היד שקפאה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היד שקפאה
הוספה למועדפים

היד שקפאה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אורי שגיא

אוּרי שגיא (אייזנברג) (נולד ב-5 באוגוסט 1943) הוא אלוף לשעבר בצה"ל.

שגיא הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה. עבודת התזה שלו עסקה בגורמים סובייקטיביים ואובייקטיביים במחקר היסטורי ובמחקר מודיעיני. בוגר המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה ובוגר המכללה לביטחון לאומי בקרלייל, פנסילבניה. מכהן בהתנדבות כנשיא מוסד "אהבה" לילדים בסיכון וחבר דירקטוריון בכישורית. מלמד במכינה קדם צבאית בחנתון.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"אני לא מבין," אמר שר החוץ הסורי פארוק א-שארע בארוחת הערב העגומה שחתמה את ועידת שפרדסטאון, "מה ברק אומר לי פה? שהוא לא עומד במילתו? חשבנו שהוא איש של מילה, איש של כבוד, ועכשיו אני מרגיש מרומה... הבאתי לכאן צוות, גם אתם הבאתם צוותים, ואני מרגיש שהונו אותי".
אלוף (מיל') אורי שגיא, שמונה על ידי ראש הממשלה אהוד ברק לרכז ולהוביל את המשא ומתן עם סוריה, שמע את דבריו הקשים של שר החוץ הסורי - ולצערו הסכים עם כל מילה. גם הוא לא הבין איך אחרי חודשים של הכנות ושל משא ומתן חשאי, כשהפערים בין הצדדים נראו קטנים מאי פעם, קיבל ראש הממשלה הישראלי רגליים קרות. עד היום, למעלה מעשר שנים אחרי, הוא מתקשה להבין את גודל ההחמצה.
ברק שילם מחיר כבד על הססנותו ברגע האמת ועל כישלונותיו בניהול המו"מ מול הסורים (וגם מול הפלסטינים), ואיבד את השלטון. אבל ישראל שילמה, ועדיין משלמת, מחיר כבד יותר.
בספרו החדש מכניס ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא, מחבר רב המכר אורות בערפל, את הקורא אל אחורי הקלעים של המשא ומתן, פורש בפניו לראשונה את פרטי ההבנות שכבר הושגו, משרטט את הדילמות שעוד נותרו, ובייחוד מדבר על המחיר ועל התועלת. שגיא, שהגן בגופו, עם חייליו ומפקדיו, על רמת הגולן ועל היישובים הישראלים שעליה ומתחתיה, מבין את חשיבותו העליונה של הסכם שלום עם סוריה גם במחיר נסיגה מהרמה. הסכם שיתחשב בצרכים האמיתיים ובחרדות המהותיות של שני העמים, הישראלי והסורי, אך יבטיח לשניהם עתיד טוב יותר. נוכח האירועים בסוריה בפרט והשינויים במזרח התיכון בכלל, המשימה נראית מסובכת פי כמה.
בספרו היד שקפאה בוחן שגיא בכנות ובאומץ אינטלקטואלי את תהומות החשדנות ההיסטורית - והמוצדקת - בינינו לבין סוריה, אך גם עולה משם עם הנוסחה שאולי תאפשר בעתיד את יישוב סכסוך הדמים הזה.
היד שקפאה הוא מסמך חובה לכל ישראלי שחפץ לשכון לבטח על אדמתו.

