תגידי שתישארי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תגידי שתישארי
מכר
מאות
עותקים
תגידי שתישארי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תגידי שתישארי

3.4 כוכבים (16 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: מילי שמידט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 383 עמ' מודפסים
ספריה של קורין מייקלס הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, יו-אס-איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל. היא אימא לשני ילדים נפלאים, אמוציונלית, שנונה, סרקסטית וכיפית. קורין נשואה באושר לגבר חלומותיה ולשעבר רעיית איש צי. במהלך החודשים הארוכים שבהם בעלה היה בתפקיד הרחק מהבית, קריאה וכתיבה היו המפלט שלה מפני הבדידות.
כל הסבתות שלה משני הצדדים היו ספרניות, מה שהעצים את אהבתה לקריאה. אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים, היא לא יכלה להתעלם מהדחף לסיים את רומן הביכורים שלה, "אהובה". הגיבורים החזקים שלה הם שבורים ויפים, והם יכבשו לכם את הלב.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

מילה אחת.

הישאר.
 
זה הדבר היחיד שהוא היה צריך לעשות. במקום זה הוא עלה על האוטובוס ולקח את ליבי איתו.
 
זה קרה לפני שבע-עשרה שנה.
 
המשכתי הלאה. חתונה. ילדים. חלומה של כל נערה.
היה לי כל מה שתמיד רציתי, אבל כשבעלי בגד בי, ננטשתי שוב.
 
לבדי, מרוששת ועם שני בנים לא הייתה לי ברירה אלא לחזור לטנסי. הוא לא היה אמור להיות שם. הייתי אמורה להיות מוגנת. אבל הגורל מתערב בדרכו שלו.
 
הפעם כללי המשחק השתנו. זו ההחלטה שלי.
יש בעולם הזדמנויות שניות, אבל אני לא יודעת אם נוכל לתקן את מה שכבר נשבר...

פרק ראשון

פרק 1
 
"אולי תלכי הביתה, פְּרסלי? אני כבר אסגור פה," אנג'י מציעה מאחורי הדלפק.
יש לנו חנות קאפקייקס קטנה במדיה, פנסילבניה. כבר כמה ימים ששתי האופות שלנו חולות, והימים האלה היו ארוכים מאוד. עבדתי כמעט ארבעים שעות בשלושה ימים, ואני כבר הרבה מעבר לסתם עייפות. אנג'י לא אופה, היא מטפלת בצד העסקי, מה שאומר שהייתי צריכה להחליף את שתיהן בעצמי.
"את בטוחה?"
"כן." היא צוחקת. "עכשיו לכי, לפני שאני קוראת לטוד שיגרור אותך מפה."
"יש לך מזל שאני אוהבת אותך."
היא מנשקת אותי על הלחי. "אני אוהבת אותך יותר, אפילו שהפרפקציוניזם שלך משגע אותי."
אנג'לינה, או אנג'י כמו שאנחנו קוראים לה, היא גיסתי והשותפה שלי לשעבר למעונות בקולג'. אני נשואה לאחיה, והתאהבתי בו כשהיה לצידי בתקופה חשוכה בחיי. מובן שבהתחלה היא לא התלהבה מהרעיון שאצא איתו, אבל היא שינתה את דעתה כשראתה כמה אנחנו מתאימים.
"נתראה בבוקר." אני לוקחת את המעיל והולכת למכונית לפני שאמצא איזו סיבה להישאר.
אני מתקשרת הביתה, אבל הילדים לא עונים. אני יכולה לדמיין את לוגאן עם האוזניות שלו, שקוע באיזה משחק ממכר, ואת קיידן מסרב לזוז, ולא משנה מאיזו סיבה. החיים עם השניים האלה הם הרפתקה יומיומית. קשה להאמין שבשנה הבאה הם כבר יהיו בחטיבת ביניים. נדמה לי שרק אתמול הם עוד היו תינוקות.
המענה הקולי מצפצף, ואני מתפללת שאחד מהם או בעלי ישמעו את ההודעה. "היי חבר'ה, אני בדרך הביתה. אני מקווה שהשיעורים מוכנים. אולי נצא לארוחת ערב? אני אוהבת אתכם! אוי, טוד... אל תשכח להתקשר לאימא שלך, היא התקשרה כבר שמונה פעמים השבוע."
