בלי כפית של כסף

מבוא

איתמר לוין 

יוסי ורדי מרבה לצטט אימרה אמריקאית, לפיה יש שלושה סוגים של יזמים. יש כאלו שמתחילים מהקרקע ומגביהים עד לשמש. יש כאלו שמתחילים מהקרקע, מגביהים עד לשמש ואז כנפיהם נמסות והם מתרסקים. ויש כאלו שמתחילים מהקרקע, מגביהים עד לשמש, כנפיהם נמסות, הם מתרסקים ואז חוזרים וממריאים. המשותף לכל שלושת הסוגים הוא, שכולם מתחילים מהקרקע. דמויות כאלו עומדות במרכז הספר בלי כפית של כסף.

מספרים על ג'ון רוקפלר, איל הנפט שהקים את האימפריה המשפחתית, אשר סעד יום אחד במסעדה יוקרתית והותיר אחריו טיפ צנוע. המלצר הראשי העז לומר לו: מר רוקפלר, בנך היה פה אתמול ונתן טיפ הרבה יותר גדול. "טוב", השיב רוקפלר, "לי אין אבא רוקפלר". עניינו של ספר זה הוא בדמויי רוקפלר-האב ולא בדמויי רוקפלר-הבן, אלו שאכן עשו הכול במו ידיהם. ומתברר, שגם בארצנו הקטנה והצעירה יש לא מעט סיפורים כאלו, ועשרה מתוכם מובאים לפניכם.

בחירת הדמויות לא היתה פשוטה, ומסיבות חיוביות. איך מעדיפים את פלוני על פני אלמוני? איך אפשר לפרסם ספר כזה בלי להביא את סיפורו של פלמוני? אחד המרואינים אפילו מתח ביקורת מסוימת על כך שהוא עצמו הועדף על פני יזם אחר, שנראה לו ראוי יותר ממנו. ייתכן שהצדק עימו, ואנו מקווים להמשיך ולצייר בעתיד את תמונת סיפורי ההצלחה הישראלים. בשלב זה, בחרנו מגוון של אישים - ילידי הארץ ועולים, ניצולי שואה ויוצאי מדינות ערב, אנשי היי-טק ואנשי פיננסים, עורך דין לצד רואה חשבון, בעלי השכלה גבוהה לצד בעלי השכלה תיכונית. אנו סבורים, שהגיוון הוא הסיפור הגדול ביותר.

האם יש להם איזשהו קו משותף? אפשר למצוא מאפיינים כאלו, בלי יותר מדי מאמץ, אבל לא בטוח שזו התשובה הנכונה. לכולם יש חזון, כולם ניחנו באומץ, כולם ידעו לזהות הזדמנויות ולנצל אותן, לכולם היה לא מעט מזל, כולם עברו גם משברים וכשלונות. אך כאמור, הדמיון ביניהם אינו בהכרח הקו החשוב ביותר. אולי יש לייחד את מירב תשומת הלב דווקא להבדלים, דווקא לעובדה שהם באים מרקע שונה, מהשכלה שונה, מחלקי תבל שונים. שהם עוסקים בתחומים שונים, שהם פעלו בשנים שונות ולעיתים גם במדינות שונות. בקווים הכלליים, יש להם הרבה מן המשותף; בפרטים, אין סיפור אחד הדומה למשנהו.

חלק מהם נפגשו זה עם זה במהלך דרכם העיסקית המשותפת. יצחק סוארי נכנס לעיסקי נדל"ן בשותפות עם אליעזר פישמן. פנחס רובין הוא פרקליטו של יצחק תשובה; תד אריסון מופיע, בנפרד, בסיפורים האישיים של שניהם. ההנהלה הראשית של בזק שרכש חיים סבן יושבת במשרדים שבבעלות דוד עזריאלי. באופן טבעי, הם מסתובבים כיום באותם חוגים מקצועיים וחברתיים. האמירה הנפוצה על "מדינה קטנה", שלעיתים נתפסת כלא יותר מאשר תירוץ לכל מיני קשרים בלתי-תקינים, היא אמת לאמיתה. אך כל העשרה החלו את דרכם הרחק ממעגלי העושר וההשפעה, הרחק ממה שנוהגים כיום לכנות "הון-שלטון". הם הגיעו לאותם מעגלים לאחר שנים של עבודה בעשר אצבעותיהם.

