"ואנכי הנני תמיד נתון בין השבילים - שהנני פונה בעין אחת איך ליישר דרכי השלום והאחווה בין הזקנים יראי ה' ומופלגי התורה, שבעוה"ר (=שבעוונותינו הרבים) יצרא דשנאת חינם מצא שם קן, ומעבר מזה איך להשפיע דרכי השי"ת ואהבתו ית' ואמונת אומן בלב הצעירים הבאים להתנחל על אדמת הקודש, באופן שיהיה העניין כחפץ השי"ת לקיים האזהרה של 'האמת והשלום אהבו'. על כן אני צריך לעיין מאוד בהלכתא רבתא זו, שהיא חמורה ועמוקה יותר מרוב גופי הלכות וסוגיות גדולות. ומזה יש תקוה, שיתקלס עילאה ויתקדש שמו ית' על ארצו ונחלתו, כי יישובו אליו ילדי קודש וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה."
חלק זה עוסק אך ורק בכתביו ההגותיים של הרב קוק במגמה לשרטט מתוכם בקווים כלליים את תפיסת ההלכה שלו, את העקרונות הפילוסופיים שצריכים להנחות את פוסק ההלכה ואת דמותו של פוסק ההלכה האידיאלי בתקופת התחייה הלאומית. אנסה להצביע על הכיוונים החדשניים של הרב קוק בתחום תפיסת ההלכה ועקרונות הפסיקה, כיוונים שכדי לממש אותם התחיל הרב קוק כבר ביפו, מיד עם עלייתו לארץ ישראל, להקים ישיבה חדשה, שתוכל ליצור את הפוסק החדש. כמעט כל החומר המובא בחלק זה הוא מתקופת יפו, שבה עשה הרב את פריצת הדרך הגדולה שלו הן בתחום ההגותי והן בתחום ההלכתי. כל החומר הוא גלוי, כלומר, מבוסס על אגרות ששלח הרב קוק להוגים, לפוסקים ולאנשי ציבור שונים או שהודפס ופורסם בחוברות ובקונטרסים שונים. לאמור, מדובר בדגלים שהרב קוק מניף אותם ברבים ולא באיזה מהלך מחתרתי ומוסתר.
פרק א'
עקרונות יסוד בתפיסת ההלכה של הרב קוק
תורת חיים
א. הדור
אחת הטענות המרכזיות של ספרות ההשכלה כלפי היהדות החרדית היתה, שהתורה - לפחות באופן שבו היא נתפסת בציבור החרדי - איננה תורת חיים. לאמור, היא איננה משקפת את צורכי החיים, היא איננה מאפשרת להביא לידי ביטוי ומימוש את כוחות החיים שבפרט ושבכלל, היא איננה זורמת עם הזרימה הטבעית של החיים. בקיצור, תורה של כמישה ונבילה ולא של פריחה ולבלוב.
הרב קוק הפנים במידה רבה את הביקורת הזאת, אלא שבעיניו זאת ביקורת לגיטימית על היהדות הגלותית, שכנגדה הוא מעמיד אידיאל יהודי שונה: יהדות שתצמח בארץ ישראל, ושתממש מזיגה של מושג התורה עם מושג החיים. זאת היא "תורת ארץ ישראל", שתופסת מקום מרכזי בהגותו של הרב קוק.
ניגוד זה בולט במאמר "הדור", אחד המאמרים הראשונים שכתב הרב קוק ביפו עם עלייתו לארץ ישראל (1906): "כזאת היא היהדות שבחוץ לארץ, שאיננה יכולה להיות במילואה וטהרתה... שם בגיא צלמוות אי אפשר ללכת במרחב, אי אפשר לשאוף לחיים מלאים... על כן, רק הדרך של הכבישה הכללית היא הדרך היותר אפשרית שמה" ("הדור", מתוך: עקבי הצאן עמ' קי"ד). היהדות הגלותית היא יהדות של "כבישת" כוחות החיים, של דיכויים והחלשתם. כמובן, מתבקשת מכאן המסקנה, ש"לא זאת היא תורת החיים הנצרכת לדור של עקבא דמשיחא..." (שם, שם). היהדות הגלותית איננה מתאימה "לרצון של הדור הצעיר, (שבו) הכוחות נתעוררו בתעורה נפלאה..." (שם, שם). את הכוחות האלה "אין בשום אופן אפשרות להכניעם בדרך של כבישה" (שם, שם). הדור הצעיר, דור החלוצים, אנשי העלייה השנייה, שאיתם נפגש הרב קוק ביפו ובמושבות, איננו מוכן לדכא את כוחות החיים שלו בשמה של דת מתה ומאובנת. הוא רוצה לחיות חיים שלמים ומלאים, והרב קוק לא רק שאינו רואה בכך פחיתות מוסרית אלא להפך, זהו ביטוי לכך, ש"בעומק הנפש נתרפאה כמעט כנסת ישראל בחלק רשום מתחלואיה המוסריים" (שם, שם). הרצון לבטא את כל כוחות החיים הוא סימן של בריאות מוסרית ונפשית, בעוד שדווקא "הגלות הארוך, האיום והנורא" היא בבחינת "גיא צלמוות" (שם, עמ' קט"ו).
