רוחות טובות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוחות טובות
הוספה למועדפים

רוחות טובות

4.8 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"הכנסתי את הראש לתוך הלולאה ועצמתי את העיניים. החבל המחוספס עקצץ לי בצוואר והדם דפק לי באוזניים. שאלה מילאה לי את הראש - למה אני עושה את זה? התשובה באה מיד - למה לא?"
 
נגה בת השש-עשרה, נערה סקרנית ומבולבלת, חושבת כי המוות הוא דבר נפלא לחשוב עליו כשהחיים די מדכאים. ולאחר מעשה שנעשה בהחלטה של רגע היא מוצאת את עצמה בבית פרטי נטוש, בין זיכרון יעקב לבנימינה, בחברתן של חמש רוחות רפאים נוספות. 
מילכה, בעלת אוב מן התקופה המקראית הפוחדת מעולם המתים, בו קנתה לה אויבים רבים. עובד, שודד דרכים נבטי המחפש לשווא אוצר אבוד. בני, שחקן עבר כושל שמתבייש בעברו. הלן, אשתו של אחד מפקידי הברון רוטשילד שנשארה כדי לנקום בבעלה הבוגדני ולאה, בת לאנשי העלייה הראשונה שרגשות האשם שלה על התפקיד שמילאה ברציחתה של הלן אינם מרפים ממנה. 
מהר מאוד מגלה נגה כי הסיבה להישארותה בעולם הזה, במקום להמשיך הלאה אינה גזירת גורל אלא תוצאה של הבחירות שלה. בחיפושה אחר דרך לשנות את מצבה ולהשתחרר, היא עוזרת גם לשאר דיירי הבית להבין מהו הדבר שתוקע אותם כאן, מתים בעולמם של החיים, ומה עליהם לעשות כדי להשתחרר ממנו.
 
"רוחות טובות" הוא רומן חניכה מקורי אקסטטי, שמדלג בקלות מעוררת השתאות בין העולמות. נע מהריאליסטי אל המיסטי–פנטסטי ותוך כך מצליח לנגוע באופן מפוכח, שנון ועצוב גם יחד, בחיים ובמוות ובקצוות שבין לבין: בין גורל לבחירה, בין העולם הזה לעולם שמעבר לו, כשמעל לכל, זהו סיפור מסע לגילוי פנימי.

פרק ראשון

1
 
לאה עמדה מול הראי המאובק שבחדר השינה הגדול. החדר אמנם היה ריק מרהיטים, מלבד הראי וארון הבגדים הכבד, אך בזיכרונה הוא עדיין היה החדר היפה ביותר שראתה אי פעם. הארון, כך ידעה, היה עשוי מעץ אלון ודלתותיו גולפו בידי אמן איטלקי. הוא הובא מצרפת אל בית האחוזה הגדול, ביחד עם שאר הרהיטים, הבגדים וכלי הבית. שישה פועלים נדרשו כדי להעמיד אותו במקומו תחת עינה הפקוחה של הגברת. אחריו הוכנסו מיטת האפריון הגדולה, שידת האיפור, השטיחים, הווילונות, נברשת הבדולח ואחרון חביב — הראי הגדול. לאה זכרה את הימים בהם הייתה נכנסת בחרדת קודש לנקות את החדר. יותר מכל אהבה לנקות את הראי הגדול ולהביט בדמותה המשתקפת בו. זה היה הפריט היפה ביותר בכל בית האחוזה המפואר. אולם עכשיו היה החדר ריק ומאובק. לוחות העץ שאטמו את החלונות לא יכלו לגונן על החדר מפגעי הזמן וממזג האוויר ואלו השאירו את חותמם על ארון הבגדים המרקיב ועל טפט הקיר המתקלף. מבעד לשכבת האבק והלכלוך שכסתה את הראי ואת מסגרת הכסף המעוטרת שלו, יכלה עכשיו לאה לראות רק צללית מטושטשת. ואולי מוטב כך, הרי גם אם תוכל לראות את השתקפותה לא יהיה זה מראה מלבב. יותר מדי שנים חלפו מאז. יותר משהיא יכלה לספור. כמה הייתה רוצה לנקות את הראי כמו פעם ולהביט בו, אפילו רק פעם אחת. היא ידעה בדיוק היכן נמצאת המטלית, במגירה השנייה במטבח שלמטה. אולם היא לא יכלה לפתוח את המגירה ולא ליטול את המטלית. היא לא יכלה להושיט את ידה ולמחות את האבק בעזרת שרוול שמלתה. היא יכלה רק לעמוד שם ולבהות בייאוש בדמות המטושטשת שמולה. כך עמדה מול הראי כמו שעמדה פעמים רבות לפני כן, ואז שמעה את הצעקה.
 
