סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד
הוספה למועדפים

סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ז'וזף בדיה

ז'וזף בדיה (1938-1864) Joseph Bédier חוקר וכותב צרפתי, נולד בפריז ובילה את ילדותו על האי ראניון לשם עברו הוריו. הוא היה אקדמאי, לימד החל משנת 1903 בקולג' דה פראנס בפריז, והיה חבר באקדמיה של צרפת שנים רבות משנת 1920 ועד מותו. מחקרו עסק בספרות צרפתית בימי הביניים. הוא נודע ככותב לאחר פרסום הספר סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד שזכה לחשיפה רבה בזכות תרומתו יקרת הערך לחקר הספרות הצרפתית של ימי הביניים. במחקרו על הרומן של טריסטן הוא הצליח להוכיח שכל הגרסאות הידועות של הסיפור שנוצרו מאוחר יותר, מקורן לא בסיפור עממי, אלא במקור אחד, בשיר צרפתי מן המאה ה 12 . מאוחר יותר הוא נודע גם בזכות מחקרו על מקורה של שירה אפית עתיקה – שנסון דה גסט (Chanson de geste) שפורסם בארבעה כרכים וכן בתרגומו לצרפתית מודרנית של השנסונים של רולאן (La Chanson de Roland) משנת 1922 .

תקציר

"אם טוב הדבר בעיניכם, נכבדי, לשמוע סיפור מופלא על אהבה ועל מוות". כך מתחיל סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד. היא – כלתו המיועדת של המלך, הוא – אבירו של המלך, וביניהם – שיקוי כשפים. שני אוהבים המתאחדים, על אף כל המכשולים ולמרות כל האיסורים.

ז'וזֶף בֶּדיֶה, חוקר וכותב צרפתי בן המאה התשע עשרה, ליקט את הספר שלפניכם מכמה גרסאות שונות של הסיפור, שיש הרואים בו את מיתוס היסוד של התרבות המערבית - מיתוס האהבה הרומנטית. הדעות חלוקות בנוגע למקורו - אגדה קלטית או סיפורים פרסיים מן המאה ה-11, או שמא סיפורי עם איריים. כך או כך היווה ספר זה השראה לאינספור סיפורי אהבה נואשים בספרות, באמנות ובקולנוע.

"הקורא העברי זוכה כאן לתרגומו של ספר יסוד שהוא גם רומן בשני המובנים, מקסים ביופיו הגורלי." (מתוך אחרית הדבר לספר מאת יורם ברונובסקי) הספר ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1997 , וזוכה כעת למהדורה מחודשת.

פרק ראשון

פרק א 
נעורי טריסטן
 
אם טוב הדבר בעיניכם, נכבדי, לשמוע סיפור מופלא על אהבה ועל מוות, הטו נא אוזן לקורותיהם של טריסטן ואיסולד המלכה: איך זה את זו אהבה עזה אהבו, גם באושר רב לבלי הכיל גם בייסורים קשים, ואיך מתו באהבה שניהם גם יחד יום אחד, הוא בעטייה והיא בעטיו.
 
בשכבר הימים היה הדבר, במלוך המלך מַארק בקוֹרנְווֹל שבפאתי ארץ אנגליה. בימים ההם נודע לרִיוָואלֶן, מלך לִיוֹנֶס אשר בגאליה, כי אויבי המלך מארק קידשו עליו מלחמה. אז נחפז ריוָואלן לעבור את הים ולהחיש למלך מארק עזרה, עמד לימין מלכו, שֵירתו בעצה ובחרב, כפי שהיה נוהג כל וסאל נאמן, והמלך מארק גמל לו כגמולו ונתן לו לאישה את אחותו, את בְּלַאנְשְׁפְלֶר הנאווה, אשר נפשו של ריוואלן נקשרה בנפשה ויאהבנה.
הוא נשאה לו לאישה במנזר אשר בטירת טינטַאגֶל, אך לא עברו ימים רבים והגיעה השמועה לאוזני ריוואלן כי הדוכס מורגאן, אויבו משכבר, עלה על ליונס, עשה שמות בכפריה, בטירותיה הבצורות ובעריה. חיש מהר חימש ריוואלן את ספינותיו, לקח את בלאנשפלר הנושאת בבטנה את זרעו, והפליג אל ארצו הרחוקה. על היבשה עלה סמוך לטירתו הבצורה קאנוֹאֶל, הפקיד שם את המלכה בידי שר צבאו רוֹאַלְט — שנקרא בפי כול, כראוי לו, רואלט איש אמונים — הזעיק את רוזניו ויצא לקרב.
ימים רבים חיכתה לו בלאנשפלר, אך הוא, אבוי, לא שב אליה עוד. ויום אחד נודע לה, כי בתחבולה בא עליו הדוכס מורגאן והרגו. היא לא שפכה עליו דמעות, לא צעקה ולא קשרה מספד, אך כל איבריה רפו וכוחה תש, ואף נשמתה נכספה לפרוח מגופה. רואלט ניסה לנחמה: "גבירתי המלכה," אמר אליה, "אך לשווא תוסיפי אֵבל על אֵבל; הן כל ילוד אישה סופו למות! ימציא נא אלוהים מנוחה נכונה למתים וישמור מכל רע את החיים!"
אך היא מיאנה להינחם. שלושה ימים כלתה נפשה אל בעלה אהוב לבה, וביום הרביעי ילדה בן. אז לקחה את הרך הנולד בזרועותיה ואמרה אליו:
"בני, ימים רבים נכספתי לחזות בך, ועתה רואות עיני את היפה בילדים אשר אי פעם ראו אור. בעצב ילידתיך, בעצב אחוֹג את יומך הראשון, ובעטייך בעצב אשיב את נפשי אל בוראי. ועל כי בעצב באת לעולם — טריסטן, בן־אוני, ייקרא שמך."
וכאשר כילתה לדבר נשקה לו, ונשמתה נסתלקה מגופה.
ורואלט איש אמונים אסף אליו את היתום. אנשי הדוכס מורגאן כיתרו כבר את טירת קאנואל, ואיך יכול רואלט להשיב מלחמה שערה? אכן, יפה אמרו האומרים: "פזיזות אינה גבורה;" רואלט נאלץ להיכנע לפני מורגאן, לייחל לרחמיו. אך מחשש פן ירצח מורגאן את יורשו של ריוואלן, העמיד רואלט פנים שהילד יוצא חלציו הוא וגידלהו כאחד מבניו.
 
