שירת השירים 1 - מבעד לצמתך

הוא מסתובב לצאת מהשירותים ואני מתחבאת מיד במסדרון מלאת רגשות אשם על המציצנות שלי. הוא מגיע מולי, ואני יכולה לבחון אותו. ארשת פניו רעננה, עיניו בורקות, שערו מקפץ בבלגן-מאורגן על מצחו. הוא נראה טוב מתמיד, איך הוא עושה את זה על הבוקר? ועוד מחוץ לבית... אני מרגישה פתאום כל כך ביישנית וחסרת ביטחון.

"הנה את," הוא אומר בהקלה, "חזרתי להעיר אותך וחשבתי שברחת."

"רק הלכתי לשירותים." אני מבולבלת ממבטו המבוהל. ראשי נשען אחורה על הקיר, ואני ממשיכה להביט בו מלמטה.

"העיקר שאת פה, האבטחה הגיעה בשש ופתחה את הבניין אז ירדתי למטה להסביר להם מה קרה. איך ישנת באמת?"

אני מסמיקה. הוא מתקרב אליי ומעביר את אחורי אצבעות ידו על לחיי, בקו של הסומק. עיניו חודרות אליי, מותירות אותי ללא יכולת לנשום באופן סדיר.

"אני לא זוכרת מתי ישנתי כל כך טוב." אני מחייכת, מתרפקת על מגע ידיו.

"גם אני לא." הוא אומר בקול חולמני. "בואי, אני אקח אותך הביתה." הוא מושיט לי את ידו אבל אני מהססת לאחוז בה. הוא קולט מיד את הפחד שלי.

"אל תדאגי, אין פה אף אחד." אני מרגישה שקופה.

אני מניחה את ידי בידו, ואנו צועדים בטבעיות לכיוון החניה. ברכב המנהלים המפואר שלו הוא מקרב את כף ידי אל פיו ומנשק את מפרקי האצבעות שלי. "היד שלך מתאימה בדיוק ליד שלי," הוא מחייך, "קשה לי לעזוב אותה, אבל אני צריך לנהוג." הוא משחרר לי את היד.

צמרמורות חולפות בכל אברי גופי. איך הוא יכול להגיד את הדברים הכי רומנטיים ברגעים הכי... הזויים. "חשבתי שאתה לא יודע לתפקד במערכות יחסים." אני עוקצת.

הוא מגחך, "אני באמת לא." הוא מתניע את הרכב ומתחיל לצאת מהחניה. "את כל-כך תמימה, תמימה מדי. את לא צריכה להיות איתי. אבל אין לי כבר את הכוח לשמור ממך מרחק." הוא אומר בעצב.

הלב שלי נמס. "אני לא רוצה שתתרחק ממני. אני רוצה להכיר אותך טוב יותר." אני מפצירה בו. מבטו נעוץ הרחק בכביש, וראשו מלא מחשבות קודרות.

ושוב, אני מקבלת הצצה אל מתחת למסכה שלו. דרור שדה חושב שהוא לא ראוי לי. או לכל אחת אחרת. המילים של הרב אבנר בשיעור אישות נשמעות בראשי, "כשאתן מדברות בערב שבת עם הבנים בבני-עקיבא, הם לא חושבים על מה שאתן חושבות." אולי הוא מהסוג שמחפש רק מין מזדמן? לזה דרור מתכוון?

אני מעבירה בראשי את אירועי הלילה האחרון, את הפגישה האקראית שלנו בטחנה הקפה ונזכרת בנימוסים שלו, באדיבות שלו, בדאגה הכנה שלו. אני חושבת על גברים אחרים שהכרתי, איתן למשל, אף אחד מהם לא נהג בי בכל כך הרבה כבוד, זה פשוט לא מסתדר.

"אפשר לשאול אותך משהו?" אני מנסה לשאול בעדינות, מפחדת להעכיר את מצב רוחו עוד יותר.

"בטח," הוא אומר ברוך.

"אתמול, ש...היה לי קשה להמשיך." אני מגמגמת, "למה לא המשכת בכל זאת?" פניו מתעוותות בגועל לשמע שאלתי.

"זה מה שאת חושבת?" הוא כועס. שיט. "את חושבת שאני מפלצת שתעשה משהו בניגוד לרצונך?" הוא תוחב את ידו השמאלית בשערו, "חשבתי שאת סומכת עליי."

"כן. אני סומכת עלייך. מאוד. לא הייתי צריכה לשאול את זה, אני מצטערת."

הוא נאנח.

"תודה שדאגת לי אתמול בלילה." אני מנסה להאיר את האווירה הכבדה שנהייתה באוטו.

"העונג כולו שלי." הוא מחייך את חיוך הגומות שלו, כמה קל לשנות את מצב הרוח שלו.

גלגל"צ מנגן ברקע שלום חנוך והאווירה בינינו רגועה. פקקי הבוקר מתונים בגלל חופשת הקיץ. העובדה שיום שישי היום והשעה עוד לא שמונה בבוקר תורמת גם היא לתנועה הזורמת. בשניות ספורות אנחנו כבר במושבה, מובן שאני לא צריכה להדריך אותו איך לנסוע, מר-יודע-הכול.

בעמק רפאים הוא עוצר קרוב לטחנת הקפה ויוצא מהרכב. "אני כבר בא." הוא קם באלגנטיות מהמושב, נראה כל-כך... חתיך... השהות לבד באוטו לכמה דקות נותנת לי זמן לבחון את הרכב. רכב יוקרה, וכל החידושים שאפילו לא ידעתי שקיימים. מסך מגע עם GPS מובנה, מערכת שמע מתקדמת, תא כפפות ומגש כוסות שנפתחים בלחיצת כפתור ומושבי עור מתכווננים גם באמצעות כפתורים. אני חושבת שזה הרכב הכי מרווח שנסעתי בו אי פעם.

