כצל ציפור

גיוס

"מחר הבן שלי מתגייס!" אמא ממהרת להידחק ביני ובין המוכר, "ורצינו לקנות לו כמה דברים..."
עוד קודם בבית, ניסיתי להגיד לה, "עזבי אותך, אמא, לא צריך כלום, הצבא יספק הכול."
אבל משהו במבט עיניה המזוגג הבהיר לי שהיא לא מקשיבה. כלום לא יעזור.
בראשה כבר רצה רשימה ארוכה של מוצרים שונים ומשונים שלפי דעתה נחוצים לבנה יקירה, גיבור ישראל.

על שלושה דברים עולם החנויות למתגייס עומד: על הדאגה האמהית, על חוסר הניסיון הקרבי של אותן אמהות, ועל האמונה המוטעית שבבסיס כל לב אם - האמונה שככל שבנה יהיה מצויד טוב יותר כך יקל עליו המפגש עם המציאות הצבאית.
האמונה הזו מזכירה לי את האמונה, התפלה לא פחות, של אנשים מסוימים, שלפיה אם הם יישרו את גב המושב ויחגרו חגורת בטיחות בדיוק כמו שהקברניט ביקש, המטוס באמת ינחת בשלום.
כך או אחרת, החנויות האלו עושות הרבה כסף על חשבוננו, וכשראִיתי את המוכר עתיר הניסיון והחיוכים מצמצם מרחק לאמא - התחלתי גם להבין למה.
"לאן אתה מתגייס?" הוא שואל בעניין מעושה (כאילו יש לכך באמת חשיבות), "לצנחנים!" עניתי בגאווה ונפלתי ישר למלכודת שטמן לי. "האמת שלצנחנים יש נעליים קלות מעולות שמנפק הצבא. החיסרון הגדול הוא דווקא הגרביים הצבאיים שנותנים, כי הם סופחים זיעה ולא סופגים אותה, והרגל של החי"רניק, שהיא כידוע החלק הכי חשוב אצלו, זקוקה לאוורור!"
"מצוין!" קפצה אמא בשמחה, "זה נכון, באמת צריך אוורור!"
גם אני צריך אוורור, חשבתי לעצמי, והלכתי להסתכל על ציוד טיפוס בחלק אחר של החנות.
כמה דקות מאוחר יותר, כשחזרתי, אמא עמדה ליד הקופה, מחזיקה מספר רב של שקיות גדושות והמוכר על ידה עדיין ממשיך להרצות לה בהתלהבות. הפעם - על יתרונותיה העצומים של מגבת פולרטק אטומה למים.
"מאלה תן לי שתיים ליתר ביטחון."
למרות כל הכוונות הטובות, שום דבר מזה לא ממש עזר לי...
המפגש הראשון עם הצבא באמת מזכיר קצת את המכה של גלגלי המטוס על מסלול הנחיתה. הדבר האחרון שאפשר להגיד על זה - שזה נעים.

יש לכם שלושים שניות... זוז!
הראשון באוגוסט 2002, יום הגיוס.
אמא התחילה לבכות כבר מוקדם בבוקר...
"אני לא יכולה עם זה יותר, אביעד. אני אומרת לך, אני לא עומדת בזה!" מסכנה, אני עומד בפני שלוש שנים קשות, מרתקות ובעיקר עמוסות, אבל היא? היא עומדת בפני שלוש שנים של חרדה לשלומי. אבא, במאמצים ממש לא מוצלחים להרגיע אותה, חוזר ואומר בטון מונוטוני, "תירגעי, הילד חוזר בשבת, הוא לא נוסע לשטחים עדיין, אל תהיי היסטרית."
אני לא מבין מה יש לחשוש פה. בשבילי הצבא הוא תכלית כל שנות קיומי עד עכשיו. נראה לי שמאז ומעולם חיכיתי להתגייס, ללבוש מדים ו... בעצם... לא ממש ברור לי למה בדיוק אני מחכה... אבל זה בטח יהיה מגניב.
ציפיות רבות ואנשים רבים מלווים אותי לתחנת האיסוף בבית החייל בירושלים. מוזר שאני מתגייס דווקא כאן. פה הייתי משחק כדורסל עם אבא בימי שישי. עד עכשיו היה המקום סמל הכיף והחופש בעיני והנה בבוקר אחד בהיר כל המשמעויות משתנות.
אבא מתרוצץ מסביבי, מספק תערובת בלתי אפשרית של עצות, ממתקים וקמיעות מזל. "אל תשכח לרשום את עצמך בדוכן של האגודה למען החייל. יש להם כל מיני מבצעים ומתנות, חבל שתפספס. אתה רעב? נקנה לך משהו לשתות? תגיד לי, אלה גם צנחנים? לקחת את הקמע של הרב כדורי? אל תשכח לקחת את חוברת פרשת השבוע של הרב מוטי אֵלון, שיהיה לך מה לקרוא בדרך. אתה רעב? נקנה לך משהו?" אוף...
סבתא יהודית עומדת בצד ומצלמת את כולם. היא לא רוצה להתערב ממש אבל... "גם לי חשוב ש... לא תיקח את הדברים קשה מדי, לפעמים בצבא אתה חוטף עונש בלי סיבה ו... לא צריך לקחת ללב..."
על מה היא בכלל מדברת? למרות ההִנהונים שאני מפנה אליה, דבריה נראים לי מנותקים מהמציאות. איזה עונש? מה לקחת ללב? כל צבא הגנה לישראל מחכה רק לי!
את לא יודעת את זה, סבתא? אני הולך להיות החייל הכי טוב בצה"ל!
סבא אריה עושה את מה שהוא תמיד עושה כדי לשבור את הקרח - מספר בדיחות קרש. אני מצחקק בנימוס, מרוגש ולחוץ מכדי לדון בדקויות ההומור ההונגרי שלו. כל אחד מהם מתמודד עם הבלתי ידוע שלי בדרכו הייחודית.

