מסע הצלב האחרון של רינו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע הצלב האחרון של רינו
הוספה למועדפים

מסע הצלב האחרון של רינו

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

גד שמרון

גד שמרון, יליד 1950, עיתונאי, פרשן ביטחוני, שירת בעבר במגוון תפקידי שטח ב"מוסד". מחבר רבי המכר "המוסד והמיתוס", "אהובת הטמפלר מעמק רפאים", "הביאו לי את יהודי אתיופיה" ועוד מספר ספרי עיון ופרוזה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מסע הצלב האחרון של רינו הוא סיפורו המדהים של רינו משאטיון, צלבן צרפתי חסר כול שבא לארץ הקודש בחיפוש אחר תהילה, אהבה ועושר. כאן, בארץ ישראל, מצא את כל אלה ועוד, אך שאפתנותו חסרת הגבולות מחקה את כל הצלחותיו והמיטה חורבן עליו ועל ממלכת הצלבנים הראשונה. אישיותו המרתקת של רינו, הצלבן האגדי בן המאה השתים-עשרה, משלבת בתוכה אלמנטים מאוסאמה בן-לאדן ומג'יימס בונד של זמננו אנו: נשים לא עומדות בקסמיו, ויריבים חוששים להתעמת איתו בשדה הקרב. המוסלמים, שפוחדים ממנו אך גם מעריצים את עוצמתו, מעניקים לו את הכינוי "השטן".
הרומן המבריק פורש את סיפור עלילותיו של רינו, ומשרטט דיוקן מרתק של ארץ ישראל במאה השתים-עשרה - על משחקי הכוח, המאבקים הפוליטיים, היריבויות והבריתות שחרצו את גורלה. העלילה התוססת, המבוססת על עדויות של כרוניקאים בני זמנו של רינו, נופחת רוח חיים עכשווית בתקופה ההיא וחושפת את הרפתקאותיו מסמרות השיער של אדם חסר מעצורים: גולת הכותרת של מבצעיו הצבאיים היה הניסיון הנועז - והאמיתי - לכבוש את מכה בעזרת צי אוניות שהעביר לים האדום על גבי גמלים. בשפה קולחת והומוריסטית טווה גד שמרון את סיפורו של אביר יחיד במינו, כמו גם את סיפורה של ארץ שסועה.
גד שמרון, יליד 1950 , הוא עיתונאי וסופר. בשנות השבעים והשמונים שירת במוסד, במגוון תפקידי שטח באירופה. ספריו הקודמים, ובהם אהובת הטמפלר מעמק רפאים, המוסד והמיתוס, והביאו לי את יהודי אירופה,  היו לרבי-מכר ותורגמו לשפות זרות. עבד שנים רבות ב"מעריב" והיה שליח העיתון באירופה, הגיש תוכניות בוקר בערוץ הראשון ובערוץ 10 , ומגיש פינה קבועה בכמה תוכניות רדיו. משמש פרשן לענייני מודיעין וביטחון ברדיו ובטלוויזיה, ובזמנו החופשי גולש גלים.

