הסיפור האמריקאי הקלאסי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור האמריקאי הקלאסי
הוספה למועדפים

הסיפור האמריקאי הקלאסי

ספר מודפס
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: אברהם יבין, שירלי אגוזי, משה רון
    • הוצאה: עם עובד
    • תאריך הוצאה: מאי 2012
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 470 עמ' מודפסים

    תקציר

    אסופה זו, ובה עשרים סיפורים קצרים מאת חמישה עשר סופרים בני ארצות הברית, שפורסמו לראשונה בשנים 1820-1911, היא הראשונה בעברית המוקדשת כולה לסיפורת התקופה הקלאסית (כהגדרתו המפורסמת של ד"ה לורנס). בתולדות הספרות האמריקאית.
    מהלך שהתחיל במאה התשע עשרה יצר בארצות הברית תרבות שלמה ונרחבת של הסיפור הקצר, שהושתתה בעיקרה על פרסום בירחונים ובכתבי עת, עד כי ניתן לומר שהסוגה נעשתה מזוהה במידה רבה עם תרבות ארצות הברית, והצירוף "הסיפור הקצר האמריקאי" נעשה כמעט ביטוי נרדף לנוסח המודרני של "הסיפור הקצר העשוי היטב."
    המאה התשע עשרה היא גם התקופה שבה התגבשה ארצות הברית כארץ וכאומה, ומברית של שלוש עשרה מושבות בריטיות היתה למעצמה בעלת זהות תרבותית משלה המוכנה לתפוס את מקומה במרכז ענייני העולם כולו.
     
    נכללים כאן סיפורים של הבולטים בסופרי התקופה (נת'ניאל הוֹת'וֹרן, אדגר אלן פו, הרמן מלוויל, מרק טוויין והנרי ג'יימס) ושל סופרים ידועים פחות (ווֹשינגטון אֶרווינג, בְּרֶט הארט, אמבְּרוֹז בִּירס וסטיבן קריין), של סופרות שנדחקו בעבר לשולי הקנון (רֶבֶּקה הארדינג דייוויס, שרלוט פֶּרקינס גילמן, קייט שוֹפֶּן ואידית' ווֹרטון) ואף של סופר אפרו-אמריקאי אחד (פול לורנס דַנבַּר).

    פרק ראשון

    פול לורנס דַנְבַּר
     
    כפוי טובה
     
    א
     
     
    מר לֶקלֶר היה איש של עקרונות נעלים. אכן, הוא עצמו הודה בכך לפעמים בפני גברת לקלר. זו זומנה תכופות להתייעצות עמו. הוא היה אחת מאותן בריות רחבות נפש בעלות תיאבון אינסופי לבקשת עצות, שמעולם לא פעל על פיהן. גברת לקלר ידעה זאת, אולם מתוקף היותה הרעיה הקטנה הטובה והסבלנית המשיכה להעלות לו מנחות קטנות של עצה ושל הערצה. היום היתה דעתו של בעלה מוטרדתבמיוחד, וכרגיל — בעניין עקרוני.
    "גברת לקלר," אמר, "דעתי מוטרדת. למען האמת, אני
    מתלבט בעניין שכרוך בעמידה על עיקרון או בהסתלקות ממנו."
    "ובכן, מר לקלר?" אמרה אשתו בנימת שאלה.
    "אילו הייתי יאנקי תככן המחשב את כל צעדיו, בוודאי כבר הייתי עשיר; אלא שכל חיי נהגתי בנדיבות יתרה ובאמון מופרז. תמיד הרשיתי לעקרונות לעמוד למכשול ביני לבין ענייני." מר לקלר התייחס אל עצמו בכובד ראש רב מכדי להבחין בלשון נופל על לשון שיצא מפיו, והמשיך: "והנה יש כאן עסק שבו חובתי ועקרונותי עומדים לכאורה בסתירה. והדבר הוא כך: ג'וש עשה עבודות טיח אצל מר אֶקלי בלקסינגטון, ולפי מה שהוא אומר, נראה לי שהעירוני המנוול הזה הציג בפני מצג שווא של היקף העבודה וכך הקטין את התשלום תמורתה. עכשיו, כמובן, לא צריך להיות אכפת לי, דולר או שניים חשובים בעיני כקליפת השום; אבל העניין שונה לחלוטין אם נביא בחשבון את ג'וש המסכן." פתוס עמוק פיעם בדבריו של מר לקלר. "את הרי יודעת שג'וש להוט מאוד לרכוש את חירותו, ואני מוותר לו על חלק ממה שהוא מרוויח; כך שאת רואה שיש לכך השפעה עליו. כל דולר שהוא מפסיד בגלל רמאות כזאת גורע דולר משכרו ומרחיק עוד יותר את תקוותו להשתחרר."
    אם עלתה על דעתה של מרת לקלר המחשבה כי הואיל וג'וש מקבל רק עשירית מהסכום שהוא מרוויח הרי שיתרון השכר ההוגן יעמוד לבעלה לא פחות מאשר לעבד, לא הראתה זאת כלפי חוץ ורק הגיבה לטיעון התמים בשאלה: "אבל היכן נמצאת הסתירה, מר לקלר?"
    "כאן בדיוק. אילו ידע ג'וש לקרוא ולכתוב ולחשב..."
    "מר לקלר, יצאת מדעתך!"
    "הקשיבי לי, יקירתי, והואילי לחלוק אתי את דעתך. לפנינו שאלה רבת–חשיבות. כפי שעמדתי לומר, אילו ידע ג'וש את הדברים הללו, היה יכול להתגונן מפני ניסיונות מרמה כאשר עבודתו נעשית במקום מרוחק ואני איני יכול לדאוג לו."
    "אבל ללמד עבד..."
    "כן, זה בדיוק הדבר הנוגד את עקרונותי. אני יודע איך נראים הדברים בעיני דעת הקהל ובעיני החוק. אולם מצפוני מתקומם בקרבי בכל פעם שאני חושב על קיפוח שכרו של האיש השחור המסכן. למען האמת, גברת לקלר, סבורני שאני רשאי לבטוח ביכולתו של ג'וש לשמור סוד, וללמד אותו בחשאי את הדרוש לו כדי שיוכל להתגונן מפני הרמאים."
    "ובכן, כמובן, כטוב בעיניך," אמרה אשתו.
    "ידעתי שתסכימי אתי," השיב. "זכות גדולה היא ליהנות מעצתך, יקירתי!" והאיש הנדיב יצא אל המרפסת, שבע רצון מעצמו ומרעייתו, ומרוצה מראש גם מג'וש. אגב כך מלמל לעצמו: "בפעם הבאה אדע לטפל באֶקלי."
    ג'וש, מושא דאגותיו המיטיבות של מר לקלר, היה הטייח של אחוזת המטעים. אדונו הכשירו למקצוע זה כדי שיוכל לעשות כל עבודת טייחות שתידרש במקום; אולם הוא רכש מיומנות כה רבה במילוי חובותיו, בהיעדר תחרות מצד לבנים עניים, עד כי נעשה מבוקש מאוד באזור כולו. לכן, במקום להטיל עליו בזמנו הפנוי מלאכות שונות ולהעסיקו בעבודת האדמה, כדאי היה למר לקלר להשכיר את שירותיו לחקלאים ולבעלי מטעים בסביבה. ג'וש היה אדם בעל תבונה העולה על הרגיל; וכשביקש שיוּתר לו לפדות את עצמו בכך שיעבוד שעות נוספות, נענה לכך אדונו ברצון, שכן היה בזה כדי להבטיח שתיעשה עבודה רבה יותר, ואילו הוא יוכל לקבוע ככל העולה על רוחו מה יוענק לעבד בתמורה. הוא ידע, כמובן, שכאשר ידֵע האיש השחור לחשב ישתנה מצב הדברים; אולם פירוש הדבר יהיה גידול כה רב ברווח ממקורות חיצוניים, שלא יינזק יתר על המידה מן הוויתור על נכליו הקטנים. מכל מקום, שנים רבות יעברו עד שיוכל העבד לשלם אלפיים דולר — הוא המחיר שהשית עליו בעליו. היה ויתקרב לצבירת סכום זה, לא הוציא מר לקלר מכלל אפשרות כי תחול בשוק העבדים עליית מחירים פתאומית.
    כשנמסרה לג'וש כוונת אדונו, נצצו עיניו בשמחה והוא ניגש למלאכה בחשק כמי שסבל רעב ממושך. הוא התגלה כתלמיד מצטיין ולא ידע לאות בעשיית המטלות שהוטלו עליו. אפילו מר לקלר, שהאמין אמונה גדולה ביכולתו של הטייח שלו, השתאה על המהירות שבה רכש את שלושת המקצועות.1 הוא לא ידע שבאחד ממסעותיו הרבים הקנה לג'וש את כלי הלימוד הבסיסיים כושי בן חורין אחד, ושמאזהמשיך העבד והרחיב את אוצר ידיעותיו באמצעות קריאה של שלטים ושל כל דבר דפוס שהצליח למצוא. וג'וש ידע למלא פיו מים ולא גילה למיטיבו ולו ברמז כי מישהו כבר הקדים אותו בכוונותיו הטובות.
    הנה כי כן עברה לה שנה בעבודה ובלימודים, ומר לקלר סבר שהושגה מטרתו. הוא יכול לבטוח בג'וש ביטחון מלא שידֵע לשמור על ענייניו, ולכן חשב שבאה העת לשים קץ להשכלת משרתו.
    "יודע אתה, ג'וש," אמר, "כבר פעלתי נגד עקרונותי ונגד החוק למענך, ומובן שאין אדם יכול למתוח את מצפונו יתר על המידה, ולו כדי לעזור לאחר הנופל קורבן למרמה; אבל נראה לי שעכשיו תוכל להסתדר בעצמך."
    "הו, כן, אדוני, אני חושב שאני אוכל."
    "ולא כדאי שיראו אותך עכשיו מסתובב עם ספרים."
    "הו, לא, אדוני, בטח לא." לא היתה לו שום כוונה שיראו אותו מסתובב עם ספרים.
    ורק עכשיו ראה מר לקלר את התוצאות הברוכות של כל מפעלו, ושמחה גדולה גאתה בלבו, שכן אקלי החל לבנות אי–אלו תוספות לביתו והזמין את ג'וש לבוא ולעשות בעבורו את עבודות הטיח. הבעלים התרה בעבדו, עבר אתו על כמה דוגמאות כדי לרענן את זיכרונו, ושלח אותו לדרכו בחדווה. משהושלמה המלאכה, היה פער של שני דולר בין מה שהציע מר אקלי בתמורה לבין המחיר המגיע על פי מדידותיו של ג'וש. למרבה פליאתו של המעביד עבר אתו האיש השחור על המספרים ושכנע אותו שהסכום שגוי — ושני הדולריםהנוספים שולמו כנדרש.
    "לקלר עומד מאחורי זה," אמר אקלי. "מלמד כושון לעשות חשבון! חוטא וקמצן אחד — מתחשק לי לשסות בו את החוק."
    מר לקלר שמע את הסיפור בחדווה רבה. "סידרתי אותו הפעם — את השועל הזקן." אבל לגברת לקלר אמר: "רואה את, אשתי היקרה, הפזיזות שנהגתי כשלימדתי את ג'וש לחשב בעצמו לא היתה לשווא. ראי מה חסך לעצמו."
    "מה חסך?" שאלה האישה הקטנה ולא התאפקה.
    בעלה האדים וגמגם רגע, ואחר כך השיב: "ובכן, כמובן, רק עשרים סנט נזקפו לזכותו, אבל לאדם המבקש לרכוש את חירותו כל סנט חשוב; ואחרי ככלות הכול, אין מדובר בגובה הסכום, גברת לקלר, כי אם בעיקרון."
    "כן," אמרה הגברת בענווה.
     
