פגישה עם משורר

א

הוא לא רצה שידובר בו ברבים. אם הופיע שמו בדפוס, היו פניו לובשים אותה ארשת של דאבון ושאט כאחת, שהייתה מביאה את רואיה לידי נקיפת־לב. כל כתיבה עליו, היא כפגיעה ברגשותיו. על כן יקשה כל כך לדבר בו עתה, כשאיננו קורא, איננו שומע, איננו יכול עוד לאסור עלינו דבר זה. אך אי אפשר לעשות את רצונו, אי אפשר להשכיחו כאשר חפץ. בין כה וכה תגענה בזכרו גם ידי אלה שאין נגיעתם עדינה. ולאלה אשר זכו להיות בקרבתו שנים רבות, לשמוע מפיו את דבריו הנפלאים, את שיחותיו, את סיפוריו, הערותיו, הגדרותיו המדויקות והמזהירות, נדמה, כי קיבלו מידיו אוצר יקר, יקר מכדי שיישאר ברשות־היחיד, ואי אפשר שיחלוף וישתכח כשנחלוף ונישכח מלב אנחנו. הוא לא כתב את רוב דבריו על ספר ולא אספם, אלא היה מפזרם ונותנם לאלה שנזדמנו עמו. ואנחנו חטאנו שלא רשמנו בבואנו הביתה, את אשר שמענו. כמה חכמה אנושית, חכמה של משורר והוגה דעות, הלכה לאיבוד. מה ישתייר בדברים שננסה למסור, מסגנונו העשיר, הנאצל? (כך - הייתי חושבת בלבי לעתים, בהקשיבי לדבריו - צריכה הייתה לדבר האינטליגנציה שלנו, אילו הייתה לנו אינטליגנציה המדברת עברית). ובתקווה מעטה, שאולי יעלה בידי למסור מקצת דמותו הרוחנית של המשורר אני כותבת את הדפים האלה.

*

עולמו היה כל כך רחב, ידיעותיו כל כך רבות ומגוונות, שלכל אדם שנפגש עמו היה הוא חשוב מצד אחר מצדי ישותו. בשבילי היה, בראש וראשונה, המשורר הגדול, לא בלבד בזכות שיריו אשר אהבתי, אלא גם בכל הדברים שאמר, בראייתו את העולם בכללותו ובפרטיו, אף באותה זיקה שבין כל דבר למציאות, שהִרבה להדגישה תמיד.
״הספרות איננה מעניינת אותי״, - נוהג היה לומר לעתים קרובות, - ״אם איננה מבטאה את המציאות״.
״הספרות איננה מעניינת אותי״, - היה מרבה לומר בשנים האחרונות.
אך בבואו לנתח ספר, שיר, מסה, היה מגלה את עיקרם באהבה, בחריפות, בהבנה ובאותו יחס ישר לדברים, שלא ייתכן אלא אצל משורר בלבד. אכן, ״הספרות״ לא עניינה אותו, - עניינה אותו השירה, כיסוד המציאות, כיסוד העולם.
בייאושו הגדול, שבו חי שנים רבות מחייו, לא האמין, כי אוזני אדם רבות מסוגלות עדיין להקשיב ליסוד זה של המציאות. הייתה זו, מן הסתם, אחת מסיבות שתיקתו. אחת מרבות, אך דבר זה לא ייפתר לעולם בשלמותו. רק אחת אפשר לומר: כל אלה שקראו את שירו האחרון (האחרון שפירסם, כי הוא כתב עוד שירים אחרים בתקופה מאוחרת יותר),* את ״אשרֵי הזורעים ולא יקצורו״, והבינו את השיר והעריצוהו וקיבלוהו בשלמותו, לא רצו להבין, להעריץ ולקבל - ללא שאלות וחקירות של סקרנות - את חייו של המשורר, אשר הם עצמם היו השיר הזה. אולי היה הוא המשורר היחידי, שחי את שירתו הלכה למעשה - חיי ״הזורעים ולא יקצורו״.
[* כמה מן השירים האלה נמצאו עכשיו בעזבונו. אחדים הלכו, מן הסתם, לאיבוד.]

טאסוֹ של גתה אומר:

Und wenn ein Mensch in seiner Qual verstummt,
Gab mir ein Gott, zu sagen, was ich leide...

(״ואם דרך האדם להאלם דום בייסוריו
לי נתן האל לומר את אשר סבלתי...״).

