גאליס 1 - הקיץ של רונה ודורי

רגע לפני

כל חניכי "גאליס" יצאו מהמערה מתנשפים והמומים מהאירועים האחרונים, שבהם גילו על עצמם יותר ממה שהעלו בדעתם: שהם חזקים, שהם חברים, ושהם ימשיכו להיות כאלה עד הסוף המר.

השקט שקידם את פניהם היה זה שבא בשוך הסערה. הכול נגמר בשלום, אבל בראשו של כל אחד מהם חלפה המחשבה שהמצב היה עלול להיגמר אחרת. עתידם היה מונח בכף ידו האכזרית של סיימון. איזה מזל שיונתן אזר אומץ והצליח להציל את כולם בשנייה האחרונה. הרעד שאחז בהם כשחשבו על "מה היה קורה אם" לא הרפה עד לרדת הערב. הם הרבו להתלחש והתחבקו חזק. הדבר היחיד שהחזיר אותם למסלול היה המדורה שארי הדליק. סביב האש הם התלכדו במעגל ודיברו על ימי המתח, על רגעי הסכנה ועל הדרמה שליוותה את החיפוש אחר לוחות הגורל.

לכל דבר יש סוף, גם לטוב וגם לרע, והם הרגישו שהקיץ הסוער מתחיל להתקפל. הגיע זמן הפרידה. "אז מה התוכניות?" שאלה עדי והגניבה מבט לעבר הוגו, שהפך בקיץ הזה לחבר שלה.

לא היה זה השינוי היחיד שהתחולל בקיץ. כולם השתנו. יונתן גילה שאביו הוא ארי, וסוף־סוף זכה במשפחה שעליה חלם. הוא גם הרוויח אחות - נינה. כשראה אותה מתחבקת עם הוריה, ארי ועמליה, הבין שעל אף שאין ביניהם קשר דם היא דומה לו יותר מכל אח ביולוגי שהיה יכול להיות לו.

"אני מאושרת שפגשתי אותך," אמרה לו נינה. "לא הייתי מוותרת על שום רגע מהמסע המטורף שעברנו."

"למרות שאני די שמח שהוא אחרינו," ענה יונתן בשקט. דני התיישבה לצדו ובאופן הטבעי ביותר החליקו אצבעותיה לתוך כף ידו. המגע המוכר הזה העביר בו גל של חום ושלווה. הם הגיעו למחנה כל כך תמימים ועברו רכבת שדים של קנאה, עלבונות וטעויות. יותר מדי טעויות. איזה מזל שהאהבה התעקשה להתקיים בתוך הלב גם כשהפה פלט שטויות. יונתן רצה להגיד לה כמה הוא אוהב אותה, אבל ליד כולם זה הרגיש לו כמו הצגה. הוא פשוט הביט בה ולחץ את כף ידה ודני הבינה בדיוק מה הוא אומר, כמו שרק דני מבינה.

"נכון שרציתם לדעת מה התוכניות?" שאל ליעם. הוא היה חייב לשבור את האווירה שהפכה ליותר מדי דביקה.

"בטח!"

"אז דבר ראשון אני נוסע לקמפ נואו, לראות משחק של בארסה בלייב," הוא דיווח בגאווה.

"נראה לך?" קנטרה אותו שרון."דבר ראשון אני לוקחת אותך לשופינג ואנחנו קונים לך בגדים."

ליעם עיקם את האף.

"החבר שלי לא יסתובב ככה," היא פסקה.

"החבר שלה?" מלמל ליעם בתדהמה. החבר שלה זה אני? הוא רצה להגיד משהו מצחיק שישבור את ההתרגשות שאחזה בו, אבל לא מצא שום הברקה. שרון הצליחה להשתיק אותו. היא היתה הבחורה הראשונה שבאמת הצליחה להשתיק את הרעשים שרעמו לו בראש.

רוח נשבה בין הצמרות. החמסין נשבר. אולי גם הוא הבין שהקיץ עומד להסתיים. "אני רוצה להרים לחיים!" הכריז ארי וכולם הרימו את כוסות המיץ. "ולהגיד שאני גאה בכם," הוא המשיך, "לא רק על מה שעשיתם, אלא בעיקר על הדרך האמיצה והנכונה שבה בחרתם."