    ב
     
     
    לַגוף, קל לו לאדון לומר: "עד כאן תלך, ולא יותר." עבותות, שלשלאות וכבלים יכפו פקודה זו. אולם מה יאמר האדון לרוח: "כאן הצבתי את הגבול להשגתך. אל תחצי אותו"? מי ישים עבותות על השכל או יכבול את תנועת המחשבה? ג'ושוע לקלר — כך נקרא שמו, כנהוג — כבר טעם מן הפרי האסור, ועם האוכל בא התיאבון. לילה אחר לילה השתופף בבקתתו הבודדה, ליד להבה של ענף אורן שמן, ורכן על הספרים המעטים שהצליח להשיג ולהבריח לרשותו. המשרתים האחרים לעגו לו ותהו, חליפות, מדוע אינו לוקח לו אישה. אבל ג'ושוע המשיך בדרכו. לא היה לו זמן להתחתן או לאהוב; מחשבות אחרות קנו להן שליטה עליו. הניעו אותו שאיפות אחרות מאשר הולדת עבדים לאדונו ותו לא. לו היתה העבדות ליל עלטה. היש תמה אפוא כי היה לו חלום וכי דרך שער השנהב בא ועלה לפניו החיזיון האסור של החירות? להיות אדון לעצמו, להיות הבעלים של ידיו, רגליו וכל גופו — דבר–מה צבט בלבו כל אימת שחשב על כך ונשימתו כָּבדה בין שפתיו. אולם את אדונו פגש בפנים אטומות, תמיד שותק, תמיד צייתן; ומר לקלר השתבח בכך שעבד נבון ורב–ערך כל כך הוא בעת ובעונה אחת גם נוחכל כך לשליטה. תבונה אצל עבד פירושה היה על פי רוב אי–שביעות רצון; אבל לא אצל גו'ש. מי מרוצה יותר ממנו? מר לקלר העיר באוזני אשתו: "את רואה, יקירתי, זה מה שיוצא כשמתייחסים יפה אפילו לכושון."
    בינתיים אותתו גבעות הצפון הלבנות לאותו נכס דניידי, ורוחות הצפון לחשו לו שיחדל מהיות נכס. פעמים רבות נמלאו העיניים המשקיפות הרחק אל מקום משכנו של החופש כמיהה נוגה שהיתה טרגית בעוצמתה, שכן ראו את התלאות ואת הקשיים העומדים בדרכו של העבד אל מטרתו, וגרוע מכול, ראו חוק בלתי צודק — פשרת החירות עם השעבוד — שניצב כחומת אבן בינו לבין התקווה, חוקשהשפיל כל אדם בעל מחשבה חופשית לדרגת לוכד עבדים.2 הדבר התנשא לפניו, מאיים, לא עביר, בלתי מנוצח. הוא אמד אותו בכל נוראותו, ונרתע. אבל בעבר השני היתה החירות; ויום אחד, כשעבד מחוץ לאחוזה, בקע קול מבין העצים ולחש לו "חזק ואמץ!" — ובאותו הלילה אותתו לו הצללים, כמו הגבעות הלבנות בשעתן, והיער קרא לו: "לך אחרי."
    "דומני שהיה ביכולתו של ג'וש להגיע הביתה הלילה," אמר מר לקלר בעודו מתהלך אנה ואנה על מרפסתו, "אבל אני חושב שייתכן שגמר מאוחר מכדי לתפוס רכבת." בבוקר אמר: "ובכן, הוא עדיין לא כאן; בוודאי היה עליו לעשות איזו עבודה נוספת. אם לא יהיה כאן עד הערב, אקפוץ לשם."
    בערב אכן נסע ברכבת למקום עבודתו של ג'וש, ושם נודע לו שעבדו עזב בלילה הקודם. אבל לאן יכול היה ללכת? זאת לא ידע איש, ולראשונה עלה על דעת אדונו שג'וש ברח. הוא זעם, הוא רתח, אבל לא היה אפשר לעשות דבר לפני הבוקר הבא, וכל אותו זמן ידע לקלר שהעבד המועיל ביותר באחוזת המטעים שלו מתקדם בדרכו לעבר הצפון, לעבר החירות. הוא לא חזר לביתו ורק צעד הלוך ושוב בחדר. עם עלות השחר מיהר ויצא, וכלבי הציד שולחו בעקבות הנמלט. לאחר שרחרחו פה ושם, יצאו בריצה לעבר חלקה מיוערת. כעבור דקות אחדות שבו מייללים, ממששים את חוטמיהם בטלפיהם ומחככים את ראשיהם בקרקע. הם מצאו את נתיב העקבות, אבל ג'וש הערים עליהם בתחבולת העבדים הישנה ומילא את עקבותיו בפלפל קאייֵן. המוליכים הרגיעו את הכלבים ולקחו אותם לעבי היער כדי שימצאו את הנתיב. הם עלו עליו עד מהרה, ואצו רצו בנביחות עמומות. הריח הוביל אותם היישר לתחנה קטנה ונידחת במרחק כשישה מייל משם. כאן חדל. כולו נסער בלהט המרדף, מיהר מר לקלר אל פקיד התחנה. האם ראה כושי כזה וכזה? כן, הוא עלה על הרכבת הנוסעת צפונה שני לילות קודם לכן.
    "אבל מדוע הרשית לו לנסוע בלי אישור?" כמעט צעק בעליו.
    "לא כך עשיתי," השיב הפקיד. "היה לו אישור בכתב, בחתימת ג'יימס לקלר, והרשיתי לו לנסוע."
    "מזויף, מזויף!" צרח האדון. "הוא כתב אותו בעצמו."
    "המממ!" אמר הפקיד. "מניין יכולתי לדעת? הכושונים שלנו פה באזור לא יודעים לכתוב."
    מר לקלר נמלך בדעתו באחת וסכר את פיו. כעת כבר היה ג'וש בזרועותיו של איזה מתנגד עבדות צפוני, ולא נותר דבר לעשותו פרט לפרסום דבר הבריחה; והאדון הזעוף הפיץ את מודעותיו לפני שיצא בדרכו הביתה. ברגע שהגיע לביתו, חיפש את אשתו ותינה את צרותיו באוזניה.