דרור חוזר ושתי כוסות נייר עם מכסים של שתייה חמה בידיו. אני רואה אותו מתקרב לרכב ממרחק כמה עשרות מטרים ממני. הוא נראה מהמם, איך יכול להיות שהגבר העל-אנושי הזה ישן איתי מחובק כל הלילה? אני מסמיקה מהמחשבה. אני חושבת בעצב שאני לא באמת מכירה אותו. משהו בו כל-כך מסתורי, אפילו קצת אפל. מה קרה לו שהוא כל-כך... סגור? גן נעול. אני נזכרת בנטילת ידיים שלו הבוקר. למה הוא עשה את זה אם הוא כל-כך שונא את הדת? משהו בטח עבר עליו שגרם לו להיות כל-כך אנטי. אבל איך אני שואלת אותו? אני לא יכולה להגיד לו שהצצתי. זה הולך להיות קשה לגרום לו להיפתח אליי, אבל אין משהו שחשוב לי יותר מלפצח אותו ולדעת עליו כמה שרק אפשר.

הוא פותח את הדלת שלי ומושיט לי אחת מכוסות הנייר החמות. "שוקו בשבילך," הוא מחייך. הוא זכר שזה מה שאני שותה. זה מעלה בי חיוך. "ומסטיקים במקום מברשת שיניים." ומושיט לי חבילת מסטיקים מנטה. איזו הצלה... "תודה." אני מחייכת בביישנות וממהרת לפשפש בתיק שלי למצוא את הארנק. בזמן שהוא מתיישב חזרה ברכב אני מניחה שטר של 20 על מגש הכוסות. "זה בשביל השוקו והמסטיקים." אני לוחשת כמעט בלי קול.

הוא מציץ וקולט מה עשיתי. "מה לעזאזל נראה לך שאת עושה??" הוא נוזף בי בקול, ובולם את הרכב בפתאומיות כמה מטרים לפני הצומת, מקפיץ אותי, השוקו כמעט נשפך. מה נסגר איתו? מי הוא חושב שהוא שיש לו את הזכות לצעוק עליי?

"משלמת על השוקו שלי!" אני צועקת בעצבים חזרה, "מה אתה חושב שעשיתי?"

"אני קניתי לך את השוקו, אני משלם!" הוא מכווץ את עיניו ותוקע בי מבט של לא-כדאי-לך-להתעסק-איתי.

"אל תצעק עליי! אני שותה את השוקו, אני משלמת!"

הרמזור בצומת התחלף לירוק כנראה לפני כמה שניות כי המכוניות מאחור מתחילות לצפור לנו. אני לוגמת מהשוקו ומתענגת על הטעם למרות התגובה המרגיזה של דרור. הוא ממשיך בנסיעה. הפנים שלו קפואות, מרוחקות, קרות. שיכעס. לא אכפת לי.

דקה אחר כך אנחנו כבר בפתח הבית שלי. אני יוצאת בשנייה מהרכב ומתקדמת במהירות לכיוון הבית שלי, אני שומעת אותו רץ אחריי ולא טורחת להסתכל. יצור מעצבן. פתאום אני מרגישה אותו מושך לי בתיק גב, מכריח אותי לעצור. הוא פותח את הרוכסן של התא הקטן ואני יודעת שהוא דוחף לשם את השטר של ה-20, אני מנסה להתחמק, ולא מצליחה.

"מה אתה עושה?" אני שואלת ונועצת בו מבט שיבהיר היטב כמה אני מתוסכלת ממנו.

"מכניס לך לתיק את מה ששייך לך." הוא אומר בחיוך כאילו-תמים. הוא מהמם. אני נאנחת.

"בפעם שעברה לא הייתה לך בעיה שאני אשלם עלייך," הוא מביט בי ברוך, עיניים ירוקות מדהימות, אמפטיות, מנסה להרגיע את העצבים שלי. הוא מצליח, וזה מתסכל אותי עוד יותר. אני יודעת שאין לי סיכוי נגדו.

"גם בפעם שעברה זה היה לא בסדר, אבל לא הייתי מרוכזת מספיק." אני מודה בעצבים.

פיו מתעקל לחיוך. "למה לא היית מרוכזת?" הוא שואל במבט תם ואני דוחפת את אצבעות שתי ידיי בשערי מרוב תסכול. הוא יודע בדיוק מה ההשפעה שלו עליי והוא משתמש בזה.

"היה שם איזה יצור מתסכל בטירוף ושתלטן בצורה מוגזמת, שבדיוק עבר בסביבה." אני רוטנת, מחניקה את החיוך שרוצה לפרוץ.

הוא קולט שהתרככתי ומתקרב אליי, כך שאנחנו הכי קרובים שאפשר בלי לגעת.

"מתסכל ושתלטן? אני?" הוא מביט ישר לתוך עיניי, "לא יותר ממך."

אני רוצה לנשק אותו שוב, ברגע זה, באמצע הרחוב, כבר לא אכפת לי. אבל החינוך הנוקשה לצניעות והסתרה מנצח, ואני עוצרת את עצמי. "אתה רוצה להיכנס?" אני שואלת ומפנה את ידי לכיוון הדלת הקדמית של הבית שלנו.

הוא מחייך עם גומות, "כבר חשבתי שלא תבקשי. אני אשמח, תודה." המבט שלו חם, עיניים ירוקות יוקדות, טומנות בתוכן ים של הבטחות נעימות.

אנחנו נכנסים בשקט לבית הריק. אני הולכת לספה להניח את התיק שלי. דרור סורק בעיניו את אזור הסלון, הוא מתעכב על ארון הזכוכית של תשמישי הקדושה והתמונה הגדולה של אמא.