אבל אברהם בן־יצחק דחה מעליו את מתת האלוהים הזאת. רק מילים מעטות אמר, - שירים מעטים כתב - ופרש אל עולם של שתיקה עיקשת, סרבנית, טרגית.

*

עכשיו לפנַי תצלומו. אך לא הייתי יכולה לתאר את מראהו. מה יכולות לתאר אותן מילים שאפשר לייחסן גם לדמותם של אנשים אחרים? - גבוה, רזה מאוד, צר, בעל מצח חכם ועיני תכלת בהירות מאוד, חכמות מאוד, מאחורי משקפיים כבדים. בפניו היה משהו מן ההפשטה, ולפיכך נקל לתארו במילים שהן מחוץ לתיאור הגשמיות. אשה אחת, שהיטיבה להכירו, שאלתני לפני זמן מה: ״הזוכרת אַת את הילוכו? כמה ביטול היה בהילוכו, שעה שהלך ברחוב!״. יותר מאחרים הצליח לצייר את דיוקנו ש׳ צמח ב״לוח הארץ״ בסיפור־מאמר שהוא גיבורו הראשי. אני בשנת 1938 או 1939 ניסיתי לתת כמה קווים מדמותו בשיר. בשיר הוא נתפס ביתר הצלחה מאשר בפרוזה. היה זה כך:

הִנֵּה פָּנֶיךָ בְּהִלַּת־סֵרוּב.
עַל פַּז הַיּוֹם מִסְגֶּרֶת־עֵץ כֵּהָה
שֶׁל הַחַלּוֹן כָּלְאָה אֶת מֶרְחַקֶּיךָ

עַל מִצְחֲךָ הָרָם וְהַזָּחוֹחַ
נוֹגֵהַּ אוֹר צוֹנֵן שֶׁל הַסָּפֵק
כְּעַל תְּמוּנוֹת קְדוּמוֹת שֶׁל אַפִּיפְיוֹרִים.

וְכַף יָדְךָ הַמָּפְשָׁטָה כִּמְעַט
זְכוּרַת מַגַּע גְּוִילִים וְעַתִּיקוֹת
בְּאוֹן וִתּוּר מֻטֶּלֶת לְפָנֶיךּ.

לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ
שׁוֹקְעִים לֵילוֹת־אָבִיב,
וְאַלְמוֹגֵי סְתָוִים שֶׁלֹּא אָבִיתָ סְפוֹר,
וַאֲלֻמּוֹת שְׂדוֹתֵינוּ הַקְּצוּרִים.

הִנֵּה פָּנֶיךָ בְּשַׁלְוַת־סֵרוּב.

זוכרת אני את היום, שבו נכתב השיר. ישבנו בחדר גדול של בית קפה תל אביבי. יום הסתיו נטה לערוב. בחדר כבר הודלקו האורות, אבל בחוץ היו דמדומים אפורים וגשם אפור־קלוש וטורד היה נמוג על גבי שמשת החלון הגדולה. הוא ישב במלוכסן־מעט, כדרכו על פי הרוב, וְידַיו ״המופשטות כמעט״ על השולחן לפניו. הוא דיבר - ללא חיבה יתירה - על ספרו של מוּזיל ״האדם בלא תכונות״, ועל מחבר הספר, שהכירו מקרוב. קרני אור־החשמל האירו מאוד את מצחו הרם, ואני הקשבתי והבטתי בו וידעתי, משום מה (אף כי ביום ההוא לא אמר דברים הנחרתים במיוחד בזיכרון), כי הרגע הזה ייקבע בזיכרוני. אותה אצילות שהייתה בו, זו שאי אפשר היה שלא להרגיש בה, ושלעתים נהפכה לעליונות, שנסכה גם מרירות־מה בלב רבים מסופרינו, אשר לא סלחו לו תכונה זו, - הייתה לובשת לרגעים אופי של משהו חד פעמי, נפלא וטרגי כאחת.
זוכרת אני, כי באחד הקונצרטים, למשמע המוזיקה של באך, עצמתי לרגע את העיניים, ובלי שהייתה בי כל מחשבה, או כל קשר אסוציאטיבי מוכן מראש, ראיתי כנגד עיני אותו, את אברהם בן־יצחק, פוסע על פני שדרה בגלימת נזירים פרנציסקניים חומה, יחף ועצום־עיניים, והוא שלֵו מאוד. היה בפניו משהו שהעלה על לבך זיכרונות של אנשי כהונה נוצריים ממרומי המעמד שבהם, חשמנים או אפיפיורים, או ראשי מנזרים.