    "רואה את, גברת לקלר, הנה מה שיוצא לי מלבי הטוב. לימדתי את הכושון הזה קרוא וכתוב כדי שיוכל להגן על עצמו — וראי כיצד הוא מנצל את ידיעתו. כפוי טובה, כפוי טובה שכמותו! את הנשק שהענקתי לו כדי להגן על עצמו הוא מפנה כלפי. נורא, הו, כמה נורא! מאז ומתמיד הייתי פתי מאמין. ועכשיו הכושון רב–הערך ביותר באחוזה שלי איננו — איננו, אני אומר לך — והכול בגלל טוב לבי. אבל לא ערכו הוא הטורד כל כך את מחשבותי. הייתי יכול לעמוד באובדנו, אלמלא העיקרון שבדבר, כפיות הטובה הבזויה שנהג בי. הו, אם רק אזכה להניח עליו שוב את ידי!" מר לקלר חשק את שפתיו וקמץ את אגרופו בעוצמת הבעה ששמה את המילים לצחוק.
    באותה שעה עצמה, באחת התחנות של מסילת הברזל המחתרתית3, כשישה מייל מצפון לנהר אוהיו, אמר קווייקר קשיש אחד לג'וש: "שכב דומם — כאן תהיה בטוח לגמרי. הנה בא ג'ון טריידר, לוכד העבדים המקומי שלנו, אבל אני אשוחח אתו ואשלח אותו לדרכו. אל תירא. אף לא אחד מאחיך שהגיעו אלינו לא נשלח בחזרה לשעבוד. — ערב טוב, חבר טריידר!" וג'וש שמע את קולו החלק של הקווייקרהקשיש מתגלגל לו הלאה, בעוד הוא שוכב וכמעט נחנק בתוך שק שניצב בין שקים אחרים של תירס ושל תפוחי אדמה.
    השעה היתה מאוחרת מעשר באותו לילה כשהושלך כלאחר יד אל תוך קרון והוסע אל התחנה הבאה, עשרים וחמישה מייל צפונה משם. וכך, שלב אחר שלב, כשהוא מסתתר בימים ונוסע בלילות, נעזר באחדים מבני עמו שנתברכו בחירות, ותמיד בקווייקרים הטובים בכל מקום שנמצאו, עשה את דרכו לקנדה. ובבוקר אחד שלעולם לא יישָכח, נעמד, הזדקף, נשם את אווירו המבורך של האל, וידע שהוא בן חורין!
     
    ג
     
     
    לג'ושוע לקלר היו החיים הללו בקנדה חדשים ומוזרים לגמרי. דבר חדש היה זה לו לחוש שהוא אדם ולראות שאנושיותו מוכרת בעיני הלבנים שעמם בא במגע חופשי. חידוש נוסף היה בכך שקיבל את כל המגיע לו בגין מלאכתו. הוא הלך לעבודתו בחשק שמעולם לא ידע קודם לכן, והפיק הנאה מעצם העייפות שגרמה לו. שוב ושוב הגיעו לאוזניו זעקות אחיו שבדרום. לעתים תכופות פגש נמלטים, כמוהו, שברחו מן השעבוד; והסיפורים המחרידים שבפיהם דרבנו אותו לעשות משהו למען אלו שהותיר מאחור. אולם הנמלטים הללו והעיתונים שקרא סיפרו לו דברים אחרים. הם אמרו שרוח של חירות מפעמת בארצות הברית, ואנשים כבר קמים ומדברים בעוז בזכות שחרור העבדים; וכבר קם צבא גדל והולך המצטרף לאותו חיל חלוץ אצילי — סאמְנֶר, פיליפס, דַגלאס, גאריסוֹן. הוא שמע את שמותיהן של לוּקרישָה מוֹט ושל הַרִייטֶ בִּיצֶ'ר סְטוֹ ולבו רחב, שכן באופק העמום ראה את קרניו הרפות הראשונות של השחר.
    כך עברו השנים. ואז מתוך חשרת העננים הבזיקה מכת ברק, ורעם תותחים ומטר של עופרת ירדו על הארץ. מביתו שבצפון השקיף על הסופה הסוערת ומתלבטת, פעם מאיימת על הצפון בעוצמתה הנוראה, פעם מטילה חיתתה המחרידה על הדרום. ואז פתאום, מתוך המהומה, בקע קול שבא באוזניו כקול שופרו של האל: "אתה ואחֶיך חופשיים!" חופשיים, חופשיים, והחופש אינו שמור רק למעטים בלבד, אלא הוא נחלת המשועבדים כולם. חופשיים, והחופש אינו נחטף בחשכת הלילה, אלא מוכר בגלוי לאור השמש.
    כשיצאה הקריאה הראשונה לחיילים צבעוניים, חש ג'ושוע לקלר לבוסטון והתגייס לשורות אלו הנכונים להילחם כדי לשמור על חירותם. משום שידע קרוא וכתוב ובזכות תבונתו הכללית, נתמנה עד מהרה לסמל מחלקה. גדודו כבר לקח חלק בפעולה צבאית בטרם נתגלגלה הרשימה הפומבית של אנשי אותה כנופיה של כושוני הדוד סם, כפי שכונו, לידיו של מר לקלר. הוא סקר בעיניו את טור השמות. מבטו נעצר כשהגיע לשם ג'ושוע לקלר, סמל, פלוגה ה'. הוא העביר את העיתון לידי גברת לקלר וסימן באצבעו את המקום.
    "גברת לקלר," אמר, "אין זה אלא העונש שנגזר עלי על שלימדתי כושון קרוא וכתוב. עברתי על חוקי מדינתי, ובשל כך לא רק אבד לי הכושון שלי, אלא שסיפקתי לצפון קצין פיקח המסייע להם להילחם נגד הדרום. גברת לקלר, חטוא חטאתי — והנה נענשתי. אבל נחה דעתי, גברת לקלר; הכול קרה בשל טוב לבי — ובשל עצתך השגויה. אבל, הו, כפוי טובה, כפוי טובה שכמותו!"
     