פרק ראשון

1

הים האדום, קיץ 1183



שני המפרשים שנראו באופק, שהתצפיתן דיווח עליהם אך לפני רגע, לא הפרו את שלוותו של אחמד עבדאללה.
הרוח הצפונית הקבועה, האופיינית לעונה, ניפחה ביעילות את מפרש הבד המשולש של "סמירה 2" ודחפה בקלילות את ספינת המשא הקטנה. חרטומה החד פילח את המים השקטים.
צריך לתקן את המפרש, הוא לא יעמוד בעוד סופה כמו בבּאבּ אל־מַנְדבּ, בכניסה לים האדום, ציין אחמד לעצמו, ידו הימנית ממוללת את מחרוזת התפילה המלווה אותו כבר שנים. שלושים ושלושה חרוזי הענבר הקטנים שלה, כמניין שמותיו וכינוייו של הנביא מוחמד, היו חלקים ומשויפים מרוב שימוש.
עוד שש שעות, קצת אחרי תפילת הערב, נראה את הצוק שבכניסה לנמל ג'דה, שערן של הערים הקדושות מֶכּה ומַדינה, הרהר אגב גירוד "הסמל המסחרי" שלו, צלקת ארוכה שנמתחה לאורכה של לחיו השמאלית. הוא מתח את איבריו בשמחה על המחצלת, נהנה מהקרירות היחסית ששררה בחלקו המוצל של הסיפון.
מהמקום שבו רבץ, על הבמה המוגבהת, סמוך למוט ההיגוי של ספינתו, עקב אחמד אחרי אנשי הצוות שלו. הם ביצעו את עבודתם בתנועות אטיות, התנהגות שבמצבים אחרים היתה, אולי, גורמת לו להפגין קצת יותר כושר מנהיגות, וגם את שליטתו מעוררת הכבוד במבחר קללות ימאים.
אלא שהפעם הוא שתק. הוא הבין שההתנהגות הזו של מלחיו היא הגיונית, ונועדה לחסוך בתנועות מיותרות, צורכות אנרגיה, בחום הקשה.
במקום להסתבך בחלוקת פקודות לא הגיוניות העדיף אחמד לפנטז על הארוחה הדשנה שממתינה לו בחאן של עיר המסחר השוקקת ג'דה. כמובן, לא לפני שיתפלל לאללה ויודה על ההפלגה המוצלחת. רוק החל להצטבר בפיו מעצם המחשבה. בשיפולי בטנו חש בהתקשות קטנה ונעימה בעת שמסלול מחשבותיו הביאוֹ להרהר באפשרות לפקוד לביקור קצר ומהנה את בית האהבה הקטן שבפאתי הנמל. אחמד נמנה עם הלקוחות המתמידים של המקום, ששכן בבניין צנוע, בן שתי קומות בסך הכול. למרות מחאותיהם של חכמי הדת, ששאפו לשמור על טוהר המידות בסביבתן הקרובה של ערי הקודש מכה ומדינה, הצטיין בית האהבה באספקה שוטפת של נשים מכל הגילים ובכל צבעי העור, נשים משוקי העבדים של ממלכת דמשק וקהיר.
אני אולי לא מרוויח כמו אז, בימים שעבדתי בים התיכון, המשיך אחמד בהרהוריו השלווים, אבל כאן, בים האדום, אף כופר נוצרי אינו מאיים על שלוותי.
"אהוי, שתי האוניות שנראו באופק שינו כיוון והן מפליגות ישר אלינו," הגיעה מלמעלה, מסל התצפית שבקצה התורן, צעקתו של סאדק, שבעצם עלה לשם כדי לתפוס תנומה קלה הרחק מעיניו הבולשות של אחמד.
בטח עוד שתי ספינות בדרך לג'דה, שעל סיפונן עולי רגל, כרגיל, חשב אחמד. מי זה יכול להיות? אולי מונתזר, שיצא לעומאן להביא מטען של קטורת ומשי? או אולי מחמוד על אונייה מאפריקה, עמוסת עבדים שחורים ושנהב לבן. אבל דבר אחד בטוח, המפרשים האלה אינם שייכים לספינות של צלבנים כופרים. עצם המחשבה גרם לו לפרוץ בצחוק מתגלגל. צלבנים בים האדום? הוי, זה מצחיק. הם, הצלבנים, יימח שמם, עסוקים במלחמות הבלתי־פוסקות שלהם בין דמשק לירושלים, ואילו כאן - הודות לפועלו של שליטנו סלאח א־דין ישתבח שמו, שדחק את הצלבנים לרצועה צרה לאורך הים התיכון - כאן לא ראינו כבר שנים קצהו של צלב. אף אחד בים האדום כלל לא יודע איך נראה צלבן, כל שכן צלבן זועם.
וכשאחמד דיבר על צלבן זועם הוא ידע היטב על מה הוא מדבר.
פעם, לפני עשרות שנים, עבר חוויה קשה סביב תקרית אלימה עם צלבן שהיה לא רק זועם, אלא גם אלים. בפרץ של כעס הוא כמעט גרם למפגש לא נעים בין להב חרבו לבין צווארו העדין של אחמד. בנמלי הים האדום, בסואץ, בג'דה ובתימן, הכירו כולם את סיפור הצלתו של אחמד הימאי בעל הצלקת הגדולה לאורך לחי שמאל, שאחראי לה אותו צלבן שיכור ומסוכן.
"טֶבְטוֹני עצבני רצה להרוג אותי, חרבו כבר קרעה את הבשר מלחי שמאל והיתה בדרכה לשסף את צווארי," סיפר אחמד לכל מי שרצה לשמוע, ולעתים - בטרחנות - גם למי שלא כל כך התעניין. "אבל אציל פרנקי צעיר בשם רֵינוֹ, רינו משאטיון, נחלץ להגנתי והציל את חיי."
אחמד אהב לשחזר את פרטי האירוע. "זה קרה בקיץ אחד בסביבות שנת 1150, על פי מניינם של הכופרים," היה המשפט שבישר את תחילתו של סיפור הצלתו המופלאה. "הייתי אז אמנם צעיר ובריא, אבל לא חופשי, אלא עבד של ג'וזפה פיקנטו - רב החובל של 'סנטה מריה', ספינת משא גדולה. הספינה הפליגה מאירופה לארץ הקודש כחלק מהשיירות הארוכות שהובילו לשם עולי רגל, וגם את אחרוני הצלבנים שביקשו להספיק להשתתף במסע הצלב של לואי השביעי מלך צרפת וקונרד מלך גרמניה.
"שנה קודם לכן הייתי קפטן צעיר ואפילו גויסתי לצי של הח'ליף והשתתפתי בקרבות ימיים נגד הנוצרים, טפו, יימח שמם. מהשלל שתפסתי במערכות האלה רכשתי לי אוניית סוחר קטנה, הפלגתי עמה בין נמלי הים התיכון ומצאתי פרנסה בשפע. אבל יום אחד, סמוך לחופי קפריסין, תפסו שודדי ים יוונים את 'סמירה', האונייה שלי. הם בזזו את מטען שמן הזית שנשאתי והרגו באכזריות את כל שבעת אנשי הצוות, כולל אחי הקטן עבּד.
"לעולם לא אשכח את קברניט השודדים, יווני גוץ ומלוכלך. הוא הסתכל עלינו כמו סוחר בהמות שבודק פרות בשוק הבהמות של קהיר. 'תראו איך הם נראים, המלחים המוסלמים האלה, כל כך קטנים וחלשים. אף אחד לא ירצה לקנות חלשלושים כאלה כעבדים. חבל על האוכל שנבזבז עליהם,' הוא התבדח עם אנשי צוותו. ואז שחט את כל אנשי הצוות שלי, גם את אחי הקטן עבּד. פשוט חתך להם את הצוואר, כמו ששוחטים תרנגולות."
בנקודה הזאת נהג אחמד לשאול את מאזיניו: "ואתם תוהים מדוע נשארתי בחיים?" ומיד גם סיפק את התשובה.
"הברברים האלה, שודדי הים האיומים, ידעו שבעלי אוניות באיטליה מוכנים לשלם הון עתק תמורת נווט מוסלמי שמכיר היטב את נתיבי השיט למזרח. ופיקנטו, מהעיר אַמַלְפי שבאיטליה, באמת שילם ליווני ערמה נאה של מטבעות זהב תמורתי. שיישרף באש הגיהינום, הפיקנטו הזה. ממזר גדול הוא היה. פיקנטו ניצל אותי ואת הידע שלי. הוא העמיד פנים שכל נושא הניווט לא מעניין אותו, לא שאל שאלות, כלום. רק צפה בי מהצד, וכנראה אחר כך ירד לתא שלו ושם רשם את מה ששמע וראה. וכך, אחרי כמה חודשים של תצפית ובילוש הוא הצליח להבין ולעכל את כל סודות הניווט שלמדתי במשך שנים, או כדברי הפתגם: 'לימדתי אותו לקבץ נדבות ואז הוא הקדים אותי על הפתחים'. ומהרגע שבטח ביכולתו לנווט לבד, הפך אותי פיקנטו ביום אחד מנווט מכובד שצריך להתייחס אליו בעדינות, לסתם מלח מהדרגה הנמוכה ביותר, כזה שצריך לקרצף יום־יום את הסיפון."