הרמקול פולט השמות מסרב לקרוא בשם שלי אבל ברור מאוד שזה עניין זמני בלבד. אני נעמד מול אבא ומנסה לדמיין מה הוא מרגיש: זה הרי אותו הרמקול, אותה התרגשות ואותה מצלמה שהיא בת משפחה קבועה. אולי רק הפירמה והדגם השתנו. בלחיצת כפתור היא מנציחה ברגע אחד שני גברים מתחבקים. הדור שלו מתחלף, זהו רגע ההכתרה של הדור הבא. אותה גאווה שזיהה אבי בפני עכשיו, היא זו שלפני עשרים ומשהו שנים זיהה בפניו אביו שלו כאשר העביר אליו את הלפיד.
אבא הסתכל בעיני הלוחמניות והרגיש מבוגר כל כך. רציתי להגיד לו שאני מבין אותו, שגם אני בוודאי אעמוד כאן, בעוד דור, וארגיש כמוהו.
במקום זה שתקתי.
"בוא, אני אברך אותך." רק תחת הידיים החזקות, הסומכות, אני מתחיל לקלוט מה בעצם קורה כאן, ועם ההבנה המחלחלת באות גם הדמעות. אבא עוצם עיניים ומברך אותי, מבטו לשמים מעלינו. בכל שבוע אני שומע את הברכה הזאת אבל הפעם היא אחרת - אטית יותר ורועדת: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלום."

אני עולה לאוטובוס יחד עם שאר מגויסי הצנחנים הטריים, עדיין מאושר ועדיין אזרח אבל לא לזמן רב. האוטובוס יוצא לדרך והרדיו מנגן בווליום גבוה: "YOU'RE IN THE ARMY NOW! YOU'RE IN THE ARMY!"
כולם מבסוטים. יש לנו צ'ופרים, עיתונים ומצב רוח מצוין. ההרגשה היא כמו בטיול שנתי: "נהג, שים גל"ץ!" אני משקיע המון אנרגיה בניסיון להתחבב על זה שיושב לידי. העובדה שאני כבר יודע את כל הפרטים הכי קטנים על הגיבוש, לא מונעת ממני לשאול אותו מה הוא יודע - "ולאיזו יחידה אתה רוצה להגיע?"
אני רוצה להגיע ל"מגלן".
מאז ומתמיד רציתי להיות חייל קרבי. אבא שלי היה צנחן וכשהייתי בערך בן שלוש הוא עשה טעות רצינית והכניס את הכומתה האדומה שלו לארגז התחפושות שלי. מאז שמצאתי אותה סירבתי להתחפש למשהו אחר מלבד לחייל, והכומתה המסכנה בלתה מרוב שימוש. בגלל אבא חשבתי שלהיות צנחן זה שיא הגבריות, עד שפעם אחת שמעתי אותו מדבר על איזה מבצע שעשתה יחידה מובחרת. לקולו של אבא התלוותה נימת התפעלות שלא הכרתי. באותו רגע גיליתי שיכול להיות מישהו שהוא יותר גיבור אפילו מצנחן, ובו במקום החלטתי לגדול ולהפוך להיות כזה.
הבעיה שלי בדרך להגשמת חלום הסיירת היתה הכושר הגופני, או ליתר דיוק, חוסר בכושר כזה. עד תחילת כיתה ט' לא הצלחתי לסיים ריצת שני קילומטרים והייתי נשבר באמצע, חסר נשימה ומאוכזב. שנאתי לרוץ וקיוויתי שהכושר יצמח לי עם הגיל. כל זה לא הפריע לי להמשיך ולדבר על הצבא בטבעיות של גנרל זקן שבע קרבות.
הדברים השתנו בתקופת הישיבה התיכונית. גרתי בפנימייה ואחד הדברים שהכי אהבתי לעשות לילה לילה היה לנהל דיוני צבא ארוכים עם עקיבא המדריך. יום אחד הוא אמר לי, "יאיר, עזוב אותך משטויות. אם לא תדע לרוץ - לא תגיע לכלום."
לקחתי את זה קשה מאוד. הבנתי שהוא צודק. במקום להיעלב שאלתי אותו מה צריך לעשות. עקיבא הכין לי טבלת אימונים מפורטת שבה כתב כמה פעמים אני צריך לרוץ בשבוע ואיך. כבר ביום שלמחרת היתה ריצת אלפיים בשיעור ספורט. החלטתי שזו תהיה הזדמנות טובה לבחון את עצמי.
יצאתי לריצה בהתלהבות... תוך חצי דקה בערך נגמר לי כל האוויר. נהיה לי קשה מאוד לנשום, עוד סיבוב ועוד סיבוב, זה פשוט לא נגמר. נשבעתי לעצמי שלא ארוץ יותר בחיים, איכשהו... בסוף... ראִיתי את קו הסיום... והגעתי!
ברנע, המורה הג'ינג'י לספורט, עמד שם ולא האמין שסיימתי את הריצה בריצה. ברגע שעברתי את הקו, עברתי להליכה אטית. הראש כאב והרגשתי שאני עומד להקיא. "...באאאא... אמא'לה... אני עומד למות..." נשכבתי על הרִצפה ולא זזתי במשך עשרים דקות, משמיע לעוברים ושבים ברחוב אנקות ייסורים קורעות לב. "לא אִכפת לי מכלום... העיקר שהצלחתי..." הכאב עבר ובמקומו נשארה רק תחושת ההישג. בפעם הראשונה בחיים, הגעתי לקו הגמר, ואפילו לא אחרון! באותו ערב חזרתי לעקיבא ואמרתי לו שאני מתחיל להתאמן באופן קבוע, לקחתי את תוכנית האימונים שלו והבטחתי לעצמי שאעמוד בה.
שנאתי לרוץ אבל בכל זאת המשכתי. בכל פעם שרצתי הריצה נעשתה קלה יותר ויותר. בסוף העסק התייצב על שלושה אימונים בשבוע, כשבכל יום שישי ערכתי ריצת סיכום של עשרה קילומטרים מהישיבה התיכונית ועד הבית.
אף פעם לא הייתי אצן מצטיין. מקסימום בינוני. אבל בריצות שלי יש כלל אחד שלימד אותי עקיבא: "לא להפסיק באמצע." גם אם הקצב ממש גרוע, גם אם כואב מאוד ואתה מפגר מאחור אחרי כולם - סיים את הריצה - בריצה.