אני יוצאת מהחניון ופונה אל הבית, שבטח מבולגן עכשיו לגמרי. אנחנו גרים בקוטג' טוּרי יפה עשר דקות מהמאפייה. ההורים שלו ברחו מהחורפים הקרים באזור ועברו לפלורידה, ולא היה שום סיכוי שבעולם שאני אחזור לטנסי אחרי הקולג'. יצטרכו לגרור אותי לשם בשלשלאות ואזיקים. אז חמי וחמותי מכרו לנו את הבית שלהם אחרי שהתחתנּוּ. שיפצנו אותו שיפוץ יסודי, ועכשיו הוא כל מה שחלמתי עליו. בסוף העיצוב מחדש היה יקר יותר מלקנות בית חדש, אבל כאן רצינו לגור.
אחרי שאני חונה אני בודקת את עצמי בזריזות. הפנים שלי מכוסות בכל מיני תוצרי אפייה, והודות לקערת הקמח שהעפתי בתחילת היום השיער החום הכהה שלי מרוסס באבקה לבנה. יום רגיל.
"שלום?" אני קוראת כשאני נכנסת הביתה. ניירות מפוזרים מסביב, הנעליים מונחות איפה שזרקו אותן והמעילים שוכבים בדיוק במקום שהבנים השאירו אותם כשנכנסו. אני נשבעת שלגרום למישהו לתלות משהו בבית הזה קשה כמו עקירת שיניים. "ילדים! תסדרו את הבלגן!" אני צועקת, אבל אף אחד לא עונה.
אני הולכת לסלון והם שם, בדיוק כמו שחשבתי, משחקים כשהם מרכיבים אוזניות. אני מורידה צד אחד של האוזניות מכל אחת מהאוזניים שלהם. "היי!"
"אימא!" הם מתלוננים. "אנחנו באמצע המשחק!"
"שמתי לב. אולי תשחקו בלסדר את המסדרון? אני חושבת שזה משחק מצוין." אני מחייכת ומנשקת כל אחד מהם על הלחי, מה שמזכה אותי במחאה נוספת. "אתם לא רוצים שאימא..."
"די!" הם מפסיקים את המשחק וקמים בקפיצה. "את אוהבת להביך אותנו," מתלונן לוגאן.
"זו המטרה שלי." אני מושכת בכתפיי. "איפה אבא?"
"לא ראינו אותו מאז שהגענו. הוא בטח למעלה."
"לכו לסדר ואז נדבר על איך היה בבית ספר." אני מצביעה אל הדלת בזמן שהם גוררים אליה רגליים.
אימא שלי תמיד אמרה שקל יותר עם בנים. אולי זה נכון אם יש רק בן אחד, אבל תאומים זה כבר עולם שלם של כיף. הם משתמשים זה בזה כדי להתמקח על מה שהם רוצים. טוד ואני צריכים להיות תמיד על המשמר. ועם זאת, אין לי ספק שלהיות הורה זו העבודה המתגמלת ביותר עלי אדמות.
"מותק?" אני קוראת אל חדר השינה.
אין תשובה.
"טוד! אני בבית."
הוא בטח במשרד שלו או מדבר בטלפון. יש לנו מערכת יחסים שכל החברים שלנו מקנאים בה. לא משנה באיזה מכשול ניתקל, יש לנו זה את זה. הוא באמת הגבר הכי דואג ומתחשב שאני מכירה. הוא אף פעם לא אכזב אותי, או היה לא תומך. כשאמרתי שאנג'י ואני רוצות לפתוח את החנות, הוא אפילו לא מצמץ. לקחנו הלוואות, והוא עמד לצידי. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו תמיד. הוא אוהב אותי יותר ממה שמגיע לי.
אני עולה במדרגות אבל לא רואה אותו במשרד או בחדר של הבנים.
"מותק, אתה כאן?" אני שואלת שוב את הדממה. "טוד?" אני מסתכלת בחדר השינה, אבל הוא לא כאן.
אני מתקדמת אל האמבטיה. "מותק, אתה פה? לפחות תענה לי." אני צוחקת ופותחת את הדלת.
גופי קופא.
הלב שלי מתנפץ.
העולם שלי קורס.
