הרב של הקרקס

פריצקעס

סתיו בגבעות, שנת 1981. בוקר רדום של שבת חמימה והמחלקה כבר מחופרת בעמדות מארב מאחורי חומת האבנים השבורה, פחות משני מטרים מהרחוב השומם. צלילים מרוסקים של אקורדיון מתייפח מסתננים מגבעה רחוקה, אבל אצלנו דממת אלחוט מוחלטת. רק הלב הולם כמו בס במכונית של פושטקים, החושים הטריים מחודדים, העיניים מכווצות, הלחי נסחטת, הברכיים מקופלות ודואבות.
חמש דקות חולפות. קול משמוש צמיגים באספלט מחותחת ונהמת מנוע חרישית כשל חתול מתפנק מתקרבים אל הרחוב שלנו. כעבור שניות אחדות מופיעה בפתחו מכונית מרצדס שחורה. אנחנו מוודאים זיהוי ומסתערים, מצמצמים, חותרים למגע. אש, אש. עשרה זאטוטים במדי שבת, כותונות לבנות ומכנסיים שחורים עם גומי בגזרת הישבן, פאותינו הארוכות המשייות צרורות מתחת לתלולית כיפת הקטיפה שלראשנו והרבה רעל בעיניים. באוזנינו מתנגן מארש סוער של מלחין החצר המיתולוגי של החסידות. תופי המלחמה שלו רועמים כמו סלעים ענקיים שמתגלגלים במדרון חלקלק חסר תחתית. מארם נהריים אל ארץ כנען, מארץ כנען לארץ מצרים, ממצרים להר סיני, מהר סיני להר הבית, מהר הבית למעז'יבוז', ממעז'יבוז' לפשיסחא, מפשיסחא לקוצק, מקוצק לפילוב, מפילוב לארץ הקודש, לחיפה. תרועת שופרות הקְרב בעורפנו, זמרת הגברים הקצבית משיאה אותנו אל המערכה כשירת סירנות.
התו"ל שלנו פשוט מאוד. כי תיקָרה לפנינו בדרך בחורה בלתי-צנועה, שכמותיה חשופות או נגלה בשר ירכיה, אנחנו מזדקפים, מזהים מקור פריצות, מסתערים בקו אחד ומבצעים ביחד "פריצקעעעעעעעעס". אם מכונית חולפת ברחוב, אנחנו מתרוממים מהמסתור, מזהים את מקור החילול, מסתערים בקו אחד ומבצעים ביחד "שאאאאאאאבעעעעעעס". אם עוברת מכונית ובתוכה בחורה לא צנועה או שאחת כזאת הולכת ברחוב וגם מעשנת, מבצעים "פריצקעס" ו"שאבעס" חליפות במרווחים קבועים של ארבע שניות. עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, פּוּצץ. לפעמים אנחנו מתפצלים לשני כוחות ומתקדמים בדילוגים, כוח אחד מבצע "שאבעס" והכוח האחר מחפה עם "פריצקעס".
את קריאות הקרב הללו לא שואגים ואף לא מתיזים בהתרסה. זועקים אותן ביללה ארוכה וכואבת שמושכת את ההברות ממעמד הר סיני, שם נצטווינו על השבת והצניעות, ועד לדורנו שלנו. מין צווחה דרוכה שיוצאת כחץ שלוח מתהומות ההיסטוריה היהודית אל פסגת הנצח האלוקית.
גם האמל"חים שלנו פשוטים מאוד. שרשיר אבני חצץ מעופרות שאנחנו חופנים בכף היד רגעים ארוכים בציפייה כואבת שמצריעה בעורנו בהרות אדומות-לבנות, אבנים שמשמיעות רעש נהדר כשהן פוגעות בדופן הפח היפנית של המכוניות העוברות. קלינג. קלינג. קלינג. אמנם לא הולם-סלעים של מארש חסידי-פולני עתיק, אבל רעש מתכתי נעים בהחלט כמו טפטוף יורה על גג פח.
אם המכונית שובתת ולוחמיה גחים ממנה להשיב אש, אנחנו מבצעים תרגולת חסידית של שיפור עמדות אחורה, מתקפלים לתוך השטיבל ותופסים מחסה כל אחד מתחת לספסל העץ של אבא שלו, אבל לא ליותר מדי זמן. יותר מכול אנחנו יראים מחרונו של הרב פוריס הזקן והקפדן, שאימתו על כולם וסבלנותו קצרה כלפי ילדים שמשתובבים בתוך בית הכנסת בשעת ההפסקה בתפילה ומפריעים לשיעור שלו בהלכה - קצרה אף יותר מתפילת "יזכור" במניין של אברכים צעירים.