על יחידת מגלן שמעתי במכינה הקדם צבאית בני דוד בעֵלי לפני הגיוס. דיברנו שם הרבה על צבא בכלל ועל היחידה בפרט. בעצם, כשאני חושב על זה, רוב הזמן דיברנו על הצבא. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שהחבר'ה באים למכינה. יש אפילו מד"ס* מיוחד לחבר'ה שרוצים להתקבל לסיירות המיועד למורעלים בלבד. מעביר אותו רב אחד משוגע, בוגר סיירת צנחנים. זה הראש שם. מתוך מחזור של מאה חבר'ה - תשעים ותשעה הולכים לקרבי ושישים-שבעים אחוז מתוך אלה שהולכים לקרבי מגיעים ליחידות מובחרות.

"שתי דקות הייתם למטה עם כל הציוד. זוז!"
אני מתעורר. האוטובוס עצר. הגענו לבקו"ם. בבת אחת אני נזרק למציאות חדשה. לא מבין מה קורה מסביבי אבל כולם רצים אז גם אני רץ...
גזירות משונות מתחילות לנחות מלמעלה. חולצת הטי שירט האהובה עלי נגנזת עמוק בתיק יחד עם כל שאריות עצמי הקודם. במקומן קיבלתי שלוש חליפות מדים מאריג גס (זוג כנגד כל שנה?) נעליים צבאיות מכאיבות, כמה זריקות מהירות וזהו: "עברת את שרשרת החיול - מעכשיו אתה רכושו של צבא הגנה לישראל, בהצלחה!" מה בהצלחה? מה רכושו? איפה מתחרטים? אני מודה שהקטע הזה עם החייל מהצנחנים שהסביר לנו איך ללבוש את המדים היה די משעשע, אבל זה כבר לא מצחיק! עכשיו אני רוצה הביתה...
"חייל! אתה תצא הביתה כשאני אגיד לך לצאת, ולפי צורת ההתנהגות שלך זה יהיה בעוד הרבה זמן..."

סוף היום. רק עכשיו, מכורבל לראשונה בתוך שק שינה צבאי, אני מתחיל להבין איפה אני נמצא. אני חייל. שערי הצבא נסגרו בטריקה מאחורי, על מנעול ההשהיה שאמור לפתוח אותם כתוב: שלוש שנים פחות יום אחד.