***
 
2
 
המחשבה הראשונה שלי הייתה להשתמש במאוורר התקרה שבחדר השינה שלי. לא בגלל רגשות סנטימנטליים מיוחדים כלפי החדר או כלפי המאוורר, אלא בעיקר בגלל העובדה שאמא שלי האמינה בעיקרון של פרטיות ומרגע שהגעתי לגיל בו מעדיפים להתלבש בנוכחות מראה בלבד, הוכרז החדר שלי כשטח פרטי סגור בהחלט. המחשבה על מאוורר התקרה נפסלה בגלל החשש שמא תקרת הגבס תקרוס ותתמוטט תחת העומס.
הרעיון להיעזר בקרס התלייה של העציץ הגדול הבריק לי במהלך ארוחת ערב אחת לפני כמה חודשים. מחשבות כאלו תמיד היו המפלט שלי בזמנים בהם לא היה לסביבה שום דבר נסבל יותר להציע והיות שלא רציתי לקחת חלק, לא פעיל ולא סביל, בשיחות החולין המאולצות שההורים שלי ניסו לנהל בהתמדה עיקשת, הנחתי למחשבות שלי לשוטט לאותם מחוזות מוכרים. נראה לי שבהתחלה חשבתי על כוכבי קולנוע מתים, אחר כך עברתי לסדרת מחשבות על מוזיקאים מתים ומשם נחתי ישר למחשבה מנחמת על סופרים מתים. מוות הוא דבר נפלא לחשוב עליו כשהחיים די מדכאים. הייתי ממש קרובה לעבור למשוררים מתים כשהבחנתי בעציץ החרס הגדול המשתלשל מהתקרה בפינת הסלון, בדיוק ליד החלון הגדול הפונה לחצר האחורית. העציץ הזה כבד והתקרה עשויה בטון. מאוד בטיחותי. בטיחות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מרכיב חיוני, במיוחד כשלא רוצים להסתכן באפשרות של פציעה. רק זה חסר לי — להיות נכה או לבלות את שארית חיי בתור צמח. אמא שלי כמובן תסתדר עם זה. היא מן הסתם תכתוב על זה סדרת טורים תחת הכותרת "התמודדות משותפת עם ילד נכה". הכל אצל אמא שלי נגמר ב"התמודדות משותפת". זאת הייתה כותרת הטור הקבוע שלה כמומחית בעלת שם לפסיכולוגיה משפחתית. אם שואלים אותי, אני יכולה להגיד שאמא שלי חזקה בכתיבה הרבה יותר מאשר בפסיכולוגיה יישומית. למעשה, כל מי שמכיר את המשפחה שלנו מקרוב יכול להגיע למסקנה הזו. אנחנו חבורה מצומצמת של שלושה אנשים שהקרבה הגנטית ביניהם לחלוטין לא מחייבת אותם לתקשר זה עם זה. אבל כמובן שאף אחד לא שואל אותי. אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שאמא שלי פגשה מטופלים. זה הרי החלק המתיש והמייגע של המקצוע. את רוב זמנה היא מקדישה לראיונות בתוכניות אירוח, לתוכנית הרדיו הקבועה שלה בתחנת השידור המקומית ולכתיבת טורים בלתי נסבלים שמתפרסמים במגזין נשים טיפשי שנקרא אך ורק על ידי נשים משועממות בתור למספרה, ולמרבה הצער גם על ידי כל בני השכבה שלי, שמוצאים אותם מאוד משעשעים. במיוחד הטור ההוא על "התמודדות משותפת עם ילד דחוי". במשך חודש שלם הם לא הפסיקו לצטט משפטים מהטור ההוא בכל פעם שנכנסתי לכיתה או עברתי לידם במסדרונות.
לפעמים אני אוהבת לחשוב שבית הספר הוא חממה ענקית וכולם שם הם עציצים. כך אני יכולה להעביר ימים שלמים מבלי להתייחס לאף אחד, הרי רק משוגעים מדברים עם עציצים. מעבר לפן השימושי של שיטת הפעולה הזו, יש בה גם משהו מנחם שהרי עציצים, בניגוד לבני אדם, מועילים לאיזון האקלים בכדור הארץ ולא מבזבזים חמצן. בכלל אני חושבת שהעולם הזה היה מקום הרבה יותר טוב אם בני אדם היו עסוקים בפוטו־סינתזה. אם מתרכזים במראה השיער, אז מטאפורת העציצים אפילו משעשעת. המורה שלי למדעים למשל, הייתה יכולה להיות יופי של אלוורה.
בערך שבוע אחרי אותה ארוחת ערב בה הבריק במוחי רעיון הקרס בסלון, נכנסתי להום סנטר כדי לברר את משקלו של עציץ חרס. אמנם העציץ שתלוי אצלנו בסלון נקנה מן הסתם באיזו חנות מעצבים יוקרתית אבל יצאתי בהנחה שהמשקל אמור להיות זהה, פחות או יותר. המוכר עם הסרבל האדום נראה לא ממש מודע לכיתוב המזמין "שאל אותי" שהיה מרוח לו על הגב והתייחס אל השאלות שלי בעיקר כאל מטרד.
"כתוב כאן מידות גובה, רוחב ועומק. אין משקל."
"אז אתה יכול לשקול לי אותו?" בכל זאת רשמתי את המידות במכשיר הסלולרי שלי כדי שאוכל לחשב אחר כך את מסת האדמה. משקל הצמח עצמו נראה לי זניח. המוכר רק רטן "איך אני אשקול לך אותו? מה זה משנה לך בכלל."
החלטתי להמיר את המוכר בדמות חלופית של עציץ (לפי מראה השיער שלו — שעוונית זוחלת) ולא להשחית עליו יותר מדי זמן ומילים. לפעמים אני מוצאת את הצורך להסביר את עצמי מתיש וחסר תכלית באותה המידה. במקום זה פניתי לכיוון מחלקת אביזרי האמבטיה, שם מצאתי משקל ביתי. כשחזרתי עם המשקל אל המוכר הזועף במחלקת הגינון הוא רק זעף עוד יותר.
"את לא אמורה להיות בבית ספר או משהו כזה?"