"את דומה לה." הוא לוחש.

"ככה אומרים." אני נבוכה.

הוא עובר בעיניו על מדפי הספרים עמוסים ספרי קודש של אבא ומוציא את אחד מספרי הש"ס העתיקים של סבא. הוא פותח ומעיין בהערות. אחר כך מוציא את הספר "נועם אלימלך" המאובק שהיה לדעתי שייך לסבא רבא שלי, הוא נראה מרותק ורגש לא ברור עובר בפניו.

"את באה ממשפחה של חסידים?" הוא שואל.

"סבא רבא שלי היה חסיד, סבא שלי היה ה’מזרוחניק’ הכופר." הוא מסתכל על עוד ספר, ‘השפת אמת’ נדמה לי.

"בעלז?" הוא נראה מופתע.

"כן, איך ידעת? אתה מבין בזה?" אפילו אני בקושי ידעתי את זה. הדבר היחיד שאני יודעת זה שבכל קיץ אבא טס לניו יורק לאזכרה של זיידי יוסף גרינוולד, סבא רבא שלי, ומתארח אצל קרובי משפחה מבעלז. הוא לא מדבר הרבה על החלק הזה של המשפחה. אבל אולי זה הזמן להעלות את נושא הדת עם דרור...

"קצת," הוא אומר כבדרך אגב ומיד מוסיף, "תראי לי את הבית שלך?" ואני יודעת שהוא רוצה להעביר נושא.

אני מגלגלת עיניים כדי להבהיר לו שאני יודעת היטב שהוא שוב מנסה להתחמק מהשאלות שלי. "בטח, בוא אני אעשה לך סיור." אני מובילה אותו אל המטבח, חדר העבודה, ובקומה השנייה אני מראה לו את חדר האורחים, המרפסת, והחדר שלי.

"אכפת לך אם אני אלך להתקלח? אני מרגישה ג’יפה מהלילה, אפילו לא צחצחתי שיניים..." אני מופתעת מהפתיחות שאני מרגישה איתו כל-כך מהר.

"אין בעיה. אני אחכה פה בינתיים." הוא אומר, והולך לעבר מדפי הספרים שמעל שולחן הכתיבה שלי.

אני לוקחת מהארון את מכנסי הג’ינס של מיכל וחולצה נקייה וממהרת לאמבטיה. אחרי מקלחת זריזה אני חוזרת לחדר ומוצאת אותו יושב על המיטה, מכוון את הגיטרה הקלאסית הישנה של אודליה, נראה מרוכז מאוד במה שהוא עושה. הוא נראה פתאום כל-כך צעיר, כמו ילד קטן שמרוכז במשחק האהוב עליו. המראה שלו שובה אותי.

"אתה מנגן?" עוד גילוי מפתיע.

"כן," הוא אומר בנונשלנטיות. "מאוד צנוע כאן," הוא אומר בקול חולמני. הוא מניח את הגיטרה בצד וקם, חולף על פני המיטה, מציץ מהחלון ואז עובר לשולחן הכתיבה. עיניו קולטות את זר הצבעונים המיובש בתוך האגרטל על המדף. הוא מסתכל אליי כלא מבין. הפנים שלי כמעט עולות באש מרוב סומק.

"אז אני רואה שקיבלת אותם. לא הייתי בטוח. לא אמרת כלום ולא התקשרת..." הוא נראה נלהב וניצוץ של שמחה עולה בעיניו. "ושמרת אותם?"

"הם יפהפיים, תודה," אני לוחשת, נבוכה. "אני מצטערת שלא חזרתי אלייך... לא הייתי בטוחה שזה יהיה... נכון מצדי... אני..." הגמגום שלי מתחזק, אני לא מוצאת את המילים, "אף פעם לא התנשקתי, ולא חשבתי שזה יקרה כל-כך מהר... ואיך שזה קרה... לא ידעתי..."

הוא מתקרב אליי פתאום. עיניו רכות, מבינות, דואגות. הוא מניח את אצבעו על שפתיי. "ששש... זה בסדר." הוא מחבק אותי ומושך אותי אליו, אני טומנת את ראשי בחזהו ברצון רב. הוא נותן לי נשיקה חפוזה על שיערי הרטוב. "אני שמח שאף פעם לא התנשקת לפניי." ואני מרגישה את חיוכו. אנחנו עומדים מחובקים זמן רב, והגוף שלי הופך יותר ויותר לג’לי. אני לא רוצה להתנתק ממנו. אני שומעת את דפיקות לבו קרובות אליי, הן משככות את המבוכה. פתאום נדמה לי שהרגשתי את בטנו מקרקרת. איזה מין מארחת אני? אני מטה את גופי אחורה, בלי לנתק את ידי ממנו ומרימה את ראשי לפגוש את מבטו. "אתה רעב? או שאתה צריך ללכת בקרוב?"

"יום שישי היום, אין לי תכניות מיוחדות." הוא אומר ומלטף את שערי.

"מה דעתך שאני אכין לנו משהו טעים לאכול?" אני אומרת ברעבתנות, ושואלת את עצמי אם גם לו זה נשמע כאילו אני רוצה לאכול אותו.

פיו נפער בתדהמה וקמטי חיוך מופיעים בצדי עיניו. "רעיון מצוין, אני מת מרעב." הוא משחרר אותי ואנחנו יורדים למטבח.

במקרר אני מוצאת את כל מה שאני צריכה בשביל להכין שקשוקה טובה ואחרי שדרור מאשר את הבחירה שלי אני מתחילה לעבוד על הארוחה. אני עומדת וקוצצת את הירקות ובינתיים דרור מתעסק בפטיפון הקלאסי של אבא. הוא בוחר את התקליט של ניל סדקה משנות ה-50 או ה-60. אבא סיפר לי פעם שזה היה התקליט האהוב על אמא.

