלהן לדורות הבאים, הן מפתחות שיטות חדשות לשימוש בכלים העתיקים שברשותן ועורכות טקסים לריפוי חוליי העידן החדש. למדתי שהן נפגשות בכל שישה חודשים, בכל פעם בקהילתה ובביתה של סבתא אחרת. הסבתא המארחת פורשת בפניהן את הידע והסודות שברשותה וברשות זקנות וזקני הקהילה שלה. הסבתות מוזמנות להשתתף בטקסים המקומיים, לפעול לריפוי חוליי המקום ולברך את חברי הקהילה ואת האורחים הבאים למפגש מכל רחבי העולם.
בשנת 2004, אחרי שנים של טוויית קשר ותיאומים, נסעתי לדרום דקוטה, שבה התקיים המפגש החצי שנתי של הסבתות.
לאחר יומיים של טיסות ונהיגה בערבה תחת עננים נמוכים מאז שעזבתי את ביתי בישראל, הגעתי לשמורת פיין רידג' של שבט הלקוטה. השמורה שוכנת ליד עיירה נידחת בשם הוט ספרינגס בדרום דקוטה, בצפון מרכז ארצות הברית. זהו אזור מקודש לבני השבטים האינדיאנים העתיקים הנקרא The Black Hills — אזור הגבעות השחורות. הוט ספרינגס היא עיירה מנומנמת, ולה רחוב אחד ארוך ועוד כמה רחובות צדדיים. בתים חד־קומתיים, חנויות כמו בסרטים ישנים. סופרמרקט עצום בגודלו, ובו מדפים ומקפיאים עמוסי אריזות ענק של גלידות וחטיפים. והמון אנשים מאוד גדולים, יושבים ומחכים. שיקרה משהו.
ועכשיו אני כאן, עם הסבתות החכמות. הן עומדות במעגל, עשרים סבתות לבושות בבגדיהן המסורתיים עומדות סביב האש שזה עתה הודלקה ותבער במרכז המעגל כאש־תמיד במהלך כל ימי המפגש. אשת האש, מבנות שבט הלקוטה, מוסיפה עוד גזרי עץ ומרווה לטיהור. לפי המסורת השמאנית, המרווה מאפשרת לראות גם את מה שאינו נראה לעין ומחדדת את האינטואיציה. אני שואפת עמוק את ריחה של המרווה המתפשט מסביב.
במעגל סביבן ניצבים בני שבט הלקוטה, בני דקוטה, וסביבם כמאתיים אנשים ונשים שבאו מכל קצווי תבל להתפלל ולקבל ברכה מהסבתות. אני מביטה לשמים, נשר דואה לו גבוה־גבוה עם תנודות הרוח, מתבונן מטה באדמה.
אני מתבוננת בזקנות שמולי. עשרים נשים לבושות במיטב מחלצותיהן השבטיות, נשים שמאניות ומובילות בקהילותיהן מרחבי העולם. אני מזהה את סבתא ריטה פיטקה בלומנשטיין (כן, היא היתה נשואה ליהודי), אסקימוסית משבט היוּפִּי מאלסקה, לבושה בשמלה מסורתית, מחזיקה תוף עגול ושטוח שהכינה בעצמה, לרגליה מוקסינים לבנים. תלתליה השחורים מעטרים את פניה החייכניות. לידה, בכיסא גלגלים, יושבת סבתא אגנס מאורגון, משבט טָקָלְמָה. היא אישה גדולת ממדים, על סנטרה ומצחה קעקועים. אני יודעת שהיא דאגה לשחזר ולשמר את טקס הסלמונים העתיק, שבו זקני השבט מקבלים את פני הסלמונים השבים למקורותיהם לאחר מסעם הארוך במרחבי האוקיינוסים. מאחוריה עומדת חולייטה קזימורו ממקסיקו, סבתא פצפונת וצמותיים על כתפיה, לבושה חצאית מרוקמת וחולצה. לידה אישה חיוורת, הדורת מבט, שערה לבן, נעולה מוקסינים חומים מעור איילה, היא לוחמת סומית משוודיה. ולצדה אמאה, פחוסת האף והשזופה מנפאל. מבטי מתעכב על פניה של ברנדט רביניוט הגבוהה ושחומת העור, עטויה בבגדים צבעוניים. מישהו לוחש באוזני שבלעדיה נשיא גבון אינו מחליט דבר.
סבתא ריטה הולי ויזוטור, משבט הלקוטה, פוסעת צעד אחד קדימה. מרימה את ידיה לשמים, שערה השחור הארוך מתבדר ברוח, ונעוצות בו נוצות שאף הן נעות עם המשבים. על פניה כתמי שמש וגיל. היא לבושה חולצה רקומה וחצאית עבה רקומה גם כן. היא נעה בשקט בקצב תיפוף המתופפים והמהום הקהל.
"היום אני בת שמונים," סבתא ריטה אומרת בשקט לקהל הגדול שמביט בה. "לפני חצי שנה נהרג בני, בן השישים וארבע, בתאונת דרכים. נהג שיכור פגע בו. אני מזמינה את כולנו להתפלל לנשמות של אנשים שאהבנו ואינם איתנו עוד ולריפוי הכאב של כל האימהות בעולם."
התופים מתופפים בקצב הלב. אני מזיעה. חם. ממש חם. מאוד חם. לוהט ובוער. עיני עצומות. השמש בפני. השמים כחולים בהירים.
הס בשמים ובקהל. חבורת המנגנים, לבושים במיטב מחלצות השבט, נוצות בשערם, ובידיהם מקושי התוף וכלי הקשה אחרים, ממשיכים בתיפוף העדין. בשקט, ברכות, עולה ובאה השירה. התיפוף הופך עמוק יותר וקולות המזמרים עולים ומתגברים. אני נעה ודומעת לקול הצלילים עם הקהל שמסביב.
אני מתפללת לריפוי הכאב שלי ושל האימהות והאבות בעולם. אני מתפללת לריפוי הפחדים. מתפללת לעילוי נשמת אלה שאני מכירה. מתפללת על אמא שלי שמתה מזמן, וגם על הסבתות שלי. בדמיוני עולות חברותי ואחיותי הקרובות. כל אחת עם הסיפור שלה. אני מתפללת גם עבורן.
עוצמת תיפוף התופים הולכת וגוברת. מילים עתיקות בוקעות מבין שפתי המנגנים, כמה מהמשתתפים מהמהמים את המנגינות, ואנחנו נעים לקצב החדגוני המהפנט.
אני שומעת את השירה ואת הקולות ומרגישה גם את הכאב של מי שנעים לצדי ואת תפילותיהם.
 
האנתרופולוגית האמריקאית החלוצה אליס פלטשר הבחינה שכשהאינדיאנים שרים, הם מבטאים את רגשותיהם ללא מילים. עבורם המוזיקה היא אמצעי לתקשורת בין האדם ליקום, לרגשותיו ולאלוהי השמים והאדמה. המוזיקה שאני מהמהמת עם האנשים העומדים איתי במעגל נובעת מעמקי לבי, מהכאב ומהניסיון לרפאו. השירה המשותפת היא דרך התקשורת ביני ובין האנשים סביבי, ובינינו ובין מה שאיננו נראה.
 
סבתא ריטה הולי ויזוטור משבט אוגללה לקוטה נולדה בשמורה. בלשון הלקוטה היא ה־אוּנְסִי, ה־סבתא בה"א הידיעה, ויש לה חימשים — כלומר בני נינים. בעלה מת כשילדיה היו צעירים, וכמי שהתמודדה עם גידול ילדים ללא סיוע של בן זוג, היא עוסקת שנים רבות בעזרה לאימהות חד־הוריות ובהנחייתן. היא אחת הזקנות האחרונות שעדיין יודעות את שפת השבט, את מסורותיו, מתכונים עתיקים של תבשילים ותרופות ואת אופן השימוש בחומרים מהטבע לצורכי היומיום.
עלי עץ הצפצפה נעים עם הרוח המסיעה את העננים. הערבה רחבת ידיים. צלילי התחינה וההודיה מתפשטים במרחב. בשמים מצוירים עננים בגוני לבן, תכלת ואפור.
נובחניות, הדומות לסנאים, יוצאות ממאורותיהן ונעמדות על רגליהן האחוריות, משמיעות צווחה קצרה. נובחנית אחת נופלת בדרמטיות על הצד, וחברתה עונה לה בצווחה משלה. המכרסמים הקטנים החומים רוקדים יחד, בדיוק כמונו. הצווחות השונות מתריעות בפני חברות הלהקה על סכנה מתקרבת, מקום הימצאו של אוכל ומידע נוסף. ואני חושבת לעצמי, גם אנחנו שרות כאן כדי לחוות את ה"ביחד".
טור של אנשים עובר על פניהן של הסבתות לקבל ברכה מהזקנות. כשאני מגיעה אל סבתא ריטה פיטקה בלומנשטיין מאלסקה, היא מנופפת סביב גופי בצרור עלי מרווה מעלי עשן וריח. היא מסתכלת עמוק בתוך עיני, חופנת את פני בידיה ומנשקת אותי על השפתיים. מחבקת אותי. מחייכת מאוזן לאוזן.
סבתא ביאטריס, אחותה של סבתא ריטה הולי ויזוטור מהלקוטה, מחבקת אותי ארוכות. סיכת ביטחון נעוצה בבשר זרועה, ולסיכה מחוברת נוצה גדולה. "זוהי נוצת נשר שריחף מעלי כמה פעמים," היא מסבירה לי. "זו נוצה שנשרה מכנפו ואני שומרת אותה. כשטקס הסאן דאנס יתחיל, תביני למה." הקמטים שלה מעמיקים מולי ועיניה מחייכות.
השמש השוקעת צובעת את השמים באדום־להבה, והמדורה הבוערת זורה ניצוצות באוויר הלילה החם. בלב המדורה מתלבנות אבני בזלת עגולות. עוד מעט הן יוכנסו לסווט לודג'.
סבתא ביאטריס מתיישבת לצדי ומספרת לי שהסווט לודג' הוא אחד משבעת הטקסים המקודשים של אנשי הלקוטה. "זהו טקס טיהור והבראה, ועורכים אותו רק אנשים שזקני השבט הסמיכו אותם לכך," היא אומרת. "ההכשרה אורכת שנים. דרושים ידע מעמיק ואחריות גדולה, משום שזהו טקס שנוגע גם בגוף הפיזי, גם בנפש וגם ברוח."
מיומנות בניית הסווט לודג' עוברת מדור לדור. האמונים על המלאכה עברו תהליך הכשרה ארוך על ידי זקני השבט. ענפי עץ ארוכים נשזרים לחצאי קשתות ויוצרים כיפה נמוכה, על הקשתות נמתחים עורות גדולים של באפלו, העורות נקשרים למוטות, ולאט־לאט נסגרת הכיפה למבנה חצי כדורי. פתח נמוך נשאר לכיוון המזרח, ודרכו נזחל פנימה.
הלילה יורד. אנשים מתקבצים מרחבי האזור, הכול שקט ורק קולות הצרצרים והצפרדעים נשמעים ברמה. בחשכת הלילה אנו זוחלים לתוך הסווט לודג'. בתוך האוהל אנו מצטופפים, כורעים סביב הגומה הגדולה שבמרכז. עוד ועוד אנשים נכנסים בזחילה. אני חשה את זרועו של היושב לימיני ואת נשימתה של מי שיושבת לשמאלי. הפתח נסגר. חושך מוחלט. אני מריחה זיעה שהתייבשה ועור שספג את השמש החמה ואת האבק, ניחוח של אדמה שנכבשה בחומו של היום. פתח האוהל מורם לזמן קצר ודרכו מוכנסות אבני בזלת מלובנות ועכשיו הן זוהרות בגומת האדמה שבמרכז. החושך מהביל. נצנוץ אבני הבזלת מאיר מעט את הפנים. אני נושמת. מנסה לנשום.
בתוך החשכה הסמיכה נשמעת תרועת קרן יער. ועוד אחת. תיפוף עדין וקצבי מרטיט את האוויר, וסבתא ריטה מתחילה להתפלל. היא מתפללת לרוחות השמים ומבקשת רשות לערוך את הטקס. קולות אחרים מצטרפים, וההמהום הקצבי הולך ומעמיק. שירה רכה של תחינות לאמא אדמה ולרוחות השמים. בוער ורטוב וחם. מישהו מזה מים על אבני הבזלת הלוהטות, אני שומעת את רחש תסיסת המים הפוגעים באבן הרותחת. אדים ממלאים את חלל האוהל. הטבק ועלי המרווה המפוזרים על האבנים הלוהטות מתלהטים, מעלים ענני ריח מסולסלים. האוויר מלא בנקודות אדומות, זוהרות כגחליליות ביער חשוך. הגבולות מיטשטשים. מי אני ומי היא ומי השר. הצלילים חודרים דרך נקבוביות העור הפתוחות.
החום הולך וגובר. סביבי הכול אדים. אני לא רואה כלום וקשה לי לנשום. הזיעה ניגרת מכל תא ותא בגופי, אפילו מארובות העיניים. הדם שועט בעורקי ובהלה אוחזת בי, לרגע אני לא זוכרת איפה אני, ריחות עולים באפי, הזיעה הניגרת על גופי מתערבבת בזיעה של שכני. הכול רטוב ונוזל.
לאט־לאט אני נרגעת, חשה מוקפת ומחובקת בחום ובחושך. מרגישה שאני נמצאת ברחם גדול ועוטף. החום הולך וגובר. גם תחושת המחנק. אני מתכופפת ומשתבללת קרוב לאדמה, עורי החשוף נוגע בשכנַי. אין לי מושג מי הם. לחיי נחה על האדמה הלחה, קל יותר לנשום כך. נחירי ופי מתמלאים באדמה הרטובה. זה טעים. אני נחה בתוך החום. בתוך חיבוק, בתוך החושך, בתוך צלילי השירה המסתלסלים עם אדי המים. שוב ושוב ושוב. התקיעות בקרן היער מתגברות ונחלשות חליפות.
זמן רב חולף, איני יודעת כמה בדיוק, עד שאבני הבזלת הלוחשות נרגעות, האור שהפיצו כבה, ומשתררת עלטה. פתח האוהל מוסט, ומשב אוויר חודר פנימה. נצנוצי האש מתחלפים בנצנוץ הכוכבים שבשמים. אני זוחלת דרך הפתח, נולדת לתוך הלילה השחור, עורי רווי אדים וחם. כולם יושבים בדממה בחושך באוויר הפתוח ולוגמים תה חם ומתוק. הירח מאיר את הלילה.
סבתא ביאטריס, אחותה של סבתא ריטה, שוב מופיעה לידי, מניחה יד חמה על כתפי, מלטפת את פני. אנחנו יושבות על גזע עץ ליד הסווט לודג'.
היא שואלת אותי למה הגעתי לכאן מישראל. אני עונה שבאתי לפגוש את הסבתות הזקנות כדי ללמוד מהן חוכמה של נשים, ושאני רוצה לשמוע איך חיו פעם ואיך ילדו כשלא היו אמצעים מודרניים.
ואז היא מספרת לי.
"האנשים בשמורה חיו במרחק גדול זה מזה, לא היו אמצעי תקשורת כלשהם. אם בזמן הלידה היו בסביבה שכנות או בנות משפחה, הן היו עוזרות לאישה ללדת, ואם לא — היא היתה יולדת לבד. אמא שלי היתה עוזרת לנשים ללדת, אבל כשהיא כרעה ללדת, לא היתה מי שתבוא לסייע לה. הלידה שלי התחילה לפני הזמן, וזו היתה הלידה הראשונה שלה. היא הרגישה שאני יורדת לה באגן, וידעה מה לעשות. היא אמרה לאבא שלי להרתיח מים, לארגן מקום רך וחמים בבקתה, לשטוף היטב ידיים ולחמם בדים בחום המדורה. נולדתי בלילה קר. בחורף. והוא עשה את כל זה, ואני נולדתי ישר לידיים של שניהם. יום אחד קראו לאמא ליילד מישהי. כשהיא הגיעה ומיששה את הבטן, התברר שמדובר בתאומים. אמא גזזה את ציפורני ידיה, שטפה היטב־היטב את הידיים במים חמים ובסבון. התינוק הראשון, בן, יצא כשראשו קדימה. התינוק השני שכב לרוחב הבטן. אמא ידעה שצריך לעשות משהו. לאחר כמה צירים, שבהם התינוק לא שינה את תנוחתו, היא הכניסה לאט־לאט את ידה הנקייה לרחמה של האמא ושרה לתינוק. היא ביקשה ממנו ומהרוחות שינחו אותה ואת התינוק. מבחוץ היא לחצה על הבטן, וביד השנייה בתוך הרחם הזמינה אותו להסתובב. נולדה התינוקת. ורדרדה וצווחנית. שניהם הונחו על בטן אמם ומיד התחילו לינוק. אמא שלי נהגה לומר שאת השליה יש לתלות גבוה על עץ, הרחק מעיני זרים. כדי שהתינוק ידע לצמוח גבוה. היא אמרה שאם נשרים ינקרו בשליה, זה בסדר. ככה זה בטבע."
"איך היא ידעה מה לעשות?" אני שואלת את ביאטריס, והיא צוחקת ואומרת שגם היא שאלה ואמא שלה ענתה: "אישה פשוט יודעת. לפעמים אנחנו פשוט יודעות מה לעשות בלי להבין איך אנחנו יודעות את זה, איפה למדנו את זה ולמה צריך לפעול ככה." "תחשבי," היא אומרת לי, "שחיינו כאן מאות שנים בטבע. העצים והנהרות, הבאפלו והנבחניות, סוסי הפרא והימים והלילות היו סביבנו, הזקנים לימדו אותנו את מה שהם יודעים, והיום אנחנו מנסות ללמד את הצעירים את מה שאנחנו יודעות. הידע פשוט עבר אלינו. מלאכות הבית, איך מתמודדים עם סופות, איך מגדלים על פי תנאי הסביבה את המזון, ואיך מטפלים במחלות. גם הידע על הלידות עבר אלינו מתוך התנסות. לא היו הסברים למה שעשינו. פשוט ככה עושים. כך אמא שלי למדה מאמא שלה, וככה למדתי מאמא שלי ומהזקנות. זו המסורת וככה פועלים."
 