במקום לענות, כי רק משוגעים עונים לעציצי שעוונית, פניתי למחלקת חומרי בניין וקניתי חבל באורך שני מטרים.
זאת לא הייתה החלטה של רגע אחד. זה התבשל אצלי בראש תקופה ארוכה, אבל מחשבות, כך הבנתי, הן קצת כמו פסטה — כשזה מתבשל יותר מדי זמן זה לא נגמר טוב. זה אולי אכיל ונסבל אבל משאיר תחושה ברורה שהדברים היו צריכים להיראות אחרת.
אין טעם לנסות להבין למה בחרתי דווקא את יום חמישי בצהריים. באמת שאין סיבה מיוחדת. שום אירוע משמעותי או יוצא דופן לא התרחש באותו יום או ביום שלפניו, שום סמליות לא הייתה לתאריך, וזה המקום לציין שאני לגמרי נגד סמליות. סמליות זה ניסיון פתטי של אנשים לתת משמעות לאירועים חסרי משמעות. אם זקן אחד נדרס למוות על ידי אוטובוס בזמן שהוא חצה את הכביש, אז העובדה שאותו זקן היה נהג של אגד במשך שלושים שנה, לא הופכת את המוות שלו לפחות סתמי. מוות זה פשוט דבר סתמי. אם חושבים על העובדה שבכל חמש שניות מתים תשעה אנשים ברחבי העולם, אז מוות הוא אפילו משעמם. כמו מילה שאם חוזרים עליה בקול יותר מדי פעמים, בסוף היא מאבדת את המשמעות שלה וכשמגלגלים אותה בפה זה מרגיש כמו ללעוס חול. לא שניסיתי ללעוס חול אי פעם (עיינו ערך הטור על התמודדות משותפת עם תסמונת פיקָה) אבל אם אני מדמיינת את התחושה, זאת בערך ההרגשה.
בסופו של דבר, הכול שאלה של נסיבות ושל אינטרסים. מי תהיה מלכת הכיתה, למי ישמרו מקום על הספסל בהפסקה, את מי יזמינו למסיבות, מה יחשב לאופנתי ומגניב, מי ישב במשרד מעוצב במגדלי הבורסה ומי ימיין קופסאות שימורים במפעל עלוב באזור התעשייה של חצור הגלילית. כל הדברים האלו הם תוצאה שרירותית של נסיבות. התבוננות יתר בעולם סביבי לימדה אותי שאלו לא תמיד האנשים הנכונים שמגיעים לאן שאנשים נכונים צריכים להגיע. הרבה פעמים דווקא הטיפוסים הנאלחים ביותר הם אלו שזוכים לתהילה בניגוד מובהק לטובת האנושות, ולי אין שום שליטה או יכולת להשפיע על זה. מי שהמציא את המשפט "החיים שלנו הם מה שאנחנו עושים מהם" פשוט שכח מה זה להיות בן שש־עשרה ובצד הפחות נחמד של הדרוויניזם החברתי. כך שבסופו של דבר, אלו היו הנסיבות שבחרו עבורי את התאריך המשמעותי ביותר, אולי, של חיי. הנסיבות היו ששיעור מדעים כפול עם גברת אלוורה, שהיה השיעור האחרון באותו יום, התבטל וכך הגעתי הביתה כבר באחת בצהריים. המקרר, שהוא הדבר המעניין היחיד אצלנו בבית, לא הציע שום דבר אטרקטיבי והסרטים היחידים שאפשר היה למצוא בטלוויזיה בשעת צהריים כזאת היו סרטים שגרמו לי לרצות לדמיין שכל השחקנים הם צמחי גינה. אפילו בערוץ נשיונל־ג'יאוגרפיק היה סרט על קקטוסים. הנחתי את השלט בייאוש על הספה והרמתי את הראש למעלה ושם הוא היה. הקרס בתקרה, שלפי כל החישובים שעשיתי יכול בקלות לשאת את המשקל שלי, שלא היה גבוה בהרבה ממשקל העציץ, כפי שהעיד הטור של אמא שלי על "התמודדות משותפת עם הפרעות אכילה".
הורדת העציץ ממקומו התגלתה כמשימה קשה מכפי שציפיתי. היה עלי לגרור את שולחן הקפה ממרכז הסלון אל הפינה ולהעמיד עליו כיסא וגם כך לא הייתי מספיק גבוהה. בסוף החלפתי את הכיסא באחד משרפרפי המתכת הגבוהים שבמטבח, למרות שהוא היה פחות יציב. כשנעמדתי עליו בזהירות הבחנתי בשריטות שרגליו השאירו על שולחן הסלון המבריק. מצחיק שהדבר שעבר לי בראש היה שאמא שלי בטח תהרוג אותי כשתראה מה עשיתי לריהוט היקר שלה. העציץ היה כבד ושרירי הזרועות שלי רעדו מהמאמץ להוריד אותו. כששרשרת המתכת שהחזיקה את העציץ השתחררה לבסוף איבדתי לרגע את שיווי המשקל. מיהרתי לייצב את עצמי על השרפרף והעציץ נשמט מידי והתנפץ ברעש. שברי חרס, עלי קיסוס וגושי האדמה שחורים התפזרו על שולחן הקפה הממורק ועל השטיח הפרסי. הדחקתי הצידה את המחשבה על התגובה של אמא שלי, שבימים רגועים יכלה לחטוף התקף היסטריה אם גילתה שאלינה העוזרת פספסה גרגר אבק על אחת ממסגרות העץ של הרפרודוקציות שהיא קונה. לא בדיוק קונה, אלא משלמת למעצבת פנים שתקנה בשבילה את הציורים ה"נכונים".