גם הלקחים שלהם שונים, כאשר הם נשאלים מהו סוד ההצלחה ומה הם מייעצים ליזמים בתחילת דרכם. יצחק תשובה מדבר על האמונה בהשגחה העליונה. ברונו לנדסברג חושב על תעוזה. דוד עזריאלי מוקסם מחדוות היצירה. אליעזר פישמן משוכנע שמוכרחים ליפול ולדעת לקום. יוסי ורדי סבור שלמזל יש חלק משמעותי. פנחס רובין מצביע על הרצון ללמוד. איזי ודדי בורוביץ' חושבים שאחים יכולים לפעול בהצלחה כאשר הם משלימים זה את זה; יהודה וזוהר זיסאפל משוכנעים שסוד ההצלחה שלהם הוא בכך שהם אינם מסוגלים להסכים על שום דבר.

ובכן, האם מעבר לסיפורים המרתקים, לדמויות הססגוניות, לאירועים מאחורי הקלעים, לגילויים על העסקות הגדולות - האם מעבר לכל אלו יש גם לקח מהספר שלפניכם? דומני שכן. הלקח הוא, שכל אחד יכול להצליח, ושאין נוסחה מנצחת אחת להצלחה. כל אחד יכול לקחת איזה מרכיב שירצה מאיזה סיפור שימצא חן בעיניו, ולהחליט שזה מה שיזניק אותו לעבר השמש.

"אנחנו לא צריכים יותר מארבע מילים"

איזי ודדי בורוביץ':
ממשיכים למרות פרשת קלאבמרקט

קרן צוריאל-הררי

הג'וב הראשון של איזי ודדי בורוביץ' היה סבלות. הם היו בני 12, היו להם חמור ועגלה, והם עשו הובלות ברחבי תל-אביב. היום, כשהם בני 64, הם עדיין עוסקים בהובלות, אבל במובן הסילוני של המילה, כבעלי השליטה בחברת התעופה הגדולה בישראל, ולשעבר הלאומית, אל-על. אותן תכונות יזמיות - היכולת לזהות את הצורך בתיזמון המושלם, להתברג לוואקום בטבעיות ולהצליח בנגיעות של ווינרים - מאפיינות אותם מאז הילדות בצפון תל-אביב של שנות ה-40. באמצע 2005 הגיעו האחים לנקודת המשבר הגדולה ביותר בקריירה שלהם, עם קריסתה של רשת קלאבמרקט שבשליטתם אותה איבדו לטובת שופרסל. בדרך איבדו גם מאות מיליוני שקלים ולא מעט מהמוניטין שצברו במשך עשרות שנים.

הם גדלו ברחוב וילנה 1 פינת בן-יהודה, כשרוב רחוב בן-יהודה עוד היה חול. זו היתה שכונת פועלים. הילדים התחנכו בבית חינוך בצפון לילדי עובדים ובקן ימי של התנועה המאוחדת. אם שואלים את דדי, הלימודים נמשכו עד שתיים וחצי. אם שואלים את איזי, הם נמשכו עד ארבע. פה טמון זרע ההבדל ביניהם. הם תאומים לא זהים, וגם באופי: דדי הוא הטראבל מייקר, הפרחח עם הרעיונות המבריקים והאופי היזמי, שהוציא רשיון נהיגה על כל כלי תחבורה אפשרי - מכונית, אופנוע, אונייה, טרקטור, סמיטריילר וכמה סוגי רשיונות טיס. הוא לבוש בפשטות, מדבר במהירות, גילוי לב וחום, שהופכים מייד כל שותף לשיחה לחבר קרוב. דדי העיד על עצמו פעם שהיה "פרא אדם" ואת איזי הגדיר "פושע גדול".