"לא!" אני צורחת וממהרת אליו. גופו תלוי על חבל, הקשור לאחת מקורות התקרה. שפתיו כחולות, העיניים אדומות לגמרי והוא לא משמיע הגה. "אלוהים, לא!" אני תופסת ברגליו, מנסה להחזיק אותו בזמן שגופי רועד. אני צריכה להוריד אותו. אני משתמשת בכל כוחי כדי להחזיק אותו למעלה, ופחד אוחז בי.
הוא לא זז או מגיב. "טוד, בבקשה. אסור לך. למה?" אני מתייפחת והדמעות זורמות החוצה בבת אחת. אני נלחמת בכל כוחי להעיר אותו.
אני צריכה להתקשר למשטרה, אבל אני יודעת. כל נים בגופי כבר יודע שמאוחר מדי. אין קולות נשימה. אין תנועה. אני לא יכולה להציל אותו. הוא כבר איננו. אבל אני מסרבת להיכנע. אני רצה אל החדר השני ולוקחת את הטלפון.
אני מגששת אחר המקשים, והידיים שלי רועדות כל-כך עד שאני בקושי מצליחה ללחוץ עליהם. בזמן שאני ממתינה למענה, אני מחדשת את המאמצים ומנסה להחזיר אותו אליי.
"משטרה, איך אפשר לעזור?"
"ז...זה בעלי!" אני צורחת אל השפופרת בזמן שאני מנסה להחזיק אותו. "הוא ניסה... אני, אני חושבת שהוא מת. הוא לא נושם."
"אוקיי, גברתי, תהיי רגועה ותני לי את הכתובת שלך."
אני מדקלמת לה את הכתובת ומקווה שזו הכתובת הנכונה. אני לא רואה כלום מבעד לדמעות. "איך עזבת אותי?" אני בוכה כשהידיים שלי מתכווצות. "הוא לא נושם!" אני אומרת למוקדנית בפראות. אני מרימה אותו כמה שאני יכולה ביד אחת וביד השנייה לוחצת על מפרק כף היד, אבל אני לא מרגישה דבר.
"גברתי, את יכולה להגיד לי מה קרה?"
זה מה שגם אני רוצה לדעת. הוא לעולם לא היה עושה דבר כזה לי ולבנים. ובכל זאת, אני עומדת פה עם הידיים סביב הרגליים שלו וגופו חסר החיים. החזה שלי מתחיל לכאוב כשאני חושבת על לוגאן וקיידן, שלא יודעים מה קורה. "הוא ת... תלוי. אני לא יכולה להוריד אותו. אני מנסה לדחוף למעלה, אבל אני... אני..." אני מתפרקת כולי בזמן שאני מדברת. ואז זה מכה בי. "אלוהים." והרעידות שלי מתחזקות. "הילדים שלי. הם בבית. הם לא יודעים," אני מסבירה למוקדנית.
"את יכולה להגיד לי מה שמך?"
"פְּרסלי. פְּרסלי בנסון."
"בסדר, פְּרסלי. אני דונה, ואני אהיה איתך על הקו עד שהשוטרים והפרמדיקים יגיעו. הוא זז?" שואלת דונה.
"לא. הוא לא זז. הוא לא מתעורר. הוא... הוא... אני לא יכולה לתת לבנים לראות את זה."
"הוא נושם או משמיע קולות?"
אני מנענעת את ראשי כשהיא שואלת אבל לא יכולה לענות. זה לא יכול להיות. זה רק חלום מחורבן. אין מצב שזה קורה. קומי, פְּרסלי. אני מטלטלת את הראש, אבל הכול נשאר אותו דבר.
"פְּרסלי, את איתי?"
"הוא לא נושם. אין לו דופק," אני אומרת והפחד מחדד כל עצב בגופי. אני נשברת בשעה שהמילים נשפכות ממני.
היא מדברת בזמן שאני יורדת מהעמידה על קצות האצבעות. "קחי כמה נשימות עמוקות. הילדים יוכלו לפתוח את הדלת לשוטרים?"
"לא." אני חייבת להגן עליהם. הוא מת. בעלי זה שלוש-עשרה שנה התאבד. "אסור שהם יראו את זה. אני לא יכולה שהם יראו אותו ככה."
למה הוא עשה את זה? איך אוכל לספר להם? איך? אני לא מסוגלת. אני לא חזקה מספיק.
"בסדר, פְּרסלי, אני צריכה שתפתחי את הדלת. השוטרים כמעט שם."
"הבנים. אני... אני חייבת..."