אנחנו, הנשים בעולם המודרני, "יודעות" באופן אחר. אנחנו צריכות להבין כל דבר, להבין מה קורה, ומדוע הוא קורה. אנחנו קוראות מחקרים ומחפשות הסברים פיזיולוגיים ונפשיים לתהליכים העמוקים המתרחשים בחיינו. זו דרכנו בעולם הטכנולוגי. כמעט כל דבר שעושים צריך להיות מבוסס על נתונים מחקריים. אבל יש בעולם שני סוגים של ידע. "ידע איך" ו"ידע מדוע". סבתא ביאטריס ונשים זקנות אחרות שאפגוש במהלך המסע חוזרות ומדגישות את העובדה ש"ככה עושים". הן ראו ולמדו מתוך התנסות. לא היו הסברים למה שהן עשו, ולכן הן פשוט יודעות. כשמישהו חלה, השמאן או המרפאה המקומית היו מציעים תרופה או הסרת כישוף ודרכי טיפול וריפוי אחרות. התרופות ודרכי הטיפול האחרות היו מבוססות על ניסיון של אלפי שנות מחקר בשדה, של ניסוי וטעייה, על ניסיון של המרפאים החיים ואלה שחיו לפניהם. למרפאים לא היו אפשרות או צורך להסביר מדוע תרופה או טקס הועילו או לא הועילו.
הנשים למדו מאִמותיהן כיצד לפעול בלידות, כיצד ליילד, כיצד לעזור לאנשים אחרים. הן נסמכות על ידע שעבר מדור לדור, מהאבות ומהאימהות העתיקים. את הידע רכשו כשצפו באימהות, כשהשתתפו בטקסים, בתפילות ובמצבי טראנס להרחבת התודעה, וכשנטלו חומרים מרחיבי תודעה. הידע שלהן הוא "ידע איך".
כמו אמה, גם ביאטריס יודעת לרפא פשוט כי היא יודעת. אין לה מושג למה הדברים פועלים או אינם פועלים, וזה גם לא מעניין אותה. היא אינה מחפשת הסברים מדעיים ורציונליים כדי לבסס את אמונתה בדרך כזו או אחרת. מבחינתה ומבחינת הנשים הזקנות, קרבתן לידע נובעת מקרבתן לאלוהות, לרוחות השמים ולאמא אדמה.
היחס בין "ידע איך" ובין "ידע למה" זהה ליחס שבין "טבע" ל"תרבות", ובהתאמה גם ליחס "גבר"־"אישה". באופן מסורתי, נשים מזוהות עם הטבע, עם האינטואיציה, עם ידע ראשוני, בסיסי, וגברים מזוהים עם התרבות, עם הלוגיקה ועם הפעולה הנעשית "על" הטבע. למשל, כריתת עץ, שיוּפו והפיכתו לסירה או לבית. הידע המבוסס על רציונליות, על ניתוחים ומחקרים מאפשר שליטה בכוחות הטבע ומניפולציה עליהם.
בעולם המערבי מעמדו של הגבר הרציונלי גבוה ממעמדה של האישה האינטואיטיבית והאמוציונלית. "ידע הלמה" מוערך הרבה יותר מ"ידע האיך". הידע ה"נשי" הלך ונדחק אל שוליים חסרי תוקף "ממשי".
הלידה היא מקרה מבחן מובהק למגמה של דחיקת "ידע הלמה" את "ידע האיך". בעבר הופקדו לידות בידיים נשיות, והסמכות היתה נתונה בידי האישה היולדת ובידי המיילדת. נשים צברו ידע שאינו מבוסס על עובדות שאפשר להפריך או לאשש. זה היה ידע שעבר מאם לבת, מדור לדור, ידע שלעתים לא יכול לבוא לידי ביטוי במילים. ידע שאי אפשר להסבירו. אבל חדרי הלידה המערביים מבוססים על מודל אחר, מדעי. על פיו מתקבלות החלטות ונקבע פרוטוקול הלידה. הידע המעשי, המבוסס על ניסיון של אלפי שנים, הפך לא רלוונטי. המיילדות המסורתיות נדחקו מן הזירה. הן, שרכשו את הידע שלהן מתוך התבוננות והתנסות, לא יכלו ולא ידעו להצדיק את הידע שלהן, וכך איבדו את זכותן להיחשב "יודעות".
 
עדיין חם מאוד. ביאטריס ואני יושבות ליד הסווט לודג'. בחושך מסביב יושבים אנשים ומדברים חרישית. באפלו גדול פוסע לידנו בדרכו לשתות ממי הנהר הזורם בקרבת מקום. ביאטריס שואלת אותי מה הרגשתי בסווט.
"היו רגעים שממש לא ידעתי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. היו רגעים שמאוד פחדתי, והיו רגעים שהרגשתי מוגנת ועטופה."
היא אומרת לי שבלילה אחלום על זה ואבין כל מיני דברים.
"ועכשיו," היא מתרוממת בכבדות. "עכשיו זה הזמן ללכת לישון."
היא מחבקת אותי ארוכות.
אני מצטרפת לג'יין האמריקאית שהכרתי כאן, ושבתוך זמן קצר הפכה לחברתי. אנחנו הולכות אל המחנה. מחר יתחיל טקס הסאן דאנס שלשמו באנו לכאן מכל קצווי עולם. השנה ייערך הטקס לכבוד יום הולדתה של סבתא ריטה, וההזדמנות להשתתף בו מיוחדת ונדירה. בדרך כלל זהו טקס פנימי של השבט, והדיונים בנוגע אליו נערכים חודשים רבים. בדיונים נקבעים מקום הטקס ומהלכו, מטרות הטקס והתפילות שייאמרו בו.
בשקט הסמיך ג'יין ואני שומעות את קולות הפכפוך של נהר הסו הלבן, את רחש הרוח המניעה את ענפי עצי הארז והצפצפה, וקולות מהוסים העולים מהאוהלים מסביב. השקט נשמר בקפידה. אנו מחליפות את בגדינו בבגדי ים וטובלות בנהר. אין להעלות על הדעת עירום במרחב הזה. פרוטוקול ההתנהגות כאן ברור ונוקשה, ובאי הכנס התחייבו לשמור בקפידה על הכללים. קוד לבוש: שרוולים, חצאית. ללא בעלי חיים. אין לעבור לפני הזקנים, ואבוי למי שיעבור את שער המזרח — הוא ייסקל באבנים. כשהזקנים מדברים, הצעירים שותקים. לגמרי.
מי הנהר חמימים, ובאור הזריחה הבהיר אנחנו רואות את הדגלים המתנפנפים ברוח סביב המרחב המקודש, המוכן ומזומן לתחילת הסאן דאנס. עוד טבילה ואנחנו יוצאות מן הנהר. מעכשיו לא נתרחץ במשך חמישה ימים.
הסאן דאנס הוא טקס טראנס ילידי עתיק יומין, אך מאז הופיע האדם הלבן על אדמת צפון אמריקה ועד שנות השבעים של המאה העשרים, נאסר על האינדיאנים לערוך אותו. בשנות השבעים החלה מגמה של שחזור תרבותם של ילידי צפון אמריקה וקנדה ושל שימורה, והם חזרו לקיים את הטקס. פעם בשנה הם מתכנסים ומתפללים למען ריפוי עבור כל מי שזקוק לו — פרט, קהילה או כדור הארץ. לצלילי תופים וקולות שירה רוקדים המשתתפים ללא לאות כדי להגיע להתגלות אלוהית או לאיחוד עם היקום. במהלך הריקוד הם נכנסים לטראנס.
הטקס יתחיל עוד מעט. אנחנו, המשתתפים, שהגענו מכל רחבי העולם, נאספים יחד, שותים תה ואוכלים ארוחת בוקר קלה במטבח השדה שהוקם במרחק עשר דקות הליכה מהמרחב המקודש. המשתתפים אינם שותים ואינם אוכלים במשך ארבע יממות. בלילות הם מתכנסים בליווי הצופים בסווט לודג' ושותים כוס מים אחת. הצום הוא ריטואל סיגוף אחד מתוך כמה. ההקרבה וההסתגפות האישיות מבטאות את תרומת הפרט לקהילה.
המרחב המקודש הגדול נבנה על פי הפרוטוקול הנוקשה; סומן מעגל שלם, הוקף וגודר בגזעי עצים שננעצו באדמה סביב־סביב. ארבעה שערים פונים אל ארבע רוחות השמים, וסרטים צבעוניים מגדרים את המרחב.
במרכז הרחבה ננעץ עץ גבוה, שנכרת בחורשה הסמוכה לאחר שאחת מצעירות השבט בחרה אותו בקפידה. פיסות בד צבעוניות נקשרו לענפיו לפני שהוצב כאנטנה המחברת בין שמים לארץ. בכל פיסת בד צבעונית מקופלות תפילה או בקשה שאחד מבאי הכנס קשר. העץ נושא מעלה את תפילותיהם של האנשים, כמיהותיהם, סבלם ושמחותיהם.
הטקס מתחיל. הסבתות עומדות בשורה בשער המערב, ופניהן מזרחה. לצדן זקני שבט האוֹגללה לבושים עורות מסורתיים המקושטים בחרוזים צבעוניים. השיער הארוך האפור־שחור נע ברוח, וכך גם הנוצות המעטרות את ראשי המשתתפים. הרוקדים עומדים בשורות בדממה, ידיהם שלובות סביב העץ במרכז ה"ארבור" — המרחב המקודש, ומחכים.
ה"רוקדים", נשים וגברים בכל הגילים, הם חברי השבט ושבטים אחרים. נמנים עמם גם אנשים שאינם משבטי הסביבה, אמריקאים שאין להם מסורת שבטית, ואורחים ממקומות אחרים בעולם.
סביב־סביב אני רואה גבעות נמוכות, עצי איקליפטוס, אוהלי טיפי ודגלי דרום דקוטה, ארצות הברית ושבט אוגללה, הנעים בחוזקה ברוח העזה. המכוניות מוסתרות מאחורי הגבעה. אין אף יישוב במרחק שעה נסיעה. הסבתות שאינן רוקדות יושבות בצל הסככה. המקטרת הארוכה מעלה ניחוחות ומועברת בין זקני השבט והסבתות. הסבתות מנפנפות לכיוון השמים בנוצות שהובאו לכאן מקצות תבל. אנחנו, המשתתפים והצופים, עומדים בדממה מסביב, בצלה של הסככה המקיפה את הארבור. השמש כבר מכה ללא רחם.
והנה זה מתחיל.
זקן השבט, מילו הולי ויזוטור, איש עב כרס, עיניו שחורות ומבטו יציב ורציני, מתופף תיפוף רך ועדין ואומר: "סבתי, אמי ודודותי גידלו אותי. הציר המרכזי של שבט הלקוטה הוא הנשים. אתן, הנשים זקנות השבט — המורות שלנו. אני נרגש מכך שאתן אונסי — סבתא. סבתות מכל העולם מסתכלות עלי. אני מברך אתכן בכוח ובתבונה להנהיג אותנו באמונה. אני מודה לכן בענווה."
תיפוף ידיים רכות על משטחי העור המתוחים. סבתא ריטה פורשת את כפיה לשמים ואומרת, "התכנסנו כדי להעביר ידע קדום לדורות הבאים. למען שבעת הדורות הבאים. מטרתנו היא שימור המסורות והתאמתן לעידן המודרני לשם הבראת חוליי האנושות וכדור הארץ. אנחנו, האדמה והשפה — חד הם. אם נזנח מי מהם, לא נהיה עוד מי שאנו מכריזים שאנחנו. אחרי תקופה ארוכה של שכחה, מכוונת או לא מכוונת, אנחנו כאן כדי לזכור. את עצמנו, את אבותינו ואת מורשתנו. עלינו לשמור על הילדים וללמד אותם את המסורת. המשפחה והשבט הם החשובים. לכן יש לחזקם." היא עוברת לדבר בשפת השבט ואומרת, "אינגלואיה, אווי, נאז'י וי — מישהו מוכן, אני תמיד מוכנה, לעמוד. שלווה היא דבר נדיר היום, ואנו נתפלל היום לשלווה. מטרתנו היא לחזור לשלווה של איזון הטבע והאדם."
נשמעות רקיעות רגליים קצביות. במשך שבועות רבים התכוננו הרוקדים לאירוע, התפללו לרוחות השמים, התכנסו בתוך עצמם וערכו דיונים על מטרתם בסאן דאנס הזה. עכשיו הם מוכנים, ובמשך ארבעה ימים ירקדו סביב העץ המקודש. רקיעות הרגליים נענות לתיפוף התופים, שירה מקודשת בוקעת מגרונם של הרוקדים, הם מפנים בקשות ותחינות לאמא אדמה ולרוחות השמים לריפוי הכאב והסבל. בקשות מחילה על ההרס שהאדם גרם. תחינות לסליחה לכל ברואי העולם.
אבק עולה מן האדמה היבשה, נהמות המזמור בוקעות ממעמקי הריאות. אני מצטרפת לשירה. בני הלקוטה מספרים כי העולם נוצר מרקיעות הרגליים של מיליוני הבאפלו ששעטו במרחבי הערבה ובמורדות ההרים בסביבה. כך נבקע בקע, ומהבקע נוצר היקום. האם מכאן יבקע יקום חדש? החום יוקד. הרוקדים מרוכזים. קצתם עוצמים עיניים ורוקדים כך שעות על גבי שעות. העננים באים והולכים. עוד דקה ועוד דקה. עיני מצועפות. אני נעה מבלי לחשוב על כך שאני נעה. המוזיקה מפעילה אותי. צלילים מחלחלים דרך האוזניים ודרך נקבוביות העור לתוך כל תא ותא בגופי, והגוף מגיב בפעימות שמניעות אותי. עיני הרוקדים עצומות, הפה רפוי. רקיעה, רקיעה, רקיעה. הגוף רוטט ללא מאמץ. עכשיו גם עיני עצומות, ודרך עפעפי אני רואה את אור השמש. הזיעה ניגרת, והלב שלי פועם בקצב התופים. למרות שאני לא מכירה את המזמורים, אני שרה עם הצלילים ומסונכרנת איתם לגמרי. לפעמים נכנסת בי מחשבה שמדווחת לי מה אני מרגישה. לרגע אני חוזרת לתודעת הזמן והמרחב שבהם אני נמצאת, ותוהה מתי ייגמר סבב הריקוד הזה ולרגעים אני לא זוכרת מי אני בכלל, מאין באתי ואיפה אני נמצאת. אני מרגישה שאין חיץ ביני ובין העולם. אין לי גוף. אין גבולות המגדירים מהי כף הרגל הרוקעת ובמה היא רוקעת. האדמה הנרקעת היא הרגל הרוקעת.
רגעים ושעות מתערבלים אלה באלה, נמתחים והופכים ליריעה אחת. הצום, הריקודים, המוזיקה, החום היוקד, כל אלה הם הטראנס. ביום השני אני ערה מאוד לסירחון הנודף מגופי המיוזע והלא רחוץ. זה בלתי נסבל. ביום השלישי אני לא חשה בשום ריח. אומרים לי שביום החמישי ממש לא ברור למה צריך להתרחץ. נחכה ונראה.
זהו היום השלישי לצום, לריקודים, למוזיקה, לחום היוקד ולטראנס. לפתע פוסק הריקוד. הם נעצרים. שקט משתרר. אל מרכז המרחב המקודש צועד גבר ונעמד ליד העץ. גברים אחרים מקיפים אותו. הם קוראים לאמא אדמה ולאבות המייסדים, ואז נועצים טבעת עצם משויפת מתחת לעורו, באזור השכמה. הכאב החד מפלח את שכמתי. חוד העצם ננעץ בגבו ובגבי בעת ובעונה אחת. אף שלי לא נעשה דבר, אני מרגישה את החדרת העצם מתחת לעור. האיש עומד זקוף, עיניו נעוצות אי־שם, שפתיו רפויות. הוא כאן ולא כאן. טבעת עצם נוספת ננעצת בשכמה השנייה. עוד טבעת עצם ננעצת ועוד אחת, ואז משחילים בטבעות חבלים ארוכים, משליכים אותם אל־על עד שהם נתפסים בצמרתו המעוטרת של העץ. והנה רגליו מתנתקות מהקרקע, והוא תלוי משכמותיו בין שמים לארץ. התיפוף מתגבר. בדממה שמשתררת סביב אני שומעת את הנשימות הבוקעות מחזי, ומאחורי אני מרגישה את ג'יין מתכווצת בכאב. האנשים עומדים מסביב ללא תנועה. שוב אני מבחינה בנשר דואה בשמים.
עכשיו מנקבים גב של גבר אחר בטבעות וקושרים אליהן גולגולות ענקיות של באפלו. הגבר מתחיל לרוץ סביב־סביב במעגלים לקצב התופים. עיניו מבריקות, אדומות, פיו פעור, וגופו נוטף זיעה. במורד הגב לא זולגת אפילו טיפה אחת של דם.
איש צעיר נוסף מועלה למוקד על ענפי העץ המוביל לשמים. פניו רפויות, עיניו מבריקות. חבלים מושחלים בטבעות הנמצאות מתחת לעורם של גברים חסונים נוספים. גולגולות באפלו נקשרות לטבעות, וגם הם מתחילים לרוץ בקצב חדגוני, גוררים את הגולגולות אחריהם ומעלים אבק. תיפוף התופים חרישי וחדגוני. המהום הצלילים בוקע נמוך מגרונות השרים. מבטים מופנים אל השמים, אל הצעירים התלויים בין כאן לשם. האבק מיתמר, והגולגולות הגדולות חורצות חריצים עמוקים באדמה. צעיר אחד מורד מתלייתו. הוא מתנער ומישיר מבט אל הסביבה. הוא עוד לא כאן. ג'יין ואני מתחבקות בצד.
זו לא הפעם הראשונה שאני צופה באנשים בטראנס, אנשים שעוברים תהליך של התרחבות התודעה אל מעבר לכאן ולעכשיו, אל מעבר לקונקרטי. זו לא הפעם הראשונה שאני חווה טראנס בעצמי.
קראתי כי במהלך הטראנס חלים שינויים בתפקוד המוח, ועכשיו אני מרגישה את זה על בשרי.
כשאני חווה את הטראנס שמחלחל אלי מתחת לעור, עם החום היוקד, המוזיקה החדגונית, הזיעה הניגרת — אני מוצאת שתפיסת הזמן והחלל משתנה אצלי. לרגע אני מתבוננת מהצד במתרחש, ואפילו נדבקת בציניות של ג'יין, נעשית שיפוטית וביקורתית, ובמשנהו אני חשה שאני הטראנס, שהזמן והמקום אינם חשובים, שאין מקום למחשבות שלי "על". הגוף נע ללא בקרה, אני לא חשה בו, עולים בי רגשות שונים, ואני לא ממש יודעת איפה אני. אני רואה בפרספקטיבה אחרת דברים שחשובים לי ביומיום. המוח שלי עובד בצורה אחרת. הניאו־קורטקס, החלק הקדמי של המוח, זה שמנתח, חושב, מתחשב בתפיסות חברתיות, נסוג וכמעט נעלם, והפעילות עוברת לחלק הפרימיטיבי, הלימבי שלו. הנורמות החברתיות כבר אינן רלוונטיות, ומגרוני בוקעים קולות שלא הייתי מעיזה להשמיע במעמד אחר.
פיטר לוין, חוקר מצבי טראומה, טבע את הביטוי "חוש החישה", המתאר חוש שישי שמשלב את כל החושים ביחד. אני חשה את כל החושים בעת ובעונה אחת. התרחבות התודעה נובעת משילוב של כל חלקי המוח. זוהי חוויה סובייקטיבית שנחקרה, ונמצא שבזמן הטראנס הקשרים בין חלקי המוח מעמיקים.
זמן הטראנס הוא זמן מיסטי. החושים נסגרים ובה בעת מגורים ופועלים באופן שונה מפעילותם ביומיום. הכול מתחדד, השמיעה שלי נעשית עמוקה יותר, הצבעים בוהקים ומתחדדים, אני חשה את הסביבה מכל עבר. אני נכנסת לעולם של מסתורין, וצצות בי הבנות אחרות. לפעמים אני לא זוכרת אותן אבל יודעת שהן הוטמעו בתוכי, ולפעמים אלה שיעורים המשמשים אותי ביומיום.
גם במהלך הלידה נשים חוות מצב של טראנס. אני רואה זאת לא פעם: היולדת מכונסת בתוך עצמה, מרוכזת מאוד, מוצפת בהורמונים שגורמים לה להיות מודעת רק למה שקורה לה ולא לסובב אותה. כשבתי ילדה, היא הביעה זאת במילים: "אני מרחפת... אני מסטולה." כשהתנאים מאפשרים זאת, היולדת מתחילה לנוע במרחב באופן לא מודע, אישוניה מתרחבים, עורה מאדים, היא נוהמת ומהמהמת. היא לא מצליחה לענות על שאלות ששואלים אותה, ולפעמים דורשת שיהיה שקט. כשהיא מגיעה לשלב המעבר בלידה וצוואר הרחם נפתח כמעט במלואו, ממש לפני צאת התינוק לעולם, היולדת נהיית "פחות מנומסת", לעתים תקיפה מאוד. היא משילה מעליה את כל ההתנהגויות החברתיות המקובלות, וכל כולה מרוכזת בתוך עצמה. מצב הטראנס הזה נובע מהמערך ההורמונלי הייחודי ללידה.
הרופא המיילד הצרפתי מישל אודן, מחלוצי הלידה הטבעית, מדבר על "ריקוד ההורמונים". הרחם, שבדרך כלל גודלו כגודל אגרוף, יגדל במהלך ההיריון פי שישים. כמות הדם בגוף האישה ההרה גדלה אף היא באופן ניכר, ובהתאמה מתרחבים כלי הדם. הרצועות המחברות את הרחם לאגן מתארכות מאוד. הרצועות התומכות במפרקי האגן, במפרקי הירך ובכלוב הצלעות מתרחבות כדי לאפשר תנועה, התאמה והרחבת המבנה השלדי לגדילת הרחם ולנשיאת העובר. לקראת הלידה שוב משתנה קוקטייל ההורמונים בגוף האישה — הפעם כדי ליצור התכווצויות ברחם, לגרום להתרחבות נוספת בתוך האגן לקראת הלידה. בלידה מופרשים הורמונים נוספים, ובהם אוקסיטוצין, אנדורפינים ואדרנלין, שתפקידם לסייע ביציאת התינוק מהרחם לעולם, ליצור חלב ושחרורו ולגרום להתאהבות ולהיקשרות (bonding) בין האם לתינוקה חסר הישע, הזקוק להגנה.
כדי שהמערך ההורמונלי הייחודי ללידה יפעל באופן מיטבי, היולדת צריכה להרגיש מוגנת, בטוחה ואהובה. האוקסיטוצין מופרש רק בסביבה רגועה שאין בה הפרעות, סביבה אינטימית, חשוכה ונעימה. אנו מכירים זאת היטב מהתבוננות בהמלטה של יונקים — נקבות היונקים יחפשו מקום חשוך ומוגן כדי להביא את צאצאיהן לעולם. סביבה מוגנת חיונית כשיצור חסר ישע מגיח לעולם, וריח הדם וההפרשות עלול למשוך טורפים אל הוולד ואל הממליטה. כשחיה יונקת חשה שהיא נתונה בסכנה, גופה לא יפריש אוקסיטוצין וההמלטה לא תתרחש. היולדת, ככל נקבת יונקים, פועלת מתוך אינסטינקטים הישרדותיים וזקוקה לסביבה חמה, אינטימית ובטוחה כדי להביא את ילדה לעולם. בזמן הלידה פעילות המוח שלה מתמקדת בחלקים הלימביים ההישרדותיים. הפרשת אדרנלין בלידה גורמת להפחתה בהפרשת אוקסיטוצין. לא רק תחושת סכנה מסיטה את פעילות המוח מן החלקים הלימביים שלו, המאפשרים לפעילות ההורמונלית להתנהל באין מפריע, אלא כל מצב שמעלה את הדריכות של היולדת ומחייב התנהגות רציונלית וחברתית יפחית את הפרשת ההורמונים שמכוונים את התינוק החוצה אל העולם. רק בזמן פליטת התינוק עולות רמות האדרנלין בגוף האישה עם רמות גבוהות מאוד של אוקסיטוצין, והמצב המיוחד מאפשר ליולדת להיות בערנות מוחלטת לקראת צאתו של התינוק חסר הישע לעולם.
 