הדור הצעיר זקוק אם כן ל"תורת חיים ממקור החיים" (שם, שם), והנחת היסוד של תורה זו היא כי "לא נחפוץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתים את הכוחות הצעירים, הרעננים, המשתערים ומתרוממים" (שם, שם). הרב קוק מאמין, שאפשר לבנות יהדות חדשה בארץ ישראל, שמצד אחד יונקת "מאוצר הנשמה של כנסת ישראל" (שם, עמ' קט"ז), אבל מצד שני "חפצה להחיות בתחייתה את האדם כולו" (שם, שם) על כל כוחותיו המגוונים והעשירים. היהדות המתחדשת הזאת היא בעיני הרב קוק "תורת ארץ ישראל... שהיא מוכרחת להמשך מארץ החיים, ממקום בית חיינו" (שם, עמ' קי"ד).
בנקודה זו מתבקשת התייחסותו של הרב קוק לחומרות שנוספו במשך הדורות, שבהן ראתה ההשכלה את הביטוי העיקרי לדיכוי כוחות החיים בגלות.
ב. אפיקים בנגב
לשאלת החומרות בהלכה מתייחס הרב קוק כבר במאמרו "אפיקים בנגב", שפורסם ב"הפלס" (תרס"ג, 1903) עוד לפני עלייתו לארץ. במאמר זה פונה הרב קוק אל "המשכילים הלאומיים" ומנסה לשכנעם לחזור לקיום מצוות מטעמים מוסריים ולאומיים. הרב קוק מודע לנושא החומרות בהלכה, שאותו מעלה ספרות ההשכלה, והוא מציע לקוראיו, שלא להיבהל מממד זה: "אל תיראו לכם מפני חומרות יתרות" ("אפיקים בנגב", מתוך: אוצרות הרב, כרך ב' עמ' 776).
הנימוק הראשון שהוא מעלה לקריאה זו הוא, שנושא זה נופח על ידי ספרות ההשכלה מעבר לפרופורציות האמיתיות שלו. מגמתה האמיתית של ספרות זו בהדגשת הנושא היתה כרוכה ברצונה להוביל להתבוללות של עם ישראל: "אותם האיומים לא נולדו, כי אם במוחם של סופרים מעלילינו, באותו דור תהפוכות של התבוללות וטמיעה, בדור השלילה אשר בחסד ה' סרנו מדרכיהם ומשאיפותיהם" (שם, שם). עם זאת, מודה הרב קוק, שחלק מן החומרות הוא תוצאה בלתי רצויה של הגלות ושל אובדן המוסדות הלאומיים והדתיים של עם ישראל: "...הפיזור הלאומי, שאבד ממנו את מרכזנו הדתי, את היסוד העיקרי לביאור התורה לפרטיה הנולדים בהמשך החיים, הוא בית דין הגדול, היושב במקום אשר יבחר ה', שמשם היראה צריכה לצאת לכל ישראל - זה הפיזור גרם לנו איזה ספקות מתרבות, שגרמו להחמיר באיזה דברים..." (שם, שם). ריבוי החומרות הוא תוצאה, בין השאר, של ריבוי הספקות, מצב שנוצר על רקע היעדר סמכות הלכתית מרכזית לעם ישראל בתקופת הגלות. סמכות כזו לא רק שמצמצמת את כמות הספקות וממילא את הצורך להחמיר, אלא היא עצמה בעלת נטייה להקל בתוך המסגרת ההלכתית: "בית דין הגדול שבירושלים נוטה יותר להקל על הציבור בעניינים שיש בהם דרכים להקל על פי התורה" (שם, שם). נטייה זו לצמצם את העול ההלכתי אינה נובעת רק ממעמדו המיוחד של בית הדין הגדול, אלא גם מן העובדה, שהוא פועל כאשר ישראל על אדמתם במצב לאומי טבעי, ואז "ודאי יהיו נכונים ומתוקנים כל הדברים הפרטיים והכלליים בדרכי נועם ונתיבות שלום על פי מקור תורת חיים..." (שם, שם). כלומר, הרב קוק מסכים עם הטענה של המשכילים, שאכן קיימת בהלכה הגלותית נטייה להחמיר ולהכביד, אבל נטייה זו תשתנה עם שובה של האומה לארצה וכינון מוסדות לאומיים ודתיים, ובעיקר בית דין גדול בירושלים.
