הכלום מנצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכלום מנצח
מכר
מאות
עותקים
הכלום מנצח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הכלום מנצח

3.3 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עודד כרמלי

עודד כרמלי (נולד ב-18 בפברואר 1985) הוא משורר, עיתונאי ופעיל חברתי ישראלי.

החל לכתוב שירה בגיל צעיר, וכבר בהיותו בן 16 פורסמו שיריו בכתב העת עכשיו. בעת לימודיו בתיכון השלים תואר ראשון במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. לאחר שירותו הצבאי, עבר לתל אביב והשתלב שם בזירת הספרות והשירה של בית הקפה הנסיך הקטן. הוא החל לארגן שורה של ערבי שירה תחת הכינוי "תרכובת". בשנת 2006 ייסד את כתב העת לשירה "כתם", ממנו יצאו לאור שישה גיליונות בין דצמבר 2006 למרץ 2008. בשנת 2007 היה בין מייסדי פסטיבל תל אביב לשירה. בשנת 2010 היה בין יוזמי ההוצאה לאור של פרויקט הספרות, השירה והאמנות "תיקיות 02010".

תקציר

בחנו את העצמכם: האם יש לכם פופיק? שאלון אישיות ענק ומדויק.
 
חוויה מכוננת מהחיים שלי. שמקנה לי את הזכות להגיד לכם מה לעשות עם החיים שלכם.
 
מה הייעוד שלכם בחיים – אם בכלל?
 
מה אתם יכולים ללמוד מסיפורו המדהים של אקיו מוריטה?
 
האם היקום נמצא בהתפתחות מתמדת לקראת תכלית גבוהה יותר? מה שוכן מעבר למציאות? ומה אכפת לכם?
 
נספח היסטורי: כיצד מוטטה הבהייה בפופיק את האימפריה הביזנטית?

פרק ראשון

שלום וברכת אהבה.
 
אני מבקש להודות לכם, מעומק לבי, על כך שהענקתם לי את הקשב ואת הכסף הנדרשים לקריאה בספר זה. בעצם פתיחת הספר כבר עשיתם צעד ראשון לקראת היום הראשון של שארית חייכם. אתם כבר בדרך הנכונה.
אבל הדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללמד, כלומר להתנשא על בורותם של אחרים. לכן, אם ברצונכם להפוך את הספר הזה למדריך רוחני שילווה אתכם תמיד, חשוב שתרכשו עותק נוסף ותעניקו אותו לאדם היקר ללבכם בתוך עשרים וארבע שעות מתום הקריאה. הקניטו את אותו אדם על כך שהוא עוד לא קרא את הספר שאתם סיימתם לקרוא כבר אתמול.
ובעודכם קוראים את הספר, דברו עם אהוביכם על מה שאתם לומדים. שתפו אחרים בשינויים שהתחייבתם לעשות במעבר שלכם מהפופיק אל כל היקום העצום שמחוץ לפופיק. ספרו לסביבתכם הקרובה שאתם חלק מקהילה עכשיו, למרות שסתם קראתם ספר, והסבירו שקשה להסביר מה זה אומר למי שאינו חלק מהקהילה.
הפעולות הללו יחזקו את המחויבות שלכם לתובנות הספר, ויביאו לתוצאות שישפיעו עליכם בטווח הארוך. בנוסף, בטווח הקצר, הפעולות הללו יגדילו את המכירות שלי.
 