אם אין מכוניות ברחוב במשך זמן רב וגם פריצקעס אינן בנמצא, כי החילוניים החוּכעמים החליטו דווקא עכשיו בהפסקה של התפילה לא לחלל שבת וגם להתלבש צנוע, אנחנו קמים מעמדותינו מאוכזבים והולכים לטווח את המרפסת של אדון רוטנברג האלטע משיגינע.
לאדון רוטנברג האלטע משיגינע יש קרחת שבוהקת כמו כתר של ספר תורה בשמחת תורה. הוא גר בבניין הסמוך לשטיבל ונוהג לשבת בכורסתו בסלון ולשמוע מוזיקה קלאסית מרשת א' דווקא בכל בוקר שבת, ובתום השידור הוא משמיע לעצמו תקליטים מאוספו הפרטי, אבל בגלל שמיעתו הלקויה מחללים צלילי הקונצרט שלו את שבתותינו בדרכם מהקומה השנייה אלינו.
אנחנו עומדים למטה וסוקלים באבנים את תריסי הגלילה הירוקים של אדון רוטנברג, וכשהוא יוצא למרפסת לצעוק עלינו בעברית-מהגרים כבדת פה, אנחנו משיבים לו, "גוי, גוי, מחשמוי, כי לעוילום חסדוי," ונסוגים, ורוטנברג מכשכש בעצבנות בזרוע רוטטת שעל גבה רשם בכחול את מספר הטלפון שלו כדי שלא ישכח אותו, ומן המרפסת הוא צורח שאנחנו יותר גרועים מהגרמנים. מה שמוכיח שהוא באמת משוגע כי דווקא הציוינים מתנהגים לפעמים כמו נאצים. אז אנחנו שרים לו, "ובחוקותיהם אין אנו הולכים. בדרך התורה נלך. נקדש שם שמים. נשבור לציוינים את השיניים," כי אנחנו יודעים שהבן של אדון רוטנברג היה ציוני גדול ונהרג בצבא שלהם על קידוש המדינה. אז נעמד אדון רוטנברג במרפסת ומנופף לעברנו בחובט שטיחים קלוע, כמו טניסאי חולה פרקינסון, וצועק, "אתם פושטקים של אלוהים," מה שמוכיח שהוא לא יודע כלום על פושטקים, כי לפושטקים אין אף פעם כיפה ופאות.
בן שמונה הייתי אז, ויודע הכול, יודע למשל שמפלצותיהם הנבחניות של החילוניים, הקרויות כלבים - צאצאיהם של כלבי הקלגסים - אינן מתפתות לרדוף אחרי ילדים דתיים מפוחדים אלא אם כן באה באפן האימה המציפה את הילדים, אימת החיה הטמאה החושפת שיניים ומריירת. בכל פעם שהייתי חולף ליד יצור שכזה, מפודל ננסי ועד לנפיל דני, לוחש הייתי את הפסוק המצן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", ומתפלל לאשר יצר את האדם בחוכמה ואת הכלב לנביחות גאולה בעיר, שייסתמו נְקָבַי וחֲלוּלַי ושלא ידלוף מהם ריחו של הפחד. אחר כך הייתי מקריש את שרירי רגלי וגורר אותן בקושי כדי לאסור את הרעד בתוכן ופוסע לאטי בביטחון מזויף עוד כמה עשרות מטרים. חס וחלילה לא לרוץ, לא להיכשל ברגליים, לא להינקש בשיניים, לא להסב את הראש. לא תמיד זה הצליח. יום חול אחד כשעברתי ליד השטיבל רבץ שם על המדרכה כלב זאב גדול. הוא רחרח באפו את האוויר ומיד חשף את ההתחזות שלי, הזדקף והחל לנבוח. נמלטתי כל עוד נפשי בי אל הבית הסמוך, והכלב דלק בעקבותי בנביחות רמות.
שני אגפים היו לבניין שצורתו צורת רי"ש, וביניהם חיבר חדר מדרגות שלפני פתחו קיר מגן מכוער מבטון אפרפר. כיוון שתש כוחם, ניכו הדיירים הזקנים סכומים נכבדים מחסכונות אחרית הימים שלהם והוסיפו מעלית זעירה בחלל חדר המדרגות, וזו האפילה אותו. זינקתי במעלה המדרגות, גומא שלוש מדרגות בבת אחת, עד שגיליתי שהכלב אינו עולה במדרגות אלא מתפרקד על האסקופה וממתין לי שם כמו צייד מנוסה שטרפו כבר לכוד. התיישבתי על המדרגות רוטט כולי. לפתע פתאום נפתחה מאחורי דלת בשקשוק ברִיח ברזל, וקול עכבישי שאל:
"ילד, מה אתה לעשות פה?"