ועוד אזכור כמין חזון של השירה באצילותה: הוא ישב בחדרי, על כוננית הספרים. מאחוריו היה ספרו של יעקב הורוביץ ״אור זרוע״. הוא החזיר במקרה את פניו וקרא את המילים.
״אור זרוע״, אמר, ״איזה צירוף יפה! האין את חושבת שיפה הוא?״. ואחרי שתיקה קצרה:
״אינני זוכר - אני השתמשתי בו? כן, השתמשתי. היה זה שיר על אותו אדם זקן הקורא בספר״.
לאט לאט, בקולו הרך, שהיה ברגעים כאלה עטוף איזו מוזיקליות עמומה מיוחדת במינה, החל לקרוא באוזני שיר שלו, אשר לא נדפס בשום מקום, על איש זקן הקורא בספר בערב ואור זרוע על הגווילים, ובסופו של השיר סוּפר, כי האיש עמד גבוה וכמשתחווה לפני האותיות שלפניו.
ובאומרו זאת, עמד - אף הוא גבוה ושחוח מעט, כמשתחווה, כדרך שישתחוו אנשים גאים עד מאוד, שתי ידיו היו נשענות בשעת מעשה אל דפנות הכורסה באורח המיוחד לו: שטוחות, גבה של כל היד כלפי מעלה. והיה בעמידה זו משהו של הכנעה ושלטון כאחת, אך ההכנעה הייתה לא לפני בני אדם, כי אם לאיזה כוח רוחני, שהוא לבדו גבוה יותר ממנו.
הוא סיים, חייך לאיזה מרחק וישב.
שתקנו.
לא ביקשתיו לרשום לי את השיר. ידעתי שיסרב.
שמרתי בזיכרון רק את הד הדברים ואת הדמות, אשר לא תשוב עוד לעולם.

*

את גילו אי אפשר היה לקבוע על פי מראה פניו. היו ימים והוא נראה כבן חמישים בערך (והוא היה כמעט בן 67 במותו), ובכל הליכותיו ותנועותיו היה משהו מאותה בגרות יפה ומלומדת ניסיון חיים, המעוררת דרך ארץ, אך איננה מהווה בינו לבין בן שיחתו הצעיר ממנו אותה תהום של דרך ארץ המהול במקצת רחמים, כדרך שהיא נוצרת על פי הרוב ביחסים בין צעירים וזקנים.
והיו ימים וכל דמותו הייתה לובשת זוקן נורא, והייתְ חשה, כמה רפה הוא, כמה שביר. אך גם כאן, גם בימים האלה, הייתה הרגשה של השרוי במחיצתו, לא זו שאנו מרגישים כרגיל בפגישתנו עם זִקנה. היה כאילו לא שנים צרו את צורת האדם הזאת, אלא דורות.
ונדמה לי כי אדייק, אם אומר, שכל ישותו הביעה לא גיל, אלא תקופה.
ומי שבא לספר עליו, לתארו ולמסור את דבריו, אשר בהם היו כמה וכמה סיפורים על חייו, על פגישותיו, על רשמיו שלו, איננו בא לספר פרטים ביוגרפיים על אדם אחד, יחיד במינו. את הביוגרפיה שלו לפרטיה וכסדרה יודעים, מן הסתם, אנשים מעטים עד מאוד, אף מאלה שהיו קרובים לו עשרות בשנים, אף אלה שידעוהו מילדותו. הוא לא רצה, משום מה, שידעו עליו הרבה וכבשירו על עירו היפה ״על ראשו נח הסוד״. אך לא בזאת היא החשיבות, כשמדובר עליו, כשנמסרים דבריו, עיקר הכוונה היא למסור אותה אמת אובייקטיבית אשר הייתה בו, בכל הופעתו, במחשבתו ובתגובותיו, והרי היא: תמצית של דור, תמצית תקופה והאצלתה באישיות אחת.