הרב קוק מזהיר את המשכילים, שדווקא שבירת המסגרת ההלכתית על ידי ציבור גדול עלולה להכשיל את ההתפתחות של ההלכה בכיוון של הקלה וצמצום העול. כל מצב של התמרדות ופריצת מסגרות מחייב את ההנהגה הדתית לנקוט אמצעי נגד רדיקליים, שמתבטאים בתוספת גדרים וסייגים: "עלינו החובה כפולה להגדיר תורה ולהאדירה, לבצר חומת דתנו בכל עוז, לבל תהיה האומה בכללה מוכרחת בדורות הבאים היותר מאושרים לסבול עיכוב מהלך והתנגשות בחיים בשביל הכרח של חומרות סייגיות, שרוח השלילה המוטעית של הדורות שקדמו להם יגרמו שתהיינה מוכרחות; שהבית דין שיעמוד לישראל עם עוז משפט, יהיה מוכרח ומצווה ועומד לעשות סייגים לתורה לפי אותו הערך של הפרצות הקודמות" (שם, עמ' 777). הרב קוק אם כן חושש, שהמגמה של צמצום הסייגים והחומרות תיבלם אם לא יתייצב עם ישראל, או לפחות החלק הלאומי שלו, במסלול של שמירת תורה ומצוות. מסלול כזה יאפשר לממש את הנטייה של בית הדין הגדול להקל ולפעול "בדרכי נועם ונתיבות שלום". לעומת זאת, המשך מצב המרד וההתפרקות ידחוף את ההנהגה הדתית להוסיף "חומרות סייגיות" כדי לגדור את הפרצות בחומת הדת.
לסיכום קטע זה דומני שאפשר לומר, שהרב קוק מביע הזדהות עם התחושה שבאה לידי ביטוי בספרות ההשכלה - שההלכה הגלותית מרבה בחומרות ובסייגים - ועם הקריאה לצמצם את העול ההלכתי בתחום זה. עם זאת, בניגוד לספרות ההשכלה הרב קוק אינו מקבל את ההתניה של השיבה אל ההלכה בביצוע רוויזיה מסוג זה, והוא מציג עמדה הפוכה - שיבה אל ההלכה תאפשר דווקא את הרוויזיה הזאת, המתבקשת משובה של התורה להיות "תורת חיים".
ג. הקדמה ל"עין אי"ה"
בהקדמתו לפירושו על אגדות הש"ס "עין אי"ה" קובע הרב קוק במפורש, שכל מערכת ההלכה המשנית לא נוצרה אלא לצורך הבטחת קיום התורה בגלות: "לצורך שמירת התורה בגלות העתידה באו הסייגים, התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לה' א להי ישראל" (הקדמה ל"עין אי"ה", מתוך: מאמרי הרב, א' עמ' 210). הרב קוק מקבל את הטענה הרווחת בספרות ההשכלה, שכל ההלכה המשנית לא נוצרה אלא כדי לחזק את הקיום הדתי של עם ישראל בגלות. ספרות ההשכלה הסיקה מטענה זו, שעם שובו של עם ישראל לארצו בטל הצורך בשמירת ההלכה המשנית.
הרב קוק אינו מקבל טענה זו וקובע, שאמנם ראשיתה של המערכת בצורך להגן על הקיום הדתי של עם ישראל, אבל ההלכה המשנית קידמה והעמיקה "קניינים טובים ונעלים", כמו כן היא השתרשה בנפשו של העם, שנקשר אליה "בכוח האהבה הניצחת" - ועל כן, אין מקום לבטל את ההלכה גם עם שובו של העם לארצו: "...הסיבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה בשטף ים זועף של הגלות העתידה, אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם... כבר התפשטה עליהם כח האהבה הניצחת עד שקבעו להם מקום מבוצע באומה לעד לעולם" (שם, שם).