"טוב, אתה אולי ארכיאולוג אבל זה לא אומר שאתה חייב לחפור..." חתכה אותו יולי - ופרץ צחוק גאה בכולם. ארי הביט בה וחשב, שאפילו יולי השתנתה במהלך הקיץ הזה. מדוגמנית דורסנית היא הפכה לאחות ולחברה אמיתית.

מבטו עבר אל רונה והיא, כאילו קראה את מחשבותיו, הוכיחה לו מי זו רונה החדשה. בקול בטוח ומלא עוצמה היא אמרה: "דורי ואני נוסעים לפריז."

"הפעם באמת," צחק דורי.

"לפריז? מה פתאום? למה דווקא לשם?" נורו שאלות מכל עבר. יותר מקול אחד שאל "אפשר גם?"

רונה ודורי החליפו ביניהם חיוכים אילמים. האם חובה עליהם לענות ולספר? אולי עדיף שזה יהיה המסע הפרטי שלהם?

1

ב"גאליס" הם היו צמד הכייפנים, אז למה הם התגלגלו למנזר השתקנים?

עצי המחט של היער חלפו מול עיניהם כמו סרט נע. עוד ענף ועוד גזע ועוד צמרת שמיתמרת כמעט עד לשמים הכחולים של סוף הקיץ, שאין בהם אף ענן.

"נו?" שאל אדם, שהתרווח במושב האחורי של המכונית הכסופה.

תשובתו של דורי, שעלתה מהמושב הקדמי, נשמעה כמו נהמה. "מה?"

"סליחה," מִלמל אדם.

"על מה?"

"סליחה שנשמתי לידך," הוא סינן, וקומתו התגמדה כאילו היה שבלול מבוהל שמתכווץ ומשתחל לתוך הקונכייה.

דורי הדביק את אפו לזכוכית החלון. זה בדיוק מה שחסר לו עכשיו. רגשות אשמה. כאילו שלא רואים עד כמה הוא לחוץ. כאילו שהעשן עוד לא יוצא לו מהאוזניים מרוב שהוא רותח. כאילו שהפתיל שלו לא מספיק קצר. לא היתה לו שום כוונה להעליב את אדם, באמת שלא, הרי אדם הוא החבר הכי טוב שלו, אבל רָבָּאק, כמה אפשר?

המיזוג פעל במלוא העוצמה. האוויר במכונית היה נעים ואפילו קריר, אך מהנוף, שבו הירוק נכנע לצהוב, נשבו רוחות של שרב. הן התאימו למצב הרוח של דורי, שהיה חם עד לוהט. אילו המציאו מכשיר שמודד את עוצמת הכעס, ואילו הגיע המכשיר הזה לידיו, ואילו דחף אותו לגרונו - קרוב לוודאי שהוא היה מתפוצץ.

המכשיר - לא דורי.

בעצם - שניהם. למה אבא שלו שלח את הנהג במכונית השרד כדי שיחזיר אותו מהמחנה? אם הוא כל כך עסוק, עד שאין באפשרותו להקדיש כמה שעות לבנו שחוזר הביתה ממחנה קיץ ארוך, אז בלי טובות. שיישאר במשרד. שעה קלה קודם לכן, כשהודיעו לו שהמכונית והנהג כבר בפתח, הוא כמעט השתבץ. אבא שלו שוב עושה לו את זה. ככה זה במשפחה שלהם. ביג מָאנִי - פדיחה ענקית.

גם הנהג שאחז בהגה, ושהציף את החלל בניחוח מתוק מדי של אפטר־שייב, הביא לו את הסעיף. קראו לו ג'ק. "מיסטר ג'ק," אמר אביו כשהציג אותו בפני אנשי עסקים. פחחח... כאילו שדורי לא יודע שג'ק הוא גלגול מודרני של קובי, קיבוצניק עם בלורית וַעֲרכים, שאחרי הצבא נסע לחפש את מזלו בארצות הברית, הסתבך בכל מיני עסקים שהשתיקה יפה להם, הוברח ארצה בדקה התשעים כשהמַאפְיָה כבר נושפת בעורפו, ולזכר ימי אמריקה שלעולם לא יחזרו - מפני שנאסר עליו להיכנס לארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות - הוא אימץ את הכינוי ג'ק.