גם איזי ניחן באותה לשון גלויה, מחבקת וישירה, אבל מבין השניים הוא היותר יסודי, שקול, קושר קצוות. קוד הלבוש שלו מיישר קו עם עולם העסקים: חולצות כפתורים מגוהצות (את הכפתורים הוא תמיד מתקן לבד), עניבות, חליפות. אם דדי הוא היזם, איזי הוא המנהל. אם דדי חולם, איזי מבצע. בניגוד לדדי, שהתעניין בהפסקות יותר מאשר בלימודים, איזי הלך על מסלול לימודים ארוך שהתחיל בתואר ראשון בהנדסת ייצור והסתיים כפרופסור למערכות מידע ובקריירה אקדמית מוצלחת.

היום, שני האחים שהג'ובים הראשונים שלהם היו הובלות, סחר בארנבות ותרנגולות ומכירת גלידות על מדרכות ניו-יורק, חולשים יחד עם רעייתו של דדי, תמי מוזס-בורוביץ', על אימפריית ענק, ששמה BMG (בורוביץ' מוזס גרופ) ומתמחה באנרגיה, תעופה, קמעונאות, בידור ומדיה. כשאתם מתדלקים בסונול, קונים בקלאבמרקט, מבלים במיני-ישראל, לוקחים את הילדים לראות המורדים, קוראים רייטינג, צובעים בטמבור, שמים באוטו מצבר וולקן וטסים אל-על - אתם עוברים בקופות של הבורוביצ'ים.

יחד עם גלנקור, מחברות הסחר הגדולות בעולם, הם בעלי השליטה (53%) בגרנית הכרמל, שמוּכֶּרת בעיקר כחברת-האם של סונול, סופרגז, טמבור, פעילויות התפלה וטיפול במים, ושותפות בוולקן ופארק מיני-ישראל. זרוע הפעילות השנייה היא קבוצת כנפיים, שכוללת בעיקר את השליטה (40%) באל-על, שותפות בארקיע, שהם בדרך למימוש מלא שלה, מניות באיסתא, קשרי תעופה ועד ראשית 2005 גם בממ"ן.

הזרוע השלישית נקראת BMR, על שם השותפים, הבורוביצ'ים, המוזסית ויוסי רוזן, שרכשו במשותף את רשתות קלאבמרקט וניו-פארם. לקלאבמרקט יש 120 חנויות, שמעסיקות 3,800 עובדים, שייצרו ב-2004 מחזור של יותר מ-700 מיליון דולר. בעת חתימתו של ספר זה, זוהי כאמור נקודת התורפה הגדולה שלהם. את ניו-פארם הם מכרו באמצע 2005 לרוני אלרואי ב-87 מיליון שקל, תוך שהם מכחישים בתוקף שמועות על קשיים בעיסקי הקמעונאות שלהם.

האימפריה של הבורוביצ'ים מוערכת באמצע 2005 ב-4-3 מיליארד דולר. ב-2004 הניבו האחזקות העיקריות שלהם הכנסות של 13 מיליארד שקל. הם מעסיקים 13 אלף עובדים ב-1,400 נקודות מכירה, שפרושות ממטולה ועד אילת.