    1 קריאה, כתיבה וחשבון (reading, writing, arithmetic), שכונו s׳ .the three R.
    2 חוק העבדים הנמלטים מ– 1850 (שהיה חלק מפשרה רחבה יותר) קבע שגם על מדינות השוללות את העבדות חובה לתפוס עבדים נמלטים המצויים בשטחן ולהשיבם לבעליהם בדרום.
    3 מסילת הברזל המחתרתית  (The Underground Railroad) לא היתה מסילת ברזל מסוימת במובן המילולי אלא קבוצה רחבה ומבוזרת של פעילים שקיימה רשת של נתיבים חשאיים ומקומות מקלט שסייעו לעבדים להימלט מן העבדות אל מדינות הצפון ולקנדה.

    סקירות וביקורות

    אופנת גברים הקובץ המשובח 'הסיפור האמריקאי הקלאסי' מחזיר את האמון בז'אנר הסיפור הקצר באחת הביקורות המדהימות ביותר שקראתי מימיי טען מבקר הספרות לסלי פידלר שהספרות האמריקאית, ובפרט הספרות האמריקאית הקלאסית, היא במהותה ספרות נוער גברית, כלומר כזו המיועדת לנערים. מארק טוויין, הרמן מלוויל, ג'יימס פנימור קופר, סטיבן קריין, ארנסט המינגוויי, נתניאל הות'ורן ועוד סופרים אמריקאים רבים מדגימים את התזה הזו. בניגוד בולט לספרות האירופית, טען פידלר, הספרות האמריקאית נמנעת מתיאורי אהבה הטרוסקסואלית בוגרת ומתמקדת ביחסים הומו-ארוטיים 'תמימים' בין גברים, תמימים כמו תקופת החביון הנערית. יחסים גבריים בתוליים נתפסים בספרות הזו כחוויה הרגשית האולטימטיבית. פעמים רבות אלה יחסים בין-גזעיים בין גברים (ישמעאל וקוויקוג ב'מובי דיק‭,'‬ האקלברי וג'ים ב'האקלברי פין‭,'‬ הגבר הלבן והאינדיאני בסיפורי קופר‭,(‬ ופעמים רבות מלווה האהבה הביןגברית הזו בבריחה מהציוויליזציה, כלומר בבריחה מנשים. הסיבות לכך נוגעות בשורשיה הדתיים, ההיסטוריים והגיאוגרפיים של התרבות האמריקאית, תרבות שבה היסוד הגברי קיצוני בהבמידה שהפמיניזם האמריקאי הוא קיצוני ורדיקלי במושגים אירופיים.

    מאלף לראות איך התזה של פידלר ניתנת ליישום בקובץ החדש והמשובח של סיפורים אמריקאיים קלאסיים שערך משה רון. חלק ניכר מהסיפורים - שנכתבו במאה ה‭ 19-‬ ועד תחילת המאה ה‭- 20-‬ מציג גברים לבדם, או גברים שיחסיהם העמוקים הם עם גברים כמותם, או גברים שיחסיהם עם נשים מופרעים באופן עמוק, או שהם נמלטים מיחסים אלה.

    אחד הסיפורים המוצלחים בקובץ הוא 'וייקפילד' של נת'ניאל הות'ורן, סיפור על "הדוגמה התמוהה ביותר שנרשמה מעולם לפגיעה בברית הנישואים‭,"‬ פגיעה שנעשתה בידי אותו וייקפילד, שבפתיחת הסיפור נמסר כי "בתואנה שהוא יוצא למסע, שכר לו האיש דירה ברחוב הסמוך לביתו, ושם, מנותק מכל מגע עם אשתו וידידיו, ובלא אפס קצה של סיבה לגלות שגזר על עצמו, שכן לו למעלה מעשרים שנה‭."‬ הקומיות העמוקה של הסיפור הזה - על הגבר התמהוני שנמלט מאשתו בלי התראה אך שוכר דירה באותו רחוב, נזהר שאשתו לא תגלה את שכנותו לה ומדירתו הוא צופה איך היא מתאבלת עליו - נובעת לא רק מהאקסצנטריות שלו, אלא מהאופן שבו היא מגלמת את הפחד העמוק של גברים מנשים.

    סיפור נהדר אחר של הות'ורן שמופיע בקובץ מדגים את ההפרעה העמוקה הזו ביחסים ההטרוסקסואליים דרך סיפור גותי על מדען שמוטרף מכתם לידה בלחיה של אשתו היפה ומתעקש להסירו בניתוח מסוכן. גם הסיפור הקלאסי של וושינגטון אירווינג, 'ריפ ון וינקל‭,'‬ על גבר אמריקאי שנרדם לפני המהפכה האמריקאית וישן במשך שנים ארוכות על מנת לגלות שאמריקה השתנתה כליל, הוא ביסודו סיפור בריחה של גבר רך לבב מאשתו הרודנית והסרקסטית: "מצבו של ריפ ון וינקל הידרדר והלך ככל שהתארכו שנות נישואיו; מזג חמוץ [מזגה של אשתו] לעולם לא ימתק ברבות הימים, ולשון שנונה היא המכשיר החד היחיד שהולך ומתחדד מרוב שימוש‭."‬ סיפור אחר, 'השותף של טנסי' מאת ברט הארט, מציג חברות בין גברים ששורדת גם לאחר שאחד מהם גזל את אשת רעהו. ואילו 'המלון הכחול' של סטיבן קריין עוסק כולו בגברים בלבד ובאלימות פיזית המתרחשת ביניהם, סיפור שיש בו שילוב בין קשיחות וחספוס (קריין, נדמה לי, נחשב לאחד ממקורות ההשפעה של המינגוויי) להכלה פסיכולוגית אמפתית ורכה.

    הסיפורים הטובים בקובץ - בצד אלו של הות'ורן, אירווינג וקריין - הם 'המכתב הגנוב' הקלאסי של אדגר אלן פו והנובלה רבת העוצמה של מלוויל, 'ברטלבי הלבלר‭,'‬ על הלבלר ש"מעדיף שלא" לעשות עבודות מסוימות, הלבלר שמורד מרד אבסורדי קומי-טרגי בסדרי עולם המסחר. עוד ראויים לציון שני סיפורים מעודנים של הנרי ג'יימס, שייבא לספרות האמריקאית תפיסות אירופיות מעודנות של 'אמנות לשם אמנות‭,'‬ ועוסקים שניהם, באופן הולם, באמנים; אך באופן שהולם אף הוא את מזגו של ג'יימס אלו אמנים כושלים ששרויים בהונאה עצמית ביחס לכשרונותיהם.