לקחתי נשימה עמוקה וירדתי בזהירות מהשרפרף. החבל היה מונח בתיק שלי, שם חיכה בסבלנות לשעת כושר מאז שרכשתי אותו. את הלולאה יכולתי לקשור בעיניים עצומות. אבל למרות שקשרתי לולאה כזאת אין ספור פעמים, עכשיו הידיים שלי רעדו. זה לא היה פחד, זה היה האדרנלין. מצחיק איך דברים כאלו גורמים לך פתאום להרגיש חי. קצוות זה דבר מסעיר, ללא ספק. קשרתי את החבל וחיזקתי את הקשר היטב סביב הקרס שבתקרה. החלפתי את השרפרף בכיסא כדי שראשי יהיה בדיוק בגובה הלולאה. הלב שלי התחיל לדפוק כמו משוגע והרגשתי את הדם זורם בווריד לאורך הצוואר. הידיים שלי היו חלקות מזיעה שזלגה גם במורד הגב שלי. לקחתי נשימה עמוקה כדי להרגיע את הרעד בידיים. אמא שלי תחגוג על הטרגדיה כמו שהיא חוגגת על כל אסון אנושי שנקרה בדרכה. היא ממש נהנית לסבול מאסונות. אבא שלי מן הסתם ינשום בהקלה כמו שתמיד היה נושם כשהשתחרר מהצורך להתייחס אליי. בבית הספר יביאו בוודאי את היועצת כדי להזכיר לכולם שהדלת שלה תמיד פתוחה ושלכל בעיה יש פתרון והחיים ימשיכו כסדרם.
הכנסתי את הראש לתוך הלולאה ועצמתי את העיניים. החבל המחוספס עקצץ לי בצוואר והדם דפק לי באוזניים. שאלה מילאה לי את הראש - למה אני עושה את זה? התשובה באה מיד - למה לא?
כיף לי בעולם הזה? לא. העולם מדכא.
צפוי שיפור? ראיתי את הסרט של אל גור על ההתחממות הגלובלית. הולך להיות הרבה יותר גרוע.
אני נחוצה כאן? העובדה שהאנושות התקיימה מיליוני שנה בלי נוכחותי מעידה שאפשר בהחלט להסתדר בלעדיי.
משהו עוצר אותי? טכנית — לא.
עכשיו נותר רק לתת תנופה קלה ולהעיף את הכיסא. החבל יתהדק מעצמו ויגרום לחנק. אם יתמזל מזלי, הלחץ ישבור את המפרקת והכל ייגמר אפילו מהר יותר. אבל ממתי מזלי מתמזל?
לפתע נהייתי מודעת למה שאני לובשת. פקחתי את העיניים בבהלה והתבוננתי על מכנסי הג'ינס השחורים. הם היו די חדשים ושחורים מאוד. גם הנעליים והסוודר הגדול שלבשתי היו שחורים. זה לא שהיה לי עניין מיוחד בשחור. לא הייתי דיכאונית מהסוג הזה. ברגעים של חשיבות עצמית העדפתי לחשוב שהדיכאון אצלי היה משהו הרבה יותר פנימי, חף מהצמדות לסמליות צבעונית נבובה. אפילו לא חשבתי יותר מדי על הבגדים שהייתי מוציאה מהארון. אמא שלי השתגעה מהאדישות שהפגנתי כלפי בגדים. "איזה מן נערה לא אוהבת לקנות בגדים?" היא הייתה רוטנת לאבא שלי בכל פעם שסירבתי לעוד הצעת קניות שלה אבל הוא רק היה מושך בכתפיו מבעד לעיתון הכלכלי שלו ומציין שאהבת הקניות שלה מספיקה בשביל שתינו. נכון שרוב הבגדים בארון שלי היו שחורים אבל זה בעיקר כי לא אהבתי לראות את עצמי בשום צבע אחר. פתאום עכשיו זה נראה לי קצת דרמטי מדי — הבגדים השחורים, העציץ המנופץ, החלון הגדול. כאילו אני מנסה להרשים בכוונה. ואני לא. ממש לא. אני לא רוצה להרשים או לזעזע או לעשות דווקא, אפילו אם זה מה שההורים שלי חושבים. לא רציתי שהם יחשבו שאני מנסה להעביר איזה מסר. אם כבר אז המסר שלי הוא שאין מסר. ניסיתי לחשוב מה וירג'יניה וולף הייתה אומרת על הסתירה הפנימית הזאת ואז הבנתי שנכנסתי שוב ללולאה שתיקח אותי במסלול ישיר למשוררים מתים ושכדאי שאתמקד במשימה שהתחלתי בה. אבל עניין הבגדים עדיין הטריד אותי. התלבטתי האם להחליף את הסוודר לאחד מהסוודרים האפורים או הכחולים שלי ואולי גם את הג'ינס באחד משופשף יותר ואז תפסתי כמה זה מגוחך. אני עומדת על כיסא כשראשי נתון בתוך חבל תלייה וחושבת מה כדאי ללבוש, כאילו שזה משנה. מכל המחשבות שהמוח שלי מסוגל לייצר, זו המחשבה שעולה לי שנייה לפני שאני נפרדת מהעולם הזה לצמיתות. מה יותר עלוב מזה? ובכל זאת, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזה הטריד אותי. שהיה לי אכפת. היה לי אכפת ממה שאני לובשת, היה לי אכפת מהעציץ המנופץ ומהשריטות על השולחן, היה לי אכפת מהתגובה של ההורים שלי. וזה היה הרגע בו הבנתי שאני הולכת לחרב את זה, שאני לא מסוגלת לעשות את מה שתכננתי לעשות כל כך הרבה זמן. אני אאלץ להתמודד עם השלכות העציץ השבור ועם החולשה הנוראית שלמרות שאין לשום דבר משמעות, זה עדיין אכפת לי. עלובת נפש שכמוני.
פלטתי נשימה ארוכה שרק עכשיו הבחנתי שעצרתי בתוכי והתעודדתי מכך שעלובי נפש אמתיים, אלה חסרי התקנה, ונתקלתי בהרבה כאלו, לא באמת מכירים בעליבותם, כך שאולי מצבי לא כל כך גרוע. אחזתי את החבל משני צדי ראשי ונשענתי מעט לאחור כדי להוציא את הסנטר מתוך הלולאה ואז זה קרה. הכיסא החליק על משטח העץ המבריק והרגשתי שרגליי נשמטות. ניסיתי לאחוז מהר במשענת הכיסא והרגשתי איך כל הגוף שלי מטלטל קדימה ואחורה. אומרים שברגעים כאלו אדם רואה את כל חייו חולפים לנגד עיניו כמו סרט נע, אבל כל מה שהצלחתי לראות היה מערבולת צבעים שהייתה השטיח הפרסי ושברי עציץ ואז כלום.

