נא לא להילחץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נא לא להילחץ
הוספה למועדפים

נא לא להילחץ

5 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: ניצן לפידות
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: ינואר 2019
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 342 עמ' מודפסים

    תקציר

    כשבנות הדוד ליב ונורה מחליטות לצאת להפלגת נופש יוקרתית עם משפחותיהן, נדמה להן שהדבר הנורא ביותר שיכול לקרות הוא שאחד הילדים יחטוף מחלת ים, או שיקבלו תא בלי חלון. ההפלגה מתנהלת היטב, הילדים נהנים מהמועדון ומשאר הפעילויות וההורים מבלים זמן איכות זוגי וגם מתיידדים עם זוג ארגנטינאי. אבל כשנורה וליב יורדות מהאונייה עם חברתן החדשה ועם הילדים כדי לצאת לטיול במרכז אמריקה – הדברים משתבשים מאוד.

     

    הילדים נעלמים, והיעלמותם חושפת את כל מה שלא היה בסדר מלכתחילה אבל הוסווה היטב על ידי השגרה: קשיי הנישואים של נורה, היחסים הסבוכים בין נורה לליב, קשיי האימהות והקנאה שבין אימהות ובנותיהן, ומחירה הכבד של הדאגה האינסופית לילדים, שעומדת בבסיס ההורות. כל אלה גובים מהם מחיר שעלול להשפיע על עתידם.

     

    כעת, על מנת שיצליחו לחלץ את ילדיהן ולחזור הביתה, נדרשים מהן קור רוח, ועמידה מול אתגרים, ובסוף הדרך אף לא אחת מהן תישאר כפי שהייתה בתחילת הדרך.

     

    מיילי מלוי היא מחברת רבי־מכר רבים. ספרה, ״שקרנים וקדושים״, ראה אור בעברית בהוצאת מודן.

     

    "מותחן מורט עצבים... " אנטרטיינמנט ויקלי

     