גרו מול בן-גוריון, שחו ל"אלטלנה"

טליה ואלכסנדר בורוביץ' עלו לארץ בשנות ה-20 מפולין. אבא בורוביץ' הגיע עם תשעה אחים מתוך עשרת אחיו (אח נוסף נסע לניו-יורק) ועסק בייבוש ביצות בחדרה. לאחר מכן עבד כעגלון בפתח תקווה ולבסוף עברו בני-הזוג לתל-אביב. אלכסנדר הקים בעצמו את ביתם הקטן והצנוע בן הקומה האחת ברחוב בן-יהודה. הוא עסק בסחר בחול, הקים את חברת התקליטים הד ארצי, את מאפיית "לחמנו" והיה שותף בכמה עסקים עם עמיחי פגלין, שהיה בעליו של מפעל תנורים. ברוב העסקים שלהם נכשלו, כי היישוב היה קטן ולא היה שוק מספיק מפותח.

קודם שהיה תעשיין, פגלין היה קצין המבצעים של האצ"ל, שהיה אחראי להתקפות רבות, הידועה שבהן - פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946. דדי זוכר בעיקר שעמיחי סידר לו ולאיזי לשחות ל"אלטלנה" - אוניית הנשק של האצ"ל, שהגיעה מייד לאחר הקמת המדינה וכמעט גרמה למלחמת אזרחים. האונייה הוטבעה בידי צה"ל, והשלד שלה - מול מלון "דן" בתל-אביב - הפך לאטרקציה לילדי העיר. בעקבות החיבור העיסקי עם אבא בורוביץ', פגלין הפך לדמות משמעותית בחיי המשפחה. הוא לימד את דדי לכתוב את הצ'ק הראשון בחייו. מנחם בגין מינה את פגלין ליועצו למלחמה בטרור לאחר המהפך של 1977, אבל כעבור חודשים אחדים הוא נהרג בתאונת דרכים.

כבר בגיל צעיר ניתן להבחין בבירור מיהו איזי ומיהו דדי

איזי ודדי הם האחים הצעירים במשפחה. אם לדייק, דדי הוא הצעיר ביותר: הוא נולד חצי שעה אחרי תאומו איזי. אחותם הגדולה, אראלה, עזבה את הארץ בגיל 20 ונישאה לבן משפחת פרבר, בעלי מותג הסירים פרבר-וור. היא חיה עד היום בארצות-הברית, ובכל פעם שבני המשפחה נמצאים באזור הם מבקרים אותה ולנים אצלה. האח צביקה, שמבוגר מהם בשלוש שנים, הוא בעל חברת הטכנולוגיה MTI. ארבעת האחים גדלו בחדר אחד ולמרות המרחק הגיאוגרפי שנוצר לעיתים לאורך השנים, הם נותרו מאוד קרובים. כך גם כל משפחת בורוביץ' המורחבת, שרובה התגוררה בשכנות באותם ימים, וספגה הרבה ערכים משפחתיים. סבא בורוביץ' בנה בית כנסת בשדרות הקרן הקיימת (כיום - שדרות בן-גוריון). בחגים התכנסו כל בני המשפחה בבית הכנסת, ובכל מוצאי שבת התכנסו בבית הסב להבדלה.

חצר המשחקים של ילדותם, מעונות פועלים ח' בצפון תל-אביב, איפשרה לכשרונות היזמות והניהול שלהם לבצבץ. את הפעילות בבית הספר, למשל, הילדים ניהלו, וזה כלל לימוד בישול והכנת ארוחות הצהרים, לימודי תפירה שהכשירו אותם לתקן לעצמם את הבגדים. עד היום, כאמור, איזי תופר לבד את הכפתורים בחולצות שלו ונהנה מזה. מהחבורה של אותם ימים יצאו "הרבה אנשים בסדר", כמו שמגדיר זאת דדי: האחים זוהר ויהודה זיסאפל, דן שילון, ירון לונדון, אילי גורליצקי. משפחת בן-גוריון היתה שכנה ואת פולה בן-גוריון הם זוכרים מהמכולת המשותפת. גאולה כהן התגוררה בבית ממול. יורם יאיר ("יה-יה") התגורר בשכונה סמוכה, והילדים משתי השכונות הלכו מכות. המדריך שלהם בתנועה המאוחדת במשך שבע שנים היה אברהם שוחט. מתחת לבית שלו היה הגן של איזי ודדי, "גן יונה". חלק גדול מהחבורה של אותם ימים נשארו חברים קרובים עד היום. "החברים הכי חדשים שלנו הם בערך מגיל 18", אמר פעם דדי.