כאשר מלאו לטריסטן שבע שנים ובאה העת להוציאו מידי הנשים האומנות, הפקיד אותו רואלט בידי מורה נבון דבר, הלוא הוא האביר הצעיר גוֹרוֶונָאל. בתוך שנים ספורות לימדהו גורוונאל את כל הליכות השועים ומנהגיהם: להטיל חנית ולהניף חרב לימדהו, לשאת מגן ולדרוך קשת, לזרוק דיסקוס של אבן ובקפיצה אחת לדלג על פני שוחות, עמוקות גם רחבות. וגם לִרחוק מדבר שקר חינכהו, לשנוא כל כחש ובגידה, לצאת לישע נדכאים, לקיים את דברו ולשמור אמונים. גם שירי זמר לימד אותו, גם לפרוט עלי נבל וגם לרדוף אחר הציד; וכאשר רכב הנער עם כל פרחי האבירים, דמו סוסו, חליצתו וכל גופו למעשה מִקשה אחד אשר לא ייפרד. ובראותם עד מה אציל ורם הוא, מה רחבות כתפיו ומה צרים מותניו, עד מה חסון הוא ועז נפש, היללו כל רואיו את רואלט על בנו זה. אך רואלט זכר את ריוואלן ואת בלאנשפלר, אשר עלומיהם ויופיים הנה זה קמו לתחייה בנער, ויאהב את טריסטן כאהוב את הבן, אך בסתר לבו כבוד אדונים חלק לו.
אך יום אחד, מר ונמהר היה היום ההוא, נגזלה לפתע מרואלט כל שמחת לבבו: סוחרים בני נורבגיה פיתו את טריסטן לבוא איתם אל ספינתם, לקחוהו עמם, שבוהו שבי. כל עת שוטם אל ארצות נֵכר נאבק עמם טריסטן כגור זאבים אשר נלכד בפח. ואך אמת הוא הדבר, וכל יורדי הים יודעים זאת, כי לא יישא הים על פני גליו אֳני בוגדים ולא יאיר פניו אל ציידי אדם. על כן התגעשו מימיו ואפפו את הספינה בעלטה, ומשבריו טלטלוה שמונה ימים ושמונה לילות.
ואז נגלה לעיני המלחים, מבעד לערפל, חוף ים זרוע כֵּפים ושוניות; אל חוף זה איים הים לנפץ את ספינתם. אז ניחמו המלחים מקרב לב על מעשיהם; היטב ידעו כי לא לשווא בא עליהם קצף הגלים, כי אם בגלל אותו הנער — ארור היום בו חטפוהו! ואך גמרו אומר בנפשם לשלחו לחופשי, וגם הכינו את אחת הסירות להשיטו בה אל החוף — ובן רגע שככה הרוח, הים נח מזעפו והשמים אוֹרוּ. וכאשר נעלמה ספינתם של הנורווגים במרחקים, נשאו הגלים הרוגעים את סירתו של טריסטן אל חוף של חול.
בדי עמל טיפס טריסטן על צוק של סלע, ואף נשא סביב עיניו: ערבה שוממת, מבותרת, קידמה את פניו, ומעבר לה — יער עבות שאין לו קץ. אז זכר טריסטן את גורוונאל מורו, את רואלט אביו ואת ארצו ליונס, ויקונן על מר גורלו.
והנה הגיעו לאוזניו מרחוק קולות כלבים וציידים מריעים בקרנותיהם והרנינו את לבו. בפאתי היער נגלה לעיניו אייל נאה, נס על נפשו. הכלבים והציידים רדפוהו במורד, בשאון רב ובקול תרועה. אך כאשר נאחזו בה, בחיה, כלבי הציד, כרעה תחתיה לא הרחק ממקום עומדו של טריסטן, בבוֹאָהּ בין המְצרים. אז נעץ בה רב הציידים את חניתו והרגהּ, והציידים הסובבים אותה במעגל תקעו בקרנותיהם, לאות כי תם הציד. והנה ראה טריסטן המשתאה את רב הציידים משסף את צוואר האייל, כמבקש לכרות את ראשו. אז קרא אליו טריסטן:
"מה אתה עושה, אדוני? האם יאה הוא לבתר חיה כה אצילה כבתר חזיר נחוּר? הזה הוא המנהג בארצכם?"
"עלם חמודות," ענהו רב הציידים, "מה זה עשיתי שכה הפתעתיך? תחילה אכרות את ראש האייל, אחר אבתר את גופו לארבעה בתרים, אותם נביא, תלויים באוכפינו, אל המלך מארק אדוננו. זה מנהגנו וכך עשו אנשי קורנוול מאז ומתמיד בצאתם לציד. ואתה, אם אך תדע מנהג יאה יותר, הראהו לנו. קח נא את הסכין, עלם חמודות, ובחפץ לב נלמדנו ממך."
כרע טריסטן על ברכו האחת ופשט את עור האייל מעליו, ניתחהו לנתחים ואת עצם הכתף השאיר שלמה, כיאות; לבסוף כרת את ראש האייל, עקר ממנו את כְּסָליו, את לשונו ואת עורק לבו.
הציידים ונעריהם סבבוהו, ואחוזי קסם הביטו בו ובמעשיו.
"ידידי," אמר רב הציידים, "מנהגך זה נאה הוא: היכן למדת אותו? אמור נא לנו: מה היא מולדתך ומה שמך?"
"נכבדי, טריסטן שמי, ואת כל הדברים האלה למדתי בארצי, ליונס."
"טריסטן," אמר רב הציידים, "יברך האל את האב שכה היטיב לגדלך ויגמול לו כגמולו. אין זאת כי רוזן תקיף ורב נכסים הוא אביך."
אך טריסטן, אשר ידע כי עת לדבר ועת לחשות, הערים עליו ויענהו:
"לא, אדוני, כי סוחר הוא אבי. בהיחבא עזבתי את ביתו ובאוניית סוחר ירדתי, המפליגה למרחקים, כי ללמוד את הליכותיהם של בני אדם בארצות נֵכר ביקשתי. ועתה אם תספחני, אדוני הטוב, אל ציידיך, אשמח להילוות וללמדך עוד מעללי ציד נאים."
"טריסטן הטוב, פליאה היא בעיני כי יש עוד בעולם מדינה, שבה יודעים בניהם של סוחרים דברים, אשר במקום אחר לא ידעום גם בני האבירים. בוא נא אפוא עמנו כאשר תאבה, וברוך תהיה בבואך. ואנחנו נביאך לפני המלך מארק, אדוננו."
וטריסטן כילה לבתר את האייל. את לבו, את קרניו הרכות ואת קרביו השליך לכלבים, ואת הציידים לימד את מלאכת הניקור והביתור. אחר העלה את הנתחים המבותרים על שפודים ונתנם בידי הציידים: לאחד נתן את הראש, לאחר את הירך ואת נתחי הגב הנבחרים, ולאחרים נתן את הכתפיים, את השוקיים ואת עצם העָצֶה. הוא אף הורה להם לרכוב שניים שניים, בסדר ובמשטר, על פי ערכם של הנתחים אשר על השפודים.
ואז יצאו לדרך, רוכבים ומשוחחים, עד אשר נגלתה לעיניהם טירה נאה ועתירת נכסים. מכל עבריה הקיפוה אֲפרים וכרי דשא, בוסתני פרי, פלגי מים חיים, אגמי דגה ושדות מעובדים. ספינות רבות עגנו בנמלהּ, כי התנשאה הטירה המעטירה על חוף הים. חומה בצורה הגנה עליה מפני כל אויב ומתנכל וכל אֵיל ברזל; והרָם שבמגדליה, אשר נפילים בנוהו, היה עשוי כולו אבנים גדולות, מסותתות להפליא, ערוכות מעשה תשבץ, ירוקות וגם תכולות.
טריסטן שאל לשֵם הטירה.
"טינטאגל שמה, נער חביב," ענהו רב הציידים.
"טינטאגל!" קרא טריסטן. "ברוכה תהיי לאלוהים וברוכים יהיו אדונייך!"
ואתם הלוא ידעתם, אדונַי, כי בזו הטירה נשא לו לפנים ריוואלן אבי טריסטן, באושר רב לבלי הכיל, את בלאנשפלר הנאווה. אך טריסטן, אבוי, לא ידע זאת.
כאשר הגיעו אל רגלי מגדל העוז נזעקו אל השער, לקול קרנות הציידים, גם הרוזנים וגם המלך מארק עצמו.
סיפר רב הציידים למלך את הקורות אותם, והמלך מארק שיבח את הרוכבים הערוכים בסדר כה נאה; את נתחי האייל המבותרים בשוֹם שֵׂכל ואת מלאכת הציד הטובה אשר עשו. אך יותר מכול לקח את לבו הנער הזר, והוא לא גרע עיניו ממנו. מה מקור הרגש העז הזה? כך שאל המלך את עצמו, ולא יכול להבין את פשר הדבר.
נכבדַי, קרבת הדם היא שהניעה את לבו לאהוב את הנער, והחיבה אשר הגה לפנים לבלאנשפלר אחותו!
לעת ערב, כאשר פונו השולחנות, קם מקרב הרוזנים הנאספים זמר נודד מארץ גאליה, איש מפליא לעשות בזמרתו, ושר שירי זמר לקול הנֵבל שבידיו. טריסטן ישב לרגלי המלך, וכאשר ביקש המנגן לפצוח שוב בשיר — פנה אליו טריסטן ואמר:
"נְעים זמירות, שיר זה יפה הוא להלל; הבּרֶטונים הם אשר חיברוהו בימי קדם, לפאר את עלילות אהבתו של גרֶלֶן. מנגינתו ערבה, גם מילותיו מתוקות מדבש. קול מתרונן לך, נעים זמירות; הנעֵם נא ללוותו בנבלך!"
 