שלושה ימים בשביל שלוש שנים
לילה בבסיס הטירונים. פנסים חזקים מדי מטילים אלומות צהובות של אור על קבוצת צעירים* במדים שרועדת מקור ומהתרגשות.
אני יודע שאני טוב, ככה אני מאמין, ובעוד כמה רגעים גם אצטרך להוכיח את זה, אבל מה אם אני טועה? מה אם לא אהיה מספיק טוב? מה יקרה אם אפצע? אם לא אתקבל למגלן?
כמעט בכל שעה עגולה אני מתקלח - וזה לא שאני כל כך מלוכלך... אני מתקלח כדי להרגיש את המים החמים מרגיעים את החרדות האצורות עמוק בבטן. "הכול בראש," אני חוזר לעצמי על המנטרה השחוקה, "הכול בראש."

כשהגענו לבקו"ם, הופיעה לפנינו להקת הבסיס. בתחילת המופע אמר הסולן, "ערב טוב לכל צנחני העתיד שנמצאים איתנו כאן בחדר, חיילי הגדודים, הסיירת, החה"ן והעורב ואנשי יחידות מגלן ודובדבן."
כשהוא הזכיר את המילה "מגלן" לחש לי קול זעיר באוזן, "זה אתה, הוא מדבר עליך, זה חייב להיות אתה." הסולן צדק, כולם פה שווים, צנחנים פוטנציאליים, מגלניסטים פוטנציאליים. רק הגיבוש יקבע מי יגיע לאן...

ההיכרות בינינו לבין המדריכים המילואימניקים שהעבירו את הגיבוש היתה קצרה ולא פורמלית. שלושתם הציגו את עצמם בשמות פרטיים.
אחד המדריכים היה קצת גוץ ושמנמן. לא הבנתי איך בחור כמוהו הגיע ליחידה מובחרת. הוא אמר שהוא המדריך הראשי ושנקרא לו בבקשה רק דני (אין בעיות, "רק דני"...), ושאל אם אנחנו רואים את הברז כיבוי האדום לבן הרחוק. ענינו ביחד שכן, והוא חייך, נשם נשימה עמוקה ואמר מילה אחת, "צאו!"
הייתי מוכן. חיכיתי להזנקה פתאומית כזו. המקצה הראשון בגיבוש הוא זה שקובע מה כולם בקבוצה יחשבו עליך ואולי גם מה אתה תחשוב על עצמך במשך כל הגיבוש. נתתי את הזינוק הכי מטורף שלי, השקעתי המון מאמץ ברגליים כדי להשיג יתרון על כל האחרים ולהשאיר אותם מאחורי. במקצים של ריצת ספרינט כזו חשוב להיות תחרותי ולנסות לנצח. על חברותיות ורעות לוחמים לא מקבלים פה ניקוד.
נגעתי בברז האדום לבן והסתובבתי במהירות כשמרוב תנופה אני מעלה אבק ומעיף נתזי חצץ לבן לכל עבר. הגעתי חזרה ונעמדתי מתנשף מול דני. הגעתי ראשון.
בבת אחת נעלמו כל הפחדים של היומיים האחרונים. המקצה הראשון הוכיח לי שלמרות הכול, אני בהחלט מסוגל לעמוד באתגר הזה. פתאום לא היה אִכפת לי משום דבר, הפכתי להיות רובוט, רק לעשות את מה שדני אומר ולעשות את זה הכי טוב. זה בדיוק מה שרציתי להרגיש בגיבוש.
ההמשך היה קשה אבל הוגן. היו שלבים של מאמץ רציני ואחר כך קצת מנוחה. ניצלתי את זמני ההפוגה כדי להסדיר את הנשימה, לנוח. לא לחשוב, לא לחשוב, רק לא לחשוב... מחשבות על פרישה הן בלתי נמנעות - ובכל פעם שהיתה עולה בי מחשבה זדונית כזאת או ספק כלשהו, קיללתי ונתתי לעצמי מכות חזקות בבטן.
"...זחילות, אני שונא זחילות..." האדמה כאן עשויה קרום קשה ומלאה אבנים חדות. ההתקדמות עליהן שורפת לי בצורה נוראה במרפקים ובברכיים. "... אין ברירה..." אני גורר את עצמי הלאה לאט ובייסורים, מניח בעדינות את המרפקים על הקרקע ואז מתקדם. רגל ועוד רגל. קולט את דיווחי הכאב מכל האיברים הפרושים ומתכונן לקראת כאבים חדשים תוך כדי גניחות ויבבות. אף על פי שאני ממש גרוע בזה אני ממשיך להזדחל בעקביות. הלוואי שיכולתי פשוט להסתער על העניין ולגמור עם זה...

