בעת אישן ואעירה

הֱקִיצוֹתִי וְעוֹדִי עִמְּךָ אֵל

וְהוֹדֵיתִי, וְלָךְ נָאֶה לְהוֹדוֹת

(רבי יהודה הלוי)

מבוא

אם תרצה ללמוד על היהודים פְּתח את ספרי התפילה שלהם, אם תרצי לשמוע את פעימת דורותיהם האזיני לקול תחינתם. אמת, התנ"ך הוא ספר הספרים של עם ישראל והתלמוד (הבבלי) הוא החיבור הנלמד ביותר בעמנו לאורך הדורות, אבל סידור התפילה הוא הספר היהודי התשתיתי איתו נפגשו היהודים במרוצת השנים גם אם לא תמיד הבינו את שפתו וגם אם לא כולם הוטרדו בשאלות תיאולוגיות כבדות משקל. לשונו של הסידור, סגנונו והדימויים החבויים בו, תחושת דפיו, מגע השפתיים בכריכתו, מקומו המיוחד (ליד המיטה, בתיק, על מדף מרוחק...) הם אלה שאיתם באו היהודים במגע לאורך הדורות, והם שאצרו בתוכו את דמעותיהם וכמסו בו את תקוותיהם.

ראשיתו של ספר זה, בספרון תהלים זעיר שהביא איתו אבי, מיכאל מרקס ז"ל, כשחזר ממלחמת יום הכיפורים. אבי לא היה אדם דתי והספרון בעל עטיפת הפלסטיק הירוקה, שבראשו הקדשת הרב הראשי דאז ל"לוחמנו האמיצים", עבר ממגירה למגירה וממדף למדף במשך כמה שנים, עד שאמי, יעל מרקס תבדל"א, חיפשה דרך לשמח אותי אחרי יום מרגיז בבית הספר היסודי. היא דלתה את הספרון ממקום שבתו ונתנה לי אותו, באומרה שבו אוכל אולי למצוא עניין ועידוד. העלעול הזהיר בספר תהלים הפך לי למנהג של קבע לפני השינה, אבל חביבה ממנו היתה קריאת שמע שעל המיטה שהודפסה באותיות זעירות בסוף הספר. קריאת שמע שעל המיטה, התחינה הפרטית שהוספתי לה בטיול פסח של הצופים בכיתה ו' ואני אומרת אותה עד היום, כמו גם אין־ספור הפעמים שאמרתי תפילה זו עם ילדַי, עם בן זוגי וביני ובין עצמי לאורך השנים, הפכו לשפת תשתית, לשפה הפנימית שלי. וזו הולידה את הספר הזה.

בספרי, בעת אישן ואעירה: על תפילות בין יום ובין לילה, אני קוראת בשתי חטיבות בסידור: קריאת שמע שעל המיטה וברכות השחר. חטיבות אלה הִנן שוּלִיוֹת יחסית מבחינת מעמדן ההלכתי. אבל הן נאמרות בזמנים המסמנים את קו המִתאר בין היום והלילה ומלוות רגעים משמעותיים במהלך היום - היקיצה וההירדמות - התרחשויות המתאפיינות לא אחת בחרדות ובחששות, ולכן נודעת להן חשיבות כפעולה אנושית שיש לה ממדים נפשיים, רגשיים, מנטאליים ותרבותיים עשירים. באופן כמעט פרדוקסלי, שוליותן היחסית נתנה לדורות עמנו אפשרות להרחיבן ולהוסיף בהן עניינים רבים המאירים אותם באורות מרתקים. אני מבקשת להציע בספר זה קריאות מגוונות בשתי החטיבות הללו, הן בכלים מסורתיים, הן בכלים מחקריים והן בכלים ספרותיים והגותיים.

אפשר להשוות את התפילה לגן קסום אשר בו פינות חבויות ומכמני יופי כמוסים. הגן הוא אותו הגן ובפרפראזה על אמרתו של הפילוסוף היווני הירקליטוס, אי אפשר להיכנס לאותו גן פעמיים. עתים הוא בהיר וריחני, עתים שטוף גשם, עתים קריר, עתים חם, עתים ריק וספסליו מכוסים עלי שלכת, עתים רועש - עשרות זאטוטים מקפצים בין ערוגותיו. כמו מצבו המשתנה של הגן כך גם אי אפשר לומר אותה תפילה פעמיים, הטקסט הוא אולי אותו טקסט, אבל אני האומרת אותו, שונָה בכל פעם.