הזמר שר, ואחר ענה לטריסטן:
"נער, מה לך ולכלי זמר? אם אמנם מלמדים סוחרי ליונס את בניהם לפרוט על נבל ועלי וִיוֹל, קח נא את נבלי מידי והראה לנו במה כוחך גדול!"
לקח טריסטן את הנבל וכה היטיב לשיר, עד כי נכמר לב הרוזנים בהאזינם לו. ולב המלך מארק נפעם מן המנגן אשר בא מארץ ליונס, הארץ אשר אליה הביא לפנים ריוואלן את בלאנשפלֶר.
כתום השיר החריש המלך עת רבה.
לבסוף אמר: "בני, יבורך המורה אשר לימדך וברוך אתה לאלוהים, כי אוהב האל את מנעימי הזמר! קולם וקול נבלם נכנסים אל הלב, מעירים זיכרונות ומשכיחים יגונות ועוולות. לשמחת לבי באת בצל קורתנו. שב נא עמדי ימים רבים, עלם חמודות!"
"בחפץ לב אשרתך, אדוני," ענהו טריסטן, "כפורט עלי נבל, כרב ציידים וכאיש אמוניך הסר למשמעתך."
וכך היה. שלוש שנים עברו, ונפשות השניים נקשרו זו בזו בעבותות אהבה. ביום היה טריסטן עם המלך מארק בשבתו למשפט ובצאתו לציד, ובלילה ישן בחדר המלך עם כל נאמניו ויועציו; וכאשר הייתה העצבות יורדת על המלך, היה פורט על הנבל להסיר כל כעס ודאגה מלבו. גם הרוזנים הוקירוהו, ועל כולם הוקירוֹ — זאת תלמדו לדעת בהמשך דברינו — דִינַאס מלִידָאן, סוכן המלך. ויותר מן הרוזנים ומדינאס אהבהו המלך מארק. אך עם כל אהבתם לא יכול טריסטן לשכוח את רואלט אביו, את גורוונאל מורו ואת ליונס מולדתו.
 