על רקע התפאורה הזו נולדה אחת היוזמות הראשונות של האחים בורוביץ'. דדי היה מוטרד מהאנשים הרעבים שראה סביבו, בגלל הקשיים של תקופת הצנע. בכסף שקיבל לשלם לבית הספר הלך לפאטמה, המטפלת שלו ושל איזי, בכפר הערבי לשעבר סוּמֶל שבצומת הרחובות אבן גבירול וארלוזורוב (איפה שניצב כיום "מגדל המאה"), וקנה ארנבות. על גג הבית שלהם דדי איפשר לארנבות לעשות את מה שהן יודעות הכי טוב - להתרבות, ובאופן חופשי, עד שהגיע לכמה מאות ארנבות. הוא שיכנע, בצורה בלתי-מובנת, רב מהשכונה שייתן לו מכתב לפיו הרעב מכשיר את הארנבות, ובכל יום שישי דדי ואיזי שחטו ארנבות וחילקו אותן כמזון לרעבים.

למרות הרעב והמכתב מהרב, היו אנשים שהתקשו לאכול ארנבות. אז דדי ואיזי לקחו את החמור והעגלה שלהם, נסעו למשביר המרכזי בדרום תל-אביב וקנו לול תרנגולת. הם הציבו אותו בחצר ומילאו אותו ביותר מ-20 תרנגולות. גם להן איפשרו להתרבות לבד. כדי לממן את האוכל שלהן, היו עושים החלפות עם ספקים: קונים תערובות ונותנים תמורתן ארנבות, תרנגולות וביצים.

דדי לא אהב ללמוד ולא אהב את בית הספר. "היינו פושעים", הוא מסכם את התקופה בחיוך. בכיתה ו' החליטו בבית הספר שנמאס להם מהפרחח הזה, וההורים שלחו אותו לקרובי משפחה בקיבוץ רמת הכובש, יחד עם עוד חבר, גם כן אחד מזוג תאומים. בכיתה ט' הלכו התאומים לבתי ספר חקלאיים. המערכת לא איפשרה אז לשני תאומים ללמוד באותו בית ספר. איזי ודדי עשו הגרלה וככה יצא שאיזי הלך לכדורי ודדי לכַנוֹת, לתקופה ששניהם מגדירים כטובה בחייהם.

מי שרוצה להבין למה היא היתה כל-כך טובה, יכול לקרוא את הספר אליפים של אסתר שטרייט-וורצל, שמלבד היותה סופרת ילדים מצליחה, היתה גם מורה בכנות. גיבור הספר, רוני, הוא בעצם דדי. החברה שלו בספר, כמו בחיים באותה תקופה בכנות, היא אילנה. למעט כמה פרטים ביוגרפיים, דדי נוהג לספר בגאווה, הסיפור הוא עליו. אגב, אותו חום בורוביצ'י עטף גם את אילנה, שהפכה עם השנים לבת משפחה וכאחות במקצועה סעדה את בני המשפחה. דדי היה ראש ועד התלמידים בכנות. בישיבות הוועד, כולם הביעו את דעתם בדיונים סוערים. דדי היה בסופו של דבר זה שהחליט.