פרק ראשון

הקדמה



כותב ספר מתחבט לא פעם אם ספרו מעניין, אם הוא מועיל. במקרה הזה היתה ההתחבטות שלי קשה שבעתיים, שכן בנושא שהעסיק אותי כל כולי, בשאלה מדוע נכשל המשא ומתן בין ישראל לסוריה בשנת 2000, עסקו לפנַי מעורבים בכירים אחרים באותם דיונים, כמו ביל קלינטון, דניס רוס, מרטין אינדיק ודני יתום. כולם תיארו בספריהם תיאורים חשובים מאוד. מה, אם כן, יכול אני לחדש?
זו שאלה שכמובן אינני יכול לענות עליה באובייקטיביות במקום הקוראים, אבל נראה לי שעדיין לא מעט. סיפורי האישי, כמי שנקרא להכין ולנהל את המשא ומתן הזה מהצד הישראלי על ידי אהוד ברק, ראש הממשלה אותה עת, וכמי שראה את כל העבודה והתכנון שהשקענו יורדים לטמיון, יוסיף אמנם לקורא הסקרן עובדות שרבות מהן טרם פורסמו, אבל לא רק בהן חשיבותו של הספר בעיני. עיקר החשיבות היא בתפיסת העולם, שהתגבשה כבר במהלך שירותי הצבאי, בפרט כראש אמ"ן, אבל הלכה והתחדדה אף יותר במהלך המשא ומתן, התחשלה בכישלונו, ועד היום, כעשר שנים לאחר שהופסקו למעשה המגעים, דוחקת בי לומר בקול ברור: יכול היה להיות אחרת. עדיין אפשר אחרת. צריך אחרת.
המסר העיקרי שלי הוא שהיינו קרובים יותר מאי פעם, קרובים ממש, להסדר עם סוריה, והדבר נכשל. לדאבוני, הנטייה הטבעית הישראלית, להאשים את הצד השני תמיד, לא משכנעת במקרה הזה. איני בא חשבון בספר זה עם האשמים בכישלון - אני בתוכם - אבל חשוב לי להציב שאלות בעקבותיו ולהפיק לקחים. נכון, ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אך מצד אחר עוד מוקדם להגדיר את המגעים עם סוריה כנחלת העבר בלבד. מהסיפור הזה עדיין אפשר לחלץ כלים שימושיים חשובים לניסיון הבא, שאני רוצה להאמין כי אכן יבוא.
תעתועי ההיסטוריה המזרח־תיכונית, ומן הסתם האִטיות שלי בהוצאת הספר, חושפים את הצורך להגיב לשינויים שאנו עוברים עתה במזרח התיכון, נוכח אי־היציבות בצמרת רבות מהמדינות הערביות, שמזה שנים רבות לא נאלצו להגיב למהומות פנימיות ולהתמודד עם מחאת העם.
המחאה הזו מקורה בעיקר בבעיות פנים, במצוקות כלכליות וחברתיות, ובמוּדעות גוברת והולכת של האוכלוסייה לכך שהיא זכאית לחיים טובים יותר. מוקדם מאוד להעריך האם המודעות הזו תבשיל למהפך של ממש בשיטת המשטר ולהתקרבות לעבר השיטה הדמוקרטית - להבדיל מחילופי שלטון גרידא, שישמרו את המשטר הקודם גם אם הראש יוחלף. לא ברור כלל האם התהליכים הפנימיים הללו יביאו למהפכה של ממש, אבל אין ספק כי בכמה מהמדינות, ובכללן סוריה, הם ערערו מאוד את יציבות השלטון הקיים. בינתיים היינו עדים להחלפות שלטון (וכאמור, לא בהכרח המשטר) במצרים, בתימן ובתוניס, ובעת כתיבת שורות אלה איננו יודעים עדיין מה עשוי להתרחש בלוב ובסוריה. אבל בין אם בסופו של דבר יצליח השלטון בסוריה לשמר, בשיטות ברוטאליות אופייניות למזרח התיכון, את המשטר הנשען על שושלת אסד, ובין אם באופן בלתי צפוי תתבצע שם הפיכה שלטונית, לא נראה לי שהאינטרס הבסיסי של סוריה בהסדר אפשרי עם ישראל, משתנה ללא היכר. ממילא גם נוסחת הפיוס שיוביל להסדר כזה לא תשתנה באופן מהותי גם אם מדובר בשלטונו של בשאר אסד או מדובר בשלטון אחר.
אף שספרִי מתמקד בכישלון השיחות מול אסד האב, ובמתווה העקרוני לפתרון עתידי כלשהו, אני חש חובה לנסות להשיב בפרק המסכם של הספר על שאלות לגיטימיות, כמו האם נכון עדיין, בעת הזאת, לחפש דרך להסדר מדיני עם משטר שעתידו לוט בערפל. וחשוב לא פחות: האם ניתן לתת אמון בהסדרים עם משטרים שיציבותם עתה נסדקת, אחרי עשרות שנים של יציבות מרשימה. האם ניתן לתת אמון בשליטים כגון אלה, שבראש מעייניהם נתונות קודם כול יציבות משטרם ותוחלת החיים שלהם ורק לאחר מכן שיקולים לאומיים ו/או מדיניים? האם יש להם לגיטימציה לחתום על הֶסדר והאם הוא יחייב את הבאים אחריהם?