נכבדי, המספר המבקש לשאת חן בעיני שומעיו ייטיב לעשות אם לא יַלאה אותם בדבריו. סיפורנו זה כה נעים וכה נחמד הוא — ולמה זה נאריך בו? בקצרה ארצֶה אפוא בפניכם איך הגיע רואלט איש אמונים, אחרי אשר נדד ימים רבים בים וביבשה, אל חופי קורנוול, ואיך מצא שם את טריסטן, ואיך הראה למלך מארק את אבן הכַּדכּוֹד אותה נתן לפני ימים רבים מתנת כלולות לבלאנשפלר, וגם אמר אליו:
"המלך מארק, האיש הזה הוא אחיינך טריסטן מליונס, בן בלאנשפלר אחותך והמלך ריוואלן. בחוזק יד חמס ממנו הדוכס מורגאן את נחלתו, והנה באה העת להשיבה לידי יורשהּ ובעליה."
אך אספר לכם בקצרה איך קיבל טריסטן מדודו חליצת שריון וכלי נשק של אביר, איך את הים עבר בספינותיהם של בני קורנוול אל ליונס ארצו, שם קידמוהו בברכה הווסאלים אשר נשבעו אמונים לאביו, ואיך יצא לקרב עם רוצחו של ריוואלן והרגו, ואף השיב לעצמו את נחלתו.
אחר הדברים האלה נתן טריסטן אל לבו כי לא יידע המלך מארק אושר בלעדיו; גודל רוחו הורה לו כתמיד את הדרך אשר ילך בה, והוא קרא אליו את רוזניו וכה אמר להם:
"שועֵי ליונס! אתם ידעתם כי בעזרת אלוהים ובעזרתכם אתם שבתי וכבשתי את ארצי ונקמתי את נקמת המלך ריוואלן. כך גמלתי לאבי כגמולו. אך שניים הם האנשים, רואלט ומארק מלך קורנוול, אשר סעדו אותי, נער יתום ואובד דרך, וגם בהם עלי לראות את אבותי; האין עלי להשיב להם כגמולם? והנה, כל איש רם המעלה שניים נכסים לו: נחלתו וגופו. על כן בידי רואלט אשר עמנו כאן אפקיד את נחלתי: קָחֶנה לך, אבי, ובנך יירשנה אחריך. ולמלך מארק אתן את גופי — עוזב אני את ארצי, אף כי יָקרה לי, והולך לעבוד את מארק אדוני אשר בקורנוול. כך היה עם לבי לעשות. אך אתם, שועי ארץ ליונס, הלוא נשבעתם לי אמונים ושומה עליכם לעוץ לי עצה; ועתה, אם מבקש אחד מכם להורותני דרך אחרת אשר אלך בה, יקום נא ויאמר דברו!"
אך כל הרוזנים היללוהו על דבריו, בוכים ודמעתם על לחי, וטריסטן לקח עמו את גורוונאל לבדו והפליג אל ארצו של המלך מארק.