"אבל איך זה שייך לסיפור?" תהו שומעיו של אחמד.
"אז ערב אחד, בעת שמעל 'סנטה מריה' כבר חגו ציפורי יבשה וסימנו שעכו קרובה, במרחק הפלגה של יומיים לערך, פרצה מהומה נוראית על הסיפון הצפוף. אחד הנוסעים, אדולף מרוֹיטְלינגן, אביר טבטוני גדל גוף, עטור זקן בלונדיני עבות, החל להשתולל. זה לא היה יוצא דופן. למען האמת, אדולף עשה צרות מהרגע שהעלינו מפרשים, הרמנו עוגן והפלגנו מאמלפי. לא עבר יום מבלי שעמד במרכזם של איזו קטטה קטנה או ויכוח אלים. אבל הפעם - וכבר חלפו שלושה שבועות של הפלגה - זה היה רציני.
"'גנבת לי את הביצה של רוזה,' צרח הענק הטבטוני על איזה פלמי משוגע, עולה רגל אביון שכל לבושו שמיכת צמר הקשורה לגופו ברצועת בד בלויה.
"רוזה, קיצור של רוזלינדה, היה שמה של התרנגולת שגידל אדולף בכלוב קטן. כפי שאתם יודעים, כדי לגוון את האוכל המעופש שיצא ממטבח האונייה - בדרך כלל מרק עדשים וצנימים טבולים ביין מתוק - הצטיידו הנוסעים הנוצרים העשירים בכבשים, בארנבות ובתרנגולות. אדולף סיפר כי קרא לתרנגולת על שם רעייתו, שנותרה ברויטלינגן הקרה והרחוקה לאחר שהבטיח לה לחזור תוך שנתיים מהמזרח, עטור תהילת קרבות נגד הסָרָצֵנים ועמוס בשלל זהב, ברוקד ומשי. לי נראה מוזר להכתיר תרנגולת בשם של אישה, אבל לך תבין את הטבטונים.
"הפלמי האביון לא טרח לענות לאביר הבלונדיני. בינינו, הפלמי הרי היה משוגע לגמרי. כל בוקר, קצת אחרי הזריחה, נהג לגשת אלי ולשאול בקול רועד היכן ירושלים, ומיד נעמד על החרטום וצפה כל היום, מבלי לזוז, לכיוון שהצבעתי אליו, מזרחה, ממלמל מחרוזת תפילות. דומה שדמיין איך הוא משתטח על קברות ישו, מריה, דניאל הקדוש, יוחנן הקדוש ועוד כמה מאות קדושים שהופיעו אצלו ברשימה. פעם התבדחתי ואמרתי לו שירושלים נמצאת בכיוון הירכתיים של האונייה, והוא מיד תפס עמדת תצפית אל המגף האיטלקי והתפלל בדבקות רבה לכיוון ההפוך מעיר הקודש.
"כדי שתבינו בדיוק מה קרה אז על הסיפון, אני צריך לסטות לרגע מהסיפור ולספר לכם על אביר פרנקי צעיר ששמע את אותו דו־שיח שלי עם הפלמי המשוגע," נהג אחמד להסביר לשומעיו, שחלקם אמנם כבר התעייפו בשלב זה מהתארכות הסיפור, אך רובם המשיכו להקשיב; זאת משום שבמרחבי הים הזמן חולף לאט, וסיפור ארוך הוא בהחלט דרך נעימה להעביר את השעות.
"בקיצור, האביר הפרנקי הצעיר, ששמע איך אני מהתל בעולה הרגל הפלמי, התערב ואמר לי בקול שקט ועמוק: 'לא נאה להכשיל בורים, ודאי לא כאלה שעסוקים כל הזמן בשיחה עם הבורא, ושמציאת הצפון אינה בדיוק הצד החזק שלהם.'
"הסמקתי מבושה. הפרנקי צדק: מה שעשיתי לפלמי המבולבל בהחלט לא יכול להיחשב כמעשה טוב. כבר ביום הראשון להפלגה הבחנתי שהפרנקי הזה - גבר יפה תואר, המודע היטב לא רק ליופיו אלא גם לכוחו הפיזי - שונה משאר האבירים הצעירים שעלו על סיפון האונייה באמלפי. היה בו באמת משהו מיוחד. הוא לא ישב עם האבירים והאצילים על הסיפון העליון ולא השתתף במסיבות השתייה הארוכות שלהם. גם לא שמעתי אותו מתפאר איך הוא הולך להרוג מאות מוסלמים בקרבות אבירים שיפרסמו אותו בכל העולם הנוצרי. והוא התחבר רק עם אציל אנגלי־נורמאני צעיר בשם ברטראן, שהפגין אופי והתנהגות דומים לשלו.
"והפרנקי הזה השקיף בתמיהה מהולה ברחמים על עולי הרגל האדוקים שגדשו את הסיפון. הוא לא הבין מדוע הם מבלים שעות רבות כל כך בצום ובתפילות, מדוע הם מכים את גופם בשרשראות ומסתגפים לקראת המפגש עם ארץ הקודש.
"וחוץ מזה, אני חושב שמה שאיחד וייחד את הפרנקי הצעיר הזה ואת ברטראן ידידו הוא שהם היחידים מכל נוסעי 'סנטה מריה', כולל אנשי הצוות, שלא פקדו את מרתה. עולת הרגל האדמונית החמודה מהונגריה פתחה את רגליה בפני כל צליין, צלבן וספן, תמורת מטבע נחושת ולפעמים תמורת מנת אוכל. אפילו איתי היא בילתה כמה דקות חפוזות אך מענגות. וצריך להדגיש שמרתה לא היתה זונה, היא היתה באמת עולת רגל; אבל לקראת המפגש עם נפלאות ארץ הקודש, ולנוכח תנאי ההפלגה - דרגשי השינה נושקים זה לזה, הימים מתמשכים, הנסיעה משעממת, האוכל גרוע והגאולה לא מתקרבת - היא החליטה לשפר קצת את מצבה הכלכלי. כדברי הפתגם: 'יצאה עולת רגל, חזרה זונה'.
"הפרנקי העיר לי על התעלול הקטן שעוללתי לעולה הרגל הפלמי, וקולו השקט ונימת הסמכות שבו מצאו חן בעיני. גם הרחמים שהביע כלפי הפלמי המשוגע קנו את לבי. ובינתיים ההפלגה התארכה והתארכה, מכיוון שהרוח לא תמיד נשבה בכיוון הנכון, ואיכשהו התיידדנו. והידידות הזאת הלכה והעמיקה בשיחות הארוכות שניהלנו בכל יום, בשעות החופשיות המעטות שהותיר לי פיקנטו. שהבורא יטגן את נשמתו של פיקנטו בסיר החוטאים של הגיהינום; הוא העדיף להתעסק עם מרתה וחברותיה, ואותי הכריח לעמוד במשמרות בלתי־נגמרות מול מוט ההיגוי.
"הפרנקי השתוקק לשמוע את כל מה שיכולתי לספר על החיים באוריינט, והיתה בו מין סקרנות בריאה, כמו של ילד שמגלה בכל יום דברים חדשים. הוא סיפר ששמו רינו, ושנולד במזרחה של ממלכת הפרנקים, בעיירה קטנה בשם שאטיוֹן השוכנת בעמק קטן בין ג'יאֵם למוֹנְטארְג'י, במרחק של יום רכיבה מאומצת מפריז. 'אחי הבכור קיבל את נחלת המשפחה,' כך סיפר לי, 'אז מה נותר לו לאציל צרפתי, חסר נחלה, לעשות במצב כזה? נעניתי לקריאת המלך לואי והצטרפתי למסע הצלב, אך יציאתי משאטיון התמהמהה ולכן החמצתי את מועד הפלגת הצבא המלכותי.'
"אבל רינו הדגיש כל הזמן שהוא לא ממש משתגע מאהבה לשאר הנוסעים, וכי לא תיאר לעצמו שכך נראה מסע לארץ הקודש. 'בבלדות זה מתואר תמיד אחרת,' אמר בצער, 'הרבה יותר יפה ואצילי, שזור בסיפורי אחווה בין אבירים ובעלילות אהבה עם נשים אצילות. וקשה לומר שמרתה, אדולף, הפלמי האביון ושאר הנוסעים מתאימים לתמונה הזאת שהיתה לי בראש.' הוא גם התפלא לראות מוסלמי כמוני מסתובב בחופשיות על אונייה איטלקית שמביאה עולי רגל נוצרים לממלכת ירושלים.
"'חכה, חכה,' אמרתי לו, 'מצפות לך עוד הרבה הפתעות בארץ הקודש. הסיפורים ששמעת ליד האח הבוערת בימי החורף הקרים שלכם בארץ הפרנקים, מפי מי שחזרו ממסעות הצלב של גודפרי מבּוּיוֹן וחבריו - אלה אינם דומים כלל למה שתראה ותחווה עוד כמה שבועות.'
"אבל אני סוטה מהסיפור, ולכן אני חוזר עכשיו לפרשת הצלתי המופלאה מהצלבן הזועם. הטבטוני הענקי רתח מכעס. פרצופו האדים מחוסר אוויר לאחר שיטפון הצרחות שצרח על הפלמי שגנב לו את הביצה של רוזה. מדי פעם הוא גם החטיף לו איזו מכה לא נעימה בחלק האחורי של הראש, משך באוזניו, ובקיצור, התעלל באומלל. מובן שתוך שניות נוצרה התקהלות על הסיפון, וחבריו האבירים, משועממים וקצת שתויים כרגיל, החלו להקניט אותו. 'יופי, אדולף,' הם צעקו לו, 'עזבת את רוזה ברויטלינגן כדי להרוג מוסלמים, ובמקום זה אתה מתעלל באיזה פלמי סגפן.'