הכניסה אל מצב הטראנס בלידות דומה לזו המתרחשת בטקסים שמאניים. היולדת מתחילה לנוע תנועה קצבית, רפטטיבית, חדגונית. קצב פעימות הלב של התינוק בתוכה הוא כמאה וארבעים פעימות בדקה, כקצב פעימות התופים בטקסי טראנס. המוח מפריש קוקטייל של הורמונים. הורמון האוקסיטוצין משתחרר בגוף האישה וגורם להתכווצויות ברחם. הורמונים נוספים משתחררים כשכאבי התכווצויות הרחם והתחככות עצמות התינוק בעצמות האגן של האם חוברים אלו לאלו; גוברת הפרשת חומרים אופיאטיים — משככי כאבים טבעיים שגורמים להרפיה עמוקה, לחוסר עייפות ולהפחתה בתחושת כאב. פעילות המוח עוברת לחלקו האחורי, הקדום, החייתי, הלימבי והפראי. מגעו של התינוק בצדו הפנימי של האגן מכוון את האם לנוע באופן ספונטני כדי להקל את דרכו החוצה. המודעות של היולדת לזמן ולמרחב מיטשטשת. הקולות הבוקעים ממעמקי גרונה גורמים לשרירים הטבעתיים להיפתח, והשמעת הצלילים גורמת לריקון הריאות וכך מתפנה מקום לאוויר טרי וחדש המאפשר לה להתמודד עם המאמץ האדיר שנדרש ממנה.
 
כמו בלידות שבהן נולדו ילדי, עכשיו אני עצמי חלק מהטראנס. אני כבר לא רק צופה. אני נמצאת כאן בחום היוקד, הקצב הפנימי והקצב החיצוני פועמים בי, אני חשה בגופי את תחושות הרוקדים, שומעת איתם את הקולות. האוויר החם, הריחות, מגע הבד שעל גופי, הבטן המתכווצת. אני מתרחבת ומתרחבת ומתרחבת בלי גבולות. הֲבָנות ללא מילים מגיעות אלי. אני מנותקת ממרחב הזמן, התנועה לקצב המוזיקה הופכת להיות אוטומטית וכמעט בלתי רצונית. הקולות הבוקעים מגרוני זורמים החוצה ונשמעים ללא התערבות מצדי. איני מתעייפת, למרות החום היוקד. אני לא ממש "כאן" אבל אני לגמרי כאן. אני צופה בעצמי כאילו אני חולמת על עצמי. אני מתפצלת, יוצאת מן האני, האנרגיה שלי עולה, הכאב מתפוגג, אני אחד עם היקום ואין בינו וביני גבולות.
 
מיילדות מסורתיות אינן יודעות להסביר את הקשר בין המערכת ההורמונלית ובין מצבה הרגשי והגופני של היולדת. אין בידיהן ממצאים מחקריים, אבל הן פשוט יודעות שאין להפריע ליולדת, שיש ליצור עבורה סביבה מוגנת וחמימה, וכי יש לתמוך בה ולעודד אותה. הן לא זקוקות להסברים. הן פשוט פועלות לפי מה שראו מקדמת דנא.
כשאני נוכחת בלידות מתוך טראנס אני רואה בבירור את ההתנהלות הגופנית הבלתי רצונית, את חוסר היכולת של היולדת לתקשר ענייני חולין. כיצד הפרעות חוזרות ונשנות של אנשים העוסקים בענייני היומיום המתבוננים ביולדת מוציאים אותה ממצב הריכוז העמוק שהיא נמצאת בו, וכיצד כל אלה משפיעים לרעה, ובמהירות, על הצירים והתקדמות הלידה.
המיילדת האיטלקייה ורנה שמידט חקרה את נושא ההורמונים בתהליך הלידה. לטענתה, ההורמונים המופרשים במהלך ההיריון ומוגברים במהלך הלידה ממשיכים להיות מופרשים גם לאחר הלידה. תפקידם ליצור התקשרות בין האם לתינוק, לאפשר את המצב המיוחד של הרחבת התודעה שנוצר בלידה, המסייע לאם ולתינוק — שאף הוא ספוג בחומרים הללו — להיות במצב מיטבי להתאהבות הדדית. האוקסיטוצין, המכונה גם "הורמון האהבה", מופרש במצבים של אינטימיות ומחזק אותה. הוא מופרש בעת קיום יחסי מין וגם כשאדם מרגיש מוגן ואהוב בחברת אנשים הקרובים אליו. הורמון זה חשוב במיוחד לשם יצירת קשר, "bonding", בין האם לתינוק. אלה הם הסברים רציונליים, מדעיים, הסברי "מדוע" המבהירים את התהליך הביולוגי. אולי אם נדבר עליהם גם כך, נוכל לאפשר ליולדת המעוניינת לעבור תהליך טראנס בלידה — להתמסר אליו, ונוכל ליצור תנאים המאפשרים לידה כזו גם בחדר הלידה המערבי, המדעי, הרפואי, הטכנולוגי.
אפשר לבחון רבות מבעיות האלימות והניכור בעולם המודרני לנוכח קטיעת הפרשת ההורמונים שתפקידם חיבור והתאהבות. במהלך הלידה נשים מתמודדות עם מצבי סטרס רבים, שאינם חלק מהמהלך הטבעי של הלידה. למעשה, שימת הדגש בלידה כתהליך פתולוגי מגבירה את מצב הסטרס. בלידות בעולם המודרני התפיסה הרפואית הפתולוגית של הלידה מאפשרת הפרעות בלתי פוסקות במהלכה, ואלה גורמות פעילות רציונלית במוח. שימוש במשככי כאבים כגון אפידורל גורם להפחתה ברמות האוקסיטוצין.
דוקטור אודן מדבר על הסכנה לאנושות שנולדת לתוך מחסור באהבה.
אמירה זו רדיקלית ואף מקוממת. נשים ישאלו: "מה זאת אומרת? בגלל שלקחתי אפידורל אני אוהבת פחות את התינוק שלי?" זו שאלה עמוקה וחשובה, ויש לתת עליה את הדעת. מנגנוני הקשר וההתקשרות בין בני אדם מורכבים ועדינים. אני מאמינה כי עצם ההבנה ששימוש במשככי כאבים עלול לשנות את מנגנוני ההתקשרות, מאפשרת חיזוק מנגנונים נוספים על המנגנון הטבעי של הגוף. ייתכן שהבנה כזו תחזק נשים בהחלטה ליצור מרחב, שבו משככי הכאבים לא יפגעו במערך ההורמונלי הטבעי.
כניסה לטראנס התומך בהפרשת הורמונים מעודדי היקשרות יכולה להיעשות באופן מבוקר ומכוון גם במרחב של חדר הלידה המודרני. זה יכול להתרחש גם אם היולדת החליטה להתמודד עם כאבי הלידה באמצעים מודרניים כגון אפידורל, וזאת בתנאי שהיולדת עטופה באהבה, בשקט ובאמונה, ואין דבר המפריע לה להתכנס ולהתרכז בעצמה.
יולדת במצב טראנס חווה את ייסורי הגוף ואת כאבי הצירים כשהיא ממוסכת בחומרים אופיאטיים המופרשים בגופה. האנרגיה נבנית ומתגברת עם התקדמות המצב האקסטטי. בזמן שהתינוק בדרכו החוצה, היולדת הופכת להיות הר געש מתפרץ. צונאמי ענקי עובר עליה ודרכה. גלי הצירים הולכים ומתעצמים, וכל מה שנותר לה הוא לנוע בתוך עוצמת איתני הטבע. הלחץ הולך וגדל, בפתח הנרתיק, בפי הטבעת, על הדגדגן, ועליה להתמסר לחלוטין לכוח העצום הזה. אין ליולדת שליטה בכך. אי אפשר לעצור את הרפלקס המניע את התינוק. היא מתהפכת כולה, החוצה מבפנים — לעולם. תכף התינוק מגיע, הראש מבצבץ, מגיע להכתרה. החלק הכי רחב שלו גורם למתיחה בלתי אפשרית, שורפת, בפתח הנרתיק. הכול נדחק הצידה, הדגדגן נמצא בשיא הרגישות. רגע לאחר מכן ראש התינוק בוקע, ומיד אחריו מחליקים החוצה הכתפיים וכל הגוף. התינוק בחוץ והיולדת באופוריה. מאוהבת עד כלות. עייפה, מזיעה, רועדת ומאושרת שהגיעה אל המנוחה והנחלה, מחייכת, צוחקת, בוכה, אוהבת את כל העולם, ובעיקר את הילד או הילדה החדשים שהביאה אל העולם. את החוויה הסוערת הזאת נשים מתארות כחוויה שכל גבולות ההכרה נפרצים ומתרחבים בה.
כשם שטקסי הטראנס הם כלים ללכידות חברתית ולהעמקת הקשר של הפרט אל החברה, גם הלידה מתוך טראנס יוצרת חיבור חזק בין האם לעובר, ואחר כך בין האם לתינוק, חיבור שיסייע לה למלא את תפקידיה האימהיים התובעניים.
אם נלמד את סודות המיילדות לעידוד הלידה ונכיר גם את המנגנון הפיזיולוגי הרגשי־נפשי המעודד הפרשת אוקסיטוצין, נוכל לפעול בכל מרחב — מסורתי או מודרני — כדי לאפשר ליולדת להתחבר אל הכוחות העמוקים הטמונים בגופה ובנפשה.
"אישה פשוט יודעת," אמרה לי סבתא ביאטריס בלילה הראשון שלנו בסווט לודג'. אחרי הטקס אני מבינה. הן יודעות כי הן מכירות את הפתח שדרכו אפשר לעבור ולהגיע אל הידיעה בדרך שאינה לימוד. דרך חוויות טראנס.
אנו, בעולם המערבי, שכחנו את קיומו של השער הזה. "את יודעת ללדת?" אני שואלת שוב ושוב את הנשים שאיתן אני עובדת. במקרים רבים מצטיירת הבעת מבוכה על פניהן. לפעמים הן אומרות שהן לא יודעות. אבל הן יודעות. ישנן כאלה שעונות, "אני יודעת בגוף, אבל לא יודעת בראש." הן חושבות שכדי לדעת את מה שהגוף יודע, עליהן ללמוד זאת דרך ספרים, הרצאות, קורסים, שעליהן להבין זאת. הן קוראות ספרים, נרשמות לקורס הכנה ללידה וצוברות ידע תיאורטי, ואז משתכנעות שכן, הן יודעות. הלימוד מחליף את ה"ידיעה" שאין לה הסבר.
המהלך הזה חיובי. איני מבקרת אותו. להפך. אני חושבת שכיום השימוש בידע המחקרי על מרכיבי הנפש והגוף מאפשר ליולדת להרפות ולהיכנס למצב הטראנס שהגוף והנפש מכתיבים. באופן פרדוקסלי, הבנת התהליך פותחת פתח להבנה ולידיעה האחרות. האישה ההרה לומדת על קיומו של השער שדרכו היא יכולה לעבור אל מצבי תודעה מורחבים. כשיש לה די ביטחון שהידע הזה אכן קיים בתוכה, היא יכולה להרפות ולהתמסר לתהליכים הפנימיים שמתרחשים בחוסר ידיעה. באינטואיציה. זו גם הדרך שבה הסביבה האופפת את היולדת יכולה לעזור בהעמקת התהליך המדיטטיבי של הלידה. אם מי שסובב את היולדת, אם החברה שבה היא חיה, ילמדו את מרכיבי הטראנס בלידה, כיצד הם קורים ולמה הם גורמים בלידה — היולדת תוכל לקבל תמיכה בתהליך, תמיכה שתעצים אותה ותאפשר לה להאמין שאכן זו דרך עמוקה שמאפשרת לידה טובה ומעצימה.
כשאני מלווה נשים בזמן ההיריון והלידה, אני מגיעה ובאמתחתי שני סוגי הידע — המדעי והמסורתי. בזמן הלידה אני מצטרפת אל היולדת במסע התודעתי שבו היא נמצאת, כפי שהצטרפתי למסע הטראנס בחום היוקד בדרום דקוטה.
 