עוד על הספר

רוחות טובות עינת א. שמשוני
1
 
לאה עמדה מול הראי המאובק שבחדר השינה הגדול. החדר אמנם היה ריק מרהיטים, מלבד הראי וארון הבגדים הכבד, אך בזיכרונה הוא עדיין היה החדר היפה ביותר שראתה אי פעם. הארון, כך ידעה, היה עשוי מעץ אלון ודלתותיו גולפו בידי אמן איטלקי. הוא הובא מצרפת אל בית האחוזה הגדול, ביחד עם שאר הרהיטים, הבגדים וכלי הבית. שישה פועלים נדרשו כדי להעמיד אותו במקומו תחת עינה הפקוחה של הגברת. אחריו הוכנסו מיטת האפריון הגדולה, שידת האיפור, השטיחים, הווילונות, נברשת הבדולח ואחרון חביב — הראי הגדול. לאה זכרה את הימים בהם הייתה נכנסת בחרדת קודש לנקות את החדר. יותר מכל אהבה לנקות את הראי הגדול ולהביט בדמותה המשתקפת בו. זה היה הפריט היפה ביותר בכל בית האחוזה המפואר. אולם עכשיו היה החדר ריק ומאובק. לוחות העץ שאטמו את החלונות לא יכלו לגונן על החדר מפגעי הזמן וממזג האוויר ואלו השאירו את חותמם על ארון הבגדים המרקיב ועל טפט הקיר המתקלף. מבעד לשכבת האבק והלכלוך שכסתה את הראי ואת מסגרת הכסף המעוטרת שלו, יכלה עכשיו לאה לראות רק צללית מטושטשת. ואולי מוטב כך, הרי גם אם תוכל לראות את השתקפותה לא יהיה זה מראה מלבב. יותר מדי שנים חלפו מאז. יותר משהיא יכלה לספור. כמה הייתה רוצה לנקות את הראי כמו פעם ולהביט בו, אפילו רק פעם אחת. היא ידעה בדיוק היכן נמצאת המטלית, במגירה השנייה במטבח שלמטה. אולם היא לא יכלה לפתוח את המגירה ולא ליטול את המטלית. היא לא יכלה להושיט את ידה ולמחות את האבק בעזרת שרוול שמלתה. היא יכלה רק לעמוד שם ולבהות בייאוש בדמות המטושטשת שמולה. כך עמדה מול הראי כמו שעמדה פעמים רבות לפני כן, ואז שמעה את הצעקה.
 