ז'וזף בדיה

ז'וזף בדיה (1938-1864) Joseph Bédier חוקר וכותב צרפתי, נולד בפריז ובילה את ילדותו על האי ראניון לשם עברו הוריו. הוא היה אקדמאי, לימד החל משנת 1903 בקולג' דה פראנס בפריז, והיה חבר באקדמיה של צרפת שנים רבות משנת 1920 ועד מותו. מחקרו עסק בספרות צרפתית בימי הביניים. הוא נודע ככותב לאחר פרסום הספר סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד שזכה לחשיפה רבה בזכות תרומתו יקרת הערך לחקר הספרות הצרפתית של ימי הביניים. במחקרו על הרומן של טריסטן הוא הצליח להוכיח שכל הגרסאות הידועות של הסיפור שנוצרו מאוחר יותר, מקורן לא בסיפור עממי, אלא במקור אחד, בשיר צרפתי מן המאה ה 12 . מאוחר יותר הוא נודע גם בזכות מחקרו על מקורה של שירה אפית עתיקה – שנסון דה גסט (Chanson de geste) שפורסם בארבעה כרכים וכן בתרגומו לצרפתית מודרנית של השנסונים של רולאן (La Chanson de Roland) משנת 1922 .

עוד על הספר

סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד ז'וזף בדיה
פרק א 
נעורי טריסטן
 
אם טוב הדבר בעיניכם, נכבדי, לשמוע סיפור מופלא על אהבה ועל מוות, הטו נא אוזן לקורותיהם של טריסטן ואיסולד המלכה: איך זה את זו אהבה עזה אהבו, גם באושר רב לבלי הכיל גם בייסורים קשים, ואיך מתו באהבה שניהם גם יחד יום אחד, הוא בעטייה והיא בעטיו.
 
בשכבר הימים היה הדבר, במלוך המלך מַארק בקוֹרנְווֹל שבפאתי ארץ אנגליה. בימים ההם נודע לרִיוָואלֶן, מלך לִיוֹנֶס אשר בגאליה, כי אויבי המלך מארק קידשו עליו מלחמה. אז נחפז ריוָואלן לעבור את הים ולהחיש למלך מארק עזרה, עמד לימין מלכו, שֵירתו בעצה ובחרב, כפי שהיה נוהג כל וסאל נאמן, והמלך מארק גמל לו כגמולו ונתן לו לאישה את אחותו, את בְּלַאנְשְׁפְלֶר הנאווה, אשר נפשו של ריוואלן נקשרה בנפשה ויאהבנה.
הוא נשאה לו לאישה במנזר אשר בטירת טינטַאגֶל, אך לא עברו ימים רבים והגיעה השמועה לאוזני ריוואלן כי הדוכס מורגאן, אויבו משכבר, עלה על ליונס, עשה שמות בכפריה, בטירותיה הבצורות ובעריה. חיש מהר חימש ריוואלן את ספינותיו, לקח את בלאנשפלר הנושאת בבטנה את זרעו, והפליג אל ארצו הרחוקה. על היבשה עלה סמוך לטירתו הבצורה קאנוֹאֶל, הפקיד שם את המלכה בידי שר צבאו רוֹאַלְט — שנקרא בפי כול, כראוי לו, רואלט איש אמונים — הזעיק את רוזניו ויצא לקרב.
ימים רבים חיכתה לו בלאנשפלר, אך הוא, אבוי, לא שב אליה עוד. ויום אחד נודע לה, כי בתחבולה בא עליו הדוכס מורגאן והרגו. היא לא שפכה עליו דמעות, לא צעקה ולא קשרה מספד, אך כל איבריה רפו וכוחה תש, ואף נשמתה נכספה לפרוח מגופה. רואלט ניסה לנחמה: "גבירתי המלכה," אמר אליה, "אך לשווא תוסיפי אֵבל על אֵבל; הן כל ילוד אישה סופו למות! ימציא נא אלוהים מנוחה נכונה למתים וישמור מכל רע את החיים!"
אך היא מיאנה להינחם. שלושה ימים כלתה נפשה אל בעלה אהוב לבה, וביום הרביעי ילדה בן. אז לקחה את הרך הנולד בזרועותיה ואמרה אליו:
"בני, ימים רבים נכספתי לחזות בך, ועתה רואות עיני את היפה בילדים אשר אי פעם ראו אור. בעצב ילידתיך, בעצב אחוֹג את יומך הראשון, ובעטייך בעצב אשיב את נפשי אל בוראי. ועל כי בעצב באת לעולם — טריסטן, בן־אוני, ייקרא שמך."
וכאשר כילתה לדבר נשקה לו, ונשמתה נסתלקה מגופה.
ורואלט איש אמונים אסף אליו את היתום. אנשי הדוכס מורגאן כיתרו כבר את טירת קאנואל, ואיך יכול רואלט להשיב מלחמה שערה? אכן, יפה אמרו האומרים: "פזיזות אינה גבורה;" רואלט נאלץ להיכנע לפני מורגאן, לייחל לרחמיו. אך מחשש פן ירצח מורגאן את יורשו של ריוואלן, העמיד רואלט פנים שהילד יוצא חלציו הוא וגידלהו כאחד מבניו.
 