"בחירה מעניינת, ניל סדקה." אני אומרת.

"ניסים צדקה, את מתכוונת." הוא צוחק.

"הא?" אני מכווצת גבות בחוסר הבנה.

"זה השם המקורי שלו, יהודי-אמריקני." הוא מסביר. גם את זה הוא יודע...

"לא הייתי חושבת שהוא הטעם שלך, איפה שמעת עליו?" אני אומרת ומקפיצה את הבצל המטוגן במחבת. הוא מגיע מאחוריי ומקיף את מותניי בידיו, השיר "Stupid Cupid" מתנגן ברקע.

"זה מריח נפלא." לרגע אני חושבת שהוא מתכוון לבצל המטוגן אבל הוא טומן את אפו בשערי שעדיין לא התייבש לגמרי ושואף עמוק, שולח צמרמורות נעימות לאורך כל כולי. הוא מוציא אותי מריכוז כך שאף על פי שעוד חידה לגבי דרור שדה תלויה באוויר, דעתי מוסחת מגופו הנצמד אליי מאחור. אני רואה שהבצל כבר השחיר וזה הזמן להוסיף את העגבניות והפלפלים אבל גופו חוסם אותי, אני מנסה להתחמק, מבוישת, והוא משחרר אותי.

"אפשר לעזור במשהו?" הוא שואל, כולו רשמי ונימוסי פתאום.

"לא, מה פתאום, אני על זה, שב בינתיים, כבר מסיימת. חוץ מזה אני חושבת שלא ענית לי על כמה שאלות." עכשיו שהוא יושב כמה מטרים ממני אני יכולה להתרכז במטרה ולהכיר אותו קצת.

"איזה שאלות?" הוא שואל בחוסר חשק.

"קודם, כשראית את הספרים, איך ידעת שזה שייך לחסידות בעלז?" הפעם הוא לא יתחמק.

הוא מושך בכתפיו, "הספרייה שלכם מלאה בספרים שלהם."

זה לא יעבוד ככה. על החיים ועל המוות. "היית חרדי פעם?"

הוא בוהה בתקרה הגבוהה של ביתנו, רגשות עמוקים עוברים בעיניו הצלולות אבל ארשת פניו נשארת קפואה "את לא סתם פרצוף יפה, שירה." הוא שותק לרגע ואז מוסיף, "כן, לפני הרבה זמן הייתי חרדי."

אני לוקחת רגע לעכל את המידע החדש, מרגישה גאה בעצמי על שהניחוש שלי היה נכון ומדמיינת לי ילד יפהפה בעל עיניים ירוקות זוהרות ופאות שחורות גולשות לצדי אוזניו.

"עד איזה גיל? 14? בגלל זה עלית לארץ?" אני מסיימת למזוג את כל המרכיבים למחבת בזמן שיא ומנמיכה את האש כדי להתפנות לדרור ושאוכל להתמקד רק בו, עד שסוף סוף הוא התחיל לדבר.

"משהו כזה," הוא עונה ביובש.

"דרור זה לא שם של חרדי" אני מציינת.

"זה לא השם המקורי שלי." הוא זורק, ומתכוון לקום מהכיסא.

"למה עזבת את הדת?" אני מושכת את הכיסא שלידו ומתיישבת ממש קרוב לפני שהוא מספיק לקום, בוחנת את עיניו.

"זה לא היה בשבילי, לא משהו שאני אוהב לדבר עליו." העיניים שלי לא זזות מעיניו מחכות שהוא ימשיך. אני רואה רגש לא ברור במבטו. כעס? אולי פחד? הוא לא ממשיך.

"תספר לי. אני לא יודעת הרבה אבל אני כן יודעת שלא פשוט לעזוב את העולם החרדי, לזרוק את כל החיים שלך ביום בהיר אחד," אני מפצירה בו. המבט הקפוא שלו מבהיל אותי ואני מנסה גישה מרוככת, "בבקשה תדבר. זה חשוב לי לדעת למה אתה לא דתי." קולי הכי רך ועדין שאפשר.

"אמרתי לך. אני לא מאמין באלוהים. זה הכול." הוא אומר בטון שמבהיר לי שלא כדאי לי להמשיך לנדנד לו על הנושא. אבל אני צריכה לדעת.

"עכשיו אתה מתחמק ממני. זה בטוח הרבה יותר מורכב מזה." מה שמפריד בינינו זה הדת הוא לא רואה את זה? הוא גונח בתסכול.

"אני לא מתחמק. אין מה לספר" הוא אומר בשקט אבל הטון שלו כל-כך קר, מרוחק, מאיים. הייתי מעדיפה שהוא יצעק. לחצתי עליו יותר מדי, ולא הייתי צריכה. אני מרגישה אשמה. אני מרככת את מבטי.

"יש משהו שאתה מסתיר ממני. עכשיו זה אתה שמשקר לי." אני משרבבת את שפתיי, שידע שאני עצובה ומתוסכלת.

"אני לא משקר. ואם הייתי משקר – את לא היית יודעת את זה." הפרצוף שלי מחזיר את המבט השובב לעיניו. הוא מהפנט אותי.

אני נאנחת וממשיכה לשרבב את שפתיי, מביטה בו בעיניים ילדותיות, אולי בכל זאת אצליח להוציא ממנו משהו.

לפתע הוא מתקרב אליי, לופת את פניי בשתי ידיו, מכריח אותי להסתכל לו בעיניים. יש במבט שלו שובבות, הזדקקות ועוד משהו... פליאה, אני חושבת. אני מושכת את שפתי התחתונה חזרה אחורה וסוגרת את שפתיי.