אנשים שונים חווים את הגן בדרכים שונות: בוטנאים יבחנו את הצמחים הנדירים שגדלים בו, זואולוגים יחפשו בו חרקים ורמשׂים למיניהם, אדריכלי נוף יתעמקו במבנה המיוחד שלו, דקי הרגש יבדקו אם אפשר למצוא בו מסתור לנפש בודדה, זוגות אוהבים יחפשו בו פינות מחבוא, הורים יֵוודאו שאין בו אזורים מסוכנים לילדיהם הקטנים, הילדים מצִדם יתורו אחרי מתקני שעשועים, ועוד ועוד. האם מישהו מהם תפס את תמצית מהותו של הגן? האם ניתן בכלל להבין את מהותו של הגן על כּוּליותו ועושרו? כל אחד מן המבקרים בו בוחן ממדים מסוימים שלו ומתעלם מממדים אחרים הקשורים בו. גם אילו היה אחד מהם מנסה להבין את כל ממדי הגן, ברגע נתון, הדבר לא היה עולה בידו. הגן גדול מִסך מרכיביו.

כך גם התפילה. הבאים בשעריה חווים אותה כל אחד ואחת בכל רגע נתון בדרכים ייחודיות שאינן ניתנות לשכפול. אני מבקשת לנסות ולבחון את התפילה באופן רבגוני ורב־תחומי ככל האפשר, ובה בשעה מכירה בכך שאת כל מכמניה אי אפשר לתפוס. הותרתי לצועדים בשבילֵי הגן נתיבים שבהם לא הילכתי ושבילים שאותם טרם פילסתי.

בכך לא מסתיים הדמיון בין התפילה והגן. צִלו של הגן, יופיו, פירותיו והמחסה שהוא מספק יכולים להיטיב עם השוהים בו, אך יש בו גם ימים שאינם מסבירים להם פנים - ימים של גשם ובוץ וימי שרב יוקדים. התפילה היא מקום של נחמה ועדנה אבל גם של תהיות, ספקות ולעתים תרעומת. כשם שביקור בגן אינו רק בבחינת חוויה תיירותית אלא גם דרך להיות בעולם ובה בשעה להתבונן בו, כך התפילה מהווה שער להבנת המציאות, להתמודדות עם שאלות של אמונה ועם חוויות של קהילה, של יחד ושל בדידות, של קִרבה לאל ושל ניכור ממנו.

חקר התפילה אינו תיאולוגיה במובן המופשט של המושג, אבל כשם שהמהלכים בגן עשוים לתהות על בעליו ובוניו, כך חזקה על המְהלכים בשבילֵי התפילה שיש אי־אילו שאלות על אמונה וקדושה. חקר התפילה אינו לימוד הלכתי שיטתי, אבל כמו שהמְהלכים בגן בוחנים את הכללים הנהוגים בו, את שעות הביקור בו ואת הגבולות שהוא מציב למבקרים בו, כך ההתמודדויות עם שאלות של הלכה ומנהג - הקשורים בתפילה - טבעיות לעיסוק בה. חקר התפילה אינו חקר ספרותי גרידא, אך כשם שמטיילים עירניים ישימו לב ליופיים של הפרחים, לעדינותם של הניצנים ולריחם הטוב של צמחי התבלין, כך המהלכים בדרכי התפילה יבחינו באיכויותיה הפואטיות, ברבדיה הלשוניים ובאוצרותיה הספרותיים. חקר התפילה אינו פילולוגי או היסטורי בלבד, אבל כשם שמטיילים אחדים יתנו את לבם למבנה הגן, לחלוקה לערוגות, לשיטת ההשקיה ולסוג האדמה, כך גם רבים מן המעיינים בתפילה יתעניינו בהתפתחותה של התפילה, בנוסחיה ונוסחאותיה, בלשונה ובריבודה.

מה שמרתק אותי כל כך בעיסוק בליטורגיה הוא ריבוי האנפין שבה. לעסוק בתפילה משמעו לשלוח יד בתחומי דעת רבים ומגוונים: תיאולוגיה, הלכה, ספרות, סוציולוגיה, אמנות, פסיכולוגיה, בלשנות, פילוסופיה, דרמה, ועוד ועוד. התפילה מדברת בקולות רבים ומגיעה לאנשים שונים בדרכים מגוונות. אנשים שונים עשויים להימשך להיבטים שונים של התפילה, ולמעשה אותם אנשים יכולים להתעניין בהיבטים שונים שלה גם ברגעים אחרים.