כאשר מלאו לטריסטן שבע שנים ובאה העת להוציאו מידי הנשים האומנות, הפקיד אותו רואלט בידי מורה נבון דבר, הלוא הוא האביר הצעיר גוֹרוֶונָאל. בתוך שנים ספורות לימדהו גורוונאל את כל הליכות השועים ומנהגיהם: להטיל חנית ולהניף חרב לימדהו, לשאת מגן ולדרוך קשת, לזרוק דיסקוס של אבן ובקפיצה אחת לדלג על פני שוחות, עמוקות גם רחבות. וגם לִרחוק מדבר שקר חינכהו, לשנוא כל כחש ובגידה, לצאת לישע נדכאים, לקיים את דברו ולשמור אמונים. גם שירי זמר לימד אותו, גם לפרוט עלי נבל וגם לרדוף אחר הציד; וכאשר רכב הנער עם כל פרחי האבירים, דמו סוסו, חליצתו וכל גופו למעשה מִקשה אחד אשר לא ייפרד. ובראותם עד מה אציל ורם הוא, מה רחבות כתפיו ומה צרים מותניו, עד מה חסון הוא ועז נפש, היללו כל רואיו את רואלט על בנו זה. אך רואלט זכר את ריוואלן ואת בלאנשפלר, אשר עלומיהם ויופיים הנה זה קמו לתחייה בנער, ויאהב את טריסטן כאהוב את הבן, אך בסתר לבו כבוד אדונים חלק לו.
אך יום אחד, מר ונמהר היה היום ההוא, נגזלה לפתע מרואלט כל שמחת לבבו: סוחרים בני נורבגיה פיתו את טריסטן לבוא איתם אל ספינתם, לקחוהו עמם, שבוהו שבי. כל עת שוטם אל ארצות נֵכר נאבק עמם טריסטן כגור זאבים אשר נלכד בפח. ואך אמת הוא הדבר, וכל יורדי הים יודעים זאת, כי לא יישא הים על פני גליו אֳני בוגדים ולא יאיר פניו אל ציידי אדם. על כן התגעשו מימיו ואפפו את הספינה בעלטה, ומשבריו טלטלוה שמונה ימים ושמונה לילות.
ואז נגלה לעיני המלחים, מבעד לערפל, חוף ים זרוע כֵּפים ושוניות; אל חוף זה איים הים לנפץ את ספינתם. אז ניחמו המלחים מקרב לב על מעשיהם; היטב ידעו כי לא לשווא בא עליהם קצף הגלים, כי אם בגלל אותו הנער — ארור היום בו חטפוהו! ואך גמרו אומר בנפשם לשלחו לחופשי, וגם הכינו את אחת הסירות להשיטו בה אל החוף — ובן רגע שככה הרוח, הים נח מזעפו והשמים אוֹרוּ. וכאשר נעלמה ספינתם של הנורווגים במרחקים, נשאו הגלים הרוגעים את סירתו של טריסטן אל חוף של חול.
בדי עמל טיפס טריסטן על צוק של סלע, ואף נשא סביב עיניו: ערבה שוממת, מבותרת, קידמה את פניו, ומעבר לה — יער עבות שאין לו קץ. אז זכר טריסטן את גורוונאל מורו, את רואלט אביו ואת ארצו ליונס, ויקונן על מר גורלו.
והנה הגיעו לאוזניו מרחוק קולות כלבים וציידים מריעים בקרנותיהם והרנינו את לבו. בפאתי היער נגלה לעיניו אייל נאה, נס על נפשו. הכלבים והציידים רדפוהו במורד, בשאון רב ובקול תרועה. אך כאשר נאחזו בה, בחיה, כלבי הציד, כרעה תחתיה לא הרחק ממקום עומדו של טריסטן, בבוֹאָהּ בין המְצרים. אז נעץ בה רב הציידים את חניתו והרגהּ, והציידים הסובבים אותה במעגל תקעו בקרנותיהם, לאות כי תם הציד. והנה ראה טריסטן המשתאה את רב הציידים משסף את צוואר האייל, כמבקש לכרות את ראשו. אז קרא אליו טריסטן:
"מה אתה עושה, אדוני? האם יאה הוא לבתר חיה כה אצילה כבתר חזיר נחוּר? הזה הוא המנהג בארצכם?"
"עלם חמודות," ענהו רב הציידים, "מה זה עשיתי שכה הפתעתיך? תחילה אכרות את ראש האייל, אחר אבתר את גופו לארבעה בתרים, אותם נביא, תלויים באוכפינו, אל המלך מארק אדוננו. זה מנהגנו וכך עשו אנשי קורנוול מאז ומתמיד בצאתם לציד. ואתה, אם אך תדע מנהג יאה יותר, הראהו לנו. קח נא את הסכין, עלם חמודות, ובחפץ לב נלמדנו ממך."
כרע טריסטן על ברכו האחת ופשט את עור האייל מעליו, ניתחהו לנתחים ואת עצם הכתף השאיר שלמה, כיאות; לבסוף כרת את ראש האייל, עקר ממנו את כְּסָליו, את לשונו ואת עורק לבו.
הציידים ונעריהם סבבוהו, ואחוזי קסם הביטו בו ובמעשיו.
"ידידי," אמר רב הציידים, "מנהגך זה נאה הוא: היכן למדת אותו? אמור נא לנו: מה היא מולדתך ומה שמך?"
"נכבדי, טריסטן שמי, ואת כל הדברים האלה למדתי בארצי, ליונס."
"טריסטן," אמר רב הציידים, "יברך האל את האב שכה היטיב לגדלך ויגמול לו כגמולו. אין זאת כי רוזן תקיף ורב נכסים הוא אביך."
אך טריסטן, אשר ידע כי עת לדבר ועת לחשות, הערים עליו ויענהו:
"לא, אדוני, כי סוחר הוא אבי. בהיחבא עזבתי את ביתו ובאוניית סוחר ירדתי, המפליגה למרחקים, כי ללמוד את הליכותיהם של בני אדם בארצות נֵכר ביקשתי. ועתה אם תספחני, אדוני הטוב, אל ציידיך, אשמח להילוות וללמדך עוד מעללי ציד נאים."
"טריסטן הטוב, פליאה היא בעיני כי יש עוד בעולם מדינה, שבה יודעים בניהם של סוחרים דברים, אשר במקום אחר לא ידעום גם בני האבירים. בוא נא אפוא עמנו כאשר תאבה, וברוך תהיה בבואך. ואנחנו נביאך לפני המלך מארק, אדוננו."
וטריסטן כילה לבתר את האייל. את לבו, את קרניו הרכות ואת קרביו השליך לכלבים, ואת הציידים לימד את מלאכת הניקור והביתור. אחר העלה את הנתחים המבותרים על שפודים ונתנם בידי הציידים: לאחד נתן את הראש, לאחר את הירך ואת נתחי הגב הנבחרים, ולאחרים נתן את הכתפיים, את השוקיים ואת עצם העָצֶה. הוא אף הורה להם לרכוב שניים שניים, בסדר ובמשטר, על פי ערכם של הנתחים אשר על השפודים.
ואז יצאו לדרך, רוכבים ומשוחחים, עד אשר נגלתה לעיניהם טירה נאה ועתירת נכסים. מכל עבריה הקיפוה אֲפרים וכרי דשא, בוסתני פרי, פלגי מים חיים, אגמי דגה ושדות מעובדים. ספינות רבות עגנו בנמלהּ, כי התנשאה הטירה המעטירה על חוף הים. חומה בצורה הגנה עליה מפני כל אויב ומתנכל וכל אֵיל ברזל; והרָם שבמגדליה, אשר נפילים בנוהו, היה עשוי כולו אבנים גדולות, מסותתות להפליא, ערוכות מעשה תשבץ, ירוקות וגם תכולות.
טריסטן שאל לשֵם הטירה.
"טינטאגל שמה, נער חביב," ענהו רב הציידים.
"טינטאגל!" קרא טריסטן. "ברוכה תהיי לאלוהים וברוכים יהיו אדונייך!"
ואתם הלוא ידעתם, אדונַי, כי בזו הטירה נשא לו לפנים ריוואלן אבי טריסטן, באושר רב לבלי הכיל, את בלאנשפלר הנאווה. אך טריסטן, אבוי, לא ידע זאת.
כאשר הגיעו אל רגלי מגדל העוז נזעקו אל השער, לקול קרנות הציידים, גם הרוזנים וגם המלך מארק עצמו.
סיפר רב הציידים למלך את הקורות אותם, והמלך מארק שיבח את הרוכבים הערוכים בסדר כה נאה; את נתחי האייל המבותרים בשוֹם שֵׂכל ואת מלאכת הציד הטובה אשר עשו. אך יותר מכול לקח את לבו הנער הזר, והוא לא גרע עיניו ממנו. מה מקור הרגש העז הזה? כך שאל המלך את עצמו, ולא יכול להבין את פשר הדבר.
נכבדַי, קרבת הדם היא שהניעה את לבו לאהוב את הנער, והחיבה אשר הגה לפנים לבלאנשפלר אחותו!
לעת ערב, כאשר פונו השולחנות, קם מקרב הרוזנים הנאספים זמר נודד מארץ גאליה, איש מפליא לעשות בזמרתו, ושר שירי זמר לקול הנֵבל שבידיו. טריסטן ישב לרגלי המלך, וכאשר ביקש המנגן לפצוח שוב בשיר — פנה אליו טריסטן ואמר:
"נְעים זמירות, שיר זה יפה הוא להלל; הבּרֶטונים הם אשר חיברוהו בימי קדם, לפאר את עלילות אהבתו של גרֶלֶן. מנגינתו ערבה, גם מילותיו מתוקות מדבש. קול מתרונן לך, נעים זמירות; הנעֵם נא ללוותו בנבלך!"
 