אני ער גם לחוסר הנוחות לשאת ולתת עם שליטים שמפעילים באופן אכזרי כוח על מנת להימנע מחילופי שלטון והחלפת המשטר. זו כמובן התייחסות ערכית מצִדנו כחיים במשטר דמוקרטי אבל יהיה נכון להזכיר ששליטים רבים, כולל כאלה שעִמם נחתם הסכם שלום, הפעילו אמצעים קשים לא פחות. די אם נזכור את מעשיו של המלך חוסיין בספטמבר השחור בשנת 1970, שבמהלכו נהרגו אלפי פלסטינים וגורשו עשרות אלפים כי הם סיכנו את יציבות המשטר. אביו של בשאר, חאפז אל־אסד, לא בחל אף הוא בהרג של אלפים רבים חברי תנועת האחים המוסלמים בעיר חמה בשנת 1982. בלבנון במאה הקודמת טבחו זה בזה סורים, פלסטינים, מוסלמים ונוצרים. אפילו שליט מצרים לשעבר, חוסני מובארק, בחר להפעיל כוח של ממש כדי לדכא התנגדות ארגונים איסלאמיים קיצוניים כ"אחים המוסלמים" ו"אל ג'מאעה־אל־איסלאמיה" שסיכנו את יציבות המשטר. במילים אחרות, כל עוד אי אפשר לבשר על חזון אחרית הימים של דמוקרטיזציה לכאורה במדינות המזרח התיכון, נידונים אנו להמשיך לעשות שלום עם שליטים ומשטרים ולא בהכרח עם העם עצמו. אין בכך עדיין ללמד על חוסנו של השלום הזה ועל יציבותו. ממילא שאיפות הנורמליזציה שלנו ביחסים עם מצרים וירדן נתקלו בכתף קרה ובפרשנות ממעיטה, כך שכל משטר וכל שלטון יבחן את השלום איתנו במשקפת האינטרסים הצרה ולַאו דווקא על סמך הפשרת הלבבות. וכפי שנראה בספר, במבחן האינטרסים הצר השלום הוא אינטרס סורי לא פחות מאשר ישראלי. זה נכון לגבי בשאר אסד וזה יהיה נכון גם לגבי מחליפיו, אם יהיו כאלה.
זה אנושי לחזור ולדון באורח היפותטי מה היה אילו הושג הסכם עם סוריה שנים לפני פרוץ המהומות. אבל לשאלות 'מה היה אילו' אין תשובה משכנעת וחותכת. לא ברור למשל האם סוריה שאחרי השלום היתה נקלעת לאותו משבר כלכלי וחברתי שעורר את המהומות מלכתחילה. אבל גם אם היינו מוצאים עצמנו היום ללא רמת הגולן ומול שלום קר עם סוריה שאחרי הפיכה, מצבנו היה טוב בעיני מהנוכחי. על פי דעתי, אפילו נוכח השינויים הדרמטיים במצרים ופוטנציאל הבעיות בירדן, ישראל נמצאת נשכרת גם היום בקיום ההסדרים המדיניים והשלום עם שתי מדינות אלה. האלטרנטיבה גרועה בהרבה.
כפי שאנמק בספר, הסדר מדיני עם סוריה נראה לי קודם בנחיצותו ובדחיפותו אפילו להסדר החסר כל כך עם הפלסטינים, ואפילו בהתחשב בקושי העצום שבוויתור על רמת הגולן. באופן מסוים הוא גם קל יותר להשגה, שכן גבולות הסכסוך שלנו עם הסורים ברורים יותר, ופחות טעונים בעימות על מושגי יסוד כמו צדק, היסטוריה, מורשת ודת.
ספר זה לא היה בא לעולם אלמלא עזרתם של ילדַי, שכבר התרגלו לכך שיש דברים ומבצעים מתקופת שירותי הצבאי, שעליהם אני מסרב בתוקף לספר גם בחלוף 40 שנה מיום התרחשותם, אבל לא הצליחו להבין למה אני מסרב לכתוב גם על מאמצי השלום. ובאמת, לא היתה לי תשובה טובה לשתיקה הזו. וכך, כשפנה אלי דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות", ואמר שבעיניו הסיפור לא רק מעניין, אלא גם חשוב, היה זה הקש ששבר את גב הגמל. והתוצאה לפניכם.
אני מקווה אם כן שהסיפור שלי אכן יעניין, אבל בעיקר שהוא עדיין רלוונטי. אף שהספר מתאר בעיקר את שהתרחש בשנים 1999-2000, אינני יכול לפתור עצמי מתובנות שעשויות להועיל גם נוכח האירועים הדינמיים והסוערים שחווה המזרח התיכון בימי כתיבת שורות אלה. בכל לבי אני מקווה שנזדקק לו בעתיד הנראה לעין, ושלא נסתכל על עצמנו במראה בדיעבד, נשאל את עצמנו מדוע החמצנו הסדר שהיה משפר בצורה דרמטית את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל - ולא תהיה לנו תשובה.