אף שהרב קוק קובע עמדה חד משמעית ביחס לאפשרות של ביטול מערכת ההלכה המשנית, עצם הקביעה, שהוא חוזר עליה כמה פעמים, בדבר הקשר שבין ההלכה המשנית והגלות, מעלה את האפשרות של רענון ועדכון ההלכות עם השיבה לארץ ישראל. כל מערכת מכוונת למטרה מסוימת; ברגע שהמטרה איננה רלוונטית מתבקשת הערכה מחדש, שבדרך כלל גוררת רוויזיה ושינוי גם אם לא ביטול מוחלט של המערכת.
מסקנה אפשרית זו מתבקשת בעיקר על רקע העובדה, שהרב קוק ראה את אופי החיים בגלות כשונה באופן מהותי מאופי החיים בארץ. אלה אינם חיי המשך לחיי הגלות, אלא הם ביטוי של תחייה לאומית, של שיבה למסלול בריא יותר, שלם יותר, טבעי יותר: "התחייה צוברת את כל אידיאלינו הנצחיים וגונזתם בהתחלתה במעשים קטנים... בהתייחסות של כבוד לכל אוצרנו בעבר ורוח נישא לקראת התרוממות האומה בעתיד, ההולך ומתעלה על פי חפצנו ועבודתנו" ("אורות התחייה" ג', מתוך: אורות עמ' נ"ב). התהליך של התחייה איננו מוחק את העבר, הוא מתייחס בכבוד למורשת העבר, אבל הוא מוביל לקראת עתיד גבוה יותר, שלם יותר. ולכן, התהליך הזה מחייב בדיקה והערכה מחודשת של מערכת, שנוצרה בשביל הגלות ולא בשביל עידן התחייה.
ד. תעודת ישראל ולאומיותו
במאמר "תעודת ישראל ולאומיותו", שהוא המאמר הראשון שפרסם הרב קוק ב"הפלס" (1901), מעלה הרב קוק תיאוריה קצת אחרת להסברת הצורך במערכת ההלכה המשנית. כאן הוא מתאר את ה"חומרות מדקדוקי סופרים" בתור תחליף לחיים לאומיים טבעיים ומלאים וכמין תזכורת לאותה רוח גדולה, ששרתה בחייו הלאומיים הקדומים: "העם המכיר את כל האורחות הקרובות והרחוקות הדרושות להתפתחותו ולקיומו, ובהיותו חסר המון מעשים רבים שהיו לו למזון טבעי להרטיב פרחיו הלאומיים; מעת חסרנו מרכזנו הלאומי, מאז התמוטט מצבנו המדיני, וחרבו ודללו המקורות הנאמנים, שהם מחיים את הרוח הלאומי הכללי - מצא את אושרו עוד ביתר שאת... על ידי המון מעשים רבים וחומרות מדברי סופרים, שהקימו לו ציונים בכל דרכי חייו, המזכירים לו את אהבת רוחו הנהדר" ("תעודת ישראל ולאומיותו" ח', מתוך: אוצרות הרב עמ' 715).
הרב קוק רומז למדרש "ספרי" (עקב, פר' מ"ג) על הפסוק "הציבי לך ציונים", שתופס את המצוות בגלות כתזכורת למצוות בארץ ישראל. הוא נותן למדרש זה פירוש חדש, שתופס את המושג "ציונים" כתחליף לחיים הלאומיים המלאים. לפי פירוש זה, המדרש איננו מתייחס למצוות מדאורייתא, שחיובן הוא בכל מקום (פרט למצוות התלויות בארץ), אלא למצוות מדרבנן, שנוספו עם היציאה לגלות ובהן "מצא העם את אושרו", כשלא יכול היה למצוא את אושרו בכל אותם "המקורות הנאמנים שמחיים את הרוח הלאומי הכללי".
גם לפי תפיסה זו משתמעת המסקנה, שעם שובו של העם לארצו וראשית תהליך תחייתו בה, יש מקום לרוויזיה בתוך המערכת, ששימשה תחליף לחיים הלאומיים.