    "לא לקרוא אחרי ארוחת הערב! לא תצליחו להירדם כל הלילה." קירקוס ריוויו

    פרק ראשון

    1
     
    ספינת התענוגות התנשאה מעל לרציף בסן פדרו כמו עוגת שכבות עצומת ממדים או כמו בניין דירות צף. בכל אופן, היא לא נראתה כמו כלי שיט. ליב ובני משפחתה מסרו את המזוודות לסבלים והלכו עם תיקי הגב שלהם אל מסוף הנוסעים. בעלה בנג'מין היה מרותק למזח, שנבנה כדי להעלות אלפי נוסעים על סיפונן של אוניות בנות חמש־עשרה קומות.
    בצ'ק־אין ליב מילאה טופס שבו הצהירה שהיא וילדיה לא היו חולים בשבועיים האחרונים. זה היה שקר. סבסטיאן ופני היו בני שמונה ו-11, וזה היה בדצמבר - הם היו צלחות פטרי מהלכות.
    "את כותבת בלי מחלות, נכון?" מלמלה בת דודתה נורה שעמדה לידה. מרקוס, בנה של נורה, היה בן 11 כמו פני, ולשניהם הייתה אותה שפעת. לג'וּן, בתה בת השש של נורה, היה שיעול.
    "כן," לחשה ליב.
    הן הגישו את הטפסים. כולם הרי משקרים, וכולם יודעים את זה.
    פקיד במשקפי שמש ירוקים בוהקים לקח מהן את הדרכונים כפיקדון והושיט להן כרטיסים מזהים, המשמשים מפתחות לתא וגם כרטיס חיוב.
    פני בהתה בכרטיס המזהה שלה. "אז אני יכולה לקנות עם זה דברים?"
    "אם אימא שלך מאשרת," אמר הפקיד.
    "תאשרי!" אמרה פני ונופפה בכרטיס בפניה של ליב.
    "מה את מתכננת לקנות?" שאלה ליב.
    "דברים!"
    שתי אוסטרליות צעירות עליזות במדים לבנים עצרו אותם להצטלם ליד גלגל הצלה. בנג'מין חיבק את ליב, ופני וסבסטיאן עמדו לפניהם. התמונות המשפחתיות האלה אף פעם לא יוצאות טוב. ליב הייתה בגובה של בנג'מין והיא הרגישה שהיא מתכופפת קצת, אף שהיה מגוחך שאכפת לה מזה. היום היה חם מהרגיל לעונה, והיא שפשפה את עורפה הלח והרגישה חמה וסמוקה. הייתה לה תספורת קצרה כדי שתוכל לשחות לפני העבודה בלי לבזבז זמן, אבל התמונות תמיד הזכירו לה שאימא שלה, המעשית בדרך כלל, חושבת שהיא צריכה להאריך את השיער. סבסטיאן, בלונדיני כמו ליב, תמיד נראה בתמונות קצת פראי, הבזק המצלמה תופס אותו לא מוכן. פני התחילה לעשות פוזות למצלמה, כאילו העולם הוא שטיח אדום הפרוש לרגליה.
    הם זזו הצידה, וריימונד ונורה נעמדו ליד גלגל ההצלה יחד עם מרקוס וג'וּן. ליב התבוננה. הם היו כל כך נאים, ריימונד עם העור הכהה והחלק שלו, נורה החיוורת עם שערה הכהה האסוף בקוקו מבריק והילדים השחומים. הם נראו כמו פרסומת למשפחה בין־גזעית מאושרת, כזאת שתזכה לתגובות איומות מכל מיני טרולים באינטרנט. מרקוס היה גבוה לגילו והיו לו ניצנים של אפרו, ולג'וּני היו צמות אפריקניות קטנטנות. ריימונד הסתפר קצוץ כדי לגלם שוטר באיזה סרט.
    "זאת התמונה של ה'לפני'?" הוא שאל אחרי שהבזק המצלמה הבהיק.
    "משהו כזה," אמרה אחת האוסטרליות בחיוך. "אבל אתם דווקא נראים כמו התמונה של ה'אחרי'."
    ליב לא הצליחה להחליט האם הן זיהו את ריימונד. היא חשבה שלא. "הוא תמיד נראה כמו התמונה של ה'אחרי'," היא אמרה.
    "אני בטוחה," אמרה הבחורה.
    "אלוהים אדירים," אמרה נורה כשהמשיכו להתקדם. "עוד לא עלינו על הסיפון והן כבר מפלרטטות איתו."
    הם פילסו להם דרך יחד עם שאר הנוסעים, וחצו כיכר מרכזית עם רצפת שיש מאוירת. עץ חג מולד ענק התנשא לגובה שלוש קומות.
    "וואו," נשף סבסטיאן.
    "זה כמו ב'מפצח האגוזים'," אמרה פני. "רק אמיתי."
    הם עלו במעלית שקופה מעל לצמרת העץ, ואז הלכו במורד מסדרון עם שטיח כחול. ליב ונורה הזמינו תאים סמוכים, וליב פתחה את התא שלה בכרטיס. בתוך התא היו בקבוק שמפניה וקערת פירות. הארונות היו עשויים עץ בהיר וכיסויי המיטה היו בכחול נייבי ובלבן. הספה בסלון הקטן נפתחת, בשביל הילדים, ולכן התא נחשב "סוויטה". היו שם מראות שיצרו אשליה שהתא גדול יותר מכפי שהוא, והשמש של קליפורניה זהרה מבעד לדלתות המרפסת. פני וסבסטיאן רצו החוצה להסתכל למטה.
    "לא יוצאים למרפסת אם אין מבוגר בסביבה," אמרה ליב, "סיכמנו?"
    "סיכמנו," הם ענו במקהלה. הם רצו חזרה פנימה כדי לחקור את הארונות החכמים ואת המגירות הננעלות מעצמן. מרקוס וג'וּן הגיעו כדי להחליף רשמים.
    "זה בדיוק הפוך מהתא שלנו," הכריז מרקוס.
    "איזה מוזר," אמרה ג'וּן ונחתה על גבה על המיטה, צמותיה מקפצות. "אני מרגישה כאילו שאני בארץ המראות!"
    קול בקע מהרמקול, ישר אל תוך התא, והודיע על תרגיל פינוי.
    "מה זה?" שאלה ג'וּן.
    הדיילת שלהם תקעה את ראשה בדלת הפתוחה. קראו לה פרלה והיא הייתה קטנטונת, שביל חוצה את שערה השחור. היא הראתה להם איפה בארון נמצאות חגורות ההצלה, שהיו עשויות קוביות קצף כתום, והצביעה על נקודת האיסוף בשרטוט של האונייה.
    "אנחנו צריכים לעלות על סירות ההצלה?" שאל סבסטיאן.
    "לא," צחקה פרלה, "רק מראים לכם איפה הן."
    שתי המשפחות ירדו במדרגות מרופדות שטיחים וחלפו על פני אנשי צוות שניצבו בכל מישורת. בנקודת האיסוף, ב'מועדון היאכטה', גבר צעיר וחינני עם מיקרופון - אולי רקדן? - הסביר את הליך החירום. כל הנוסעים האחרים נראו בני 80, לא היו עוד ילדים. פני וסבסטיאן העמידו פנים שהם טובעים בייסורים, וג'וני קפצה מצד לצד על השטיח. האנשים המבוגרים שלחו אליהם חיוכים זהירים. מרקוס ישב ליד ההורים שלו.
    "אני רעבה," אמרה פני. "זה לוקח יותר מדי זמן."
    ליב החליקה את שְׂער הערמונים של פני. ילדה עם תיאבון בריא ועם דעות נחרצות.
    "אני לא אמור לחשוב על 'טיטאניק' עכשיו, נכון?" שאל ריימונד וסגר את האבזם על החזה שלו.
    "כן, אתה צריך," אמרה לו נורה. "תחשוב איך לא למות אם נטבע."
    בנג'מין אמר, "אתם יודעים שאפודי ההצלה הכתומים והפנסים הם רק כדי שיוכלו למצוא את הגופות."
    "אני חושבת שזה נכון במטוסים," אמרה ליב.
    "אין הרבה סיכוי שנטבע," אמר מרקוס.
    "אני יודעת, חמוד," אמרה נורה אימו, "אנחנו צוחקים."
    צופר החירום נשמע, ומרקוס הצמיד את ידיו לאוזניו, טומן את אצבעותיו בתלתליו.
    "מצטערת!" אמרה נורה ואחזה בשתי ידיו. "זה תכף ייגמר." שבע צפירות קצרות וצפירה ארוכה. ואז שחררו אותם.
    ליב בדקה את מד־הסוכר על מפרק ידו של סבסטיאן. "בואו נלך למזנון."
    "הוא פתוח?" שאלה נורה.
    "אני חושבת שהוא תמיד פתוח."
    "אני אלך לפרוק את הדברים," אמר בנג'מין. כלומר, הוא רצה ללכת לנמנם. ריימונד רצה להציץ בחדר הכושר. הגברים לקחו את אפודי ההצלה של כולם.
    בדרך למזנון שילבה נורה את זרועה בזרועה של ליב והניחה ראש על כתפה, וליב הרגישה גבוהה במיוחד. "אני אוהבת אותך," אמרה נורה. "זה היה רעיון גאוני."