זכותו של קובי לבנות לעצמו זהות חדשה, דורי הִרהר, וזכותו להאמין שאף אחד לא יודע למה באמת הוא חזר ארצה, וזכותי לחשוב שאני שונא שקרים. לא משנה לי אם השקר לבן או שחור, קטן או גדול. שקר זה שקר. וזה מה שאני שונא.

בספסל האחורי אדם הרגיש כמי שיושב על קוצים. זה הכיף של חיי הזוהר? אלה החיים היפים של העשירים? מה הטעם במכונית באורך ספינה עם נהג פרטי ומקרר קטן של שתייה - כולל בקבוקונים עם שתייה חריפה (הוא לא פתח, רק בדק) - כשהנסיעה בה דומה לצו ריתוּק למנזר השתקנים? למה לנהג יש פרצוף קפוא והוא לא מזיז אף שריר? אולי הוא רובוט שפועל על תוכנת מחשב משוכללת שמניעה את גַפָּיו? ולמה דורי, שהיה כזה קוּלי וזורם בכל ששת שבועות המחנה, הפך בבת־אחת לפסל דומם?

הוא חיכה דקה, שתיים, שלוש ו...

זהו, יש גבול לכל תעלול ואפילו לדברים הכי גרועים יש סוף. הרי אפילו במנזר השתקנים יש הפוּגות. לא שהוא היה שם, ולא שהוא היה רוצה להיות, אבל...

רגלו בעטה בגב המושב שלפניו.

"הַי," הפטיר באדישות.

"מה?" דורי התנער מהמחשבות שצמחו בראשו כמו ג'ונגל פראי, צפופות וסבוּכוֹת. הוא, שֶטָוָוה אותן, הרגיש כמו ילד קטן שנקלע ללב הג'ונגל האפל והלך בו לאיבוד.

"רק רציתי לבדוק שעוד לא איבדת את השמיעה," סינן אדם.

"למה אתה חושב שאיבדתי אותה? למה שאני אאבד?"

"ככה זה," גיחך אדם ושילב את הידיים על החזה.

"מה זאת אומרת?" דורי הסתובב לעבר החבר הכי טוב שלו, אשר בששת השבועות של "גאליס" היה לו הרבה יותר מחבר. אמנם היו ימים של עליות, שבעקבותיהן באו ירידות ואפילו נפילות, אך במבט לאחור נראה שהתנודות האלה רק קירבו ביניהם וסייעו לקשר להתהדק. כולם ידעו שאדם הוא המצחיקן, אלוף התעלולים והדי־ג'יי של המחנה, ואילו דורי הרגיש שאדם הוא החצי השני שלו. כמו ראי צלול שהוא יכול להתבונן בו ולראות בו את האמת.

"ככה זה כשמתאהבים," אדם גיחך. "כשמישהי באה וגונבת לך את הלב..."

"רונה לא גנבה," דורי התגונן. "נתתי לה את הלב שלי. בשמחה."

והוא הרגיש שאינו מגזים. כשהשם רונה קלח מבין שפתיו הוא חייך. שתי הברות, זה הכול, ולרגע הוא כבר לא הרגיש כמו פקעת עצבים. רו... נה. רו... נה. אילו היה מוזיקאי, ודאי היה מלחין את שמה או שוֹזֵר אותו בשיר. ואילו היה זמר, ודאי היה מסלסל ומקליט. רו... נה. רו... נה. אין לו ספק שברחבי ישראל חיות לא מעט נערות שנושאות את השם הזה ושלא עושות לו שומדבר בלב. רו... נה. רו... נה. כן, הוא מהנהן, השם המקסים הזה יכול גם להישמע תפל. זה תלוי על מי הוא יושב. לאיזה עיניים הוא מחובר. מאיזה חיוך הוא מנצנץ.

הקול של אדם שלף אותו מהענן המתוק שעליו הוא ריחף.

"בסדר," הוא לא מחה. "אתה נתת, רונה לקחה בשִמחה, ואני אומר לך שזה מה שקורה אצל כולם - ושזה יקרה גם לך."