אורי שגיא

אוּרי שגיא (אייזנברג) (נולד ב-5 באוגוסט 1943) הוא אלוף לשעבר בצה"ל.

שגיא הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה. עבודת התזה שלו עסקה בגורמים סובייקטיביים ואובייקטיביים במחקר היסטורי ובמחקר מודיעיני. בוגר המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה ובוגר המכללה לביטחון לאומי בקרלייל, פנסילבניה. מכהן בהתנדבות כנשיא מוסד "אהבה" לילדים בסיכון וחבר דירקטוריון בכישורית. מלמד במכינה קדם צבאית בחנתון.

עוד על הספר

היד שקפאה אורי שגיא

הקדמה



כותב ספר מתחבט לא פעם אם ספרו מעניין, אם הוא מועיל. במקרה הזה היתה ההתחבטות שלי קשה שבעתיים, שכן בנושא שהעסיק אותי כל כולי, בשאלה מדוע נכשל המשא ומתן בין ישראל לסוריה בשנת 2000, עסקו לפנַי מעורבים בכירים אחרים באותם דיונים, כמו ביל קלינטון, דניס רוס, מרטין אינדיק ודני יתום. כולם תיארו בספריהם תיאורים חשובים מאוד. מה, אם כן, יכול אני לחדש?
זו שאלה שכמובן אינני יכול לענות עליה באובייקטיביות במקום הקוראים, אבל נראה לי שעדיין לא מעט. סיפורי האישי, כמי שנקרא להכין ולנהל את המשא ומתן הזה מהצד הישראלי על ידי אהוד ברק, ראש הממשלה אותה עת, וכמי שראה את כל העבודה והתכנון שהשקענו יורדים לטמיון, יוסיף אמנם לקורא הסקרן עובדות שרבות מהן טרם פורסמו, אבל לא רק בהן חשיבותו של הספר בעיני. עיקר החשיבות היא בתפיסת העולם, שהתגבשה כבר במהלך שירותי הצבאי, בפרט כראש אמ"ן, אבל הלכה והתחדדה אף יותר במהלך המשא ומתן, התחשלה בכישלונו, ועד היום, כעשר שנים לאחר שהופסקו למעשה המגעים, דוחקת בי לומר בקול ברור: יכול היה להיות אחרת. עדיין אפשר אחרת. צריך אחרת.
המסר העיקרי שלי הוא שהיינו קרובים יותר מאי פעם, קרובים ממש, להסדר עם סוריה, והדבר נכשל. לדאבוני, הנטייה הטבעית הישראלית, להאשים את הצד השני תמיד, לא משכנעת במקרה הזה. איני בא חשבון בספר זה עם האשמים בכישלון - אני בתוכם - אבל חשוב לי להציב שאלות בעקבותיו ולהפיק לקחים. נכון, ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אך מצד אחר עוד מוקדם להגדיר את המגעים עם סוריה כנחלת העבר בלבד. מהסיפור הזה עדיין אפשר לחלץ כלים שימושיים חשובים לניסיון הבא, שאני רוצה להאמין כי אכן יבוא.
תעתועי ההיסטוריה המזרח־תיכונית, ומן הסתם האִטיות שלי בהוצאת הספר, חושפים את הצורך להגיב לשינויים שאנו עוברים עתה במזרח התיכון, נוכח אי־היציבות בצמרת רבות מהמדינות הערביות, שמזה שנים רבות לא נאלצו להגיב למהומות פנימיות ולהתמודד עם מחאת העם.