"את כל-כך יפה." הוא לוחש. המילים שלו סוללות את דרכן ישר למעמקי הבטן שלי. הייצור החכם הזה, ההורס הזה, שנראה כאילו יצא מקטלוג אופנה חושב שאני יפה. השפתיים שלנו נפגשות שוב במהירות האור וכעבור חצי שנייה אני כבר יושבת עליו, כפות ידיי נחות על כתפיו, מגששות, ידיו מסתרבלות בשערי הלח. ההרגשה החמימה המוכרת מזדחלת לה שוב לעורקיי. טעם השפתיים שלו ... הריח... אוי הריח...

השקשוקה עדיין מתבשלת, עוד רגע כבר יותר מדי, ולא אכפת לי. אני רוצה להישאר בדיוק במקום שאני נמצאת בו עכשיו, מכורבלת בזרועותיו, מרגישה אותו, טועמת אותו. הוא מחייך כנגד שפתיי ואני משקפת את חיוכו, שפתינו נוגעות-לא נוגעות. אנחנו נושמים עמוק זה את זה. הזמן עוצר. הוא עוצם עיניים ושואף עמוק ואז פותח אותן ומביט אליי בחום, בהשתאות.

"פשוט יפה." הוא מלטף לי את הלחי בגב כף ידו ואני מסירה את מבטי ממנו, מבוישת, מסתכלת על מחשוף החולצה שלו. שני הכפתורים העליונים פתוחים וחושפים מעט משערות חזהו המפוזרות פה ושם. אני רוצה לגעת בו שם, אבל ידיי לא זזות, אני מפחדת לגעת יותר מדי. הוא ממשיך ללטף את פניי.

"אין לך מושג, אה?" הוא לוחש ועובר באגודלו על השפה התחתונה שלי, מעביר בי צמרמורת.

הריח של השקשוקה מתגבר. אני קמה ממנו בבת אחת וסוגרת את האש. הוא קם בעקבותיי וכאשר אני מסתובבת אליו שפתיו שוב על שפתיי, ממשיכות את העונג הצרוף של המגע בינינו. הוא לוחץ את שפתיו לשלי, מבקש משהו, אני לא יודעת מה. אני מחזירה לו באותה רמת תשוקה והזדקקות, אני כמהה לקרבתו. כל השאר נשכח. ידיו תומכות בגבי בעדינות, מלטפות. ידיי שמוטות מטה משני צדי גופי, עיניי עצומות וכל כולי מרוכזת בשפתיו, מתרפקת על מגען הרך ומתענגת על טעמן המתוק, על החום שלהן. אנחנו מתנשקים כך דקות ארוכות, לאט לאט. העולם כאילו ממשיך בהילוך אטי סביבנו. אני נותנת לו נשיקה חפוזה בפינה של שפתיו והוא עוצר לנשום ומצמיד את מצחו למצחי. אני פותחת את עיניי ורואה מטושטש. ראשי מסוחרר מעונג, רמז של חיוך בלתי נשלט עולה משפתיי.

"לא בכית הפעם." הוא לוחש בחיוך מלא הקלה. ניל סדקה שר לנו ברקע "You mean everything to me".

"לא. אני מתחילה להתרגל..." אני מרגיעה אותו, שלא ידאג, שלא יפחד. הוא מחבק אותי חזק יותר, מאמץ אותי אליו. ראשי טמון בחזהו. אני מרגישה מוגנת. אין שמץ של דבר רע בעולם עכשיו. כל הטוב והטוהר שבעולם מתנקזים למגע ביני לבינו. הוא מגרד את סנטרו בראשי. "שנאכל?" הוא אומר פתאום. אני מרחיקה את עצמי ממנו כדי לפגוש את מבטו. "אני צריכה לקפוץ רגע למכולת לקנות לחם טרי." אני מתנצלת.

"אוקי, אני אבוא איתך." הוא מציע. אני מהססת לרגע ואז מחליטה שזה בסדר.

הוא בוחן אותי. "הכול בסדר?"

"כן... בוא נלך." אני מגמגמת. מה נתן יחשוב? הוא בטח לא ישים לב. הוא מכווץ את עיניו לרגע ואז אנחנו צועדים יחד לכיוון המכולת.

יום יפה בחוץ, עדיין מוקדם והשמש שולחת קרניים חמימות-נעימות, משבים קצרים של רוח ירושלמית קרירה מלטפים את פנינו. המכולת עמוסה בתושבי השכונה שעושים השלמות לקראת שבת. מזל שאני אוכלת אצל מיכל אז אין לי יותר מדי הכנות.

אני בוחרת שני באגטים טריים מארון הלחמים והולכת לדלפק הקופה. נתן עומד שם, כמו תמיד, מאיר אליי פנים.

"בוקר טוב שירה, אבא כבר חזר?" הוא מתעניין.

"בוקר טוב נתן. הוא חוזר בשבוע הבא." אני עונה בנימוס.

"יש לך איפה לאכול בשבת? את יכולה לבוא אלינו, צחי גם יהיה." הוא מציע. לו רק הוא היה יודע מה קרה עם הבן שלו אתמול... אני קולטת בזווית העין את דרור עושה פרצוף מאוד לא מרוצה. יכול להיות שהוא קישר? איך הוא עושה את זה?

"תודה אני כבר מסודרת, אני אוכלת אצל ברקוביץ’." אני אומרת במהירות.

"יופי." הוא רושם בכרטיס שלנו את הבאגטים. "רשמתי." עיניו מתמקדות לרגע על דרור ואני מיד נלחצת. למזלי הוא ממשיך ללקוח הבא ואנחנו יוצאים. לא התרחקנו שני מטרים מהמכולת וכבר החשד שלי אושר.

"אז צחי, הבן של ההוא מהמכולת, הוא האידיוט שניסה לגעת בך אתמול בלי שרצית." הוא מסנן בכעס.