המדריכים כנראה התחילו להשתעמם... הם עצרו והכריזו על "תחרות הזחילה הגדולה": "רק ששת החיילים הזוחלים הכי טובים במחלקה יעלו לשלב הגמר, והזוחל המהיר מכולם יוכתר כ'נחש המחלקתי'!"
...אני מעורפל לגמרי... לא מבין מה רוצים ממני... תחרות שמחרות... אני ממשיך לזחול וזהו! בכל פעם שיצא מקצה פשוט הצטרפתי לזוחלים, זוחל במגושמות הרגילה תוך הפקת קולות סבל מוזרים והשתרכות הרחק מאחור. אני ממש מקווה שזה ייגמר... זוחל בקצב פלסטר. במקום להסתער ולתלוש את כל התחבושת בבת אחת, אני מוריד שערה שערה.
המשכתי לזחול בלי לשים לב לכלום, ללא שום קשר לתוצאות הזחילה שלי או של האחרים, תוך התעלמות מוחלטת מחוקי התחרות המסתוריים.
וכך העפלתי שלב אחרי שלב, עד שהשתתפתי לבסוף במקצה הגמר עם ששת הזוחלים הכי הטובים בקבוצה.
הגעתי אחרון, אבל זה לא מנע ממני להישאר ולהילחם מול השניים המהירים ביותר.
כך קרה שבמקצה האחרון של התחרות כבר זחלתי לבד. ברגע של בהירות חושים הבחנתי פתאום להפתעתי שכל שאר הקבוצה עומדת מעלי ונקרעת מצחוק, הזוכה בתחרות כבר הוכרז מזמן, ואני, "הנחש המסטול", עוד ממשיך וזוחל ללא צורך.
המדריך שאל אותי בקול רם מדי, "תגיד, הכול בסדר איתך?"
שום דבר לא היה בסדר. הייתי אומלל ודפוק לגמרי והכאב כנראה אטם לי את השכל.
ראִיתי שכולם מחייכים והבנתי שהדרך היחידה לצאת מזה היא להצטרף לצחוק הכללי. חייכתי חיוך גדול ומטופש, "המדריך דני, לא אמרת לנו קודם שצריך לזחול?"
כולם מסביב צחקו, "רק דני" רשם משהו בפנקס.

נכנסנו לתוך אוהל גדול ועשינו כל מיני תרגילי מחשבה, נאום לפני קהל ופירוק והרכבה של מקלע קל. כששאל אותי המדריך אם אני יודע איזה כלי נשק מונח לפני, עמדה בפני דילמה קטנה. אני מזן הילדים האלו שמרגע שעמדו על דעתם קראו כל שבב אינפורמציה בנושאי צבא ונשק, כך שמצד אחד אני יכול לתת לו סקירה היסטורית על תולדות המקלע הזה... מצד שני, אני מפחד שהוא לא יאהב שוויצריות כזאת...
בעצם, מה אִכפת לי מה הוא יאהב ומה לא. אני אמור להיות מי שאני באמת, לא? במקום תשובה נתתי לו הרצאה שלמה על המקלע כולל פירוט חלקים, היסטוריה צבאית ופרטים שהמא"ג* הזה לא ידע על עצמו.
למרבה המזל המקום והזמן התאימו להפגנת ידע ראוותנית כזו ונראה שהמדריך התרשם לטובה.
בצבא האמיתי, לעומת זאת, התפארות כזו הרבה פעמים אינה במקום. מפקדים שמרגישים שידע של חייל מאיים על סמכותם, ממהרים לפצות על הפער באמצעות איזו הערת משמעת שהם מנחיתים עליו ממרום דרגתם.
הרי לא ייתכן שחייל פשוט ידע יותר ממנו. הוא המפקד!