"מה יקרה?" דורי התקשה לעקוב.

"אתה תאבד."

"את מה? את מי?"

"אל תשאל אותי," אדם משך בכתפיו. "כל אחד מגיב למחלת האהבה בדרך שונה. יש כאלה שמאבדים את הצפון, ממש יורדים מהפסים, יש כאלה שמאבדים את החברים שלהם בגלל שכבר אין להם זמן..."

"אל תדאג," דורי שוב קטע אותו. "לנו זה לא יקרה."

המכונית הכסופה החליקה במדרון ההר ועצרה מול הרמזור. היה זה הרמזור הראשון שנגלה לעיניהם אחרי שישה שבועות בטבע הירוק, והוא גרם לשניהם להשתתק.

אדם באמת דומה לי, הִרהר דורי כשהקשיב לדממה שעלתה מהמושב האחורי. הוא כמוני. החניכים האחרים של המחנה, אלה שכבר נסעו לבתיהם ואלה שייצאו לדרך בהמשך היום, אולי חלפו על פני הרמזור והתעלמו, או המשיכו לפטפט או שנִמנמו. אך הם, דורי ואדם, ראו אותו והרגישו שזה שלב חשוב בחייהם. ברגע זה הם חוזרים מ"גאליס", שהיה אי של חלומות והרפתקאות - למציאוּת.

הרמזור בעל שלושת הפנסים התנדנד ברוח. אדם הנמיך את החלון והזמין אותה להיכנס לרכב. היא היתה יבשה וחמה. לא נעימה. הוא מיהר ללחוץ על הכפתור והחלון הוּרם.

"איך אתה יודע שאצלנו זה לא יקרה?" שאל.

"אני יודע."

"שתי נקודות!" הריע אדם. "תשובה חכמה, מנומקת ומשכנעת."

דורי משך מאוזנו את אוזניית האמ־פי ודחף אותה לכיס. "מצטער," אמר, "אין לי משהו יותר חכם להגיד לך."

"אז אל תהיה כזה בטוח," טען אדם. "גם לנו זה יקרה. להתאהב זה לאבד. זה לא כתוב בספרי המדע, אבל זאת עובדה."

"ואני חותם לך שאצלנו זה לא יקרה!" גם דורי התעקש. "ואתה יודע למה?"

"לא."

"באשמתך!"

"באשמתי?" אדם נדרך והזדקף.

"להפך," תיקן דורי, "בזכותך. אתה הזהרת אותי שזה עלול לקרות לי כמו שזה קורה לרבים, אולי לכולם, וכיוון שהזהרת אותי אני אדע ממה להיזהר."

"זהו?" התריס אדם.

"לא," דורי הוציא את האוזנייה מהכיס והעביר אותה לתיק. בתנועה איטית הוא פתח את הרוכסן. "אני חייב לך תודה."

"לי?" דורי הנהן. "יש אנשים ששומרים לעצמם את החוכמה. אחרי שהתנסו במשהו והסיקו מסקנות, לטוב ולרע, הם הופכים לבּוּנקֶר ותולים עשרה מנעולים על הפה."

הפה של אדם התעקל לחיוך מריר. "אתה מכיר מישהו כזה?"

"ברור," דורי התלהט. "אני מכיר מישהו שפעם חשב שאם הוא יחלוק את מה שעובר עליו עם אחרים, תיפול לו רבע שערה."

"אאוץ', זה כואב," אדם התלוצץ.

"אותו מישהו גם חשב, שאם הוא יספר על הטעויות שעשה ועל הכישלונות שצבר יחשבו שהוא טיפש."

"אאוץ', זה עוד יותר כואב," אדם צייץ.

"אבל המישהו הזה כבר לא קיים," דורי סיכם.

"וואלה?" אדם פִקפק.

"וואלה בריבוע," דורי אישר. "המישהו הזה השתנה. אולי התבגר."

עוד רמזור הִבהב מול עיניהם. צליל פתאומי שבקע מהרדיו העיד שהם סוף־סוף חזרו לאזור שבו יש קליטה. היתה זו עוד תחנת מעבר במסלול השיבה מארץ החלומות למציאות ולשִגרה.