 
חוויה מכוננת מהחיים שלי, שמקנה לי את הזכות להגיד לכם מה לעשות עם החיים שלכם
 
לעולם לא אשכח את הלילה ההוא. "ג'ק," אמר לי ג'ון סמית', ידידי הטוב ביותר ושותפי לעסקים מאז הקולג', "כדאי שתבוא." הוא נראה כאילו זה עתה ראה רוח רפאים.
יצאתי אחריו. כל המנהלים באימפריה הפיננסית שבנינו ישבו בחדר הישיבות מול מקלט הטלוויזיה. היה זה הלילה שבו התרסקה הבורסה לניירות ערך בניו יורק. בלילה אחד כל האנשים האלה איבדו את מקום עבודתם. בלילה אחד אני איבדתי חברה בשווי מאות מיליוני דולרים.
עד לאותו לילה, כישלון היה מונח זר לי לחלוטין. תמיד הצלחתי בכל מעשה ידי. אבי עבד קשה במכרות הפחם של וירג'יניה כדי לרכוש לבנו היחיד את ההשכלה הטובה ביותר שכסף יכול לקנות — ואני מעולם לא איכזבתי אותו. עבדתי חמש עשרה שעות ביום. באתי למשרד ראשון ויצאתי אחרון. אבל לגברת מזל היו תוכניות אחרות עבורי.
השנה שאחרי נפילת הבורסה היתה הקשה בחיי. מזל שג'סיקה והילדים עמדו לצדי. אני זוכר ערב שבו ישבנו כולנו סביב שולחן האוכל בביתנו החדש והצנוע. השעה עוד לא היתה שמונה בערב, ואני כבר הושטתי יד לעבר בקבוק הוויסקי כדי להרגיע את עצבי. אלא שג'סיקה הקדימה אותי, הניחה את ידה על ידי ואמרה לי משהו שלא אשכח לעולם. "ג'ק," אמרה, "כדי להגיע לאביב צריך קודם כול לעבור את החורף."
למחרת בבוקר התחלתי לחפש עבודה. למרות ששוק ההון היה כל עולמי, עיני נפלו דווקא על מודעת דרושים קטנה בתחום המוליכים למחצה. ג'רזי קומפיוטינג. לקוקר ספניאל שהיה לי כילד קראו ג'רזי, ושם החברה העלה חיוך על פני האפורות. זה היה סימן משמים.
לא ידעתי דבר על מוליכים למחצה, אבל למדתי מהר. בתוך שנתיים מוניתי לסמנכ"ל החברה. בתוך שלוש שנים פרשתי ממנה עם מיטב העובדים והקמתי מתחרה בשם אינפיניט פאואר. שילשתי את ההון שצברתי כמנהל קרן גידור. בדיעבד, הלילה שבו התרסקה הבורסה היה הלילה הטוב ביותר בחיי.
אלא שעכשיו אני הייתי על המסלול המהיר להתרסקות. עבדתי עשרים שעות ביום. עליתי במשקל. שערי הלבין. הפכתי זועף ונרגן. העובדים הגיבו בחוסר חשק מופגן לבוא לעבודה. החברה עדיין שמרה על נתח שוק מכובד, אבל בעיתונים אמרו שאיבדנו את "זה", את מגע הקסם. ואז הגיע הבוקר ההוא — הבוקר ששינה לעד את מסלול חיי.
לעולם לא אשכח את הבוקר ההוא. בדיוק נכנסתי למכונית הפורשה המהודרת שלי כשעברתי התקף לב חמור. תודה לאל שלא הספקתי להתניע לפני שהתמוטטתי. תודה לאל שג'סיקה שמעה את צופר הרכב מצפצף, כאשר צנח ראשי על ההגה. בבית החולים אמרו שהייתי כפסע ממוות.
בדיעבד, הבוקר ההוא במכונית הפורשה היה הבוקר הטוב ביותר בחיי. היום אני יודע שזאת היתה קריאת ההשכמה שחיכיתי לה כל השנים. מיד אחרי ניתוח המעקפים השלישי מכרתי את חלקי בחברה לשותפי לשעבר ג'ון סמית' — וטסתי לטיבט. במשך שנה שלמה למדתי את כל חוכמת המזרח. מדי בוקר התפללתי לשמש שתאיר עלי עוד יום אחד.
וזה עבד. כשחזרתי למשרדי אינפיניט פאואר, העמיתים שלי היו המומים. "ג'ק?" שאל אותי ג'ון, "זה אתה?" נראיתי צעיר בעשרים שנה. רזיתי, חיוכי חזר להאיר ושערי חזר להשחיר. התחבקנו שניות ארוכות. ג'ון הסכים מיד למכור לי את החברה בחזרה. באותו אחר צהריים הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. זה היה אחר הצהריים הטוב בחיי.
אלא שאותו אחר צהריים הטוב בחיי היה גם אחר הצהריים הרע בחיי. מיד אחרי הפגישה המרגשת עם ג'ון, קיבלתי מעורך הדין של ג'סיקה את הודעת הגירושים. מסתבר שאשתי התאהבה בגבר אחר בהיעדרי, גבר שבמקרה היה גם עורך הדין המצליח ביותר בלוס אנג'לס. לא זו בלבד שג'סיקה ועורך הדין לקחו את הילדים בטענה שהשתגעתי במזרח, הם גם תפסו את כל נכסי.
לא נותר לי דבר. כל חברי לשעבר התנערו ממני. אפילו ג'ון לא ענה יותר לשיחות הטלפון שלי. במשך עשר שנים גרתי ברחוב. עד שיום אחד הכול השתנה ברגע אחד. לעולם לא אשכח את הרגע ההוא ביום ההוא.
בדיוק הצתתי פח כדי להתחמם מתחת לאיזה גשר במילווקי, כשראיתי ספר מונח על תלולית האשפה. עד היום אני לא יודע איך זה קרה — מזל? גורל? — אבל משהו בעטיפה צד את עיני. אז משיתי אותו מהלהבות. הוא היה חרוך במקצת, אבל עדיין קריא. כמוני.
הספר הזה היה הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה מאת עודד כרמלי. הוא גרם לי להבין שאף אחד לא קונה את סיפורי הסבתא שלי. הוא גרם לי להבין שמעולם לא היו ג'ק וג'סיקה, ג'רזי קומפיוטינג ואינפיניט פאואר. לראשונה בחיי הבנתי שאני בעצם רואה חשבון בשם שמואל. אני גר ברעננה. לאשתי קוראים שושי. מעולם לא הרווחתי או הפסדתי מיליונים. אף פעם לא הייתי בטיבט, למרות שפעם אחת נסעתי עם שושי לעשרה ימים בתאילנד.
הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה מאת עודד כרמלי לימד אותי שאני לא הסופר, המאמן או המנכ"ל של חיי. אני חי את חיי. ברעננה. עם שושי. ואני לא צריך לזכור ולנצור את הבוקר הזה או את הערב ההוא, כי אין רגע אחד שכונן את חיי. וגם אין משפט אחד, עוצמתי ומעורר השראה ככל שיהיה, שיכול לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה, אבל יש לא מעט משפטים מעוררי השראה שיכולים לקבור אותי בחיים, לעטוף את חיי בעטיפות יפות שינכרו אותי מכל מה שחיי מאפשרים לי להעריך, לחקור ולחוות, במקום לשבת פה כל היום ולחטט לעצמי בפופיק.
 
הקדמת המחבר, שהוא אני, ולא אתם, כי זה הספר שלי ואתם לא הסופרים של חייכם, אלא, עיניכם הקוראות, אני הסופר של חייכם 
 