"אדולף ניחן בכוח גופני רב, אבל חוכמה יתרה לא הופיעה ברשימת כישוריו. אין לי ספק שאם היו לוקחים את המוח שלו ושמים אותו בתוך פיסטוק, היה מתקבל רעשן. חוץ מזה הוא גם היה הלום יין, והעלבונות והעקיצות שהשמיעו חבריו השפיעו עליו מיד. בקיצור, אדולף יצא מכלל שליטה, ולרוע מזלי, בדיוק באותו רגע עיניו שטופות הדם קלטו אותי, המוסלמי היחיד בטווח של מאות קילומטרים. נראה כי את סיכום החשבון עם הפלמי שגנב לו את הביצה של רוזה הוא העדיף לדחות בינתיים, ובמקום זה החליט שצווארי הדק, המוסלמי, יהיה המבחן הראשון לבדיקת קטלניותה של החרב המפוארת שירש מאביו."
בשלב הזה נהגו אלה משומעי הסיפור שכבר הכירו את העלילה מהשמעות קודמות לצקצק בלשונם, ולגרות את אחמד להוסיף נופך דרמטי לתיאוריו.
"האבחה הראשונה השאירה בלחיי את הצלקת הזאת," אמר אחמד, ובתנועה שהזכירה שחקן בהופעה בכיכר השוק היה מצביע על הפס הכהה שחצה את לחיו השמאלית. "עצמתי את עיני, ובלחש, אבל במהירות, התחלתי להתפלל את הפרק הראשון של הקוראן: 'בִּסְמִי אללה אל־רחמן אל־רָחים, אל־חַמְדוּ לִלּה רַבִּי אל־עאלָמין.' הספקתי להגיע לשורה השנייה של התפילה, ואז שמעתי צווחה נוראית ולא הבנתי איך זה אני צורח אף על פי שאני כבר מת. חלפו עוד שנייה או שתיים, פקחתי את עיני וראיתי את רינו עומד מול אדולף, חרב מגואלת בדם בידו הימנית. הטבטוני אחז ביד שמאל את אמת יד ימינו, שדם פרץ ממנה בקילוחים, וחרבו המפוארת, שדם לחיי הפצועה עוד היה מרוח עליה, היתה מוטלת על הרצפה.
"'אם עוד פעם תרים יד על אחמד, אני אהרוג אותך,' צעק רינו בקול יציב.
"'פרנקי מזוהם, אוכל צפרדעים מחורבן, חלאה אוהבת מוסלמים, מגן סרצנים מתועב. אתה עלבון לקהילת הנוצרים!' זעק לעברו אדולף, 'לך תתאסלם אצל הקאדי של דמשק.'
"חבריו של אדולף מיהרו להושיבו על ספסל עץ, חבשו את הפצע ונתנו לטבטוני הפגוע קנקן מים קרים. אבל אדולף לא נרגע. 'אנחנו עוד ניפגש!' המשיך לצעוק לעבר רינו, 'אנחנו עוד ניפגש ואז אתה תצטער על הרגע שיצאת להגנתו של הסרצן הארור.'"
תמונת הדו־קרב על סיפון 'סנטה מריה', שאחמד תיאר אינספור פעמים בלי להתחשב במידת העניין שגילו מאזיניו, עדיין ריחפה בתאי מוחו בעת שקרעה את השקט זעקתו הנואשת של סאדק התצפיתן.
"אלוהים הגדול, אוניות נוצריות! אלה אוניות נוצריות! בשם אללה ומוחמד שליחו, מה עושות כאן אוניות מלחמה מהירות של הכופרים, קרוב כל כך לג'דה, למכה ולמדינה? אנחנו אבודים. הכופרים הרבה יותר מהירים מאיתנו."
סאדק צדק.
לאוניית הסוחר האטית על צוותה הקטן, הנעדר מיומנויות לחימה, לא היה סיכוי. שתי שורות של משוטים ארוכים מכל צד העניקו יתרון נוסף של מהירות לשתי אוניות המלחמה הנוצריות, שצלבים אדומים גדולים עיטרו את מפרשיהן. דקות לא רבות אחרי שמפרשי הצלבים נראו לראשונה באופק כבר סגרו השתיים על "סמירה 2".
חבלים הושלכו מסיפון האוניות הנוצריות, וצוותי לוחמים מאומנים היטב השתלטו על הספינה של אחמד.
סאדק המבועת, שזכר את סיפורי אחמד על אכזריות הברברים הכופרים, החליט להימלט. הוא קפץ מסיפון "סמירה 2" למים הכחולים של הים האדום, בתקווה שהנוצרים יוותרו על המאמץ הכרוך בהשקת סירת משוטים כדי לנסות ללכוד בורח יחיד.
השיקול הזה היה מבוסס.
אבל סאדק לא הביא בחשבון גורמים אחרים, קטלניים לא פחות.
בעודו מתרחק בשחייה נמרצת מ"סמירה 2" הבחין בבעתה בשלושה סנפירים שחורים קטנים שנעו לעברו. בתנועות מהירות, שהפכו חיש קל להיסטריות, ניסה לשחות בחזרה לכיוון הספינה, אבל נוכח כושר התמרון של הכרישים לא היה לימאי המבועת שום סיכוי להימלט.
מותו של סאדק היה קצר ורועם. מלתעותיהם של שלושה כרישים רעבים ננעצו בחלקי גופו שמתחת לקו המים, וזעקת המוות שבקעה מפיו הקפיאה את דמם של שובים ושבויים כאחד.
אחמד המבועת התבונן בחוסר אונים בכתם האדום שהלך והתפשט בנקודה שבה השתוללו הכרישים, מתענגים על הארוחה הדשנה שנפלה בחיקם לפתע.
מדוע זה מגיע לי, הרהר אחמד בייאוש, מדוע אללה עושה לי את זה פעם נוספת, כאילו שהוא מבקש לבחון אותי ואת אמונתי. זיכרון חטאיו הקטנים, למשל ביקוריו הקבועים בבית האהבה שבפאתי נמל ג'דה, רק הגביר את עוצמת הכאב.
אחמד ושבעת מלחיו נכבלו בשרשראות והורדו לסיפון התחתון. שם כבר הצטופפו עשרות מלחים ונוסעים עגומי פנים של אוניות סוחר אחרות שהפתיע הצי הצלבני הקטן במים הבטוחים והמוגנים של הים האדום.
הם ידעו כי רק בודדים, בעלי ממון, יצליחו לגייס את הסכום הגדול הדרוש לתשלום כופר הנפש שיאפשר להם לחזור ולחיות כאנשים חופשיים. ואילו שאר השבויים, ולא רק החזקים והחסונים, יישארו כבולים בשרשראות ויסיימו את ימיהם בהפעלת משוטי אוניות מלחמה נוצריות; בהזדמנות הראשונה יוצעו למכירה בשוקי העבדים של עכו, צור ואנטיוכיה, הקולטים בשמחה כל היצע של סחורה אנושית.
"אתה הקפטן של אוניית המוסלמים הזאת?" קטע קול עבה את הרהורי האבדון של אחמד.
הצליל וחיתוך הדיבור נשמעו לו מוכרים.
אבל מתי? היכן?
והתשובה הכתה בו כרעם.
כן, אז, לפני יותר משלושים שנה, בלב הים התיכון, על סיפון "סנטה מריה".
אחמד המבולבל, העייף, הרועד מפחד, חשב שהוא חולם.
"כן, אני הקפטן," ענה בקול רועד והסתובב לראות מי השואל. "רינו? רינו משאטיון? זה אתה, רינו? אני אחמד, הנווט מ'סנטה מריה'. מה אתה עושה כאן על האונייה הזאת?" ולנגד עיניהם המשתאות של הצלבנים המנצחים והמוסלמים המובסים התחבקו השניים. גופו הצנום של אחמד נעלם בין זרועותיו החסונות והשריריות של רינו, ושניהם פרצו בבכי כאילו היו ילדים קטנים.
"אני מפקד השייטת הזאת," אמר רינו בגאווה. הוא התאושש ראשון מהלם הפגישה, וטפח בידידות וברכוּת על כתפיו הצנומות של אחמד.
אחמד המבוהל והמופתע לא שם לב שרינו מדבר אליו בערבית שוטפת, בעלת ניחוח של ניב דמשקאי.
"תנו לצוות של 'סמירה 2' לשתות ולאכול מיד, ותתייחסו אליהם כמו אל שבויים אצילים," הורה רינו לסמל המשמרת. "ואתה, ידידי אחמד, בוא לתא שלי. לילה ארוך של העלאת זיכרונות ממתין לנו. אנחנו צריכים לבדוק יחד מה קרה לך ומה עבר עלי מאז אותה הפלגה קיצית לפני יותר משלושים שנה מאמלפי לסן ז'אן ד'אַקְרה, שאתם משום־מה מתעקשים לקרוא לה עכו."