בלילה האחרון, אחרי סווט לודג' נוסף, סבתא ביאטריס ואני שוב יושבות זו לצד זו ומשוחחות. היא בכיסא ואני לידה בשרפרף מעץ.
אני שואלת מדוע מחדירים את טבעות העצם רק לגופם של הגברים.
"הסיגוף הגופני מייצג את מה שהאדם מוכן לעשות למען קשר עם רוחות השמים. אנחנו הנשים עוברות את הכאב הזה בלידה. כשאנחנו יולדות החיבור שלנו לאמא אדמה, לרוחות השמים ולאבות הקדמונים הוא ישיר. אנחנו ממשיכות את השושלת, ולכן אנחנו לא צריכות לעבור שוב את הייסורים האלה בטקס. אבל כדי להזדהות, אני ונשים אחרות שרוקדות, מחדירות סיכת ביטחון. הבוקר כשרקדתי בשמש עם שאר הרוקדים, לא הרגשתי כלל את הכאב והמאמץ, ואני כבר לא צעירה. הייתי מרוכזת, אבל לא יכולתי לשים לב לפרטים שנמצאים מסביב, הרגשתי רק את השמש והצלילים. התופים לא היו בחוץ. הרגשתי שהגוף שלי משמיע את קולות התיפוף. נזכרתי בלידות שלי. זה בדיוק אותו הדבר. בלידות הייתי מרוכזת לחלוטין, הרגשתי שאני לא ממש כאן. כשניסו לדבר איתי, לא יכולתי לענות. ביקשתי מבעלי שישב בצד ושיתופף בשקט־בשקט. נשמתי וזזתי לקצב התופים במשך שעות. הרבה שנים שאני רוקדת בעולם הזה, ובכל פעם אני פוגשת דברים אחרים. לפעמים מגיעות כל מיני דמויות מהעבר הרחוק ואומרות לי דברים. כשמישהי באה להתייעץ איתי, אני לפעמים עוצמת עיניים, מרגישה רק את כפות הרגליים שרוקעות באדמה, ופתאום יוצאות לי מילים מהפה. מגיע אלי ידע שבא מהרוחות, מהאדמה ומהשמים. זה פשוט קיים. כשזה נהיה הרגל ומשהו מוכר, מהר מאוד אפשר להיכנס לזה שוב ופשוט לדעת."
היא מניחה יד חמה על כתפי, אני מניחה ראש על כתפה, ואנחנו שותקות.

עוד על הספר

סודות הלידה ציפי מונט
הקדמה
 
הן מתגוררות באלסקה או במדגסקר, אוכלות אורז לבן או נסמכות על מה שהים נותן. הן צועקות בלידה או שומרות באיפוק על הקול שאולי רוצה לבקוע מתוכן. וכולן יולדות תינוקות, נצרבות באש ונשטפות בזיעתן כדי להעניק חיים.
 
‘סודות הלידה’ הוא סיפור על מסע מרתק של חניכה נשית, על ליווי קהילתי, על ריפוי ועל ידע שטמון בין השאר בעומקי התודעה, עומקים שכבר כמעט שכחנו מקיומם: אינטואיציה מפותחת, התבוננות, הקשבה וידע שעבר מהאימהות ומהסבתות.
 
המיילדוּת המודרנית רואה בהיריון ובלידה תהליך של הבאת תינוק לעולם; היא מתמקדת בהתעברות, בשמירה על מהלך היריון תקין ובלידת תינוק בריא. אך התפיסה של המיילדוּת השבטית מוסיפה רבדים המתייחסים גם למהותו של האדם בעולם, לאמונותיו ולתפיסותיו. בתרבויות רבות נתפסת הלידה כתהליך שיש בו גם פן רוחני. ההיבט הרוחני של הלידה עשוי לבוא לידי ביטוי בכניסה לטראנס ובמעבר לרמות תודעה שונות על ידי שימוש בחומרים משני תודעה, תיפוף קצבי, שירה או תפילה פשוטה המחפשת משען אמת ברגע שביר: ‘אללה, תהיה איתי, אללה, אל תעזוב אותי,’ מייללת המאמינה המוסלמית. נשים שחייהן שזורים באסונות טבע, בחום ובקור קיצוניים ובמיילדוּת החסרה את האמצעים הטכנולוגיים המערביים, נשים שלא ברור כלל אם יישארו בחיים או אם פרי בטנן ייוולד בשלום — נסמכות על כוח עליון ורואות בו חלק בלתי נפרד מחייהן.
 
אמונה, טקסים ומאגיה הם חלק מחיי היומיום בתרבויות שבטיות הנשענות על מסורות, וציפי מונט מבקשת להביא אותם אל חדרי הלידה המודרניים כדי לתת מענה גם לצרכים הרוחניים, הרגשיים והקהילתיים של היולדת, לחזק אותה ולאפשר לה משען משמעותי ויציב במהלך הלידה. ציפי מונט מביאה את העמדה הזאת ואת התיאורים המרתקים מ’שם״, ולא רק בוחנת את היתרונות של לידה שבטית, אלא גם נמצאת בדיאלוג מתמיד עם מה שקורה ״כאן״. ציפי משווה, לדוגמה, את שיעור התמותה הסב־לידתית בקהילות השבטיות לשיעור התמותה אצלנו שהוא מהנמוכים בעולם.
 
הדיון על הידע העתיק ועל יחסיו עם הרפואה המערבית הוא דיון מורכב, שכן לא ניתן להתעלם מהברכה שהרפואה הביאה איתה. עם זאת, ראוי שקולן של נשים יישמע כאשר מדובר בתהליך אישי ואינטימי, תהליך שבו אישה יוצרת חיים. הספר קורא לנו לזכור את השורשים העמוקים הטמונים במה שהטבע יוצר ממילא — פעילות של הורמונים ותהליכים פיזיולוגיים נוספים, המכוונים לתהליכי גוף ונפש מיטביים, הוא קורא לנו להישען על אמונה אישית המחזקת את הפן הרוחני, ולחזק את הכוח הטמון בידע של נשים ללדת ושל תינוקות להיוולד, תוך כדי שימוש מושכל בידע החדש.
 
תודה גדולה לציפי על התיעוד המרתק והחשוב.
 
‘יהי רצון מלפניך שכשם שאני מתבוננת בתינוק שרק נולד ורואה את שלמותו, כך אמשיך ואראה אותו כל חייו.’
 
אמן.
 
גילה רונאל, קיץ 2018, יפו
 
 
 
מבוא
 
מרגו מסתכלת עלי והקמטים בפניה זזים כשהיא מדברת.
"הייתי מיילדת מאז שהייתי קטנה. אמא היתה לוקחת אותי ליילד, לא משנה באיזו שעה של היום ומה היה מזג האוויר. במרוקו היה מקובל שכל הנשים, גם ילדות, נמצאות בלידות. וכך במשך כל חיי במרוקו הייתי מסייעת לנשים בכפר ללדת. הייתי מחממת מים, מסדרת יפה את המיטה של היולדת, מעלה קטורת ומתפללת לאלוהים שהלידה תעבור בשלום." היא מפנה את מבטה לשמים. "אבל אחרי שילדתי בעצמי, עשיתי את הדברים קצת אחרת. כשילדתי את הילד הראשון שלי, הייתי בבית אמי. כשהצירים התחילו, אמא סידרה את הבית, בעלי הלך לבית הכנסת להתפלל, אבא שלי לא היה יכול לשמוע את הצעקות שלי וברח מהבית. באה עוד מיילדת, בדקה את הפתח ואמרה, 'עוד מעט, יא בינתי, עוד מעט. תנשמי, תנשמי.' הסתכלתי על אמא שלי, על המיילדת, כל אחת מילאה את התפקיד שלה, שתיהן דאגו ללידה, לתינוק. אני הסתובבתי בחדר, עוד רגע אמא בעצמי, אבל רציתי עוד קצת זמן. רציתי שיד מלטפת תרגיע אותי, תביא אותי בבטחה ללידה. זה לא היה הכאב, גם לא התינוק, רציתי להיות רק עוד רגע הילדה שדואגים לה, זאת שמלטפים לה את הראש ואומרים לה, 'אל תדאגי. אני כאן, איתך. נעבור את זה ביחד.' אחרי שש שעות ילדתי, תודה לאל, ילד בריא. ראשון מתשעה," היא מחייכת אלי. "ומאז כשהייתי באה אליה, אל זו שיולדת עכשיו, הייתי מסתכלת לה לתוך העיניים ואומרת לה, 'יא בינתי, אני כאן, איתך. אל תפחדי, אני כאן בשבילך, אנחנו נעבור את זה יחד,' ומלטפת לה את הראש. הייתי אומרת לה, 'קחי עוד רגע אחד להיות ילדה קטנה, עד שיבוא מתוכך הילד שיעשה אותך אמא.'"
היא מסיימת את הסיפור ומסתכלת עלי. "היום כבר יש בתי חולים, ובעל שנמצא עם אשתו בלידה, אבל אני תמיד חושבת על הרגע הזה, כשהילדה צריכה עוד רגע, עוד חיבוק ויד אוהבת לפני שהילד הופך לה את החיים."
הפגישה עם מרגו היתה אחת הפגישות הראשונות שלי עם מיילדות מסורתיות. כשהיא דיברה, חשבתי על הלידה של בתי הבכורה. נזכרתי בעצמי שוכבת בחדר הלידה ושומעת קולות של חיה פצועה הנאבקת על חייה. אני הייתי הצורחת. לא היתה לי שום יכולת להתנגד לרפלקס שגרם לי להתהפך מתוכי החוצה, ודחק את ילדתי אל העולם. גופי עבד בלעדַי. גל עצום ביקע את כל ישותי. לא היה פְּנים. לא היה חוץ. היה רק כוח אדיר שנהדף מתוכי אל העולם. הפכתי לאין. ואז שמעתי אותה, היא בכתה וגם אני בכיתי וכל הסובבים אותי. היא כאן, היא כאן, חשבתי. הפכתי לאמא, ורציתי כל כך את היד הזקנה שתלטף אותי ותיתן לי עוד רגע אחד להיות הילדה הקטנה הזאת ברגע שהיא הופכת לאמא בעצמה.
המסע שלי ללמוד ולהבין את הלידה כאירוע טקסי, פיזיולוגי, נפשי, רוחני, תרבותי וחברתי, החל כשהפכתי לאם.
ההסתגלות שלי לאימהוּת לא היתה פשוטה. הכול בילבל אותי: הבדידות, חוסר האונים, העייפות, התחושה שכל ישותי נשללה, הצורך להיות אחראית כל הזמן וההרגשה שנפרדתי ללא שוב ממי שהייתי ושאיני יודעת מי אני הופכת להיות. נהייתי אמא, אבל לא היה לי מודל לתפקיד הזה.
נולדתי לאמא שברחה מהנאצים כשהיתה בת שש, ושאמה שלה מתה במהלך הבריחה. נולדתי בעקבות מותה של סבתי מצד אבי, שחלתה בשפעת חזירים בחורף הקשה של שנת 1959 בתל אביב. בילדותי סיפרו לי על הלילה ההוא, שבו קדחה סבתי מחום ועל הקיר מול מיטתה היתה תלויה תמונה שצולמה ברוב פאר בצלמנייה, ובה נכדיה. היא פקחה את עיניה החומות ואמרה ביידיש: "אני לא רואה את הילדים," ואז עצמה את עיניה ומתה. במשפחה היה מקובל שילד שנולד בשנת האבל נקרא על שם המת, והאמינו שמשהו מרוחו של המת נכנסת בו. הורי התנדבו ליצור אותי. אחד־עשר חודשים אחרי שסבתא ציפורה מתה נולדתי אני ונקראתי על שמה.
כנשים רבות במדינת ישראל הצעירה, נאלצה אמא שלי, שחוותה באופן ישיר את קטיעת הדורות, ללמוד לבד איך להיות אמא, ואותה הקטיעה השפיעה גם על האימהוּת שלי. הייתי צריכה לנחש הרבה, ללמוד ולהמציא מחדש כיצד להיות אישה ואמא בהיעדר דגם והיסטוריה, וליצור שושלת ומסורת שנשענות על רסיסי מידע ועל גילוי של מה שהיה.
מאז ומעולם כשאני זקוקה לעצה, אני מזמנת את הסבתא המתה שלי ואת אלה החיות שאני פוגשת בדרכים, מבקשת מהן להזכיר לי את הסודות העתיקים של הנשים, והן עוזרות לי לעורר את הזיכרון התאי, את מה שנצרב בי מקדמת דנא, הן מזכירות לי את הידע שעבר מדור לדור. כל חיי אני רוצה להעמיק את הקשר עם האישה הזקנה, החכמה, ולכן אני מחפשת אותן — היכן שאני יכולה.
כשהתחלתי לנדוד בעולם, חיפשתי נשים זקנות רק כדי לקבל חיבוק. הייתי צריכה להתרפק ולהיות עטופה ולבכות בכי עמוק כמו ילדה קטנה בלי לדעת אפילו על מה. אבל זה לא הספיק. רציתי עוד. רציתי פרקטיקה. להבין איך הן לומדות. רציתי לשמוע את הסודות שהועברו אליהן מדור לדור, לקבל מהן כלים ותפיסות לפתרון בעיות של גוף ושל נפש. רציתי ללמוד מהן על מערכות יחסים בין בני אדם, להבין כיצד החברה והתרבות משפיעות על הפרט. לאט־לאט התמקדו החיפוש והלימוד שלי בהיריון ובלידה. בזכות המסעות הפכתי לדולה, התחלתי ללוות נשים וזוגות לקראת לידה ובלידות. ה"קריאה" היתה ברורה וחד־משמעית. נקראתי לעבוד עם נשים וזוגות ותינוקות שעוד מעט יגיעו לעולם.
כניסתי לחדרי הלידה היתה טבעית. הרגשתי שהגעתי הביתה.
כשהתחלתי לעבוד בחדרי הלידה, הבנתי שמשהו הלך שם לאיבוד. הרגשתי, ראיתי ושמעתי יותר מדי פחד. זיהיתי יותר מדי פערים בין רצונות היולדת ובין מה שקורה בפועל. לא פעם ידעתי בבירור שהתנהלות שונה היתה יוצרת מציאות אחרת.
מסעות החיפוש שלי נעשו ממוקדים יותר. רציתי להבין אילו שינויים אישיים וחברתיים מתחוללים באישה כשהיא הופכת לאם, ומה קורה לגבר שהופך לאב. העמקתי עוד ועוד לחקור את מהות הלידה, את הסודות המסתתרים מתחת ומעבר ומעל למסתורין ולפלא. ביקשתי שילמדו אותי כדי שאוכל להיות סבתא חכמה לנשים שאיתן אני עובדת.
כך נעשיתי אנתרופולוגית של לידות. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי יושבת מול המפה, בוחנת אותה, מנגנת בתוכי את שמות המקומות, ועל פי הניגון מחליטה לאן לנסוע, אורזת תיק ונוסעת. נסעתי למקומות רבים כדי לראות וללמוד כיצד מתרחשות לידות הנשענות על ידע מסורתי, כיצד משתנה שדה הלידה, ואיך יולדים כיום. אני בוחנת את השווה והשונה בין התרבויות והחברות. כל ארץ וכל קהילה שאליהן אני מגיעה הן "שדה מחקר", ובו חוקים חברתיים ומסורות מקומיות שמייחדים אותה.
מכיוון שאני מבקרת בכל קהילה רק שבועות ספורים, אני נותרת תמיד זרה המתבוננת במתרחש. אני משתדלת לבחון את הדברים דרך עיני מי שחושפים בפני את הידע. בשפת המחקר האנתרופולוגי מכנים את דרך ההסתכלות הזאת "בחינת הדברים מנקודת המבט של המקומי".
אני מגיעה לשדה המחקר עם עצמי — עם ההיסטוריה האישית שלי, העדפותי, אמונותי וערכי. המפגש בין האישיות שלי ובין נשואי המחקר הוא חלק מהמחקר עצמו. אני היא כלי המחקר. מה שאני חווה על בשרי, מה שאני רואה במו עיני, הם הידע שאני אוספת. לכאורה קיים כאן פרדוקס, ונשאלות כמה שאלות על שיטת מחקר כזו. האם וכיצד אפשר להסיק מסקנה כללית על התנהלות חברתית־תרבותית מסוימת כשמה שנבחן הוא מקומי, אפיזודי וחולף? האם ידע שעובר דרך הפילטרים ותפיסות העולם שלי, העדפותי וחוויותי האישיות יכול להיחשב ידע תקף גם למצבים, תרבויות ואירועים אחרים?
אני משתדלת להישאר ניטרלית, ללא שיפוט, אבל לא תמיד מצליחה. אני משתדלת לשים לב מתי משתלטות עלי תפיסות העולם שלי, אמונותי והעדפותי ומטות את המסקנות שלי. עלי להיות רפלקסיבית ולבדוק כל הזמן איפה ה"אני" שלי חודר לתופעה שאני לומדת. מי היא ה"אני" שחווה ובאיזו דרך. בחינה אישית פנימית מדוקדקת, לא מתפשרת וחושפנית.
לפעמים אני מתחלחלת ממה שאני רואה או שומעת, ואם לא אבחין בין הרגשות שלי ובין מה שהשטח "מספר", אני עלולה לשבש את הסיפור. כך למשל, קרה כשביקרתי בגמביה, והמארחת שלי, אשת אקדמיה מקומית משבט וולוף, סיפרה לי שמלה את בנותיה כי חששה שאם לא תעשה כך, יפחתו סיכוייהן להינשא. היא היתה מנהלת מגמת אקרובטיקה ותיאטרון באוניברסיטה המקומית, אישה מודרנית, משכילה, אינטליגנטית מאוד. הייתי מזועזעת, אבל הזעזוע שלי לא היה חלק מהסיפור שרציתי לספר. השתדלתי לשים אותו בצד.
כל הזמן אני בודקת את מערכת היחסים שלי עם האנשים שאני פוגשת ואת העמדות שלי לגבי התופעות שבהן אני צופה. התהליך הרפלקסיבי הנו חלק מהמחקר. הצורך לבדוק את עצמי ולברר מה אני רואה ואיך אני רואה זאת, הוא חשוב ומהותי. שוב ושוב אני בודקת אם אני מודדת את נשואי המחקר בפרמטרים המערביים, על פי תפיסות העולם שלי ועל פי ערכַי ואמונותי. אם אני באה מתוך ראייה "עליונה" שבה אני "יודעת" מה נכון וטוב, או בודקת את הדברים כפי שהם, ללא שיפוט וביקורת.
הדרך שבה אני לומדת היא התנסות ישירה. בכל מקום שאליו אני מגיעה אני חוברת אל מארחי וחיה איתם את היומיום שלהם. זוהי "תצפית משתתפת". אני צופה במתרחש וגם שותפה למה שקורה. השותפות בחיי היומיום מאפשרת לי לחוות חוויה ישירה, ומתוכה צומחת הבנה. כשאני עובדת בשדה עם הנשים בכפר, אני מרגישה כיצד הגוף מתאמץ ומבינה דברים שאינם יכולים להיות מתוארים במילים. לעתים אני רק צופה במתרחש. המעבר בין מעמד של שותפה מלאה בחיי היומיום, בטקסים ובאירועים ובין מעמד של צופה במתרחש חמקמק ומתרחש שוב ושוב, ולא פעם אני מוצאת את עצמי בו־זמנית בשתי העמדות — משתתפת וצופה באותו הזמן, מתבוננת על הנעשה "מבחוץ" ומשתתפת בו באופן פעיל "מבפנים". השילוב בין שתי נקודות המבט האלה פורה ומעניין.
לפעמים אני מגיעה לשטח עם נושא מסוים שבו אני רוצה להתמקד, ולפעמים אני מגיעה בלי שאלות מקדימות, ומתוך המפגש עולים הנושאים המעניינים אותי. כשאפשר, אני נעזרת במתורגמנים המסייעים לי להבין לא רק את השפה הזרה, אלא גם קודים וניואנסים שאי אפשר לפענח בזמן קצר. המתורגמנים או המתווכים מסבירים לי את המניעים והסיבות להתנהגויות מסוימות ומה הם יודעים על המתרחש. אני שואלת שאלות ומנסה ללמוד מערכות אמונות ופרקטיקות מסורתיות הקשורות בהיריון ובלידה. כדי ללמוד לעומק את חיי החברה שאליה אני מגיעה, אני משוחחת עם נשים, גברים, מיילדות מסורתיות, אנשי רפואה קונוונציונליים ושמאנים מקומיים.
במסעות שלי אני כותבת יומן שדה. יומן השדה הוא כלי במחקר האנתרופולוגי — האירועים נכתבים בו סמוך לזמן התרחשותם, והשיחות והראיונות שאני עורכת מתועדים. ביומן נכתבים הגיגים ראשונים ורעיונות בוסריים באשר למה שנצפה ושאליו חוזרים כדי להיזכר במה שקרה. היומן משמש בסיס הכתיבה המחקרית. כשאני חוזרת לחיי הרגילים, אני חוזרת וקוראת שוב ושוב ביומנים. כל קריאה בהם מזכירה לי את החוויה, את הריחות, את התחושות ואת ההתרחשויות. התבוננות בדברים בפרספקטיבה של זמן מאפשרת לי להבין את האירועים באופן שונה מזה שבו הבנתי אותם כשהתרחשו. התבוננות כזו מאפשרת לגבש את הרעיונות והעקרונות וללמוד מהם; לנתח את ההתנהגויות האישית, החברתית והתרבותית באירוע עצמו; ולהסיק מסקנות כלליות יותר.
 