"לכי לדלת הקדמית, תגני על הילדים כמה שאת יכולה. השוטרים יגיעו תוך פחות משלוש דקות. את יכולה לעשות את זה?"
אני יכולה לעשות משהו בכלל?
אני יכולה לזוז?
הדמעות זולגות כשאני מרפה את האחיזה. "למה, טוד?" אני לוחשת. יבבה מתפרצת מהחזה שלי כשאני עומדת שם, לא יכולה לזוז. "למה?"
"את עוד שם?" שואלת דונה.
"אני כאן. אני לא מצליחה לנשום. אסור שהם יראו אותו ככה. הוא פשוט..."
"אני מבינה, פְּרסלי. תנשמי עמוק, הם כמעט שם. את יכולה לרדת למטה ולקחת את הילדים לשכן?"
אני קורסת. הברכיים שלי פוגעות ברצפה הנוקשה, אבל זה כלום לעומת הכאב בחזה שלי. אני יושבת בלי תנועה בזמן שחיי מתפרקים לחתיכות. אני חייבת לחשוב על הילדים האהובים שלי, שחייהם עומדים להשתנות. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להגן עליהם. אני מנגבת את הפנים ומנסה לקחת את עצמי בידיים עד כמה שאפשר.
"אני הולכת לשם."
"אוקיי, אני אישאר איתך על הקו עד שהשוטרים יגיעו, אם את רוצה."
כרגע, דונה היא האדם היחיד שיודע. אם אנתק את השיחה, זאת עובדה קיימת. זה מגוחך ולא הגיוני, אבל אם השיחה תתנתק... זה קורה באמת. "בבקשה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד."
"כמובן. אני פה איתך. את לא לבד, פְּרסלי."
אני מצליחה להקים את עצמי מהרצפה. איכשהו הרגליים שלי זזות קדימה. אני מגיעה אל הסלון, ולוגאן מביט בי.
"אימא?" הוא קם.
"אני צריכה שתצאו מהדלת האחורית ותדפקו אצל גברת מלג'רי. תשחקו עם ריאן עד שאני אבוא לקחת אתכם," אני מודיעה כמו על טייס אוטומטי. העיניים שלי נעצמות והיד שלי חובקת את גופי.
לוגאן ממהר אליי. הוא תמיד היה הנפש הרגישה יותר. זה הולך לרסק אותו. "מה קרה?"
אני נוגעת בלחי שלו ועוד דמעה נופלת. "אתה וקיידן לכו, ואני אגיע עוד מעט." הקול שלי נסדק כשהכאב קורע אותי. הילדים שלי. הילדים המתוקים, התמימים והאהובים שלי ישתנו לתמיד. העיניים של קיידן מתמלאות דמעות, בטח בתגובה לכאב שהוא שומע במילים שלי.
"את עושה את זה יפה מאוד, פְּרסלי." מעודדת אותי דונה. "הם עוד דקה אצלך."
"אימא, את מפחידה אותי." הוא מסתכל בי בעיניו הירוקות הגדולות.
"אני צריכה לטפל במשהו ואתם לא צריכים להיות כאן." אני נלחמת ביבבה שנבנית בתוכי, בידיעה שהילדים שלי עומדים להישבר.
לוגאן מחבק את בטני בזרועותיו, וקיידן מושך אותו לאחור. "זה בגלל אבא?" הוא שואל.
"לכו! עכשיו!" אני לא מצליחה עוד לשמור על החזות השלווה שלי. אני חייבת שהם ילכו. אני יודעת שהפחדתי אותם, ואני רואה שהם מאבדים עשתונות מבפנים, אבל אני לא מצליחה לנשום. "אני מצטערת. אני צריכה ששניכם תקומו עכשיו ותלכו לבית של ריאן."
"בוא, לוגאן, בוא נלך." קיידן תמיד היה חד הבחנה יותר. הוא קורא בין השורות, ובדרך כלל רואה דברים שילדים בגילו לא מצליחים לראות.
אי אפשר לעבוד עליהם. הפנים שלי בטח אדומות והעיניים שלי נפוחות מבכי. קיידן מתבונן בי והסנטר שלי רוטט. "הכול יהיה בסדר."
"אימא?" לוגאן שואל שעה שאני מתייפחת בגלוי.
דמעה צונחת מפניו של קיידן כשאני מושכת אותם אליי. "אני אוהבת אתכם."