גד שמרון

גד שמרון, יליד 1950, עיתונאי, פרשן ביטחוני, שירת בעבר במגוון תפקידי שטח ב"מוסד". מחבר רבי המכר "המוסד והמיתוס", "אהובת הטמפלר מעמק רפאים", "הביאו לי את יהודי אתיופיה" ועוד מספר ספרי עיון ופרוזה.

עוד על הספר

מסע הצלב האחרון של רינו גד שמרון

1

הים האדום, קיץ 1183



שני המפרשים שנראו באופק, שהתצפיתן דיווח עליהם אך לפני רגע, לא הפרו את שלוותו של אחמד עבדאללה.
הרוח הצפונית הקבועה, האופיינית לעונה, ניפחה ביעילות את מפרש הבד המשולש של "סמירה 2" ודחפה בקלילות את ספינת המשא הקטנה. חרטומה החד פילח את המים השקטים.
צריך לתקן את המפרש, הוא לא יעמוד בעוד סופה כמו בבּאבּ אל־מַנְדבּ, בכניסה לים האדום, ציין אחמד לעצמו, ידו הימנית ממוללת את מחרוזת התפילה המלווה אותו כבר שנים. שלושים ושלושה חרוזי הענבר הקטנים שלה, כמניין שמותיו וכינוייו של הנביא מוחמד, היו חלקים ומשויפים מרוב שימוש.
עוד שש שעות, קצת אחרי תפילת הערב, נראה את הצוק שבכניסה לנמל ג'דה, שערן של הערים הקדושות מֶכּה ומַדינה, הרהר אגב גירוד "הסמל המסחרי" שלו, צלקת ארוכה שנמתחה לאורכה של לחיו השמאלית. הוא מתח את איבריו בשמחה על המחצלת, נהנה מהקרירות היחסית ששררה בחלקו המוצל של הסיפון.
מהמקום שבו רבץ, על הבמה המוגבהת, סמוך למוט ההיגוי של ספינתו, עקב אחמד אחרי אנשי הצוות שלו. הם ביצעו את עבודתם בתנועות אטיות, התנהגות שבמצבים אחרים היתה, אולי, גורמת לו להפגין קצת יותר כושר מנהיגות, וגם את שליטתו מעוררת הכבוד במבחר קללות ימאים.
אלא שהפעם הוא שתק. הוא הבין שההתנהגות הזו של מלחיו היא הגיונית, ונועדה לחסוך בתנועות מיותרות, צורכות אנרגיה, בחום הקשה.
במקום להסתבך בחלוקת פקודות לא הגיוניות העדיף אחמד לפנטז על הארוחה הדשנה שממתינה לו בחאן של עיר המסחר השוקקת ג'דה. כמובן, לא לפני שיתפלל לאללה ויודה על ההפלגה המוצלחת. רוק החל להצטבר בפיו מעצם המחשבה. בשיפולי בטנו חש בהתקשות קטנה ונעימה בעת שמסלול מחשבותיו הביאוֹ להרהר באפשרות לפקוד לביקור קצר ומהנה את בית האהבה הקטן שבפאתי הנמל. אחמד נמנה עם הלקוחות המתמידים של המקום, ששכן בבניין צנוע, בן שתי קומות בסך הכול. למרות מחאותיהם של חכמי הדת, ששאפו לשמור על טוהר המידות בסביבתן הקרובה של ערי הקודש מכה ומדינה, הצטיין בית האהבה באספקה שוטפת של נשים מכל הגילים ובכל צבעי העור, נשים משוקי העבדים של ממלכת דמשק וקהיר.
אני אולי לא מרוויח כמו אז, בימים שעבדתי בים התיכון, המשיך אחמד בהרהוריו השלווים, אבל כאן, בים האדום, אף כופר נוצרי אינו מאיים על שלוותי.
"אהוי, שתי האוניות שנראו באופק שינו כיוון והן מפליגות ישר אלינו," הגיעה מלמעלה, מסל התצפית שבקצה התורן, צעקתו של סאדק, שבעצם עלה לשם כדי לתפוס תנומה קלה הרחק מעיניו הבולשות של אחמד.
בטח עוד שתי ספינות בדרך לג'דה, שעל סיפונן עולי רגל, כרגיל, חשב אחמד. מי זה יכול להיות? אולי מונתזר, שיצא לעומאן להביא מטען של קטורת ומשי? או אולי מחמוד על אונייה מאפריקה, עמוסת עבדים שחורים ושנהב לבן. אבל דבר אחד בטוח, המפרשים האלה אינם שייכים לספינות של צלבנים כופרים. עצם המחשבה גרם לו לפרוץ בצחוק מתגלגל. צלבנים בים האדום? הוי, זה מצחיק. הם, הצלבנים, יימח שמם, עסוקים במלחמות הבלתי־פוסקות שלהם בין דמשק לירושלים, ואילו כאן - הודות לפועלו של שליטנו סלאח א־דין ישתבח שמו, שדחק את הצלבנים לרצועה צרה לאורך הים התיכון - כאן לא ראינו כבר שנים קצהו של צלב. אף אחד בים האדום כלל לא יודע איך נראה צלבן, כל שכן צלבן זועם.
וכשאחמד דיבר על צלבן זועם הוא ידע היטב על מה הוא מדבר.
פעם, לפני עשרות שנים, עבר חוויה קשה סביב תקרית אלימה עם צלבן שהיה לא רק זועם, אלא גם אלים. בפרץ של כעס הוא כמעט גרם למפגש לא נעים בין להב חרבו לבין צווארו העדין של אחמד. בנמלי הים האדום, בסואץ, בג'דה ובתימן, הכירו כולם את סיפור הצלתו של אחמד הימאי בעל הצלקת הגדולה לאורך לחי שמאל, שאחראי לה אותו צלבן שיכור ומסוכן.
"טֶבְטוֹני עצבני רצה להרוג אותי, חרבו כבר קרעה את הבשר מלחי שמאל והיתה בדרכה לשסף את צווארי," סיפר אחמד לכל מי שרצה לשמוע, ולעתים - בטרחנות - גם למי שלא כל כך התעניין. "אבל אציל פרנקי צעיר בשם רֵינוֹ, רינו משאטיון, נחלץ להגנתי והציל את חיי."
אחמד אהב לשחזר את פרטי האירוע. "זה קרה בקיץ אחד בסביבות שנת 1150, על פי מניינם של הכופרים," היה המשפט שבישר את תחילתו של סיפור הצלתו המופלאה. "הייתי אז אמנם צעיר ובריא, אבל לא חופשי, אלא עבד של ג'וזפה פיקנטו - רב החובל של 'סנטה מריה', ספינת משא גדולה. הספינה הפליגה מאירופה לארץ הקודש כחלק מהשיירות הארוכות שהובילו לשם עולי רגל, וגם את אחרוני הצלבנים שביקשו להספיק להשתתף במסע הצלב של לואי השביעי מלך צרפת וקונרד מלך גרמניה.