המחאה הזו מקורה בעיקר בבעיות פנים, במצוקות כלכליות וחברתיות, ובמוּדעות גוברת והולכת של האוכלוסייה לכך שהיא זכאית לחיים טובים יותר. מוקדם מאוד להעריך האם המודעות הזו תבשיל למהפך של ממש בשיטת המשטר ולהתקרבות לעבר השיטה הדמוקרטית - להבדיל מחילופי שלטון גרידא, שישמרו את המשטר הקודם גם אם הראש יוחלף. לא ברור כלל האם התהליכים הפנימיים הללו יביאו למהפכה של ממש, אבל אין ספק כי בכמה מהמדינות, ובכללן סוריה, הם ערערו מאוד את יציבות השלטון הקיים. בינתיים היינו עדים להחלפות שלטון (וכאמור, לא בהכרח המשטר) במצרים, בתימן ובתוניס, ובעת כתיבת שורות אלה איננו יודעים עדיין מה עשוי להתרחש בלוב ובסוריה. אבל בין אם בסופו של דבר יצליח השלטון בסוריה לשמר, בשיטות ברוטאליות אופייניות למזרח התיכון, את המשטר הנשען על שושלת אסד, ובין אם באופן בלתי צפוי תתבצע שם הפיכה שלטונית, לא נראה לי שהאינטרס הבסיסי של סוריה בהסדר אפשרי עם ישראל, משתנה ללא היכר. ממילא גם נוסחת הפיוס שיוביל להסדר כזה לא תשתנה באופן מהותי גם אם מדובר בשלטונו של בשאר אסד או מדובר בשלטון אחר.
אף שספרִי מתמקד בכישלון השיחות מול אסד האב, ובמתווה העקרוני לפתרון עתידי כלשהו, אני חש חובה לנסות להשיב בפרק המסכם של הספר על שאלות לגיטימיות, כמו האם נכון עדיין, בעת הזאת, לחפש דרך להסדר מדיני עם משטר שעתידו לוט בערפל. וחשוב לא פחות: האם ניתן לתת אמון בהסדרים עם משטרים שיציבותם עתה נסדקת, אחרי עשרות שנים של יציבות מרשימה. האם ניתן לתת אמון בשליטים כגון אלה, שבראש מעייניהם נתונות קודם כול יציבות משטרם ותוחלת החיים שלהם ורק לאחר מכן שיקולים לאומיים ו/או מדיניים? האם יש להם לגיטימציה לחתום על הֶסדר והאם הוא יחייב את הבאים אחריהם?
אני ער גם לחוסר הנוחות לשאת ולתת עם שליטים שמפעילים באופן אכזרי כוח על מנת להימנע מחילופי שלטון והחלפת המשטר. זו כמובן התייחסות ערכית מצִדנו כחיים במשטר דמוקרטי אבל יהיה נכון להזכיר ששליטים רבים, כולל כאלה שעִמם נחתם הסכם שלום, הפעילו אמצעים קשים לא פחות. די אם נזכור את מעשיו של המלך חוסיין בספטמבר השחור בשנת 1970, שבמהלכו נהרגו אלפי פלסטינים וגורשו עשרות אלפים כי הם סיכנו את יציבות המשטר. אביו של בשאר, חאפז אל־אסד, לא בחל אף הוא בהרג של אלפים רבים חברי תנועת האחים המוסלמים בעיר חמה בשנת 1982. בלבנון במאה הקודמת טבחו זה בזה סורים, פלסטינים, מוסלמים ונוצרים. אפילו שליט מצרים לשעבר, חוסני מובארק, בחר להפעיל כוח של ממש כדי לדכא התנגדות ארגונים איסלאמיים קיצוניים כ"אחים המוסלמים" ו"אל ג'מאעה־אל־איסלאמיה" שסיכנו את יציבות המשטר. במילים אחרות, כל עוד אי אפשר לבשר על חזון