    מעניינים גם סיפור שכתבה אידית וורטון על זוג שנמלט מהמוסרנות האמריקאית וחי ללא נישואים באירופה, וסיפור פעולה של אמברוז בירס על איש הדרום הנמלט מתלייה בידי חיילי הצפון ‭ ')‬התרחשות בגשר נחל הינשוף‭.('‬ בנוסף מצויים כאן סיפורים בעלי להט סוציאלי, כמו זה של רבקה הארדינג-דייוויס על 'החיים במפעלי הברזל‭,'‬ ושני סיפורים על היחס לשחורים. דווקא מארק טוויין מיוצג בקובץ בסיפור חלש יחסית ‭ ')‬השטר בן ‭ 1,000,000‬ הליש"ט‭.('‬ ובכל מקרה, זה קובץ שרוב הסיפורים בו משיבים את האמון בז'אנר הסיפור הקצר.

    3 ספרים אמריקאיים קלאסיים מהמאה ה‭ :19-‬
    מובי דיק > הרמן מלוויל
    האקלברי פין > מארק טוויין
    אות השני > נתניאל הות'ורן

    בתמונה: ציור של ג'יימס גודווין קלוני, 1950
    אריק גלסנר 7 לילות 01/06/2012 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    • תרגום: אברהם יבין, שירלי אגוזי, משה רון
    • הוצאה: עם עובד
    • תאריך הוצאה: מאי 2012
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 470 עמ' מודפסים

    סקירות וביקורות

    אופנת גברים הקובץ המשובח 'הסיפור האמריקאי הקלאסי' מחזיר את האמון בז'אנר הסיפור הקצר באחת הביקורות המדהימות ביותר שקראתי מימיי טען מבקר הספרות לסלי פידלר שהספרות האמריקאית, ובפרט הספרות האמריקאית הקלאסית, היא במהותה ספרות נוער גברית, כלומר כזו המיועדת לנערים. מארק טוויין, הרמן מלוויל, ג'יימס פנימור קופר, סטיבן קריין, ארנסט המינגוויי, נתניאל הות'ורן ועוד סופרים אמריקאים רבים מדגימים את התזה הזו. בניגוד בולט לספרות האירופית, טען פידלר, הספרות האמריקאית נמנעת מתיאורי אהבה הטרוסקסואלית בוגרת ומתמקדת ביחסים הומו-ארוטיים 'תמימים' בין גברים, תמימים כמו תקופת החביון הנערית. יחסים גבריים בתוליים נתפסים בספרות הזו כחוויה הרגשית האולטימטיבית. פעמים רבות אלה יחסים בין-גזעיים בין גברים (ישמעאל וקוויקוג ב'מובי דיק‭,'‬ האקלברי וג'ים ב'האקלברי פין‭,'‬ הגבר הלבן והאינדיאני בסיפורי קופר‭,(‬ ופעמים רבות מלווה האהבה הביןגברית הזו בבריחה מהציוויליזציה, כלומר בבריחה מנשים. הסיבות לכך נוגעות בשורשיה הדתיים, ההיסטוריים והגיאוגרפיים של התרבות האמריקאית, תרבות שבה היסוד הגברי קיצוני בהבמידה שהפמיניזם האמריקאי הוא קיצוני ורדיקלי במושגים אירופיים.

    מאלף לראות איך התזה של פידלר ניתנת ליישום בקובץ החדש והמשובח של סיפורים אמריקאיים קלאסיים שערך משה רון. חלק ניכר מהסיפורים - שנכתבו במאה ה‭ 19-‬ ועד תחילת המאה ה‭- 20-‬ מציג גברים לבדם, או גברים שיחסיהם העמוקים הם עם גברים כמותם, או גברים שיחסיהם עם נשים מופרעים באופן עמוק, או שהם נמלטים מיחסים אלה.

    אחד הסיפורים המוצלחים בקובץ הוא 'וייקפילד' של נת'ניאל הות'ורן, סיפור על "הדוגמה התמוהה ביותר שנרשמה מעולם לפגיעה בברית הנישואים‭,"‬ פגיעה שנעשתה בידי אותו וייקפילד, שבפתיחת הסיפור נמסר כי "בתואנה שהוא יוצא למסע, שכר לו האיש דירה ברחוב הסמוך לביתו, ושם, מנותק מכל מגע עם אשתו וידידיו, ובלא אפס קצה של סיבה לגלות שגזר על עצמו, שכן לו למעלה מעשרים שנה‭."‬ הקומיות העמוקה של הסיפור הזה - על הגבר התמהוני שנמלט מאשתו בלי התראה אך שוכר דירה באותו רחוב, נזהר שאשתו לא תגלה את שכנותו לה ומדירתו הוא צופה איך היא מתאבלת עליו - נובעת לא רק מהאקסצנטריות שלו, אלא מהאופן שבו היא מגלמת את הפחד העמוק של גברים מנשים.

    סיפור נהדר אחר של הות'ורן שמופיע בקובץ מדגים את ההפרעה העמוקה הזו ביחסים ההטרוסקסואליים דרך סיפור גותי על מדען שמוטרף מכתם לידה בלחיה של אשתו היפה ומתעקש להסירו בניתוח מסוכן. גם הסיפור הקלאסי של וושינגטון אירווינג, 'ריפ ון וינקל‭,'‬ על גבר אמריקאי שנרדם לפני המהפכה האמריקאית וישן במשך שנים ארוכות על מנת לגלות שאמריקה השתנתה כליל, הוא ביסודו סיפור בריחה של גבר רך לבב מאשתו הרודנית והסרקסטית: "מצבו של ריפ ון וינקל הידרדר והלך ככל שהתארכו שנות נישואיו; מזג חמוץ [מזגה של אשתו] לעולם לא ימתק ברבות הימים, ולשון שנונה היא המכשיר החד היחיד שהולך ומתחדד מרוב שימוש‭."‬ סיפור אחר, 'השותף של טנסי' מאת ברט הארט, מציג חברות בין גברים ששורדת גם לאחר שאחד מהם גזל את אשת רעהו. ואילו 'המלון הכחול' של סטיבן קריין עוסק כולו בגברים בלבד ובאלימות פיזית המתרחשת ביניהם, סיפור שיש בו שילוב בין קשיחות וחספוס (קריין, נדמה לי, נחשב לאחד ממקורות ההשפעה של המינגוויי) להכלה פסיכולוגית אמפתית ורכה.

    הסיפורים הטובים בקובץ - בצד אלו של הות'ורן, אירווינג וקריין - הם 'המכתב הגנוב' הקלאסי של אדגר אלן פו והנובלה רבת העוצמה של מלוויל, 'ברטלבי הלבלר‭,'‬ על הלבלר ש"מעדיף שלא" לעשות עבודות מסוימות, הלבלר שמורד מרד אבסורדי קומי-טרגי בסדרי עולם המסחר. עוד ראויים לציון שני סיפורים מעודנים של הנרי ג'יימס, שייבא לספרות האמריקאית תפיסות אירופיות מעודנות של 'אמנות לשם אמנות‭,'‬ ועוסקים שניהם, באופן הולם, באמנים; אך באופן שהולם אף הוא את מזגו של ג'יימס אלו אמנים כושלים ששרויים בהונאה עצמית ביחס לכשרונותיהם.

    מעניינים גם סיפור שכתבה אידית וורטון על זוג שנמלט מהמוסרנות האמריקאית וחי ללא נישואים באירופה, וסיפור פעולה של אמברוז בירס על איש הדרום הנמלט מתלייה בידי חיילי הצפון ‭ ')‬התרחשות בגשר נחל הינשוף‭.('‬ בנוסף מצויים כאן סיפורים בעלי להט סוציאלי, כמו זה של רבקה הארדינג-דייוויס על 'החיים במפעלי הברזל‭,'‬ ושני סיפורים על היחס לשחורים. דווקא מארק טוויין מיוצג בקובץ בסיפור חלש יחסית ‭ ')‬השטר בן ‭ 1,000,000‬ הליש"ט‭.('‬ ובכל מקרה, זה קובץ שרוב הסיפורים בו משיבים את האמון בז'אנר הסיפור הקצר.