אני מסתכלת עליהם ומתפללת שאוכל למצוא דרך לתקן את הכול. הם מרפים ממני בחוסר רצון והולכים אל הדלת האחורית. אני מסתכלת בהם ובוכה. אני בוכה עליהם. על עצמי. ועל כל הסבל שזה עומד לגרום להם.
כשהם יוצאים מטווח הראייה שלי, אני הולכת לדלת הכניסה ופותחת אותה. הניידת מתקרבת באורות מהבהבים, והחלל שבתוכי בולע אותי.
ספריה של קורין מייקלס הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, יו-אס-איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל. היא אימא לשני ילדים נפלאים, אמוציונלית, שנונה, סרקסטית וכיפית. קורין נשואה באושר לגבר חלומותיה ולשעבר רעיית איש צי. במהלך החודשים הארוכים שבהם בעלה היה בתפקיד הרחק מהבית, קריאה וכתיבה היו המפלט שלה מפני הבדידות.
כל הסבתות שלה משני הצדדים היו ספרניות, מה שהעצים את אהבתה לקריאה. אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים, היא לא יכלה להתעלם מהדחף לסיים את רומן הביכורים שלה, "אהובה". הגיבורים החזקים שלה הם שבורים ויפים, והם יכבשו לכם את הלב.

עוד על הספר

  • תרגום: מילי שמידט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 383 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תגידי שתישארי קורין מייקלס
פרק 1
 
"אולי תלכי הביתה, פְּרסלי? אני כבר אסגור פה," אנג'י מציעה מאחורי הדלפק.
יש לנו חנות קאפקייקס קטנה במדיה, פנסילבניה. כבר כמה ימים ששתי האופות שלנו חולות, והימים האלה היו ארוכים מאוד. עבדתי כמעט ארבעים שעות בשלושה ימים, ואני כבר הרבה מעבר לסתם עייפות. אנג'י לא אופה, היא מטפלת בצד העסקי, מה שאומר שהייתי צריכה להחליף את שתיהן בעצמי.
"את בטוחה?"
"כן." היא צוחקת. "עכשיו לכי, לפני שאני קוראת לטוד שיגרור אותך מפה."
"יש לך מזל שאני אוהבת אותך."
היא מנשקת אותי על הלחי. "אני אוהבת אותך יותר, אפילו שהפרפקציוניזם שלך משגע אותי."
אנג'לינה, או אנג'י כמו שאנחנו קוראים לה, היא גיסתי והשותפה שלי לשעבר למעונות בקולג'. אני נשואה לאחיה, והתאהבתי בו כשהיה לצידי בתקופה חשוכה בחיי. מובן שבהתחלה היא לא התלהבה מהרעיון שאצא איתו, אבל היא שינתה את דעתה כשראתה כמה אנחנו מתאימים.
"נתראה בבוקר." אני לוקחת את המעיל והולכת למכונית לפני שאמצא איזו סיבה להישאר.
אני מתקשרת הביתה, אבל הילדים לא עונים. אני יכולה לדמיין את לוגאן עם האוזניות שלו, שקוע באיזה משחק ממכר, ואת קיידן מסרב לזוז, ולא משנה מאיזו סיבה. החיים עם השניים האלה הם הרפתקה יומיומית. קשה להאמין שבשנה הבאה הם כבר יהיו בחטיבת ביניים. נדמה לי שרק אתמול הם עוד היו תינוקות.
המענה הקולי מצפצף, ואני מתפללת שאחד מהם או בעלי ישמעו את ההודעה. "היי חבר'ה, אני בדרך הביתה. אני מקווה שהשיעורים מוכנים. אולי נצא לארוחת ערב? אני אוהבת אתכם! אוי, טוד... אל תשכח להתקשר לאימא שלך, היא התקשרה כבר שמונה פעמים השבוע."
אני יוצאת מהחניון ופונה אל הבית, שבטח מבולגן עכשיו לגמרי. אנחנו גרים בקוטג' טוּרי יפה עשר דקות מהמאפייה. ההורים שלו ברחו מהחורפים הקרים באזור ועברו לפלורידה, ולא היה שום סיכוי שבעולם שאני אחזור לטנסי אחרי הקולג'. יצטרכו לגרור אותי לשם בשלשלאות ואזיקים. אז חמי וחמותי מכרו לנו את הבית שלהם אחרי שהתחתנּוּ. שיפצנו אותו שיפוץ יסודי, ועכשיו הוא כל מה שחלמתי עליו. בסוף העיצוב מחדש היה יקר יותר מלקנות בית חדש, אבל כאן רצינו לגור.