ה. סיכום
בכל המקורות שהבאתי בעבודתי אין בכוונתי לטעון, שהרב קוק מקבל את הקריאה הרווחת בספרות ההשכלה לרפורמה כוללת בהלכה. להפך, בכל המקומות שראינו ובעשרות מקומות אחרים הוא קורא לקיום של המצוות מדרבנן, על כל דקדוקיהן, ורואה בהן ביטוי להזדהותו העמוקה של העם עם התורה, הזדהות שאפשרה לעם לקבל על עצמו עול נוסף על מצוות התורה. עם זאת, מכל המקורות שהזכרתי משתמעת הזיקה שבין הסייגים והחומרות לבין המציאות הגלותית, וזיקה זו יוצרת בסיס לתפיסה, שהמציאות החדשה של תחייה לאומית בארץ ישראל מאפשרת רוויזיה במערכת שנוצרה לשם הגלות ומתוך הגלות. לרוויזיה זו מתייחס הרב קוק במפורש רק ב"אפיקים בנגב", כשהוא מדבר על בית הדין הגדול בירושלים, ש"נוטה להקל" בתחום החומרות והסייגים.
התפתחות ההלכה
א. אורות הקודש
טענה מרכזית נוספת של ספרות ההשכלה כנגד התרבות ההלכתית מתבססת על עקרון ההתפתחות. המחשבה האירופית במאה ה 19 קיבלה את עקרון ההתפתחות כעיקרון יסודי של כל מערכות החיים והרוח. כל דבר חי מתפתח, מתקדם, מתעלה, משתכלל. ברגע שנפסק תהליך ההתפתחות מתחיל תהליך הגוויעה והמוות. ההלכה - כך טענה ההשכלה - היא מערכת מאובנת, שאין בה מנגנונים שמאפשרים התפתחות והתחדשות. כראיה לחוסר יכולתה של ההלכה להתחדש הובאה אמרתו של החת"ם סופר, ראש היהדות האורתודוקסית בהונגריה במחצית הראשונה של המאה ה 19: "חדש אסור מן התורה".
הרב קוק רואה בתורת ההתפתחות התגלות של אמת עמוקה של העולם ש"מתאמת לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות" (אורות הקודש, כרך ב' עמ' תקל"ז). את התפיסה הדתית המסורתית, שראתה ביהדות תופעה קבועה, נצחית ובלתי משתנה מגדיר הרב קוק כ"צורה הגסה של האמונה" (שם, עמ' תקמ"ב), שלדעתו אינה יכולה להחזיק מעמד מול התבססות תורת ההתפתחות. הוא קורא להפצת תורה זו כחלק מתהליך חשיפתה של "האמונה הטהורה" (שם, שם): "על כן הזמן מכריח להפצת הדעה היותר רוממה, יותר רחבה ואידיאלית... הרעיון על דבר ההתפתחות של ההוויה" (שם, שם). זהו תפקידם הגדול של "תלמידי חכמים המסורים להגיון התורה ועמלה" (שם, שם) - להתאים את התורה ואת המסורת היהודית "עם החטיבה החדשה של ההתפתחות, ההולכת ומתפרסת וכובשת מקום בלבבות" (שם, שם).
השאלה המתבקשת בנקודה זו היא: האם החיל הרב קוק את עקרון ההתפתחות גם על תחום ההלכה, שבו כזכור התמקדה הביקורת של ההשכלה?
ב. אפיקים בנגב
במאמר "אפיקים בנגב" מסביר הרב קוק את טעמיהן של המצוות הקשורות לבעלי חיים. לפי הסבר זה מגמת המצוות הללו היא להפנים את עקרון החמלה כלפי בעלי חיים ולחנך בהדרגה לקראת מימוש האידיאל של אחווה בין בני האדם ובעלי החיים. אידיאל זה יתבטא בכך, שבני האדם בעתיד יימנעו מכל סוג של פגיעה בבעלי חיים, לרבות הימנעות מאכילת בעלי חיים. מצב זה היה קיים בזמן הבריאה ונמשך עד לימיו של נח, והאנושות תחזור למצב אידיאלי זה באחרית הימים. מצב זה לא יתרחש באופן פתאומי, אלא יתפתח בהדרגה כתוצאה מהשפעתן המתמשכת של המצוות. התפתחות הדרגתית זו תהיה מלווה בתקנות של חכמים, שישקפו את הדרגה המוסרית, שדורם הגיע אליה: "שופטינו ויועצינו שיישובו אלינו כבתחילה, מציון מכלל יופי, ממקום אשר יבחר ה', בדורשם את התורה בטעמיה וימצאו את עמנו מוכשר כבר להוציא את הניצנים הקדושים הללו אל הפועל - אז בתור חובת תורה שבע"פ, שכללה הוא השמיעה לדברי סופרים וכל בית דין גדול מרכזי שיעמוד לישראל - אין לך אלא שופט שבימיך - בין בדרשותיהם בין בתקנותיהם, על ידם תצא האורה לכל העולם לגוי כולו בתור מצוות ותקנות של דברי סופרים..." ("אפיקים בנגב", מתוך: אוצרות הרב, כרך ב' עמ' 752).