זה היה אדון רוטנברג האלטע משיגינע, שסגר עלי מלמעלה מתוך החשכה.
"מה אתה לעשות פה?" שאל שוב.
"יש כלב למטה," עניתי בשקט.
"לא שומע."
"כלב למטה!" הגברתי את קולי.
"כלב לא עושה כלום, רק רוצה להיות חבר."
"אני לא רוצה להיות חבר שלו."
צחק אדון רוטנברג ושאל, "אז מה יעשה ילד?"
"אני אחכה עד שילך."
"חושך פה. אתה רוצה לחכות אצל בית שלי?"
אינני יודע עד היום מדוע נעניתי. כנראה פחדי מפני הכלב והחשש שבסופו של דבר יחליט לטפס במדרגות ולהגיע אלי היו גדולים מהיראה שיראתי מפני שיגעונו של הזקן. וכך הלכתי אחריו אל תוך הדירה ופלשתי אל תוך מבואה אפלה ונגועת לחות כמערה טחובה. מחבל אחר של הדירה הסתננו כפליטים מארץ מריבה רחוקה צליליו של אותו פטֵפון ישן צרחני שהולך ומסתרס עם שמיעתו של הזקן.
הוּבלתי דרך מסדרון צר אל חדר המגורים, שמפינתו הפריח הפטפון צלילי פסנתר וכינור. אור שמש מועט דלף מחרכי תריס מוגף למחצה ושרטט באוויר החדר כוורות מלבניות זוהרות שיצורי אבק מרקדים בתוכן במצוות המוזיקה.
"אתה רוצה משהו לשתות? לימונדה קרה-קרה?"
שתקתי.
"זה מותר, בכוס זכוכית," הפתיע אותי הזקן.
"טוב. תודה."
"שב בינתיים."
התיישבתי ונבלעתי בתוך ספה גלופת רגליים. לפניה ניצב שולחן זכוכית עגול, ולצדו היתה כוננית ספרים נמוכה שעל גגה הונחו דגמי אוניות עשויות עץ שנראו כמתנודדות מול אדוות האבק המתנחשלות סביבן ומתלפפות על תורניהן. אדון רוטנברג שב מהמטבח עם מגש נחושת ועליו שתי כוסות זכוכית גבוהות והתיישב לידי. שנינו לגמנו בשתיקה את הלימונדה הקרה בגמיעות מדויקות כצלילי הפסנתר.
"איך קוראים אותך?"
"שאולי."
"אוהב בולים, שאולי?" שאל אדון רוטנברג.
"כן," השבתי.
"טוב מאוד," אמר, "מי שאוהב בולים יודע לחכות, ומי שיודע לחכות יודע לאהוב."
חייכתי כי לא הבנתי.
הוא קם, "בוא בבקשה."
הוא הוליך אותי במעבה האפלה אל קצהו הרחוק של המסדרון, ומפרקתו החיוורת הקירחת נוצצת לפני כאבוקה המורה את הדרך, עד שהדף דלת בקצה המסדרון. אור דלוח בקע ממנורת שולחן והאיר חדרון דל שכל רהיטיו מיטה שדופנותיה מצופות פורמייקה ירוקה, מכתבה צרה וארון קיר מתקלף, ובכל זאת הדהים אותי מראהו. לכל מלוא העין מפינה אל פינה נראו מאות תקליטים, דחוקים על מדפי עץ או מושלכים בערמות על השולחן ועל המיטה וצרורים באבק. עטיפות תקליטים נוספות הציצו גם מתחת למיטה ולמרגלות הארון ובראש המכתבה.
רק פיסת קיר אחת עמדה בפני נחילי הכובשים עוטי שריון הקרטון, ותמונה נתלתה שם וצולמו בה ילדה ונער, הילדה חובקת את מותניו של הנער ועיניו הכחולות זוהרות גם מבעד לתכריך האבק העוטה את התצלום.
הזקן פתח את דלת ארון הקיר ומשך מתוכו אלבום בולים ישן כרוך בכריכה ירוקה, שלה מבין דפיו מעטפה מוחתמת בחותמת דואר אוויר, הפך אותה וזרה מתוכה על השולחן כמה בולים זרים.
"אלו בולים חדש מאנגליה, אבל יש לי כבר. רוצה משהו?"