בין דפי ספר זה תמצאו תשובות לשאלות הגדולות של החיים. אני מקווה שתמצאו בו תובנות יקרות ערך לגבי מקומכם בעולם וייעודכם בחיים, שכן, בסופו של דבר, התשובות שאתם מחפשים נמצאות בספר שלי — ולא עמוק בלבכם. עמוק בלב הוא המקום האחרון שעליכם לחפש בו תשובות. הטילו ספק בקיומו של מטמון חוכמה ואהבה עתיק הרדום בתוככם. אין שם שום דבר. האין בכוחה של מחשבה זו להעניק לכם השראה? החיים אינם מסע של גילוי עצמי. החיים הנם מסע לכיסוי העצמי.
האינואיטים מאמינים שאנו נולדים טהורים כמו שלג, חסרי פחד ומלאי אהבה. הם מאמינים שבעת היוולדנו אנחנו כבר מכירים את חוקי הטבע המושלים ביקום, ויודעים מדוע נשלחנו לכאן. כשאנחנו מתבגרים, אנחנו שוכחים את האמיתות הפשוטות הללו בניסיון להשתלב בחברה ולזכות באישורם של זרים. מטרתם של החיים היא, אפוא, להשלים את המסע הביתה אל הפשטות והכנות, חזרה למקום של שלווה פנימית, קבלה עצמית ואהבה חסרת תנאים.
האינואיטים טועים. תינוקות הם אינפנטילים בהגדרה, ועליהם לשמש תמרור אזהרה לכולנו. עם צאתנו לאוויר העולם היינו פופיק טהור, אגוצנטריים כנקודה סינגולרית בלב חור שחור. לצערי, רובנו מעולם לא ניתקנו את חבל הטבור הזה אל העצמי האמיתי שלנו.
עמוק בפנים, אנחנו יודעים מי אנחנו. אנחנו חארות. התנהגות זו משקפת נאמנה את האופי הבסיסי שלנו. אנחנו לא חארות בגלל רדיפת כסף. עוד כילדים קטנים היינו חארות קטנים, הרבה לפני שידענו מה זה כסף. לבנו האטום נטול אהבה ומשולל עניין. אנחנו נהנים לפגוע באחרים. אנחנו נהנים מכאבי זולתנו, ואם זולתנו מתלונן על כאבו — אנחנו נהנים להשוות את כאבו לכאבנו, ובכך לבטלו.
אני מאמין בכל מאודי שהטעם לעצם קיומנו הוא להתכחש לטבענו ולגבור על מהותנו. החיים לא יעניקו לכם את מלוא תמיכתם במסע זה. פעם אחר פעם אתם תפגשו אנשים, תעשו מעשים ותלכו בדרכים שיזמינו אתכם לגלות תעצומות נפש מדהימות, שכלל לא ידעתם שקיימות בכם. זכרו שהחיים משקרים לכם: הם אומרים את זה לכל אחד. אתם לא גדולים מהחיים. לעולם לא תהיו גדולים מהחיים. אתם אנשים קטנים וקטנוניים, חלק מהסטטיסטיקה, בדיוק כמו כולם.
ואם תעזו להתלונן על קשיי החיים, ובצדק, יגידו לכם שמאז ומעולם שימש הקושי כלי רב עוצמה לצמיחה רוחנית ואישית. דעו לכם שזה לא נכון. הם יגידו את זה רק כי הם נהנים לראות אתכם סובלים, או, לחלופין, כדי להחליף נושא ולעבור לדבר על עצמם — נושא השיחה היחיד שמעניין אותם באמת. וגם אתכם, למען האמת.
ועוד יגידו לכם, שאנשים למודי סבל הם אנשים אותנטיים יותר. אלא שאנשים אותנטיים יותר הם האנשים הקנאים והמסוכנים ביותר בעולם. אנשים שהחיים פגעו בהם אנושות הם בדרך כלל אנשים שאינם מסוגלים להתעניין בדבר מלבד צרותיהם ונקמותיהם, עוד יותר מרוב האנשים, שגם הם, כאמור, קהי חושים כציפור ירויה.
יש בכוחן של הצרות לשנות אותנו, ללא ספק, אך תמיד לרעה. לכן הן נקראות "צרות". וכל הצרות בעולם נובעות מצרות עין ומוחין, וכל הצרות בעולם מובילות להצרה נוספת של העין והמוח. האמונה לפיה אנחנו צריכים לסבול כדי ללמוד שיעור לחיים, או שאנשים אחרים צריכים לסבול כדי ללמד אותנו שיעור לחיים, היא עצמה שיעור חשוב לחיים: אף אחד לא צריך לסבול. אין בזה לא קדושה ולא יופי. אין לזה שום משמעות.
רבי לוי אמר: "אין לך צרה באה לאדם שאין לאחרים בה רווח" (מדרש רבה לפרשת נח, ראשית המאה ה־5 לספירה). רבי לוי טעה. אין לכם צרה באה לאדם שאין לאחרים בה הפסד. הרווח היחיד הוא שמחה לאיד. כל השאר הפסד. ועל כל ההפסדים האלה אנו משלמים בריבית דריבית. אנו משלמים על העוני גם אם איננו עניים. אנו משלמים על הבורות גם אם אנו משכילים להפליא. אנו משלמים, ונמשיך לשלם, על פנקסי הדם גם אם נחיה את החיים במלואם. פרדוקסלית, אנחנו יכולים לעזור לאחרים, אך לעולם איננו יכולים לעזור לעצמנו. אנחנו יכולים להגשים את כל חלומות העולם — אך לעולם לא נגשים את עצמנו.
הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה אינו ספר עזרה עצמית. אילו יכולתם לעזור לעצמכם, לא הייתם זקוקים לספר. להפך: ספר זה נועד להראות לכם שאתם זקוקים לכמה שיותר ספרים, שאתם זקוקים, נואשות, לעזרה חיצונית.
הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה הנו מדריך מעשי להצרת הפופיק והרחבת התודעה. הוא מיועד לכל אחד שסובל מפופיק בחיי היומיום, במערכות היחסים ובמקום העבודה, ומעוניין לחולל שינוי אמיתי בחיים.
בעמודים אלה ניסיתי לשפוך את לבי ולחלוק עמכם את כל הדברים האיומים והנוראים שאני חושב עליכם. אבל עליכם לדעת שגם אני אדם איום ונורא. גם לי יש פופיק, ועלי להזכיר לעצמי מדי יום ביומו שהעצמי האמיתי שלי הוא אדם שלא הייתי רוצה לפגוש לעולם.
אין לנו תכלית. תמיד האמנו שהתכלית שלנו נמצאת ממש פה, מתחת לאף שלנו, בפופיק. תמיד האמנו שהתכלית שלנו מוכלת בצלקת הקטנה שנותרה לנו למזכרת מהעבר הממשי או המדומיין שאיבדנו, מהבית החיצוני או הפנימי שאנו משתוקקים שוב ושוב לשוב אליו. כל חיינו אנו חופרים ומתחפרים בפופיק הזה. כל חיינו אנו משווים את הפופיק שלנו לפופיק זולתנו. ואחר כך אנו שבים ומתפלאים על כך שאיננו יודעים לאן מועדות פנינו. אבל איך יהיו פנינו מועדות לתכלית אם הן שוב ושוב מועדות לתוך הפופיק?
חִשבו, למשל, על תולעת האדמה. חיה אומללה, שילדים בזלזול קוראים לה "שלשול". אם תיתקלו בתולעת אדמה סביר להניח שתתעלמו ממנה, או שתבתרו אותה לשתיים בשביל הכיף. כעת חשבו על אותה תולעת אדמה על אדמת מאדים. היא תהיה התגלית המדעית והפילוסופית הגדולה ביותר בהיסטוריה. אנשים יסגדו לתולעת האדמה הזאת, יספרו עליה סיפורים וישירו לה שירים.
כי תולעת האדמה לא צריכה להשתפר כתולעת אדמה, או לגלות מחדש את מהותה הפנימית כתולעת אדמה. להפך: היא צריכה להפסיק להיות תולעת אדמה, לקום מעל פני האדמה, להתעלות על עצמה.
אתם תולעי אדמה. אתם שלשולים. אלא שלכם יש את היכולת לקום ביקום, לכם יש את היכולת להתהלך על מאדים. לא במקרה תרבויות האדם שמקדשות את הדרך מעולם לא עשו כברת דרך. תפסיקו כבר לחפור בפופיק שלכם, בשורשים שלכם ובטורפים הממשיים והמדומיינים שלכם — ועשו כברת דרך. עשו את כל מה שתולעת האדמה לא יכולה לעשות, הֱיו כל מה שתולעת האדמה לא יכולה להיות.
לִמדו משהו על מאדים, גם אם אתם עצמכם לעולם לא תגיעו לשם. למדו משהו על מאדים משום שאתם עצמכם לא תגיעו לשם, משום שהדבר אינו נוגע אליכם. תולעת האדמה מתעניינת אך ורק במה שנוגע לה ובה, אך ורק במה שמתחכך בבשרה. אל תהיו תולעי אדמה.
 