לכל היולדות, גם בעולם המערבי וגם בקהילות מסורתיות, יש צירי לידה, הן מתאמצות וכואבות, מזיעות ומדממות, הן מפרישות הורמונים ונעות בדרך דומה כדי לאפשר לתינוק שלהן לצאת לאוויר העולם. כחוקרת לידות, אני מנסה לזהות ולתאר את המרכיבים המשותפים לכל לידה ולידה ואת ההבדלים הפיזיולוגיים, החברתיים והתרבותיים המבחינים ביניהן — את תפיסות העולם, האמונות והפעילויות המיוחדות, שבאות בלידות אלה לידי ביטוי ומאפיינות את התרבות שבה מתרחשת הלידה.
הלידה היא טקס מעבר — זהו אירוע מובחן, משמעותי ומובהק, המשנה את המעמד של שני המשתתפים המרכזיים בו — אישה הופכת לאם של התינוק שנולד לה, ועוּבָּר הופך לתינוק. גם הקהילה משתנה בעקבות הלידה — חבר חדש נוסף אליה, וחברה ותיקה משנה את מעמדה.
טקס הוא אירוע מתוכנן עם כללי התנהגות מסוימים, שמבצעים יחיד או קבוצה. לב לבו של האירוע טעון במשמעויות סמליות המוסכמות על הקבוצה. הטקסים כוללים מערך התנהגויות שמפעילות את החושים, כגון ריקוד, שירה, שימוש באביזרים, לימוד תכנים שונים ועוד. טקסי מעבר נערכו מאז ימי ראשית התרבות האנושית, והם מתקיימים בכל התרבויות. הטקסים הם כלי המווסת את חוסר הוודאות והאימה הכרוכים בשינוי, ואת התחושה של אובדן השליטה המאפיין מצבי מעבר רבי־משמעות.
אני בוחנת את הלידה כטקס. כשאני לומדת את התפיסות החברתיות־תרבותיות במפגשי עם נשים ממקומות שונים בעולם, אני שואלת על המנהגים, הריטואלים, הטקסים, המסיבות והאירועים שסובבים את הלידה, אבל בעיני הלידה עצמה, האירוע הפיזי, הבשרי, הנפשי והרוחני, היא־היא טקס המעבר המשמעותי.
כמו בכל טקס מעבר, גם בלידה מגולמים הכללים החברתיים של הקהילה, ושלבי הטקס עמוסים במשמעויות סימבוליות. לכל חברה יש משמעויות וסמלים היוצרים את מארג התפיסות החברתיות והתרבותיות, ובלידה מקופלים יחסי הכוחות בין המשתתפים בה כטקס, מגוון היחסים וההיררכיות, האמונות והאידיאולוגיות שלהם. הטקס מחזק את חוקי החברה ומעניק לגיטימציה מחודשת למעמדם של חברי הקהילה ולתפקידם. כך למשל, בחברה שנהוג בה מדרג היררכי מובהק, שקיימת בה תפיסה בסיסית כי הלידה היא אירוע רפואי, יתחזק שוב ושוב מעמד בעלי המקצוע הרפואיים השולטים בטקס, והנתפסים כמעצבי הדרך הנכונה להתנהלות וכבעלי הסמכות לקבוע את הכללים על משמעויותיהם הסמליות.
טקס הלידה מבטא ומחזק את הסדר החברתי. כל אחד יודע מה תפקידו, "גאוות היחידה" מתחזקת, ותחושת השייכות וערכים מרכזיים, שהחברה דוגלת בהם, נטענים בכוח מחודש. בעולם המסורתי, בחברות שבהן אנשים עדיין חשופים לטבע, הלידות מתרחשות במרחב ביתי נשי. אין שימוש בטכנולוגיה מודרנית או בהתערבויות תרופתיות ומכשירניות, אלא רק בחומרים טבעיים ובטכניקות מסורתיות שונות, שמטרתם להביא את האם והתינוק לנמל מבטחים. הטכניקות הללו מציעות "עזרה" מינימלית בלידה. ישנם כלים מסורתיים טבעיים לזירוז הלידה, למניפולציות שמטרתן לגרום שהלידה תתנהל כשורה, אולם השימוש בהם מינורי ואינו אוטומטי. העזרה העיקרית בלידה ממוקדת בתמיכה ביולדת ובעידודה. עטיפת היולדת בחברה נשית בעלת ניסיון והכלה של התהליך הן העזרה העמוקה והעיקרית. האמונה הבסיסית והסמלים מייצגים את האמונה והתפיסה כי התהליך טבעי וכי אין כמעט צורך להתערב בו.
ככל שאני חוקרת את הלידות המסורתיות ולומדת את טקסי הלידה, כך מטרידה ומעציבה אותי העובדה שהידע העתיק נעלם עם מות המיילדות המסורתיות. זהו ידע שנרכש במשך הדורות, ידע שהועבר מאם לבת, מאישה לרעותה, ידע שנרכש באמצעות התנסות וחוויה ולא בלימודים אקדמיים ותיאורטיים. כיום הולך ופוחת מספר הלידות המסורתיות. במקומות שונים הן הוצאו אל מחוץ לחוק מסיבות שונות, וביניהן גם האמונה שיש פונקציה חיצונית, מקצועית, האחראית ללידות ויודעת טוב יותר כיצד לנהל אותן. לעמדה זו יש יתרונות ברורים, אך גם לא מעט חסרונות. השימוש בידע ובטכנולוגיה הרפואיים הפחית את שיעור תמותת האימהות והתינוקות, ומנגד גרם נזק חברתי ופיזי רב. העלייה בשיעורי הניתוחים הקיסריים ברחבי העולם עצומה, יש מדינות שבהן שיעורי הניתוחים הקיסריים מגיע לתשעים אחוזים מכלל הלידות. הניתוח עלול לפגוע פגיעה אנושה בבריאותן של הנשים. לידה הנסמכת על הידע הרפואי לבדו אינה מעניקה ליולדת את התמיכה הרגשית והרוחנית שהיא זקוקה לה; היא מותירה אותה בודדה בהתמודדות עם השינוי העצום המתחולל בחדר הלידה; מקצינה חוויה של ניתוק מכל מה שהיה מוכר לה עד כה; ואינה מציעה רוך, הכלה ותמיכה רגשית הנחוצים כל כך כדי לצלוח את רגעי המעבר הזה ללא כאב נפשי.
אני רוצה להציל את הידע ה"סבתאי", המסורתי, לשמר את מגע היד המחוספסת והחכמה בלחְייה של היולדת, את ההצעה הפשוטה שיש בה, אבל אני לא מתרפקת באופן נאיבי על העבר.
אני מעוניינת לחלץ מהעולם הישן את המרכיבים החיוביים ולהביא אותם אל העולם החדש שלנו. אני רוצה לסלול דרך שבה ידע עתיק וידע מודרני חוברים זה לזה. אני רוצה ללמוד מהעבר כדי להעשיר את ההווה בידע ישן. בתרבות המערב יש טכנולוגיות ואמצעים שונים שעליהם לא כדאי לוותר, הם מאפשרים לשכך כאבים, לפתור בעיות ולהציל חיים, לשמור על היגיינה ולעקוב אחר מהלך הלידה. נשים בכל העולם בוחרות ללדת בפיקוח רפואי ובבית חולים כדי לצמצם ככל הניתן את הסיכון ש"משהו ישתבש". זו בחירה מובנת, אבל בעקבותיה משהו חשוב הולך לאיבוד. נשים איבדו את האמונה ביכולתן ללדת, נוצר ריחוק מהגוף ומתחושותיו, ונולד פחד גדול מהמפגש עם תחושות לא מוכרות בלידה. נשים מאבדות שליטה בתהליך הלידה, הן נכנעות לדרך המקובלת כיום וזונחות את הדרך המתאימה להן.
איני טוענת כי הידע המסורתי חשוב מן הידע המדעי. הידע המסורתי אינו מספיק כאשר בלידה מתרחשים אירועים יוצאי דופן. אמנם יש כלים מסורתיים המסייעים להתמודד גם עם אירועים כאלה, למשל, שימוש בצמחי מרפא כדי לעצור דימום מסיבי או שינוי תנוחות הלידה כדי לסייע בהתמודדות עם לידה ארוכה מאוד, אבל לא לכל התקלות והבעיות העלולות להתרחש בלידה ולא לכל מצבי הקיצון יש מענה בידע המסורתי. ידע רפואי מערבי נחוץ, חשוב ועשוי להיות קריטי במצבים כאלה.
אני מאמינה שאפשר וצריך וחשוב לשלב בין העולמות, שאפשר ליצור סביבת לידה תומכת, רגועה, טבעית ומחזקת גם בחדר לידה מודרני מצויד היטב. אפשר להחזיר לנשים את הידיעה שלידה היא אירוע טבעי ובריא, שאנחנו יודעות איך ללדת ושעל פי רוב איננו זקוקות להתערבות, רק לסיוע ולעידוד.
 
 
דרום דקוטה — אישה פשוט יודעת
בליל סערה קר, כשרעמים רעמו וגשם ניתך בחוץ, שכבתי במיטתי, עטופה ומחוממת, והתבוננתי בתמונה שלפני. קבוצת נשים זקנות לבושות בבגדים ססגוניים עומדות ומביטות אלי. התמונה הופיעה בראשו של מאמר בכתב עת אמריקאי. היו אלו הסבתות החכמות "The International Council of the Thirteen Indigenous Grandmothers" — הזקנות הסתכלו עלי, ואני השבתי להן מבט. במאמר נכתב שזו קבוצה של נשים חכמות ממקומות שונים בעולם, שמאניות, מרפאות, זקנות השבט, נשים מובילות בקהילתן, שהתאגדו כדי להציל משִכחה את הידע שקיבלו בירושה מאִמותיהן. אחדות מן הנשים הן בעלות ידע רב בשימוש בצמחי מרפא, כמה מהן מכירות טכניקות ריפוי אחרות, ולקצתן יש יכולת תקשור וחיבור לעולם הרוחות, לעולם ספיריטואלי. כשהן הביטו בי דרך התמונה, ידעתי שהן קוראות לי ושאני חייבת לפגוש אותן.
ליקטתי עוד ועוד פרטים עליהן. למדתי שנוסף על כך שהן מעבירות את הידע שלהן לדורות הבאים, הן מפתחות שיטות חדשות לשימוש בכלים העתיקים שברשותן ועורכות טקסים לריפוי חוליי העידן החדש. למדתי שהן נפגשות בכל שישה חודשים, בכל פעם בקהילתה ובביתה של סבתא אחרת. הסבתא המארחת פורשת בפניהן את הידע והסודות שברשותה וברשות זקנות וזקני הקהילה שלה. הסבתות מוזמנות להשתתף בטקסים המקומיים, לפעול לריפוי חוליי המקום ולברך את חברי הקהילה ואת האורחים הבאים למפגש מכל רחבי העולם.
בשנת 2004, אחרי שנים של טוויית קשר ותיאומים, נסעתי לדרום דקוטה, שבה התקיים המפגש החצי שנתי של הסבתות.
לאחר יומיים של טיסות ונהיגה בערבה תחת עננים נמוכים מאז שעזבתי את ביתי בישראל, הגעתי לשמורת פיין רידג' של שבט הלקוטה. השמורה שוכנת ליד עיירה נידחת בשם הוט ספרינגס בדרום דקוטה, בצפון מרכז ארצות הברית. זהו אזור מקודש לבני השבטים האינדיאנים העתיקים הנקרא The Black Hills — אזור הגבעות השחורות. הוט ספרינגס היא עיירה מנומנמת, ולה רחוב אחד ארוך ועוד כמה רחובות צדדיים. בתים חד־קומתיים, חנויות כמו בסרטים ישנים. סופרמרקט עצום בגודלו, ובו מדפים ומקפיאים עמוסי אריזות ענק של גלידות וחטיפים. והמון אנשים מאוד גדולים, יושבים ומחכים. שיקרה משהו.
ועכשיו אני כאן, עם הסבתות החכמות. הן עומדות במעגל, עשרים סבתות לבושות בבגדיהן המסורתיים עומדות סביב האש שזה עתה הודלקה ותבער במרכז המעגל כאש־תמיד במהלך כל ימי המפגש. אשת האש, מבנות שבט הלקוטה, מוסיפה עוד גזרי עץ ומרווה לטיהור. לפי המסורת השמאנית, המרווה מאפשרת לראות גם את מה שאינו נראה לעין ומחדדת את האינטואיציה. אני שואפת עמוק את ריחה של המרווה המתפשט מסביב.
במעגל סביבן ניצבים בני שבט הלקוטה, בני דקוטה, וסביבם כמאתיים אנשים ונשים שבאו מכל קצווי תבל להתפלל ולקבל ברכה מהסבתות. אני מביטה לשמים, נשר דואה לו גבוה־גבוה עם תנודות הרוח, מתבונן מטה באדמה.
אני מתבוננת בזקנות שמולי. עשרים נשים לבושות במיטב מחלצותיהן השבטיות, נשים שמאניות ומובילות בקהילותיהן מרחבי העולם. אני מזהה את סבתא ריטה פיטקה בלומנשטיין (כן, היא היתה נשואה ליהודי), אסקימוסית משבט היוּפִּי מאלסקה, לבושה בשמלה מסורתית, מחזיקה תוף עגול ושטוח שהכינה בעצמה, לרגליה מוקסינים לבנים. תלתליה השחורים מעטרים את פניה החייכניות. לידה, בכיסא גלגלים, יושבת סבתא אגנס מאורגון, משבט טָקָלְמָה. היא אישה גדולת ממדים, על סנטרה ומצחה קעקועים. אני יודעת שהיא דאגה לשחזר ולשמר את טקס הסלמונים העתיק, שבו זקני השבט מקבלים את פני הסלמונים השבים למקורותיהם לאחר מסעם הארוך במרחבי האוקיינוסים. מאחוריה עומדת חולייטה קזימורו ממקסיקו, סבתא פצפונת וצמותיים על כתפיה, לבושה חצאית מרוקמת וחולצה. לידה אישה חיוורת, הדורת מבט, שערה לבן, נעולה מוקסינים חומים מעור איילה, היא לוחמת סומית משוודיה. ולצדה אמאה, פחוסת האף והשזופה מנפאל. מבטי מתעכב על פניה של ברנדט רביניוט הגבוהה ושחומת העור, עטויה בבגדים צבעוניים. מישהו לוחש באוזני שבלעדיה נשיא גבון אינו מחליט דבר.
סבתא ריטה הולי ויזוטור, משבט הלקוטה, פוסעת צעד אחד קדימה. מרימה את ידיה לשמים, שערה השחור הארוך מתבדר ברוח, ונעוצות בו נוצות שאף הן נעות עם המשבים. על פניה כתמי שמש וגיל. היא לבושה חולצה רקומה וחצאית עבה רקומה גם כן. היא נעה בשקט בקצב תיפוף המתופפים והמהום הקהל.
"היום אני בת שמונים," סבתא ריטה אומרת בשקט לקהל הגדול שמביט בה. "לפני חצי שנה נהרג בני, בן השישים וארבע, בתאונת דרכים. נהג שיכור פגע בו. אני מזמינה את כולנו להתפלל לנשמות של אנשים שאהבנו ואינם איתנו עוד ולריפוי הכאב של כל האימהות בעולם."
התופים מתופפים בקצב הלב. אני מזיעה. חם. ממש חם. מאוד חם. לוהט ובוער. עיני עצומות. השמש בפני. השמים כחולים בהירים.
הס בשמים ובקהל. חבורת המנגנים, לבושים במיטב מחלצות השבט, נוצות בשערם, ובידיהם מקושי התוף וכלי הקשה אחרים, ממשיכים בתיפוף העדין. בשקט, ברכות, עולה ובאה השירה. התיפוף הופך עמוק יותר וקולות המזמרים עולים ומתגברים. אני נעה ודומעת לקול הצלילים עם הקהל שמסביב.
אני מתפללת לריפוי הכאב שלי ושל האימהות והאבות בעולם. אני מתפללת לריפוי הפחדים. מתפללת לעילוי נשמת אלה שאני מכירה. מתפללת על אמא שלי שמתה מזמן, וגם על הסבתות שלי. בדמיוני עולות חברותי ואחיותי הקרובות. כל אחת עם הסיפור שלה. אני מתפללת גם עבורן.
עוצמת תיפוף התופים הולכת וגוברת. מילים עתיקות בוקעות מבין שפתי המנגנים, כמה מהמשתתפים מהמהמים את המנגינות, ואנחנו נעים לקצב החדגוני המהפנט.
אני שומעת את השירה ואת הקולות ומרגישה גם את הכאב של מי שנעים לצדי ואת תפילותיהם.
 