בית הדין הגדול, שעתיד להתחדש עם שובה של האומה לארצה, יתקן תקנות, שיוציאו מן הכוח אל הפועל את התהליכים הפנימיים ("הניצנים הקדושים") שהתרחשו בעם ישראל בזמן תקופת גלותו. מהלך זה יגיע לשיאו כאשר לא רק שתיאסר אכילת בעלי חיים, אלא גם יתבטלו הקורבנות מן החי: "על העת ההיא, שהיא ראש פסגת הקולטורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול: 'כל הקורבנין בטלין לעתיד לבוא'; והכתוב אומר על קץ החזון: 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים', הבליט מנחה מן הצמחים במקום הקורבנות" (שם, עמ' 756). במצב זה "יהיה ביתי בית תפילה לכל העמים ולא בית זבח" (שם, עמ' 758).
בדברים אלה יש אמירה ברורה וחד משמעית, שההתפתחות חלה גם בתחום של ההלכה. חכמי ישראל שבכל דור - "כל בית דין גדול מרכזי שיעמוד לישראל, אין לך אלא שופט שבימיך" - מוסמכים לתקן תקנות, שיקדמו את הציבור בהדרגה משלב לשלב בתהליך ההתעלות שלו אל האידיאל השלם. מימושו של אידיאל זה יכול להיות כרוך גם בביטול של מערכות הלכתיות שלמות, כגון ביטול הקורבנות. ההלכה משקפת את מצבו של העם, וכיוון שהעם מתעלה גם ההלכה חייבת להשתנות. ההלכה מתפתחת ממש כפי שבני האדם מתפתחים.
הרב קוק מתנֶה את התהליך של השתנוּת ההלכה בקיומו של "בית דין גדול מרכזי", שבו יכהנו "שופטינו ויועצינו שיישובו אלינו כבתחילה מציון מכלל יופי, ממקום אשר יבחר ה'" (שם, עמ' 752). בקביעה זו מודה הרב קוק, שאכן ההלכה בתקופת הגולה לא היתה יכולה להתפתח, כיוון שלא היה לעם ישראל בית דין גדול, שינחה את כלל הציבור היהודי. אפשרות כזאת קיימת רק מרגע שובו של עם ישראל לארצו. בנוסף, אין צורך בבית דין של חכמים שקיבלו סמיכה (חידושה של הסמיכה הוא תהליך מורכב ומסובך), וכן אין צורך בבית מקדש (הסנהדרין, כידוע, ישבה בלשכת הגזית שבמקדש). חידושו הגדול של הרב קוק הוא, שאין לדעתו צורך בכל אלה. די להקים מוסד שיפוטי מרכזי, שיכהנו בו חכמי הדור, ומוסד כזה יש לו כל הסמכות לתקן תקנות, שיחייבו את העם כולו: "כל בית דין גדול מרכזי שיעמוד לאומה - 'אין לך אלא שופט שבימיך'" (שם, עמ' 752). במשפט זה קובע הרב קוק, שחובת הציות לשופט של הדור - "יפתח בדורו כשמואל בדורו" - מתייחסת לא רק לסנהדרין, אלא לכל בית דין מרכזי של האומה. מכאן, שגם מוסד מרכזי שחסר סמיכה ומקדש נושא במרבית סמכויותיה של הסנהדרין מבחינה הלכתית וציבורית.
על רקע זה אפשר להבין את מאמציו הבלתי נלאים של הרב קוק - מאמצים שלבסוף הוכתרו בהצלחה - להקים את הרבנות הראשית בירושלים. בהקמת הרבנות כמוסד הלכתי מרכזי ראה הרב קוק את המפתח לתחיית העם: "שאלת הרבנות היא ממש שאלת חיים לאומתנו. אין אנו יכולים לצייר לנו אופן של תחייה לאומית גמורה ומתוקנת בארצנו, אם זה החלק החשוב של העבודה הלאומית המסור בידי הרבנות, לא ישופר ולא ישוכלל על ידי תחייה ניכרת" (מאמרי הראי"ה א' עמ' 52).
הרבנות צריכה לפעול בכל שדרות הציבור ובכל תחומי החיים: "הרבנים צריכים לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלים עם הציבור בכל פינות החיים של הבניין ושל היצירה הלאומית. ההשפעה של דבר ה' מוכרחת להיות מתפשטת על כל החיים" (שם, עמ' 53).