בחנו את עצמכם
האם יש לכם פופיק?
בסוף השאלון תמצאו מפתח תשובות. אם אין לכם פופיק, אתם מוזמנים לדלג לנספח ההיסטורי שבסוף הספר
 
1
מה צורת הפופיק שלכם אומרת עליכם?
 
- פופיק חיצוני: אתם מוחצנים, "עפים על החיים", אופטימיים
- פופיק פנימי ומאוזן (מתוח לצדדים): אתם מאוזנים, מאופקים, בוגרים
- פופיק פנימי ומאונך (מתוח לאורך): אתם רחבי לב, נדיבים ובעלי ביטחון עצמי גבוה
- פופיק פנימי ועגול (בצורת קערה): אתם זהירים, עמוקים ורגישים
- פופיק פנימי ושטוח (בצורת צלחת): אתם בעלי מזג נוח, צנועים ולוקחים את החיים בקלות
- שום דבר, כי לא כל דבר צריך לומר משהו עליכם. הפופיק גורם לכם לחשוב שהכול עליכם, אבל זה לא נכון. יש דברים שהם לא עליכם. הספר הזה, למשל, הוא על הפופיק — אבל הוא לא על הפופיק שלכם, הוא לא עליכם, והוא לא סתם לא עליכם כפי שתורת היחסות הפרטית של איינשטיין אינה יחסית אליכם ואינה פרטית לכם, הספר הזה עומד ביחס הפוך אליכם, ביסודו עומדת האמונה שנאמרים יותר מדי דברים עליכם, שזה מקור כל הצרות בעולם, שכל ספר מבטיח לספר את הסיפור שלכם, לגלות לכם סוד עליכם, לחשוף לכם את פנימיותכם, שעה שיש אנשים חכמים מאוד שמגלים לכולנו סודות על כולנו, שמגלים לכולנו את סודות העולם — אבל אז אומרים להם: כן, אבל מה זה אומר עלי? כי אם זה לא אומר משהו עלי אז זה לא מדבר אלי, ואם זה לא מדבר עלי ולא מדבר אלי אז זה לא מעניין אותי, כי העולם מקום מעניין, כן, אבל לא מעניין מספיק כדי שאתעניין בו בלעדי, רוצה לומר: אם הייתי מת לא הייתי טורח. כך שכל הקדמה האנושית — הטכנולוגית־מדעית, התרבותית־אמנותית והפוליטית־חברתית — באה לנו למרות חוסר עניין מובהק, הולך וגובר, בכל מה שלא ניתן לקשור מיד ובמישרין אלינו. הלא זה בגדר נס שמי מאיתנו אי פעם הצליח לומר משהו שאינו מבוסס כל כולו על הפופיק שלו, למרות שכל הספרים מבוססים על פופיק מחבריהם, וכך גם כל השירים, ורק המדעים המדויקים ביותר מצליחים לחמוק מפח הפופיק באמצעות המתמטיקה, שלא מאפשרת למתמטיקאים לדבר על אמא שלהם אלא בצורה העקיפה ביותר, דרך דפוסים מופשטים של כמויות, למרות שגם היא, המתמטיקה, מעניינת אותנו רק כי היא, האמא שלנו, מעניינת אותנו. לכן, המסקנה מהצלחתה הכבירה של המתמטיקה ככלי עבודה חיוני במדעי הטבע והחברה, בהנדסה וברפואה — ובמקביל לכך גם כענף עיוני טהור וחסר תקדים בהישגיו — היא זו: אם כל רצוננו, בכל מחשבה ובכל מעשה, הוא לחזור אל הפופיק שלנו, לכל הפחות עלינו לבחור בדרך הארוכה ביותר האפשרית. מי יודע, אולי על הדרך גם נראה משהו
- פופיק שאינו ממוקם במרכז הבטן: אתם הרפתקנים, חובבי סיכונים, אוהבים "לטרוף את החיים"
 
 

עודד כרמלי

עודד כרמלי (נולד ב-18 בפברואר 1985) הוא משורר, עיתונאי ופעיל חברתי ישראלי.