    3 ספרים אמריקאיים קלאסיים מהמאה ה‭ :19-‬
    מובי דיק > הרמן מלוויל
    האקלברי פין > מארק טוויין
    אות השני > נתניאל הות'ורן

    בתמונה: ציור של ג'יימס גודווין קלוני, 1950
    אריק גלסנר 7 לילות 01/06/2012 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    הסיפור האמריקאי הקלאסי משה רון
    פול לורנס דַנְבַּר
     
    כפוי טובה
     
    א
     
     
    מר לֶקלֶר היה איש של עקרונות נעלים. אכן, הוא עצמו הודה בכך לפעמים בפני גברת לקלר. זו זומנה תכופות להתייעצות עמו. הוא היה אחת מאותן בריות רחבות נפש בעלות תיאבון אינסופי לבקשת עצות, שמעולם לא פעל על פיהן. גברת לקלר ידעה זאת, אולם מתוקף היותה הרעיה הקטנה הטובה והסבלנית המשיכה להעלות לו מנחות קטנות של עצה ושל הערצה. היום היתה דעתו של בעלה מוטרדתבמיוחד, וכרגיל — בעניין עקרוני.
    "גברת לקלר," אמר, "דעתי מוטרדת. למען האמת, אני
    מתלבט בעניין שכרוך בעמידה על עיקרון או בהסתלקות ממנו."
    "ובכן, מר לקלר?" אמרה אשתו בנימת שאלה.
    "אילו הייתי יאנקי תככן המחשב את כל צעדיו, בוודאי כבר הייתי עשיר; אלא שכל חיי נהגתי בנדיבות יתרה ובאמון מופרז. תמיד הרשיתי לעקרונות לעמוד למכשול ביני לבין ענייני." מר לקלר התייחס אל עצמו בכובד ראש רב מכדי להבחין בלשון נופל על לשון שיצא מפיו, והמשיך: "והנה יש כאן עסק שבו חובתי ועקרונותי עומדים לכאורה בסתירה. והדבר הוא כך: ג'וש עשה עבודות טיח אצל מר אֶקלי בלקסינגטון, ולפי מה שהוא אומר, נראה לי שהעירוני המנוול הזה הציג בפני מצג שווא של היקף העבודה וכך הקטין את התשלום תמורתה. עכשיו, כמובן, לא צריך להיות אכפת לי, דולר או שניים חשובים בעיני כקליפת השום; אבל העניין שונה לחלוטין אם נביא בחשבון את ג'וש המסכן." פתוס עמוק פיעם בדבריו של מר לקלר. "את הרי יודעת שג'וש להוט מאוד לרכוש את חירותו, ואני מוותר לו על חלק ממה שהוא מרוויח; כך שאת רואה שיש לכך השפעה עליו. כל דולר שהוא מפסיד בגלל רמאות כזאת גורע דולר משכרו ומרחיק עוד יותר את תקוותו להשתחרר."
    אם עלתה על דעתה של מרת לקלר המחשבה כי הואיל וג'וש מקבל רק עשירית מהסכום שהוא מרוויח הרי שיתרון השכר ההוגן יעמוד לבעלה לא פחות מאשר לעבד, לא הראתה זאת כלפי חוץ ורק הגיבה לטיעון התמים בשאלה: "אבל היכן נמצאת הסתירה, מר לקלר?"
    "כאן בדיוק. אילו ידע ג'וש לקרוא ולכתוב ולחשב..."
    "מר לקלר, יצאת מדעתך!"
    "הקשיבי לי, יקירתי, והואילי לחלוק אתי את דעתך. לפנינו שאלה רבת–חשיבות. כפי שעמדתי לומר, אילו ידע ג'וש את הדברים הללו, היה יכול להתגונן מפני ניסיונות מרמה כאשר עבודתו נעשית במקום מרוחק ואני איני יכול לדאוג לו."
    "אבל ללמד עבד..."
    "כן, זה בדיוק הדבר הנוגד את עקרונותי. אני יודע איך נראים הדברים בעיני דעת הקהל ובעיני החוק. אולם מצפוני מתקומם בקרבי בכל פעם שאני חושב על קיפוח שכרו של האיש השחור המסכן. למען האמת, גברת לקלר, סבורני שאני רשאי לבטוח ביכולתו של ג'וש לשמור סוד, וללמד אותו בחשאי את הדרוש לו כדי שיוכל להתגונן מפני הרמאים."
    "ובכן, כמובן, כטוב בעיניך," אמרה אשתו.
    "ידעתי שתסכימי אתי," השיב. "זכות גדולה היא ליהנות מעצתך, יקירתי!" והאיש הנדיב יצא אל המרפסת, שבע רצון מעצמו ומרעייתו, ומרוצה מראש גם מג'וש. אגב כך מלמל לעצמו: "בפעם הבאה אדע לטפל באֶקלי."
    ג'וש, מושא דאגותיו המיטיבות של מר לקלר, היה הטייח של אחוזת המטעים. אדונו הכשירו למקצוע זה כדי שיוכל לעשות כל עבודת טייחות שתידרש במקום; אולם הוא רכש מיומנות כה רבה במילוי חובותיו, בהיעדר תחרות מצד לבנים עניים, עד כי נעשה מבוקש מאוד באזור כולו. לכן, במקום להטיל עליו בזמנו הפנוי מלאכות שונות ולהעסיקו בעבודת האדמה, כדאי היה למר לקלר להשכיר את שירותיו לחקלאים ולבעלי מטעים בסביבה. ג'וש היה אדם בעל תבונה העולה על הרגיל; וכשביקש שיוּתר לו לפדות את עצמו בכך שיעבוד שעות נוספות, נענה לכך אדונו ברצון, שכן היה בזה כדי להבטיח שתיעשה עבודה רבה יותר, ואילו הוא יוכל לקבוע ככל העולה על רוחו מה יוענק לעבד בתמורה. הוא ידע, כמובן, שכאשר ידֵע האיש השחור לחשב ישתנה מצב הדברים; אולם פירוש הדבר יהיה גידול כה רב ברווח ממקורות חיצוניים, שלא יינזק יתר על המידה מן הוויתור על נכליו הקטנים. מכל מקום, שנים רבות יעברו עד שיוכל העבד לשלם אלפיים דולר — הוא המחיר שהשית עליו בעליו. היה ויתקרב לצבירת סכום זה, לא הוציא מר לקלר מכלל אפשרות כי תחול בשוק העבדים עליית מחירים פתאומית.
    כשנמסרה לג'וש כוונת אדונו, נצצו עיניו בשמחה והוא ניגש למלאכה בחשק כמי שסבל רעב ממושך. הוא התגלה כתלמיד מצטיין ולא ידע לאות בעשיית המטלות שהוטלו עליו. אפילו מר לקלר, שהאמין אמונה גדולה ביכולתו של הטייח שלו, השתאה על המהירות שבה רכש את שלושת המקצועות.1 הוא לא ידע שבאחד ממסעותיו הרבים הקנה לג'וש את כלי הלימוד הבסיסיים כושי בן חורין אחד, ושמאזהמשיך העבד והרחיב את אוצר ידיעותיו באמצעות קריאה של שלטים ושל כל דבר דפוס שהצליח למצוא. וג'וש ידע למלא פיו מים ולא גילה למיטיבו ולו ברמז כי מישהו כבר הקדים אותו בכוונותיו הטובות.
    הנה כי כן עברה לה שנה בעבודה ובלימודים, ומר לקלר סבר שהושגה מטרתו. הוא יכול לבטוח בג'וש ביטחון מלא שידֵע לשמור על ענייניו, ולכן חשב שבאה העת לשים קץ להשכלת משרתו.
    "יודע אתה, ג'וש," אמר, "כבר פעלתי נגד עקרונותי ונגד החוק למענך, ומובן שאין אדם יכול למתוח את מצפונו יתר על המידה, ולו כדי לעזור לאחר הנופל קורבן למרמה; אבל נראה לי שעכשיו תוכל להסתדר בעצמך."
    "הו, כן, אדוני, אני חושב שאני אוכל."
    "ולא כדאי שיראו אותך עכשיו מסתובב עם ספרים."
    "הו, לא, אדוני, בטח לא." לא היתה לו שום כוונה שיראו אותו מסתובב עם ספרים.
    ורק עכשיו ראה מר לקלר את התוצאות הברוכות של כל מפעלו, ושמחה גדולה גאתה בלבו, שכן אקלי החל לבנות אי–אלו תוספות לביתו והזמין את ג'וש לבוא ולעשות בעבורו את עבודות הטיח. הבעלים התרה בעבדו, עבר אתו על כמה דוגמאות כדי לרענן את זיכרונו, ושלח אותו לדרכו בחדווה. משהושלמה המלאכה, היה פער של שני דולר בין מה שהציע מר אקלי בתמורה לבין המחיר המגיע על פי מדידותיו של ג'וש. למרבה פליאתו של המעביד עבר אתו האיש השחור על המספרים ושכנע אותו שהסכום שגוי — ושני הדולריםהנוספים שולמו כנדרש.
    "לקלר עומד מאחורי זה," אמר אקלי. "מלמד כושון לעשות חשבון! חוטא וקמצן אחד — מתחשק לי לשסות בו את החוק."
    מר לקלר שמע את הסיפור בחדווה רבה. "סידרתי אותו הפעם — את השועל הזקן." אבל לגברת לקלר אמר: "רואה את, אשתי היקרה, הפזיזות שנהגתי כשלימדתי את ג'וש לחשב בעצמו לא היתה לשווא. ראי מה חסך לעצמו."
    "מה חסך?" שאלה האישה הקטנה ולא התאפקה.
    בעלה האדים וגמגם רגע, ואחר כך השיב: "ובכן, כמובן, רק עשרים סנט נזקפו לזכותו, אבל לאדם המבקש לרכוש את חירותו כל סנט חשוב; ואחרי ככלות הכול, אין מדובר בגובה הסכום, גברת לקלר, כי אם בעיקרון."
    "כן," אמרה הגברת בענווה.
     