ייחודה של התפילה לעומת טקסטים מקודשים אחרים הוא גם בעובדה שאין לה קיום ללא ביצועהּ. נוכל להתרשם מטקסטים ליטורגיים עתיקים מן המזרח הקדום, אבל ללא הפִּיות הממללים את התפילה וללא הגוף הזוכר אותה היא אינה יכולה להתקיים ככזו. בתפילה שותפים, אם כן, הדעת והרגש, האמונה וההבנה, הגוף והרוח, הפה הדובר והלב המרגיש. התפילה היא פעולה דתית ואנושית כּוּלית מרתקת המשלבת אמונה, ביטוי נפשי והזדהות קבוצתית.

ספרי מבוסס בחלקו על עבודת הדוקטורט שכתבתי בהנחייתו המסורה של מורי פרופ' אביגדור שנאן. היתה זו משימה לא פשוטה להפוך טקסט אקדמי (שאת יותר ממחצית מעמודיו ממלאות הערות שוליים והפניות) לטקסט קריא המיועד גם לקוראים שאינם חוקרי ליטורגיה. על כן, במקרי הצורך תרגמתי את הטקסטים מספרות חז"ל מארמית לעברית וניסיתי להמעיט מאוד בהערות שוליים אבל הוספתי רשימת קריאה לקוראים המבקשים להעמיק בעיונם.

הדרך בה ביקשתי לבחון את ברכות השחר ואת קריאת שמע שעל המיטה דומה גם לדרך שבה אנו בוחנים יהלום. כשם שאי אפשר לראות את כל פניו של היהלום במבט אחד ושׂומה על המבקש לעמוד על טיבו, להופכו ולסובבו, ולהביט בו בכל פעם מזווית אחרת, כך על המבקשים להבין את כוליות התפילה לתת דעתם באופן שיטתי וסבלני על צדדיה השונים ועל האורות המיוחדים העולים מכל נקודת מבט. נחזור לכל אחת מהברכות בתפילות הנידונות כאן שוב ושוב ובכל פעם בכלים אחרים. הבנה מעמיקה שלהן תושג מצבירה של התובנות הללו ולא פחות מכך - מתשומת לבכם־שלכם, הקוראים.

השער הראשון הוא מדריך המוליך את הקוראים בנתיבותיהן של קריאת שמע שעל המיטה ושל ברכות השחר, סוקר את פסקאות התפילה השונות, את מקורן, את טיבן ואת אופיין. כאן אעיר על נוסחים שונים של התפילה, שהרי למען הדיוק, אין לדבר על "סידור" אלא על "סידורים", שהרי בתפוצות עמנו לתקופותיהן נוצרו נוסחי תפילה רבים.

השער השני משרטט את התולדות העלומות לפרקים של החלק הקדום בשתי חטיבות התפילה, מאז הופעתן הראשונה בספרות חז"ל ועד לדמותן בסידורי ימינו. ברכות השחר וקריאת שמע שעל המיטה מעולם לא נמנו על תפילות הקבע והחובה במובן המלא. על כן, הן היו נוחות לספוח אליהן לאורך הדורות מרכיבים ליטורגיים רבים ומגוונים. ריבוי אנפין ניכר בחטיבות אלה בכל הקשור בנוסחיהן, במרכיביהן ובסדרן, ואף לגבי הֶקשר הביצוע שלהן (ובמידה מסוימת, המצב הוא כך גם בסידורי ימינו). זאת, לעומת חטיבות אחרות, כתפילת העמידה, המאופיינות בקביעות יחסית. אם לא תמיד מבחינת לשונות הברכה, אזי מבחינת מספר הברכות וסדרן. על אף אופיין הפתוח ומגמת העריכה הגמישה באופן יחסי, קווי המִתאר של ברכות השחר וקריאת שמע שעל המיטה קבועים וברורים. השינויים הם בפרטים, בסדר ובאווירה הדתית.