    הילדים לקחו מגשים וקיבלו בדיוק את מה שהם רצו: אטריות בסגנון סיני לפֶּני, אצבעות שניצל לסבסטיאן, סושי למרקוס וטאקו מגולגל לג'וּן. ליב הסתכלה עליהם אוכלים והרגישה איך מוחה נרגע, מרפה מחישוביו. כדי להאכיל ילדים, אפילו כשיש לך כל המשאבים הדרושים, צריך הרבה תכנון ומחשבה. החרדה על אש קטנה בנוגע לארוחה הבאה מתחילה תוך כדי ניקוי שאריותיה של הארוחה האחרונה. אבל בשבועיים הקרובים היא לא תצטרך לדאוג מה יש לארוחת ערב או לצהריים או לארוחת ארבע. אזורי הציידים־לַקָטים במוח שלה, שדלקו כל הזמן ושאבו ממנה כוחות ועמעמו את האורות האחרים - היא יכולה פשוט לכבות אותם.
    הנסיעה הייתה הרעיון של ליב. אימה של נורה מתה מסרטן הלבלב בתחילת הקיץ: זה היה מהיר וכואב. אחרי מותה נורה נמחצה תחת גלים של עצב, רגעים של בכי שבהם לא הצליחה לנשום או לדבר. אימה הייתה בעייתית, גבולית, לפעמים נעדרת. כשהן היו בנות שמונה, היא שלחה את נורה לגור עם משפחתה של ליב משום שבעלה החדש לא רצה ילדים בסביבה. בנות הדודה חלקו חדר במשך שנתיים, עד שהנישואים החדשים נכשלו והאימא ההוללת שבה מנדודיה. נורה תמיד התייחסה בלגלוג לאימה הלא־יציבה, ועמדותיה בנושא אימהות בכלל היו עוקצניות. אף אחד לא צפה שהאובדן יכה בה חזק כל כך.
    נורה התקשרה לליב באוקטובר, מיואשת מהתוכניות לחג המולד. היא לא רצתה לנסוע להורים של ריימונד בפילדלפיה כשהיא שבר כלי כזאת. היא לא רצתה להיות עם ההורים של ליב, המשפחה המאמצת של ילדותה העזובה. והיא לא רצתה להיות בבית בלוס אנג'לס, שם השמיים הכחולים והכבישים הריקים רק יגרמו לה להרגיש עוד יותר מבודדת וחשופה. היא רצתה להיות עם משפחה, אבל לא עם משפחה. היא רצתה לחגוג את חג המולד בלי להרגיש שזה חג המולד.
    ליב הייתה אישה פרגמטית, פותרת בעיות. היא ירשה את זה מאימה, עורכת־דין קשוחה מקולורדו. היא האמינה במציאת הדרך השלישית, כשהאפשרויות העומדות בפנייך בלתי נסבלות, והיא האמינה שבעיות פותרים עם כסף, כאשר זה אפשרי. היא מצאה שיט של שבועיים לאורך חופי מקסיקו ומרכז אמריקה, כולל גיחה לתעלת פנמה כדי לראות את תאי השיט בפעולה - פיתיון לבעלה המהנדס - ובחזרה ללוס אנג'לס. רק שתי המשפחות, ליב ונורה, הבעלים והילדים. הם לא צריכים לטוס, הם יכולים לעלות בסן פדרו. ריימונד היה בין סרטים, והמשרד של ליב היה נטוש בחג המולד. לוח הזמנים של בנג'מין גמיש, כל עוד הפרויקטים שלו לא נפגעים. כולם יכלו להרחיק את נורה מהבית.
    "תמיד אמרת ששיט זה המוני," אמר בנג'מין כשליב העלתה את הרעיון.
    "זה נכון," היא אמרה.
    "וסיוט סביבתי."
    "בדיוק בגלל זה, זה רעיון כל כך טוב," היא אמרה. "ההורים שלי לא יצטרפו בגלל דלק המאובנים והנורו־וירוס. וההורים שלך מתכננים לנסוע לקובה. אף אחד לא ייעלב. הפעם נהיה רק אנחנו, וזה יהיה אחרת. זה בדיוק מה שנורה רוצה."
    "ודלק המאובנים?"
    עברה בה צמרמורת של אשמה. "האונייה מפליגה בלאו הכי?"
    בנג'מין הסכים, וליב התקשרה לנורה, שהתחילה שוב לבכות ואז הלכה לראות את התאים באינטרנט.
    הילדים ישחקו יחד, הם בני דודים מדרגה שנייה. בקיץ כשנורה בכתה על הספה של ליב, היא גם הייתה מודאגת בגלל מרקוס. בגיל חמש כבר הכיר את כל המדינות ואת כל ערי הבירה בעולם (פני בגיל הזה הכירה את קולורדו, דיסנילנד וסנטה מוניקה, שם הלכה לחוג מחול מודרני). דברים מסוימים, כמו צופר החירום, היו בלתי נסבלים בשביל מרקוס, אבל הוא לא עמד בכל הקריטריונים להיות מאובחן. נורה חיפשה בית־ספר שיזהה את החוזקות של בנה ויבין את הקשיים שלו. ריימונד רצה בית־ספר שיהיו בו ילדים שחורים אחרים. ליב שכנעה אותם לנסות את בית־הספר של פני וסבסטיאן. הוא היה קטן, מתקדם, וניסה להשתפר בעניין המגוון האנושי. בקשת הרישום המאוחר שלהם התקבלה, ונראה שמרקוס מרוצה שם. המורה יצרה בשבילו פרויקט מיוחד בגיאוגרפיה, והרשתה לו לקרוא כל מה שהוא רוצה.
    אז עכשיו פני ומרקוס למדו בכיתה ו' באותו בית־ספר, והם יגדלו יחד כמעט כמו האימהות שלהם. כמעט בכל תקופה אחרת בהיסטוריה שני זוגות הילדים הללו היו מאורסים זה לזה מלידתם, והאמת היא שליב הייתה מסתפקת בזה. סבסטיאן וג'וּן אהבו זה את זה כמו שני גורי כלבים, אף שג'וּן הייתה צעירה יותר. סבסטיאן הגמיש וטוב המזג עוד עלול לגדול ולהימשך לאיזו בחורה דפוקה שתאשים אותו בכאב שלה. ליב הייתה שמחה להבטיח אותו לג'וּן המצחיקה והסקרנית, ולסגור את העניין כאן ועכשיו.
    בשולחן המזנון קראה נורה את לוח הזמנים של האונייה. היה ערב סרט ב'מועדון הילדים', אחד מסרטי ההמשך של 'מדגסקר'. האונייה התחילה לזוז, והילדים רצו אל הסיפון ונשענו על המעקה הממורק בגון זהב. מדחפי התמרון הפכו את המים הכחולים לקצף לבן כנגד המזח. ליב קיוותה שבנג'מין צופה מהמרפסת. זה היה כביר, היציאה המפוארת מסן פדרו, שובל התחרה מאחוריהם, הסירות הקטנטנות מתחתם.
    אחרי שיצאו אל הים הפתוח וחקרו את האונייה - מתחמקים מהקזינו הרועש ובוהים בציורים המזוויעים של כוסות מרטיני ומכוניות העומדים למכירה - הילדים התיישבו לראות סרט. המשגיחים נראו שפויים במידה סבירה. צעירה ניו־זילנדית בשם דֶבּ הבטיחה לשבת ליד סבסטיאן למקרה שמד־הסוכר שלו יצפצף, וליב ונורה הלכו להחליף בגדים לכבוד ארוחת הערב של המבוגרים.
    כשליב חזרה אל התא, בנג'מין היה שרוע על כיסויי המיטה, מתעורר מהתנומה שלו. "רגע, אז אפשר פשוט לזרוק אותם ב'מועדון הילדים'?" הוא שאל.
    "מדהים, נכון?"
    "ואין להם בעיה עם זה?"
    "הם רואים סרט מצויר עם חיות. הם לא אוהבים אותנו עד כדי כך."
    "אני לא מאמין," אמר בנג'מין והעביר את אצבעותיו בשערו, "זה מדהים."
    "ראית את המדחפים כשיצאנו לדרך?"
    "רק אם הם היו בצד הפנימי של העפעפיים שלי."
    ליב התקלחה ולבשה שמלת כותנה, ואז בנג'מין החליף אותה בחדר הרחצה. המראות הפנורמיות בתא חשפו את כל הסודות, וליב הצטערה על כך שהיא לא רזה יותר, ואז הצטערה שהצטערה על כך. השיער שלה נראה קצת קַשִׁי בזמן האחרון. היא סידרה את קווצותיו הקצרות מאחורי האוזניים.
    בארוחת הערב הזמין ריימונד שמפניה ממלצר היין הרוסי. "לכבוד ליב," הוא אמר, "על הרעיון הכי טוב בעולם מאז המצאת נעלי הסקוץ' לילדים."
    ליב התרעמה קלות, אבל הרימה את כוסה בכל זאת.
    "וגם על זה שהיא מנהלת את החיים שלי הרבה יותר טוב ממני," אמרה נורה.
    ליב חייכה, "לא כולם מרשים לי."