אחרי שאני חונה אני בודקת את עצמי בזריזות. הפנים שלי מכוסות בכל מיני תוצרי אפייה, והודות לקערת הקמח שהעפתי בתחילת היום השיער החום הכהה שלי מרוסס באבקה לבנה. יום רגיל.
"שלום?" אני קוראת כשאני נכנסת הביתה. ניירות מפוזרים מסביב, הנעליים מונחות איפה שזרקו אותן והמעילים שוכבים בדיוק במקום שהבנים השאירו אותם כשנכנסו. אני נשבעת שלגרום למישהו לתלות משהו בבית הזה קשה כמו עקירת שיניים. "ילדים! תסדרו את הבלגן!" אני צועקת, אבל אף אחד לא עונה.
אני הולכת לסלון והם שם, בדיוק כמו שחשבתי, משחקים כשהם מרכיבים אוזניות. אני מורידה צד אחד של האוזניות מכל אחת מהאוזניים שלהם. "היי!"
"אימא!" הם מתלוננים. "אנחנו באמצע המשחק!"
"שמתי לב. אולי תשחקו בלסדר את המסדרון? אני חושבת שזה משחק מצוין." אני מחייכת ומנשקת כל אחד מהם על הלחי, מה שמזכה אותי במחאה נוספת. "אתם לא רוצים שאימא..."
"די!" הם מפסיקים את המשחק וקמים בקפיצה. "את אוהבת להביך אותנו," מתלונן לוגאן.
"זו המטרה שלי." אני מושכת בכתפיי. "איפה אבא?"
"לא ראינו אותו מאז שהגענו. הוא בטח למעלה."
"לכו לסדר ואז נדבר על איך היה בבית ספר." אני מצביעה אל הדלת בזמן שהם גוררים אליה רגליים.
אימא שלי תמיד אמרה שקל יותר עם בנים. אולי זה נכון אם יש רק בן אחד, אבל תאומים זה כבר עולם שלם של כיף. הם משתמשים זה בזה כדי להתמקח על מה שהם רוצים. טוד ואני צריכים להיות תמיד על המשמר. ועם זאת, אין לי ספק שלהיות הורה זו העבודה המתגמלת ביותר עלי אדמות.
"מותק?" אני קוראת אל חדר השינה.
אין תשובה.
"טוד! אני בבית."
הוא בטח במשרד שלו או מדבר בטלפון. יש לנו מערכת יחסים שכל החברים שלנו מקנאים בה. לא משנה באיזה מכשול ניתקל, יש לנו זה את זה. הוא באמת הגבר הכי דואג ומתחשב שאני מכירה. הוא אף פעם לא אכזב אותי, או היה לא תומך. כשאמרתי שאנג'י ואני רוצות לפתוח את החנות, הוא אפילו לא מצמץ. לקחנו הלוואות, והוא עמד לצידי. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו תמיד. הוא אוהב אותי יותר ממה שמגיע לי.
אני עולה במדרגות אבל לא רואה אותו במשרד או בחדר של הבנים.
"מותק, אתה כאן?" אני שואלת שוב את הדממה. "טוד?" אני מסתכלת בחדר השינה, אבל הוא לא כאן.
אני מתקדמת אל האמבטיה. "מותק, אתה פה? לפחות תענה לי." אני צוחקת ופותחת את הדלת.
גופי קופא.
הלב שלי מתנפץ.
העולם שלי קורס.
"לא!" אני צורחת וממהרת אליו. גופו תלוי על חבל, הקשור לאחת מקורות התקרה. שפתיו כחולות, העיניים אדומות לגמרי והוא לא משמיע הגה. "אלוהים, לא!" אני תופסת ברגליו, מנסה להחזיק אותו בזמן שגופי רועד. אני צריכה להוריד אותו. אני משתמשת בכל כוחי כדי להחזיק אותו למעלה, ופחד אוחז בי.
הוא לא זז או מגיב. "טוד, בבקשה. אסור לך. למה?" אני מתייפחת והדמעות זורמות החוצה בבת אחת. אני נלחמת בכל כוחי להעיר אותו.