*

במשך ימי חייו נפגש עם רבים מאוד מן האנשים שהתוו את פרצופה הרוחני של אירופה, וקצתם גם נמנו עם ידידיו הקרובים. על הוגו פון הופמנסתל, ארתור שניצלר, פופר־לינקאוּס, גיאורג ברנדס, ג׳יימס ג׳ויס, ארנולד שנברג ואחרים ידע לספר הרבה. אך לא היה הכרח לאדם להיות ״גדול ומפורסם״, כדי שימצא בו את העניין הגדול של החיים. סיפוריו על אנשים פשוטים היו היפים מכל אשר שמעתי מפיו. אותן נובֶלות בלתי כתובות, שאי אפשר היה לשוכחן. זוכרת אני, כיצד ישבנו יחד, באחד הימים הראשונים לשהותו בארץ, והוא דיבר על יחס היהודים אל הטבע, על ניתוקו של העם מאותן הרגשות של קִרבה לאדמה, שניתנו לכל עם אחר העובד אדמתו דורי דורות.
״אך מקווה אני, כי זה ישתנה״, - אמר, - ״היום הייתי בוועדה החקלאית, וכשיצאתי משם ראיתי נער ונערה ההולכים יחד והם החזיקו איש ביד רעהו, ממש כזוג צעיר בטירול, או בשטיריה, באותה תנועה עצמה, והייתה זו כמין עדות לחיים יהודיים אחרים, לזאת שהם יהיו איכרים כאיכרים בכל העולם״.
פתאום חלף על פניו חיוך של זיכרון, הרחק מאחורי המשקפיים הכבדים הבהב בעיניו אותו הבהוב של רוך ואירוניה קלה, שהיה תמיד מבשר אצלו סיפור נאה, שהוא אומר לספרו. והחל לספר.
״פעם אחת יצאתי למנוחת קיץ לאחד הכפרים הקטנים שבהרי טירול. המקום גבוה היה, בראש ההר, ומרוחק מן היישוב. רק לעתים רחוקות מאוד באו לשם קייטנים מווינה.
״באתי בימי ראשית הקיץ שלפני העונה ושכרתי לי חדר בביתה של כפרית זקנה, שנתגוררה שם לבדה. ביתה עמד במעלה הרחוב היחידי של הכפר, פרוץ לרוחות. בחורף, בימות השלגים, היה השלג מכסה לפעמים את הבית כמעט עד הגג. ולפי שתלויה הייתה בחסדי שמים, למדה שלא מדעת לראות ולהקשיב, מאין באים העננים, ומאין הרוח נושבת, ולחוש את קרבת הגשמים והסערות בעודם רחוקים. עיניה עיני נשר היו, והגבות מעליהן עמדו תמיד במשולש זקוף כלפי מעלה, שהרי מבטה תמיד - אל השמיים. כמין משולש גותי היו גבות העיניים הללו ומעליהן, - קמטים דקים ורבים על המצח, עד לשער השיבה שעל ראשה, ואף הם כולם במשולש.
״כל הימים שותקת הייתה. לא אמרה אלא אותן מילים שאין להימנע מלאומרן. אף על פי כן, יכולת לדעת, כי חיי נפש מורכבים היו לה, יכולת לשמוע זאת לפעמים מתוך מילה שנפלטה מפיה בשיחתה עם הפרה.
״אף אני שתקתי עמה, ועל כן היטיבה עמי מאוד.
״לילה אחד נדדה שנתי, שמעתי קול רשרוש בביתה וקול צעדיה של האיכרה הזקנה. ביקשתי להרדם ולא יכולתי. קמתי, אפוא, בעוד חושך, לפני עלות השמש, התלבשתי ואמרתי לצאת לטייל, והנה, בצאתי מפתח הבית, נתגלתה לעיני תמונה: הרחוב היחידי של הכפר - מורד ארוך היה, ולצדדיו בתים בשתי שורות, ובפתחו של כל בית עמד אדם, ונר דולק לו באגרוף קמוץ. לאורך כל מורדו של הרחוב הבהבו הנרות הללו. ואני כבר ידעתי, מהו הדבר הזה: בית קברות לא היה באותו כפר, ואם מת שם מישהו, נשאו את ארונו לקבורה בעיירה סמוכה, וכל אנשי הכפר היו יוצאים החוצה, כשנרות בידיהם, ועומדים בפתחי בתיהם עד עבור הארון, כדי לעשות כך חסד של אמת למֵתם. גם בעלת ביתי עמדה בפתח, והנר בידה, ואני עמדתי לצדה ושתקתי. בראותה אותי, נאנחה ואמרה:

- 'So Schwer!'
(׳כל כך קשה!׳)