החל לכתוב שירה בגיל צעיר, וכבר בהיותו בן 16 פורסמו שיריו בכתב העת עכשיו. בעת לימודיו בתיכון השלים תואר ראשון במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. לאחר שירותו הצבאי, עבר לתל אביב והשתלב שם בזירת הספרות והשירה של בית הקפה הנסיך הקטן. הוא החל לארגן שורה של ערבי שירה תחת הכינוי "תרכובת". בשנת 2006 ייסד את כתב העת לשירה "כתם", ממנו יצאו לאור שישה גיליונות בין דצמבר 2006 למרץ 2008. בשנת 2007 היה בין מייסדי פסטיבל תל אביב לשירה. בשנת 2010 היה בין יוזמי ההוצאה לאור של פרויקט הספרות, השירה והאמנות "תיקיות 02010".

סקירות וביקורות

הגורו החדש שלא הכרתם: "לעולם אל תלכו אחרי החלומות שלכם" אלעד בר-נוי ynet 09/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הגורו החדש שלא הכרתם: "לעולם אל תלכו אחרי החלומות שלכם" אלעד בר-נוי ynet 09/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
הכלום מנצח עודד כרמלי
שלום וברכת אהבה.
 
אני מבקש להודות לכם, מעומק לבי, על כך שהענקתם לי את הקשב ואת הכסף הנדרשים לקריאה בספר זה. בעצם פתיחת הספר כבר עשיתם צעד ראשון לקראת היום הראשון של שארית חייכם. אתם כבר בדרך הנכונה.
אבל הדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללמד, כלומר להתנשא על בורותם של אחרים. לכן, אם ברצונכם להפוך את הספר הזה למדריך רוחני שילווה אתכם תמיד, חשוב שתרכשו עותק נוסף ותעניקו אותו לאדם היקר ללבכם בתוך עשרים וארבע שעות מתום הקריאה. הקניטו את אותו אדם על כך שהוא עוד לא קרא את הספר שאתם סיימתם לקרוא כבר אתמול.
ובעודכם קוראים את הספר, דברו עם אהוביכם על מה שאתם לומדים. שתפו אחרים בשינויים שהתחייבתם לעשות במעבר שלכם מהפופיק אל כל היקום העצום שמחוץ לפופיק. ספרו לסביבתכם הקרובה שאתם חלק מקהילה עכשיו, למרות שסתם קראתם ספר, והסבירו שקשה להסביר מה זה אומר למי שאינו חלק מהקהילה.
הפעולות הללו יחזקו את המחויבות שלכם לתובנות הספר, ויביאו לתוצאות שישפיעו עליכם בטווח הארוך. בנוסף, בטווח הקצר, הפעולות הללו יגדילו את המכירות שלי.
 