אני צריכה להתקשר למשטרה, אבל אני יודעת. כל נים בגופי כבר יודע שמאוחר מדי. אין קולות נשימה. אין תנועה. אני לא יכולה להציל אותו. הוא כבר איננו. אבל אני מסרבת להיכנע. אני רצה אל החדר השני ולוקחת את הטלפון.
אני מגששת אחר המקשים, והידיים שלי רועדות כל-כך עד שאני בקושי מצליחה ללחוץ עליהם. בזמן שאני ממתינה למענה, אני מחדשת את המאמצים ומנסה להחזיר אותו אליי.
"משטרה, איך אפשר לעזור?"
"ז...זה בעלי!" אני צורחת אל השפופרת בזמן שאני מנסה להחזיק אותו. "הוא ניסה... אני, אני חושבת שהוא מת. הוא לא נושם."
"אוקיי, גברתי, תהיי רגועה ותני לי את הכתובת שלך."
אני מדקלמת לה את הכתובת ומקווה שזו הכתובת הנכונה. אני לא רואה כלום מבעד לדמעות. "איך עזבת אותי?" אני בוכה כשהידיים שלי מתכווצות. "הוא לא נושם!" אני אומרת למוקדנית בפראות. אני מרימה אותו כמה שאני יכולה ביד אחת וביד השנייה לוחצת על מפרק כף היד, אבל אני לא מרגישה דבר.
"גברתי, את יכולה להגיד לי מה קרה?"
זה מה שגם אני רוצה לדעת. הוא לעולם לא היה עושה דבר כזה לי ולבנים. ובכל זאת, אני עומדת פה עם הידיים סביב הרגליים שלו וגופו חסר החיים. החזה שלי מתחיל לכאוב כשאני חושבת על לוגאן וקיידן, שלא יודעים מה קורה. "הוא ת... תלוי. אני לא יכולה להוריד אותו. אני מנסה לדחוף למעלה, אבל אני... אני..." אני מתפרקת כולי בזמן שאני מדברת. ואז זה מכה בי. "אלוהים." והרעידות שלי מתחזקות. "הילדים שלי. הם בבית. הם לא יודעים," אני מסבירה למוקדנית.
"את יכולה להגיד לי מה שמך?"
"פְּרסלי. פְּרסלי בנסון."
"בסדר, פְּרסלי. אני דונה, ואני אהיה איתך על הקו עד שהשוטרים והפרמדיקים יגיעו. הוא זז?" שואלת דונה.
"לא. הוא לא זז. הוא לא מתעורר. הוא... הוא... אני לא יכולה לתת לבנים לראות את זה."
"הוא נושם או משמיע קולות?"
אני מנענעת את ראשי כשהיא שואלת אבל לא יכולה לענות. זה לא יכול להיות. זה רק חלום מחורבן. אין מצב שזה קורה. קומי, פְּרסלי. אני מטלטלת את הראש, אבל הכול נשאר אותו דבר.
"פְּרסלי, את איתי?"
"הוא לא נושם. אין לו דופק," אני אומרת והפחד מחדד כל עצב בגופי. אני נשברת בשעה שהמילים נשפכות ממני.
היא מדברת בזמן שאני יורדת מהעמידה על קצות האצבעות. "קחי כמה נשימות עמוקות. הילדים יוכלו לפתוח את הדלת לשוטרים?"
"לא." אני חייבת להגן עליהם. הוא מת. בעלי זה שלוש-עשרה שנה התאבד. "אסור שהם יראו את זה. אני לא יכולה שהם יראו אותו ככה."
למה הוא עשה את זה? איך אוכל לספר להם? איך? אני לא מסוגלת. אני לא חזקה מספיק.
"בסדר, פְּרסלי, אני צריכה שתפתחי את הדלת. השוטרים כמעט שם."
"הבנים. אני... אני חייבת..."
"לכי לדלת הקדמית, תגני על הילדים כמה שאת יכולה. השוטרים יגיעו תוך פחות משלוש דקות. את יכולה לעשות את זה?"
אני יכולה לעשות משהו בכלל?
אני יכולה לזוז?
הדמעות זולגות כשאני מרפה את האחיזה. "למה, טוד?" אני לוחשת. יבבה מתפרצת מהחזה שלי כשאני עומדת שם, לא יכולה לזוז. "למה?"
"את עוד שם?" שואלת דונה.