    ב
     
     
    לַגוף, קל לו לאדון לומר: "עד כאן תלך, ולא יותר." עבותות, שלשלאות וכבלים יכפו פקודה זו. אולם מה יאמר האדון לרוח: "כאן הצבתי את הגבול להשגתך. אל תחצי אותו"? מי ישים עבותות על השכל או יכבול את תנועת המחשבה? ג'ושוע לקלר — כך נקרא שמו, כנהוג — כבר טעם מן הפרי האסור, ועם האוכל בא התיאבון. לילה אחר לילה השתופף בבקתתו הבודדה, ליד להבה של ענף אורן שמן, ורכן על הספרים המעטים שהצליח להשיג ולהבריח לרשותו. המשרתים האחרים לעגו לו ותהו, חליפות, מדוע אינו לוקח לו אישה. אבל ג'ושוע המשיך בדרכו. לא היה לו זמן להתחתן או לאהוב; מחשבות אחרות קנו להן שליטה עליו. הניעו אותו שאיפות אחרות מאשר הולדת עבדים לאדונו ותו לא. לו היתה העבדות ליל עלטה. היש תמה אפוא כי היה לו חלום וכי דרך שער השנהב בא ועלה לפניו החיזיון האסור של החירות? להיות אדון לעצמו, להיות הבעלים של ידיו, רגליו וכל גופו — דבר–מה צבט בלבו כל אימת שחשב על כך ונשימתו כָּבדה בין שפתיו. אולם את אדונו פגש בפנים אטומות, תמיד שותק, תמיד צייתן; ומר לקלר השתבח בכך שעבד נבון ורב–ערך כל כך הוא בעת ובעונה אחת גם נוחכל כך לשליטה. תבונה אצל עבד פירושה היה על פי רוב אי–שביעות רצון; אבל לא אצל גו'ש. מי מרוצה יותר ממנו? מר לקלר העיר באוזני אשתו: "את רואה, יקירתי, זה מה שיוצא כשמתייחסים יפה אפילו לכושון."
    בינתיים אותתו גבעות הצפון הלבנות לאותו נכס דניידי, ורוחות הצפון לחשו לו שיחדל מהיות נכס. פעמים רבות נמלאו העיניים המשקיפות הרחק אל מקום משכנו של החופש כמיהה נוגה שהיתה טרגית בעוצמתה, שכן ראו את התלאות ואת הקשיים העומדים בדרכו של העבד אל מטרתו, וגרוע מכול, ראו חוק בלתי צודק — פשרת החירות עם השעבוד — שניצב כחומת אבן בינו לבין התקווה, חוקשהשפיל כל אדם בעל מחשבה חופשית לדרגת לוכד עבדים.2 הדבר התנשא לפניו, מאיים, לא עביר, בלתי מנוצח. הוא אמד אותו בכל נוראותו, ונרתע. אבל בעבר השני היתה החירות; ויום אחד, כשעבד מחוץ לאחוזה, בקע קול מבין העצים ולחש לו "חזק ואמץ!" — ובאותו הלילה אותתו לו הצללים, כמו הגבעות הלבנות בשעתן, והיער קרא לו: "לך אחרי."
    "דומני שהיה ביכולתו של ג'וש להגיע הביתה הלילה," אמר מר לקלר בעודו מתהלך אנה ואנה על מרפסתו, "אבל אני חושב שייתכן שגמר מאוחר מכדי לתפוס רכבת." בבוקר אמר: "ובכן, הוא עדיין לא כאן; בוודאי היה עליו לעשות איזו עבודה נוספת. אם לא יהיה כאן עד הערב, אקפוץ לשם."
    בערב אכן נסע ברכבת למקום עבודתו של ג'וש, ושם נודע לו שעבדו עזב בלילה הקודם. אבל לאן יכול היה ללכת? זאת לא ידע איש, ולראשונה עלה על דעת אדונו שג'וש ברח. הוא זעם, הוא רתח, אבל לא היה אפשר לעשות דבר לפני הבוקר הבא, וכל אותו זמן ידע לקלר שהעבד המועיל ביותר באחוזת המטעים שלו מתקדם בדרכו לעבר הצפון, לעבר החירות. הוא לא חזר לביתו ורק צעד הלוך ושוב בחדר. עם עלות השחר מיהר ויצא, וכלבי הציד שולחו בעקבות הנמלט. לאחר שרחרחו פה ושם, יצאו בריצה לעבר חלקה מיוערת. כעבור דקות אחדות שבו מייללים, ממששים את חוטמיהם בטלפיהם ומחככים את ראשיהם בקרקע. הם מצאו את נתיב העקבות, אבל ג'וש הערים עליהם בתחבולת העבדים הישנה ומילא את עקבותיו בפלפל קאייֵן. המוליכים הרגיעו את הכלבים ולקחו אותם לעבי היער כדי שימצאו את הנתיב. הם עלו עליו עד מהרה, ואצו רצו בנביחות עמומות. הריח הוביל אותם היישר לתחנה קטנה ונידחת במרחק כשישה מייל משם. כאן חדל. כולו נסער בלהט המרדף, מיהר מר לקלר אל פקיד התחנה. האם ראה כושי כזה וכזה? כן, הוא עלה על הרכבת הנוסעת צפונה שני לילות קודם לכן.
    "אבל מדוע הרשית לו לנסוע בלי אישור?" כמעט צעק בעליו.
    "לא כך עשיתי," השיב הפקיד. "היה לו אישור בכתב, בחתימת ג'יימס לקלר, והרשיתי לו לנסוע."
    "מזויף, מזויף!" צרח האדון. "הוא כתב אותו בעצמו."
    "המממ!" אמר הפקיד. "מניין יכולתי לדעת? הכושונים שלנו פה באזור לא יודעים לכתוב."
    מר לקלר נמלך בדעתו באחת וסכר את פיו. כעת כבר היה ג'וש בזרועותיו של איזה מתנגד עבדות צפוני, ולא נותר דבר לעשותו פרט לפרסום דבר הבריחה; והאדון הזעוף הפיץ את מודעותיו לפני שיצא בדרכו הביתה. ברגע שהגיע לביתו, חיפש את אשתו ותינה את צרותיו באוזניה.
    "רואה את, גברת לקלר, הנה מה שיוצא לי מלבי הטוב. לימדתי את הכושון הזה קרוא וכתוב כדי שיוכל להגן על עצמו — וראי כיצד הוא מנצל את ידיעתו. כפוי טובה, כפוי טובה שכמותו! את הנשק שהענקתי לו כדי להגן על עצמו הוא מפנה כלפי. נורא, הו, כמה נורא! מאז ומתמיד הייתי פתי מאמין. ועכשיו הכושון רב–הערך ביותר באחוזה שלי איננו — איננו, אני אומר לך — והכול בגלל טוב לבי. אבל לא ערכו הוא הטורד כל כך את מחשבותי. הייתי יכול לעמוד באובדנו, אלמלא העיקרון שבדבר, כפיות הטובה הבזויה שנהג בי. הו, אם רק אזכה להניח עליו שוב את ידי!" מר לקלר חשק את שפתיו וקמץ את אגרופו בעוצמת הבעה ששמה את המילים לצחוק.
    באותה שעה עצמה, באחת התחנות של מסילת הברזל המחתרתית3, כשישה מייל מצפון לנהר אוהיו, אמר קווייקר קשיש אחד לג'וש: "שכב דומם — כאן תהיה בטוח לגמרי. הנה בא ג'ון טריידר, לוכד העבדים המקומי שלנו, אבל אני אשוחח אתו ואשלח אותו לדרכו. אל תירא. אף לא אחד מאחיך שהגיעו אלינו לא נשלח בחזרה לשעבוד. — ערב טוב, חבר טריידר!" וג'וש שמע את קולו החלק של הקווייקרהקשיש מתגלגל לו הלאה, בעוד הוא שוכב וכמעט נחנק בתוך שק שניצב בין שקים אחרים של תירס ושל תפוחי אדמה.
    השעה היתה מאוחרת מעשר באותו לילה כשהושלך כלאחר יד אל תוך קרון והוסע אל התחנה הבאה, עשרים וחמישה מייל צפונה משם. וכך, שלב אחר שלב, כשהוא מסתתר בימים ונוסע בלילות, נעזר באחדים מבני עמו שנתברכו בחירות, ותמיד בקווייקרים הטובים בכל מקום שנמצאו, עשה את דרכו לקנדה. ובבוקר אחד שלעולם לא יישָכח, נעמד, הזדקף, נשם את אווירו המבורך של האל, וידע שהוא בן חורין!
     