***
 
2
 
המחשבה הראשונה שלי הייתה להשתמש במאוורר התקרה שבחדר השינה שלי. לא בגלל רגשות סנטימנטליים מיוחדים כלפי החדר או כלפי המאוורר, אלא בעיקר בגלל העובדה שאמא שלי האמינה בעיקרון של פרטיות ומרגע שהגעתי לגיל בו מעדיפים להתלבש בנוכחות מראה בלבד, הוכרז החדר שלי כשטח פרטי סגור בהחלט. המחשבה על מאוורר התקרה נפסלה בגלל החשש שמא תקרת הגבס תקרוס ותתמוטט תחת העומס.
הרעיון להיעזר בקרס התלייה של העציץ הגדול הבריק לי במהלך ארוחת ערב אחת לפני כמה חודשים. מחשבות כאלו תמיד היו המפלט שלי בזמנים בהם לא היה לסביבה שום דבר נסבל יותר להציע והיות שלא רציתי לקחת חלק, לא פעיל ולא סביל, בשיחות החולין המאולצות שההורים שלי ניסו לנהל בהתמדה עיקשת, הנחתי למחשבות שלי לשוטט לאותם מחוזות מוכרים. נראה לי שבהתחלה חשבתי על כוכבי קולנוע מתים, אחר כך עברתי לסדרת מחשבות על מוזיקאים מתים ומשם נחתי ישר למחשבה מנחמת על סופרים מתים. מוות הוא דבר נפלא לחשוב עליו כשהחיים די מדכאים. הייתי ממש קרובה לעבור למשוררים מתים כשהבחנתי בעציץ החרס הגדול המשתלשל מהתקרה בפינת הסלון, בדיוק ליד החלון הגדול הפונה לחצר האחורית. העציץ הזה כבד והתקרה עשויה בטון. מאוד בטיחותי. בטיחות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מרכיב חיוני, במיוחד כשלא רוצים להסתכן באפשרות של פציעה. רק זה חסר לי — להיות נכה או לבלות את שארית חיי בתור צמח. אמא שלי כמובן תסתדר עם זה. היא מן הסתם תכתוב על זה סדרת טורים תחת הכותרת "התמודדות משותפת עם ילד נכה". הכל אצל אמא שלי נגמר ב"התמודדות משותפת". זאת הייתה כותרת הטור הקבוע שלה כמומחית בעלת שם לפסיכולוגיה משפחתית. אם שואלים אותי, אני יכולה להגיד שאמא שלי חזקה בכתיבה הרבה יותר מאשר בפסיכולוגיה יישומית. למעשה, כל מי שמכיר את המשפחה שלנו מקרוב יכול להגיע למסקנה הזו. אנחנו חבורה מצומצמת של שלושה אנשים שהקרבה הגנטית ביניהם לחלוטין לא מחייבת אותם לתקשר זה עם זה. אבל כמובן שאף אחד לא שואל אותי. אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שאמא שלי פגשה מטופלים. זה הרי החלק המתיש והמייגע של המקצוע. את רוב זמנה היא מקדישה לראיונות בתוכניות אירוח, לתוכנית הרדיו הקבועה שלה בתחנת השידור המקומית ולכתיבת טורים בלתי נסבלים שמתפרסמים במגזין נשים טיפשי שנקרא אך ורק על ידי נשים משועממות בתור למספרה, ולמרבה הצער גם על ידי כל בני השכבה שלי, שמוצאים אותם מאוד משעשעים. במיוחד הטור ההוא על "התמודדות משותפת עם ילד דחוי". במשך חודש שלם הם לא הפסיקו לצטט משפטים מהטור ההוא בכל פעם שנכנסתי לכיתה או עברתי לידם במסדרונות.
לפעמים אני אוהבת לחשוב שבית הספר הוא חממה ענקית וכולם שם הם עציצים. כך אני יכולה להעביר ימים שלמים מבלי להתייחס לאף אחד, הרי רק משוגעים מדברים עם עציצים. מעבר לפן השימושי של שיטת הפעולה הזו, יש בה גם משהו מנחם שהרי עציצים, בניגוד לבני אדם, מועילים לאיזון האקלים בכדור הארץ ולא מבזבזים חמצן. בכלל אני חושבת שהעולם הזה היה מקום הרבה יותר טוב אם בני אדם היו עסוקים בפוטו־סינתזה. אם מתרכזים במראה השיער, אז מטאפורת העציצים אפילו משעשעת. המורה שלי למדעים למשל, הייתה יכולה להיות יופי של אלוורה.
בערך שבוע אחרי אותה ארוחת ערב בה הבריק במוחי רעיון הקרס בסלון, נכנסתי להום סנטר כדי לברר את משקלו של עציץ חרס. אמנם העציץ שתלוי אצלנו בסלון נקנה מן הסתם באיזו חנות מעצבים יוקרתית אבל יצאתי בהנחה שהמשקל אמור להיות זהה, פחות או יותר. המוכר עם הסרבל האדום נראה לא ממש מודע לכיתוב המזמין "שאל אותי" שהיה מרוח לו על הגב והתייחס אל השאלות שלי בעיקר כאל מטרד.
"כתוב כאן מידות גובה, רוחב ועומק. אין משקל."
"אז אתה יכול לשקול לי אותו?" בכל זאת רשמתי את המידות במכשיר הסלולרי שלי כדי שאוכל לחשב אחר כך את מסת האדמה. משקל הצמח עצמו נראה לי זניח. המוכר רק רטן "איך אני אשקול לך אותו? מה זה משנה לך בכלל."
החלטתי להמיר את המוכר בדמות חלופית של עציץ (לפי מראה השיער שלו — שעוונית זוחלת) ולא להשחית עליו יותר מדי זמן ומילים. לפעמים אני מוצאת את הצורך להסביר את עצמי מתיש וחסר תכלית באותה המידה. במקום זה פניתי לכיוון מחלקת אביזרי האמבטיה, שם מצאתי משקל ביתי. כשחזרתי עם המשקל אל המוכר הזועף במחלקת הגינון הוא רק זעף עוד יותר.
"את לא אמורה להיות בבית ספר או משהו כזה?"