כמו בבית הספר בתל-אביב, גם בכדורי ובכנוֹת הכול היה מנוהל על-ידי התלמידים. או כמו שאיזי תיאר זאת בחיוך - לפעמים קצת באלימות, אבל מנוהל על-ידי הילדים. החברות האמיצה בין איזי ודדי חיברה גם את הכיתות שלהם משני בתי הספר החקלאיים. באליפות אתלטיקה קלה של בתי הספר החקלאיים, דדי שם רגל למישהו והתחילו מכות: כדורי וכנות נגד כל השאר. בסוף השמינית, הם הפכו לגרעין אחד גדול שהלך יחד לנח"ל, והיה מיועד לקיבוץ צרעה. זו היתה חבורה שהמרכז שלה היה בית בורוביץ' בתל-אביב. כולם התקבצו על המרפסת בבן-יהודה לראות את העדלאידע ואת מצעדי יום העצמאות. עד היום, זה הגרעין הגדול של החברים הקרובים של הבורוביצ'ים, וקיבוץ צרעה הוא מקום הכינוס הקבוע של החבורה.

רמז ראשון לעתיד של התאומים בבתי הספר החקלאיים

הקשר בין טרקטורים, גלידה ומטוסים

דדי ידע כבר בגיל 16 שיעסוק בתעופה. הוא קרא ספרי מדע והגיע למסקנה שזה המקצוע הכי משוכלל והכי מעניין שיש. כבר אז הוא קרא על הטייסת ובית הספר למימון מטוסים שהקימה פליינג טייגרס והחליט שהוא יגיע לשם. החלומות של איזי בגיל 16 היו הרבה יותר פשוטים: הוא היה בטוח שיהיה קיבוצניק, למרות שההורים התנגדו מאוד, וההחלטה שלו עוררה כמה דיונים סוערים במטבח הבית.

בסופו של דבר מישהו אחר החליט בשבילו: המדריך בגרעין תפס את איזי, דדי ועוד כמה חבר'ה מעשנים. "אתם מעשנים - אז אתם הולכים למאחזים", הוא אמר להם. הם יצאו למסלול פיקוד והדרכה בנח"ל המוצנח, ודדי המשיך לקורס קצינים. דדי תמיד היה המורעל: את דרגות הרב-סרן קיבל במהלך טיסה מיאנוש בן-גל ובסופו של דבר השתחרר מהצבא סגן-אלוף. איזי לא רצה לצאת לקצונה, אבל כשדדי סיים את הקורס, הוא ישב עליו סוף שבוע שלם עד שאיזי השתכנע. ביום ראשון בבוקר הוא נסע למחנה 80 והודיע שהתחרט ושהוא מתחיל קורס קצינים. בסוף הוא סיים חניך מצטיין.

אחרי הצניחה האחרונה שלו, איזי הלך למסיבה המסורתית בשִבְטה. להקת הנח"ל הופיעה, ולמחרת בבוקר הוא לקח איתם טרמפ במשאית. שם הוא הכיר את כוכבת הלהקה, יעל לינדנר. בגיל 20 הם נישאו ונסעו לארצות-הברית. איזי רצה ללמוד, אבל בבתי הספר החקלאיים לא העניקו תעודות בגרות אלא תעודות גמר, איתן אי-אפשר ללמוד באוניברסיטאות בארץ (דדי בוגר מכונאות, רפת וגידולי שדה, ואיזי - בוגר מכונאות וגידולי שדה). אז יעל ואיזי נסעו ללמוד בארצות-הברית.

דדי, עמית חסין (בעלה של האופנאית טובה'לה) ועוד כמה חברים מהצנחנים עלו על אונייה ששימשה גם בית ספר צף לימאות. הם עבדו ולמדו במשך כמה חודשים, וירדו מהאונייה באפריקה עם תעודת קצין שלישי על אונייה. כל עניין הלימודים על האונייה היה בשביל לממש את החלום של הנערים התפרנים לטייל בחו"ל. באפריקה הם ערכו טיול ענק וארוך, דבר מאוד לא מקובל באותם ימים. בגלל שלא היה להם כסף, הם סחרו בדרך במה שאפשר לקנות בזול ולמכור ביוקר במקום אחר, כמו שעונים.