"אני כאן. אני לא מצליחה לנשום. אסור שהם יראו אותו ככה. הוא פשוט..."
"אני מבינה, פְּרסלי. תנשמי עמוק, הם כמעט שם. את יכולה לרדת למטה ולקחת את הילדים לשכן?"
אני קורסת. הברכיים שלי פוגעות ברצפה הנוקשה, אבל זה כלום לעומת הכאב בחזה שלי. אני יושבת בלי תנועה בזמן שחיי מתפרקים לחתיכות. אני חייבת לחשוב על הילדים האהובים שלי, שחייהם עומדים להשתנות. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להגן עליהם. אני מנגבת את הפנים ומנסה לקחת את עצמי בידיים עד כמה שאפשר.
"אני הולכת לשם."
"אוקיי, אני אישאר איתך על הקו עד שהשוטרים יגיעו, אם את רוצה."
כרגע, דונה היא האדם היחיד שיודע. אם אנתק את השיחה, זאת עובדה קיימת. זה מגוחך ולא הגיוני, אבל אם השיחה תתנתק... זה קורה באמת. "בבקשה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד."
"כמובן. אני פה איתך. את לא לבד, פְּרסלי."
אני מצליחה להקים את עצמי מהרצפה. איכשהו הרגליים שלי זזות קדימה. אני מגיעה אל הסלון, ולוגאן מביט בי.
"אימא?" הוא קם.
"אני צריכה שתצאו מהדלת האחורית ותדפקו אצל גברת מלג'רי. תשחקו עם ריאן עד שאני אבוא לקחת אתכם," אני מודיעה כמו על טייס אוטומטי. העיניים שלי נעצמות והיד שלי חובקת את גופי.
לוגאן ממהר אליי. הוא תמיד היה הנפש הרגישה יותר. זה הולך לרסק אותו. "מה קרה?"
אני נוגעת בלחי שלו ועוד דמעה נופלת. "אתה וקיידן לכו, ואני אגיע עוד מעט." הקול שלי נסדק כשהכאב קורע אותי. הילדים שלי. הילדים המתוקים, התמימים והאהובים שלי ישתנו לתמיד. העיניים של קיידן מתמלאות דמעות, בטח בתגובה לכאב שהוא שומע במילים שלי.
"את עושה את זה יפה מאוד, פְּרסלי." מעודדת אותי דונה. "הם עוד דקה אצלך."
"אימא, את מפחידה אותי." הוא מסתכל בי בעיניו הירוקות הגדולות.
"אני צריכה לטפל במשהו ואתם לא צריכים להיות כאן." אני נלחמת ביבבה שנבנית בתוכי, בידיעה שהילדים שלי עומדים להישבר.
לוגאן מחבק את בטני בזרועותיו, וקיידן מושך אותו לאחור. "זה בגלל אבא?" הוא שואל.
"לכו! עכשיו!" אני לא מצליחה עוד לשמור על החזות השלווה שלי. אני חייבת שהם ילכו. אני יודעת שהפחדתי אותם, ואני רואה שהם מאבדים עשתונות מבפנים, אבל אני לא מצליחה לנשום. "אני מצטערת. אני צריכה ששניכם תקומו עכשיו ותלכו לבית של ריאן."
"בוא, לוגאן, בוא נלך." קיידן תמיד היה חד הבחנה יותר. הוא קורא בין השורות, ובדרך כלל רואה דברים שילדים בגילו לא מצליחים לראות.
אי אפשר לעבוד עליהם. הפנים שלי בטח אדומות והעיניים שלי נפוחות מבכי. קיידן מתבונן בי והסנטר שלי רוטט. "הכול יהיה בסדר."
"אימא?" לוגאן שואל שעה שאני מתייפחת בגלוי.
דמעה צונחת מפניו של קיידן כשאני מושכת אותם אליי. "אני אוהבת אתכם."
אני מסתכלת עליהם ומתפללת שאוכל למצוא דרך לתקן את הכול. הם מרפים ממני בחוסר רצון והולכים אל הדלת האחורית. אני מסתכלת בהם ובוכה. אני בוכה עליהם. על עצמי. ועל כל הסבל שזה עומד לגרום להם.
כשהם יוצאים מטווח הראייה שלי, אני הולכת לדלת הכניסה ופותחת אותה. הניידת מתקרבת באורות מהבהבים, והחלל שבתוכי בולע אותי.