במקום לענות, כי רק משוגעים עונים לעציצי שעוונית, פניתי למחלקת חומרי בניין וקניתי חבל באורך שני מטרים.
זאת לא הייתה החלטה של רגע אחד. זה התבשל אצלי בראש תקופה ארוכה, אבל מחשבות, כך הבנתי, הן קצת כמו פסטה — כשזה מתבשל יותר מדי זמן זה לא נגמר טוב. זה אולי אכיל ונסבל אבל משאיר תחושה ברורה שהדברים היו צריכים להיראות אחרת.
אין טעם לנסות להבין למה בחרתי דווקא את יום חמישי בצהריים. באמת שאין סיבה מיוחדת. שום אירוע משמעותי או יוצא דופן לא התרחש באותו יום או ביום שלפניו, שום סמליות לא הייתה לתאריך, וזה המקום לציין שאני לגמרי נגד סמליות. סמליות זה ניסיון פתטי של אנשים לתת משמעות לאירועים חסרי משמעות. אם זקן אחד נדרס למוות על ידי אוטובוס בזמן שהוא חצה את הכביש, אז העובדה שאותו זקן היה נהג של אגד במשך שלושים שנה, לא הופכת את המוות שלו לפחות סתמי. מוות זה פשוט דבר סתמי. אם חושבים על העובדה שבכל חמש שניות מתים תשעה אנשים ברחבי העולם, אז מוות הוא אפילו משעמם. כמו מילה שאם חוזרים עליה בקול יותר מדי פעמים, בסוף היא מאבדת את המשמעות שלה וכשמגלגלים אותה בפה זה מרגיש כמו ללעוס חול. לא שניסיתי ללעוס חול אי פעם (עיינו ערך הטור על התמודדות משותפת עם תסמונת פיקָה) אבל אם אני מדמיינת את התחושה, זאת בערך ההרגשה.
בסופו של דבר, הכול שאלה של נסיבות ושל אינטרסים. מי תהיה מלכת הכיתה, למי ישמרו מקום על הספסל בהפסקה, את מי יזמינו למסיבות, מה יחשב לאופנתי ומגניב, מי ישב במשרד מעוצב במגדלי הבורסה ומי ימיין קופסאות שימורים במפעל עלוב באזור התעשייה של חצור הגלילית. כל הדברים האלו הם תוצאה שרירותית של נסיבות. התבוננות יתר בעולם סביבי לימדה אותי שאלו לא תמיד האנשים הנכונים שמגיעים לאן שאנשים נכונים צריכים להגיע. הרבה פעמים דווקא הטיפוסים הנאלחים ביותר הם אלו שזוכים לתהילה בניגוד מובהק לטובת האנושות, ולי אין שום שליטה או יכולת להשפיע על זה. מי שהמציא את המשפט "החיים שלנו הם מה שאנחנו עושים מהם" פשוט שכח מה זה להיות בן שש־עשרה ובצד הפחות נחמד של הדרוויניזם החברתי. כך שבסופו של דבר, אלו היו הנסיבות שבחרו עבורי את התאריך המשמעותי ביותר, אולי, של חיי. הנסיבות היו ששיעור מדעים כפול עם גברת אלוורה, שהיה השיעור האחרון באותו יום, התבטל וכך הגעתי הביתה כבר באחת בצהריים. המקרר, שהוא הדבר המעניין היחיד אצלנו בבית, לא הציע שום דבר אטרקטיבי והסרטים היחידים שאפשר היה למצוא בטלוויזיה בשעת צהריים כזאת היו סרטים שגרמו לי לרצות לדמיין שכל השחקנים הם צמחי גינה. אפילו בערוץ נשיונל־ג'יאוגרפיק היה סרט על קקטוסים. הנחתי את השלט בייאוש על הספה והרמתי את הראש למעלה ושם הוא היה. הקרס בתקרה, שלפי כל החישובים שעשיתי יכול בקלות לשאת את המשקל שלי, שלא היה גבוה בהרבה ממשקל העציץ, כפי שהעיד הטור של אמא שלי על "התמודדות משותפת עם הפרעות אכילה".
הורדת העציץ ממקומו התגלתה כמשימה קשה מכפי שציפיתי. היה עלי לגרור את שולחן הקפה ממרכז הסלון אל הפינה ולהעמיד עליו כיסא וגם כך לא הייתי מספיק גבוהה. בסוף החלפתי את הכיסא באחד משרפרפי המתכת הגבוהים שבמטבח, למרות שהוא היה פחות יציב. כשנעמדתי עליו בזהירות הבחנתי בשריטות שרגליו השאירו על שולחן הסלון המבריק. מצחיק שהדבר שעבר לי בראש היה שאמא שלי בטח תהרוג אותי כשתראה מה עשיתי לריהוט היקר שלה. העציץ היה כבד ושרירי הזרועות שלי רעדו מהמאמץ להוריד אותו. כששרשרת המתכת שהחזיקה את העציץ השתחררה לבסוף איבדתי לרגע את שיווי המשקל. מיהרתי לייצב את עצמי על השרפרף והעציץ נשמט מידי והתנפץ ברעש. שברי חרס, עלי קיסוס וגושי האדמה שחורים התפזרו על שולחן הקפה הממורק ועל השטיח הפרסי. הדחקתי הצידה את המחשבה על התגובה של אמא שלי, שבימים רגועים יכלה לחטוף התקף היסטריה אם גילתה שאלינה העוזרת פספסה גרגר אבק על אחת ממסגרות העץ של הרפרודוקציות שהיא קונה. לא בדיוק קונה, אלא משלמת למעצבת פנים שתקנה בשבילה את הציורים ה"נכונים".