"אבל אתה," פתח דורי.

"מה?"

"אתה לא היית כמוני."

"כלומר?"

דורי כיווץ את המצח. המצב מסתבך. הוא לא יודע איך מחברים את המילים למשהו שיישמע כמו מחמאה. יהיה עליו ללמוד את האמנות הזאת אם הוא רוצה לשמח את רונה. ואין לו מספיק מילים להביע עד כמה הוא רוצה. "אתה הרבה יותר חברותי ממני," אמר לבסוף. "כשיש לך עצה טובה אתה לא שומר אותה בבטן. אתה מדבר."

אדם החריש.

"וכשאתה מדבר אתה עוזר," דורי הוסיף. "אחרי שהסברת לי על סוגים שונים של אבידות, שהן כמו תופעת לוואי של מחלת האהבה, אני אשים לב לְמה שאני עושה. בעצם..."

"מה?" האיץ בו אדם.

חיוך רחב הציף את פניו השזופות של דורי. כולו קרן. "אולי אני לא יכול להגיד שאני אשים לב, מפני שהלב שלי כבר לא ברשותי. אתה יודע, רונה גנבה אותו, לקחה אותו, לא משנה. אז תמחק את מה שאמרתי."

"מחקתי."

"אני מבטיח לך לחשוב טוב־טוב על מה שאני עושה," אמר דורי והרים את ידו הימנית כמו בשבועה. "אני מבטיח לך שזה לא חשוב אם יש לי חברה או אין לי חברה. זאת אומרת, זה חשוב מאוד," הוא ניער את אצבעותיו כאילו שהוא מוחק שורה שגויה מהדף, "אבל אתה ואני..."

"כן?"

"אתה ואני תמיד נהיה ככה," אמר דורי והצמיד את האמה לקמיצה. "חברים טובים וקרובים."

הפעם היה זה תורו של אדם להחריש.

אמנם דורי לא הגזים כשהגדיר אותו כמי שהמילים קולחות משרוולו חופשי־חופשי, אבל כשהתיישב במכונית הממוזגת והתחיל לפטפט עם חברו שבמושב הקדמי רק כדי למלא את השקט, אדם לא העלה בדעתו שהשיחה הקלילה תקבל תפנית משמעותית. הוא חשב, או קיווה, שהיא תישאר קלילה. "מה נשמע - מה העניינים - בונים בניינים." אולי הם ישחזרו יחד את התחרות מול צוות "הרקולס", שלא הסתיימה בגלל ההשתלטות של סיימון על המחנה. אחרי שישה שבועות ב"גאליס" הוא היה עייף־סחוט־מרוט. לא היה לו כוח לדבר ולא התחשק לו לעשות סוויץ' בראש, ולעבור מערוץ הַשְטוּת למסלול הכבד.

רק שהחיים הם לא מזנון בשירות עצמי. אתה לא יכול לעמוד מול המדפים, להושיט את היד, להוריד למגש שלך מטעמים ולסדר אותם במגדלים. לפעמים נופלים עליך תיקים שלא בא לך לאכול אותם, וגם כאלה שגורמים לך להקיא.

כמו עכשיו. במקום לנסוע הביתה כמו שני גיבורים שחוזרים משדה הקרב, עמוסי חוויות ועטורי הרפתקאות, הוא מרגיש שהם נראים ומתנהגים כמו שני שקים של תפוחי אדמה. כבדים ונפוחים. דורי הזה, שלפתע פתאום חטף מצב רוח פילוסופי והתחיל לחפור על כמה שהוא השתנה והתבגר, לא מבין כלום מהחיים שלו. אם זה לא היה כל כך עצוב, חשב אדם, אולי הייתי צוחק. איך דורי מסוגל לחשוב שהוא התבגר בין העצים, כשכל חייו הם רצף של שקרים?

הוא שיקר להוריו. לאמא שלו במיוחד. לא נראה שאבא של דורי מתעניין במה שבנו כן או לא עושה. כיוון שכל כך רצה לחזור ל"גאליס", אל יולי היפהפייה ששברה לו את הלב בקיץ של השנה שעברה, הוא עבד על אמא שלו, שכל כך דואגת לו, כמעט חונקת אותו מרוב אהבה.