השער השלישי מציע קריאה צפופה וצמודה בשתי התפילות ובודק אותן בכלים ספרותיים. על אף היות החטיבות הללו צנועות מבחינת חשיבותן ההלכתית, ואולי במיוחד משום כך, נוצקו בכל אחת מהן עולמות שלמים של משמעים היוצרים נרטיבים מרתקים. אבקש להראות לדוגמה, שבברכות השחר מקופלות עלילות רבות, האחת חוזרת ומאזכרת את סיפור בריאת העולם, אחרת עוסקת בלידתו היום יומית של האדם המתפלל, עלילה שלישית עוסקת בעתיד לבוא, ועוד ועוד.

השער הרביעי דן בתפילות כטקס, כעשייה דתית בעלת ממדים חברתיים ותרבותיים. כאן יידונו ברכות השחר לאור תיאוריות שמקורן במדעי החברה ובעיקר לאור התיאוריה האנתרופולוגית העוסקת בטקסי המעבר. נשאל כיצד הברכות באות להעלות שאלות קיומיות, אנושיות ויהודיות, וכיצד הן באות לענות על חרדות הקשורות בממדים אלה.

בשער החמישי עיינתי בסוגיות הנגזרות מהתפילות שבהן אנו דנים - ברכות השחר זכו לתהודה רבה בעשורים האחרונים, גם בקרב קהלים לא מתפללים, בעיקר בשל הברכות המבחינות ("שלא עשׂני גוי, אישה, עבד"). אבקש להראות שהשאלה המגדרית עומדת בבסיסה של חטיבת ברכות השחר כולה ואציע קריאה פמיניסטית שלהן. חלק חשוב ביצירה היהודית בישראל נעשה בתחום השירה העברית, ובמקרים רבים על ידי כותבים המגדירים עצמם כחילונים. על כן הקדשתי פרק לעיון ביצירות של משוררים ישראלים שהשתמשו בחומרים טקסטואליים ורעיוניים הלקוחים מברכות השחר ולאלה שיצרו טקסטים חדשים לחטיבה הליטורגית הזו.

פרדוקס מוזר עומד בבסיס יחסם של היהודים לתפילה, על אף שסידורי התפילה היו הספרים הנפוצים ביותר בעמנו ואלה שזכו לשימוש השגור ביותר, יהודי פשוט בדרך כלל לא למד תלמוד אבל חזקה עליו שהכיר ולוּ מקצת מן התפילות. התפילה לא היתה תחום לימוד מרכזי, לא בהקשר דתי ולא בהקשר אקדמי. היא לא נלמדה כמקצוע עצמאי בישיבות ולעתים נדמה שחלק מן החוקרים המודרנים חששו אף הם מלעסוק בה. גם כיום ענף חקר התפילה אינו תופס מקום מרכזי במסגרת מדעי היהדות באקדמיה, ובעת כתיבת שורות אלה מונפת חרב הקיצוצים על המחלקה היחידה באוניברסיטה ישראלית שיוחדה ללימודי תפילה. התפילה היתה במקרים רבים פעולה שרבים מאוד מבצעים אותה מדי יום אך לא נוח לדבר עליה. אני מקווה שהספר הזה יתרום תרומה צנועה להבנת התפילה כפעולה אנושית מורכבת וייחודית, שאין להבינה אלא בפתיחתה לסוגים רבים מאוד של קריאות והבנות. הבנת תפילות ישראל תתעשר כאשר חוקרי תפילה יפתחו עצמם לדיסציפלינות מתחומי מדעי החברה למשל, וכאשר אנתרופולוגים ואנשי מדעי החברה יידרשו לחקר התפילה. לְוואי כולי תקווה שתובנות חדשות ועמוקות יצמחו מן המפגשים הללו.

בבואי אל הדיון בתפילה אני באה גם כחוקרת וגם כמתפללת. עתים אני משתדלת לדבר מתוך סמכות אקדמית אבל לא אחת אני חשה במקצת כאותו צייד, בן לשבט שאת אדמותיו הפקיעה הממשלה הקנדית, אשר בא למונטריאול להעיד בפני בית המשפט בדיון הנוגע לגורל אדמותיו. כשנתבקש להעיד כי דבריו דברי אמת, אמר: "איני בטוח שביכולתי לומר את האמת, אני יכול לומר רק מה שאני יודע."

אני מבקשת לגשת לתפילה בענווה כמהלכת בזהירות בגן המשתנה תדיר, שחוקיו הפנימיים מתחדשים לי בכל יום. העניין שלי בליטורגיה הוא עניין מחקרי אבל לא פחות מכך הוא עניין דתי, כמתפללת, כמרצה לליטורגיה וכרבָּה בתנועה הרפורמית. התפילה היא שפה שאותה אני מבקשת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.