לקחתי נשימה עמוקה וירדתי בזהירות מהשרפרף. החבל היה מונח בתיק שלי, שם חיכה בסבלנות לשעת כושר מאז שרכשתי אותו. את הלולאה יכולתי לקשור בעיניים עצומות. אבל למרות שקשרתי לולאה כזאת אין ספור פעמים, עכשיו הידיים שלי רעדו. זה לא היה פחד, זה היה האדרנלין. מצחיק איך דברים כאלו גורמים לך פתאום להרגיש חי. קצוות זה דבר מסעיר, ללא ספק. קשרתי את החבל וחיזקתי את הקשר היטב סביב הקרס שבתקרה. החלפתי את השרפרף בכיסא כדי שראשי יהיה בדיוק בגובה הלולאה. הלב שלי התחיל לדפוק כמו משוגע והרגשתי את הדם זורם בווריד לאורך הצוואר. הידיים שלי היו חלקות מזיעה שזלגה גם במורד הגב שלי. לקחתי נשימה עמוקה כדי להרגיע את הרעד בידיים. אמא שלי תחגוג על הטרגדיה כמו שהיא חוגגת על כל אסון אנושי שנקרה בדרכה. היא ממש נהנית לסבול מאסונות. אבא שלי מן הסתם ינשום בהקלה כמו שתמיד היה נושם כשהשתחרר מהצורך להתייחס אליי. בבית הספר יביאו בוודאי את היועצת כדי להזכיר לכולם שהדלת שלה תמיד פתוחה ושלכל בעיה יש פתרון והחיים ימשיכו כסדרם.
הכנסתי את הראש לתוך הלולאה ועצמתי את העיניים. החבל המחוספס עקצץ לי בצוואר והדם דפק לי באוזניים. שאלה מילאה לי את הראש - למה אני עושה את זה? התשובה באה מיד - למה לא?
כיף לי בעולם הזה? לא. העולם מדכא.
צפוי שיפור? ראיתי את הסרט של אל גור על ההתחממות הגלובלית. הולך להיות הרבה יותר גרוע.
אני נחוצה כאן? העובדה שהאנושות התקיימה מיליוני שנה בלי נוכחותי מעידה שאפשר בהחלט להסתדר בלעדיי.
משהו עוצר אותי? טכנית — לא.
עכשיו נותר רק לתת תנופה קלה ולהעיף את הכיסא. החבל יתהדק מעצמו ויגרום לחנק. אם יתמזל מזלי, הלחץ ישבור את המפרקת והכל ייגמר אפילו מהר יותר. אבל ממתי מזלי מתמזל?
לפתע נהייתי מודעת למה שאני לובשת. פקחתי את העיניים בבהלה והתבוננתי על מכנסי הג'ינס השחורים. הם היו די חדשים ושחורים מאוד. גם הנעליים והסוודר הגדול שלבשתי היו שחורים. זה לא שהיה לי עניין מיוחד בשחור. לא הייתי דיכאונית מהסוג הזה. ברגעים של חשיבות עצמית העדפתי לחשוב שהדיכאון אצלי היה משהו הרבה יותר פנימי, חף מהצמדות לסמליות צבעונית נבובה. אפילו לא חשבתי יותר מדי על הבגדים שהייתי מוציאה מהארון. אמא שלי השתגעה מהאדישות שהפגנתי כלפי בגדים. "איזה מן נערה לא אוהבת לקנות בגדים?" היא הייתה רוטנת לאבא שלי בכל פעם שסירבתי לעוד הצעת קניות שלה אבל הוא רק היה מושך בכתפיו מבעד לעיתון הכלכלי שלו ומציין שאהבת הקניות שלה מספיקה בשביל שתינו. נכון שרוב הבגדים בארון שלי היו שחורים אבל זה בעיקר כי לא אהבתי לראות את עצמי בשום צבע אחר. פתאום עכשיו זה נראה לי קצת דרמטי מדי — הבגדים השחורים, העציץ המנופץ, החלון הגדול. כאילו אני מנסה להרשים בכוונה. ואני לא. ממש לא. אני לא רוצה להרשים או לזעזע או לעשות דווקא, אפילו אם זה מה שההורים שלי חושבים. לא רציתי שהם יחשבו שאני מנסה להעביר איזה מסר. אם כבר אז המסר שלי הוא שאין מסר. ניסיתי לחשוב מה וירג'יניה וולף הייתה אומרת על הסתירה הפנימית הזאת ואז הבנתי שנכנסתי שוב ללולאה שתיקח אותי במסלול ישיר למשוררים מתים ושכדאי שאתמקד במשימה שהתחלתי בה. אבל עניין הבגדים עדיין הטריד אותי. התלבטתי האם להחליף את הסוודר לאחד מהסוודרים האפורים או הכחולים שלי ואולי גם את הג'ינס באחד משופשף יותר ואז תפסתי כמה זה מגוחך. אני עומדת על כיסא כשראשי נתון בתוך חבל תלייה וחושבת מה כדאי ללבוש, כאילו שזה משנה. מכל המחשבות שהמוח שלי מסוגל לייצר, זו המחשבה שעולה לי שנייה לפני שאני נפרדת מהעולם הזה לצמיתות. מה יותר עלוב מזה? ובכל זאת, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזה הטריד אותי. שהיה לי אכפת. היה לי אכפת ממה שאני לובשת, היה לי אכפת מהעציץ המנופץ ומהשריטות על השולחן, היה לי אכפת מהתגובה של ההורים שלי. וזה היה הרגע בו הבנתי שאני הולכת לחרב את זה, שאני לא מסוגלת לעשות את מה שתכננתי לעשות כל כך הרבה זמן. אני אאלץ להתמודד עם השלכות העציץ השבור ועם החולשה הנוראית שלמרות שאין לשום דבר משמעות, זה עדיין אכפת לי. עלובת נפש שכמוני.
פלטתי נשימה ארוכה שרק עכשיו הבחנתי שעצרתי בתוכי והתעודדתי מכך שעלובי נפש אמתיים, אלה חסרי התקנה, ונתקלתי בהרבה כאלו, לא באמת מכירים בעליבותם, כך שאולי מצבי לא כל כך גרוע. אחזתי את החבל משני צדי ראשי ונשענתי מעט לאחור כדי להוציא את הסנטר מתוך הלולאה ואז זה קרה. הכיסא החליק על משטח העץ המבריק והרגשתי שרגליי נשמטות. ניסיתי לאחוז מהר במשענת הכיסא והרגשתי איך כל הגוף שלי מטלטל קדימה ואחורה. אומרים שברגעים כאלו אדם רואה את כל חייו חולפים לנגד עיניו כמו סרט נע, אבל כל מה שהצלחתי לראות היה מערבולת צבעים שהייתה השטיח הפרסי ושברי עציץ ואז כלום.