אחרי אפריקה, דדי נסע לניו-יורק. הוא ידע שהוא רוצה לעסוק בתעופה וכבר סימן את פליינג טייגרס, חברת תעופה עם טייסת מפורסמת ובית ספר למימון מטוסים ידוע עוד יותר. הוא התחיל בלימודים ב-NYU בניו-יורק, אבל למד רק את מה שצריך בשביל להתקבל לפליינג טייגרס - אנגלית ומימון. גם בניו-יורק איזי ודדי מצאו דרכים יצירתיות להתפרנס. אחת מהן היתה מכירת גלידה. כשהחליטו שהם צריכים אוטו, קנו סימקה ישנה וחלקים, וניצלו את כישוריהם כבוגרי מכונאות בבתי ספר חקלאיים. תוך שבע שעות הרכב חזר לחיים והיה בר-נסיעה. הם העמיסו עליו שבעה חברים ויצאו לטייל בוושינגטון.

מ-NYU דדי המשיך בתוכניות שלו ועבר לפליינג טייגרס, לבית הספר למימון מטוסים. בהתחלה שלחו אותו להעמיס מטוסי מטען עם טרקטור, ורק אחר כך הוא שודרג מטרקטור למטוסים. היום הוא נחשב לאחד מטובי המומחים בעולם למימון מטוסים - לפני כמה שנים הוא דורג במקום השלישי בעולם, והוא מייעץ בקביעות לחברות תעופה רבות בעולם. אחד העסקים הבולטים של ארקיע הוא רכישת מטוסים והחכרתם בליסינג לחברות אחרות.

יועץ כזה, בעידן טרום הפקסים והאי-מיילים, לא יודע לאן הוא ייקרא מחר בבוקר. וכך, לאורך שנים רבות, דדי התגורר מלבד ברמת אביב בעוד שלוש ערים בעולם, בכולן בכתובות דומות, כיאה לחוש ההומור שלו: דירה בצ'רצ'יל 666 בלונדון, בחדר 666 במלון וולדורף אסטוריה בניו-יורק ובבוורלי 6666 בלוס אנג'לס. בגיל 28, כבר היה אחראי לרכישת מטוסים בפליינג טייגרס. כדי ליצור תחרות לאל-על, דדי הקים במסגרת פליינג טייגרס את מטרו אינטרנשיונל, שנמכרה תוך זמן קצר למוריס נחתומי והפכה לטאואר אייר.

במקביל לייעוץ במסגרת פליינג טייגרס, דדי התחיל להקים את בייבי התעופה שלו בארץ עם אפרים בר-ארז, חבר קרוב שהיה הבן המאומץ לא-פורמלית של המשפחה. בר-ארז הוא גם זה שלימד את דדי לטוס. את הפייפר הראשון קנתה כנף ב-1965 ב-3,000 לירות (את הסכום דווקא איזי זוכר), והוא שימש לריסוס, ליצירת "גשם מלאכותי" ולהנפת כרזות פרסום מעל חוף הים. את הכרזות איזי ייצר עבורו בארצות-הברית. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, דדי זכה במכרז לסקר גיאופיזי של חצי-האי סיני, ובהמשך התחיל להפעיל טיסות שכר לשארם א-שייח.

כשכנף קנתה יותר מדי מטוסים ונזקקה לסיוע מימוני, דדי הקים את סטקיית קרוסל בדיזנגוף, העתק של מסעדה שצילם בסנט בוליוורד. כמו בכנף, גם בקרוסל עבדו בעיקר החבר'ה מהצנחנים. ב-1970 דדי ומוטי הוד, לשעבר מפקד חיל האוויר עטור התהילה מששת הימים, הקימו את קא"ל, חברה להטסת מטענים. מאוחר יותר ארקיע, שהיתה שותפות של אל-על וחברת העובדים, רכשה 50% מכנף. המטרה של העיסקה היתה אחת: לחסום את החברה הפרטית והמהירה הזאת מלגדול על ארקיע ולעקוף אותה.

המשך הפרק בספר המלא