הזמר שר, ואחר ענה לטריסטן:
"נער, מה לך ולכלי זמר? אם אמנם מלמדים סוחרי ליונס את בניהם לפרוט על נבל ועלי וִיוֹל, קח נא את נבלי מידי והראה לנו במה כוחך גדול!"
לקח טריסטן את הנבל וכה היטיב לשיר, עד כי נכמר לב הרוזנים בהאזינם לו. ולב המלך מארק נפעם מן המנגן אשר בא מארץ ליונס, הארץ אשר אליה הביא לפנים ריוואלן את בלאנשפלֶר.
כתום השיר החריש המלך עת רבה.
לבסוף אמר: "בני, יבורך המורה אשר לימדך וברוך אתה לאלוהים, כי אוהב האל את מנעימי הזמר! קולם וקול נבלם נכנסים אל הלב, מעירים זיכרונות ומשכיחים יגונות ועוולות. לשמחת לבי באת בצל קורתנו. שב נא עמדי ימים רבים, עלם חמודות!"
"בחפץ לב אשרתך, אדוני," ענהו טריסטן, "כפורט עלי נבל, כרב ציידים וכאיש אמוניך הסר למשמעתך."
וכך היה. שלוש שנים עברו, ונפשות השניים נקשרו זו בזו בעבותות אהבה. ביום היה טריסטן עם המלך מארק בשבתו למשפט ובצאתו לציד, ובלילה ישן בחדר המלך עם כל נאמניו ויועציו; וכאשר הייתה העצבות יורדת על המלך, היה פורט על הנבל להסיר כל כעס ודאגה מלבו. גם הרוזנים הוקירוהו, ועל כולם הוקירוֹ — זאת תלמדו לדעת בהמשך דברינו — דִינַאס מלִידָאן, סוכן המלך. ויותר מן הרוזנים ומדינאס אהבהו המלך מארק. אך עם כל אהבתם לא יכול טריסטן לשכוח את רואלט אביו, את גורוונאל מורו ואת ליונס מולדתו.
 