אני מסמיקה.

"כן. והוא לא אידיוט, הוא בסך הכול שתה קצת יותר מדי ונסחף." אני מחזירה לו בטון עצבני. "איך לעזאזל עלית על זה?" הוא צוחק. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשהוא הזכיר אותו."

לפני שאני מספיקה לנזוף בו על חוסר הנימוסים שלו אני רואה בצד השני של הכביש את לא אחרת מאשר מיכל ברקוביץ’. רק זה חסר לי עכשיו... אני רוצה להסתובב ולברוח לפני שיתחילו השאלות אבל מאוחר מדי, היא כבר קלטה אותי.

"היי," היא מנופפת לי ואני מחזירה לה נפנוף. הרמזור עדיין אדום. דרור מסתכל עליי במבט שואל.

"החברה הכי טובה שלי." אני עונה לשאלה שלא נשאלה. "היא לא יודעת עלייך," אני מזהירה. בתקווה שהוא יבין שעדיף לא להגיד לה יותר מדי... האור ברמזור מתחלף והיא חוצה את הכביש לעברנו.

"מה קורה? אני בדיוק בדרך אלייך. חיפשתי אותך אתמול, לא ידעתי לאן נעלמת והטלפון שלך כבוי." אוי... שכחתי בכלל להטעין את הטלפון. הראש שלי לא במקום.

"מצטערת, נגמרה לי הסוללה, אני בסדר, פשוט הייתי חייבת לעוף." עוד לפני שאני מסיימת לדבר היא קולטת את דרור, עומד לידי במכנס שחור וחולצה תכלת מכופתרת מאתמול, נראה שלו ורגוע. מיכל לא מצליחה להסוות את ההלם שלה. הפה שלה נפער כלפי מטה. אני רוצה לנער אותה.

"היי, אתם...?" היא מעבירה מבט ממנו אליי כשואלת.

אדמה, תבלעי אותי, בבקשה. עכשיו.

"מיכל תכירי זה דרור. דרור – מיכל."

"נעים מאוד, דרור! היא מושיטה אליו את ידה בביטחון והוא לוחץ אותה." העיניים שלה נוצצות מהתלהבות. היא בוחנת אותו מלמעלה למטה, כמעט אוכלת אותו במבטה.

מיכל! שוב היא והחוסר טאקט שלה.

"נעים להכיר אותך, מיכל." דרור עונה בנימוס-עורך-דיני-רשמי-כריזמטי-מושלם ומחייך אליה את חיוך הקסם שלו. היא בוהה בו. זה כבר נהיה מביך. הוא מתעלם ממנה וחוזר להסתכל עליי.

"נראה לי שכדאי שנחזור, שירה, לפני שהאוכל יתקרר." הוא אומר כבדרך אגב, לא מסיר את עיניו ממני. מיכל עדיין בוהה בו ועכשיו מכווצת את עיניה. אני מסמיקה. רק שלא תשאל מה הקשר בינינו.

"טוב, אז אני לא אפריע לכם." היא אומרת כביכול בנימוס אבל אפשר לשמוע בקולה שהיא מאוד לא מרוצה מחוסר המידע, "שירה, אנחנו נדבר אחר כך. בתיאבון לכם." היא קורצת.

"תודה רבה," דרור עונה בנימוס, ואני לידו לא יודעת מה לעשות עם עצמי. דרור מתחיל לחצות את הכביש ומורה לי במבטו לבוא איתו. מיכל מאחורינו ממשיכה להסתכל וברגע קטן שדרור לא רואה היא נועצת בי מבט של חכי-חכי-את-הולכת-לספר-לי-הכול. אני מנידה בראשי כמו אומרת זה-לא-מה-שאת-חושבת ומיד ממשיכה לחצות את הכביש עם דרור.

איזה סיבוך מיותר.

מה לעזאזל אני הולכת להגיד לה?

"מה קרה?" דרור שואל תוך כדי שאנחנו מתקרבים לבית. איך אני אגיד לו שזה לא טוב לי שראו אותנו יחד?

"אממ... אני לא יודעת מה אני אגיד למיכל עליך." אני משתפת אותו.

הוא עוצר, נאנח. "תגידי לה שאני חבר של המשפחה," הוא אומר. "טכנית, זה נכון. במיוחד עכשיו שאני בטח אכנס שוב לתמונה." הוא אומר בנימה פרקטית. אוי נכון... רינה ואמיר... כבר כמעט שכחתי מזה.

"זה רעיון. אבל זה לא יספיק." זה עדיין חשוד, אני לא יכולה להסביר לו את זה בלי להעליב אותו. בטח לא כשאני בעצמי לא יודעת מה קורה בינינו. "לא משנה, אתה לא תבין, אולי לא כדאי שנסתובב פה יחד." אני רוטנת.

"מה אני לא אבין? תגידי לי." הוא מפציר בי. עצבני. אני שותקת ומגבירה את קצב ההליכה שלי. שינויי מצב הרוח שלנו מתחילים לעשות לי כאב ראש. לפני רבע שעה התנשקנו והתחבקנו במטבח ועכשיו זה...

"שירה, מה העניין?" אנחנו בפתח הבית, רחוק משדה הראייה של העוברים והשבים ברחוב. דרור לוקח לי את היד הפנויה בעדינות ומקרב אותי אליו בעיניים דואגות. איך הוא לא מבין?

"תגידי לי!" הוא דורש.

"מה יש לא להבין? למה זה נראה מוזר שנערה דתייה מאולפנה שעד לפני רגע שמרה נגיעה מסתובבת עם אפיקורס פורק עול מבוגר ממנה בשבע שנים?" אני פולטת אנחה קולנית בלתי רצונית, מופתעת מהאינטנסיביות שבקולי והמילים שמכריחות אותי להתעמת עם האמת. שוב. הוא נדרך במקום, כאילו תפסו אותו מבצע פשע. הדאגה שבעיניו הופכת לכאב, הוא נראה מתייסר על ההאשמה שלי, כאילו כיניתי אותו במילת גנאי. "את צודקת," הוא לוחש, "את לא צריכה להסתובב איתי, אני לא טוב."