האנתרופולוגית האמריקאית החלוצה אליס פלטשר הבחינה שכשהאינדיאנים שרים, הם מבטאים את רגשותיהם ללא מילים. עבורם המוזיקה היא אמצעי לתקשורת בין האדם ליקום, לרגשותיו ולאלוהי השמים והאדמה. המוזיקה שאני מהמהמת עם האנשים העומדים איתי במעגל נובעת מעמקי לבי, מהכאב ומהניסיון לרפאו. השירה המשותפת היא דרך התקשורת ביני ובין האנשים סביבי, ובינינו ובין מה שאיננו נראה.
 
סבתא ריטה הולי ויזוטור משבט אוגללה לקוטה נולדה בשמורה. בלשון הלקוטה היא ה־אוּנְסִי, ה־סבתא בה"א הידיעה, ויש לה חימשים — כלומר בני נינים. בעלה מת כשילדיה היו צעירים, וכמי שהתמודדה עם גידול ילדים ללא סיוע של בן זוג, היא עוסקת שנים רבות בעזרה לאימהות חד־הוריות ובהנחייתן. היא אחת הזקנות האחרונות שעדיין יודעות את שפת השבט, את מסורותיו, מתכונים עתיקים של תבשילים ותרופות ואת אופן השימוש בחומרים מהטבע לצורכי היומיום.
עלי עץ הצפצפה נעים עם הרוח המסיעה את העננים. הערבה רחבת ידיים. צלילי התחינה וההודיה מתפשטים במרחב. בשמים מצוירים עננים בגוני לבן, תכלת ואפור.
נובחניות, הדומות לסנאים, יוצאות ממאורותיהן ונעמדות על רגליהן האחוריות, משמיעות צווחה קצרה. נובחנית אחת נופלת בדרמטיות על הצד, וחברתה עונה לה בצווחה משלה. המכרסמים הקטנים החומים רוקדים יחד, בדיוק כמונו. הצווחות השונות מתריעות בפני חברות הלהקה על סכנה מתקרבת, מקום הימצאו של אוכל ומידע נוסף. ואני חושבת לעצמי, גם אנחנו שרות כאן כדי לחוות את ה"ביחד".
טור של אנשים עובר על פניהן של הסבתות לקבל ברכה מהזקנות. כשאני מגיעה אל סבתא ריטה פיטקה בלומנשטיין מאלסקה, היא מנופפת סביב גופי בצרור עלי מרווה מעלי עשן וריח. היא מסתכלת עמוק בתוך עיני, חופנת את פני בידיה ומנשקת אותי על השפתיים. מחבקת אותי. מחייכת מאוזן לאוזן.
סבתא ביאטריס, אחותה של סבתא ריטה הולי ויזוטור מהלקוטה, מחבקת אותי ארוכות. סיכת ביטחון נעוצה בבשר זרועה, ולסיכה מחוברת נוצה גדולה. "זוהי נוצת נשר שריחף מעלי כמה פעמים," היא מסבירה לי. "זו נוצה שנשרה מכנפו ואני שומרת אותה. כשטקס הסאן דאנס יתחיל, תביני למה." הקמטים שלה מעמיקים מולי ועיניה מחייכות.
השמש השוקעת צובעת את השמים באדום־להבה, והמדורה הבוערת זורה ניצוצות באוויר הלילה החם. בלב המדורה מתלבנות אבני בזלת עגולות. עוד מעט הן יוכנסו לסווט לודג'.
סבתא ביאטריס מתיישבת לצדי ומספרת לי שהסווט לודג' הוא אחד משבעת הטקסים המקודשים של אנשי הלקוטה. "זהו טקס טיהור והבראה, ועורכים אותו רק אנשים שזקני השבט הסמיכו אותם לכך," היא אומרת. "ההכשרה אורכת שנים. דרושים ידע מעמיק ואחריות גדולה, משום שזהו טקס שנוגע גם בגוף הפיזי, גם בנפש וגם ברוח."
מיומנות בניית הסווט לודג' עוברת מדור לדור. האמונים על המלאכה עברו תהליך הכשרה ארוך על ידי זקני השבט. ענפי עץ ארוכים נשזרים לחצאי קשתות ויוצרים כיפה נמוכה, על הקשתות נמתחים עורות גדולים של באפלו, העורות נקשרים למוטות, ולאט־לאט נסגרת הכיפה למבנה חצי כדורי. פתח נמוך נשאר לכיוון המזרח, ודרכו נזחל פנימה.
הלילה יורד. אנשים מתקבצים מרחבי האזור, הכול שקט ורק קולות הצרצרים והצפרדעים נשמעים ברמה. בחשכת הלילה אנו זוחלים לתוך הסווט לודג'. בתוך האוהל אנו מצטופפים, כורעים סביב הגומה הגדולה שבמרכז. עוד ועוד אנשים נכנסים בזחילה. אני חשה את זרועו של היושב לימיני ואת נשימתה של מי שיושבת לשמאלי. הפתח נסגר. חושך מוחלט. אני מריחה זיעה שהתייבשה ועור שספג את השמש החמה ואת האבק, ניחוח של אדמה שנכבשה בחומו של היום. פתח האוהל מורם לזמן קצר ודרכו מוכנסות אבני בזלת מלובנות ועכשיו הן זוהרות בגומת האדמה שבמרכז. החושך מהביל. נצנוץ אבני הבזלת מאיר מעט את הפנים. אני נושמת. מנסה לנשום.
בתוך החשכה הסמיכה נשמעת תרועת קרן יער. ועוד אחת. תיפוף עדין וקצבי מרטיט את האוויר, וסבתא ריטה מתחילה להתפלל. היא מתפללת לרוחות השמים ומבקשת רשות לערוך את הטקס. קולות אחרים מצטרפים, וההמהום הקצבי הולך ומעמיק. שירה רכה של תחינות לאמא אדמה ולרוחות השמים. בוער ורטוב וחם. מישהו מזה מים על אבני הבזלת הלוהטות, אני שומעת את רחש תסיסת המים הפוגעים באבן הרותחת. אדים ממלאים את חלל האוהל. הטבק ועלי המרווה המפוזרים על האבנים הלוהטות מתלהטים, מעלים ענני ריח מסולסלים. האוויר מלא בנקודות אדומות, זוהרות כגחליליות ביער חשוך. הגבולות מיטשטשים. מי אני ומי היא ומי השר. הצלילים חודרים דרך נקבוביות העור הפתוחות.
החום הולך וגובר. סביבי הכול אדים. אני לא רואה כלום וקשה לי לנשום. הזיעה ניגרת מכל תא ותא בגופי, אפילו מארובות העיניים. הדם שועט בעורקי ובהלה אוחזת בי, לרגע אני לא זוכרת איפה אני, ריחות עולים באפי, הזיעה הניגרת על גופי מתערבבת בזיעה של שכני. הכול רטוב ונוזל.
לאט־לאט אני נרגעת, חשה מוקפת ומחובקת בחום ובחושך. מרגישה שאני נמצאת ברחם גדול ועוטף. החום הולך וגובר. גם תחושת המחנק. אני מתכופפת ומשתבללת קרוב לאדמה, עורי החשוף נוגע בשכנַי. אין לי מושג מי הם. לחיי נחה על האדמה הלחה, קל יותר לנשום כך. נחירי ופי מתמלאים באדמה הרטובה. זה טעים. אני נחה בתוך החום. בתוך חיבוק, בתוך החושך, בתוך צלילי השירה המסתלסלים עם אדי המים. שוב ושוב ושוב. התקיעות בקרן היער מתגברות ונחלשות חליפות.
זמן רב חולף, איני יודעת כמה בדיוק, עד שאבני הבזלת הלוחשות נרגעות, האור שהפיצו כבה, ומשתררת עלטה. פתח האוהל מוסט, ומשב אוויר חודר פנימה. נצנוצי האש מתחלפים בנצנוץ הכוכבים שבשמים. אני זוחלת דרך הפתח, נולדת לתוך הלילה השחור, עורי רווי אדים וחם. כולם יושבים בדממה בחושך באוויר הפתוח ולוגמים תה חם ומתוק. הירח מאיר את הלילה.
סבתא ביאטריס, אחותה של סבתא ריטה, שוב מופיעה לידי, מניחה יד חמה על כתפי, מלטפת את פני. אנחנו יושבות על גזע עץ ליד הסווט לודג'.
היא שואלת אותי למה הגעתי לכאן מישראל. אני עונה שבאתי לפגוש את הסבתות הזקנות כדי ללמוד מהן חוכמה של נשים, ושאני רוצה לשמוע איך חיו פעם ואיך ילדו כשלא היו אמצעים מודרניים.
ואז היא מספרת לי.
"האנשים בשמורה חיו במרחק גדול זה מזה, לא היו אמצעי תקשורת כלשהם. אם בזמן הלידה היו בסביבה שכנות או בנות משפחה, הן היו עוזרות לאישה ללדת, ואם לא — היא היתה יולדת לבד. אמא שלי היתה עוזרת לנשים ללדת, אבל כשהיא כרעה ללדת, לא היתה מי שתבוא לסייע לה. הלידה שלי התחילה לפני הזמן, וזו היתה הלידה הראשונה שלה. היא הרגישה שאני יורדת לה באגן, וידעה מה לעשות. היא אמרה לאבא שלי להרתיח מים, לארגן מקום רך וחמים בבקתה, לשטוף היטב ידיים ולחמם בדים בחום המדורה. נולדתי בלילה קר. בחורף. והוא עשה את כל זה, ואני נולדתי ישר לידיים של שניהם. יום אחד קראו לאמא ליילד מישהי. כשהיא הגיעה ומיששה את הבטן, התברר שמדובר בתאומים. אמא גזזה את ציפורני ידיה, שטפה היטב־היטב את הידיים במים חמים ובסבון. התינוק הראשון, בן, יצא כשראשו קדימה. התינוק השני שכב לרוחב הבטן. אמא ידעה שצריך לעשות משהו. לאחר כמה צירים, שבהם התינוק לא שינה את תנוחתו, היא הכניסה לאט־לאט את ידה הנקייה לרחמה של האמא ושרה לתינוק. היא ביקשה ממנו ומהרוחות שינחו אותה ואת התינוק. מבחוץ היא לחצה על הבטן, וביד השנייה בתוך הרחם הזמינה אותו להסתובב. נולדה התינוקת. ורדרדה וצווחנית. שניהם הונחו על בטן אמם ומיד התחילו לינוק. אמא שלי נהגה לומר שאת השליה יש לתלות גבוה על עץ, הרחק מעיני זרים. כדי שהתינוק ידע לצמוח גבוה. היא אמרה שאם נשרים ינקרו בשליה, זה בסדר. ככה זה בטבע."
"איך היא ידעה מה לעשות?" אני שואלת את ביאטריס, והיא צוחקת ואומרת שגם היא שאלה ואמא שלה ענתה: "אישה פשוט יודעת. לפעמים אנחנו פשוט יודעות מה לעשות בלי להבין איך אנחנו יודעות את זה, איפה למדנו את זה ולמה צריך לפעול ככה." "תחשבי," היא אומרת לי, "שחיינו כאן מאות שנים בטבע. העצים והנהרות, הבאפלו והנבחניות, סוסי הפרא והימים והלילות היו סביבנו, הזקנים לימדו אותנו את מה שהם יודעים, והיום אנחנו מנסות ללמד את הצעירים את מה שאנחנו יודעות. הידע פשוט עבר אלינו. מלאכות הבית, איך מתמודדים עם סופות, איך מגדלים על פי תנאי הסביבה את המזון, ואיך מטפלים במחלות. גם הידע על הלידות עבר אלינו מתוך התנסות. לא היו הסברים למה שעשינו. פשוט ככה עושים. כך אמא שלי למדה מאמא שלה, וככה למדתי מאמא שלי ומהזקנות. זו המסורת וככה פועלים."
 
אנחנו, הנשים בעולם המודרני, "יודעות" באופן אחר. אנחנו צריכות להבין כל דבר, להבין מה קורה, ומדוע הוא קורה. אנחנו קוראות מחקרים ומחפשות הסברים פיזיולוגיים ונפשיים לתהליכים העמוקים המתרחשים בחיינו. זו דרכנו בעולם הטכנולוגי. כמעט כל דבר שעושים צריך להיות מבוסס על נתונים מחקריים. אבל יש בעולם שני סוגים של ידע. "ידע איך" ו"ידע מדוע". סבתא ביאטריס ונשים זקנות אחרות שאפגוש במהלך המסע חוזרות ומדגישות את העובדה ש"ככה עושים". הן ראו ולמדו מתוך התנסות. לא היו הסברים למה שהן עשו, ולכן הן פשוט יודעות. כשמישהו חלה, השמאן או המרפאה המקומית היו מציעים תרופה או הסרת כישוף ודרכי טיפול וריפוי אחרות. התרופות ודרכי הטיפול האחרות היו מבוססות על ניסיון של אלפי שנות מחקר בשדה, של ניסוי וטעייה, על ניסיון של המרפאים החיים ואלה שחיו לפניהם. למרפאים לא היו אפשרות או צורך להסביר מדוע תרופה או טקס הועילו או לא הועילו.
הנשים למדו מאִמותיהן כיצד לפעול בלידות, כיצד ליילד, כיצד לעזור לאנשים אחרים. הן נסמכות על ידע שעבר מדור לדור, מהאבות ומהאימהות העתיקים. את הידע רכשו כשצפו באימהות, כשהשתתפו בטקסים, בתפילות ובמצבי טראנס להרחבת התודעה, וכשנטלו חומרים מרחיבי תודעה. הידע שלהן הוא "ידע איך".
כמו אמה, גם ביאטריס יודעת לרפא פשוט כי היא יודעת. אין לה מושג למה הדברים פועלים או אינם פועלים, וזה גם לא מעניין אותה. היא אינה מחפשת הסברים מדעיים ורציונליים כדי לבסס את אמונתה בדרך כזו או אחרת. מבחינתה ומבחינת הנשים הזקנות, קרבתן לידע נובעת מקרבתן לאלוהות, לרוחות השמים ולאמא אדמה.
היחס בין "ידע איך" ובין "ידע למה" זהה ליחס שבין "טבע" ל"תרבות", ובהתאמה גם ליחס "גבר"־"אישה". באופן מסורתי, נשים מזוהות עם הטבע, עם האינטואיציה, עם ידע ראשוני, בסיסי, וגברים מזוהים עם התרבות, עם הלוגיקה ועם הפעולה הנעשית "על" הטבע. למשל, כריתת עץ, שיוּפו והפיכתו לסירה או לבית. הידע המבוסס על רציונליות, על ניתוחים ומחקרים מאפשר שליטה בכוחות הטבע ומניפולציה עליהם.
בעולם המערבי מעמדו של הגבר הרציונלי גבוה ממעמדה של האישה האינטואיטיבית והאמוציונלית. "ידע הלמה" מוערך הרבה יותר מ"ידע האיך". הידע ה"נשי" הלך ונדחק אל שוליים חסרי תוקף "ממשי".
הלידה היא מקרה מבחן מובהק למגמה של דחיקת "ידע הלמה" את "ידע האיך". בעבר הופקדו לידות בידיים נשיות, והסמכות היתה נתונה בידי האישה היולדת ובידי המיילדת. נשים צברו ידע שאינו מבוסס על עובדות שאפשר להפריך או לאשש. זה היה ידע שעבר מאם לבת, מדור לדור, ידע שלעתים לא יכול לבוא לידי ביטוי במילים. ידע שאי אפשר להסבירו. אבל חדרי הלידה המערביים מבוססים על מודל אחר, מדעי. על פיו מתקבלות החלטות ונקבע פרוטוקול הלידה. הידע המעשי, המבוסס על ניסיון של אלפי שנים, הפך לא רלוונטי. המיילדות המסורתיות נדחקו מן הזירה. הן, שרכשו את הידע שלהן מתוך התבוננות והתנסות, לא יכלו ולא ידעו להצדיק את הידע שלהן, וכך איבדו את זכותן להיחשב "יודעות".
 