    ליב הכירה בין נורה לריימונד. הוא גילם קצין בחיל הנחתים בסרט הראשון שליב פיתחה, והיה מועמד ל'פרס אימאג'' מטעם ה-NAACP, 'הארגון הלאומי לקידום אנשים צבעוניים'. ליב הזמינה את נורה למסיבה והשאילה לה שמלה. נורה אספה את שערה הכהה ברישול מכוון, ועל כתפיה הצרות, קו הצווארון הנמוך של השמלה היה מחמיא. היו לה פנים שלֵווֹת בצורת לב, וקטנוּתה המקסימה גרמה לליב להרגיש כמו ענקית נורדית, במיוחד בנעלי עקב. כששלושתם עמדו ליד שולחן הבר ואכלו מהמתאבנים שהוגשו להם, ריימונד הפנה אל נורה את מלוא אורו המסנוור של יופיו ההוליוודי, וליב הבינה שהיא מיותרת והלכה להביא משקה.
    מלצר היין הרוסי הביא להם בקבוק של רוזה ברגע שגמרו את השמפניה. על תג השם שלו היה כתוב "יורי". "אתה היית האסטרונאוט בסרט ההוא," הוא אמר כשמזג לריימונד את הטעימה הראשונה.
    "נכון," אמרה ליב. גם הסרט על האסטרונאוטים היה שלה.
    "ידעתי!" אמר יורי. "אני רואה הרבה סרטים בתא שלי."
    "בזכותה עשו את הסרט הזה," אמר ריימונד והצביע על ליב, אבל המלצר לא התעניין בפיתוח, רק בכוכבוּת.
    אל השולחן הגיעו קוויאר וטוסטים, עם שמנת חמוצה, ביצים ובצל קצוץ בצלוחיות כסף קטנות.
    "אות להערצה שלי," אמר יורי וקד קידה קטנה, "קוויאר מהארץ שלי."
    ליב טעמה, והחרוזים המלוחים התפוצצו על לשונה. היה מרק ודגים וטארט לימון. היא השתכרה קלות, שיכרון נעים, מה שהיא ובנג'מין מעולם לא עשו במסעדה בלוס אנג'לס, שם היו צריכים לנהוג הביתה.
    הם אספו את הילדים מ'מועדון הילדים' וחזרו אל התאים, כשתנועת האונייה הפכה את ההליכה במסדרון מרופד השטיחים לעלייה ואז לירידה. הילדים רצו במורד המסדרון בצחוק גדול, וכשהמסדרון נהפך שוב לעלייה, הם העמידו פנים שהם מטפסים על הר גבוה. הם נפרדו בנשיקות ואמרו לילה טוב מחוץ לתאים. בפנים, על המיטות היו מונחות מגבות שקופלו לצורת ברבור.
    בבוקר בנג'מין לקח את פני וסבסטיאן ל'מועדון הילדים', והשאיר את ליב להתפנק בתא הריק, במיטה הרחבה והרכה בין המצעים הנקיים המגוהצים. מצעים מגוהצים תמיד הזכירו לה את סבתה, שנהגה לכרוך את הבד סביב קרש הגיהוץ כדי שלא יגיע לרצפה. מצעים מגוהצים היו בעיניה הפינוק הביתי האולטימטיבי ועבודת הפרך האולטימטיבית.
    בארוחת הצהריים הם פגשו משפחה מארגנטינה, זוהרת מאוד, האבא כסוף שיער, האימא עם פנים שנראו מנותחים באופן דיסקרטי ויקר. במצח היא לא נגעה. היו להם שני ילדים מתבגרים מהממים, בן ובת, ולמחרת הם תכננו לרדת אל החוף באקפולקו. אחרי כמה דיונים בדלתיים סגורות, ליב ונורה החליטו לא להצטרף אליהם. למה לרדת לחוף במדינה שבה עורפים ראשים ונדבקים במחוללי מחלות בכפות הרגליים? יש להם כאן כל מה שהם צריכים.
    מרקוס חקר את המפה שהייתה תלויה על הקיר ליד גשר הפיקוד, שקצין עדכן בה את מיקומה של האונייה בכל שעה. נורה עמדה עם בנה ועברה איתו על לוח הזמנים המתוכנן, על הסיבוב בפנמה ועל השיט חזור לאורך החוף.
    באותו ערב המגבת על המיטה הייתה מקופלת בצורת פיל. ליב ובנג'מין הלבישו את פני וסבסטיאן בפיג'מה, ואז כולם הצטופפו בתא של נורה וריימונד לקרוא סיפור לפני השינה. ריימונד קרא בקול מתוך 'אי המטמון', ועשה את כל קולות שודדי הים. הספר היה איטי יותר ממה שליב זכרה, אבל כשריימונד הקריא זה לא הורגש. כמקריא סיפורים לפני השינה, הוא היה מעל ומעבר למצופה. רוב הבעלים רק גורמים לך להעריך את הבעל שלך, אבל לא ריימונד. מרקוס וג'וּן נשענו עליו במיטה הגדולה. ליב שכבה על הספה הנפתחת לצידו של בנג'מין ונרדמה. סבסטיאן היה צריך למשוך לה ביד כשהגיע הזמן לחזור לתא שלהם.
    בבוקר למחרת, כשהם עגנו בים הכחול מול אקפולקו, ליב יצאה לריצה על הסיפון ונתקלה בבעלה מסתובב עם מחברת, משרטט את הכננות שהחזיקו את סירות ההצלה. היא אהבה את יכולתו של בנג'מין להיסחף כל כולו למבנים של דברים, אף על פי שלפעמים הרגישה שהיא צריכה למשוך לו ברגל כדי להוריד אותו בחזרה אל הקרקע.
    אחרי ארוחת הצהריים ליב ונורה שיחקו משחק קליל של פאדל טניס, ואחר כך ישבו על כיסאות השיזוף על הסיפון, קראו רומנים ודיברו. בנג'מין קרא לזה "מגן האסטרוגן", כששתי הנשים האלה דיברו ודיברו במשך שעות ואיבדו כל תחושה של זמן. הן שקעו בשיחה ליד כל שולחן, מסננות את רעשיהם של ילדים ושל גברים. הן דיברו על דברים רדודים בלי שיפוטיות, ועל דברים עמוקים בלי שמץ של מבוכה. היה להן אוצר מילים משותף מהילדות, מערך של נקודות ייחוס. נשים מבוגרות חייכו למראה ילדיהן היפים בבגדי ים - פני המנומשת וסבסטיאן צהוב השיער, מרקוס הגבוה עם רגליו הארוכות וג'וּן בצמותיה הרבות. ליב הרגישה כמו אם צעירה ברומן של פיצג'רלד, קורנת וחיונית. אילו היו לה פנינים, היא הייתה מוציאה אותן לשמש.
    כמה פעמים ביום ראתה ליב את סירות השירות של האונייה מביאות אנשים אל החוף, ותהתה אם גם הם היו צריכים ללכת. זה משהו שהיא ניסתה לעבוד עליו: להפסיק להטיל תמיד ספק בהחלטות שלה, להפסיק לתהות האם קיבלה את ההחלטה הנכונה. אבל איך אפשר לדעת אם החלטת נכון, אם את רואה רק את ההתממשות של גרסה אחת?
    בני המשפחה מארגנטינה חזרו אל הסיפון מהטיול שלהם. הם נראו מותשים וסובלים מחום. "צללנו עם שנורקלים מקטמרן," אמרה הבת המתבגרת, "הקאתי ארבע פעמים."
    אולי זה כל מה שליב הייתה צריכה - שמישהו אחר יבדוק את הדרך החלופית וידווח לה.
    בארוחת הערב הם החליפו חוויות מהיום. ריימונד אמר שהמאמנת הברזילאית בחדר הכושר ניסתה למכור לו טיפולי ספא.
    נורה עשתה פרצוף. "היא רק רוצה למרוח אותך בבוץ ולעטוף אותך בניילון נצמד."
    "זה מה שעושים בטיפול?" שאלה ליב. היא לא הייתה בטוחה מה מפרסמים במודעות האלה. גלולות? ניקוי רעלים?
    "אני חושבת שמחברים אלקטרודות ל... אזורים הבעייתיים שלך," אמרה נורה.
    "רגע," אמר בנג'מין, "האישה הזאת חושבת שלריימונד יש אזורים בעייתיים?"
    "זה לא בסדר שאני מתעניין?" שאל ריימונד.
    "לא!" ענו כולם במקהלה.
    אחרי ארוחת הערב הם התאספו בתא הסמוך כדי שריימונד יקריא להם. הילדים פערו עיניים באימה מפני "הנקודה השחורה", ממש כמו ליב כשהייתה ילדה.
    "אם אני הייתי ב'אי המטמון'," אמר סבסטיאן כשהוא ספון מתחת לזרועה, "לא היה ספר, כי ברגע שהיה קורה משהו מפחיד, פשוט הייתי בורח הביתה."
    "אני הייתי הופכת לשודדת ים," לחשה ג'וני אל תוך כתפו של אביה.
    "היית יכולה להיות שודדת ים מעולה," אמר לה ריימונד. "וסבסטיאן יכול להישאר מאחור ולשמור על המצודה. גם זה חשוב."
    ליב הזכירה לעצמה להיות אסירת תודה על נורה וריימונד, ולעולם לא לקחת אותם כמובן מאליו. הם היו המשפחה שלה, והם היו גם משפחתה מבחירה, היא אהבה אותם והרגישה מאוד בת מזל. אם הגיהינום הוא הזולת, צריך פשוט למצוא אנשים שאינם השאול, ולְפַנוֹת להם מקום בחיים שלך.

