בקשתה האחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בקשתה האחרונה
הוספה למועדפים

בקשתה האחרונה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 312 עמ' מודפסים

אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בין השאר עולים לדיון שבריריותו של מוסד הנישואים, כוחנות ואלימות ביחסי הורים-ילדים ומעמדה הפגיע של האישה, הרעיה והאם במשפחה ובחברה. מאחורי מסווה של חיי משפחה וחברה תקינים, כביכול, מתקיימת מציאות מצמררת וקשה לעיכול לעתים. ספריה של ברנשטיין שבים ומטפלים בנגע האונס שהשתרש בחברה הישראלית ומתאפיינים בביקורת חברתית חריפה המערערת על האדרת המושגים המרכזיים של הציונות הקלאסית - קדושת הצבא, חשיבות התא המשפחתי, הפרט למען הכלל, והחזרה אל הטבע כפי שהיא משתקפת בהתיישבות החקלאית. 

נושאים

תקציר

הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו.

כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת.

נראה שזה סרטן, אמא.

ידעתי, היא אמרה, אמרתי לאבא שזה סרטן עוד לפני כל הבדיקות.

כך, בשיחת טלפון בין בת לאמה בשעת לילה מאוחרת, נפתח בקשתה האחרונה, ספרה של אילנה ברנשטיין. לאחר שבישרה את הבשורה מקבלת עליה הבת, אלה, סופרת באמצע חייה, את הטיפול באמה המתקרבת אל מותה ובאביה שיישאר בחיים אחריה. היא מתלווה לאם בבדיקות ובניתוחים בבתי החולים, אורזת את תכולת בית ההורים בחיפה ומעבירה אותם לדירה סמוכה לדירתה בתל אביב - וכל אלה בשעה שיחסיה עם בן זוגה מתפרקים לנגד עיניה. בד בבד נפתחים חשבונות העבר בין הבת להוריה.

ההישג העיקרי שבבקשתה האחרונה הוא דיוקנאותיהם של האם והאב, ליאורה ושרלי הגואל, המשורטטים בידי בתם בהומור, בחמלה ובכאב. בפרוזה צלולה שכמעט כל כולה דיאלוגים, הרומן לוכד את הנימים הדקות ביותר בקשר האהבה הטרגי בין הורים לילדים - ההחמצה ההדדית, הכוונות הטובות שהתכסו במרירות ובאכזבה, הרצון והקושי להתקרב עוד פעם אחת, רגע לפני הפרידה האחרונה.

אילנה ברנשטיין, סופרת ומחזאית, פרסמה שמונה רומנים, ובהם: "שארה, כסותה, עונתה" (1991), "רומן למשרתות" (1997), "איים של שקט" (1999) ו"עכשיו זה כתוב" (2008).

פרק ראשון

 


גזר דין



אבא לידך?
לא, הוא כבר הלך לישון.
את רוצה להעיר אותו?
מה יש לי להעיר אותו? היא אמרה, ובנשימה אחת שאלה אותי מי התקשר למי, הרופא אלי או אני אליו.
הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו.
כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת.
נראה שזה סרטן, אמא.
ידעתי, היא אמרה, אמרתי לאבא שזה סרטן עוד לפני כל הבדיקות.
אמי החלה לשלשל באמצע אפריל, ובחודשים שחלפו מאז נשללו זיהומים במערכת העיכול, פטריות למיניהן, סרטן המעי הגס וסרטן הרחם. רק על הלבלב הנבוּל בירכתי בית החזה איש לא חשב.
הביופסיה לא הצליחה. כלומר, לא נדגמו תאים סרטניים. עם זאת, הפקטורים היו גבוהים מאוד ולא הותירו מקום לספק, וכך גם בדיקות ההדמיה, לכן ה"כנראה". אך אמי, שהתייסרה מכאבים זה כמה חודשים, לא נזקקה להוכחות נוספות. ידעתי, חזרה ואמרה. הרופא שטִלפן אלי קימץ במילותיו. רשימת הממתינים ארוכה, כולם מחכים למוצא פיו, האם לחיים או למוות.
בשעה כזאת הודיעו לך? שאלה אמי - גינונים עוד הטרידו אותה - ומיד תיקנה את עצמה: הם מלאכים הרופאים האלה, בחיי שהם מלאכים.
אף על פי שאני דרשתי שהרופא יתקשר אלי - אמי, בהעריצה רופאים, אינה מקשיבה לדבריהם, רק מהנהנת בסבר פנים יפות - לא ידעתי כיצד לנהוג. מכל מלאכי השמים שומה עלי להיות מלאך המוות. מלאך בודד וכפוי טובה.
איך אוכל להגיד לאמי שיש לה סרטן? התלוננתי לשווא באוזני מזכירתו של הרופא. אני מבקשת מהרופא הנכבד שיתקשר גם אליה.
הרופא מטלפן רק פעם אחת, אמרה המזכירה. ביקשתם במפורש לדבר עם הבת בשאלון שמילאתם.
הכול אכן מעיד על סרטן, אמא. אבל זה עוד לא הסוף. יש מה לעשות.
יש גרורות? היא שאלה. על הסרטן עצמו לא ערערה. אז עוד לא יכולתי להבין שהיא כבר נקשרה לסרטן שלה.
אני לא יודעת. הוא לא ציין גרורות. גם לא שאלתי. עם גרורות או בלעדיהן, סרטן בלבלב הוא חד־כיווני ותאריך התפוגה קרוב. אקבע לך תור אצל מנתח, נשמע מה יש לו להגיד. יכול להיות שאפשר לנתח. יש מקרים כאלה.
אה, אין מה לעשות, היא אמרה במין שכנוע עצמי.
יש רגעים שבהם לאדם יש זכות לרחם על עצמו, חשבתי. זה היה אחד מאותם רגעים.
את זוכרת איך נגמר הסיפור עם אח שלי.
עברו עשר שנים מאז. ברפואה זה המון זמן.
טוב, היא אמרה, קצרת רוח - בלילה שבו נקבעה צורת הסתלקותה מן העולם רצתה למות - נדבר מחר, והשיחה הסתיימה.

אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בין השאר עולים לדיון שבריריותו של מוסד הנישואים, כוחנות ואלימות ביחסי הורים-ילדים ומעמדה הפגיע של האישה, הרעיה והאם במשפחה ובחברה. מאחורי מסווה של חיי משפחה וחברה תקינים, כביכול, מתקיימת מציאות מצמררת וקשה לעיכול לעתים. ספריה של ברנשטיין שבים ומטפלים בנגע האונס שהשתרש בחברה הישראלית ומתאפיינים בביקורת חברתית חריפה המערערת על האדרת המושגים המרכזיים של הציונות הקלאסית - קדושת הצבא, חשיבות התא המשפחתי, הפרט למען הכלל, והחזרה אל הטבע כפי שהיא משתקפת בהתיישבות החקלאית. 

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 312 עמ' מודפסים

נושאים

בקשתה האחרונה אילנה ברנשטיין

 


גזר דין



אבא לידך?
לא, הוא כבר הלך לישון.
את רוצה להעיר אותו?
מה יש לי להעיר אותו? היא אמרה, ובנשימה אחת שאלה אותי מי התקשר למי, הרופא אלי או אני אליו.
הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו.
כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת.
נראה שזה סרטן, אמא.
ידעתי, היא אמרה, אמרתי לאבא שזה סרטן עוד לפני כל הבדיקות.
אמי החלה לשלשל באמצע אפריל, ובחודשים שחלפו מאז נשללו זיהומים במערכת העיכול, פטריות למיניהן, סרטן המעי הגס וסרטן הרחם. רק על הלבלב הנבוּל בירכתי בית החזה איש לא חשב.
הביופסיה לא הצליחה. כלומר, לא נדגמו תאים סרטניים. עם זאת, הפקטורים היו גבוהים מאוד ולא הותירו מקום לספק, וכך גם בדיקות ההדמיה, לכן ה"כנראה". אך אמי, שהתייסרה מכאבים זה כמה חודשים, לא נזקקה להוכחות נוספות. ידעתי, חזרה ואמרה. הרופא שטִלפן אלי קימץ במילותיו. רשימת הממתינים ארוכה, כולם מחכים למוצא פיו, האם לחיים או למוות.
בשעה כזאת הודיעו לך? שאלה אמי - גינונים עוד הטרידו אותה - ומיד תיקנה את עצמה: הם מלאכים הרופאים האלה, בחיי שהם מלאכים.
אף על פי שאני דרשתי שהרופא יתקשר אלי - אמי, בהעריצה רופאים, אינה מקשיבה לדבריהם, רק מהנהנת בסבר פנים יפות - לא ידעתי כיצד לנהוג. מכל מלאכי השמים שומה עלי להיות מלאך המוות. מלאך בודד וכפוי טובה.
איך אוכל להגיד לאמי שיש לה סרטן? התלוננתי לשווא באוזני מזכירתו של הרופא. אני מבקשת מהרופא הנכבד שיתקשר גם אליה.
הרופא מטלפן רק פעם אחת, אמרה המזכירה. ביקשתם במפורש לדבר עם הבת בשאלון שמילאתם.
הכול אכן מעיד על סרטן, אמא. אבל זה עוד לא הסוף. יש מה לעשות.
יש גרורות? היא שאלה. על הסרטן עצמו לא ערערה. אז עוד לא יכולתי להבין שהיא כבר נקשרה לסרטן שלה.
אני לא יודעת. הוא לא ציין גרורות. גם לא שאלתי. עם גרורות או בלעדיהן, סרטן בלבלב הוא חד־כיווני ותאריך התפוגה קרוב. אקבע לך תור אצל מנתח, נשמע מה יש לו להגיד. יכול להיות שאפשר לנתח. יש מקרים כאלה.
אה, אין מה לעשות, היא אמרה במין שכנוע עצמי.
יש רגעים שבהם לאדם יש זכות לרחם על עצמו, חשבתי. זה היה אחד מאותם רגעים.
את זוכרת איך נגמר הסיפור עם אח שלי.
עברו עשר שנים מאז. ברפואה זה המון זמן.
טוב, היא אמרה, קצרת רוח - בלילה שבו נקבעה צורת הסתלקותה מן העולם רצתה למות - נדבר מחר, והשיחה הסתיימה.