 
חוויה מכוננת מהחיים שלי, שמקנה לי את הזכות להגיד לכם מה לעשות עם החיים שלכם
 
לעולם לא אשכח את הלילה ההוא. "ג'ק," אמר לי ג'ון סמית', ידידי הטוב ביותר ושותפי לעסקים מאז הקולג', "כדאי שתבוא." הוא נראה כאילו זה עתה ראה רוח רפאים.
יצאתי אחריו. כל המנהלים באימפריה הפיננסית שבנינו ישבו בחדר הישיבות מול מקלט הטלוויזיה. היה זה הלילה שבו התרסקה הבורסה לניירות ערך בניו יורק. בלילה אחד כל האנשים האלה איבדו את מקום עבודתם. בלילה אחד אני איבדתי חברה בשווי מאות מיליוני דולרים.
עד לאותו לילה, כישלון היה מונח זר לי לחלוטין. תמיד הצלחתי בכל מעשה ידי. אבי עבד קשה במכרות הפחם של וירג'יניה כדי לרכוש לבנו היחיד את ההשכלה הטובה ביותר שכסף יכול לקנות — ואני מעולם לא איכזבתי אותו. עבדתי חמש עשרה שעות ביום. באתי למשרד ראשון ויצאתי אחרון. אבל לגברת מזל היו תוכניות אחרות עבורי.
השנה שאחרי נפילת הבורסה היתה הקשה בחיי. מזל שג'סיקה והילדים עמדו לצדי. אני זוכר ערב שבו ישבנו כולנו סביב שולחן האוכל בביתנו החדש והצנוע. השעה עוד לא היתה שמונה בערב, ואני כבר הושטתי יד לעבר בקבוק הוויסקי כדי להרגיע את עצבי. אלא שג'סיקה הקדימה אותי, הניחה את ידה על ידי ואמרה לי משהו שלא אשכח לעולם. "ג'ק," אמרה, "כדי להגיע לאביב צריך קודם כול לעבור את החורף."
למחרת בבוקר התחלתי לחפש עבודה. למרות ששוק ההון היה כל עולמי, עיני נפלו דווקא על מודעת דרושים קטנה בתחום המוליכים למחצה. ג'רזי קומפיוטינג. לקוקר ספניאל שהיה לי כילד קראו ג'רזי, ושם החברה העלה חיוך על פני האפורות. זה היה סימן משמים.
לא ידעתי דבר על מוליכים למחצה, אבל למדתי מהר. בתוך שנתיים מוניתי לסמנכ"ל החברה. בתוך שלוש שנים פרשתי ממנה עם מיטב העובדים והקמתי מתחרה בשם אינפיניט פאואר. שילשתי את ההון שצברתי כמנהל קרן גידור. בדיעבד, הלילה שבו התרסקה הבורסה היה הלילה הטוב ביותר בחיי.
אלא שעכשיו אני הייתי על המסלול המהיר להתרסקות. עבדתי עשרים שעות ביום. עליתי במשקל. שערי הלבין. הפכתי זועף ונרגן. העובדים הגיבו בחוסר חשק מופגן לבוא לעבודה. החברה עדיין שמרה על נתח שוק מכובד, אבל בעיתונים אמרו שאיבדנו את "זה", את מגע הקסם. ואז הגיע הבוקר ההוא — הבוקר ששינה לעד את מסלול חיי.
לעולם לא אשכח את הבוקר ההוא. בדיוק נכנסתי למכונית הפורשה המהודרת שלי כשעברתי התקף לב חמור. תודה לאל שלא הספקתי להתניע לפני שהתמוטטתי. תודה לאל שג'סיקה שמעה את צופר הרכב מצפצף, כאשר צנח ראשי על ההגה. בבית החולים אמרו שהייתי כפסע ממוות.
בדיעבד, הבוקר ההוא במכונית הפורשה היה הבוקר הטוב ביותר בחיי. היום אני יודע שזאת היתה קריאת ההשכמה שחיכיתי לה כל השנים. מיד אחרי ניתוח המעקפים השלישי מכרתי את חלקי בחברה לשותפי לשעבר ג'ון סמית' — וטסתי לטיבט. במשך שנה שלמה למדתי את כל חוכמת המזרח. מדי בוקר התפללתי לשמש שתאיר עלי עוד יום אחד.
וזה עבד. כשחזרתי למשרדי אינפיניט פאואר, העמיתים שלי היו המומים. "ג'ק?" שאל אותי ג'ון, "זה אתה?" נראיתי צעיר בעשרים שנה. רזיתי, חיוכי חזר להאיר ושערי חזר להשחיר. התחבקנו שניות ארוכות. ג'ון הסכים מיד למכור לי את החברה בחזרה. באותו אחר צהריים הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. זה היה אחר הצהריים הטוב בחיי.
אלא שאותו אחר צהריים הטוב בחיי היה גם אחר הצהריים הרע בחיי. מיד אחרי הפגישה המרגשת עם ג'ון, קיבלתי מעורך הדין של ג'סיקה את הודעת הגירושים. מסתבר שאשתי התאהבה בגבר אחר בהיעדרי, גבר שבמקרה היה גם עורך הדין המצליח ביותר בלוס אנג'לס. לא זו בלבד שג'סיקה ועורך הדין לקחו את הילדים בטענה שהשתגעתי במזרח, הם גם תפסו את כל נכסי.
לא נותר לי דבר. כל חברי לשעבר התנערו ממני. אפילו ג'ון לא ענה יותר לשיחות הטלפון שלי. במשך עשר שנים גרתי ברחוב. עד שיום אחד הכול השתנה ברגע אחד. לעולם לא אשכח את הרגע ההוא ביום ההוא.
בדיוק הצתתי פח כדי להתחמם מתחת לאיזה גשר במילווקי, כשראיתי ספר מונח על תלולית האשפה. עד היום אני לא יודע איך זה קרה — מזל? גורל? — אבל משהו בעטיפה צד את עיני. אז משיתי אותו מהלהבות. הוא היה חרוך במקצת, אבל עדיין קריא. כמוני.
הספר הזה היה הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה מאת עודד כרמלי. הוא גרם לי להבין שאף אחד לא קונה את סיפורי הסבתא שלי. הוא גרם לי להבין שמעולם לא היו ג'ק וג'סיקה, ג'רזי קומפיוטינג ואינפיניט פאואר. לראשונה בחיי הבנתי שאני בעצם רואה חשבון בשם שמואל. אני גר ברעננה. לאשתי קוראים שושי. מעולם לא הרווחתי או הפסדתי מיליונים. אף פעם לא הייתי בטיבט, למרות שפעם אחת נסעתי עם שושי לעשרה ימים בתאילנד.
הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה מאת עודד כרמלי לימד אותי שאני לא הסופר, המאמן או המנכ"ל של חיי. אני חי את חיי. ברעננה. עם שושי. ואני לא צריך לזכור ולנצור את הבוקר הזה או את הערב ההוא, כי אין רגע אחד שכונן את חיי. וגם אין משפט אחד, עוצמתי ומעורר השראה ככל שיהיה, שיכול לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה, אבל יש לא מעט משפטים מעוררי השראה שיכולים לקבור אותי בחיים, לעטוף את חיי בעטיפות יפות שינכרו אותי מכל מה שחיי מאפשרים לי להעריך, לחקור ולחוות, במקום לשבת פה כל היום ולחטט לעצמי בפופיק.
 
הקדמת המחבר, שהוא אני, ולא אתם, כי זה הספר שלי ואתם לא הסופרים של חייכם, אלא, עיניכם הקוראות, אני הסופר של חייכם 
 