לא. לא. לא.

"לא לזה התכוונתי. אתה כן טוב. אתה מקסים אליי." אני אומרת בלהט.

הוא מתכווץ. "אל תגידי את זה, את לא מכירה אותי." למה הוא כל-כך קשה עם עצמו?

"נכון. אבל אני עדיין יודעת שאתה אדם טוב," אני אומרת בנחרצות. "זה פשוט אני, אני מתוסבכת, הכול קרה כל-כך מהר, אני לא יודעת מה קורה בינינו... אין לי ניסיון בדברים האלה ואנחנו באים מעולמות כל-כך שונים." אני כמעט מתחננת אליו.

"גם אני לא יודע..." הוא אומר ומפתיע אותי, הוא בן עשרים ושש, לא דתי מגיל ארבע עשרה, בטח יש לו ניסיון עם בנות. המחשבה מדכאת והוא נראה כל-כך מלא רגשות אשם, אז אני אשתוק ולא אשאל אותו על זה עכשיו, גם אם אני ממש סקרנית.

"שנלך כבר לאכול?" אני מציעה בחיוך פייסני ואנחנו נכנסים הביתה.

 

***

 

דרור טורף את השקשוקה בתיאבון גברי אופייני והמראה ממלא אותי סיפוק. הוא מספר לי קצת על הקמת משרד עורכי הדין שלו. מסתבר שהוא למד משפטים כחלק מעתודה צבאית כבר בגיל שבע עשרה ועשה התמחות כחלק מהשירות בתחום מכשירי מעקב והאזנות סתר במודיעין של צה"ל, טכנולוגיה שהוא לקח איתו להקמת המשרד הפרטי שלו באזרחות. עכשיו זה מובן איך הוא רק בן עשרים ושש וכבר עורך דין כל כך מצליח. אני מאשימה אותו שהוא עקב אחריי וכך הוא ידע איפה אני.

"ככל שזה מפתה," הוא לוקח עוד ביס מהבאגט, "אני לא יכול להשתמש בטכנולוגיות שלי מתי שבא לי."

"אז באמת לא ידעת שאהיה אז בטחנת הקפה? או אתמול בספרייה?" אני שואלת.

"אולי," הוא מתגרה בי. אני נועצת בו מבט כועס. אבל לא ממש. מה הוא לא אומר לי?

"השתמשת בזה כדי לעקוב אחרי ה...חברות הקודמות שלך?" אני שואלת בזהירות, מופתעת מעצמי על השאלה. פניו מרצינות.

"לא. אף פעם לא הייתה לי חברה. אמרתי לך, אני לא בנוי למערכות יחסים." הטון שלו עצוב וזהיר אבל המילים שלו חודרות כמו סכין ישר לתוך הלב שלי. פתאום אני מרגישה זולה.

"בגלל זה אמרת שכדאי לי להתרחק ממך?" אני שואלת, "כי אתה רק רוצה אותי בשביל... לגעת בי." אני אומרת את שתי המילים האחרונות בשקט, קולי כמעט לא נשמע.

"לא, לא לזה התכוונתי." הוא אומר במהירות, בהתגוננות, "אני לא רציתי לגעת בך כי לא רציתי לפגוע בך, אבל אז את רצית, ואני לא מצאתי את הכוח להתנגד."

"אז זאת כן אשמתי!" אני מטה את גופי אחורה, ליצור מרחק בינינו, אני מרגישה כל-כך מושפלת.

"לא, זאת לא אשמתך." הוא לוקח את כף היד שלי בשתי כפות ידיו, מעסה במקצועיות את המפרקים שלי באצבעותיו החזקות "תראי שירה, אני מעולם לא הרגשתי עם אף אחת כמו שאני מרגיש איתך, את אחרת מכל מישהי שאי פעם הכרתי. אני לא יודע איך להתמודד עם זה."

"בכמה קשרים היית?" אני שואלת בטון שמחייב אותו לענות לי.

"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" הוא שואל בלחץ.

לא.

"כן!"

"אבל זה לא משנה. אף אחד מהם לא היה כמו הקשר איתך, את שונה." הוא מתייסר. שונה? ואז פתאום זה ברור. אני מושכת את ידי מידו.

"איך שונה? אני היחידה שלא קופצת ישר למיטה שלך, אני רק אתגר בשבילך כי עוד לא הצלחת להשכיב אותי ואז להיפטר ממני?" אני כמעט בוכה. הוא קם בבת אחת מהכיסא. ברעש. הוא כועס. ממש כועס. יש לו מבט של שור זועם.

"איך את מעזה לדבר ככה על עצמך?" הוא מעביר את שתי ידיו בשערו, מנסה להרגיע את העצבים שלו, "אני בחיים לא הייתי עושה לך כזה דבר. אני רק רוצה לשמור עלייך!"

מה?

"לשמור עליי? ממה בדיוק?" אני שואלת, מתעלמת מהכעס שלו.

"לא יודע, מאחרים, מהעולם..." התסכול שלו ניכר.

"אני יודעת לשמור על עצמי לבד, תודה רבה." אני מסננת. הוא נשען על השיש של המטבח, משלב את ידיו ואנחנו נועצים מבטים עקשניים זה בזה במשך דקות ארוכות.

אני מסתכלת עליו, סופגת את מראה פניו המושלמים, הטובים, ואני שבויה ביופיו, החיצוני והפנימי, בעוצמה שהנוכחות שלו משפיעה עליי. ואני מאמינה לו, אני יודעת שאכפת לו ממני. אני רק לא יודעת למה אכפת לו ממני.