בניגוד לרצונו נקוו דמעות בזוויות עיניו של אדם. הן צרבו. הוא כבר הרגיש את מליחוּתן. כולם אמרו לו שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר - וכולם לא ידעו על מה הם מדברים. השנים שחלפו מאז שאמו עצמה עיניה ועברה לגור בבית הקברות לא המתיקו את הגעגועים. אילו אמו היתה עדיין בחיים הוא לא היה עובד עליה. אולי לא תמיד היה מגלה לה את כל האמת - הרי מה שאתה לא יודע לא מכאיב לך ולא נועץ בך סכינים - אבל בטוח שלא היה הופך אותה לבדיחה כמו שעשה דורי, שפשוט סובב את אמא שלו על האצבע הקטנה.

היתה לו סיבה טובה, עלה בו טיעון הגיוני להגנת חברו הטוב. דורי היה חייב לשקר כדי להגיע למחנה ולפגוש את יולי המדהימה, שאיתה לא התראה במשך שנה שלמה.

לא, כפות ידיו נִקפצו לאגרופים. לאמא לא משקרים. בשום מצב ובשום מחיר.

למי כן? שאלה יפה. כשהמורה תופס אותך על חם, ללא שיעורים, זה לא נורא להגיד לו ששכחת את המחברת בבית למרות שהיא מונחת לך בתיק. מותר לך לעשות את זה כדי להינצל משלילי. בבתי ספר מסוימים אפילו לא קוראים לזה לשקר ולרמות, אלא לעגל פינות. ובכיתות מסוימות חושבים שזו מצווה.

אפילו הוא, אדם, נסחף לשקר מוצדק. הוא היה חייב לשקר, והרבה יותר מכך - לגנוב ציוד. כדי לממן את עצמו, וכדי להסתיר את המערבולת שבה אביו הסתבך. לא היתה לו ברירה.

גם לשקר לחבר זה משהו שקורה. ברור שזה לא יפה ולא מומלץ, אבל כשאין ברירה אז אין. ואני ההוכחה, הִרהר אדם כשגורדי שחקים החלו לבצבץ לפניו. בקיץ שעבר, כשגם הוא וגם דורי התחרו על לבה של יולי, הרבה שקרים רצו ביניהם.

אבל לשקר לאמא, שהיא האדם הכי קרוב אליך שתמיד מקבל אותך כמו שאתה, גם בטוב וגם ברע?

נוֹ ואֶי. בשום פנים ואופן לא. נקודה וסימן קריאה! כשראה איך דורי עובד על אמא שלו הִתלחלחו עיניו וגוש גדול נתקע באמצע גרונו. לא למעלה ולא למטה. עד עכשיו הוא שם. אפילו האהבה העזה ליולי - היפה והמדהימה והמכשפת ככל שתהיה - לא מצדיקה את זה.

כנראה שלדורי יש ספר חוקים שונה משלו, חשב אדם. מכיוון שחשש להפסיד את חופשת הקיץ עם יולי, דורי מכר לה שהוא טס לפריז. מה פתאום פריז? כדי לשפר את השליטה שלו בצרפתית!

אוֹ־לָה־לָה. איזו מעשייה אומללה. באחד הימים, כשדורי דיבר עם אמא שלו בסקייפ, הוא כמעט נפל בפח. רונה עברה מאחורי גבו, בדיוק כשדורי תיאר לאמא שלו את האורות שנוצצים בראש מגדל אייפל כמו כוכבים שלא ייפלו מהשמים. בטעות היא עברה שם. פִספוס של חצי שנייה. "מי זאת?" שאלה אמא שלו. זכותה להסתקרן. הרי זה בנה.

על המקום דורי ורונה הפגינו תושייה. על המקום הם סיפרו לאמא שלו על בחורה בשם מאי, שמטיילת עם דורי בעיר האורות, ושהיא "כזה כאילו" חברה שלו. או ידידה.

אדם שמע את זה ונאכל מבפנים. הוא בחיים לא היה משקר לאמא שלו. בחיים!

המשך הפרק בספר המלא