"שנה קודם לכן הייתי קפטן צעיר ואפילו גויסתי לצי של הח'ליף והשתתפתי בקרבות ימיים נגד הנוצרים, טפו, יימח שמם. מהשלל שתפסתי במערכות האלה רכשתי לי אוניית סוחר קטנה, הפלגתי עמה בין נמלי הים התיכון ומצאתי פרנסה בשפע. אבל יום אחד, סמוך לחופי קפריסין, תפסו שודדי ים יוונים את 'סמירה', האונייה שלי. הם בזזו את מטען שמן הזית שנשאתי והרגו באכזריות את כל שבעת אנשי הצוות, כולל אחי הקטן עבּד.
"לעולם לא אשכח את קברניט השודדים, יווני גוץ ומלוכלך. הוא הסתכל עלינו כמו סוחר בהמות שבודק פרות בשוק הבהמות של קהיר. 'תראו איך הם נראים, המלחים המוסלמים האלה, כל כך קטנים וחלשים. אף אחד לא ירצה לקנות חלשלושים כאלה כעבדים. חבל על האוכל שנבזבז עליהם,' הוא התבדח עם אנשי צוותו. ואז שחט את כל אנשי הצוות שלי, גם את אחי הקטן עבּד. פשוט חתך להם את הצוואר, כמו ששוחטים תרנגולות."
בנקודה הזאת נהג אחמד לשאול את מאזיניו: "ואתם תוהים מדוע נשארתי בחיים?" ומיד גם סיפק את התשובה.
"הברברים האלה, שודדי הים האיומים, ידעו שבעלי אוניות באיטליה מוכנים לשלם הון עתק תמורת נווט מוסלמי שמכיר היטב את נתיבי השיט למזרח. ופיקנטו, מהעיר אַמַלְפי שבאיטליה, באמת שילם ליווני ערמה נאה של מטבעות זהב תמורתי. שיישרף באש הגיהינום, הפיקנטו הזה. ממזר גדול הוא היה. פיקנטו ניצל אותי ואת הידע שלי. הוא העמיד פנים שכל נושא הניווט לא מעניין אותו, לא שאל שאלות, כלום. רק צפה בי מהצד, וכנראה אחר כך ירד לתא שלו ושם רשם את מה ששמע וראה. וכך, אחרי כמה חודשים של תצפית ובילוש הוא הצליח להבין ולעכל את כל סודות הניווט שלמדתי במשך שנים, או כדברי הפתגם: 'לימדתי אותו לקבץ נדבות ואז הוא הקדים אותי על הפתחים'. ומהרגע שבטח ביכולתו לנווט לבד, הפך אותי פיקנטו ביום אחד מנווט מכובד שצריך להתייחס אליו בעדינות, לסתם מלח מהדרגה הנמוכה ביותר, כזה שצריך לקרצף יום־יום את הסיפון."
"אבל איך זה שייך לסיפור?" תהו שומעיו של אחמד.
"אז ערב אחד, בעת שמעל 'סנטה מריה' כבר חגו ציפורי יבשה וסימנו שעכו קרובה, במרחק הפלגה של יומיים לערך, פרצה מהומה נוראית על הסיפון הצפוף. אחד הנוסעים, אדולף מרוֹיטְלינגן, אביר טבטוני גדל גוף, עטור זקן בלונדיני עבות, החל להשתולל. זה לא היה יוצא דופן. למען האמת, אדולף עשה צרות מהרגע שהעלינו מפרשים, הרמנו עוגן והפלגנו מאמלפי. לא עבר יום מבלי שעמד במרכזם של איזו קטטה קטנה או ויכוח אלים. אבל הפעם - וכבר חלפו שלושה שבועות של הפלגה - זה היה רציני.
"'גנבת לי את הביצה של רוזה,' צרח הענק הטבטוני על איזה פלמי משוגע, עולה רגל אביון שכל לבושו שמיכת צמר הקשורה לגופו ברצועת בד בלויה.
"רוזה, קיצור של רוזלינדה, היה שמה של התרנגולת שגידל אדולף בכלוב קטן. כפי שאתם יודעים, כדי לגוון את האוכל המעופש שיצא ממטבח האונייה - בדרך כלל מרק עדשים וצנימים טבולים ביין מתוק - הצטיידו הנוסעים הנוצרים העשירים בכבשים, בארנבות ובתרנגולות. אדולף סיפר כי קרא לתרנגולת על שם רעייתו, שנותרה ברויטלינגן הקרה והרחוקה לאחר שהבטיח לה לחזור תוך שנתיים מהמזרח, עטור תהילת קרבות נגד הסָרָצֵנים ועמוס בשלל זהב, ברוקד ומשי. לי נראה מוזר להכתיר תרנגולת בשם של אישה, אבל לך תבין את הטבטונים.
"הפלמי האביון לא טרח לענות לאביר הבלונדיני. בינינו, הפלמי הרי היה משוגע לגמרי. כל בוקר, קצת אחרי הזריחה, נהג לגשת אלי ולשאול בקול רועד היכן ירושלים, ומיד נעמד על החרטום וצפה כל היום, מבלי לזוז, לכיוון שהצבעתי אליו, מזרחה, ממלמל מחרוזת תפילות. דומה שדמיין איך הוא משתטח על קברות ישו, מריה, דניאל הקדוש, יוחנן הקדוש ועוד כמה מאות קדושים שהופיעו אצלו ברשימה. פעם התבדחתי ואמרתי לו שירושלים נמצאת בכיוון הירכתיים של האונייה, והוא מיד תפס עמדת תצפית אל המגף האיטלקי והתפלל בדבקות רבה לכיוון ההפוך מעיר הקודש.
"כדי שתבינו בדיוק מה קרה אז על הסיפון, אני צריך לסטות לרגע מהסיפור ולספר לכם על אביר פרנקי צעיר ששמע את אותו דו־שיח שלי עם הפלמי המשוגע," נהג אחמד להסביר לשומעיו, שחלקם אמנם כבר התעייפו בשלב זה מהתארכות הסיפור, אך רובם המשיכו להקשיב; זאת משום שבמרחבי הים הזמן חולף לאט, וסיפור ארוך הוא בהחלט דרך נעימה להעביר את השעות.
"בקיצור, האביר הפרנקי הצעיר, ששמע איך אני מהתל בעולה הרגל הפלמי, התערב ואמר לי בקול שקט ועמוק: 'לא נאה להכשיל בורים, ודאי לא כאלה שעסוקים כל הזמן בשיחה עם הבורא, ושמציאת הצפון אינה בדיוק הצד החזק שלהם.'
"הסמקתי מבושה. הפרנקי צדק: מה שעשיתי לפלמי המבולבל בהחלט לא יכול להיחשב כמעשה טוב. כבר ביום הראשון להפלגה הבחנתי שהפרנקי הזה - גבר יפה תואר, המודע היטב לא רק ליופיו אלא גם לכוחו הפיזי - שונה משאר האבירים הצעירים שעלו על סיפון האונייה באמלפי. היה בו באמת משהו מיוחד. הוא לא ישב עם האבירים והאצילים על הסיפון העליון ולא השתתף במסיבות השתייה הארוכות שלהם. גם לא שמעתי אותו מתפאר איך הוא הולך להרוג מאות מוסלמים בקרבות אבירים שיפרסמו אותו בכל העולם הנוצרי. והוא התחבר רק עם אציל אנגלי־נורמאני צעיר בשם ברטראן, שהפגין אופי והתנהגות דומים לשלו.