בררתי את הבולים. מכולם נשא חן בעיני בול שעליו תצלום צבעוני של חתן וכלה בבגדים הדורים, הוא מבוגר וקמוץ פנים, היא צעירה מלבלבת, חיוך כומס את זווית פיה. התצלום שעל הבול דמה במעט לתמונה שעל הקיר, אך השניים שעל הבול לא היו חבוקים.
"מי אלה?" שאלתי.
"זה בול אנגלי לחתונה של פרינס צ'ארלס ופרינסס דיאנה."
"הוא המלך?"
"לא. הוא הבן של המלכה. את המלכה רואים פה," הוא הצביע על צדודית כסופה של אישה שעיטרה את פאתו העליונה של הבול. ליטפתי אותה כדי להרגיש אם היא מוטבעת בנייר, ליטפתי גם את פניה של הנסיכה דיאנה.
"אתה אוהב בול?"
"היא מאוד יפה," אמרתי ומיד התחרטתי.
"יכול לקחת."
"לא צריך. תודה." הוא היה זר, אסור לקבל דברים מזרים. ודאי חילוניים.
"אני לא צריך זה. יש לי כבר. יותר עדיף לזרוק?" שאל אדון רוטנברג, והנסיכה דיאנה חייכה אלי. לקחתי.
"בוא נראה אם הלך כלב כבר," הציע הזקן.
הצצנו מהמרפסת, זו שאת תריסי הגלילה הירוקים שלה אנחנו סוקלים כל שבת, וגילינו שהכלב נעלם. אדון רוטנברג ליווה אותי אל פתח הדירה.
"תודה," אמרתי והתחלתי לרדת, אבל קולו ירד אחרי.
"תגיד, ילד, למה לזרוק אבנים בשבת?" שאל.
עד אותו רגע חשבתי שהוא אינו מזהה אותי. נכלמתי. כמעט בלחש עניתי, "כי המנגינות שלך מפריעות לתפילה."
הנהן אדון רוטנברג בראשו באופן שאין לדעת ממנו אם שמע את התשובה אם לאו, ונפרד ממני בנפנוף יד.
בשבת שלאחר אותו יום חול, כששיחקנו בהפסקה "אחת שתיים שלוש דג מלוח", לא נשמעו צלילי הקונצרט מדירתו של אדון רוטנברג. כשהסתיים המשחק, אמר יוסי ברג, "בואו נלך לזרוק אבנים על המשוגע."
אמרתי, "הוא לא מנגן בכלל השבת."
אמר יוסי ברג, "הוא עושה בשקט, כדי לעבוד עלינו."
אמרתי, "אז מה זה מפריע לך?"
אמר, "כל ישראל ערבין זה לזה."
אמרתי, "אני לא זורק."
אמר יוסי ברג, "אתה מתחבר עם מחללי שבת? מה? אתה גוי גוי מחשמוי בעצמך? תראו אותו, גוי, גוי, מחשמוי!"
צחקו כל הילדים שבחבורה וזקרו אצבע לעברי והטיחו בי, "גוי, גוי, מחשמוי."
ויוסי ברג הקטגור גיבב ראיות מרשיעות: "לא סתם אבא שלך הולך עם כובע קנייץ' ולא עם ספודיק כמו כולם. זה בגלל שאתם לא דתיים אמיתיים. וסבא שלך הוא בכלל מפועלי אגודת ישראל ואנחנו אגודת ישראל, אז אתם הפועלים שלנו ואתם חייבים לעשות כל מה שאנחנו נגיד לכם."
פישקתי שפתַי בקושי, "בואו נלך לזרוק אבנים."
הריעו כולם.
נעמדנו כולנו מתחת למרפסת של אדון רוטנברג האלטע משיגינע, ואני הרמתי את ידי וסקלתי את כבודי ואת יושרי וצעקתי עם כולם, "גוי, גוי, מחשמוי, כי לעוילום חסדוי," ואדון רוטנברג הופיע, מופתע כולו, וכשכש בעצבנות בזרוע הרוטטת שלו וכיווץ עיניו וזעק, "שאולי, שאולי, איפה אתה?"
שבת יוסי ברג מגידופיו ופנה אלי מופתע, "אתה מכיר אותו?" הסתכלתי על אדון רוטנברג הבודד, האלטע משיגינע המסכן, והסתכלתי על תשעת הילדים שמתגודדים לצדי במדי שבת, כותונות לבנות ומכנסיים שחורים, פאותיהם הארוכות המשייות צרורות מתחת לתלולית כיפת הקטיפה ורעל בעיניהם, וידעתי מיד מה עלי לעשות. באוזני התנגן מארש סוער של מלחין החצר המיתולוגי של החסידות. תופי המלחמה שלו רועמים כמו סלעים ענקיים שמתגלגלים במדרון חלקלק חסר קרקעית.