עדיין חם מאוד. ביאטריס ואני יושבות ליד הסווט לודג'. בחושך מסביב יושבים אנשים ומדברים חרישית. באפלו גדול פוסע לידנו בדרכו לשתות ממי הנהר הזורם בקרבת מקום. ביאטריס שואלת אותי מה הרגשתי בסווט.
"היו רגעים שממש לא ידעתי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. היו רגעים שמאוד פחדתי, והיו רגעים שהרגשתי מוגנת ועטופה."
היא אומרת לי שבלילה אחלום על זה ואבין כל מיני דברים.
"ועכשיו," היא מתרוממת בכבדות. "עכשיו זה הזמן ללכת לישון."
היא מחבקת אותי ארוכות.
אני מצטרפת לג'יין האמריקאית שהכרתי כאן, ושבתוך זמן קצר הפכה לחברתי. אנחנו הולכות אל המחנה. מחר יתחיל טקס הסאן דאנס שלשמו באנו לכאן מכל קצווי עולם. השנה ייערך הטקס לכבוד יום הולדתה של סבתא ריטה, וההזדמנות להשתתף בו מיוחדת ונדירה. בדרך כלל זהו טקס פנימי של השבט, והדיונים בנוגע אליו נערכים חודשים רבים. בדיונים נקבעים מקום הטקס ומהלכו, מטרות הטקס והתפילות שייאמרו בו.
בשקט הסמיך ג'יין ואני שומעות את קולות הפכפוך של נהר הסו הלבן, את רחש הרוח המניעה את ענפי עצי הארז והצפצפה, וקולות מהוסים העולים מהאוהלים מסביב. השקט נשמר בקפידה. אנו מחליפות את בגדינו בבגדי ים וטובלות בנהר. אין להעלות על הדעת עירום במרחב הזה. פרוטוקול ההתנהגות כאן ברור ונוקשה, ובאי הכנס התחייבו לשמור בקפידה על הכללים. קוד לבוש: שרוולים, חצאית. ללא בעלי חיים. אין לעבור לפני הזקנים, ואבוי למי שיעבור את שער המזרח — הוא ייסקל באבנים. כשהזקנים מדברים, הצעירים שותקים. לגמרי.
מי הנהר חמימים, ובאור הזריחה הבהיר אנחנו רואות את הדגלים המתנפנפים ברוח סביב המרחב המקודש, המוכן ומזומן לתחילת הסאן דאנס. עוד טבילה ואנחנו יוצאות מן הנהר. מעכשיו לא נתרחץ במשך חמישה ימים.
הסאן דאנס הוא טקס טראנס ילידי עתיק יומין, אך מאז הופיע האדם הלבן על אדמת צפון אמריקה ועד שנות השבעים של המאה העשרים, נאסר על האינדיאנים לערוך אותו. בשנות השבעים החלה מגמה של שחזור תרבותם של ילידי צפון אמריקה וקנדה ושל שימורה, והם חזרו לקיים את הטקס. פעם בשנה הם מתכנסים ומתפללים למען ריפוי עבור כל מי שזקוק לו — פרט, קהילה או כדור הארץ. לצלילי תופים וקולות שירה רוקדים המשתתפים ללא לאות כדי להגיע להתגלות אלוהית או לאיחוד עם היקום. במהלך הריקוד הם נכנסים לטראנס.
הטקס יתחיל עוד מעט. אנחנו, המשתתפים, שהגענו מכל רחבי העולם, נאספים יחד, שותים תה ואוכלים ארוחת בוקר קלה במטבח השדה שהוקם במרחק עשר דקות הליכה מהמרחב המקודש. המשתתפים אינם שותים ואינם אוכלים במשך ארבע יממות. בלילות הם מתכנסים בליווי הצופים בסווט לודג' ושותים כוס מים אחת. הצום הוא ריטואל סיגוף אחד מתוך כמה. ההקרבה וההסתגפות האישיות מבטאות את תרומת הפרט לקהילה.
המרחב המקודש הגדול נבנה על פי הפרוטוקול הנוקשה; סומן מעגל שלם, הוקף וגודר בגזעי עצים שננעצו באדמה סביב־סביב. ארבעה שערים פונים אל ארבע רוחות השמים, וסרטים צבעוניים מגדרים את המרחב.
במרכז הרחבה ננעץ עץ גבוה, שנכרת בחורשה הסמוכה לאחר שאחת מצעירות השבט בחרה אותו בקפידה. פיסות בד צבעוניות נקשרו לענפיו לפני שהוצב כאנטנה המחברת בין שמים לארץ. בכל פיסת בד צבעונית מקופלות תפילה או בקשה שאחד מבאי הכנס קשר. העץ נושא מעלה את תפילותיהם של האנשים, כמיהותיהם, סבלם ושמחותיהם.
הטקס מתחיל. הסבתות עומדות בשורה בשער המערב, ופניהן מזרחה. לצדן זקני שבט האוֹגללה לבושים עורות מסורתיים המקושטים בחרוזים צבעוניים. השיער הארוך האפור־שחור נע ברוח, וכך גם הנוצות המעטרות את ראשי המשתתפים. הרוקדים עומדים בשורות בדממה, ידיהם שלובות סביב העץ במרכז ה"ארבור" — המרחב המקודש, ומחכים.
ה"רוקדים", נשים וגברים בכל הגילים, הם חברי השבט ושבטים אחרים. נמנים עמם גם אנשים שאינם משבטי הסביבה, אמריקאים שאין להם מסורת שבטית, ואורחים ממקומות אחרים בעולם.
סביב־סביב אני רואה גבעות נמוכות, עצי איקליפטוס, אוהלי טיפי ודגלי דרום דקוטה, ארצות הברית ושבט אוגללה, הנעים בחוזקה ברוח העזה. המכוניות מוסתרות מאחורי הגבעה. אין אף יישוב במרחק שעה נסיעה. הסבתות שאינן רוקדות יושבות בצל הסככה. המקטרת הארוכה מעלה ניחוחות ומועברת בין זקני השבט והסבתות. הסבתות מנפנפות לכיוון השמים בנוצות שהובאו לכאן מקצות תבל. אנחנו, המשתתפים והצופים, עומדים בדממה מסביב, בצלה של הסככה המקיפה את הארבור. השמש כבר מכה ללא רחם.
והנה זה מתחיל.
זקן השבט, מילו הולי ויזוטור, איש עב כרס, עיניו שחורות ומבטו יציב ורציני, מתופף תיפוף רך ועדין ואומר: "סבתי, אמי ודודותי גידלו אותי. הציר המרכזי של שבט הלקוטה הוא הנשים. אתן, הנשים זקנות השבט — המורות שלנו. אני נרגש מכך שאתן אונסי — סבתא. סבתות מכל העולם מסתכלות עלי. אני מברך אתכן בכוח ובתבונה להנהיג אותנו באמונה. אני מודה לכן בענווה."
תיפוף ידיים רכות על משטחי העור המתוחים. סבתא ריטה פורשת את כפיה לשמים ואומרת, "התכנסנו כדי להעביר ידע קדום לדורות הבאים. למען שבעת הדורות הבאים. מטרתנו היא שימור המסורות והתאמתן לעידן המודרני לשם הבראת חוליי האנושות וכדור הארץ. אנחנו, האדמה והשפה — חד הם. אם נזנח מי מהם, לא נהיה עוד מי שאנו מכריזים שאנחנו. אחרי תקופה ארוכה של שכחה, מכוונת או לא מכוונת, אנחנו כאן כדי לזכור. את עצמנו, את אבותינו ואת מורשתנו. עלינו לשמור על הילדים וללמד אותם את המסורת. המשפחה והשבט הם החשובים. לכן יש לחזקם." היא עוברת לדבר בשפת השבט ואומרת, "אינגלואיה, אווי, נאז'י וי — מישהו מוכן, אני תמיד מוכנה, לעמוד. שלווה היא דבר נדיר היום, ואנו נתפלל היום לשלווה. מטרתנו היא לחזור לשלווה של איזון הטבע והאדם."
נשמעות רקיעות רגליים קצביות. במשך שבועות רבים התכוננו הרוקדים לאירוע, התפללו לרוחות השמים, התכנסו בתוך עצמם וערכו דיונים על מטרתם בסאן דאנס הזה. עכשיו הם מוכנים, ובמשך ארבעה ימים ירקדו סביב העץ המקודש. רקיעות הרגליים נענות לתיפוף התופים, שירה מקודשת בוקעת מגרונם של הרוקדים, הם מפנים בקשות ותחינות לאמא אדמה ולרוחות השמים לריפוי הכאב והסבל. בקשות מחילה על ההרס שהאדם גרם. תחינות לסליחה לכל ברואי העולם.
אבק עולה מן האדמה היבשה, נהמות המזמור בוקעות ממעמקי הריאות. אני מצטרפת לשירה. בני הלקוטה מספרים כי העולם נוצר מרקיעות הרגליים של מיליוני הבאפלו ששעטו במרחבי הערבה ובמורדות ההרים בסביבה. כך נבקע בקע, ומהבקע נוצר היקום. האם מכאן יבקע יקום חדש? החום יוקד. הרוקדים מרוכזים. קצתם עוצמים עיניים ורוקדים כך שעות על גבי שעות. העננים באים והולכים. עוד דקה ועוד דקה. עיני מצועפות. אני נעה מבלי לחשוב על כך שאני נעה. המוזיקה מפעילה אותי. צלילים מחלחלים דרך האוזניים ודרך נקבוביות העור לתוך כל תא ותא בגופי, והגוף מגיב בפעימות שמניעות אותי. עיני הרוקדים עצומות, הפה רפוי. רקיעה, רקיעה, רקיעה. הגוף רוטט ללא מאמץ. עכשיו גם עיני עצומות, ודרך עפעפי אני רואה את אור השמש. הזיעה ניגרת, והלב שלי פועם בקצב התופים. למרות שאני לא מכירה את המזמורים, אני שרה עם הצלילים ומסונכרנת איתם לגמרי. לפעמים נכנסת בי מחשבה שמדווחת לי מה אני מרגישה. לרגע אני חוזרת לתודעת הזמן והמרחב שבהם אני נמצאת, ותוהה מתי ייגמר סבב הריקוד הזה ולרגעים אני לא זוכרת מי אני בכלל, מאין באתי ואיפה אני נמצאת. אני מרגישה שאין חיץ ביני ובין העולם. אין לי גוף. אין גבולות המגדירים מהי כף הרגל הרוקעת ובמה היא רוקעת. האדמה הנרקעת היא הרגל הרוקעת.
רגעים ושעות מתערבלים אלה באלה, נמתחים והופכים ליריעה אחת. הצום, הריקודים, המוזיקה, החום היוקד, כל אלה הם הטראנס. ביום השני אני ערה מאוד לסירחון הנודף מגופי המיוזע והלא רחוץ. זה בלתי נסבל. ביום השלישי אני לא חשה בשום ריח. אומרים לי שביום החמישי ממש לא ברור למה צריך להתרחץ. נחכה ונראה.
זהו היום השלישי לצום, לריקודים, למוזיקה, לחום היוקד ולטראנס. לפתע פוסק הריקוד. הם נעצרים. שקט משתרר. אל מרכז המרחב המקודש צועד גבר ונעמד ליד העץ. גברים אחרים מקיפים אותו. הם קוראים לאמא אדמה ולאבות המייסדים, ואז נועצים טבעת עצם משויפת מתחת לעורו, באזור השכמה. הכאב החד מפלח את שכמתי. חוד העצם ננעץ בגבו ובגבי בעת ובעונה אחת. אף שלי לא נעשה דבר, אני מרגישה את החדרת העצם מתחת לעור. האיש עומד זקוף, עיניו נעוצות אי־שם, שפתיו רפויות. הוא כאן ולא כאן. טבעת עצם נוספת ננעצת בשכמה השנייה. עוד טבעת עצם ננעצת ועוד אחת, ואז משחילים בטבעות חבלים ארוכים, משליכים אותם אל־על עד שהם נתפסים בצמרתו המעוטרת של העץ. והנה רגליו מתנתקות מהקרקע, והוא תלוי משכמותיו בין שמים לארץ. התיפוף מתגבר. בדממה שמשתררת סביב אני שומעת את הנשימות הבוקעות מחזי, ומאחורי אני מרגישה את ג'יין מתכווצת בכאב. האנשים עומדים מסביב ללא תנועה. שוב אני מבחינה בנשר דואה בשמים.
עכשיו מנקבים גב של גבר אחר בטבעות וקושרים אליהן גולגולות ענקיות של באפלו. הגבר מתחיל לרוץ סביב־סביב במעגלים לקצב התופים. עיניו מבריקות, אדומות, פיו פעור, וגופו נוטף זיעה. במורד הגב לא זולגת אפילו טיפה אחת של דם.
איש צעיר נוסף מועלה למוקד על ענפי העץ המוביל לשמים. פניו רפויות, עיניו מבריקות. חבלים מושחלים בטבעות הנמצאות מתחת לעורם של גברים חסונים נוספים. גולגולות באפלו נקשרות לטבעות, וגם הם מתחילים לרוץ בקצב חדגוני, גוררים את הגולגולות אחריהם ומעלים אבק. תיפוף התופים חרישי וחדגוני. המהום הצלילים בוקע נמוך מגרונות השרים. מבטים מופנים אל השמים, אל הצעירים התלויים בין כאן לשם. האבק מיתמר, והגולגולות הגדולות חורצות חריצים עמוקים באדמה. צעיר אחד מורד מתלייתו. הוא מתנער ומישיר מבט אל הסביבה. הוא עוד לא כאן. ג'יין ואני מתחבקות בצד.
זו לא הפעם הראשונה שאני צופה באנשים בטראנס, אנשים שעוברים תהליך של התרחבות התודעה אל מעבר לכאן ולעכשיו, אל מעבר לקונקרטי. זו לא הפעם הראשונה שאני חווה טראנס בעצמי.
קראתי כי במהלך הטראנס חלים שינויים בתפקוד המוח, ועכשיו אני מרגישה את זה על בשרי.
כשאני חווה את הטראנס שמחלחל אלי מתחת לעור, עם החום היוקד, המוזיקה החדגונית, הזיעה הניגרת — אני מוצאת שתפיסת הזמן והחלל משתנה אצלי. לרגע אני מתבוננת מהצד במתרחש, ואפילו נדבקת בציניות של ג'יין, נעשית שיפוטית וביקורתית, ובמשנהו אני חשה שאני הטראנס, שהזמן והמקום אינם חשובים, שאין מקום למחשבות שלי "על". הגוף נע ללא בקרה, אני לא חשה בו, עולים בי רגשות שונים, ואני לא ממש יודעת איפה אני. אני רואה בפרספקטיבה אחרת דברים שחשובים לי ביומיום. המוח שלי עובד בצורה אחרת. הניאו־קורטקס, החלק הקדמי של המוח, זה שמנתח, חושב, מתחשב בתפיסות חברתיות, נסוג וכמעט נעלם, והפעילות עוברת לחלק הפרימיטיבי, הלימבי שלו. הנורמות החברתיות כבר אינן רלוונטיות, ומגרוני בוקעים קולות שלא הייתי מעיזה להשמיע במעמד אחר.
פיטר לוין, חוקר מצבי טראומה, טבע את הביטוי "חוש החישה", המתאר חוש שישי שמשלב את כל החושים ביחד. אני חשה את כל החושים בעת ובעונה אחת. התרחבות התודעה נובעת משילוב של כל חלקי המוח. זוהי חוויה סובייקטיבית שנחקרה, ונמצא שבזמן הטראנס הקשרים בין חלקי המוח מעמיקים.
זמן הטראנס הוא זמן מיסטי. החושים נסגרים ובה בעת מגורים ופועלים באופן שונה מפעילותם ביומיום. הכול מתחדד, השמיעה שלי נעשית עמוקה יותר, הצבעים בוהקים ומתחדדים, אני חשה את הסביבה מכל עבר. אני נכנסת לעולם של מסתורין, וצצות בי הבנות אחרות. לפעמים אני לא זוכרת אותן אבל יודעת שהן הוטמעו בתוכי, ולפעמים אלה שיעורים המשמשים אותי ביומיום.
גם במהלך הלידה נשים חוות מצב של טראנס. אני רואה זאת לא פעם: היולדת מכונסת בתוך עצמה, מרוכזת מאוד, מוצפת בהורמונים שגורמים לה להיות מודעת רק למה שקורה לה ולא לסובב אותה. כשבתי ילדה, היא הביעה זאת במילים: "אני מרחפת... אני מסטולה." כשהתנאים מאפשרים זאת, היולדת מתחילה לנוע במרחב באופן לא מודע, אישוניה מתרחבים, עורה מאדים, היא נוהמת ומהמהמת. היא לא מצליחה לענות על שאלות ששואלים אותה, ולפעמים דורשת שיהיה שקט. כשהיא מגיעה לשלב המעבר בלידה וצוואר הרחם נפתח כמעט במלואו, ממש לפני צאת התינוק לעולם, היולדת נהיית "פחות מנומסת", לעתים תקיפה מאוד. היא משילה מעליה את כל ההתנהגויות החברתיות המקובלות, וכל כולה מרוכזת בתוך עצמה. מצב הטראנס הזה נובע מהמערך ההורמונלי הייחודי ללידה.
הרופא המיילד הצרפתי מישל אודן, מחלוצי הלידה הטבעית, מדבר על "ריקוד ההורמונים". הרחם, שבדרך כלל גודלו כגודל אגרוף, יגדל במהלך ההיריון פי שישים. כמות הדם בגוף האישה ההרה גדלה אף היא באופן ניכר, ובהתאמה מתרחבים כלי הדם. הרצועות המחברות את הרחם לאגן מתארכות מאוד. הרצועות התומכות במפרקי האגן, במפרקי הירך ובכלוב הצלעות מתרחבות כדי לאפשר תנועה, התאמה והרחבת המבנה השלדי לגדילת הרחם ולנשיאת העובר. לקראת הלידה שוב משתנה קוקטייל ההורמונים בגוף האישה — הפעם כדי ליצור התכווצויות ברחם, לגרום להתרחבות נוספת בתוך האגן לקראת הלידה. בלידה מופרשים הורמונים נוספים, ובהם אוקסיטוצין, אנדורפינים ואדרנלין, שתפקידם לסייע ביציאת התינוק מהרחם לעולם, ליצור חלב ושחרורו ולגרום להתאהבות ולהיקשרות (bonding) בין האם לתינוקה חסר הישע, הזקוק להגנה.
כדי שהמערך ההורמונלי הייחודי ללידה יפעל באופן מיטבי, היולדת צריכה להרגיש מוגנת, בטוחה ואהובה. האוקסיטוצין מופרש רק בסביבה רגועה שאין בה הפרעות, סביבה אינטימית, חשוכה ונעימה. אנו מכירים זאת היטב מהתבוננות בהמלטה של יונקים — נקבות היונקים יחפשו מקום חשוך ומוגן כדי להביא את צאצאיהן לעולם. סביבה מוגנת חיונית כשיצור חסר ישע מגיח לעולם, וריח הדם וההפרשות עלול למשוך טורפים אל הוולד ואל הממליטה. כשחיה יונקת חשה שהיא נתונה בסכנה, גופה לא יפריש אוקסיטוצין וההמלטה לא תתרחש. היולדת, ככל נקבת יונקים, פועלת מתוך אינסטינקטים הישרדותיים וזקוקה לסביבה חמה, אינטימית ובטוחה כדי להביא את ילדה לעולם. בזמן הלידה פעילות המוח שלה מתמקדת בחלקים הלימביים ההישרדותיים. הפרשת אדרנלין בלידה גורמת להפחתה בהפרשת אוקסיטוצין. לא רק תחושת סכנה מסיטה את פעילות המוח מן החלקים הלימביים שלו, המאפשרים לפעילות ההורמונלית להתנהל באין מפריע, אלא כל מצב שמעלה את הדריכות של היולדת ומחייב התנהגות רציונלית וחברתית יפחית את הפרשת ההורמונים שמכוונים את התינוק החוצה אל העולם. רק בזמן פליטת התינוק עולות רמות האדרנלין בגוף האישה עם רמות גבוהות מאוד של אוקסיטוצין, והמצב המיוחד מאפשר ליולדת להיות בערנות מוחלטת לקראת צאתו של התינוק חסר הישע לעולם.
 