"והפרנקי הזה השקיף בתמיהה מהולה ברחמים על עולי הרגל האדוקים שגדשו את הסיפון. הוא לא הבין מדוע הם מבלים שעות רבות כל כך בצום ובתפילות, מדוע הם מכים את גופם בשרשראות ומסתגפים לקראת המפגש עם ארץ הקודש.
"וחוץ מזה, אני חושב שמה שאיחד וייחד את הפרנקי הצעיר הזה ואת ברטראן ידידו הוא שהם היחידים מכל נוסעי 'סנטה מריה', כולל אנשי הצוות, שלא פקדו את מרתה. עולת הרגל האדמונית החמודה מהונגריה פתחה את רגליה בפני כל צליין, צלבן וספן, תמורת מטבע נחושת ולפעמים תמורת מנת אוכל. אפילו איתי היא בילתה כמה דקות חפוזות אך מענגות. וצריך להדגיש שמרתה לא היתה זונה, היא היתה באמת עולת רגל; אבל לקראת המפגש עם נפלאות ארץ הקודש, ולנוכח תנאי ההפלגה - דרגשי השינה נושקים זה לזה, הימים מתמשכים, הנסיעה משעממת, האוכל גרוע והגאולה לא מתקרבת - היא החליטה לשפר קצת את מצבה הכלכלי. כדברי הפתגם: 'יצאה עולת רגל, חזרה זונה'.
"הפרנקי העיר לי על התעלול הקטן שעוללתי לעולה הרגל הפלמי, וקולו השקט ונימת הסמכות שבו מצאו חן בעיני. גם הרחמים שהביע כלפי הפלמי המשוגע קנו את לבי. ובינתיים ההפלגה התארכה והתארכה, מכיוון שהרוח לא תמיד נשבה בכיוון הנכון, ואיכשהו התיידדנו. והידידות הזאת הלכה והעמיקה בשיחות הארוכות שניהלנו בכל יום, בשעות החופשיות המעטות שהותיר לי פיקנטו. שהבורא יטגן את נשמתו של פיקנטו בסיר החוטאים של הגיהינום; הוא העדיף להתעסק עם מרתה וחברותיה, ואותי הכריח לעמוד במשמרות בלתי־נגמרות מול מוט ההיגוי.
"הפרנקי השתוקק לשמוע את כל מה שיכולתי לספר על החיים באוריינט, והיתה בו מין סקרנות בריאה, כמו של ילד שמגלה בכל יום דברים חדשים. הוא סיפר ששמו רינו, ושנולד במזרחה של ממלכת הפרנקים, בעיירה קטנה בשם שאטיוֹן השוכנת בעמק קטן בין ג'יאֵם למוֹנְטארְג'י, במרחק של יום רכיבה מאומצת מפריז. 'אחי הבכור קיבל את נחלת המשפחה,' כך סיפר לי, 'אז מה נותר לו לאציל צרפתי, חסר נחלה, לעשות במצב כזה? נעניתי לקריאת המלך לואי והצטרפתי למסע הצלב, אך יציאתי משאטיון התמהמהה ולכן החמצתי את מועד הפלגת הצבא המלכותי.'
"אבל רינו הדגיש כל הזמן שהוא לא ממש משתגע מאהבה לשאר הנוסעים, וכי לא תיאר לעצמו שכך נראה מסע לארץ הקודש. 'בבלדות זה מתואר תמיד אחרת,' אמר בצער, 'הרבה יותר יפה ואצילי, שזור בסיפורי אחווה בין אבירים ובעלילות אהבה עם נשים אצילות. וקשה לומר שמרתה, אדולף, הפלמי האביון ושאר הנוסעים מתאימים לתמונה הזאת שהיתה לי בראש.' הוא גם התפלא לראות מוסלמי כמוני מסתובב בחופשיות על אונייה איטלקית שמביאה עולי רגל נוצרים לממלכת ירושלים.
"'חכה, חכה,' אמרתי לו, 'מצפות לך עוד הרבה הפתעות בארץ הקודש. הסיפורים ששמעת ליד האח הבוערת בימי החורף הקרים שלכם בארץ הפרנקים, מפי מי שחזרו ממסעות הצלב של גודפרי מבּוּיוֹן וחבריו - אלה אינם דומים כלל למה שתראה ותחווה עוד כמה שבועות.'
"אבל אני סוטה מהסיפור, ולכן אני חוזר עכשיו לפרשת הצלתי המופלאה מהצלבן הזועם. הטבטוני הענקי רתח מכעס. פרצופו האדים מחוסר אוויר לאחר שיטפון הצרחות שצרח על הפלמי שגנב לו את הביצה של רוזה. מדי פעם הוא גם החטיף לו איזו מכה לא נעימה בחלק האחורי של הראש, משך באוזניו, ובקיצור, התעלל באומלל. מובן שתוך שניות נוצרה התקהלות על הסיפון, וחבריו האבירים, משועממים וקצת שתויים כרגיל, החלו להקניט אותו. 'יופי, אדולף,' הם צעקו לו, 'עזבת את רוזה ברויטלינגן כדי להרוג מוסלמים, ובמקום זה אתה מתעלל באיזה פלמי סגפן.'
"אדולף ניחן בכוח גופני רב, אבל חוכמה יתרה לא הופיעה ברשימת כישוריו. אין לי ספק שאם היו לוקחים את המוח שלו ושמים אותו בתוך פיסטוק, היה מתקבל רעשן. חוץ מזה הוא גם היה הלום יין, והעלבונות והעקיצות שהשמיעו חבריו השפיעו עליו מיד. בקיצור, אדולף יצא מכלל שליטה, ולרוע מזלי, בדיוק באותו רגע עיניו שטופות הדם קלטו אותי, המוסלמי היחיד בטווח של מאות קילומטרים. נראה כי את סיכום החשבון עם הפלמי שגנב לו את הביצה של רוזה הוא העדיף לדחות בינתיים, ובמקום זה החליט שצווארי הדק, המוסלמי, יהיה המבחן הראשון לבדיקת קטלניותה של החרב המפוארת שירש מאביו."
בשלב הזה נהגו אלה משומעי הסיפור שכבר הכירו את העלילה מהשמעות קודמות לצקצק בלשונם, ולגרות את אחמד להוסיף נופך דרמטי לתיאוריו.
"האבחה הראשונה השאירה בלחיי את הצלקת הזאת," אמר אחמד, ובתנועה שהזכירה שחקן בהופעה בכיכר השוק היה מצביע על הפס הכהה שחצה את לחיו השמאלית. "עצמתי את עיני, ובלחש, אבל במהירות, התחלתי להתפלל את הפרק הראשון של הקוראן: 'בִּסְמִי אללה אל־רחמן אל־רָחים, אל־חַמְדוּ לִלּה רַבִּי אל־עאלָמין.' הספקתי להגיע לשורה השנייה של התפילה, ואז שמעתי צווחה נוראית ולא הבנתי איך זה אני צורח אף על פי שאני כבר מת. חלפו עוד שנייה או שתיים, פקחתי את עיני וראיתי את רינו עומד מול אדולף, חרב מגואלת בדם בידו הימנית. הטבטוני אחז ביד שמאל את אמת יד ימינו, שדם פרץ ממנה בקילוחים, וחרבו המפוארת, שדם לחיי הפצועה עוד היה מרוח עליה, היתה מוטלת על הרצפה.