בין דפי ספר זה תמצאו תשובות לשאלות הגדולות של החיים. אני מקווה שתמצאו בו תובנות יקרות ערך לגבי מקומכם בעולם וייעודכם בחיים, שכן, בסופו של דבר, התשובות שאתם מחפשים נמצאות בספר שלי — ולא עמוק בלבכם. עמוק בלב הוא המקום האחרון שעליכם לחפש בו תשובות. הטילו ספק בקיומו של מטמון חוכמה ואהבה עתיק הרדום בתוככם. אין שם שום דבר. האין בכוחה של מחשבה זו להעניק לכם השראה? החיים אינם מסע של גילוי עצמי. החיים הנם מסע לכיסוי העצמי.
האינואיטים מאמינים שאנו נולדים טהורים כמו שלג, חסרי פחד ומלאי אהבה. הם מאמינים שבעת היוולדנו אנחנו כבר מכירים את חוקי הטבע המושלים ביקום, ויודעים מדוע נשלחנו לכאן. כשאנחנו מתבגרים, אנחנו שוכחים את האמיתות הפשוטות הללו בניסיון להשתלב בחברה ולזכות באישורם של זרים. מטרתם של החיים היא, אפוא, להשלים את המסע הביתה אל הפשטות והכנות, חזרה למקום של שלווה פנימית, קבלה עצמית ואהבה חסרת תנאים.
האינואיטים טועים. תינוקות הם אינפנטילים בהגדרה, ועליהם לשמש תמרור אזהרה לכולנו. עם צאתנו לאוויר העולם היינו פופיק טהור, אגוצנטריים כנקודה סינגולרית בלב חור שחור. לצערי, רובנו מעולם לא ניתקנו את חבל הטבור הזה אל העצמי האמיתי שלנו.
עמוק בפנים, אנחנו יודעים מי אנחנו. אנחנו חארות. התנהגות זו משקפת נאמנה את האופי הבסיסי שלנו. אנחנו לא חארות בגלל רדיפת כסף. עוד כילדים קטנים היינו חארות קטנים, הרבה לפני שידענו מה זה כסף. לבנו האטום נטול אהבה ומשולל עניין. אנחנו נהנים לפגוע באחרים. אנחנו נהנים מכאבי זולתנו, ואם זולתנו מתלונן על כאבו — אנחנו נהנים להשוות את כאבו לכאבנו, ובכך לבטלו.
אני מאמין בכל מאודי שהטעם לעצם קיומנו הוא להתכחש לטבענו ולגבור על מהותנו. החיים לא יעניקו לכם את מלוא תמיכתם במסע זה. פעם אחר פעם אתם תפגשו אנשים, תעשו מעשים ותלכו בדרכים שיזמינו אתכם לגלות תעצומות נפש מדהימות, שכלל לא ידעתם שקיימות בכם. זכרו שהחיים משקרים לכם: הם אומרים את זה לכל אחד. אתם לא גדולים מהחיים. לעולם לא תהיו גדולים מהחיים. אתם אנשים קטנים וקטנוניים, חלק מהסטטיסטיקה, בדיוק כמו כולם.
ואם תעזו להתלונן על קשיי החיים, ובצדק, יגידו לכם שמאז ומעולם שימש הקושי כלי רב עוצמה לצמיחה רוחנית ואישית. דעו לכם שזה לא נכון. הם יגידו את זה רק כי הם נהנים לראות אתכם סובלים, או, לחלופין, כדי להחליף נושא ולעבור לדבר על עצמם — נושא השיחה היחיד שמעניין אותם באמת. וגם אתכם, למען האמת.
ועוד יגידו לכם, שאנשים למודי סבל הם אנשים אותנטיים יותר. אלא שאנשים אותנטיים יותר הם האנשים הקנאים והמסוכנים ביותר בעולם. אנשים שהחיים פגעו בהם אנושות הם בדרך כלל אנשים שאינם מסוגלים להתעניין בדבר מלבד צרותיהם ונקמותיהם, עוד יותר מרוב האנשים, שגם הם, כאמור, קהי חושים כציפור ירויה.
יש בכוחן של הצרות לשנות אותנו, ללא ספק, אך תמיד לרעה. לכן הן נקראות "צרות". וכל הצרות בעולם נובעות מצרות עין ומוחין, וכל הצרות בעולם מובילות להצרה נוספת של העין והמוח. האמונה לפיה אנחנו צריכים לסבול כדי ללמוד שיעור לחיים, או שאנשים אחרים צריכים לסבול כדי ללמד אותנו שיעור לחיים, היא עצמה שיעור חשוב לחיים: אף אחד לא צריך לסבול. אין בזה לא קדושה ולא יופי. אין לזה שום משמעות.
רבי לוי אמר: "אין לך צרה באה לאדם שאין לאחרים בה רווח" (מדרש רבה לפרשת נח, ראשית המאה ה־5 לספירה). רבי לוי טעה. אין לכם צרה באה לאדם שאין לאחרים בה הפסד. הרווח היחיד הוא שמחה לאיד. כל השאר הפסד. ועל כל ההפסדים האלה אנו משלמים בריבית דריבית. אנו משלמים על העוני גם אם איננו עניים. אנו משלמים על הבורות גם אם אנו משכילים להפליא. אנו משלמים, ונמשיך לשלם, על פנקסי הדם גם אם נחיה את החיים במלואם. פרדוקסלית, אנחנו יכולים לעזור לאחרים, אך לעולם איננו יכולים לעזור לעצמנו. אנחנו יכולים להגשים את כל חלומות העולם — אך לעולם לא נגשים את עצמנו.
הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה אינו ספר עזרה עצמית. אילו יכולתם לעזור לעצמכם, לא הייתם זקוקים לספר. להפך: ספר זה נועד להראות לכם שאתם זקוקים לכמה שיותר ספרים, שאתם זקוקים, נואשות, לעזרה חיצונית.
הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה הנו מדריך מעשי להצרת הפופיק והרחבת התודעה. הוא מיועד לכל אחד שסובל מפופיק בחיי היומיום, במערכות היחסים ובמקום העבודה, ומעוניין לחולל שינוי אמיתי בחיים.
בעמודים אלה ניסיתי לשפוך את לבי ולחלוק עמכם את כל הדברים האיומים והנוראים שאני חושב עליכם. אבל עליכם לדעת שגם אני אדם איום ונורא. גם לי יש פופיק, ועלי להזכיר לעצמי מדי יום ביומו שהעצמי האמיתי שלי הוא אדם שלא הייתי רוצה לפגוש לעולם.
אין לנו תכלית. תמיד האמנו שהתכלית שלנו נמצאת ממש פה, מתחת לאף שלנו, בפופיק. תמיד האמנו שהתכלית שלנו מוכלת בצלקת הקטנה שנותרה לנו למזכרת מהעבר הממשי או המדומיין שאיבדנו, מהבית החיצוני או הפנימי שאנו משתוקקים שוב ושוב לשוב אליו. כל חיינו אנו חופרים ומתחפרים בפופיק הזה. כל חיינו אנו משווים את הפופיק שלנו לפופיק זולתנו. ואחר כך אנו שבים ומתפלאים על כך שאיננו יודעים לאן מועדות פנינו. אבל איך יהיו פנינו מועדות לתכלית אם הן שוב ושוב מועדות לתוך הפופיק?
חִשבו, למשל, על תולעת האדמה. חיה אומללה, שילדים בזלזול קוראים לה "שלשול". אם תיתקלו בתולעת אדמה סביר להניח שתתעלמו ממנה, או שתבתרו אותה לשתיים בשביל הכיף. כעת חשבו על אותה תולעת אדמה על אדמת מאדים. היא תהיה התגלית המדעית והפילוסופית הגדולה ביותר בהיסטוריה. אנשים יסגדו לתולעת האדמה הזאת, יספרו עליה סיפורים וישירו לה שירים.
כי תולעת האדמה לא צריכה להשתפר כתולעת אדמה, או לגלות מחדש את מהותה הפנימית כתולעת אדמה. להפך: היא צריכה להפסיק להיות תולעת אדמה, לקום מעל פני האדמה, להתעלות על עצמה.
אתם תולעי אדמה. אתם שלשולים. אלא שלכם יש את היכולת לקום ביקום, לכם יש את היכולת להתהלך על מאדים. לא במקרה תרבויות האדם שמקדשות את הדרך מעולם לא עשו כברת דרך. תפסיקו כבר לחפור בפופיק שלכם, בשורשים שלכם ובטורפים הממשיים והמדומיינים שלכם — ועשו כברת דרך. עשו את כל מה שתולעת האדמה לא יכולה לעשות, הֱיו כל מה שתולעת האדמה לא יכולה להיות.
לִמדו משהו על מאדים, גם אם אתם עצמכם לעולם לא תגיעו לשם. למדו משהו על מאדים משום שאתם עצמכם לא תגיעו לשם, משום שהדבר אינו נוגע אליכם. תולעת האדמה מתעניינת אך ורק במה שנוגע לה ובה, אך ורק במה שמתחכך בבשרה. אל תהיו תולעי אדמה.
 