״היה זה הרבה מאוד. יותר מהשתפכות נפשו של אדם אחר. אולי היה המת אחד מקרובי המשפחה...
״אותו יום עצמו הלכתי לעיירה לשלוח מכתבים ונשתהיתי שם זמן רב, עד שובי הביתה. וכאשר חזרתי באחת השעות שאחרי הצהריים, והנה תכונה רבה בבית. נושאים חפצים, מזיזים רהיטים. קייטנים באו מווינה. משפחה יהודית. אותו, את ראש המשפחה, ראיתי מייד בבואי. היה זה יהודי רחב גרם, שחרחר, קטן קומה, ופניו מדושני נחת. ודאי, איזה חנווני שהייתה לו ׳עונה טובה׳.
״הוא יצא החוצה ופנה מייד בדברים אל האיכרה, בעלת הבית, שנשאה אילו חפצים בשבילו:
׳יהיה לנו אוויר יפה, בעלת בית?׳
״היא עמדה רגע. נשאה את עיני הנשר שלה השמימה ואמרה בשלווה ובמתינות:
׳כן, יפה יהיה׳.
- אזי הפטיר אותו יהודי במנוד יד של ביטול גמור ובטון של המיטיב תמיד לדעת הכול יותר מזולתו:

'Na, in den Bergen kann man nicht wissen!'

(׳נו, בהרים אי אפשר לדעת!׳)״.

*

בדַברו על הטבע, היה תמיד מגלה עולמות, שהכול, הכול חי בהם ומלא תוכן. ידיעותיו בתחום זה היו מפליאות כבתחומים רבים אחרים. הוא היה בקי בבוטניקה, בטכניקה ובכלכלה לענפיה השונים, ידע בדייקנות מפתיעה את כל התורות, התכונות, ההיסטוריה, אופן השימוש של דברים - אם היה זה דבש, או יין, או דרך עישונם של דגים, או טקסטיל, או עור - כמי שלא עסק כל ימיו אלא בכך בלבד.
סוּפר לי, כי יום אחד בווינה ביקשהו מישהו מן הקרובים לו בקהל הציונים אשר שם, שייסע ויראה חווה חקלאית, שנועדה ל״הכשרה״. היה שם גן פרי גדול, ולפיכך הוזמן גם פרופסור אחד, מומחה לאותו דבר, כדי שישיא עצה, כיצד לטפל בפירות. אחרי שסיירו בגן למעלה משעה אחת, וסוֹנֶה היה מחליף כל אותה שעה דעות עם הפרופסור, הגיעה העת להיפרד, לחץ אותו מומחה את ידו ואמר: ״סליחה, קולגה, כשהציגוהו לפנַי, לא שמעתי היטב את השם. באיזו אוניברסיטה מרצה אדוני על המקצוע הזה?״.
האנקדוטות על ידיעותיו את הדברים הפשוטים שבחיים גובלות במגוחך. חברוֹ ד״ר ל. סיפר לי כי יום אחד הלך עמו בירושלים ועבר על פני חנותו של סנדלר. ראה סוֹנה זוג נעליים בחלון הראווה ואמר:
״זהו סנדלר וינאי, רואה אני על פי המלאכה. הבה וניכנס אליו. אזמין לי זוג נעליים״.
כשנכנסו פנימה ושאלו את הסנדלר, אם באמת וינאי הוא, שמח הלה שהכירוהו על פי המלאכה. סוֹנה אמר לו, כי רצונו להזמין נעליים, מן העור הזה שראה בחלון. ״אבל הסוליות״, הוסיף ואמר, ״אינן עשויות מן העור היאה לנעליים כאלה. הנה רואה אני מרחוק, שיש לך גם החומר הדרוש לנעל זו״, והחל לספר בתכונות העור האחר לפרטיהן ודקדוקיהן. שמע הסנדלר בכובד ראש ובדרך ארץ, ובסופו של דבר פסק:
״כמובן, כשהאדון מן המקצוע ("Von der Branche"), אעשה בחפץ לב את רצונו!״.
דברים כיוצא באלה קרוהו גם כשנתקל במוכר בדים, בחָרָשִׁים, בנגרים, וכשדיבר על שתילת ירקות, או על צמחי בִּיצה, או על גידול הצבעונים בהולנד - הייתה הרגשה שהדברים האלה גדלו בו יחד עם חייו, והלא חייו הכילו שפע כזה של דברים אחרים בתכלית.
הידיעה והדעת לא עממו בו את המשורר, וביחסו לכל עץ, לכל צמח, היה תמיד משורר. זוכרת אני ערב אחד בירושלים, כשדיבר על היערות שבמולדתו ועל העצים שבארץ, ולמחר הוליכני בכוונה תחילה להראות לי, מאחורי חומת בית הקברות הערבי שבין רחביה לרחוב מַמִילא, אקליפטוס גדול אשר אהב, והיה כמציג לפני ידיד ורע.
כשבאתי לראשונה לבקרו בחוליו, סיפר לי באריכות על עץ האורן הניצב בחלונו: כיצד הוא שוכב שעות שלמות ביום ומסתכל בעץ ורואה בו כל ניד וניע של ענפיו, וחש את כל חיי האורן הזה בשעות היום השונות ובמזג אוויר שונה. ובימים גשומים ״איך הוא מתמסר - כל מחט ומחט לחוד - כמו ציפור בגשם!״.
אבל לא אחת בהסתכלותו זו שבצומח - (״אני בעל אופי ויזואלי כל כך״, אמר לי - ״כשאני רואה צורת פרח לפני, הנני מתבונן בה שעות, ואיני יכול לחשוב על שום דבר אחר״) - היה רואה גם את חד פעמיותו של כל עלה וכל שתיל, את הטרגי שבפריחה, שעם הישמד הדברים האלה, באים תמיד אחרים במקומם, לא אלה שהיו כבר.
ובימיו האחרונים גברה בו בעיקר ההרגשה הזאת, והוא, אשר שמח כל כך על כל צורה חדשה של פרח, ביקשני לבסוף, שלא להביא לו עוד פרחים: אין הוא יכול לראותם.
ובאחד מביקורי האחרונים אצלו, כאשר שאלני, דרך אדיבות, וממרחק גדול מאוד של אדם ההולך למות, אם לא קשתה עלי נסיעתי אליו, ואני אשר ידעתי, מה מעטים כבר הדברים בעולם זה, שהוא יכול עוד לעסוק בהם בלבב שלם, בבקשי נושא לשיחה כדי לבדר את דעתו, סיפרתי לו, כי בדרך ראיתי מרחוק עץ־יוֹקרנדה סגול פורח מעל לגג אדום של איזה בית, והפריחה הייתה כה קלה ורעננה, כעשן כחלחל בשמיים חיוורים שלאחר שקיעה, - חייך תחילה ואמר: ״מה יפה היא הפריחה הזאת...״ אך לפתע לבשו פניו צורה של סבל גדול והפטיר: ״כן, זה נורא: ככל אשר תגדל הפריחה, כן תגדל גם הקמילה שאחריה״.
ואני ידעתי, כי זוהי אחת מפגישותינו האחרונות.