הקבוצה שלנו מורכבת מאנשים איכותיים.
הבחנתי בזה מההתחלה והתעודדתי. אולי אם קטלגו אותי בקבוצה אחת יחד עם כל כך הרבה "ילדים טובים" יש לי סיכוי יותר טוב להתקבל?
לא יודע.
החבר'ה מורעלים כולם. לכל אחד יש סיפור משלו על הגיבושים שעבר ועל הכושר המעולה שפיתח לקראת הצבא.
בתחילת הגיבוש לכל החיילים היו חולצות של סיירות, חולצות של מרוצי ניווט לזכר חיילים שנפלו וחולצות של חוגי הכנה לצה"ל. זה היה נראה לי אז חסר טקט מצִדם לבוא לגיבוש של יחידות מובחרות בחולצה של יחידה מובחרת. לכן שמחתי מאוד כשהמדריכים אמרו לנו להעיף את כל החולצות האלו וללבוש חולצות טי שירט לבנות רגילות. על החולצות השוויוניות שלנו ציירנו מספרים בטוש שחור כהה, וזה הרס סופית לכל אצני הטריאתלון האלו את הפוזה. עכשיו הם רק עוד סתם מספר.
למרות איכותם הגבוהה של האנשים, לא היתה לי שום בעיה לציין מי הם השניים שאני הכי לא אוהב בקבוצה כשנדרשנו למלא את השאלון הסוציומטרי.
אחד מהם היה בחור רזה ושחום שלא הפסיק לדבר ולבלבל את המוח... כשהיינו נושאים את האלונקה הוא היה צועק מאחור, "חבר'ה, לא להישבר!"
הבחור השני שציינתי היה דווקא בחור טוב, הוא סחב וזחל כמו גדול, אלא שמבחינתי הוא עשה את טעות חייו - דחף אותי בכוח כששנינו הגענו באותו הרגע לידית האלונקה הפנויה היחידה. אתה רוצה להיות הכי טוב? זה בסדר גמור, אבל אם אתה דורך על מישהו בדרך - גם אם תגיע ראשון - אתה כבר לא הכי טוב. נתתי לו לסחוב את האלונקה באותו סיבוב. לא התאים לי לריב כמו ילד קטן על מקום באלונקה. "קח את הידית," סיננתי, "והלוואי שיישבר לך הגב..."
הלילה והעייפות ירדו עלינו במהירות, חולקנו לזוגות והקמנו יחד אוהלי סיירים קטנים. צורפתי לשלמה, חייל ותיק שבא משייטת הצוללות. בחור נחמד מאוד ושקט. הוא סיפר שהוא רוצה להתקבל לפלס"ר צנחנים. "נמאס לי מהצוללת, מהעובדה שבמקום מיטה יש לי דרגש מתכת שעליו ישן כל הצוות בתורנויות, נמאס לי להיות לכוד בתוך קופסת הפח הזאת, כל היום רק אוכלים ונרקבים בלב ים. עד שכבר מגיעים לנמל, בקושי אפשר לצאת מהמדף מרוב שומן."
מאוד הערכתי אותו. לעשות גיבוש באמצע הצבא זה הרבה יותר קשה מלעשות אותו לפני. אתה כבר חייל בתוך מסגרת יחידתית, יש לך חברים ומיליון תירוצים להיתלות בהם כדי לא להגיע לאן שאתה באמת רוצה... אבל הוא באמת רצה להגיע לסיירת צנחנים.
הסתדרנו טוב ביחד. שלמה היה מנוסה בשדאות, כנראה מהטירונות שלו בחיל הים, כך שאת אוהל הסיירים סיימנו להקים ראשונים, נפלנו לתוכו כמו שני בולי עץ ונרדמנו.
פקחתי את העיניים בבת אחת. הרגע התעוררתי מחלום בלהות שבו מישהו זר הכניס את הראש לתוך האוהל שלנו וצרח. אני לא רואה כלום, משהו עוטף אותי... באמצעות גישושים אני מגלה שאני מכוסה בברזנט, האוהל התמוטט עלי, אולי מעוצמת הצעקה.
"שלמה? שלמה?" הוא נעלם... זה לא היה חלום.
זחלתי החוצה מבעד ליריעות כל כך מהר, עד שלא הספקתי למצוא את הנעליים, והאוויר קר נורא - ניגוד גמור לשק השינה שממנו הגחתי. לשנייה אחת המומה אני עוד מקווה שזה חלום רע ושאני בכלל בבית בירושלים, מרחק שנות חושך מכאן. אני מקדיש את שאריות הבלבול וההתארגנות של החבר'ה מסביב, כדי להביט אל הירח ולקלל בשקט את הלילה הארוך הזה, שלא נותנים בו לישון.
"שלושים שניות נגעתם בגדר - חזרתם!"
המדריכים לא מחכים לאף אחד. אף אחד לא יתעניין בסיפור הנעליים שלי, כולם כבר רצים לגדר... אני עוד נטוע במקומי - לרוץ? לא לרוץ? פתאום אני שם לב שהג'ריקן המחלקתי עומד במרכז המאהל - זנוח לבדו, נעלב ששכחו אותו. בזווית עיני אני קולט גם את אחד המדריכים עומד ומסתכל עלי. הוא ראה שראִיתי ואני ראִיתי שהוא ראה. אין ברירה, אני חייב לקחת את הג'ריקן המזופת הזה איתי, אחרת כל המחלקה תידפק. אני תופס אותו בידית ורץ יחף. זו זוועה. כל המשקל מרוכז, הג'ריקן מרגיש כמו בלוק אבן שתלוי על ידית פלסטיק דקה. לרוץ בלי נעליים היה רעיון רע מאוד... אני סורק את פני הקרקע ומתמרן בין אבנים חדות וברזלים, וכשאני מצטרף למחלקה המתנשפת, אני מגיע בדיוק בזמן כדי לשמוע את סיום ה"שטיפה" שנתן להם דני המדריך, "מישהו שכח להחזיר את הג'ריקן למנשא שלו... זה בטח אותו המישהו ששכח לקחת אותו בריצה לגדר. בגללו מספר 6 נאלץ לסחוב אותו יחף - אתם לא שמים קצוץ על חבר שלכם? הוא יכול היה לפתוח את הרגל ואז כל הגיבוש הזה לא היה שווה!" אני לא יכול שלא להרגיש איך החזה מתנפח מגאווה...

"ואתה, מספר 6, לפני שאתה מתנפח פה מגאווה, תגיד לי, אתה מטומטם?!"

זאת הפעם הראשונה שבה התוודעתי לאויב הדמיוני הגדול ביותר של כל מחלקת חיילים בצה"ל - "מישהו".
"מישהו" ליווה אותי מאז לאורך כל המסלול, כשהיה לי קשה -האשמתי אותו בקשיים, הוא היה זה שעשה את הטעויות הכי מטומטמות, ששכח, שפישל, שלא הודה, ושבלעדיו האשמה תמיד נופלת על כתפיים אמיתיות. "מישהו" הוא החייל היחיד במחלקה שפשוט אי אפשר בלעדיו.