    עוד על הספר

    • תרגום: ניצן לפידות
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: ינואר 2019
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 342 עמ' מודפסים
    נא לא להילחץ מיילי מלוי
    1
     
    ספינת התענוגות התנשאה מעל לרציף בסן פדרו כמו עוגת שכבות עצומת ממדים או כמו בניין דירות צף. בכל אופן, היא לא נראתה כמו כלי שיט. ליב ובני משפחתה מסרו את המזוודות לסבלים והלכו עם תיקי הגב שלהם אל מסוף הנוסעים. בעלה בנג'מין היה מרותק למזח, שנבנה כדי להעלות אלפי נוסעים על סיפונן של אוניות בנות חמש־עשרה קומות.
    בצ'ק־אין ליב מילאה טופס שבו הצהירה שהיא וילדיה לא היו חולים בשבועיים האחרונים. זה היה שקר. סבסטיאן ופני היו בני שמונה ו-11, וזה היה בדצמבר - הם היו צלחות פטרי מהלכות.
    "את כותבת בלי מחלות, נכון?" מלמלה בת דודתה נורה שעמדה לידה. מרקוס, בנה של נורה, היה בן 11 כמו פני, ולשניהם הייתה אותה שפעת. לג'וּן, בתה בת השש של נורה, היה שיעול.
    "כן," לחשה ליב.
    הן הגישו את הטפסים. כולם הרי משקרים, וכולם יודעים את זה.
    פקיד במשקפי שמש ירוקים בוהקים לקח מהן את הדרכונים כפיקדון והושיט להן כרטיסים מזהים, המשמשים מפתחות לתא וגם כרטיס חיוב.
    פני בהתה בכרטיס המזהה שלה. "אז אני יכולה לקנות עם זה דברים?"
    "אם אימא שלך מאשרת," אמר הפקיד.
    "תאשרי!" אמרה פני ונופפה בכרטיס בפניה של ליב.
    "מה את מתכננת לקנות?" שאלה ליב.
    "דברים!"
    שתי אוסטרליות צעירות עליזות במדים לבנים עצרו אותם להצטלם ליד גלגל הצלה. בנג'מין חיבק את ליב, ופני וסבסטיאן עמדו לפניהם. התמונות המשפחתיות האלה אף פעם לא יוצאות טוב. ליב הייתה בגובה של בנג'מין והיא הרגישה שהיא מתכופפת קצת, אף שהיה מגוחך שאכפת לה מזה. היום היה חם מהרגיל לעונה, והיא שפשפה את עורפה הלח והרגישה חמה וסמוקה. הייתה לה תספורת קצרה כדי שתוכל לשחות לפני העבודה בלי לבזבז זמן, אבל התמונות תמיד הזכירו לה שאימא שלה, המעשית בדרך כלל, חושבת שהיא צריכה להאריך את השיער. סבסטיאן, בלונדיני כמו ליב, תמיד נראה בתמונות קצת פראי, הבזק המצלמה תופס אותו לא מוכן. פני התחילה לעשות פוזות למצלמה, כאילו העולם הוא שטיח אדום הפרוש לרגליה.
    הם זזו הצידה, וריימונד ונורה נעמדו ליד גלגל ההצלה יחד עם מרקוס וג'וּן. ליב התבוננה. הם היו כל כך נאים, ריימונד עם העור הכהה והחלק שלו, נורה החיוורת עם שערה הכהה האסוף בקוקו מבריק והילדים השחומים. הם נראו כמו פרסומת למשפחה בין־גזעית מאושרת, כזאת שתזכה לתגובות איומות מכל מיני טרולים באינטרנט. מרקוס היה גבוה לגילו והיו לו ניצנים של אפרו, ולג'וּני היו צמות אפריקניות קטנטנות. ריימונד הסתפר קצוץ כדי לגלם שוטר באיזה סרט.
    "זאת התמונה של ה'לפני'?" הוא שאל אחרי שהבזק המצלמה הבהיק.
    "משהו כזה," אמרה אחת האוסטרליות בחיוך. "אבל אתם דווקא נראים כמו התמונה של ה'אחרי'."
    ליב לא הצליחה להחליט האם הן זיהו את ריימונד. היא חשבה שלא. "הוא תמיד נראה כמו התמונה של ה'אחרי'," היא אמרה.
    "אני בטוחה," אמרה הבחורה.
    "אלוהים אדירים," אמרה נורה כשהמשיכו להתקדם. "עוד לא עלינו על הסיפון והן כבר מפלרטטות איתו."
    הם פילסו להם דרך יחד עם שאר הנוסעים, וחצו כיכר מרכזית עם רצפת שיש מאוירת. עץ חג מולד ענק התנשא לגובה שלוש קומות.
    "וואו," נשף סבסטיאן.
    "זה כמו ב'מפצח האגוזים'," אמרה פני. "רק אמיתי."
    הם עלו במעלית שקופה מעל לצמרת העץ, ואז הלכו במורד מסדרון עם שטיח כחול. ליב ונורה הזמינו תאים סמוכים, וליב פתחה את התא שלה בכרטיס. בתוך התא היו בקבוק שמפניה וקערת פירות. הארונות היו עשויים עץ בהיר וכיסויי המיטה היו בכחול נייבי ובלבן. הספה בסלון הקטן נפתחת, בשביל הילדים, ולכן התא נחשב "סוויטה". היו שם מראות שיצרו אשליה שהתא גדול יותר מכפי שהוא, והשמש של קליפורניה זהרה מבעד לדלתות המרפסת. פני וסבסטיאן רצו החוצה להסתכל למטה.
    "לא יוצאים למרפסת אם אין מבוגר בסביבה," אמרה ליב, "סיכמנו?"
    "סיכמנו," הם ענו במקהלה. הם רצו חזרה פנימה כדי לחקור את הארונות החכמים ואת המגירות הננעלות מעצמן. מרקוס וג'וּן הגיעו כדי להחליף רשמים.
    "זה בדיוק הפוך מהתא שלנו," הכריז מרקוס.
    "איזה מוזר," אמרה ג'וּן ונחתה על גבה על המיטה, צמותיה מקפצות. "אני מרגישה כאילו שאני בארץ המראות!"
    קול בקע מהרמקול, ישר אל תוך התא, והודיע על תרגיל פינוי.
    "מה זה?" שאלה ג'וּן.
    הדיילת שלהם תקעה את ראשה בדלת הפתוחה. קראו לה פרלה והיא הייתה קטנטונת, שביל חוצה את שערה השחור. היא הראתה להם איפה בארון נמצאות חגורות ההצלה, שהיו עשויות קוביות קצף כתום, והצביעה על נקודת האיסוף בשרטוט של האונייה.
    "אנחנו צריכים לעלות על סירות ההצלה?" שאל סבסטיאן.
    "לא," צחקה פרלה, "רק מראים לכם איפה הן."