אחרית הימים של דמוקרטיזציה לכאורה במדינות המזרח התיכון, נידונים אנו להמשיך לעשות שלום עם שליטים ומשטרים ולא בהכרח עם העם עצמו. אין בכך עדיין ללמד על חוסנו של השלום הזה ועל יציבותו. ממילא שאיפות הנורמליזציה שלנו ביחסים עם מצרים וירדן נתקלו בכתף קרה ובפרשנות ממעיטה, כך שכל משטר וכל שלטון יבחן את השלום איתנו במשקפת האינטרסים הצרה ולַאו דווקא על סמך הפשרת הלבבות. וכפי שנראה בספר, במבחן האינטרסים הצר השלום הוא אינטרס סורי לא פחות מאשר ישראלי. זה נכון לגבי בשאר אסד וזה יהיה נכון גם לגבי מחליפיו, אם יהיו כאלה.
זה אנושי לחזור ולדון באורח היפותטי מה היה אילו הושג הסכם עם סוריה שנים לפני פרוץ המהומות. אבל לשאלות 'מה היה אילו' אין תשובה משכנעת וחותכת. לא ברור למשל האם סוריה שאחרי השלום היתה נקלעת לאותו משבר כלכלי וחברתי שעורר את המהומות מלכתחילה. אבל גם אם היינו מוצאים עצמנו היום ללא רמת הגולן ומול שלום קר עם סוריה שאחרי הפיכה, מצבנו היה טוב בעיני מהנוכחי. על פי דעתי, אפילו נוכח השינויים הדרמטיים במצרים ופוטנציאל הבעיות בירדן, ישראל נמצאת נשכרת גם היום בקיום ההסדרים המדיניים והשלום עם שתי מדינות אלה. האלטרנטיבה גרועה בהרבה.
כפי שאנמק בספר, הסדר מדיני עם סוריה נראה לי קודם בנחיצותו ובדחיפותו אפילו להסדר החסר כל כך עם הפלסטינים, ואפילו בהתחשב בקושי העצום שבוויתור על רמת הגולן. באופן מסוים הוא גם קל יותר להשגה, שכן גבולות הסכסוך שלנו עם הסורים ברורים יותר, ופחות טעונים בעימות על מושגי יסוד כמו צדק, היסטוריה, מורשת ודת.
ספר זה לא היה בא לעולם אלמלא עזרתם של ילדַי, שכבר התרגלו לכך שיש דברים ומבצעים מתקופת שירותי הצבאי, שעליהם אני מסרב בתוקף לספר גם בחלוף 40 שנה מיום התרחשותם, אבל לא הצליחו להבין למה אני מסרב לכתוב גם על מאמצי השלום. ובאמת, לא היתה לי תשובה טובה לשתיקה הזו. וכך, כשפנה אלי דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות", ואמר שבעיניו הסיפור לא רק מעניין, אלא גם חשוב, היה זה הקש ששבר את גב הגמל. והתוצאה לפניכם.
אני מקווה אם כן שהסיפור שלי אכן יעניין, אבל בעיקר שהוא עדיין רלוונטי. אף שהספר מתאר בעיקר את שהתרחש בשנים 1999-2000, אינני יכול לפתור עצמי מתובנות שעשויות להועיל גם נוכח האירועים הדינמיים והסוערים שחווה המזרח התיכון בימי כתיבת שורות אלה. בכל לבי אני מקווה שנזדקק לו בעתיד הנראה לעין, ושלא נסתכל על עצמנו במראה בדיעבד, נשאל את עצמנו מדוע החמצנו הסדר שהיה משפר בצורה דרמטית את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל - ולא תהיה לנו תשובה.