*

בעניין הסתכלותו בטבע נזכרתי סיפור אשר שמעתיו מפיו יום אחד, כאשר, משום מה. נסבה שיחתנו על נזירות קתוליות. ״פעם אחת הייתי בבית מרפא לחולי ריאות. מחלתי לא הייתה קשה. אך הוצרכתי לשבת שם זמן רב, כדי למנוע את התפשטותה.
(הוא דיבר באי־רצון על מחלת הריאות שלו. והסתירהּ מרוב מכריו).
״היה זה בהרים, ובית־המרפא הוא של אחיות נזירות קתוליות. הייתי שם היהודי היחידי. תחילה הוצרכתי לשכב בחדר. הנזירות ידעו, כי הנני יהודי, ואחת מהן באה ושאלתני, אם אין דמות הצלב והצלוב מפריעתני, שאם כן, יכולה היא להוציאה. אכן ביקשתי שתוציאה. אינני אוהב את הקרוציפיקס, לא מטעמים דתיים, אלא משום שכל הסמל הזה אינו נראה לי: האדם הצלוב והדם הרב הנוזל. יודע אני, כי הדברים הללו מעידים שלא מדעת על עניין שהוא אחר לגמרי מכוונות האהבה הנוצרית, ואינני יכול לראותם. אם כן ביקשתי שתוציא את הצֶלֶם. אמרתי לה דבר זה באופן שלא תיעלב, והיא הבינה, שלא חפצתי לפגוע בה, והוציאתו, ולא היה בלִבה עלי.
״שקטה מאוד, בצעדים שאינם נשמעים הייתה יוצאת ונכנסת בחדרי וכמעט שלא הייתה מדברת כלל. מסדר האחיות היה מחמיר עד מאוד, אסור היה לנזירות לקרוא איזה ספר, יהיה אשר יהיה, חוץ מספר התפילה, אף לא ספרי קודש. אך היו מטפלות בחולים במסירות של אהבה, שלא ראיתי דוגמתה בשום מקום אחר. ימים רבים שכבתי בחדרי ולא שמעתי מפיה אלא מילים ספורות.
״כשהותר לי לצאת מחדרי, הייתי שוכב ימים שלמים על מרפסת גדולה, שממנה נשקפים גן המנזר והיערות וההרים, ימים תמימים שכבתי כך (לקרוא לא יכולתי בעת ההיא) והייתי מסתכל בהרים ובעצים. אין את משערת לך, מה רואה אדם, כשהוא מסתכל כך בטבע. לא, לא מבחינת היופי שבו, אלא מבחינת החיים שבו, אינך יכולה לתאר, מה נעשה שם. והייתי מביט וחייתי את הדברים האלה ואיש לא הפריעני.
״אחר כך הכרתי מקרוב גם את אם המנזר. היה מעשה ולימדתי סנאית לאכול אגוזים מידי. אין זה דבר גדול כלל. אם אדם שקט מאוד, ויש לו הרבה פנאי וסבלנות, אפשר לאלפן על נקלה. אך הדבר עשה, משום מה, רושם גדול על הנזירות, וכולן היו באות אלי לראות, כיצד אוכלת הסנאית אגוזים מידי. וגם אם המנזר הייתה באה ולעתים שוחחה עמי. היא הייתה אשה גבוהה, חזקה, פניה כהות־גוון, ועיניה עירניות מאוד. היה לה כוח דיבור בלתי מצוי, מעט פרימיטיבי (לא הייתה משכילה), אך תמיד ידעה לבחור מילים עזות, בעלות כוח השפעה. אילו הייתה גבר, ודאי נעשתה מטיף גדול, מאותו הסוג הקנאי והגס מעט, אך יודע באורח אינסטינקטיבי את יסודות הכוח שבלשון, בערך כאותו המטיף המפורסם אברהם מסנטה קלרה (איזה צליל פתטי: (Abraham a Santa Clara: - a-ha-ha a?), אבל היא הייתה נזירה של מסדר מחמיר עד מאוד, שכמעט לא בא במגע עם העולם החיצוני, אם לא היו אלה החולים הנתונים לטיפולה. וגם עם החולים לא נהגה, בדרך כלל, לדבר. אך עניין הסנאית הביאהּ אלי, והייתה מדברת עמי.
״ובינתיים היו חודשי הקיץ עוברים, ואני הוספתי לשכב על המרפסת ולהסתכל בתמורות שבטבע. כבר היו צבעים של סתיו בגן. ובין כל הצבעים הללו, מן הירוק הכהה ועד הצהוב האדום לכל גווניו, אהבתי להביט אל עץ תדהר צעיר מאוד. גזעו היה דק ואדום כנחושת־קלל, ובייחוד זקוף ודק ויפה היה, אחרי שעמדו כל העצים בשלכת. בוקר אחד נתעוררתי, והנה בא הכפור הראשון ואנוכי ידעתי, שכפור זה מסוכן הוא לאותו עץ רך, ואין שום אדם יכול לעזור לו. אם יעבור בשלום את ימי הכפור הראשון - יחיה, ואם לאו, - יישבר וימות. כי ביום כזה, כשהרוח מתחילה לנשב, תלוי הכל בדבר אחד: אם העץ גמיש כל צורכו ויתכופף עם משב הרוח, - לא יישבר. אך העצים הצעירים מתקשים עם הקור, ואזי אפשר לשמוע מרחוק, עם בוא הרוח, קול נפץ קל, כאילו נפצח אגוז, וזה סופו של העץ.
״לפיכך שכבתי אותו יום, וכולי קשב, מחכה הייתי ומקשיב לגזר־דינו של העץ הרך. עברו כמה שעות, בא משב של רוח, ואזי שמעתי מרחוק את קול־הנפץ הקטן הזה. ומייד אחריו מאחורי גבי נשמע קולה של אם־המנזר: "Wer sich vor dem Herm nicht beugt, wird geknickt" (״אשר לא ירכין ראש לפני הבורא, יישבר״).