"את רוצה שאני אלך?" הוא שואל פתאום.

אני חושבת לרגע. אם אני אגיד שכן, זה יהיה שקר. "לא. אני רוצה שתישאר." אני עונה בכנות, כל המסכות שלי נעלמות.

הוא מתקרב אליי ומתיישב חזרה על הכיסא מולי. "אני צריך שתדריכי אותי מה לעשות."

אני נאנחת. הוא באמת לא יודע? אני יודעת?

"אתה יודע מה דרור, האמת היא שגם אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות ועבר עליי יום מאוד קשה אתמול ואין לי כוח לחשוב יותר. בעוד שעה יש לי שיעור נהיגה ואז אני צריכה להתארגן לשבת. אז אולי פשוט, לא יודעת..."

"את לומדת נהיגה?" הוא קוטע אותי.

"כן."

"באיזה שיעור את?"

"היום זה יהיה השיעור העשרים וחמש, אני בשאיפה לעבור את הטסט לפני שאני עוברת לרמת-גן."

"רוצה לתרגל קצת ברכב שלי?" עיניו שובבות.

"נראה לך?" אני בהלם. "מי נתן לך רישיון להיות עורך דין?"

"לשכת עורכי הדין בישראל," הוא עונה. "אז את באה?" חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניו.

"לא!" הוא לא נורמלי. "לא עכשיו."

"לא עכשיו? זה אומר שפעם אחרת כן?" החיוך שלו מתרחב עוד יותר.

"לא יודעת. אולי. בפעם הבאה." אני נדבקת בחיוך שלו.

"בפעם הבאה." הוא מתקרב אליי ומושך אותי אליו בבת אחת. "זאת אומרת שתהיה פעם הבאה. זה מרגיע אותי." הוא מצמיד את שפתיו לקדקוד ראשי. "ועכשיו אני אעזור לך לארגן פה ואחרי זה, אם אני אצליח, אני אשחרר אותך לשיעור שלך."

דרור, דרור, דרור... מה אני אעשה איתך...

אני מנתקת את גופי מחיקו בחוסר חשק ומסתכלת בעיניו היפות. "אם אני אצליח לשחרר אותך, אתה מתכוון." הוא מתכווץ ומסיט את מבטו הצדה ואני יודעת שקשה לו לשמוע את זה. המחשבה על נער בן ארבע עשרה עולה לארץ כמעט בלי אף אחד מעציבה אותי... אני מרימה גבה והוא עושה את עצמו כאילו הוא לא רואה והולך לפנות את הצלחות מהשולחן.

 

**

 

סיימנו לסדר את המטבח ודרור התעקש לשטוף את הכלים למרות מחאותיי הנמרצות. כבר נהיה מאוחר ואני יודעת שאני צריכה להתארגן לשיעור נהיגה.

אני לא רוצה שהוא ילך.

היום הזה עבר כל-כך טוב, כל-כך... נעים להיות איתו. כמה טוב שהוא חזר לחיי. כמה דברים חדשים הצלחתי לגלות עליו, כמה הנוכחות שלו מחזקת אותי, מרגיעה אותי.

ביציאה מהבית, לפני שאני פותחת את הדלת הוא מקרב אותי אליו, טומן את ידו השמאלית בשיערי, כרית כף ידו על העורף, מזיז את ראשי הצדה ושותל נשיקות רכות ועדינות על הלחי שלי מקו האוזן עד לקצה שפתיי. רטט של עונג בוקע ממעמקי בטני המפרפרת ומתפשט בכל הגוף.

מהר יותר ממהירות האור, השפתיים שלי מתחברות לשפתיו. הפה שלו הוא כמו מגנט רב עוצמה, כזה שלא מאפשר לי להתנגד. אני רוצה להישאר במקום הזה, צמודה אליו, טועמת אותו, מריחה אותו. התחושה עכשיו מוכרת יותר, טבעית יותר. המוח שלי שולח מסרים לגוף על אוטומט. להצמיד אותו אליי, לפשק את שפתיי, להשחיל את הלשון לעבר שיניו. הוא מנשק אותי באותה עוצמה, באותה הזדקקות, באותה משיכה.

וזה כאילו לא חייתי באמת עד עכשיו. כאילו הייתי בתרדמת ממושכת ורק עכשיו אני בהכרה מלאה, חשה את החיים.

אני מעבירה את ידיי ממותניו אל פניו היפות, מניחה את אצבעותיי בעדינות על לחייו המחוספסות מהזיפים הקצרים, מקבעת את שפתיו אליי. גניחת עונג בלתי רצונית חומקת ממעמקי גרונו, ומדרבנת אותי להעמיק את הנשיקה, לכבוש את כל פיו. הלשונות שלנו מתערבלות יחד. אני לא רוצה להפסיק. אני לא יכולה להפסיק. כפות ידיי נודדות אחורה אל שערו הרך, ממששות, מעסות בחוזקה. אני מרגישה נשיכה בשפה התחתונה שלי ועוצמת את עיניי, מטה את ראשי אחורה ורק מרגישה. אני מרחפת באוויר. מעלה מעלה. ובדיוק כשהורמתי אל מעל העננים הוא משחרר את השפה התחתונה שלי.

"עד הפעם הבאה," הוא לוחש כנגד שפתיי, מתנשף.

ידיי נשמטות לצדי גופי, עיניי נפתחות בכמיהה, מצלמות את פניו היפהפיים. הוא מחייך והולך, משאיר אותי המומה, רועדת ועם חור ענק של ריקנות שנפער בתוכי, משוועת לעוד.

 

 

 

ח

 

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:

(שיר השירים ה, ב)