הספר הזה מיועד לקוראים יהודים ישראלים - למתפללים, לאלה שאינם מתפללים, לאלה שכבר אינם מתפללים לאלה שעדיין אינם מתפללים, לאלה שאינם יכולים בלי תפילה המסמנת את נתיבי יומם ולאלה שחשים אבודים בנבכיה, ולכל מי שמבינים שלשון התפילות היא לשון העם היהודי והיא זו שבאמצעותה נוצקו ייאושיו, כמיהותיו ותקוותיו.

לקוראים שבעבורם התפילה היא גן נעול, אני מבקשת להציע מפתח לשערי הגן, לחסות בצל אילניו ולהתבשם מיופיו. את הקוראים הרגילים בשבילֵי הגן, ואולי מְהלכים (או רצים) בו, לעתים בלי לתהות על אוצרותיו ועל השתנותו בכל עונה, בכל יום ובכל שעה, אני רוצה להזמין להלך עמי בו בנחת.

לתולדות חקר תפילות ישראל
כדי להאיר את כוונתי בספר זה, אבקש למקמו במסורת של חקר תפילות ישראל לדורותיו. ואלה תולדות מחקר התפילה בקיצור נמרץ. לפני התקופה המודרנית, היה העיסוק בתפילות ישראל בעיקר הִלכתי - פרשנים ופוסקים התמקדו בשאלות נוסחן של התפילות, זמנן, מקומן ופירושן. התייחסותם לתפילה היתה במידה רבה כאל כוליוּת על־זמנית, הַעָמידה בפני התפתחויות הזמן. לעומתם, מלומדי "חוכמת ישראל", שהניחו מסד ללימוד האקדמי של היהדות במאה הי"ט, בחנו את התפילה בכלים היסטוריים והתפתחותיים. ליאופולד צונץ, איסמר אלבוגן ואחרים בחנו השפעות של נוסחים שונים אלה על אלה וביקשו לשחזר את התהליכים שהביאו בסופו של דבר לגיבוש סידורי התפילה שלפנינו. בעשורים האחרונים של המאה הקודמת הוסיפו מחקריהם של חוקרי תפילה, כיוסף היינימן ויעקב פטוחובסקי, ממדים נוספים. הם התעמקו בתפילות כבטקסטים ספרותיים שנוצרו בהקשרים מיוחדים ולצרכים מיוחדים.

אמנם המחקר טרם מיצה את האפשרויות הגלומות בהתחקות אחרי העשייה ההלכתית והפרשנית, במחקר הפילולוגי־היסטורי ובעיון הצורני בתפילות, אך בעשורים האחרונים נפתחים עוד שערי לימוד תפילה והם מרתקים ומעניינים לא פחות. חוקרים מבקשים עתה להבין את התפילה כעשייה אנושית מורכבת. אחדים מהם נזקקים לכלים שנוצקו במדעי החברה. הם בוחנים את הטקסט כנקודת מוצא, אך מטרתם להציץ מעבר לטקסט ולבחון גם את ממדיו הלא־מילוליים, ובאמצעותו לנסות להבין טוב יותר את המתפללים, את תרבותם והווייתם, ולהתחקות אחרי הפונקציות שהתפילה באה לענות עליהן. את הגישה הזו ביטא באופן הברור ביותר חוקר התפילה האמריקני, לורנס הופמן, כבר בשנות השמונים של המאה העשרים. "להיות חוקר ליטורגיה," קובע הופמן, "משמעו לחקור תחומים הרבה: תיאולוגיה, היסטוריה, ספרות ובלשנות אבל גם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה, ולא פחות מכך - מוזיקה, ארכיטקטורה, אמנות ולימודי מִגדר."

חקר נאות של טקסט התפילה ישתמש בכלים מגוונים ככל האפשר מתחומי דעת רחבים ככל האפשר. ככל שהעיון בתפילות יהיה עשיר יותר, כך יוכל לפתוח לנו צוהר בר־קיימא אל תודעתם של האנשים שיצרו אותן ואל האנשים והקהילות שהשתמשו בהן לאורך הדורות. הוא ייתן לנו מושג על מה שנוכל לכנות רוח דורות עם ישראל, על מאווייהם הכמוסים, על פחדיהם ועל תקוותיהם של בני עמנו. ביטוי צנוע לגישה זו אני מבקשת להביע בספר הזה.