"שלושים שניות נגעתם בעמוד - חזרתם!"
אין שום סיכוי לעמוד בזמן. המדריך יודע את זה ואנחנו יודעים את זה אבל אני יודע עוד דבר - צריך לשחק את המשחק...
המדריך מסתכל בשעון שלו כשהוא מנסה לעטות על פניו הבעה חמורה. "כמה זמן לקח לכם?"
איש מאיתנו לא עונה לו.
"נכון מאוד. זה לקח לכם ארבעים וחמש שניות. אוקיי, לא עמדתם בזמן שלי..." הוא ממשיך להטיף. אני מנצל את ההפוגה כדי להסדיר את הנשימה ולהכין את עצמי לריצה הבאה. תן להם לדבר ולבלבל את המוח, הזמן עובד לטובתך - כל נאום כזה הוא פחות זמן לרוץ...
"יש לכם עשרים וחמש שניות לעשות את זה, צאו!"
בסיום הגיבוש נשארנו רק כמחצית מכמות האנשים. זה היה די הרבה וזה עצבן אותי. ככל שעפים יותר אנשים אני מקבל הרגשה טובה יותר. ככה זה. כל אחד שעוזב מבצר את מעמדם של הנשארים. למרות מספרם הגדול יחסית של המסיימים רק חלק קטן יתקבל ליחידות השונות, ומתוכם רק מתי מעט יתקבלו למגלן.
שלב הסינון הבא והאחרון הוא הריאיון האישי. זה הדאיג אותי, כאן אפשר ליפול בגלל עניין של מה בכך - מזל רע, מראיין מצוברח ששם המשפחה שלך לא מוצא חן בעיניו, הכול עלול לקרות...
כשנכנסתי לאוהל הראיונות ההרגשה שלי השתפרה. בפנים לא ישבו מפלצות פסיכוטכניות אלא בני אדם רגילים. למראיין הראשי היתה חולצה עם הסמל של מגלן. לא ידעתי אם זה כי הם מתעניינים בי או כי כך נהוג אצלם. המראיין עבר על כמה טפסים ודפים... "אז, אה... יאיר אנסבכר, למה אתה רוצה להגיע למגלן?"
סיפרתי את האמת. עניתי כמה שיותר פשוט ולא מתחכם וקיוויתי שדברי ימצאו חן בעיניו. בראיונות אישיים - או שזה מוצא חן, או שזה מוצא לא. ואז אתה מוצא את עצמך בחוץ.
בסוף יצאתי בתחושה טובה. הרגשתי שהצלחתי להרשים אותם.

מהגיבוש חזרנו לפלוגת הטרום טירונות. פלוגה זמנית שבה שוהים כל החיילים ביחד בשבועות הראשונים שאחרי הגיוס עוד לפני המיונים ליחידות ולמחלקות השונות. ב"טרום" חלקתי אוהל עם אבנר בטיטו. חייל רזה מאוד בעל עיניים גדולות וקול מתחנחן עולה ויורד. לא כל כך סבלתי אותו וניסיתי לתפוס ממנו מרחק אבל הוא דווקא נדבק אלי ולא הפסיק להחניף לי ולהתלהב ממני בקול רם ובצורה לא נעימה. בטיטו סיפר שהוא עשה ריאיון ישיר ליחידה והתקבל אחרי שנפל מטיס.
לא ממש האמנתי לו, חשבתי שהוא פנטזיונר, הבחור הזה במגלן? אין מצב.

ברגע שהופעתי בפתח המאהל, בטיטו רץ אלי -
הוא חיבק אותי כמו מישהו שמקבל קרוב אהוב בשדה התעופה ורצה לעזור לי לסחוב את הקיטבג... למה לעזאזל שאני אתן לו לסחוב את הקיטבג?
הרגע חזרתי מהגיבוש, אני קרוע מעייפות, והבחור הזה - רענן כמו פינגווין שקם משנת לילה על ערימת שלג - מפזז סביבי ולא מפסיק להגיד לי כמה הוא שמח שסיימתי את הגיבוש ושבטוח התקבלתי. לפי החישוב שלו שנינו נהיה חברים טובים באותו צוות.
"בטח, בטח," אני עונה מתוך עייפות... אם הוא במגלן אז אני קיטבג.

באוהל המואר כבר רובצים כל אלה שלא סיימו את הגיבוש מסיבות שונות, רובם בגלל בעיות רפואיות. המצב שלהם היה על הקרשים כי בזמן שאנחנו בילינו בנעימים בגיבוש הם חזרו לפה ועשו עבודות רס"ר כל היום. הצבא לא יכול היה לגלות יותר רגישות. לקחת מהחבר'ה האלה את חלום הסיירת ובמקומו לתת להם לנקות שירותים - שיא ההתחשבות ממש. ריחמתי עליהם והרגשתי קצת לא נעים... מה אפשר להגיד להם? "לא נורא, תהיה פעם אחרת"? איזה לא נורא? איזו פעם אחרת? אני במקומם הייתי בכלל עורק מהצבא.
התמוטטתי על מיטת השדה - "לא נעים" מת מזמן.