    שתי המשפחות ירדו במדרגות מרופדות שטיחים וחלפו על פני אנשי צוות שניצבו בכל מישורת. בנקודת האיסוף, ב'מועדון היאכטה', גבר צעיר וחינני עם מיקרופון - אולי רקדן? - הסביר את הליך החירום. כל הנוסעים האחרים נראו בני 80, לא היו עוד ילדים. פני וסבסטיאן העמידו פנים שהם טובעים בייסורים, וג'וני קפצה מצד לצד על השטיח. האנשים המבוגרים שלחו אליהם חיוכים זהירים. מרקוס ישב ליד ההורים שלו.
    "אני רעבה," אמרה פני. "זה לוקח יותר מדי זמן."
    ליב החליקה את שְׂער הערמונים של פני. ילדה עם תיאבון בריא ועם דעות נחרצות.
    "אני לא אמור לחשוב על 'טיטאניק' עכשיו, נכון?" שאל ריימונד וסגר את האבזם על החזה שלו.
    "כן, אתה צריך," אמרה לו נורה. "תחשוב איך לא למות אם נטבע."
    בנג'מין אמר, "אתם יודעים שאפודי ההצלה הכתומים והפנסים הם רק כדי שיוכלו למצוא את הגופות."
    "אני חושבת שזה נכון במטוסים," אמרה ליב.
    "אין הרבה סיכוי שנטבע," אמר מרקוס.
    "אני יודעת, חמוד," אמרה נורה אימו, "אנחנו צוחקים."
    צופר החירום נשמע, ומרקוס הצמיד את ידיו לאוזניו, טומן את אצבעותיו בתלתליו.
    "מצטערת!" אמרה נורה ואחזה בשתי ידיו. "זה תכף ייגמר." שבע צפירות קצרות וצפירה ארוכה. ואז שחררו אותם.
    ליב בדקה את מד־הסוכר על מפרק ידו של סבסטיאן. "בואו נלך למזנון."
    "הוא פתוח?" שאלה נורה.
    "אני חושבת שהוא תמיד פתוח."
    "אני אלך לפרוק את הדברים," אמר בנג'מין. כלומר, הוא רצה ללכת לנמנם. ריימונד רצה להציץ בחדר הכושר. הגברים לקחו את אפודי ההצלה של כולם.
    בדרך למזנון שילבה נורה את זרועה בזרועה של ליב והניחה ראש על כתפה, וליב הרגישה גבוהה במיוחד. "אני אוהבת אותך," אמרה נורה. "זה היה רעיון גאוני."
    הילדים לקחו מגשים וקיבלו בדיוק את מה שהם רצו: אטריות בסגנון סיני לפֶּני, אצבעות שניצל לסבסטיאן, סושי למרקוס וטאקו מגולגל לג'וּן. ליב הסתכלה עליהם אוכלים והרגישה איך מוחה נרגע, מרפה מחישוביו. כדי להאכיל ילדים, אפילו כשיש לך כל המשאבים הדרושים, צריך הרבה תכנון ומחשבה. החרדה על אש קטנה בנוגע לארוחה הבאה מתחילה תוך כדי ניקוי שאריותיה של הארוחה האחרונה. אבל בשבועיים הקרובים היא לא תצטרך לדאוג מה יש לארוחת ערב או לצהריים או לארוחת ארבע. אזורי הציידים־לַקָטים במוח שלה, שדלקו כל הזמן ושאבו ממנה כוחות ועמעמו את האורות האחרים - היא יכולה פשוט לכבות אותם.
    הנסיעה הייתה הרעיון של ליב. אימה של נורה מתה מסרטן הלבלב בתחילת הקיץ: זה היה מהיר וכואב. אחרי מותה נורה נמחצה תחת גלים של עצב, רגעים של בכי שבהם לא הצליחה לנשום או לדבר. אימה הייתה בעייתית, גבולית, לפעמים נעדרת. כשהן היו בנות שמונה, היא שלחה את נורה לגור עם משפחתה של ליב משום שבעלה החדש לא רצה ילדים בסביבה. בנות הדודה חלקו חדר במשך שנתיים, עד שהנישואים החדשים נכשלו והאימא ההוללת שבה מנדודיה. נורה תמיד התייחסה בלגלוג לאימה הלא־יציבה, ועמדותיה בנושא אימהות בכלל היו עוקצניות. אף אחד לא צפה שהאובדן יכה בה חזק כל כך.
    נורה התקשרה לליב באוקטובר, מיואשת מהתוכניות לחג המולד. היא לא רצתה לנסוע להורים של ריימונד בפילדלפיה כשהיא שבר כלי כזאת. היא לא רצתה להיות עם ההורים של ליב, המשפחה המאמצת של ילדותה העזובה. והיא לא רצתה להיות בבית בלוס אנג'לס, שם השמיים הכחולים והכבישים הריקים רק יגרמו לה להרגיש עוד יותר מבודדת וחשופה. היא רצתה להיות עם משפחה, אבל לא עם משפחה. היא רצתה לחגוג את חג המולד בלי להרגיש שזה חג המולד.
    ליב הייתה אישה פרגמטית, פותרת בעיות. היא ירשה את זה מאימה, עורכת־דין קשוחה מקולורדו. היא האמינה במציאת הדרך השלישית, כשהאפשרויות העומדות בפנייך בלתי נסבלות, והיא האמינה שבעיות פותרים עם כסף, כאשר זה אפשרי. היא מצאה שיט של שבועיים לאורך חופי מקסיקו ומרכז אמריקה, כולל גיחה לתעלת פנמה כדי לראות את תאי השיט בפעולה - פיתיון לבעלה המהנדס - ובחזרה ללוס אנג'לס. רק שתי המשפחות, ליב ונורה, הבעלים והילדים. הם לא צריכים לטוס, הם יכולים לעלות בסן פדרו. ריימונד היה בין סרטים, והמשרד של ליב היה נטוש בחג המולד. לוח הזמנים של בנג'מין גמיש, כל עוד הפרויקטים שלו לא נפגעים. כולם יכלו להרחיק את נורה מהבית.
    "תמיד אמרת ששיט זה המוני," אמר בנג'מין כשליב העלתה את הרעיון.
    "זה נכון," היא אמרה.
    "וסיוט סביבתי."
    "בדיוק בגלל זה, זה רעיון כל כך טוב," היא אמרה. "ההורים שלי לא יצטרפו בגלל דלק המאובנים והנורו־וירוס. וההורים שלך מתכננים לנסוע לקובה. אף אחד לא ייעלב. הפעם נהיה רק אנחנו, וזה יהיה אחרת. זה בדיוק מה שנורה רוצה."
    "ודלק המאובנים?"
    עברה בה צמרמורת של אשמה. "האונייה מפליגה בלאו הכי?"
    בנג'מין הסכים, וליב התקשרה לנורה, שהתחילה שוב לבכות ואז הלכה לראות את התאים באינטרנט.