"מה פתאום?" השבתי, "בטח לבן שלו שמת בצבא קראו שאולי, והמשוגע בכלל שכח שהוא מת והוא מחפש אותו."
וכדי לטייח את חומות הכזב והעוול של גרסתי, פצחתי מיד בשירה, "ובחוקותיהם אין אנו הולכים. בדרך התורה נלך. נקדש שם שמים. נשבור לציוינים את השיניים," וכולם הצטרפו אלי, ואדון רוטנברג האלטע משיגינע עמד והמשיך לצעוק, "שאולי, שאולי, מה אתה עושה?" ומילותיו כחצים על לב האבן שלי.
פתאום נעלמה דמותו של אדון רוטנברג מהמרפסת, ורגע אחר כך פצח הצופה הקדמי בהתרעה מבוהלת, "הוא יורד!"
בשביל הכניסה לבית, מאחורי קיר הבטון, הופיע אדון רוטנברג, כולו קצף וחמה ודמעות מתרססות בתלמי פניו, גופייתו ארוכה מדי ומידלדלת בשוליה כזנב של כלב רחוב מוכה, מכנסי חאקי קצרים מבליטים את ברכיו הגרומות והוא נחוש לדרוש את גמול בגידתי.
הכול נמלטו בבהלה לתוך השטיבל, כי מי שאין בו יראת אלוקים שור מועד הוא, ואדון רוטנברג רדף אחרינו פנימה בגפיים מבעבעות ונעמד באמצע השטיבל ליד הבימה של קריאת התורה וצעק, "זה ילדים שלכם? אני נתתי אישה יפה, נסיכה. זה מה אתם נותנים?"
אני כבשתי עצמי בקרקע מתחת לספסל של אבי, וכל המבוגרים הרימו את עיניהם מהשניים מקרא ואחד תרגום, ואפילו הרב פוריס הזקן ביטל לרגע את השיעור בהלכות תענית ונתן מבט רבני זועף באורח הלא רצוי, ובתוך רגע כבר הרעימו על אדון רוטנברג יותר ממאה אנשים "שאאאאאאאאאאאאאה. פריצקעס," על שחילל את בית הכנסת וגם הפריע לשיעור של הרב פוריס, שזעמו מי ישורנו, ומה לאישה יפה בהיכל. איזה אינגעלייט גם ירה לעברו כמה בוטנים שנותרו על הרצפה מהשולעם-זוכער של אמש וכולם צחקו, ואדון רוטנברג מישש את זרועו הירויה והידק את משקפיו אל פניו ומלמל, "זה ילדים שלכם? שאולי, ככה עושים? אני נתתי אישה יפה, יפה מאוד, נסיכה נתתי."
הרב פוריס נתן בו עוד מבט רבני מקפיד, ומיד המטירו כולם על אוזניו החיגרות של אדון רוטנברג קריאות "גיי ארוייס", ולשווא ניסה לנוס אל מחילותיהם של מכנסי החאקי הקצרים ואל הגופייה שלגופו. דעתו כבר מגמגמת ואינה מורה לרגליו את הדרך הנכונה החוצה, ובמקום אל הפתח הוא מגיע אל הפחת ונעצר לפני הרב פוריס. שאגות ה"גיי ארוייס" וה"פריצקעס" מתעצמות, ואשמתי מטפטפת אל רצפת השטיבל המאובקת בדמעות שאפילו חיוכה של הנסיכה היפה דיאנה לא יוכל לעצור, ושפתי לוחשות, "סליחה, סליחה, השם, תעשה משהו."
בשקט ממלמל אדון רוטנברג, "זה ילדים שלכם? לוקחים ככה אישה יפה מאוד, ואחרי זה ככה בוגדים, כמו יודנראט?" וכמה מלומדי השיעור של הרב פוריס כבר מבקשים לקום ולדחוף את החול מלפני רבם שהוא שבת קודש, אבל הרב פוריס מסתכל על זרועו של אדון רוטנברג ומסמן להם להישאר במקומם, ואילו הוא קם ממקומו ומתיר את הגארטעל שלו בידיים מבעבעות ופושט את הקפוטה וגם את כתונת השבת, ונשאר רק בציצית צמר מעל לגופייה החושפת אמה שגם עליה נרשם מספר טלפון, ובה הוא מחבק את אדון רוטנברג וצועד עמו לאט אל הפתח, ואף אחד מכל הנוכחים באולם בית הכנסת לא צועק עוד אחריהם "פריצקעס".