חיוניותה של הרבנות בכך, שרק היא יכולה לממש את האידיאל של תורת החיים ולהנחות את תהליך ההתפתחות של ההלכה. בלי אלה תהליך התחייה לא יתקדם, כיוון שהרב קוק רואה בגיבושה של "תורת ארץ ישראל" תשתית חיונית להצלחת מפעל התחייה הלאומי. העזתו ההלכתית של הרב קוק משתקפת בכך, שהוא הסיר מבית הדין הגדול את התנאים שמנעו חידוש הסמיכה והסנהדרין, והסתפק בהקמת מוסד הלכתי מרכזי, שבו משתתפים חכמי הדור כפי שהם.
ג. המכתבים לד"ר זיידל
מקור נוסף שממנו אפשר להסיק בבירור, שהרב קוק מחיל את עקרון ההתפתחות על ההלכה, הוא קובץ המכתבים של הרב קוק לתלמידו ד"ר משה זיידל (אגרות הראי"ה סי' פ"ט צ"ג). ד"ר זיידל מעלה שאלות שונות, שקשורות לנושאים מוסריים, כגון יחסה של היהדות לעבדות, מוסר המלחמה ביהדות וכדומה. טענתו של ד"ר זיידל היא, שהמוסר המשתקף בהלכה מפגר אחרי ההתפתחות המוסרית בעולם, שהגיעה, למשל, לביטול העבדות, בעוד בהלכה העבדות עדיין קיימת.
הרב קוק מסכים, שאכן בעניינים מוסריים שונים ההלכה מבטאת דרגה מוסרית מינימליסטית מאוד, אבל אין זה מעיד, שהתורה מסתפקת ברמה זו. התורה "דיברה בהווה", כלומר התאימה את דרישותיה המוסריות לרמת העם והאנושות בזמן מתן תורה. בענייני מלחמה, למשל, "היה מוכרח מאוד להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות; רק עם צִפִּייה להביא את האנושות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה" (אגרות הראי"ה א' עמ' ק').
התורה נמנעה מלדחוק את השעה ולכן לא הטילה על העם דרישות מוסריות גבוהות מדי. אבל הציפייה של התורה היא, שהמצוות ירוממו בהדרגה את העם עד שבהדרגה יתקדם מבחינה מוסרית ויוכל לקבל על עצמו נורמות מוסריות גבוהות יותר. נורמות אלה צריכות לבטא את רמתו המוסרית של העם ולכן הן צריכות לנבוע מתוכו ולא להיות מוטלות עליו מבחוץ: "ודע, שבהלכות ציבור לא החמירה תורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות, מפני שאז היתה החסידות הכללית נעשית דרך קבע וחובה, ותכלית התורה היא שתיקבע ההערה השכלית ברוח אהבה ונדבה" (שם, שם).
ההלכה אם כן איננה ממצה את המוסר; היא מהווה נקודת מוצא ותשתית מינימלית. מכוחה צריך להתפתח המוסר ולהגיע לרמה גבוהה יותר של חסידות, שמעמדה ההלכתי הוא "לפנים משורת הדין" (שם, עמ' צ"ז).
לשאלתו של ד"ר זיידל אם כל התפתחות מתבטאת רק ברמת החסידות האישית או שיש לה השלכות הלכתיות, מודה הרב קוק שיש מקום לשינוי ההלכה עם שינוי התנאים והנסיבות: "אם תיפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת על פי בית דין הגדול יוחלט, שזה המשפט לא נאמר כי אם באותם תנאים שכבר אינם, ודאי יימצא על זה מקור בתורה, והסכמת המאורעות עם כוח בית דין ודרישת המקרא אינם דברים שמזדמנים במקרה, כי אם הם אותיות מחכימות מאורה של תורה ואמיתת תורה שבע"פ, שאנו חייבים לשמוע לשופט אשר יהיה בימים ההם ואין כאן התפתחות של גריעותא" (שם, עמ' ק"ג). שינוי התנאים והתפתחות הרמה המוסרית מחייבים הסתכלות אחרת על מצוות והלכות שונות; הסתכלות חדשה זו חייבת לקבל בסופו של דבר ביטוי הלכתי ציבורי ולא רק ביטוי בהתנהגות אישית "לפנים משורת הדין". ואכן, הרב קוק מכיר באפשרות, שבית הדין הגדול יחליט על הלכה מסוימת, שהיא איננה אקטואלית יותר, לפי שהיא ניתנה ב"תנאים שכבר אינם". לשינוי ההלכה צריכים לחבור שלושה גורמים: בית דין מרכזי, נתונים חברתיים והיסטוריים מתאימים ("הסכמת המאורעות") ופרשנות חדשה של התורה ("דרישת התורה"). כששלושת הגורמים האלה יצביעו בכיוון ברור, שיחייב שינוי ההלכה, אין להירתע מכך, כיוון שזוהי "אמיתת התורה שבע"פ", שמגיבה לשינוי הנסיבות והתנאים. שינוי כזה איננו "התפתחות של גריעותא" אלא להפך, ביטוי להתקדמות המוסרית של העם, וחובה עלינו לקבל את פסיקת בית דין - "אין לך אלא שופט שבימיך".