בחנו את עצמכם
האם יש לכם פופיק?
בסוף השאלון תמצאו מפתח תשובות. אם אין לכם פופיק, אתם מוזמנים לדלג לנספח ההיסטורי שבסוף הספר
 
1
מה צורת הפופיק שלכם אומרת עליכם?
 
- פופיק חיצוני: אתם מוחצנים, "עפים על החיים", אופטימיים
- פופיק פנימי ומאוזן (מתוח לצדדים): אתם מאוזנים, מאופקים, בוגרים
- פופיק פנימי ומאונך (מתוח לאורך): אתם רחבי לב, נדיבים ובעלי ביטחון עצמי גבוה
- פופיק פנימי ועגול (בצורת קערה): אתם זהירים, עמוקים ורגישים
- פופיק פנימי ושטוח (בצורת צלחת): אתם בעלי מזג נוח, צנועים ולוקחים את החיים בקלות
- שום דבר, כי לא כל דבר צריך לומר משהו עליכם. הפופיק גורם לכם לחשוב שהכול עליכם, אבל זה לא נכון. יש דברים שהם לא עליכם. הספר הזה, למשל, הוא על הפופיק — אבל הוא לא על הפופיק שלכם, הוא לא עליכם, והוא לא סתם לא עליכם כפי שתורת היחסות הפרטית של איינשטיין אינה יחסית אליכם ואינה פרטית לכם, הספר הזה עומד ביחס הפוך אליכם, ביסודו עומדת האמונה שנאמרים יותר מדי דברים עליכם, שזה מקור כל הצרות בעולם, שכל ספר מבטיח לספר את הסיפור שלכם, לגלות לכם סוד עליכם, לחשוף לכם את פנימיותכם, שעה שיש אנשים חכמים מאוד שמגלים לכולנו סודות על כולנו, שמגלים לכולנו את סודות העולם — אבל אז אומרים להם: כן, אבל מה זה אומר עלי? כי אם זה לא אומר משהו עלי אז זה לא מדבר אלי, ואם זה לא מדבר עלי ולא מדבר אלי אז זה לא מעניין אותי, כי העולם מקום מעניין, כן, אבל לא מעניין מספיק כדי שאתעניין בו בלעדי, רוצה לומר: אם הייתי מת לא הייתי טורח. כך שכל הקדמה האנושית — הטכנולוגית־מדעית, התרבותית־אמנותית והפוליטית־חברתית — באה לנו למרות חוסר עניין מובהק, הולך וגובר, בכל מה שלא ניתן לקשור מיד ובמישרין אלינו. הלא זה בגדר נס שמי מאיתנו אי פעם הצליח לומר משהו שאינו מבוסס כל כולו על הפופיק שלו, למרות שכל הספרים מבוססים על פופיק מחבריהם, וכך גם כל השירים, ורק המדעים המדויקים ביותר מצליחים לחמוק מפח הפופיק באמצעות המתמטיקה, שלא מאפשרת למתמטיקאים לדבר על אמא שלהם אלא בצורה העקיפה ביותר, דרך דפוסים מופשטים של כמויות, למרות שגם היא, המתמטיקה, מעניינת אותנו רק כי היא, האמא שלנו, מעניינת אותנו. לכן, המסקנה מהצלחתה הכבירה של המתמטיקה ככלי עבודה חיוני במדעי הטבע והחברה, בהנדסה וברפואה — ובמקביל לכך גם כענף עיוני טהור וחסר תקדים בהישגיו — היא זו: אם כל רצוננו, בכל מחשבה ובכל מעשה, הוא לחזור אל הפופיק שלנו, לכל הפחות עלינו לבחור בדרך הארוכה ביותר האפשרית. מי יודע, אולי על הדרך גם נראה משהו
- פופיק שאינו ממוקם במרכז הבטן: אתם הרפתקנים, חובבי סיכונים, אוהבים "לטרוף את החיים"