"'אם עוד פעם תרים יד על אחמד, אני אהרוג אותך,' צעק רינו בקול יציב.
"'פרנקי מזוהם, אוכל צפרדעים מחורבן, חלאה אוהבת מוסלמים, מגן סרצנים מתועב. אתה עלבון לקהילת הנוצרים!' זעק לעברו אדולף, 'לך תתאסלם אצל הקאדי של דמשק.'
"חבריו של אדולף מיהרו להושיבו על ספסל עץ, חבשו את הפצע ונתנו לטבטוני הפגוע קנקן מים קרים. אבל אדולף לא נרגע. 'אנחנו עוד ניפגש!' המשיך לצעוק לעבר רינו, 'אנחנו עוד ניפגש ואז אתה תצטער על הרגע שיצאת להגנתו של הסרצן הארור.'"
תמונת הדו־קרב על סיפון 'סנטה מריה', שאחמד תיאר אינספור פעמים בלי להתחשב במידת העניין שגילו מאזיניו, עדיין ריחפה בתאי מוחו בעת שקרעה את השקט זעקתו הנואשת של סאדק התצפיתן.
"אלוהים הגדול, אוניות נוצריות! אלה אוניות נוצריות! בשם אללה ומוחמד שליחו, מה עושות כאן אוניות מלחמה מהירות של הכופרים, קרוב כל כך לג'דה, למכה ולמדינה? אנחנו אבודים. הכופרים הרבה יותר מהירים מאיתנו."
סאדק צדק.
לאוניית הסוחר האטית על צוותה הקטן, הנעדר מיומנויות לחימה, לא היה סיכוי. שתי שורות של משוטים ארוכים מכל צד העניקו יתרון נוסף של מהירות לשתי אוניות המלחמה הנוצריות, שצלבים אדומים גדולים עיטרו את מפרשיהן. דקות לא רבות אחרי שמפרשי הצלבים נראו לראשונה באופק כבר סגרו השתיים על "סמירה 2".
חבלים הושלכו מסיפון האוניות הנוצריות, וצוותי לוחמים מאומנים היטב השתלטו על הספינה של אחמד.
סאדק המבועת, שזכר את סיפורי אחמד על אכזריות הברברים הכופרים, החליט להימלט. הוא קפץ מסיפון "סמירה 2" למים הכחולים של הים האדום, בתקווה שהנוצרים יוותרו על המאמץ הכרוך בהשקת סירת משוטים כדי לנסות ללכוד בורח יחיד.
השיקול הזה היה מבוסס.
אבל סאדק לא הביא בחשבון גורמים אחרים, קטלניים לא פחות.
בעודו מתרחק בשחייה נמרצת מ"סמירה 2" הבחין בבעתה בשלושה סנפירים שחורים קטנים שנעו לעברו. בתנועות מהירות, שהפכו חיש קל להיסטריות, ניסה לשחות בחזרה לכיוון הספינה, אבל נוכח כושר התמרון של הכרישים לא היה לימאי המבועת שום סיכוי להימלט.
מותו של סאדק היה קצר ורועם. מלתעותיהם של שלושה כרישים רעבים ננעצו בחלקי גופו שמתחת לקו המים, וזעקת המוות שבקעה מפיו הקפיאה את דמם של שובים ושבויים כאחד.
אחמד המבועת התבונן בחוסר אונים בכתם האדום שהלך והתפשט בנקודה שבה השתוללו הכרישים, מתענגים על הארוחה הדשנה שנפלה בחיקם לפתע.
מדוע זה מגיע לי, הרהר אחמד בייאוש, מדוע אללה עושה לי את זה פעם נוספת, כאילו שהוא מבקש לבחון אותי ואת אמונתי. זיכרון חטאיו הקטנים, למשל ביקוריו הקבועים בבית האהבה שבפאתי נמל ג'דה, רק הגביר את עוצמת הכאב.
אחמד ושבעת מלחיו נכבלו בשרשראות והורדו לסיפון התחתון. שם כבר הצטופפו עשרות מלחים ונוסעים עגומי פנים של אוניות סוחר אחרות שהפתיע הצי הצלבני הקטן במים הבטוחים והמוגנים של הים האדום.
הם ידעו כי רק בודדים, בעלי ממון, יצליחו לגייס את הסכום הגדול הדרוש לתשלום כופר הנפש שיאפשר להם לחזור ולחיות כאנשים חופשיים. ואילו שאר השבויים, ולא רק החזקים והחסונים, יישארו כבולים בשרשראות ויסיימו את ימיהם בהפעלת משוטי אוניות מלחמה נוצריות; בהזדמנות הראשונה יוצעו למכירה בשוקי העבדים של עכו, צור ואנטיוכיה, הקולטים בשמחה כל היצע של סחורה אנושית.
"אתה הקפטן של אוניית המוסלמים הזאת?" קטע קול עבה את הרהורי האבדון של אחמד.
הצליל וחיתוך הדיבור נשמעו לו מוכרים.
אבל מתי? היכן?
והתשובה הכתה בו כרעם.
כן, אז, לפני יותר משלושים שנה, בלב הים התיכון, על סיפון "סנטה מריה".
אחמד המבולבל, העייף, הרועד מפחד, חשב שהוא חולם.
"כן, אני הקפטן," ענה בקול רועד והסתובב לראות מי השואל. "רינו? רינו משאטיון? זה אתה, רינו? אני אחמד, הנווט מ'סנטה מריה'. מה אתה עושה כאן על האונייה הזאת?" ולנגד עיניהם המשתאות של הצלבנים המנצחים והמוסלמים המובסים התחבקו השניים. גופו הצנום של אחמד נעלם בין זרועותיו החסונות והשריריות של רינו, ושניהם פרצו בבכי כאילו היו ילדים קטנים.
"אני מפקד השייטת הזאת," אמר רינו בגאווה. הוא התאושש ראשון מהלם הפגישה, וטפח בידידות וברכוּת על כתפיו הצנומות של אחמד.
אחמד המבוהל והמופתע לא שם לב שרינו מדבר אליו בערבית שוטפת, בעלת ניחוח של ניב דמשקאי.
"תנו לצוות של 'סמירה 2' לשתות ולאכול מיד, ותתייחסו אליהם כמו אל שבויים אצילים," הורה רינו לסמל המשמרת. "ואתה, ידידי אחמד, בוא לתא שלי. לילה ארוך של העלאת זיכרונות ממתין לנו. אנחנו צריכים לבדוק יחד מה קרה לך ומה עבר עלי מאז אותה הפלגה קיצית לפני יותר משלושים שנה מאמלפי לסן ז'אן ד'אַקְרה, שאתם משום־מה מתעקשים לקרוא לה עכו."