נכבדי, המספר המבקש לשאת חן בעיני שומעיו ייטיב לעשות אם לא יַלאה אותם בדבריו. סיפורנו זה כה נעים וכה נחמד הוא — ולמה זה נאריך בו? בקצרה ארצֶה אפוא בפניכם איך הגיע רואלט איש אמונים, אחרי אשר נדד ימים רבים בים וביבשה, אל חופי קורנוול, ואיך מצא שם את טריסטן, ואיך הראה למלך מארק את אבן הכַּדכּוֹד אותה נתן לפני ימים רבים מתנת כלולות לבלאנשפלר, וגם אמר אליו:
"המלך מארק, האיש הזה הוא אחיינך טריסטן מליונס, בן בלאנשפלר אחותך והמלך ריוואלן. בחוזק יד חמס ממנו הדוכס מורגאן את נחלתו, והנה באה העת להשיבה לידי יורשהּ ובעליה."
אך אספר לכם בקצרה איך קיבל טריסטן מדודו חליצת שריון וכלי נשק של אביר, איך את הים עבר בספינותיהם של בני קורנוול אל ליונס ארצו, שם קידמוהו בברכה הווסאלים אשר נשבעו אמונים לאביו, ואיך יצא לקרב עם רוצחו של ריוואלן והרגו, ואף השיב לעצמו את נחלתו.
אחר הדברים האלה נתן טריסטן אל לבו כי לא יידע המלך מארק אושר בלעדיו; גודל רוחו הורה לו כתמיד את הדרך אשר ילך בה, והוא קרא אליו את רוזניו וכה אמר להם:
"שועֵי ליונס! אתם ידעתם כי בעזרת אלוהים ובעזרתכם אתם שבתי וכבשתי את ארצי ונקמתי את נקמת המלך ריוואלן. כך גמלתי לאבי כגמולו. אך שניים הם האנשים, רואלט ומארק מלך קורנוול, אשר סעדו אותי, נער יתום ואובד דרך, וגם בהם עלי לראות את אבותי; האין עלי להשיב להם כגמולם? והנה, כל איש רם המעלה שניים נכסים לו: נחלתו וגופו. על כן בידי רואלט אשר עמנו כאן אפקיד את נחלתי: קָחֶנה לך, אבי, ובנך יירשנה אחריך. ולמלך מארק אתן את גופי — עוזב אני את ארצי, אף כי יָקרה לי, והולך לעבוד את מארק אדוני אשר בקורנוול. כך היה עם לבי לעשות. אך אתם, שועי ארץ ליונס, הלוא נשבעתם לי אמונים ושומה עליכם לעוץ לי עצה; ועתה, אם מבקש אחד מכם להורותני דרך אחרת אשר אלך בה, יקום נא ויאמר דברו!"
אך כל הרוזנים היללוהו על דבריו, בוכים ודמעתם על לחי, וטריסטן לקח עמו את גורוונאל לבדו והפליג אל ארצו של המלך מארק.