    הילדים ישחקו יחד, הם בני דודים מדרגה שנייה. בקיץ כשנורה בכתה על הספה של ליב, היא גם הייתה מודאגת בגלל מרקוס. בגיל חמש כבר הכיר את כל המדינות ואת כל ערי הבירה בעולם (פני בגיל הזה הכירה את קולורדו, דיסנילנד וסנטה מוניקה, שם הלכה לחוג מחול מודרני). דברים מסוימים, כמו צופר החירום, היו בלתי נסבלים בשביל מרקוס, אבל הוא לא עמד בכל הקריטריונים להיות מאובחן. נורה חיפשה בית־ספר שיזהה את החוזקות של בנה ויבין את הקשיים שלו. ריימונד רצה בית־ספר שיהיו בו ילדים שחורים אחרים. ליב שכנעה אותם לנסות את בית־הספר של פני וסבסטיאן. הוא היה קטן, מתקדם, וניסה להשתפר בעניין המגוון האנושי. בקשת הרישום המאוחר שלהם התקבלה, ונראה שמרקוס מרוצה שם. המורה יצרה בשבילו פרויקט מיוחד בגיאוגרפיה, והרשתה לו לקרוא כל מה שהוא רוצה.
    אז עכשיו פני ומרקוס למדו בכיתה ו' באותו בית־ספר, והם יגדלו יחד כמעט כמו האימהות שלהם. כמעט בכל תקופה אחרת בהיסטוריה שני זוגות הילדים הללו היו מאורסים זה לזה מלידתם, והאמת היא שליב הייתה מסתפקת בזה. סבסטיאן וג'וּן אהבו זה את זה כמו שני גורי כלבים, אף שג'וּן הייתה צעירה יותר. סבסטיאן הגמיש וטוב המזג עוד עלול לגדול ולהימשך לאיזו בחורה דפוקה שתאשים אותו בכאב שלה. ליב הייתה שמחה להבטיח אותו לג'וּן המצחיקה והסקרנית, ולסגור את העניין כאן ועכשיו.
    בשולחן המזנון קראה נורה את לוח הזמנים של האונייה. היה ערב סרט ב'מועדון הילדים', אחד מסרטי ההמשך של 'מדגסקר'. האונייה התחילה לזוז, והילדים רצו אל הסיפון ונשענו על המעקה הממורק בגון זהב. מדחפי התמרון הפכו את המים הכחולים לקצף לבן כנגד המזח. ליב קיוותה שבנג'מין צופה מהמרפסת. זה היה כביר, היציאה המפוארת מסן פדרו, שובל התחרה מאחוריהם, הסירות הקטנטנות מתחתם.
    אחרי שיצאו אל הים הפתוח וחקרו את האונייה - מתחמקים מהקזינו הרועש ובוהים בציורים המזוויעים של כוסות מרטיני ומכוניות העומדים למכירה - הילדים התיישבו לראות סרט. המשגיחים נראו שפויים במידה סבירה. צעירה ניו־זילנדית בשם דֶבּ הבטיחה לשבת ליד סבסטיאן למקרה שמד־הסוכר שלו יצפצף, וליב ונורה הלכו להחליף בגדים לכבוד ארוחת הערב של המבוגרים.
    כשליב חזרה אל התא, בנג'מין היה שרוע על כיסויי המיטה, מתעורר מהתנומה שלו. "רגע, אז אפשר פשוט לזרוק אותם ב'מועדון הילדים'?" הוא שאל.
    "מדהים, נכון?"
    "ואין להם בעיה עם זה?"
    "הם רואים סרט מצויר עם חיות. הם לא אוהבים אותנו עד כדי כך."
    "אני לא מאמין," אמר בנג'מין והעביר את אצבעותיו בשערו, "זה מדהים."
    "ראית את המדחפים כשיצאנו לדרך?"
    "רק אם הם היו בצד הפנימי של העפעפיים שלי."
    ליב התקלחה ולבשה שמלת כותנה, ואז בנג'מין החליף אותה בחדר הרחצה. המראות הפנורמיות בתא חשפו את כל הסודות, וליב הצטערה על כך שהיא לא רזה יותר, ואז הצטערה שהצטערה על כך. השיער שלה נראה קצת קַשִׁי בזמן האחרון. היא סידרה את קווצותיו הקצרות מאחורי האוזניים.
    בארוחת הערב הזמין ריימונד שמפניה ממלצר היין הרוסי. "לכבוד ליב," הוא אמר, "על הרעיון הכי טוב בעולם מאז המצאת נעלי הסקוץ' לילדים."
    ליב התרעמה קלות, אבל הרימה את כוסה בכל זאת.
    "וגם על זה שהיא מנהלת את החיים שלי הרבה יותר טוב ממני," אמרה נורה.
    ליב חייכה, "לא כולם מרשים לי."
    ליב הכירה בין נורה לריימונד. הוא גילם קצין בחיל הנחתים בסרט הראשון שליב פיתחה, והיה מועמד ל'פרס אימאג'' מטעם ה-NAACP, 'הארגון הלאומי לקידום אנשים צבעוניים'. ליב הזמינה את נורה למסיבה והשאילה לה שמלה. נורה אספה את שערה הכהה ברישול מכוון, ועל כתפיה הצרות, קו הצווארון הנמוך של השמלה היה מחמיא. היו לה פנים שלֵווֹת בצורת לב, וקטנוּתה המקסימה גרמה לליב להרגיש כמו ענקית נורדית, במיוחד בנעלי עקב. כששלושתם עמדו ליד שולחן הבר ואכלו מהמתאבנים שהוגשו להם, ריימונד הפנה אל נורה את מלוא אורו המסנוור של יופיו ההוליוודי, וליב הבינה שהיא מיותרת והלכה להביא משקה.
    מלצר היין הרוסי הביא להם בקבוק של רוזה ברגע שגמרו את השמפניה. על תג השם שלו היה כתוב "יורי". "אתה היית האסטרונאוט בסרט ההוא," הוא אמר כשמזג לריימונד את הטעימה הראשונה.
    "נכון," אמרה ליב. גם הסרט על האסטרונאוטים היה שלה.
    "ידעתי!" אמר יורי. "אני רואה הרבה סרטים בתא שלי."
    "בזכותה עשו את הסרט הזה," אמר ריימונד והצביע על ליב, אבל המלצר לא התעניין בפיתוח, רק בכוכבוּת.
    אל השולחן הגיעו קוויאר וטוסטים, עם שמנת חמוצה, ביצים ובצל קצוץ בצלוחיות כסף קטנות.
    "אות להערצה שלי," אמר יורי וקד קידה קטנה, "קוויאר מהארץ שלי."
    ליב טעמה, והחרוזים המלוחים התפוצצו על לשונה. היה מרק ודגים וטארט לימון. היא השתכרה קלות, שיכרון נעים, מה שהיא ובנג'מין מעולם לא עשו במסעדה בלוס אנג'לס, שם היו צריכים לנהוג הביתה.
    הם אספו את הילדים מ'מועדון הילדים' וחזרו אל התאים, כשתנועת האונייה הפכה את ההליכה במסדרון מרופד השטיחים לעלייה ואז לירידה. הילדים רצו במורד המסדרון בצחוק גדול, וכשהמסדרון נהפך שוב לעלייה, הם העמידו פנים שהם מטפסים על הר גבוה. הם נפרדו בנשיקות ואמרו לילה טוב מחוץ לתאים. בפנים, על המיטות היו מונחות מגבות שקופלו לצורת ברבור.