הכניסה אל מצב הטראנס בלידות דומה לזו המתרחשת בטקסים שמאניים. היולדת מתחילה לנוע תנועה קצבית, רפטטיבית, חדגונית. קצב פעימות הלב של התינוק בתוכה הוא כמאה וארבעים פעימות בדקה, כקצב פעימות התופים בטקסי טראנס. המוח מפריש קוקטייל של הורמונים. הורמון האוקסיטוצין משתחרר בגוף האישה וגורם להתכווצויות ברחם. הורמונים נוספים משתחררים כשכאבי התכווצויות הרחם והתחככות עצמות התינוק בעצמות האגן של האם חוברים אלו לאלו; גוברת הפרשת חומרים אופיאטיים — משככי כאבים טבעיים שגורמים להרפיה עמוקה, לחוסר עייפות ולהפחתה בתחושת כאב. פעילות המוח עוברת לחלקו האחורי, הקדום, החייתי, הלימבי והפראי. מגעו של התינוק בצדו הפנימי של האגן מכוון את האם לנוע באופן ספונטני כדי להקל את דרכו החוצה. המודעות של היולדת לזמן ולמרחב מיטשטשת. הקולות הבוקעים ממעמקי גרונה גורמים לשרירים הטבעתיים להיפתח, והשמעת הצלילים גורמת לריקון הריאות וכך מתפנה מקום לאוויר טרי וחדש המאפשר לה להתמודד עם המאמץ האדיר שנדרש ממנה.
 
כמו בלידות שבהן נולדו ילדי, עכשיו אני עצמי חלק מהטראנס. אני כבר לא רק צופה. אני נמצאת כאן בחום היוקד, הקצב הפנימי והקצב החיצוני פועמים בי, אני חשה בגופי את תחושות הרוקדים, שומעת איתם את הקולות. האוויר החם, הריחות, מגע הבד שעל גופי, הבטן המתכווצת. אני מתרחבת ומתרחבת ומתרחבת בלי גבולות. הֲבָנות ללא מילים מגיעות אלי. אני מנותקת ממרחב הזמן, התנועה לקצב המוזיקה הופכת להיות אוטומטית וכמעט בלתי רצונית. הקולות הבוקעים מגרוני זורמים החוצה ונשמעים ללא התערבות מצדי. איני מתעייפת, למרות החום היוקד. אני לא ממש "כאן" אבל אני לגמרי כאן. אני צופה בעצמי כאילו אני חולמת על עצמי. אני מתפצלת, יוצאת מן האני, האנרגיה שלי עולה, הכאב מתפוגג, אני אחד עם היקום ואין בינו וביני גבולות.
 
מיילדות מסורתיות אינן יודעות להסביר את הקשר בין המערכת ההורמונלית ובין מצבה הרגשי והגופני של היולדת. אין בידיהן ממצאים מחקריים, אבל הן פשוט יודעות שאין להפריע ליולדת, שיש ליצור עבורה סביבה מוגנת וחמימה, וכי יש לתמוך בה ולעודד אותה. הן לא זקוקות להסברים. הן פשוט פועלות לפי מה שראו מקדמת דנא.
כשאני נוכחת בלידות מתוך טראנס אני רואה בבירור את ההתנהלות הגופנית הבלתי רצונית, את חוסר היכולת של היולדת לתקשר ענייני חולין. כיצד הפרעות חוזרות ונשנות של אנשים העוסקים בענייני היומיום המתבוננים ביולדת מוציאים אותה ממצב הריכוז העמוק שהיא נמצאת בו, וכיצד כל אלה משפיעים לרעה, ובמהירות, על הצירים והתקדמות הלידה.
המיילדת האיטלקייה ורנה שמידט חקרה את נושא ההורמונים בתהליך הלידה. לטענתה, ההורמונים המופרשים במהלך ההיריון ומוגברים במהלך הלידה ממשיכים להיות מופרשים גם לאחר הלידה. תפקידם ליצור התקשרות בין האם לתינוק, לאפשר את המצב המיוחד של הרחבת התודעה שנוצר בלידה, המסייע לאם ולתינוק — שאף הוא ספוג בחומרים הללו — להיות במצב מיטבי להתאהבות הדדית. האוקסיטוצין, המכונה גם "הורמון האהבה", מופרש במצבים של אינטימיות ומחזק אותה. הוא מופרש בעת קיום יחסי מין וגם כשאדם מרגיש מוגן ואהוב בחברת אנשים הקרובים אליו. הורמון זה חשוב במיוחד לשם יצירת קשר, "bonding", בין האם לתינוק. אלה הם הסברים רציונליים, מדעיים, הסברי "מדוע" המבהירים את התהליך הביולוגי. אולי אם נדבר עליהם גם כך, נוכל לאפשר ליולדת המעוניינת לעבור תהליך טראנס בלידה — להתמסר אליו, ונוכל ליצור תנאים המאפשרים לידה כזו גם בחדר הלידה המערבי, המדעי, הרפואי, הטכנולוגי.
אפשר לבחון רבות מבעיות האלימות והניכור בעולם המודרני לנוכח קטיעת הפרשת ההורמונים שתפקידם חיבור והתאהבות. במהלך הלידה נשים מתמודדות עם מצבי סטרס רבים, שאינם חלק מהמהלך הטבעי של הלידה. למעשה, שימת הדגש בלידה כתהליך פתולוגי מגבירה את מצב הסטרס. בלידות בעולם המודרני התפיסה הרפואית הפתולוגית של הלידה מאפשרת הפרעות בלתי פוסקות במהלכה, ואלה גורמות פעילות רציונלית במוח. שימוש במשככי כאבים כגון אפידורל גורם להפחתה ברמות האוקסיטוצין.
דוקטור אודן מדבר על הסכנה לאנושות שנולדת לתוך מחסור באהבה.
אמירה זו רדיקלית ואף מקוממת. נשים ישאלו: "מה זאת אומרת? בגלל שלקחתי אפידורל אני אוהבת פחות את התינוק שלי?" זו שאלה עמוקה וחשובה, ויש לתת עליה את הדעת. מנגנוני הקשר וההתקשרות בין בני אדם מורכבים ועדינים. אני מאמינה כי עצם ההבנה ששימוש במשככי כאבים עלול לשנות את מנגנוני ההתקשרות, מאפשרת חיזוק מנגנונים נוספים על המנגנון הטבעי של הגוף. ייתכן שהבנה כזו תחזק נשים בהחלטה ליצור מרחב, שבו משככי הכאבים לא יפגעו במערך ההורמונלי הטבעי.
כניסה לטראנס התומך בהפרשת הורמונים מעודדי היקשרות יכולה להיעשות באופן מבוקר ומכוון גם במרחב של חדר הלידה המודרני. זה יכול להתרחש גם אם היולדת החליטה להתמודד עם כאבי הלידה באמצעים מודרניים כגון אפידורל, וזאת בתנאי שהיולדת עטופה באהבה, בשקט ובאמונה, ואין דבר המפריע לה להתכנס ולהתרכז בעצמה.
יולדת במצב טראנס חווה את ייסורי הגוף ואת כאבי הצירים כשהיא ממוסכת בחומרים אופיאטיים המופרשים בגופה. האנרגיה נבנית ומתגברת עם התקדמות המצב האקסטטי. בזמן שהתינוק בדרכו החוצה, היולדת הופכת להיות הר געש מתפרץ. צונאמי ענקי עובר עליה ודרכה. גלי הצירים הולכים ומתעצמים, וכל מה שנותר לה הוא לנוע בתוך עוצמת איתני הטבע. הלחץ הולך וגדל, בפתח הנרתיק, בפי הטבעת, על הדגדגן, ועליה להתמסר לחלוטין לכוח העצום הזה. אין ליולדת שליטה בכך. אי אפשר לעצור את הרפלקס המניע את התינוק. היא מתהפכת כולה, החוצה מבפנים — לעולם. תכף התינוק מגיע, הראש מבצבץ, מגיע להכתרה. החלק הכי רחב שלו גורם למתיחה בלתי אפשרית, שורפת, בפתח הנרתיק. הכול נדחק הצידה, הדגדגן נמצא בשיא הרגישות. רגע לאחר מכן ראש התינוק בוקע, ומיד אחריו מחליקים החוצה הכתפיים וכל הגוף. התינוק בחוץ והיולדת באופוריה. מאוהבת עד כלות. עייפה, מזיעה, רועדת ומאושרת שהגיעה אל המנוחה והנחלה, מחייכת, צוחקת, בוכה, אוהבת את כל העולם, ובעיקר את הילד או הילדה החדשים שהביאה אל העולם. את החוויה הסוערת הזאת נשים מתארות כחוויה שכל גבולות ההכרה נפרצים ומתרחבים בה.
כשם שטקסי הטראנס הם כלים ללכידות חברתית ולהעמקת הקשר של הפרט אל החברה, גם הלידה מתוך טראנס יוצרת חיבור חזק בין האם לעובר, ואחר כך בין האם לתינוק, חיבור שיסייע לה למלא את תפקידיה האימהיים התובעניים.
אם נלמד את סודות המיילדות לעידוד הלידה ונכיר גם את המנגנון הפיזיולוגי הרגשי־נפשי המעודד הפרשת אוקסיטוצין, נוכל לפעול בכל מרחב — מסורתי או מודרני — כדי לאפשר ליולדת להתחבר אל הכוחות העמוקים הטמונים בגופה ובנפשה.
"אישה פשוט יודעת," אמרה לי סבתא ביאטריס בלילה הראשון שלנו בסווט לודג'. אחרי הטקס אני מבינה. הן יודעות כי הן מכירות את הפתח שדרכו אפשר לעבור ולהגיע אל הידיעה בדרך שאינה לימוד. דרך חוויות טראנס.
אנו, בעולם המערבי, שכחנו את קיומו של השער הזה. "את יודעת ללדת?" אני שואלת שוב ושוב את הנשים שאיתן אני עובדת. במקרים רבים מצטיירת הבעת מבוכה על פניהן. לפעמים הן אומרות שהן לא יודעות. אבל הן יודעות. ישנן כאלה שעונות, "אני יודעת בגוף, אבל לא יודעת בראש." הן חושבות שכדי לדעת את מה שהגוף יודע, עליהן ללמוד זאת דרך ספרים, הרצאות, קורסים, שעליהן להבין זאת. הן קוראות ספרים, נרשמות לקורס הכנה ללידה וצוברות ידע תיאורטי, ואז משתכנעות שכן, הן יודעות. הלימוד מחליף את ה"ידיעה" שאין לה הסבר.
המהלך הזה חיובי. איני מבקרת אותו. להפך. אני חושבת שכיום השימוש בידע המחקרי על מרכיבי הנפש והגוף מאפשר ליולדת להרפות ולהיכנס למצב הטראנס שהגוף והנפש מכתיבים. באופן פרדוקסלי, הבנת התהליך פותחת פתח להבנה ולידיעה האחרות. האישה ההרה לומדת על קיומו של השער שדרכו היא יכולה לעבור אל מצבי תודעה מורחבים. כשיש לה די ביטחון שהידע הזה אכן קיים בתוכה, היא יכולה להרפות ולהתמסר לתהליכים הפנימיים שמתרחשים בחוסר ידיעה. באינטואיציה. זו גם הדרך שבה הסביבה האופפת את היולדת יכולה לעזור בהעמקת התהליך המדיטטיבי של הלידה. אם מי שסובב את היולדת, אם החברה שבה היא חיה, ילמדו את מרכיבי הטראנס בלידה, כיצד הם קורים ולמה הם גורמים בלידה — היולדת תוכל לקבל תמיכה בתהליך, תמיכה שתעצים אותה ותאפשר לה להאמין שאכן זו דרך עמוקה שמאפשרת לידה טובה ומעצימה.
כשאני מלווה נשים בזמן ההיריון והלידה, אני מגיעה ובאמתחתי שני סוגי הידע — המדעי והמסורתי. בזמן הלידה אני מצטרפת אל היולדת במסע התודעתי שבו היא נמצאת, כפי שהצטרפתי למסע הטראנס בחום היוקד בדרום דקוטה.
 
בלילה האחרון, אחרי סווט לודג' נוסף, סבתא ביאטריס ואני שוב יושבות זו לצד זו ומשוחחות. היא בכיסא ואני לידה בשרפרף מעץ.
אני שואלת מדוע מחדירים את טבעות העצם רק לגופם של הגברים.
"הסיגוף הגופני מייצג את מה שהאדם מוכן לעשות למען קשר עם רוחות השמים. אנחנו הנשים עוברות את הכאב הזה בלידה. כשאנחנו יולדות החיבור שלנו לאמא אדמה, לרוחות השמים ולאבות הקדמונים הוא ישיר. אנחנו ממשיכות את השושלת, ולכן אנחנו לא צריכות לעבור שוב את הייסורים האלה בטקס. אבל כדי להזדהות, אני ונשים אחרות שרוקדות, מחדירות סיכת ביטחון. הבוקר כשרקדתי בשמש עם שאר הרוקדים, לא הרגשתי כלל את הכאב והמאמץ, ואני כבר לא צעירה. הייתי מרוכזת, אבל לא יכולתי לשים לב לפרטים שנמצאים מסביב, הרגשתי רק את השמש והצלילים. התופים לא היו בחוץ. הרגשתי שהגוף שלי משמיע את קולות התיפוף. נזכרתי בלידות שלי. זה בדיוק אותו הדבר. בלידות הייתי מרוכזת לחלוטין, הרגשתי שאני לא ממש כאן. כשניסו לדבר איתי, לא יכולתי לענות. ביקשתי מבעלי שישב בצד ושיתופף בשקט־בשקט. נשמתי וזזתי לקצב התופים במשך שעות. הרבה שנים שאני רוקדת בעולם הזה, ובכל פעם אני פוגשת דברים אחרים. לפעמים מגיעות כל מיני דמויות מהעבר הרחוק ואומרות לי דברים. כשמישהי באה להתייעץ איתי, אני לפעמים עוצמת עיניים, מרגישה רק את כפות הרגליים שרוקעות באדמה, ופתאום יוצאות לי מילים מהפה. מגיע אלי ידע שבא מהרוחות, מהאדמה ומהשמים. זה פשוט קיים. כשזה נהיה הרגל ומשהו מוכר, מהר מאוד אפשר להיכנס לזה שוב ופשוט לדעת."
היא מניחה יד חמה על כתפי, אני מניחה ראש על כתפה, ואנחנו שותקות.