ברור, שהתנאי לכל זה הוא קיומו של בית דין מרכזי לעם ישראל היושב בארצו ומאורגן בסדרי ממלכה מתוקנים: "על כן אי אפשר לאמיתתה של תורה להתגלות כי אם בהיות עם ה' כולו בארצו, מבונה בכל תיקוניו הרוחניים והחומריים גם יחד, שאז תשוב תורה שבע"פ לאיתנה לפי הכרת בית הדין הגדול, היושב במקום אשר יבחר ה' על כל דבר אשר ייפלא למשפט; ואז בטוחים אנו, שכל תולדה חדשה תהיה מוכתרת בכל עוז ובכל קודש, כי קודש ישראל לה'" (שם, עמ' ק"ג). כל חידוש הלכתי של בית דין כזה חזקה עליו שיהיה נכון וקדוש הן בגלל רוח הקודש ששורה בבית הדין היושב בירושלים, "במקום אשר יבחר ה'", והן בגלל היותו מוסד מרכזי של עם בריא, החי חיים קדושים בארצו.
ד. סיכום
אנו רואים, שהרב קוק ראה לנגד עיניו תהליך של התפתחות ההלכה כביטוי לתהליכי התפתחות מוסריים ולשינויים בתנאים ובנסיבות.
אולם התנאי שחוזר על עצמו הוא, שתהליך זה יהיה בבית דין מרכזי של האומה היושבת בארצה. ללא הציונות ושיבת עם ישראל לארצו אין אפשרות של התחדשות ההלכה, שהרב קוק מבין את נחיצותה; והכלי שיבצע את ההתחדשות הזאת בצורה שתבטיח את קדושתה ואת השתלבותה במסורת התורה הוא בית הדין הגדול בירושלים. הרבנות הראשית לישראל איננה תוספת לראווה אלא הכרח קיומי לעם ישראל, שעתידו הרוחני תלוי בהתאמת ההלכה לתנאים החדשים: "שאלת הרבנות היא ממש שאלת החיים לאומתנו. אין אנו יכולים לצייר לנו אופן של תחייה לאומית גמורה ומתוקנת בארצנו, אם זה החלק החשוב של העבודה הלאומית המסור בידי הרבנות לא ישופר ולא ישוכלל על ידי תחייה ניכרת" (מאמרי הרב עמ' 52).
עם הנכונות לדבר על שינוי בהלכה במצב לאומי תקין, נרתע הרב קוק מיישׂום התחדשות ההלכה בתנאים של זמנו, שבהם ההתפתחות הלאומית עדיין בחיתוליה: "אבל מי שבא לדון בזמן הזה, שאנחנו מדולדלים וחיינו הכלליים אינם נערכים לשם חיים לגבי מצב האומה בצביונה הראוי על פי אותן הדרישות הרוממות, הוא נכון למועדי רגל (נועד לכישלון) ורחמנא ליצלן מהאי דעתא" (אגרות הראי"ה עמ' ק"ג).
כלומר, הרב קוק אכן דוחה את ביצוע חידוש ההלכה לעידן לאומי שלם יותר, אבל יש להדגיש שוב, שאין זו דחייה "לימות המשיח", כיוון שבית הדין שהוא מדבר עליו איננו תלוי במקדש ולא בסמיכה ולא בנבואה; זהו בית דין מרכזי של האומה היושבת בארצה והמורכב ממיטב החכמים של הדור.
הרב קוק מדגיש שוב ושוב את החובה לשמוע "אל השופט אשר יהיה בימים ההם - אין לך שופט שבימיך". הרבנות הראשית שאותה הקים בתרפ"א בירושלים אכן אמורה לענות על התנאים ולחולל את המהפכה שעליה דובר.
המשך בספר המלא