    בבוקר בנג'מין לקח את פני וסבסטיאן ל'מועדון הילדים', והשאיר את ליב להתפנק בתא הריק, במיטה הרחבה והרכה בין המצעים הנקיים המגוהצים. מצעים מגוהצים תמיד הזכירו לה את סבתה, שנהגה לכרוך את הבד סביב קרש הגיהוץ כדי שלא יגיע לרצפה. מצעים מגוהצים היו בעיניה הפינוק הביתי האולטימטיבי ועבודת הפרך האולטימטיבית.
    בארוחת הצהריים הם פגשו משפחה מארגנטינה, זוהרת מאוד, האבא כסוף שיער, האימא עם פנים שנראו מנותחים באופן דיסקרטי ויקר. במצח היא לא נגעה. היו להם שני ילדים מתבגרים מהממים, בן ובת, ולמחרת הם תכננו לרדת אל החוף באקפולקו. אחרי כמה דיונים בדלתיים סגורות, ליב ונורה החליטו לא להצטרף אליהם. למה לרדת לחוף במדינה שבה עורפים ראשים ונדבקים במחוללי מחלות בכפות הרגליים? יש להם כאן כל מה שהם צריכים.
    מרקוס חקר את המפה שהייתה תלויה על הקיר ליד גשר הפיקוד, שקצין עדכן בה את מיקומה של האונייה בכל שעה. נורה עמדה עם בנה ועברה איתו על לוח הזמנים המתוכנן, על הסיבוב בפנמה ועל השיט חזור לאורך החוף.
    באותו ערב המגבת על המיטה הייתה מקופלת בצורת פיל. ליב ובנג'מין הלבישו את פני וסבסטיאן בפיג'מה, ואז כולם הצטופפו בתא של נורה וריימונד לקרוא סיפור לפני השינה. ריימונד קרא בקול מתוך 'אי המטמון', ועשה את כל קולות שודדי הים. הספר היה איטי יותר ממה שליב זכרה, אבל כשריימונד הקריא זה לא הורגש. כמקריא סיפורים לפני השינה, הוא היה מעל ומעבר למצופה. רוב הבעלים רק גורמים לך להעריך את הבעל שלך, אבל לא ריימונד. מרקוס וג'וּן נשענו עליו במיטה הגדולה. ליב שכבה על הספה הנפתחת לצידו של בנג'מין ונרדמה. סבסטיאן היה צריך למשוך לה ביד כשהגיע הזמן לחזור לתא שלהם.
    בבוקר למחרת, כשהם עגנו בים הכחול מול אקפולקו, ליב יצאה לריצה על הסיפון ונתקלה בבעלה מסתובב עם מחברת, משרטט את הכננות שהחזיקו את סירות ההצלה. היא אהבה את יכולתו של בנג'מין להיסחף כל כולו למבנים של דברים, אף על פי שלפעמים הרגישה שהיא צריכה למשוך לו ברגל כדי להוריד אותו בחזרה אל הקרקע.
    אחרי ארוחת הצהריים ליב ונורה שיחקו משחק קליל של פאדל טניס, ואחר כך ישבו על כיסאות השיזוף על הסיפון, קראו רומנים ודיברו. בנג'מין קרא לזה "מגן האסטרוגן", כששתי הנשים האלה דיברו ודיברו במשך שעות ואיבדו כל תחושה של זמן. הן שקעו בשיחה ליד כל שולחן, מסננות את רעשיהם של ילדים ושל גברים. הן דיברו על דברים רדודים בלי שיפוטיות, ועל דברים עמוקים בלי שמץ של מבוכה. היה להן אוצר מילים משותף מהילדות, מערך של נקודות ייחוס. נשים מבוגרות חייכו למראה ילדיהן היפים בבגדי ים - פני המנומשת וסבסטיאן צהוב השיער, מרקוס הגבוה עם רגליו הארוכות וג'וּן בצמותיה הרבות. ליב הרגישה כמו אם צעירה ברומן של פיצג'רלד, קורנת וחיונית. אילו היו לה פנינים, היא הייתה מוציאה אותן לשמש.
    כמה פעמים ביום ראתה ליב את סירות השירות של האונייה מביאות אנשים אל החוף, ותהתה אם גם הם היו צריכים ללכת. זה משהו שהיא ניסתה לעבוד עליו: להפסיק להטיל תמיד ספק בהחלטות שלה, להפסיק לתהות האם קיבלה את ההחלטה הנכונה. אבל איך אפשר לדעת אם החלטת נכון, אם את רואה רק את ההתממשות של גרסה אחת?
    בני המשפחה מארגנטינה חזרו אל הסיפון מהטיול שלהם. הם נראו מותשים וסובלים מחום. "צללנו עם שנורקלים מקטמרן," אמרה הבת המתבגרת, "הקאתי ארבע פעמים."
    אולי זה כל מה שליב הייתה צריכה - שמישהו אחר יבדוק את הדרך החלופית וידווח לה.
    בארוחת הערב הם החליפו חוויות מהיום. ריימונד אמר שהמאמנת הברזילאית בחדר הכושר ניסתה למכור לו טיפולי ספא.
    נורה עשתה פרצוף. "היא רק רוצה למרוח אותך בבוץ ולעטוף אותך בניילון נצמד."
    "זה מה שעושים בטיפול?" שאלה ליב. היא לא הייתה בטוחה מה מפרסמים במודעות האלה. גלולות? ניקוי רעלים?
    "אני חושבת שמחברים אלקטרודות ל... אזורים הבעייתיים שלך," אמרה נורה.
    "רגע," אמר בנג'מין, "האישה הזאת חושבת שלריימונד יש אזורים בעייתיים?"
    "זה לא בסדר שאני מתעניין?" שאל ריימונד.
    "לא!" ענו כולם במקהלה.
    אחרי ארוחת הערב הם התאספו בתא הסמוך כדי שריימונד יקריא להם. הילדים פערו עיניים באימה מפני "הנקודה השחורה", ממש כמו ליב כשהייתה ילדה.
    "אם אני הייתי ב'אי המטמון'," אמר סבסטיאן כשהוא ספון מתחת לזרועה, "לא היה ספר, כי ברגע שהיה קורה משהו מפחיד, פשוט הייתי בורח הביתה."
    "אני הייתי הופכת לשודדת ים," לחשה ג'וני אל תוך כתפו של אביה.
    "היית יכולה להיות שודדת ים מעולה," אמר לה ריימונד. "וסבסטיאן יכול להישאר מאחור ולשמור על המצודה. גם זה חשוב."
    ליב הזכירה לעצמה להיות אסירת תודה על נורה וריימונד, ולעולם לא לקחת אותם כמובן מאליו. הם היו המשפחה שלה, והם היו גם משפחתה מבחירה, היא אהבה אותם והרגישה מאוד בת מזל. אם הגיהינום הוא הזולת, צריך פשוט למצוא אנשים שאינם השאול, ולְפַנוֹת להם מקום בחיים שלך.