    ג
     
     
    לג'ושוע לקלר היו החיים הללו בקנדה חדשים ומוזרים לגמרי. דבר חדש היה זה לו לחוש שהוא אדם ולראות שאנושיותו מוכרת בעיני הלבנים שעמם בא במגע חופשי. חידוש נוסף היה בכך שקיבל את כל המגיע לו בגין מלאכתו. הוא הלך לעבודתו בחשק שמעולם לא ידע קודם לכן, והפיק הנאה מעצם העייפות שגרמה לו. שוב ושוב הגיעו לאוזניו זעקות אחיו שבדרום. לעתים תכופות פגש נמלטים, כמוהו, שברחו מן השעבוד; והסיפורים המחרידים שבפיהם דרבנו אותו לעשות משהו למען אלו שהותיר מאחור. אולם הנמלטים הללו והעיתונים שקרא סיפרו לו דברים אחרים. הם אמרו שרוח של חירות מפעמת בארצות הברית, ואנשים כבר קמים ומדברים בעוז בזכות שחרור העבדים; וכבר קם צבא גדל והולך המצטרף לאותו חיל חלוץ אצילי — סאמְנֶר, פיליפס, דַגלאס, גאריסוֹן. הוא שמע את שמותיהן של לוּקרישָה מוֹט ושל הַרִייטֶ בִּיצֶ'ר סְטוֹ ולבו רחב, שכן באופק העמום ראה את קרניו הרפות הראשונות של השחר.
    כך עברו השנים. ואז מתוך חשרת העננים הבזיקה מכת ברק, ורעם תותחים ומטר של עופרת ירדו על הארץ. מביתו שבצפון השקיף על הסופה הסוערת ומתלבטת, פעם מאיימת על הצפון בעוצמתה הנוראה, פעם מטילה חיתתה המחרידה על הדרום. ואז פתאום, מתוך המהומה, בקע קול שבא באוזניו כקול שופרו של האל: "אתה ואחֶיך חופשיים!" חופשיים, חופשיים, והחופש אינו שמור רק למעטים בלבד, אלא הוא נחלת המשועבדים כולם. חופשיים, והחופש אינו נחטף בחשכת הלילה, אלא מוכר בגלוי לאור השמש.
    כשיצאה הקריאה הראשונה לחיילים צבעוניים, חש ג'ושוע לקלר לבוסטון והתגייס לשורות אלו הנכונים להילחם כדי לשמור על חירותם. משום שידע קרוא וכתוב ובזכות תבונתו הכללית, נתמנה עד מהרה לסמל מחלקה. גדודו כבר לקח חלק בפעולה צבאית בטרם נתגלגלה הרשימה הפומבית של אנשי אותה כנופיה של כושוני הדוד סם, כפי שכונו, לידיו של מר לקלר. הוא סקר בעיניו את טור השמות. מבטו נעצר כשהגיע לשם ג'ושוע לקלר, סמל, פלוגה ה'. הוא העביר את העיתון לידי גברת לקלר וסימן באצבעו את המקום.
    "גברת לקלר," אמר, "אין זה אלא העונש שנגזר עלי על שלימדתי כושון קרוא וכתוב. עברתי על חוקי מדינתי, ובשל כך לא רק אבד לי הכושון שלי, אלא שסיפקתי לצפון קצין פיקח המסייע להם להילחם נגד הדרום. גברת לקלר, חטוא חטאתי — והנה נענשתי. אבל נחה דעתי, גברת לקלר; הכול קרה בשל טוב לבי — ובשל עצתך השגויה. אבל, הו, כפוי טובה, כפוי טובה שכמותו!"
     
    1 קריאה, כתיבה וחשבון (reading, writing, arithmetic), שכונו s׳ .the three R.
    2 חוק העבדים הנמלטים מ– 1850 (שהיה חלק מפשרה רחבה יותר) קבע שגם על מדינות השוללות את העבדות חובה לתפוס עבדים נמלטים המצויים בשטחן ולהשיבם לבעליהם בדרום.
    3 מסילת הברזל המחתרתית  (The Underground Railroad) לא היתה מסילת ברזל מסוימת במובן המילולי אלא קבוצה רחבה ומבוזרת של פעילים שקיימה רשת של נתיבים חשאיים ומקומות מקלט שסייעו לעבדים להימלט מן העבדות אל מדינות הצפון ולקנדה.