מסדר דמעות. המעמד שבו מודיעים על תוצאות הגיבוש...
הרס"פ עמד במרכז הפלוגה, כל החיילים מסביבו בשקט מתוח, כולם מחכים לבת הקול שתצא מפיו ותכריע סופית מי הולך לאן: "אביעד אוהד - 202!" "אליהו מוטי - 101!" "אנסבא..." הרס"פ נתקע "אנ... אנסנ..." ידעתי שהגיע תורי. אנשים תמיד מתקשים באיות שם המשפחה הגלותי שלנו... "אנ... סב... רגר... אנסברח..." - "אנסבכר!" צעקתי בקוצר רוח בדיוק באותה שנייה שבה התייאש הרס"פ מהשם המסובך ואמר מילה אחרת, לא ברורה, שנגמרה בהברה "אַן". מפני שנכנסתי לדבריו כמו אידיוט, לא הייתי בטוח ששמעתי מה ששמעתי. רציתי לבקש ממנו לחזור על ההכרזה, אבל כולם מסביב כבר טפחו לי על השכם ולחצו לי ידיים. "כל הכבוד! כל הכבוד!"
"מה כל הכבוד? מה הוא אמר?"
באותו בוקר אמר לי חבר שהוא שמע שאני משובץ לגדוד 890.
בשעתיים שחלפו מאז כבר הספקתי להיכנס לדיכאון, להשלים עם זה, להתעודד, ואפילו להרגיש גאוות יחידה אמיתית כלפי הגדוד החדש שלי. אבל הוא טעה. המילה שאמר הרס"פ היתה - מגלן.
...עוד שמות של חיילים, עוד שיבוצים...
אני כבר מנותק לגמרי מהסביבה, אני בפנים! עברתי את הגיבוש!
"כל מי ששובץ למגלן ללכת לעמוד ליד שלט מספר חמש!"
לקחתי את הקיטבג והלכתי לשלט מספר חמש.
אני מאושר, הכול הולך טוב, בדיוק כמו בתכנון. במפת המסלול הצבאי השאפתנית שהופיעה בראשי כבר סימנתי וי קטן ליד המילה גיבוש. עכשיו כל מה שנותר זה לסיים מסלול ביחידה, לצאת לקצונה... והרמטכ"לות בדרך!
עשרים שניות אחר כך כבר נחלתי את האכזבה הראשונה. ליד שלט מספר חמש, עמד אוסף האנשים העלוב והמרושל ביותר שראִיתי בחיי.
הם לא נראו כמו שום דבר שאפילו דומה לחיילים ביחידה מובחרת. שום דבר בהם לא היה אחיד. הצוות שדמיינתי בראשי היה מורכב מחבורה של צעירים קשוחים, עזי מבע ויפי בלורית. איזה בלורית, איזה עזי מבע ואיזה יפים. לא הכרתי אף אחד מהם. בחנתי את פני החיילים בקבוצה שלי אחד לאחד. במבט שני גיליתי משהו נורא עוד יותר - שני האנשים שהיו יחד איתי באותה קבוצה בגיבוש ושאותם סימנתי במבחן הסוציומטרי כהכי גרועים, נמצאים איתי באותו צוות.
גם כל השאר לא נראו לי מי יודע מה, והכי גרוע - הבחור הזה מהאוהל ב"טרום", אבנר בטיטו, עומד במרכז הקבוצה, גאה ומרוצה מעצמו בלי סוף. ברגע שהבחין בי הוא ניתק ממקומו ודילג לעברי באושר, "אתה רואה, אנסבכר! ידעתי שתעבור, נכון אמרתי לך? אתה רואה שאנחנו באותו צוות? איזה כיף!" הייתי בטוח שנפלה כאן אי הבנה גדולה. הרי לא ייתכן שכל הנפלים האלה הם הצוות שלי. זו בטח איזו מתיחה עלובה, או שהגעתי ליחידה הלא נכונה. ליתר ביטחון שאלתי את בטיטו אם הוא בטוח שפה זה מגלן. הוא חייך אלי בחיבה, "איזה מצחיק אתה, יאיר, הכי מצחיק בעולם."
המפקדים הופיעו והציגו את עצמם - יוני ושניר. עכשיו, לזה אני יכול להאמין! גבוהים, נאים כמו שחקני קולנוע, וחזקים כמו... כמו שמגלניסטים צריכים להיות!
יוני פתח, "מעכשיו אתם 'צוות ארבע' וזאת אומרת שאתם ביחד - לתמיד. יש?"
בפעם הראשונה התוודעתי ל"יש" המיוחד שלו שהוצמד לסימן שאלה רטורי בסוף כל משפט. המפקד שניר קרא את השמות, וידא שכולם נמצאים והוביל אותנו למקום שהולך להיות הבית שלנו במשך ארבעת החודשים הקרובים, פלוגה ח' - פלוגת מגלן דובדבן.